הלוואה בריבית משתנה - מהו הסיכון?

התארכות תקופת ההלוואות לדיור

בבסיס השיטה הנהוגה למימון בנקאי של רכישת דיור עומד העיקרון של רכישה בתשלומים: אתם רוכשים דיור בהווה, אבל בוחרים לדחות חלק ניכר מעלות הרכישה לעתיד ולשלם אותו לשיעורין, בתשלומים חודשיים. זה אמנם נראה כמעט מובן מאליו (אפשר בכלל אחרת?) אבל זוהי שיטה שהתבססה ברוב העולם רק לפני כשמונים שנה, לאחר המשבר הפיננסי הגדול של שנות ה-30' של המאה הקודמת. העיקרון החדש בהלוואות המשכנתא שהונהגו אז בארה"ב היה כפול: הקטנת התשלום ממקורות עצמיים ('הון עצמי') הנדרש לצורך רכישת דיור, והעובדה שהחזר קרן ההלוואה נעשה בתשלומים חודשיים ולא ע"י "גילגול" הלוואות שיש להן מועד פירעון נקודתי ('הלוואות בוליט'). בצורה זו תשלום החוב מסתיים כאילו-מעצמו במהלך חיי ההלוואה, ובתום תקופת ההלוואה לא נותר 'זנב' שלה שיחייב את משק הבית לפרוע אותו בתשלום חד-פעמי גדול.

בגלל הצורך לפרוע את מלוא הקרן בתשלומים, ולאור העלייה המתמדת של מחירי הדיור בעולם במונחי הכנסה - נוצר צורך לפרוס את ההלוואות לדיור לתקופות ארוכות. כך, אם הלוואות לרכישת דיור היו בעבר הלוואות קצרות-טווח - הן הפכו בהכרח להלוואות ארוכות-טווח. ברוב העולם, תקופת ההלוואה התארכה בהדרגה עד שהגיעה (ברוב העולם) ל-30 שנה.

מהי הבעייה שנגרמת ע"י הארכת תקופת ההלוואה?

היכנסו לבנק ונסו לברר מהו שיעור הריבית שהבנק דורש בגין ההלוואה. יתברר לכם שהתשובה תלויה בין השאר בתקופת ההלוואה (כלומר: אורך חייה): ככל שתקופת ההלוואה ארוכה יותר - שיעור הריבית שלה יהיה גבוה יותר. הקשר הזה בין תקופת ההלוואה לבין שיעור הריבית אינו נובע מהחלטות אוטונומיות של הנהלת הבנק אלא ממציאות חיצונית לבנק: יש קשר חיובי (בדרך-כלל) בין תקופת ההלוואה לבין שיעור הריבית כי יש קשר דומה בין תקופת הפיקדונות שהבנקים מגייסים לבין שיעור הריבית שהם נדרשים לשלם. קשר זה מכונה "עקום הריבית". התוצאה של "עקום ריבית" בעל שיפוע חיובי (כלומר: שיעור הריבית נמצא ביחס ישר לתקופה) היא שפריסת ההלוואות לדיור לטווחים ארוכים מייקרת אותן משמעותית.

לכאורה, הבנקים יכלו "לספוג" את העלות: לקבל פיקדונות לטווחים קצרים ולהשתמש בהם כדי להעמיד הלוואות לדיור לטווחים ארוכים; זה היה מוזיל עבורם את עלות הגיוס ומאפשר להם גם להגדיל את רווחיהם וגם להוזיל את עלות ההלוואות למשקי הבית. אלא שאז הבנקים היו נקלעים לסיכון ("סיכון ריבית"): אם הריבית במשק תעלה - הם יצטרכו בעתיד לחדש את הפיקדונות הקצרים שהם מגייסים בשיעורי ריבית גבוהים יותר, מבלי יכולת לגלגל את העלות על הלווים (שנטלו בעבר הלוואות לטווח ארוך). זו הייתה הבעיה שהתפוצצה בבנקים למשכנתאות בארה"ב בשנות ה-60' וה-70', כשהריבית עלתה בחדות על רקע משברי האנרגיה והאצת האינפלציה, והיא הביאה לקריסתם של כמחצית מהבנקים למשכנתאות בארה"ב במהלך שנות ה-80'.

הפתרון: הלוואה בריבית משתנה

מה אם הבנק היה יכול להגיע להסכמה שונה עם הלווים, לפיה הם יקבלו אמנם הלוואה הפרוסה לתקופה ארוכה (כך שיוכלו לעמוד בתשלום חודשי התואם את כושר ההחזר שלהם) אבל יסכימו שהריבית בהלוואה תיקבע מחדש מעת-לעת לפי ריבית השוק? הסדר זה, המכונה "הלוואה בריבית משתנה", מנתק את הבנק מ"עקום הריבית" ע"י כך שהוא מבטל את הקשר בין תקופת ההלוואה לבין תקופת הריבית: ההלוואה היא עדיין לתקופה ארוכה (פרוסה ל-30 שנה, כדי לאפשר תשלום חודשי נוח), אבל הריבית בהלוואה נקבעת מחדש מידי תקופה מוסכמת.

מה השגנו? כעת שיעור הריבית בהלוואה אינו מושפע עוד מתקופת ההלוואה (20 שנה, 30 שנה) אלא רק מתקופת הריבית. אבל יותר מכך: הצלחנו להקטין את עלות הלוואות. במבט ארוך-טווח, שממצע את שיעורי הריבית בארה"ב לאורך כמחצית המאה, החיסכון ללווה הוא הקטנת שיעור הריבית בהלוואה בכאחוז וחצי. ועוד משהו: חילצנו בכך את המערכת הבנקאית מסיכון ריבית מערכתי שהיה קיים אילו הבנקים היו בוחרים בדרך של מימון הלוואות ארוכות-טווח ממקורות קצרי-טווח.

אז הכל טוב? לא בהכרח: בשיטה החדשה, סיכון הריבית לא נעלם אלא התמקם במקום שונה - משקי הבית לקחו על עצמם את סיכון הריבית בתמורה להוזלת האשראי לדיור. האם זוהי בעייה? כן, אם הם אינם מודעים לכך. ויש עדויות אמפיריות (גם בארה"ב וגם בישראל) על כך שהם אינם מודעים לסיכון שנטלו על עצמם.

מהי המשמעות של סיכון הריבית עבור הלווה?

בשנים האחרונות, ההלוואה הפופולרית בישראל היא הלוואה בריבית המשתנה על בסיס ריבית ה"פריים". העיקרון בהלוואות אלו הוא שהריבית בהן היא יומית, כלומר היא תשתנה אם ובאותו יום שבו יחול שינוי בריבית ה"פריים". ולמי שאינו מודע לכך: "ריבית הפריים" בישראל אינה קשורה בשום צורה למושג ה"פריים" האמריקני, שמתייחס היסטורית לריבית שמשלמים הלווים הנחשבים כאיתנים ביותר בעיני הבנקים, אלא זהו שם-חיבה סתמי שהמציאו הבנקים לריבית הגבוהה ב-1.5% מהריבית שקובע בנק ישראל, והיא זהה בכל הבנקים. ריבית ה"פריים" בישראל משמשת עוגן לחוזים פיננסיים שונים (פיקדונות והלוואות). כיום (נוב' 2017) עומדת ריבית בנק ישראל על 0.1%, ולכן ריבית ה"פריים" עומדת על 1.6%. הריבית על הלוואות משכנתא נמוכה בדרך-כלל מריבית הפריים: במקרה של לווים מועדפים - היא כיום מתחת ל-1%.

ריבית בנק ישראל אינה נקבעת עפ"י צרכי שוק המשכנתאות המקומי אלא לפי הריבית בארה"ב, הציפיות בשוק ההון לגבי שיעור האינפלציה בשנה הקרובה ושיקולים מקרו-כלכליים אחרים. בניגוד לדעה המקובלת, אין מדובר בריבית חודשית - זהו רק נוהג של בנק ישראל לקיים דיון חודשי (בתחילת השנה אף החליט בנק ישראל לקיים את דיוני הריבית בתדירות נמוכה מחודשית) כי אנו חיים בתקופה יציבה. בעבר שינה בנק ישראל את הריבית גם מספר פעמים בחודש, כאשר חשב שהדבר נדרש. לכן, אם יחול שינוי באחד מהפרמטרים לעיל - ינקוט בנק ישראל בפעולה. לכשיעשה זאת - עלולים הלווים להיקלע לעלייה מיידית של תשלומי המשכנתאות (כלומר: במועד התשלום החודשי).

לאיזה סיכון הלווים חשופים? הגרף המצורף כאן מציג את התשלום החודשי בהלוואה בגובה 1 מיליון ש"ח שניתנה ל-30 שנה, כפונקציה של שיעור הריבית בהלוואה. טווח הריבית שמוצג בגרף הוא 1-10, כשכאמור לווים הנחשבים "טובים" בעיני הבנקים נמצאים כיום בסביבת ריבית של 1%.

אנו למדים מהגרף שהתשלום החודשי הנוכחי של לווים "טובים" הוא 3,216 ש"ח; גידול של נקודת אחוז אחת של שיעור הריבית בהלוואה - מ-1% ל-2% - יגדיל את התשלום החודשי ל-3,696 ש"ח; זהו גידול של כ-15% של התשלום החודשי. עליית ריבית של כ-5 נקודות אחוז תכפיל את התשלום החודשי.

ישאלו ה'רגועים': זה יכול לקרות? מה כבר הסיכוי? אני יכול רק לענות בשאלה נגדית: היה סיכוי שמניית חברת "טבע" תקרוס כך? אנחנו בעולם שאין בו תשובות ועדיף להתמקד בשאלות, בבניית תרחישים ובגידור סיכונים. מה יכול לגרום לעליית ריבית בנק ישראל ב-5 נקודות אחוז? כמה תרחישים, החל מתרחיש ביטחוני, משבר פוליטי, שינוי מגמה כלכלי והאצה של קצב האינפלציה. הסיכון אינו קשור רק לעלייה משמעותית של הריבית הריאלית, שתתרחש כנראה רק במקרה של משבר - הוא קשור גם לאפשרות של עלייה של הריבית הנומינלית עקב המראה של הציפיות האינפלציוניות: בנק ישראל יהיה חייב לפעול.

לתזכורת, ראו את הגרף הבא המציג את ריבית בנק ישראל בשני העשורים האחרונים:

העולם של ריבית נמוכה (ואפילו שלילית במונחים ריאליים) אינו 'המצב הטבעי': הפחתת הריבית בישראל נעשתה בתגובה להפחתות ריבית מקבילות בארה"ב; מטרתן של אלה היתה למנוע את הסיכון שמשבר פיננסי (התפוצצות 'בועת הדוט.קום' בשנת 2000, המשבר הפיננסי של 2008) ידרדר את המשק האמריקני לכדי שפל כלכלי כולל. סביר שככל שמשקי המערב יתאוששו מהמשבר האחרון נהיה עדים להעלאה של הריבית, בארה"ב וממילא גם בישראל.

איך בחר המפקח על הבנקים לגדר את הסיכון?

החשש מפני השפעה אפשרית של עליית הריבית על יכולת העמידה של הלווים בתשלומי המשכנתא גרמה לבנק ישראל להגביל את חלק ההלוואה הניתן בריבית פריים ל-33% מסך ההלוואה (2012). ההגבלה הייתה קצת גמלונית, בכך שהיתה כללית ולא התחשבה בגודל ההלוואה, בחוסנו של הלווה וביכולתו לחלץ את עצמו ממצב של התייקרות ההלוואה וכו', אבל קשה לרגולטור לבצע מיקרו-ניתוחים. הרגולטור האמריקני - בניגוד לנהוג אצלנו - נקט בשיטה שונה, כשקבע מיגבלה (ב-%) על השינוי השנתי שיכול לחול בתשלום השוטף בהלוואות משכנתא בריבית משתנה, פתרון סביר יותר לטעמי.

ואיפה הלווה?

אז כרגיל, הבנקים מודעים לסיכון הריבית שהלווה הישראלי נוטל על עצמו ומודאגים ממנו, והרגולטור מודאג אף יותר מהם, עד שהתערב וקבע להם מיגבלות קשיחות. ורק הלווה - זה שלווה מיליונים כדי לרכוש דירה "על הנייר" במחירים דימיוניים - הוא הגיבור האמיץ במחזה שלנו. הוריו - שנתם נודדת. והוא, בניגוד להם, למרות שהוא כבר אינו חי בעולם של ביטחון תעסוקתי ששרר פעם בישראל - הוא אינו חושש. אילולא המיגבלה של בנק ישראל ייתכן שהוא היה נוטל נתח אפילו גדול יותר מההלוואה בריבית משתנה. מה הסוד שלו?

יש לבטח כמה תשובות אפשריות. מעבר לכל המקרים הפרטיים של בעלי-ממון או כאלו שמצפים לקבל סכומי כסף נכבדים במהלך חיי ההלוואה ולפרוע אותה בפירעון מוקדם, אני הייתי מעלה את החשש שמדובר באי-הבנה של הסיכון. נתחיל ברמה העקרונית: נטילת הלוואה בריבית משתנה משמעותה שהלווה רכש דירה בעיסקה שאין בה מחיר סופי: הוא אינו יודע כמה יעלה לו האשראי. האם הוא היה נכנס לעיסקת רכישת דירה אילו מחירה הסופי של הדירה לא היה ידוע לו? אני מסופק. ובכל זאת, הוא חותם על עיסקת אשראי שאין בה מחיר ידוע.

אני מכיר חלק מהתשובות המקובלות להימור הלאומי הזה: שהסיכוי לעלייה משמעותית של הריבית בשנה-שנתיים הקרובות הוא קטן; שההפרש בין מסלולי ההלוואה (ריבית "פריים" מול ריבית קבועה) מספיק כדי לפצות על הנזק הצפוי במקרה של עליית ריבית; שאפשר יהיה תמיד לעבור ממסלול למסלול במקרה של עליית הריבית, ועוד. אבל אנחנו יודעים ש"העננים" כבר כאן: הריבית בארה"ב ובבריטניה כבר החלה לעלות, ולכן ההימור של משקי בית הוא כעת רק על תיזמון - לא על מגמה. ובעיקר - אני מוטרד מההכחשה של העובדה שמדובר בהימור, לגיטימי ככל שיהיה.

ואולי אני טועה וההימור ישתלם 'בגדול'? ואולי, אם לא, יסתבר לכולנו שמדובר בגזע אמיץ וקשוח, כזה שלוקח סיכונים מחושבים 'כמו גדול' ולא בא אח"כ בטענות ומענות לבנקים ולממשלה כשההימור נכשל?

של מי החוקים האלה, לעזאזל?

אחרי שנים ארוכות בהן חונכתי לערכים של יושר, אחווה ונטילת אחריות אישית - בבית, בביה"ס ובתנועת הצופים - התגייסתי לצה"ל ולמדתי שם מושג חדש: "השלמת ציוד". משמעות המושג הייתה לא פחות מנורמה חדשה, מהפכנית מבחינתי: אם אבד או הושחת לך ציוד צבאי במהלך השירות הצבאי - הדרך "הנכונה" אינה לדווח על-כך ולשאת בתוצאה, אלא "להשלים ציוד חסר" ע"י גניבה ממישהו אחר. מסתבר שהאיסור על גניבה, שהיה חשוב עד כדי כך שהוגדר כדיבר השמיני בתורה - אינו נחשב מספיק משמעותי כדי להיכלל בקוד האתי של צה"ל: ישנם דברים יותר חשובים. עד-כדי-כך הנושא פחות-ערך שחייל צה"ל שמתגלה אצלו חוסר-ציוד צפוי לעמוד לדין משמעתי, אבל חייל שהצליח בדרך כלשהי (נחשו איך!) "להשלים ציוד" - אינו עומד לדין על כך. התוצאה היא תרבות מטופחת של גניבות "אפורות". גניבות כאלו לא רק שאינן טאבו - הן זוכות להעלמת-עין מהולה בשביעות-רצון: מדובר ב"חייל טוב"; "קורא את המפה".

נחמד? איזוטרי? לא. לקוד ההתנהגות הזה יש אפקט אבולוציוני בעל השלכה מרחיקת-לכת על החברה הישראלית. כי אמנם יש לצה"ל קוד אתי שיש לו תרומה חשובה לחינוך לערכים כמו אומץ, הקרבה, שיוויון, אחריות אישית, התנדבות, דוגמא אישית, אבל מנגד יש לו קוד אתי לא-רשמי שיש לו תרומה לחינוך שונה: להישרדות הפרט על חשבון האחר. אבל יש כאן גם אמירה נוספת, על מידרג גמיש של ערכים, ועל זכותו של החייל לבחור בעצמו אלו הוראות יש לקיים ואלו לא (ראו הוויכוח הנצחי על משמעת מנהלתית מול משמעת מבצעית). התוצאה היא שאתה דורש מפקודיך הקפדה על משמעת ועמידה בהוראות (בעיקר אלו שנחשבות בעיניך כהוראות חשובות), אבל אינך דורש זאת מעצמך.

מה פוטר אותך מקיום הוראות מחייבות? זה יכול להיות שאתה שייך ליחידה מובחרת, שעושה סלקציה בהוראות הצבא. זה יכול להיות שאתה קצין בכיר. אני זוכר שלפני שנים רבות, במשפט צבאי של נהג של אלוף מסוים, העידה קצינה מלשכת האלוף לטובת הנהג וסיפרה על כך שבסביבתו של האלוף התחושה היא שהנוכחים אינם כפופים לחוקי הצבא - הם מעל לזה.

האינדוקטרינציה החינוכית אינה מוגבלת לתקופת השירות הסדיר - היא נמשכת גם בשנים הארוכות של שירות המילואים. כי אולי בגרת וכיום אתה אב לילדים, מורה לתלמידים ומנהל לאנשים - אולי אפילו מודל לחיקוי בסביבתך - אבל כיצד תנהג כשיסתבר שחסר לך פריט-ציוד במהלך שירות המילואים שלך? תעמוד לדין משמעתי כאדם בוגר ותישא באחריות, או תחזור למנהגך ו"תשלים ציוד"?

חלפו שנים רבות מאז השירות הצבאי. במפגשים עם תרבויות אחרות אני מודע לתכונה הבולטת של ישראלים (הכללה, אני מודע) בהשוואה לאזרחים של מדינות המערב: חוסר הכבוד להוראות החוק, לתקנות, לכללי התנהגות נורמטיביים. היחס המקובל להוראות השונות הוא יחס ספקני, מהול אולי בזלזול, כאילו מדובר בחוות-דעתו של המחוקק: הוא חושב כך, אבל זו רק חוות-דעתו - זה לא באמת מחייב אותי. בעולם אחר… מושלם… אולי…  אבל העולם הרי אינו מושלם, אז כל אחד יפעיל שיפוט עצמאי ויפעל כראות עיניו.

חשבתי אפילו על משהו אירוני: מאז קבע בית המשפט בעניין פרשת כפר קאסם (1957) שיש פקודות "בלתי חוקיות בעליל", כאלה שדגל שחור מתנוסס מעליהן ואסור לחייל למלא אותן - דומה שישראלים מתייחסים לכלל החוקים והתקנות (כולל חוקי התעבורה...) כאילו דגל אדום מתנוסס מעליהן; זו כנראה הסיבה לכך שהם שוקלים בכל מקרה לגופו אם ההוראה נראית להם. לרוב זו בכלל אינה שאלה מוסרית, תרבותית או חינוכית מבחינתם, אלא שאלה כלכלית, של תוחלת הנזק הצפוי להם מאי-עמידה בהוראות (כלומר: הסיכוי להיתפס כפול חומרת העונש).

חופש הבחירה הזה שהענקנו לעצמנו נוגע כמעט לכל תחום בחיים: חוקי התעבורה, חוקי הבנייה, תקנות עירוניות, הוראות בטיחות, כללי התנהגות במרחב הציבורי, ועוד. כפי שזה נתפס בציבור בישראל, ההוראות השונות אינן משקפות הסכמה חברתית מושכלת ומנוסה לגבי הכללים הנחוצים לפעולתו התקינה של ציבור גדול - הן סתם החלטות שרירותיות (וטפשיות: שאלו לדעתו של כל אחד שלא מקיים אותן!) של שלטון זר, חורש-רעה. ובכל מקרה מדובר רק בעצה. קטן עלינו!

זה מטשטש את ההבדל החשוב בין אזרחים שומרי-חוק לבין פושעים. זה אומר שמסביבנו מתנהגים רבים כראות עיניהם: מצייתים לחלק מהחוקים ומתעלמים מאחרים. זה אומר שכולנו נעים בתחום האפור, כל אחד בשטחי החיים בהם החליט שלא לקיים את החוק.

זה כמובן משפיע על איכות החיים של כולנו: אנחנו מפריעים איש לרעהו בחיי היומיום - אם זה בבית המשותף, בכביש או בתור לקופה, אנחנו כועסים תדיר על האחר ("הוא לא בסדר"), אנחנו פסימיים לגבי עצמנו ("מדינת ברדק", "מדינה מושחתת"), אנחנו משתמשים בביטויים אנטישמיים ("הישראלי המכוער") ואנחנו מנסים להימנע ככל האפשר מחברת ישראלים אחרים כשאנחנו מבלים חופשות בחו"ל. ובעיקר: איבדנו בדרך כמעט את כל המסר הציוני, של עם מתחדש, גאה בעצמו, שבונה חברה נאורה, ערכית, מלוכדת.

אז כנראה שלא הרווחנו הרבה מהחופש-לכאורה הזה שנטלנו לעצמנו שלא לקיים הוראות וחוקים, כי זה מחזיר אותנו למצב של חברה פרועה, לא מאורגנת ולא הוגנת. סוג של "מערב פרוע" בלי הרומנטיקה ההוליוודית. וכולנו כנראה נפגעים מכך - כל אחד בהקשר אחר. כי כפי שיש הקשר שבו אתם אולי מרוויחים משהו מאי-הסדר (נוהגים בניגוד לחוק, מעלימים הכנסות, "סוגרים" מרפסות, נדחפים בתור) - יש כנראה הקשר שבו אתם מפסידים (מחכים בתור ששה חודשים לרופא מומחה, משלמים מחיר מופקע לבעלי מלאכה שמנצלים אתכם, מרומים ע"י ספקי שירות, סובלים מהשתלטות של שכנים, מהווים קרבנות לניצול ע"י מעבידים).

אבל יש פגיעה יותר משמעותית מעצם הסכום של המקרים הפרטניים הללו - זוהי הפגיעה התודעתית, המתמשכת: אתם מבלים את ימיכם בידיעה שהמערכת כולה לא עובדת, שהחוקים הם ללוזרים, שאין דין ואין דיין, ושאם לא תפעלו בתוקפנות כנראה שלא תקבלו את זכויותיכם האזרחיות. ואז - הלך השקט הנפשי: כל מגע עם האחר כרוך עכשיו במתח ובחשדנות שמא אתם קורבן של העובדה שאין יותר חוקים וסדר חברתי, שמא מנצלים אתכם, שמא עוקפים אתכם בתור, שמא אתם "פראיירים". כל ניסיון לקבל שירות מתחיל בשאלה איך להימנע מפגיעתה של המערכת הבעייתית שיצרנו, איך לעקוף אותה. איך לקבל מבלי לשלם תמורה. מהי הקומבינה הנכונה לפתרון הבעייה שלכם.

איך זה קרה לנו? שמעתי כבר הרבה הסברים, חלקם גזעניים, חלקם פסיכולוגיים, חלקם כלכליים וחלקם חברתיים. אינני יודע מי מהם הוא הנכון. אבל אני זוכר שהמקום הראשון שבו פוצצה בועת החלום של נעורי האידיאליסטיים היה המפגש עם צה"ל, וזה עוד אחרי שביליתי שנתיים נאיביות בהתכוננות לקראת שירות צבאי משמעותי. כי בצה"ל למדתי שלמרות שמדברים גבוהה-גבוהה על חשיבותה הקריטית של המשמעת בתפקודו של צבא - המסר החינוכי היומיומי הוא שמשמעת ניתנת לחלוקה, לבחירה ע"י המפקד המקומי; שהיא תמיד חלה על אחרים - לא עליך; בעיקר אם אתה בעמדה מתאימה, בעיקר אם אתה "מהחומר הנכון".

אז הכל התחיל מ"השלמת ציוד", הגלגול המודרני של "סחיבת" התרנגולות של הפלמ"ח? או ש"השלמת ציוד" זה רק סימפטום סתמי המלמד את מצבה התרבותי של החברה? אינני יודע. אבל מדוע היא חלק מהקוד ההתנהגותי המועבר בפועל מדור לדור של צעירים?

לידיעת מפקדי צה"ל של היום. ואין בכל מה שאמרתי כאן שמץ של האשמה - רק רטרוספקטיבה.

הצמדת המשכנתאות למדד: מדוע, ולאיזה מדד מחירים היה עדיף להצמיד אותן

בשנת 1981 הוצמדו הלוואות המשכנתא בישראל למדד המחירים לצרכן. באותה תקופה, ההלוואות היחידות לרכישת דיור שהיו זמינות במשק היו הלוואות מכספי המדינה ('הלוואות משרד השיכון') שניתנו ע"י הבנקים למשכנתאות למשקי בית חסרי-דיור במסגרת הסיוע הממשלתי לרכישת דירה ראשונה. כמה שנים מאוחר יותר, לאחר שהמדיניות הכלכלית לייצוב המשק נשאה פירות, החלו הבנקים למשכנתאות להעמיד גם הם הלוואות, ממקורותיהם, כשהן צמודות למדד. רק בשנות ה-2000 הופיעו בבנקים הלוואות משכנתא (פרטיות) צמודות-דולר, ובהמשך גם הלוואות שקליות (כלומר: שאינן צמודות-מדד); ההלוואות מכספי המדינה נותרו צמודות-מדד עד היום. הלווה שמקבל הלוואה פרטית מכספי בנק (להבדיל מהלוואה מכספי המדינה) יכול לבחור כיום בין הלוואות שונות, צמודות-מדד ושקליות, בריבית משתנה ובריבית קבועה.

מה היה הסיפור? מדוע הפכה מערכת המשכנתאות בישראל למערכת המתבססת כמעט בלעדית על הלוואות צמודות-מדד - תופעה בינלאומית ייחודית בתחום המשכנתאות?

מהי הלוואה צמודת-מדד?

מהו בעצם הרעיון של הלוואה צמודה למדד המחירים לצרכן? מדובר בנטישת המטבע החוקי (השקל) לטובת מטבע 'רעיוני', שבו מתנהלת הלוואת המשכנתא. תחום המשכנתאות לא היה הראשון לנטוש את השקל - שנים קודם לכן עבר החיסכון הפרטי לשקל צמוד-מדד.

נבין זאת ביתר-קלות אם נגדיר זאת כך: העיסקה הפיננסית (במקרה זה: הלוואת המשכנתא) אינה מוגדרת בשקלים אלא במונחי מוצר כלשהו; הלווה מקבל הלוואה הנקובה בערכים (יחידות) של מוצר ספציפי, והוא נידרש לפרוע את החוב כשהוא מוגדר באותן יחידות מוצר עצמן, בתוספת ריבית מסוימת. עקרונית, ההלוואה יכולה להיות מוגדרת ביחידות של מטבע זר כלשהו - דולר של ארה"ב, האירו או הלירה הבריטית (בישראל היו אף מקרים של הלוואות משכנתא הנקובות בפרנקים שוויצרים וב-ינים יפניים); היא יכולה גם להיות נקובה במטבע שאינו הילך חוקי - ביטקוין, או אולי אונקיות זהב. המשותף לכל האפשרויות הללו הוא שערך החוב (וההחזר השוטף שלו) נקוב לא במונחי השקל הישראלי אלא ביחידות של מטבע אחר. לכן, המטבע ששימש את מערכת המשכנתאות בישראל משנת 1981 ואילך לא היה עוד המטבע הרשמי; נוצר לו תחליף.

למה נצמיד את הלוואת המשכנתא?

מרגע שהחלטנו לנקוב את ההלוואה במונחי מוצר כלשהו (או מדד) - הכל אפשרי. יכולנו, לדוגמא, לנקוב את ההלוואה במונחי "מדד תל-אביב 25", ואז יתרת החוב והתשלום החודשי מתעדכנים לפי מדד זה. אם תחשבו על כך, ניתן עקרונית לנקוב את גודלה של ההלוואה במונחי חלקי דירה: המלווה מעמיד ללווה הלוואה שערכה ביום העיסקה הוא, נאמר, 33% ממחירה של הדירה הנרכשת; הלווה מצידו מתחייב להחזיר למלווה סכום בשקלים המשקף 33% מערך הדירה כפי שיוערך במועד ההחזר, אולי גם בתוספת ריבית כלשהי שנקבעת בהסכם ביניהם. זהו סוג עיסקה שמתאימה להלוואות משפחתיות ארוכות-טווח, שבהן בן משפחה אחד מעמיד לשני הלוואה לטווח ארוך לרכישת דירה ושני הצדדים מעוניינים לשמור על כוח הקנייה של החוב במונחי דיור: הם נשארים בני-משפחה, ומעוניינים בשותפות ולא במשחק-סכום-אפס שבו צד אחד מרוויח וצד שני מפסיד.

מה המציאו בישראל?

בעוד שבארה"ב אנשים נוטלים הלוואות הנקובות בדולר, ובבריטניה - בלירה בריטית, בישראל אנשים לא נטלו הלוואות בשקלים. מדוע? המניע ברור: מאז סוף שנות ה-60' שררה בישראל אינפלציה שהלכה והואצה. המשמעות של אינפלציה מתמשכת היא שהמטבע הלאומי (אז עדיין לירה) אינו שומר על כוח הקנייה שלו וערכו נשחק בהתמדה. בעולם כזה יש קושי להיכנס לעיסקאות פיננסיות כשהצדדים אינם יודעים מה תעשה השחיקה האינפלציונית ללוח התשלומים. טבעי, לכן, שהחוסכים יימנעו מהפקדת כספים בתוכניות חיסכון אלא אם יובטח להם שפקדונותיהם ישמרו על כוח הקנייה. אבל כיצד שומרים על כוח קנייה בעולם של אי-ודאות? אפשר אולי להמר מה יהיה קצב האינפלציה ולבצע עיסקאות בריבית המשקפת את הציפיות לאינפלציה ("ריבית נומינלית"). אלא ששיטה זו, שיכולה להיות נוהג סביר כשקצב האינפלציה הוא נמוך ויציב (לדוגמא: ישראל כיום), אינה יכולה להתקיים בעולם של אינפלציה דוהרת. וזה היה העולם של המחצית השנייה של שנות ה-70' בישראל.

מה עושים כדי לקיים בכל זאת שוק הון שבו חוסכים ולווים נכנסים לעיסקאות פיננסיות לטווח ארוך? המסך עולה על המצאה ישראלית ייחודית ומעניינת: מטבע צמוד למדד המחירים. זהו למעשה מטבע רעיוני (הוא אינו קיים פיזית) שערכו מחושב מחדש מידי חודש עם פרסום מדד המחירים לצרכן, והוא שומר על כוח קנייה קבוע (במקרה שלנו: במונחי צריכה פרטית). יצירת ההלוואות צמודות-המדד ( או, לצורך העניין, תכניות חיסכון צמודות-מדד) היא למעשה נקיבת החוב (או הפיקדון) במונחי יחידת מטבע רעיונית, כזו ששומרת על כוח הקנייה של הקרן.

אז עכשיו, שהמצאנו את הפטנט - אפשר להמשיך בחיים הכלכליים למרות האינפלציה המשתוללת.

על איזה מדד מחירים אפשר לבסס את המשכנתאות?

האם מדד המחירים לצרכן יוצר באמת מנגנון התחשבנות חסין-שחיקה-אינפלציונית למערך האשראי לדיור? כלל לא ברור. מרגע שההחלטה היא ליצור מטבע וירטואלי שכזה, עולה השאלה מהו המדד המתאים לפעולתו. מדד המחירים לצרכן משקף רק את שחיקת המטבע במונחי סל צריכה; אפשר היה, לחילופין, לבסס את המטבע הווירטואלי על מדד השכר הממוצע, ובכך להבטיח שנטל התשלומים לא יגדל יחסית לשכר הממוצע במקרה של התפתחות כלכלית שתגרום לירידת השכר הריאלי במשק. אפשר היה, לדוגמא, לבסס אותו על המחיר הממוצע של דירות, או אפילו על המחיר הממוצע של מ"ר לדיור במרכז תל אביב.

סטייה: מהי החשיפה לסיכון ברכישת דירה?

כאשר אתם רוכשים נכס מכספכם (כלומר: ללא שימוש באשראי), אתם - כמשקיעים - חשופים לשינויי מחיר של הנכס. החשיפה היא 1:1: אם רכשתם דירה מכספכם וערכה עלה ב-10% - התשואה שלכם על ההשקעה גם היא 10%. זה ברור, וזו אחת הסיבות החשובות לכך שרכשתם דירה (ולא המשכתם להתגורר בשכירות): חיפשתם אפיק השקעה כדאי לכספכם, והערכתם שמחירי הדירות יעלו. באותה מידה, אילו מחירי הדירות היו יורדים במהלך השנה ב-10% - הייתם מפסידים 10% מכספכם.

ומה קורה כאשר משתמשים במינוף פיננסי לרכישת דירה?

המצב שונה כאשר אתם רוכשים דירה באמצעות שילוב של הון עצמי ואשראי, כלומר באמצעות מינוף פיננסי. במצב כזה התשואה שלכם על ההשקעה תלויה לא רק בשיעור התשואה על הנכס עצמו (העלייה של מחיר הדירה) אלא גם בהפרש שבין שיעור העלייה של מחיר הדירה לבין שיעור הריבית על המשכנתא.

ניעזר בדוגמא פשוטה: רכשתם דירה בסכום של 2 מיליון ש"ח באמצעות הון עצמי של 1 מיליון ש"ח והלוואה של 1 מיליון ש"ח; אם מחיר הדירה עלה בשנה הראשונה ב-10% והריבית על הלוואת המשכנתא היא 4% - מהי התשואה שלכם על ההון העצמי? ערך הנכסים בדוגמא שלנו עלה ב-200 אלף ש"ח (10% מ-2 מיליון) וערך החוב ב-40 אלף ש"ח (4% מ-1 מיליון). נניח לשם פשטות שההלוואה היא הלוואה עומדת (כלומר אין תשלומים ע"ח קרן במהלך השנה) והריבית משולמת בסוף השנה, ולכן ההון העצמי גדל בשנה זו ב-160 אלף ש"ח (מ-1 מיליון ל-1.16 מיליון) או ב-16%.

כיצד קרה הפלא הזה שהצלחתם להשיג 16% תשואה על ההון העצמי בשוק שבו מחירי הנכסים עלו רק ב-10%? התשובה היא שהרווחתם פעמיים: פעם אחת על השקעת ההון העצמי בדירה (10%), ופעם שנייה על המינוף הפיננסי (השימוש באשראי לרכישה) בגלל ההפרש שבין קצב עליית מחירי הדירות (10%) לבין שיעור הריבית על הלוואת המשכנתא (4%). אגב, אילו הייתם רוכשים את הדירה הזו בעזרת יותר אשראי ופחות הון עצמי - נאמר 0.5 מיליון הון עצמי ו-1.5 מיליון ש"ח הלוואה - שיעור התשואה שלכם היה עוד יותר גבוה: הוא היה מגיע ל-28%. שיעור התשואה שלכם על ההון העצמי (להבדיל משיעור התשואה על הנכס) הוא תוצאה של שיעור המינוף ושל ההפרש בין מחיר האשראי לתשואה בשוק הדירות.

מפתיע? ממש לא. זהו תיאור כללי של המצב ששרר בישראל בעשור האחרון, וזו הסיבה לכך שמשקיעים נהרו לשוק הדיור (ויצרו בכך בועה). לשם המחשה: מי שרכש דירה לפני עשור והשתמש לשם כך באשראי בגובה 50% ממחיר הדירה - זכה לשלש את הונו למרות שמחירי הדירות "רק" הוכפלו בתקופה זו.

אז מדוע לא כולם נוהרים לשוק הדיור כדי להתעשר?

התשובה לשאלה זו מורכבת: א) חלקם אמנם נוהרים לשוק הדיור. הרבה משקיעים פועלים בשנים האחרונות בדיוק כך, וזהו מקור הבועה בשוק הדיור; ב) האינפורמציה אינה זמינה באותה נקודת זמן לכולם, ויש כאלה ש'מתעוררים' מאוחר. התוצאה היא תהליך מתמשך של עליית מחירי דירות; ג) ישנם כאלו (למרבה הצער: דווקא צעירים חסרי-דיור) שאין להם נגישות לשוק הדיור בגלל הון עצמי נמוך או בגלל קושי לעמוד בתשלומי המשכנתא הנגזרים מגודל החוב; ד) ישנה בעיה עקרונית: מינוף מגדיל אמנם את התשואה על ההון העצמי כאשר קצב העלייה של מחירי הדירות גבוה משיעור הריבית, אבל הוא מקטין את התשואה (או אף הופך אותה לשלילית) כאשר קצב העלייה של מחירי הדירות נמוך משיעור הריבית. כי זוהי חרב-פיפיות: מינוף פשוט מגדיל את החשיפה להפרש שבין קצב עליית המחירים לבין שיעור הריבית, לטוב (רווח) ולרע (הפסד). זה אומר שכל מי שנהנה במצב שבו הריבית נמוכה ומחירי הדירות עולים עלול להימצא מחר במצב הפוך, שבו הוא מפסיד חלק מהונו.

אז האם שיעורי הריבית יעלו בקרוב מעבר לקצב עלייתם של מחירי הדירות? האם מחירי הדירות יתחילו בכלל לרדת? אינני יודע. האם רוכשי הדירות מודעים לפוזיציה זו הקיימת במאזנם, שגורמת להם להיות חשופים לסיכון זה? אני סבור שלא. ולכן הם יופתעו.

כיצד ניתן היה להימנע מחשיפה זו של משקי הבית?

תארו לכם שהמדד שהיה משמש את שוק המשכנתאות בישראל לא היה מדד המחירים לצרכן אלא מדד מחירי הדירות. מה היה קורה אז?

כאשר הנכס הנרכש וערך החוב ששימש לרכישתו נעים במיתאם זה עם זה - קטן הסיכון הכולל של המערכת.  במצב כזה, עליית מחירי הדירות אינה מעשירה את המשקיעים מעבר לעליית מחירי הדירות (התשואה על ההשקעה משתווה אז לתשואה על ההון העצמי כי ערך החוב נע במקביל לעליית ערך הנכס), ומצד שני - ירידת מחירי הדירות לא תגרום להם להפסד העולה על שיעור ירידת המחירים. האפקט הקיצוני של הפוזיציה של משקי הבית היה נמנע.

ישנה כאן הסתייגות קלה: אם מחיר הדירה הספציפית שרכשתם עלה בשיעור שונה מזה של מדד מחירי הדירות (שמשקף ממוצע של כלל הדירות במשק) - עדיין יש כאן מקום לרווח או להפסד יחסית לממוצע. ובכל זאת רוב הסיכון הגלום בהימור הלאומי על מחירי דירות היה נמנע.

מהיכן יגיעו מקורות המימון?

לכאורה, יש כאן שאלה: מהיכן יגייסו הבנקים מקורות מימון מתאימים, כאלו הצמודים למדד מחירי הדיור? אני סבור שברגע שתיפתח לחוסכים אלטרנטיבה המבטיחה להם לשמור על כוח הקנייה במונחי דירות - נראה היצע מקורות. קיומו של שוק כזה היה אולי משכך את תנודות הבועה: חוסכים החוששים שמחירי הדירות 'יברחו' להם - יוכלו להגן על חסכונותיהם ע"י בחירה במסלולי השקעה צמודי-מחירי-דירות, ויש בכך כדי 'לנקז' ביקוש ספקולטיבי לרכישת דיור לאפיקים שאינם הרסניים.

כלכלת שוק ואחריות חברתית - מה ניתן לעשות בישראל?

נקודת המוצא

נתחיל מהנקודה אליה הגענו ברשימה הקודמת (ראו "כלכלת שוק ואחריות חברתית", 22.8.2017, כאן): 

הרעיון בבסיס השיטה הקפיטליסטית הוא תחרות חופשית בין רבים שתביא להקצאה יעילה של גורמי הייצור ולרווחה כוללת, כשההזדמנות להצליח פתוחה לכולם. הבעיה עם המערכת הכלכלית מוכוונת-השוק אינה שהיא אינה יעילה - להפך - אלא שיעילות זו שלה כרוכה במחיר חברתי: נטייה ליצירת אי-שיוויון בהתחלקות ההכנסה, ופגיעה אפשרית בתעסוקה של מגזרי אוכלוסייה או חבלי-ארץ. כך, העובדה שהגלובליזציה איפשרה לנו ליהנות ממוצרים זולים המיוצרים במדינות בהן כוח העבודה הוא זול - גזרה כיליון על ענפי משק מסוימים ואבטלה לעובדים מקומיים שאין להם תעסוקה אלטרנטיבית. למה שנתערב בתהליך זה, שלכאורה איפשר לכולנו ליהנות מעליית ברמת החיים? הרי התהליך היה גלוי, הוגן והביא לשיפור כולל של הרווחה ע"י הגברה של התמחות וחליפין בינלאומיים? התשובה היא שבחברה שמאמינה בסולידריות ובערכים חברתיים של שיוויון יש צורך לפקח על המשחק של כוחות השוק לא כדי למנוע אותו או לכוון אותו, אלא כדי למנוע תוצאות חברתיות קיצוניות שעלולות לנבוע ממנו.

חברה המושתתת על חזון הנביאים

ישראל היא מדינה ששמה לעצמה למטרה לחיות ברוח חזון הנביאים. מתוך מגילת העצמאות:

מְדִינַת יִשְׂרָאֵל תְּהֵא פְּתוּחָה לַעֲלִיָּה יְהוּדִית וּלְקִבּוּץ גָּלֻיּוֹת; תִּשְׁקֹד עַל פִּתּוּחַ הָאָרֶץ לְטוֹבַת כָּל תּוֹשָׁבֶיהָ; תְּהֵא מֻשְׁתָּתָה עַל יְסוֹדוֹת הַחֵרוּת, הַצֶּדֶק וְהַשָּׁלוֹם לְאוֹר חֲזוֹנָם שֶׁל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל; תְּקַיֵּם שִׁוְיוֹן זְכֻיּוֹת חֶבְרָתִי וּמְדִינִי גָּמוּר לְכָל אֶזְרָחֶיהָ בְּלִי הֶבְדֵּל דָּת, גֶּזַע וּמִין; …...

חזון הנביאים הוא חזון אוניברסלי, שאומץ גם ע"י אומות העולם. זהו חזון על חברה צודקת, שבה הדאגה לחלש היא אחריותו של כלל הציבור ובה יש גבול להבדלי עושר בין חברי הקהילה. למרות שהיהודים תמיד תמכו ביוזמה פרטית ובכלכלה חופשית - הם היו ערים למחויבותה של הקהילה למנוע עוני מחבריה. הם דאגו לקיומם של מוסדות רווחה קהילתיים שתפקידם למנוע סבל של עניים. הישוב של "המדינה שבדרך" האמין בעקרונות אלו של הקהילה ודאג - עוד לפני שהוקמה המדינה - לקיום מוסדות של דאגה לציבור: חינוך, בריאות, שמירה על תנאים סוציאליים לעובדים ותמיכה בעניים.

זה לא שאין דילמות…

יצור הכלאיים הזה, שמנסה ליהנות משני העולמות - מצד אחד משק חופשי המונע ע"י כוחות השוק התועלתניים ומצד שני פועלת בו מערכת מקזזת השואפת לשמור על צדק חברתי מינימלי (מושג חמקמק כשלעצמו) - קרוי בדרך-כלל "מדינת רווחה". זה לא פשוט למזג את השניים, כי כל ניסיון לחלק מחדש את ההכנסה או הרכוש פוגע בהכרח בחופש הכלכלי של הפרטים ועלול להוביל גם לפגיעה במוטיבציה שלהם לפעול ביעילות. מספיק אם תחשבו על דוגמאות פשוטות, כמו בעל דירה שיימנע מלהשכיר אותה אם יושת מס מלא על הכנסתו משכר דירה, או כמו פנסיונר שיבחר שלא לעבוד (אפילו חלקית) אם כתוצאה מעבודתו יאבד את זכותו לחלק מהפנסיה או מקיצבת הזיקנה שלו. ואכן, התערבות ממשלתית יוצרת בהכרח עיוותים כלכליים - זה בלתי נמנע, וצריך רק למנוע מצב שבו הנזקים של עיוותים אלו יתגברו עד למצב שבו הפגיעה במערכת הכלכלית תהיה אנושה. צריך למנוע מצב שבו תיחסם היוזמה הפרטית, שבו משאבים ציבוריים יגרמו לשחיתות-יתר (שאופיינית יותר למשטר חלוקה), לפרזיטיות ולאבטלה סמויה. לכן מדינת רווחה היא מפעל כלכלי-חברתי דינמי, שמחייב הסכמה חברתית של הציבור ונכונות לתחזק אותו לאורך זמן.

האם מדינת רווחה מחייבת כשל משקי?

למרות שקיים ויכוח אידיאולוגי ארוך-שנים בין מצדדי כלכלה חופשית למצדדי המודל של מדינת רווחה, אין בהכרח "מחיר" כלכלי מוכח להגבלת התחרות: מדינות רווחה אינן סובלות מקצב צמיחה רב-שנתי נמוך יותר מזה של מדינות שנוטות להדגיש את היוזמה החופשית.

במשק הישראלי קרה דבר אחר, שמערפל את התמונה: משבר כלכלי שמקורו בכישלון מנהיגותי-כלכלי, שמיוחס שלא בצדק לכישלון של מודל מדינת הרווחה. ניהול מקרו-כלכלי כושל על רקע משברי האנרגיה של שנות ה-70' הכניס את המשק הישראלי לתהליך מתמשך של האטת-צמיחה, גירעון פיסקלי כרוני, חוב ממשלתי תופח בהתמדה ובעיה מחמירה והולכת של גירעון במאזן התשלומים. המשק הישראלי נקלע למערבולת ללא יכולת לחלץ עצמו ממנה. שנים של מחדל גרמו למשבר כלכלי מחריף ולאינפלציה דוהרת, עד שבשנת 1986 קרס המשק והממשלה נאלצה להפעיל תכנית כלכלית חדשה, מהפכנית: "התכנית להבראת המשק".

הצלחה היסטורית של תכנית הבראה

ההצלחה של מהלך זה הייתה דרמטית: המשק הישראלי של שלושת העשורים האחרונים שונה לחלוטין מהמשק המקרטע של שנות ה-70' וה-80'; זוהי הצלחה כלכלית נדירה, כולה פרי התכנית הכלכלית המהפכנית שהונהגה ב-1986. לא מדובר ברשימה של צעדים חד-פעמיים, אלא בתכנית 'מתגלגלת' של רפורמות שהעבירה בהדרגה את המשק ממצב אחד - משק המתנהל ממשבר למשבר ונזקק תדיר לפתרונות פלא באמצעות "גזירות כלכליות" מתחלפות - למצב אחר, חדש: משק יציב, צומח, המתבסס על עקרונות מקרו-כלכליים מקובלים, שקופים וקבועים. נגזרותיה של תכנית ההבראה ההיא נמשכות עד היום: רפורמות הדרגתיות בשוק ההון (שוק ההון הישראלי עבר בהדרגה משוק הון מולאם לשוק הון חופשי), רפורמות בניהול הפנסיוני (מהשקעת כספי הפנסיה במימון החוב הממשלתי - להשקעתם בשוק החופשי), הפרטת האשראי להשקעות (ממימון השקעות ע"י אשראי ממשלתי מוכוון - למימון באמצעות אשראי חופשי), פתיחת הגבולות הכלכליים וביטול הפיקוח על מטבע-חוץ. ניהול מקרו-כלכלי אחראי החליף את ה'שיטה' הקודמת, הגירעון הממשלתי הוגבל בחוק, הונהגה מדיניות של פתיחת המשק לסחר בינלאומי, חלקים מהמשק הציבורי הופרטו, וקיים עידוד ברור ליוזמה הפרטית.

בעיני המוסדות הכלכליים הבינלאומיים נתפס השינוי כמהפך באיכות הניהול של המדיניות הכלכלית: מעבר מניהול 'מתחכם', ע"י "קונצים" וכלים איזוטריים - לניהול כלכלי מודרני, כזה המקובל במשקי המערב. והתוצאות לא איחרו להגיע: האינפלציה רוסנה, יחס החוב-תוצר של ישראל נמצא בירידה מתמדת, המחלה הכרונית של מאזן התשלומים שליוותה את ישראל מהקמתה - נעלמה ואיתה העיסוק הכפייתי בסגירה 'מכנית' של הגירעון במאזן המסחרי (עידוד מוגזם של היצוא ומיסוי אכזרי של היבוא), והמשק חווה פריחה כלכלית מדהימה. המשק הישראלי הפך בשנים אלו מילד חולני למשק בריא.

מהם הלקחים מההצלחה?

מה למדנו מאירוע זה של משבר והבראה? ישנם לקחים שאינם מוטלים בספק, כמו חשיבותו של ניהול מקרו-כלכלי אחראי, כזה המבטיח שמירה על גירעון ממשלתי נמוך ותוואי יורד של יחס חוב-תוצר, וכמו חשיבותה של חשיפתו של המשק לסחר העולמי, המאפשרת למשק להתמקד במיגזרי הייצור בהם יש לו יתרון יחסי.

האם הלקחים הללו הוטמעו בציבור? כלל לא בטוח: עדיין אנחנו רואים את הדרג הפוליטי מנסה בכל הזדמנות להגדיל את הוצאות הממשלה בתואנות שונות ללא הגדלה מקבילה של שיעורי המיסוי, בטיעון בדבר קדימותם של יעדים חברתיים ותוך המעטת החשיבות של העובדה שמדובר בשל כך בהגדלת הגירעון הממשלתי; עדיין אנחנו עדים ליצרנים מקומיים המבקשים מהממשלה להגביל את היבוא המתחרה בהם בתואנות של הבטחת תעסוקה או הבטחת ביטחון כלכלי.

אבל יש גם לקחים כוזבים מאותה הצלחה היסטורית, כמו האשליה שהפרטה היא חזות הכל, שמחירו ההכרחי של מודל מדינת הרווחה הוא כלכלה כושלת, או שהפחתת שיעורי המיסוי תביא בהכרח לצמיחה כלכלית מהירה יותר שתניב מצידה שיפור של רמת החיים לכלל האוכלוסייה (עיקרון החילחול, או ה- Trickle-down).

יש מחיר לפריחה כלכלית

להצלחה כלכלית המבוססת על פעולת השווקים, זו שמתבטאת בעליית רמת החיים הממוצעת של האוכלוסייה (וזה מה שאנחנו מודדים באמצעות הגודל הקרוי 'תוצר לנפש'), יש כאמור מחיר חברתי: פתיחה של פערים כלכליים בתוך החברה. לא כולם נהנים אוטומטית מהצמיחה, ולפעמים ייתכן שחלק מהאוכלוסייה 'מפרנס את הצמיחה' בכך שהוא נפגע ממנה. עיקרון ה- Trickle-down לא בהכרח עובד. זו אמת שנכונה לכל משק לאומי; השאלה היא רק שאלה של תחלופה (Tradeoff) בין יעילות כלכלית לבין פערים כלכליים בתוך המשק: באיזו מידה החברה מוכנה לקבל תופעה זו ומהו הסיכון הגלום לחברה כתוצאה מהתפתחות זו.

החיוניות של המשק הישראלי בעשורים האחרונים הביאה לזרם השקעות מחו"ל ולהתפתחות מהירה, ששאבה כוח-אדם למעגלי התעסוקה. בגלל החמרתן של בעיות שקשורות בסכסוך הישראלי-פלסטיני ופגעו באפשרות להישען על כוח-אדם מהשטחים - ישראל פנתה לייבא כוח אדם ממדינות אחרות. בהדרגה הפכנו למדינה של עובדים זרים, בחלקם לא-חוקיים, המועסקים בתנאי העסקה נחותים יחסית למה שהיה נהוג לגבי עובדים מקומיים. רובנו נהנים ממצב זה כשאנחנו מקבלים שירותים בזול, אבל גידול מאגר כוח האדם הזר הביא עוד יותר להגדלת אי-השיוויון בישראל, אם בגלל שהוא הביא לפליטת עובדים מקומיים לא-מיומנים ממעגל העבודה ואם בגלל עצימת העין שלנו מתנאי העסקתם הירודים של אותם עובדים.

חולשתם של העובדים הזרים מידבקת: היא חילחלה גם לכוח העבודה המקומי. כוחה של העבודה המאורגנת בישראל הולך ופוחת, לשמחתם של המעסיקים והצרכנים, ולמגינת ליבם של צעירים שמוצאים את עצמם בתנאי העסקה ירודים לעומת העובדים הוותיקים. שימו לב לתופעה המתרחבת של עובדי 'דור ב' ושל 'עובדי קבלן'. שימו לב לפגיעה ההיסטורית בביטחון הסוציאלי של העובדים בישראל. ועוד לא התחלנו לדבר על השלכות המהלך על הפנסיה העתידית של בני הדור הצעיר.

עולם חדש של אינדיבידואליזם?

בעולם פעלתני של יוזמה פרטית מתחזק האינדיבידואליזם, של 'כל אחד לעצמו', שיש בו כדי לפגוע בסולידריות החברתית. זו יכולה להיות בעיה בכל חברה, אבל יש לה משמעות מיוחדת במדינה צעירה, שטרם הוכיחה לעצמה שקיומה הלאומי מובטח, שטרם החליטה על זהותה הלאומית ועל גבולותיה, ושבה השרות הצבאי הוא חובה אזרחית ואינו כרוך בתמורה כספית. כי אינדיבידואליזם הוא צורך משני, שניתן לענות עליו רק לאחר שהקיום הפיסי הובטח.

בעיה נוספת שליוותה את התפתחותו המהירה של המשק (והיא אינה ייחודית לישראל) היא השתלטות מונופוליסטית על חלקים מהמשק הפרטי, שאיפשרה למעטים להשתלט על ממלכות-ענק עסקיות ולהפעיל את כוחם לעשיית רווחים מוגזמים. ומעבר לכל אלה, אנו עדים כיום לחשיפת ההשלכות השליליות של צבירת כוח כלכלי מוגזם בידי מעטים, שהשתמשו בכוח זה להשתלטות סדרתית ולשינויי חוק לטובתם (שחיתות הגלומה בסיסמא 'הון-שלטון-עיתון'). כמין חזרה על תהליך ההתפרקות של מדינות בריה"מ, בהן המעבר מכלכלה ריכוזית לכלכלה פרטית הביא לצמיחה פתאומית של מיליארדרים חדשים שהשתלטו על משאביה של המדינה, גם בישראל ההפרטה העבירה נתחים שלמים מהמשק לידי מעטים.

המחאה החברתית שפרצה במפתיע בקיץ 2011 יצרה אמנם מיפנה, שנמשך עד היום. ייתכן שהיא תצליח להחזיר מעט את הגלגל לאחור ולסלק חלק מההשתלטות המונופוליסטית; אולי היא תצליח גם להילחם בשחיתות השלטונית; אבל אין בכוחה לשנות כבדרך-אגב את כללי המשחק הבסיסיים, את השאלה החברתית עצמה. כאן נדרשת הסכמה חברתית. כאן דרושה הכרעה פוליטית. זו אינה שאלה של מלחמה בשחיתות - זו בעיה של בחירה דמוקרטית ערכית: החברה צריכה להחליט על פניה וערכיה.

דרך אחרת

אז מהי השיטה הנכונה - שיטה קפיטליסטית-ליברלית המקדשת את פעולתם החופשית של השווקים, או שיטה סוציאליסטית-חברתית המקדשת את רווחת החברה ומגבילה את חופש הפעולה של כוחות השוק? אין באמת בחירה תיאורטית כזו בין שתי חלופות: קפיטליזם ליברלי הוא כיום גירסא מרוככת של הרעיון המקורי, שמכירה בחשיבותה של מעורבות המדינה בכלכלה ובנחיצותה של מדיניות מיסוי פרוגרסיבית; סוציאליזם "נקי" כבר הוכרע מבפנים ע"י דיקטטורות צבאיות והוא פחות יומרני (בהגדרת מטרותיו) משהיה בעבר. נותרנו עם רצף - לא עם בחירה בין שתי חלופות מנוגדות - שעליו עלינו לבחור לעצמנו מיקום כחברה. כולנו, כבעלי דעה, נמצאים על הרצף - זו רק שאלה של מיקום: גם המאמינים האדוקים-לכאורה ביתרונותיה של כלכלת השוק אינם טוענים עוד לצורך לבטל את שירותי הרווחה, וגם החברתיים ביותר לא יסכימו לוותר על יתרונות היוזמה הפרטית ולא על זכותו של הפרט לנהל את חייו הכלכליים כראות-עיניו.

אנו נותרים עם הבחירה החברתית הרצונית: עד כמה אנחנו מקבלים את חוקי המשחק של השוק החופשי כשמדובר בחלוקת ההכנסה. אבל הבנתי שישנה בעיה: גם 'החברתיים' לא יסכימו להעלות את שיעורי מס ההכנסה, להטיל מיסי ירושה, לחתור לעולם של יתר-שיוויון של השכר, לבטל את הטבות המס של קרנות ההשתלמות או לסגור את מרכזי הערים בפני תחבורה פרטית (סתם אוסף דוגמאות). אז כיצד מגשרים על הפער בין ה'חברתיות' המוצהרת לבין הנכונות לשאת בהשלכותיה?

אפשר לנסות להתחמק משאלה זו, ורובנו טובים בהתחמקות מהשאלה החברתית ומנסים לתלות את האשמה בבעיה אחרת, שלכאורה עד שלא נפתור אותה - אין טעם לגשת לשאלה החברתית הישירה. כך, אפשר לומר שהבעיה היא קודם כל שחיתות שלטונית; אפשר לומר שהבעיה היא בעצם חוסר-יעילות ממשלתית; אפשר לומר שהבעיה היא הנטל הכלכלי של אחזקת השטחים; אפשר לומר שהבעיה היא הצורך שנכפה עלינו לפרנס את המגזר החרדי; ואפשר כמובן לומר שהבעיה היא תקציב הביטחון המנופח שאינו מותיר מרחב סביר לשימושים אזרחיים. אבל מעבר לכל ענני התירוצים הללו עולה שאלה אחת: בהינתן כל הבעיות הללו (וכולן נכונות) - איזו אמנה חברתית אנחנו רוצים בישראל? ואי-אפשר להסתפק כאן בזריקת סיסמאות ובהכרזות חגיגיות - ישנה שאלה פשוטה שדורשת מכולנו תשובה ישירה: מה הייתם רוצים שיתקיים בישראל, ועד כמה אתם מוכנים להקריב לשם כך.

סקיצה כדוגמא פרטית: שינוי מדיניות הדיור

לא נפתור כאן את השאלות הללו: זהו רק בלוג צנוע שעוסק בנושאי דיור ומימון השקעה בנדל"ן. אבל לפחות אפשר להציג כאן כמה אמירות שמתוות סקיצה של פתרון בתחום הדיור בישראל, ולהתייחס לסקיצה זו כדוגמא לטיפול בבעיות חברתיות אחרות.

ישראל עברה בעשורים האחרונים ממצב של מדינה שנוטלת על עצמה אחריות לנושא הדיור של משקי-בית למצב של מדינה שהשליכה מעצמה אחריות זו (בדרך של הפרטה) ומותירה את האחריות למשקי הבית. לאורך רוב שנות קיומה, המדינה קבעה לעצמה מטרה לסייע לחסרי-דיור להגיע לפתרון דיור, ככל האפשר באמצעות רכישת דירות למגורים עצמיים. הסיוע הממשלתי נעשה ישירות (מענקים חד-פעמיים או סיוע שוטף בתשלומי שכ"ד) ובאמצעות העמדת אשראי ממשלתי בתנאים מסובסדים. העיקרון המנחה היה סיוע פרוגרסיבי, כלומר סיוע ספציפי (לא אחיד) שהיקפו נמצא ביחס ישר למידת נזקקותו של משק הבית. הלוואות המשכנתא הממשלתיות איפשרו לרוב הזכאים בישראל להגיע לדיור בבעלות עם מעט מאד הון עצמי.

כמעט כל זה הוא נחלת העבר: רוב חסרי הדיור בישראל אינם זכאים כיום לסיוע המדינה, ובכל מקרה הסיוע הממשלתי נשחק במונחי מחירי הדירות. מנגד, שוק אשראי שופע וריביות נמוכות איפשרו לשכבות המבוססות של האוכלוסייה להסיט את החיסכון הצבור מהשקעות פיננסיות לכיוון השקעות בנדל"ן למגורים, לרוב באמצעות מינוף פיננסי (משכנתאות). זהו מקור התמונה המצטיירת בעשור האחרון, של רכישת דירות ע"י משקיעים, התנפחות מהירה של האשראי הבנקאי לדיור, ובועת מחירי דירות. חוסר היכולת של חלק מהאוכלוסייה לעמוד בתחרות על דירות משתקף בעובדה שאחוז משקי הבית המתגוררים בדירות בבעלותם נמצא בירידה - שינוי מגמה היסטורית. בתהליך זה המשקיעים רוכשים דירות לצורך השכרה, ומשקי-בית צעירים מתגוררים בהן בשכירות ללא יכולת להגיע לדירות משלהם, בעיקר בגלל מחסור בהון עצמי.

בעולם של אשראי פרטי כללי המשחק שונים מאלו שהיו בעולם הישן, זה של סיוע ממשלתי: לבעלי הכנסות גבוהות יש נגישות טובה יותר לשוק האשראי בגלל יכולת החזר גבוהה יותר, וחסרי היכולת משלמים לבנקים ריבית גבוהה יותר מבעלי היכולת. כך עובד שוק אשראי פרטי, שבו מטבע הדברים סיכון האשראי מתורגם לתוספת ריבית. ואם תוסיפו גם את ההוראה שקבע בנק ישראל, האוסרת על הבנקים להעמיד אשראי בשיעור הגבוה מ-75% מערך הדירה - תקבלו עוד מחסום ליכולתם של חסרי הדיור להגיע לדירה בבעלות. מאחר שמשרד השיכון לא קם להגן על חסרי הדיור - התוצאה היא פתיחת פערים מתמשכת.

לאן כל זה מוביל? הרעיון הישן לתמוך בבעלות פרטית על דיור עצמי אינו רעיון מופרך. הוא קשור לתפיסת משק הבית כחבר שווה-זכויות בקהילה, כבעל זיקה לחברה, כנדרש לאחריות פיננסית. השאלה נוגעת לריבוי דירות: האם יש לחברה תועלת מצבירה של דירות רבות אצל מעטים, או שיצרנו כאן קזינו לאומי דווקא בשוק הדיור, שוק שלאירועים בו יש השלכות חברתיות? כי דחיקת צעירים מהשכבות החלשות אל מחוץ למעגל הדיור מביאה לניכור, לתחושה של דחייה, לחוסר סולידריות עם החברה, לאי-שקט חברתי, ואולי אף להצטברותו של חומר נפץ פוליטי.

אני סבור שהפתרון המוכרז בשנים האחרונות להתמודדות עם עליית מחירי הדירות - האצת קצב הבנייה - אינו דרוש. כנראה שהיקף הבנייה בשנים האחרונות מספיק לצורכי המשק האמיתיים, הנגזרים מהשינויים הדמוגרפיים. אבל רוכשי הדירות הללו - משקיעים הצוברים נדל"ן ממניעים ספקולטיביים - אינם הרוכשים הנכונים. צריך היה לכונן מחדש מדיניות ממשלתית של סיוע לדיור שתאפשר ליותר חסרי-דיור להגיע לדירה בבעלות. לשם כך צריך יהיה גם להגביל את הנהירה של משקיעים לשוק הדיור.

איך עושים את זה?

כאן לא המקום לפתוח בהתוויית תכנית מלאה של סיוע לדיור. נסתפק בהצעת כמה עקרונות בסיסיים:

1. יש לנסח מחדש מדיניות ממשלתית לסיוע לרכישת דירה ע"י חסרי-דיור. הסיוע צריך לאפשר לחסרי-הדיור להגיע לדירה בבעלות גם במקרים שעומד לרשותם רק הון עצמי מינימלי, לכלול סולם סיוע פרוגרסיבי (סיוע העומד ביחס ישר למידת הנזקקות), ולענות על צרכים תזרימיים של משקי בית בעלי הכנסות נמוכות מהממוצע (פריסת התשלומים);
2. יש לצמצם את הנהירה של משקיעים לשוק הדיור ע"י ביטול הטבות המס הגלומות בהשקעה בנדל"ן: השוואת מס השבח לשיעור המס הנהוג בהשקעות פיננסיות, והטלת מס מלא על מלוא ההכנסה מהשכרה. מאידך יש לחשוב על אפשרות לספק לחוסכים אפיקי השקעה חליפיים לרכישת דיור, כמו אג"ח-מדינה הצמודות למדד מחירי הדיור;
3. עדיף להטיל את המשימה לניסוח מדיניות הסיוע הממשלתית על הדרג המקצועי המצוי במשרדי הממשלה, כדי ליצור מדיניות סיוע קבועה ויציבה ולמנוע את התופעה של מדיניות תזזיתית המתחלפת כל אימת שחל שינוי פוליטי באיוש המשרדים הנוגעים בדבר ונהגית ע"י יועצים פוליטיים ויועצי תקשורת.

כלכלת שוק ואחריות חברתית

מצדדי כלכלת השוק (המכונים כיום "ניאו-ליברלים") מצויים במצוקה לאור הכיוון המאכזב שבו התפתחו הכלכלות המערביות בעשורים האחרונים ולאור המהומה הפוליטית שמתרחשת כתוצאה מכך בחלק מהמדינות. מה כבר רצו הכלכלנים? הם רק טענו שהקטנת משקלו של הסקטור הציבורי בכלכלה, פתיחת המשק למסחר בינלאומי והפחתת הרגולציה של השווקים למינימום ההכרחי יביאו לפריחה כלכלית מהירה, יעילה וצודקת (מבחינה מוסרית וחברתית). אמונה זו שלהם נמצאת כיום במיגננה: הצמיחה הכלכלית המהירה לוותה בהגירה של ענפי התעשייה (ואיתה, כמובן, חלק מהתעסוקה) מהמשקים המערביים למשקים מתפתחים, ולכן עליית רמת-החיים שהושגה הייתה כרוכה בפתיחת פערים כלכליים בין השכבות המבוססות, אלו שנהנו מהתהליך, לשכבות החלשות, אלו שהפסידו כתוצאה ממנו. התסכול העמוק של המפסידים גרם לכמה תגובות ציבוריות בוטות: ההחלטה הבריטית (במשאל עם!) על פרישה מהאיחוד האירופי, בחירתו הלא-תאומן של טראמפ לנשיאות ארה"ב, והתחזקותן הפוליטית של מפלגות לאומניות בחלק ממדינות המערב. ההישגים העצומים של העידן שלאחר מלחמת העולם השנייה במערב, של חיים בשלום לאחר שני דורות של מלחמות איומות, של טשטוש הגבולות הלאומיים וירידת קרנה של הלאומיות לטובת שיתוף פעולה בינלאומי - נמצאים תחת מיתקפה.

מיתקפה זו נובעת מכשלונה של ההתפתחות הכלכלית להביא לשגשוג רוחבי, כזה שיכיל את כולם. אין מספיק לכולם, וההצלחה של חלק מהאוכלוסייה לשפר את מצבו בצורה משמעותית נשענת על שלילת תנאים דומים מהאחרים: הזינוק ברווחתם של אלו שנהנו מההתפתחות הכלכלית אינו רק תוצאה של הגידול הכולל ("הגדלת העוגה"), אלא גם שינוי בחלוקתה לטובתם; חלק מהשיפור הוא על חשבון האחרים. לכן אנו פוגשים טענות של כלכלנים על כך שהשיפור ברמת החיים בארה"ב בשלושת העשורים האחרונים הוא נחלתם של העשירונים העליונים בלבד, בעוד ששאר האוכלוסייה לא נהנה משיפור כלכלי. וזהו הרי המסר הוותיק של העולם הישן, של שכבה דקה של אריסטוקרטיה נצלנית מוקפת עניים, מסר שהעולם החדש הבטיח להמיר בחופש ושיוויון הזדמנויות לכולם. כי  זוהי הרי המהות החברתית של הקפיטליזם: חופש כלכלי לפרט, שיפעל מבלי-משים גם לטובת הכלל ("עיקרון היד הנעלמה"). אלא שככל שאנו מתקדמים בתהליך נעשה ברור לכולנו שמשהו כאן לא עובד, וששיוויון ההזדמנויות שהובטח אינו אלא סיסמא: צבירת העושר בידי חלק מהאוכלוסייה מבטיחה את רווחת השושלות שהם מקימים לדורות נוספים, ותנאי העוני של האחרים מאיימים שגם לצאצאיהם לא תהיה תקומה - המשחק הוכרע כנראה גם לגבי בני הדור הבא.

הרעיון בבסיס השיטה הקפיטליסטית הוא תחרות חופשית בין רבים שתביא להקצאה יעילה של גורמי הייצור ולרווחה כוללת, כשההזדמנות להצליח פתוחה לכולם. קיימת כמובן בעייה שהמשחק החופשי של כוחות השוק אדיש לשאלה של צדק חברתי, אבל לשם כך נבנה המוסד של "מדינת רווחה": החברה דואגת לכך שתוצאות המשחק הכלכלי לא תהיינה קיצוניות מידי במונחים של התחלקות הכנסה, והיא עושה זאת ע"י מדיניות שתפקידה לחלק מחדש חלק מההכנסות כדי למתן את אי-השיוויון ("מדיניות פרוגרסיבית"), כשהכלים הרלוונטיים העומדים לרשותה הם מיסוי וסיבסוד.

ברוב מדינות המערב מדינת הרווחה מתפקדת, ומערכת המיסוי והתמיכות אכן מקטינה את אי-השיוויון בחלוקת ההכנסות. אלא שהבעייה אינה נפתרת בכך. קיצבאות שונות ומס הכנסה פרוגרסיבי יכולים לרכך מעט את התוצאות החלוקתיות (שהן אולי קיצוניות בעיני החברה) של המשחק של כוחות השוק (שהוא מנגנון יעיל ורצוי לקידום יעילות), אבל אנו נשארים עם בעייה ברורה אחת: מציאות שבה אין מספיק שיוויון הזדמנויות לצעירים. כדי שיהיה יותר שיוויון הזדמנויות היתה צריכה להיות 'חלוקה מחדש של הקלפים' בתחילת כל משחק, כלומר שכל דור יוכל להגיע להישגים בזכות מאמציו-הוא - לא בגלל הוריו. בניגוד לתפיסה זו, המצב הוא כיום שכל דור מתייצב על קו הזינוק עם קלפים שצבר עבורו הדור הקודם. וזה לא משנה אם הקלפים שבהם מדובר הם גנטיקה טובה, ילדות במשפחה נורמטיבית ותומכת, הון אנושי (פרי השקעה בחינוך), רכוש פיסי התחלתי, גב כלכלי מלווה מצד ההורים, או קשרים חברתיים שיכולים לפלס לצעירים את הדרך בתחום התעסוקה. מבט סביבנו יגלה לנו שלא נותר עוד הרבה מהמושג 'שיוויון הזדמנויות' אם בני הדור הצעיר מגיעים לחיים בתנאי פתיחה כ"כ שונים זה מזה. החזון הקפיטליסטי של משחק הוגן אינו מתקיים.

הבעייה לכן עם המערכת הכלכלית מוכוונת-השוק אינה שהיא אינה יעילה: היא יעילה, כל עוד נשמרים עקרונות של תחרות, כלומר כל עוד אין צבירת כוח מונופוליסטי בידי חלק מהיצרנים ואין ניצול לרעה של הרבים ע"י מעטים בגלל העדר אינפורמציה אצל הראשונים. אלא שיעילות זו עלולה להיות כרוכה במחיר חברתי, שכן היא אדישה לו: יצירת אי-שיוויון בהתחלקות ההכנסה, פגיעה אפשרית בתעסוקה של מגזרי אוכלוסייה או חבלי-ארץ מסויימים. כך, העובדה שהגלובליזציה איפשרה לנו ליהנות ממוצרים זולים המיוצרים במדינות בהן כוח העבודה הוא זול - גזרה כיליון על ענפי משק מסויימים ואבטלה לעובדים מקומיים שאין להם אפשרויות תעסוקה אלטרנטיביות.

למה שנתערב בתהליך זה, שלכאורה איפשר לכולנו ליהנות מעליית ברמת החיים? הרי התהליך היה גלוי, הוגן והביא לשיפור כולל של הרווחה ע"י הגברה של התמחות וחליפין? התשובה היא שבחברה שמאמינה בסולידריות ובערכים חברתיים של שיוויון יש צורך לפקח על המשחק של כוחות השוק לא כדי למנוע אותו או לכוון אותו, אלא כדי למנוע תוצאות חברתיות קיצוניות שעלולות לנבוע ממנו. מה שקרה בבריטניה הוא תוצאה של שכבות אוכלוסייה שחשו שהשיטה הזניחה אותם ושהרווחה הכללית פסחה עליהם. מה שקרה בבחירות בארה"ב הוא דומה. בשני המקרים התגובה (הדמוקרטית) של האוכלוסייה הנפגעת הייתה להצביע נגד הסדר הקיים, שנתפס כסיבה לפגיעה באותה אוכלוסייה. לרוע המזל המשמעות בשני המקרים היא ללכת שולל אחרי מסיתים ונביאי שקר שמנסים לתעל את האנרגיה הפוטנציאלית שנוצרה לכיוונים מסוכנים, שאין ביניהם ובין הפתרונות שום דבר. אבל אולי הבעייה אינה נעוצה בציבור הכעוס והמוסת אלא דווקא בציבור אחר: אלו שלא ראו מראש את התוצאות החברתיות הקשות של ההתפתחויות הכלכליות ולא פעלו לרכך אותן, או אלו שליבם היה גס בתוצאה. כי איננו יכולים ליהנות מהשפע החומרי שהגלובליזציה העתירה עלינו מבלי לקחת אחריות לרווחת הציבור כולו, לוודא שאין בינינו מי שנדרש לשלם את המחיר לבדו. אם תחשבו על כך, ייתכן שתיווכחו שלכל ההתפתחויות הלכאורה-חיוביות שסביבנו - מוצרים זולים מסין, יבוא עובדים זרים, ריבית אפסית, שקל חזק, עיקרון 'השמיים הפתוחים' - יש דבר משותף: לכולם יש צד נפגע בקירבנו. ולכל מי שחושב שהסיכון הגלום בתהליכים אלו הוא מוגבל (נזק כלכלי מוגבל לבריטניה שיגרום אולי בתוך כמה שנים לניסיון בריטי לחזור לאיחוד האירופי; מקסימום קדנציה נשיאותית אחת לטראמפ) - כדאי לזכור שכולנו בוגרי המאה ה-20 ומוראות עליית הפאשיזם. אנחנו יודעים מה דמגוגיה יכולה לעשות כשהמצוקה מקצינה וכשהיא מגיעה לשכבות מספיק רחבות. לכן גם המשבר הכלכלי ביוון צריך להדאיג אותנו.