רשימת אורח: על הקורונה וההתנהגות האנושית סביבה - יגאל שפירא

 

כשקראתי את הניתוח המסודר של דורון ("משבר הקורונה - חיתוך מצב וכמה מסקנות מוצעות"), התפתיתי להביע את דעתי בנושא, למרות שהנושא אינו ברשימת "PICK YOUR FIGHTS" שלי (יש לי אחרים). המניע שלי לנגיעה בנושא הוא שלא הצלחתי לקבל תשובה לשאלה אחת שמציקה לי (ועשויה להציק לכל מי שיש לו קרובים בגיל 80 פלוס ו/או עם מחלות רקע):

אם אני מאמין שאני מחוסן היטב ולא חושש לגורלי האישי, האם אני עלול להעביר את המחלה הארורה לאמא הזקנה בת ה-90 פלוס, או שעלי להזהר ולשים מסכה 100% מהזמן בנוכחותה, וגם כשאני במגע עם אנשים אחרים? לחלופין: מהי תקופת הצינון/בידוד הדרושה בין התרועעות ללא מסכה ועד לביקור אצל אמי, בלי להסתכן בלהיות מפיץ? 

כיצד מתנהלת המתקפה של הוירוס על ציר הזמן ומה אנו יכולים להסיק מכך על השאלה המציקה שהועלתה לעיל?

במשך כשנה ניסיתי למצוא תשובה לשאלה ונכשלתי. גם כששאלתי רופאים, חברים, קרובים וקולגות שבקיאים בביולוגיה או ברפואה - היתה המנעות גורפת מלתת תשובה ומלסייע במציאתה. הגעתי למסקנה שיש התחמקות שיטתית ממתן אינפורמציה. חוויתי גם סירוב לעשיית בדיקה סרולוגית בקופ"ח, וגם ערפול של משמעות התוצאה (שעשיתי בתשלום) – בניגוד לנהוג בעשרות הבדיקות הסרולוגיות התקניות של קופות החולים שם הנך מוזהר כשאתה מתקרב לקצה התחום. ה"הנחיות" המונחתות גם מזגזגות, וגם מתייחסות לכל הציבור באותו אופן גורף (כולל למי שרגיש פי 10 ויותר מבחינת סיכוייו לחלות/לסבול/למות). 

אתמול סוף סוף הצלחתי למצוא תשובה חלקית – ניסיתי גוגל "replication cycle of influenza viruses hours" וקיבלתי (באתר מכובד: https://www.euro.who.int) את הממצא הבא: הפצה מישנית מתחילה תוך שעות.

“The replication cycle of influenza viruses, from the time of entry to the production of new virus, is very quick, with shedding of the first influenza viruses from infected cells occurring after only 6 hour”.

ועכשיו יש סוף-סוף תחושות בסיסיות: 

א. הקורונה היא מוטציה של שפעת. היא יותר קטנה. יש להניח שמשך הייצור דומה או קצר מאותן 6 שעות.  

ב. למנגנון החיסון שלנו (יש גרפים לשפעת) לוקח בפעם הראשונה כ-10 ימים מרגע הופעת הסימפטומים עד ל"נצחון על הסימפטומים"; ובפעם השניה (לאותו סוג, אחרי שנוצר חיסון טבעי) לוקח כ-3 ימים

ג.  משך הדגירה של קורונה (incubation) מחשיפה ועד לתחילת הסימפטומים הוא בין יומיים לשבועיים

והתובנה: בין אם מחוסנים ובין אם לא – הדגירה ההתחלתית של יומיים לפחות כוללת הפצה חזרה לחלל הריאות והחוצה תוך מספר שעות. מערכת החיסון לא מספיקה להתערב עדיין, כלומר: המשפט ששומעים פה ושם במדיה מפי מומחים ("גם מחוסנים עלולים להדביק") הוא צורה מרוככת שמתארת חוליה אחת בשרשרת, שמתחברת לשרשרת המשפחה הצעירה ושאר חברים שחושבים שאם אני מחוסן אז אין כלל צורך במסכה או שמירת מרחק. פלא שהשיאים נשברים שוב…

על ההתנהגות האנושית במשבר זה

מה אנו יכולים להסיק על ההתנהגות האנושית במשבר זה (ואחרים), בהם רובנו מצפה שההנהגה תגן על איכות החיים והחופש האישי של כולנו (נתעלם לרגע מהבעייה של דרישות סותרות לקבוצות שונות)?

זה שנה וחצי אני מזהה תהליכים שמנוגדים להגיון, אך המפתיע הוא שכל המדינות מתנהגות באופן דומה והתחזיות של כולן מתבדות. זה עמוק מדי מכדי להגיד "כולם טיפשים ואני במיעוט החכם". משום מה, כל העולם נגרר לויכוחים על פתרונות ולא על ניתוח הבעייה ("כל העולם": שנגלה לעיני דרך התקשורת). לכן, בהשראת מספר ספרים ותכניות, וכמהנדס שלמד ש-90% מהפתרון זה הבנת הבעייה, אני רוצה להציע צורת הסתכלות חלופית, בה אנסה להצביע על הבעיה ולא על פתרונות (אני די משוכנע שאין פתרון קסם – ההתנהגות המאד-דומה בכל העולם עוזרת לחשוד שאסימוב צודק – ראו בהמשך).

על בסיס תורת האבולוציה: הוירוסים מתוחכמים ועושים אבולוציה מהירה (מוטציות). בצד השני של הספקטרום יש יונקים שחיים בקבוצות (בחברה), בראשם האדם. חלק נכבד מההתנהגות טבוע ב- DNA ולא נרכש, הרגש חזק מההגיון, ... אנסה לכתוב באופן הומוריסטי, אבל אני טוען שאנו עושים וממשיכים לעשות את כל הטעויות האפשריות בלי לדלג על כלום. האם אפשר אחרת? לא בטוח, כי אם כל העולם מתנהג כך …  

נעבור להתנהגות אופיינית של האוכלוסיה (אדם):

1. במוח מוטבעים דפוסי התנהגות ("עמוק ב- DNA"). אנחנו בקבוצת החיות שמחפשות את החברה, ומוותרות (לא במודע!) לטובת כך על חופשים מסוגים שונים 

2. תכונת החיקוי ("מתוך התבטלות", על פי "אחד העם"): אנחנו מחקים את הסביבה לגמרי באופן תת-מודע – זה כולל שפת גוף, מבטא, שפה מדוברת, ... (מכירים את הניסוי עם קופים וסולם? – ניסוי שמתחיל עם בננה בראש הסולם, וקוף שמטפס עליו חוטף זרנוק מים, אז שאר הקופים גם נרטבים, ואז הם מרביצים לכל קוף חדש שמנסה לטפס על הסולם. בינתיים כל הקופים התחלפו, אין בננה ואין זרנוק, אבל כל קוף יודע שאם מישהו נוגע בסולם, אז צריך להתנפל עליו. למה? ככה. מנהג המקום...)

3. הרגש (אינטואיציה ואמוציות) חזקים מהלוגיקה של האונות הקדמיות (מומלץ לראות ביוטיוב: Mr. Rogers and the Power of Persuasion). אנו מאמינים לכל מילה שנאמרה לנו (סיבה אבולוציונית טובה: מי שצעקו לו להזהר ולא נזהר – לא נשאר...). דוגמה: כל הכנסת עמדה דום לזכרו של אמנון רובינשטיין החי, כי זלמן שושי הרים טלפון לאברום בורג… ייתכן שננתח את הנאמר ונבין שזה היה פייק, אבל אם דעתנו הוסחה, נשכח לעשות זאת. שימו לב לפרסומות, בהן הידוען המציג מספר לנו מי הבנק או המזגן הכי טוב. מדוע המכירות עולות? כי פרסומאים מתודרכים שמיד אחרי שתילת המידע מכניסים איזה שטות לא ברורה. המוח מוסח לפענח את השטות או לצחוק מאיזו סיטואציה לא קשורה, ושוכח לברר. אז מה הפלא שפייק ניוז עובד, שאנחנו מאמינים לשטויות ואחר כך מסרבים להאמין להיגיון בריא? מי מנצל את זה ולאילו מטרות? אני משאיר לכל אחד לדמיין (אגב: אותי מכעיס מאד שירות מקוון גרוע במיוחד של קופ"ח "מכבי", בו חוץ מזה שבסוף איני מקבל את השירות המובטח, אני גם מאולץ לשמוע שוב ושוב את השיר הנפלא "מכבי הטובים ביותר" ... אני מניח שהם לא טפשים ומשלמים לקופירייטר סכום נאה)

הבטחתי בפתיחה לא להציע רעיונות, ואני מנסה לעמוד במילתי. אני כבר לא מציע – אני עומד לספר סיפור על מה שחשבתי מייד בתחילת המאורעות והסגר הראשון: ממש לא האמנתי שזה קורה, זעמתי, ניסיתי לצעוק (לכיוון כמה עיתונאים שהתעלמו טוטאל), בקיצור – עברתי את כל  חמשת השלבים של האבלות, והשלמתי עם המציאות. 

מה צעק לי?

1. את מנגנוני החיקוי הטבעיים כל העולם מכיר (הלא-מודע, וחיקוי כן מודע של בעלי הסמכות וגיבורי התרבות). הממשלה מחלקת הוראות והנחיות בלי לנסות להשפיע על דעת הקהל – כמו שהצליחה לעשות למשל בזמנו כשקראה לציבור לשים לב לתיקים חשודים...). אז מתחילת הפאניקה - יום-יום גיבורי התרבות בטלוויזיה (aka role models) מופיעים ללא מסכות, יושבים במרחק חצי מטר אחד מהשני, מדברים אחד מול נתזי הרוק של השני, ואומרים זה לזו: "ראית איך השר ההוא לא שמר מרחק 2 מטר?" ההיגיון שלי עדיין לא מבין איך איש מהם לא הסתכל בראי והתבייש בעצמו (אולי הבוס הבטיח לפטר את מי שלא יתנהג כמו שהוא החליט להכתיב? אין לי ניחוש טוב...). זה נמשך עד היום ללא הפסקה. רק בערוץ יפני ראיתי מחיצה שקופה לפה ואף שמתחילה מהסנטר כלפי מעלה, והם יושבים אחד מול השני – מעל 2 מ' מרחק.  

2. שאיש לא חשב שיש צורך לעשות הסברה מסודרת (ואם השלטון חשב להסתיר משהו - ויש הסתרות מכוונות ברורות שלא ארחיב עליהן כאן - אז שום אופוזיציה לא קופצת על זה?). אגב, האבסורד בארה"ב כרגע גם הוא חוצה גבולות של אי-הגיון: הדמוקרטים מכניסים מהגרי-עבודה נושאי קורונה ומפזרים אותם באוכלוסיה ללא טיפול, בעת שמשנים שוב ושוב את הנחיות "תורידו מסכות - תשימו מסכות", והרפובליקנים משדרים יום-יום שעה-שעה את הפגיעה בזכותו של כל אזרח לעשות כרצונו – כלומר (בתובנה שלי): הזכות להפיץ וירוסים קטלניים לאזרחים שעלולים למות מזה (בדומה לעישון פאסיבי). אוי – שכחתי , מסרבי החיסון גם משמשים אינקובטורים קולקטיביים להנבטת הואריאנט הבא ("הנוסע השמיני – נקסט ג'נריישן"...) 

3. אסימוב תיאר נפלא בספרו "המוסד השמימי" (Foundation) שמעל כך וכך מיליארדים של אוכלוסיה, ההתנהגות הקולקטיבית לא תלויה במנהיג אלא במצב נתון ובהמון הנבער שניתן לחיזוי אך לא לשינוי. הוא שאב את זה מהתבוננות בהסטוריה האנושית. אם הוא צודק (סיכוי לא רע), אז חוץ מלהשלים עם המצב אני יכול רק להשען אחורנית וליהנות מכל קרן שמש, בלי להתפתות לעיסוק אובססיבי שנובע גם הוא מה-DNA (את זה מתאר "הלוחש לכלבים" מצויין: כשהמנהיג מפסיק להקרין בטחון עצמי, קמים אלו שמרגישים שהם צריכים להאבק על ראשות הלהקה. בלי קשר לציפיה האוטופית שהוא ייטיב עם הלהקה בהכרח – מנצח בדרך כלל האכזר החזק הנהנתן, עיין ערך "אריה" או "פיל ים").

שורה סופית – אינני מציע הצעות, אבל מתוך חוויות אישיות על הסתרות מידע מכוונות, אני מנחש שזה קשור להתלהבות של בכירים בכל מיני ארגונים - החל מהמושג "עדר" שנשתל כל כך יפה בשיח הציבורי (קל לשלוט בעדר מאשר באינדיבידואלים). ואיני יכול אפילו לנחש אם זה נעשה בחישוב קר (בידיעה שהמהלכים הננקטים הורגים "פרות זקנות בעדר"), או מתוך חוסר-רצון/יכולת לבצע החלטות מושכלות שדורשות יותר אנרגיה (שממילא לא חשוב מה יוחלט כי יהיה תמיד איזה אינטרסנט שיקפוץ ויתקוף אותם בכל מקרה ...)  

נספח : וירוסים  מול המערכת החיסונית  

(5 דקות יוטיוב מומלץ: https://www.youtube.com/watch?v=tB5FQZi4HKY)

כלום לא השתנה מאז המצאת ה-DNA (הרבה מאות מיליוני שנה). המוטציות שגורמות (למי ששורד) לשגשג - פירושו של לשגשג הוא לטרוף אחרים. אנחנו בראש שרשרת המזון, אבל יש גם "טורפי-על": או שהם אוכלים אותנו חיים, או שהם מחכים שיהרוג אותנו משהו אחר, ואז הם מחזירים אותנו לעפר התחתית של שרשרת המזון - ו"לגלגול הבא".

האדם הקדמון כבר ירש מנגנון מופלא של מערכת חיסון מתוחכמת מאד - שיודע לשלוח פטרולים קבועים המחסלים כל מה שהם מזהים כ"זרים" בפעולת קמיקזה: נצמדים לפולש, וממתינים שתעבור "משאית הזבל" (AKA  מאקרופאג'ים) ותפנה אותם החוצה (בצורת ליחה/נזלת/...). ברגע שמזוהה סוג חדש של פולש, חלק מהמפטרלים בדרכי הדם והלימפה ישר מתאבדים עליו. יש גם "מרגלים" שמדווחים על פולשים (מביאים דוגמה לבלוטת הטימוס), זו מייצרת ומפיצה תגבורות של חיילים-מתאבדים שמזהים ונצמדים רק לפולש (מזכיר למשל כלבים שאולפו לרוץ אל מתחת לטנקים של אויב, ואז שולחו עם תרמיל גב ונפץ מגנטי. במלחה"ע II הרוסים עשו אותה בטעות אוטו-אימיונית: הם אימנו על טנקים רוסיים, שלחו את הכלבים על טנקים גרמניים, הכלבים רצו, הריחו בנזין, עשו סיבוב פרסה אל הטנקים בניחוח דיזל והתפוצצו שם...). כמו-כן, מחלקת ההסטוריה של בלוטת הטימוס רושמת לקחים ושומרת הוראות ייצור ספציפיות לייצור המוני מיידי במקרה של מתקפה שנייה (ומשכללת זאת עוד אם הותקפת פעמיים). שורה תחתונה: כשאתה חוטף זן חדש של שפעת, לוקח כ-10 ימים עד שהחום יורד, ונשלחו מספיק כוחות להדוף את הפולש.  בפעם השניה זה נגמר תוך שלושה ימים (רמז: זה מסביר מדוע קיבלנו פעמיים מנה של "פייק וירוס" שנראה אותו דבר אבל לא מתרבה. זה הוזרק לשריר כדי לטפטף "כבשים בעור וירוסים" כדי שהמערכת החיסונית תחווה "התקפה אמיתית".

והערת שוליים חשובה בעיקר לזקנים: הבעייה היא תמיד כמותית. אני רוצה להזכיר לכם שמשרד הבריאות לא דורש שהמזון יהיה נקי ממזיקים – הוא מרשה שיהיו עד 50 קוליפורמים צואתיים בכל גרם של מזון. מדוע? כי זה קטן על מערכת החיסון של כולנו. מתי מתחילה להיות בעייה? כשקצב הייצור העצמי של הפולש עולה על קצב ייצור הקאמיקזות של המגן. זה תלוי בגיל (וגם במחלות רקע): בלוטת הטימוס של בני 70 ומעלה מכווצת ומצומצמת מאד ביחס לאדם הצעיר.

השפעת קיימת כמגיפה עולמית כבר אלפי שנים. צורתה כשל מוקש ימי (יכול להיות שלא היה כתר בראש כל אחד מהמוטות הרדיאליים – עד כדי כך איני בקי). אני אחד מאלו שלוקח כבר 20 שנה את החיסון השנתי, וחולה בשפעת פעמיים בממוצע (או לפחות זה מה שהרופא אומר לי – למרות שאני חושד בו שהוא מדקלם את אלו שלא בדקו באמת). להזכיר שכל שנה החיסון שונה – מותאם לזנים חדשים שנמצאו, ומניח שכבר נוצר חיסון טבעי ("חיסון עדר" בז'רגון של רופאים ווטרינרים). אגב – למי ששכח: מזה עשרות שנים הולכים "העמים הצפופים" (סינים ויפנים) עם מסכות כשהם חולים (או לא רוצים לחלות), ללא משמעת כפוייה. לא שמענו אצלם על תנועות שהתנגדו לכך. הסיבה כנראה פשוטה – זה לא בא בכפייה - אבל ברור שחלק מזה הוא לחץ חברתי ("מבט עקום", הערה מהבוס ואולי אמא שאומרת "לא ירצו להתחתן איתך").

עכשיו בואו נתבונן במסלול שעושה הוירוס:  

DNA זה סליל כפול – מכיל זכרון בלבד – כתובות בו הוראות ייצור. RNA זה סליל יחיד, והוא המנוע האמיתי – פועל הייצור שזוחל הלוך ושוב על ה-DNA כמו ש-CPU קורא תכנית מחשב מהזכרון ומבצע אותה – כלומר קושר חלבונים ובונה או מתקן יצורים חיים (למשל ריפוי פצע). ה-RNA שלנו שנמצא בתאים ועושה זאת נקרא ריבוזום (איני מדייק – הוא רק אחד מפועלי הייצור...). הוירוס הפולש לא יודע להתרבות בעצמו. הוא עושה מעשה דומה לקוקיה, מפיץ בתוך התא "פייק ניוז" שגורם לתא להכנס להריון מרוח הקודש הויראלית, ולייצר אלפי וירוסים חדשים. 

הוירוס ממשפחת השפעת נכנס לדרכי הנשימה, וברגע שהוא נוגע בשלפוחיות הריאה – אם המפתח שיש לו בקצה המוט פותח את התא – הוא חודר ומתרבה, ומתחיל לייצר בסרט נע. איזה אחוז נפלטים חזרה לאויר הריאות ואיזה לכיוון מערכת הלימפה והדם? איני יודע, חלק נתפסים מיד בנאדיות השכנות ומתחילים שרשרת של התפוצצות אוכלוסין אצל הנדבק, וחלק יוצאים בחזרה לאויר ומשם נודדים לריאות נוספות. 

מה עוצר את זה? מנגנון חיסון בריא שמגיע לדגום את התאים בדלת האחורית (הנאדיות קשורות בצד שני למחזור הדם). כן, יש גם מנגנון כזה בתוך התא, שמאותת "אני פגום – תשמידו אותי" (לכל מי שראה את "הנוסע השמיני" - הטבע הקדים את הדמיון החולני של המחברים). ועכשיו זה עניין הסתברותי של מאזן-כוחות בין תוקף למגן, כולל כושר ייצור המוני אצל המגן מול זריזות ויכולת הרוייה של התוקף (הרבה ספייקים מזכיר באופן עקיף את הפלנגות של היוונים: היו הרבה שפיצים של חניתות ארוכות בחזית - מספיק שאחד מתוך ששה מצא את המרווח בין המגינים של האויב וחדר פנימה).

ועכשיו תחשבו על כל הילדים שלא מחוסנים. וכל המקומות שבהם אתם פוגשים אנשים שאין לכם מושג אם חוסנו או לא. למשל בחנות קטנה ומטריפה (או סניף בנק קטן) שם יושבים אנשים ללא מסכות יום שלם ללא חילוף אויר, ושמים את המסכות רק ברגע שנכנסתם. וששעה או שתיים או יום או יומיים אחרי זה אתם מבקרים את אמא בת ה-90 פלוס, ושמים מסכה אצלה, אבל היא צועקת עליכם "תוריד את המסכה כי אני לא מבינה מה אתה אומר!".  גילוי נאות: את התסריט הזה לא בדיתי, ואני פשוט מרים ידים ומסיר את המסכה. הדבר היחידי שינקה לי את המצפון אם חלילה היא תחטוף את הקורונה, זה שאני לא הייתי היחידי שלא שמר עליה כיאות. להזכירכם שבלוטת הטימוס (יצרנית תאי ה-"T") שלה מצומקת הרבה יותר משלי…

אשמח לתגובות – בעיקר לתיקונים ו/או עדכונים 

יגאל שפירא YSeee2@gmail.com 

המפקח על הבנקים עידכן את ההוראות לגבי הלוואות לדיור

 

מה קרה?

ביום 9.8.2021 פירסם המפקח על הבנקים עדכון להנחיות בנושא הלוואות לדיור. מטרת העדכון היא לסייע לצינון שוק הדירות (ואולי להאט בכך את עליית מחירי הדירות) על-ידי הגבלת האשראי שהבנקים יכולים להעמיד לרוכשי דירות נוספות למטרות השקעה. לפי ההגבלה החדשה, בנק המעמיד לרוכש דירת מגורים הלוואה לצורך הרכישה לא יוכל להעמיד לו הלוואה נוספת שתשמש את הלווה לרכישת הדירה. עד עתה יכלו רוכשי דירה נוספת לממן את הרכישה בעזרת שתי הלוואות נפרדות: הלוואה רגילה לרכישה  ("הלוואה לדיור") שבגינה משועבדת הדירה הנרכשת לבנק, והלוואה נוספת  ("הלוואה לכל מטרה") שבגינה משעבד הלווה לבנק דירה נוספת שבבעלותו ובכך הוא נמנע מהצורך להמציא הון עצמי כדי לממן את הרכישה.

למרות העדכון, על-מנת לאפשר ל"משפרי דיור" (משקי בית הרוכשים דירה במקום דירתם) לבצע עסקת רכישה עוד בטרם מכרו את דירת המגורים הקיימת, מותר לבנק להעמיד הלוואה נוספת זמנית, ובתנאי שתקופת ההלוואה הנוספת לא תעלה על התקופה המקסימלית במהלכה נדרש הלווה למכור את דירתו הקיימת על פי הנחיות רשות המיסים (נכון להיום: 24 חודשים). 

אז מה קרה? בנק ישראל נקט בצעד מקרו-כלכלי שמטרתו להקטין חלק מהביקוש לרכישת דירות כדי לבלום (או להאט) את קצב עליית מחירי הדירות. זה כמובן איננו תפקידו של בנק ישראל - הוא פשוט 'יושב על אחד הברזים' של הביקוש לדיור (אשראי בנקאי) ולכן 'התנדב' להתערב. הוא עושה זאת באמצעות המפקח על הבנקים, כי לבנקים בישראל יש כמעט מונופול על העמדת אשראי לדיור (כמעט שאין בישראל אשראי חוץ-בנקאי למטרות רכישת דיור). מישהו בבנק ישראל כנראה מרגיש צורך להתנצל על המהלך הלא-מובן-מאליו הזה, ולכן בהודעה שפירסם הבנק נשתל מסיח שמשווה ליוזמה נופך של דאגה רגולטורית לניהול סיכונים: "חשוב שבעת העמדת ההלוואה ובמסגרת תהליך חיתום אחראי, הבנק המלווה יעשה שימוש במכלול הכלים כדי להכיר היטב את מצבו הפיננסי של הלקוח, לרבות שימוש במערכת לשיתוף נתוני אשראי".

מה טוב ביוזמה של בנק ישראל?

סחרור מחירי הדירות בישראל נמשך כבר למעלה מעשור. הוא הביא את מחירי הדירות לרמה חסרת-תקדים במונחי חודשי שכר, גבוהה משמעותית מהממוצע במדינות בנות-השוואה. לאורך רוב התקופה, בנק ישראל הצביע על ההיצע הנמוך של קרקעות לבנייה כמחולל הסחרור: חסם בצד ההיצע - קבע בנק ישראל - גורם לקצב נמוך מידי של בנייה חדשה ולכן למחסור במלאי הדיור. הטיפול, לכן, חייב לבוא מצד ההיצע: הגברת קצב התחלות הבנייה. מי שעוקב אחר הרשימות בבלוג זה יודע שדעתי שונה: שמקור הסחרור הוא בביקוש ספקולטיבי מחזורי שמונע על-ידי הריבית הנמוכה ומחולל תהליך 'בועתי' מסוכן. הצעד בו נקט בנק ישראל הפעם, הוא - מבחינה זו - בכיוון הנכון: ניסיון 'לייבש' מעט את מקורות המימון של הביקוש הספקולטיבי. השאלה שנותרה היא כמותית: עד כמה תהיה לצעד זה השפעה אפקטיבית על שוק הדיור.

מה לא טוב ביוזמה של בנק ישראל?

סחרור מחירי הדירות איננו רק תהליך שלילי שמרחיק יותר ויותר משקי בית צעירים מהיכולת לבעלות על דיור - הוא עלול להיות תהליך מסוכן, נפיץ. ייצוב מחירי הדירות היה צריך להיות מטרה ראשונה בחשיבותה עבור המדיניות הכלכלית ולהיות מטופל בכלים העיקריים (מיסוי) - לא מטרה משנית שמטופלת על-ידי הוראות אד-הוק של המפקח על הבנקים (הגבלה מקיפה של שיעור המימון, החמרת קריטריונים למתן אשראי, איסור על העמדת "הלוואות לכל מטרה" כתחליף להון עצמי, ועוד). בפעולותיו, בנק ישראל לא רק משתף פעולה עם חוסר המעש הממשלתי בעשור האחרון ומהווה סוג של עלה תאנה - בתפקידו האחר, כגוף עצמאי המנטר את מצב המשק, לא נשמעת ממנו ביקורת תקיפה על מדיניות כושלת שאיפשרה את סחרור מחירי הדירות ולא דרישה תקיפה מהממשלה להירתם למשימה באמצעים אפקטיביים במקום באמצעים שהם בעיקר פופוליסטיים (תוכניות מתחלפות, ממוקדות-מחיר, כמו "מע"מ אפס", "מחיר למשתכן").

בהקשר זה ראויה לציון הערתו של יונתן ברלינר,יו"ר הוועדה המקצועית של התאחדות יועצי המשכנתאות, היוצא נגד עצם התערבותו של בנק ישראל בשוק הדיור וטוען כי בכך הוא חורג מסמכותו (ראו 'דה-מרקר', 10.8): "בנק ישראל לא אחראי על שוק הדיור. אם יש הרבה מכוניות בכביש, הוא ידאג שלא יהיו הרבה הלוואות רכב? זה לא תפקידו. ….. זה תפקיד הממשלה לטפל בכך". ואכן, לגיטימי בעיני לשאול: מה לבנק ישראל ולשוק הדיור? מה בדיוק הוא איבד שם?

הבעייה אינה נוגעת רק לעצם ההתערבות של המפקח על הבנקים אלא גם לאופן שבו היא מתבצעת. זו איננה התערבות כללית, מנחה, המתווה כיוון כללי, אלא התערבות פרטנית: סידרת הוראות ספציפיות המכתיבות לבנקים כללים של "עשה" ו-"אל תעשה" בנושאים כמו שיעורי מימון, קריטריונים למתן אשראי, תמהיל הלוואות וכו'. הוראות אלו אינן משקפות עדיפות (תיאורטית או אמפירית) שיש לרגולטור  הישראלי על פני הבנקים בנושא ניהול סיכוני אשראי, והן אינן מהוות החלה מתחייבת של כללים בינלאומיים נוסח "הוראות באזל": אלו הוראות שרירותיות, שהמפקח על הבנקים אפילו אינו טורח לבסס אותן על מצע מחקרי אובייקטיבי. המסר שהבנקים עלולים לקבל מהתערבות פרטנית זו של הרגולטור הוא ששיקול הדעת המקצועי ניטל מהם: עליהם לפעול לא משיקולים מקצועיים של הערכת סיכון אשראי (יש להם ניסיון מצטבר ויש להם מודלים ממוחשבים משובצי-אלגוריתמים להערכת סיכוני אשראי!) אלא בכפוף לספר הוראות קשיח. היכנסו לבנק כלשהו ותיווכחו שתשובות יועץ המשכנתאות של הבנק מתובלות בהצטדקות התכופה "לפי הוראות בנק ישראל ….". מעבר לכך, ההוראות שקבע המפקח על הבנקים אינן 'הוראות שעה' לתקופה קצובה, שתפקידן הגבלה זמנית עד לשינוי מצב השוק, אלא הוראות קבע. זה לא טוב.

ממשלת השינוי היא ממשלה רופפת, ומחכים לה מבחנים קשים. זה מחייב את שוחריה לגונן עליה

 

מאז 13.6.2021 מכהנת בישראל ממשלה בראשות משותפת של נפתלי בנט ויאיר לפיד - הממשלה ה-36. ממשלה זו הוקמה כקואליציה רחבה של שמונה מפלגות, ויש לה מנדט ברור: "ניקוי אורוות" בפוליטיקה הישראלית. כדי לעמוד במשימה היא צריכה להעביר בכנסת את חוק התקציב, לחזק את רשויות החוק בהן פגע נתניהו כחלק ממאבקו למנוע את העמדתו למשפט, ולאפשר למשפטו של נתניהו להימשך ללא הפרעה לקראת הכרעה.

יש לממשלה זו רק מקור-עוצמה אחד: היא מורכבת ממפלגות שאינן יכולות להרשות לעצמן לפרק את הקואליציה הנוכחית מחשש שהתמיכה בהן בבחירות חוזרות תהיה נמוכה מזו שהושגה בבחירות האחרונות. לרובן אין באמת אלטרנטיבה לקואליציה הנוכחית, ואולי אף לא זכות קיום בלעדיה. הן מודעות לכך. הדבק שלהן הוא אויב משותף: נתניהו. והוא לא הולך (בינתיים) לשום מקום. זה מחזק את הסיכוי להישרדותה של הממשלה ה-36 למשך מלוא הקדנציה.

חולשותיה של הקואליציה בולטות. היא מאגדת קשת רחבה מידי של עמדות פוליטיות, עובדה שמגבילה את יכולתה להגיע להסכמות בנושאי הליבה של ישראל (מדיני וחברתי). היא תתקשה לכן להגיע להישגים ביצועיים בנושאים אלו (מעבר לשמירה על 'סטטוס-קוו') בגלל הצורך לרצות את כל קשת הדעות הפוליטיות, והיא תלויה ברצונם הטוב של רכיבי הקואליציה לוותר על חלק מחלומותיהם הפרטיים לטובת הברית הפוליטית. הצלע הערבית של קואליציה זו - עם כל התקווה שהיא מעוררת בעצם הצטרפותה - היא רופפת ותתקשה לשרוד משבר ביטחוני. הקואליציה איננה נהנית (עדיין?) מתמיכה ציבורית ברורה, כפי שניתן ללמוד מסקרי דעת קהל שנערכו בשבועות האחרונים: הציבור חשדן לגביה. גם התקשורת אינה אצה לתמוך בממשלה: היא 'מריחה דם', והיא מרבה להציג את העמדה התוקפנית והשוללת-כל אותה אימצה האופוזיציה ולהדהד את הקרב הפוליטי רווי-השנאה המתקיים בכנסת סביב כל סעיף חקיקה.

חולשותיה של הקואליציה מובלטות על-ידי האיומים על ישראל: 

1. קורונה - מגפת הקורונה ("הגל הרביעי") הפתיעה (שוב) את הציבור, שסבר שמבצע החיסונים המוצלח הדביר אותה והחיים יחזרו בקרוב למסלולם התקין. כך זה אמנם נראה בחודש מאי האחרון. גל הקורונה החדש מעיב על החלום לחזור לחיים רגילים בעתיד ופוגע ביוקרתה של הממשלה החדשה, גם אם אין קשר סיבתי לכך: הוא מחזיר את סדר היום הציבורי לוויכוחים הטעונים והאינסופיים על הגבלות החופש האזרחי; 

2. כלכלה - גובר הסיכוי שכלכלת ישראל לא תשתקם באופן מלא בשנה הקרובה, אם בגלל ההשפעה הישירה של גל תחלואה נוסף על הפעילות הכלכלית ואם בגלל שהעולם שסביבנו מראה סימנים של פגיעה כלכלית משמעותית משחשבנו קודם. ממשלה הנישאת על גאות כלכלית נהנית מגידול מחזורי של תקבולי המיסים. במקביל, היא סובלת פחות מהצורך להיענות לדרישות סיוע כלכלי המופנות אליה מכל עבר ולעמוד מול האשמות ציבוריות ואי-שקט כלכלי וחברתי; 

3. לבנון - מצוקתה הכלכלית-פוליטית של לבנון בשנה האחרונה מקרבת אותה לקריסה כמדינה והופכת אותה ליעד אפשרי להשתלטות זרה. יש סכנה של החמרת המצב הגיאופוליטי עבור ישראל אם הריק המדינתי יזמין כוחות עוינים. לישראל דילמה כיצד לפעול מול לבנון, וזו איננה רק בעיה מדינית-ביטחונית - זוהי גם בעיה פנימית: היא מקרינה על יציבות הקואליציה המורכבת משילוב של מפלגות משמאל ומימין, כולל מפלגה ערבית. התפתחות עימות בחזית הצפון עלולה לאיים על שלמות הקואליציה; 

4. חידוש הסכם הגרעין עם אירן - המאמץ הבינלאומי לחידוש ההסכם לאחר החלפת הממשל בוושינגטון מלווה בהפגנות כוח ובאיומים הדדיים שמחריפים מעת-לעת את האווירה הלוחמנית באזור ומעלים את הסיכון להתפרצות של עימותים מזויינים. גם כאן, התפתחויות ביטחוניות עלולות לקעקע את יציבות הקואליציה.

ישנן אמנם הזדמנויות שהממשלה החדשה יכולה לנצל: תמיכתו של הממשל החדש בארה"ב במהלכים שיאפשרו לחדש את המו"מ בין ישראל לפלסטינים, "הסכמי אברהם" עליהם חתמה ישראל שיוצרים אפשרות נוחה להרחיב אותם לכדי הסכם איזורי כולל, והעובדה שהמשק הישראלי נמצא כבר בתוואי של התאוששות מנזקי מגפת הקורונה. למרות זאת, השילוב של האיומים לעיל עם חולשתה הפנימית של הקואליציה צריך להוות סיבה לדאגה לשוחריה של ממשלת השינוי: המהלך האחרון של חילופי שלטון בישראל איננו בלתי-הפיך. שבירותה של הקואליציה, אופוזיציה לוחמנית ונקמנית שמסרבת להכיר בלגיטימיות של הממשלה, דעת קהל הססנית שטרם עיכלה את חילופי השלטון - כל אלו מהווים קרקע נוחה לאפשרות שהתממשותם של איומים חיצוניים תביא למהפך פוליטי חוזר. 

לאחר שנים של חוסר הכרעה פוליטית, ועל רקע ההתקפה המתמשכת והמזיקה של הממשלה הקודמת על מוסדות הדמוקרטיה הישראלית כדי להחליש את שלטון החוק - נפילת ממשלת השינוי תהווה אירוע שיאיים על עתידה הדמוקרטי של ישראל. זה יכול לקרות. שוחריה של ממשלת השינוי צריכים להפנים סיכון זה ולהבין שהמשך קיומה של ממשלת השינוי חשוב יותר מביקורת על התפקוד השוטף ("לפיד איננו מגיע לישיבות קבינט הקורונה", "ליברמן איפשר גידול מוגזם של תקציב הביטחון", "הממשלה הגדילה את מספר השרים כדי להבטיח את העברת חוק התקציב בכנסת", וכו'). הוא גם חשוב יותר משאלות שאולי מבדילות בין חלקי הקואליציה. הבחירה היא בין שתי חלופות ברורות: האלטרנטיבה היחידה להמשך שלטונו של נתניהו היא ממשלת השינוי הנוכחית - לא ממשלה אידיאלית כלשהי. אם חלקי הקואליציה יעדיפו להגשים את שאיפותיהם האידיאולוגיות על הסיכוי לנווט את הספינה על בסיס הסכמה ופשרות - הם יסכנו את שלומה של הממשלה. אם נתפתה להתנפל על הממשלה בביקורת - נתרום לסיכויי נפילתה. ויהיו רגעים קשים, אם וכאשר האיומים לעיל יתחילו להתממש.

קורונה - חיתוך מצב וכמה מסקנות מוצעות

 

אנחנו חיים זה שנה וחצי במציאות של מגפה ויראלית. המגפה שינתה את חיינו: היא פגעה בנו ישירות (עד לסוף חודש יולי דווח על למעלה מ-870 אלף מאומתים בישראל - כ-9.3% מהאוכלוסייה - ועל קרוב ל-6,500 נפטרים), היא פגעה בנו כלכלית, היא גרמה לנו לחרדה קיומית, והיא שינתה את אורח חיינו ואת הרגלי העבודה שלנו. והיא עדיין נמצאת איתנו: אם בחודש מאי האחרון נדמה היה לנו שניצחנו את המגפה - ההתפתחויות בשבועות האחרונים מעלות חשש שאיננו רואים עדיין את סופו של האירוע. ואגב: זה איננו סיפור ישראלי - זה נכון במדינות רבות.

העימות עם המגפה איננו בסגנון קרבות ג'ודו: זה לא יסתיים ב-'איפון'. גם לא צפוייה מסיבת סיום, כפי שאולי נדמה היה מספר פעמים בעבר. איננו מבינים עדיין את המגפה לעומקה ולא את הסיבוכים האפשריים בטווח הארוך כתוצאה מהידבקות במחלה. הסימפטומים שלה מגוונים ומתעתעים. החיסונים שפותחו נגדה אמנם אפקטיביים, אבל רק סטטיסטית: לא הגענו (וכנראה שלא נגיע) למצב שבו מי שחוסן איננו פגיע עוד לווירוס - לכל היותר למצב שהוא פחות פגיע לווירוס מאשר היה לפני החיסון. אין לנו עדיין ידע מבוסס לכמה זמן החיסונים הללו אפקטיביים. אין לנו עדיין ידע מבוסס לגבי הסיכונים האפשריים לילדים כתוצאה מהחיסון ולכן אנחנו מגבילים (מלמטה) את גיל המתחסנים. ומעל לכל - מדובר בווירוסים, ולכן אנחנו חשופים לאפשרות הופעתה של מוטציה חדשה וקטלנית יותר (ואף-על-פי שתתמהמה - בוא תבוא כנראה). לכן המערכה נגד המגפה עדיין בעיצומה. האווירה הרגועה שסביבנו, שמקורה בתחושה שהדברנו את המגפה - היא טעות שלנו; אולי כי נמאס לנו מההשלכות החברתיות של המגבלות על חיינו. אלא שזה לא יעזור לנו: מדובר במשחק שחמט, ועכשיו תורו של הווירוס.

צריך אולי לשנות את נקודת המבט שלנו: להתייחס למגפת הקורונה כאל הזדמנות, למצוא בה נקודות חיוביות. ככל הידוע לנו, בתחילת 2020 פרצה מגפה עולמית (שעדיין לא ברור לחוקרים מהו מקורה המדוייק) והיא פשטה כאש בשדה קוצים ממדינה למדינה. המגפה גרמה כבר לכ-200 מיליון נדבקים וליותר מ-4 מיליון מתים (שני המספרים הם כנראה אומדני-חסר בסדרי גודל). עם זאת, אנחנו יכולים לציין שתי נקודות לטובה: שמידת הקטלניות של המגפה הזו נמוכה בהשוואה למגפות הגדולות של ההיסטוריה, ושאין תקדים היסטורי למהירות שבה המדע הצליח להתמודד עם הנגיף ולייצר מספר חיסונים אפקטיביים כנגדו. לכן, הנזק העיקרי מהמגפה שעברנו איננו מתבטא דווקא בשיעורי תמותה - הוא מתבטא בחרדה והלם, במצוקה נפשית בגלל שינוי כפוי של אורחות החיים, ובמיתון כלכלי. 

ישנה עוד נקודה שראוי לזכור: המגפה הקרתה לנו הזדמנות לבחון את מוכנותנו למשברים לאומיים. זוהי הזדמנות לתרגל את הגופים היעודיים שהוקמו לצורך טיפול במצבי חירום ולהכין אותם לקראת אפשרות של הישנות המגפה (או פריצת מגפה אחרת, או רעידת אדמה קטלנית, או התקפה צבאית על ישראל). הלקחים שניתן להסיק מאופן הפעולה של הגופים הייעודיים באירוע האחרון הם קריטיים לשיפור ההיערכות לקראת אסון עתידי אפשרי. מבחינה זו הקורונה היא מגפה בעלת ערך חינוכי. סוג של 'תרגיל על יבש'.

מהם הלקחים שאני מציע ללמוד מהמגפה האחרונה?

1. עלינו ללמוד 'לחיות עם הקורונה', לא לצפות שבוקר אחד נתעורר והחיים יחזרו למסלולם הישן. זה איננו אירוע שייפתר ב'זבנג' - יש להתאים הרגלי חיים, עבודה וחיי תרבות לעולם שונה מזה שבו חיינו עד כה.

2. הדרך להתמודד עם המגפה היא שילוב של חיסונים עם שמירה על הרגלים אישיים וציבוריים שמקטינים את תפוצת המחלה (שיעורי ההדבקה). זו תהיה המשמעות של 'חיים בצד הקורונה', כפי שמכנה זאת רוה"מ. החיים חייבים להימשך: אין לנו אופציה (וגם לא צורך) להדביר את המחלה, כפי שאולי חשבנו בעבר.

3. אין שביל מסומן לחיים הללו (אין 'פתרון בית-ספר') - עלינו לבחור את נתיב ההתקדמות בעצמנו. זה יתרחש בתנאים של מציאות משתנה (והיא משתנה ללא הרף) ובכפוף להעדפות החברתיות שלנו. זה אומר אולי שהחלטות הנכונות להיום לא תהיינה נכונות בשלב הבא - שינויי כיוון אינם עדות לחוסר החלטיות. אנחנו נידרש, כחברה, להתלבט ולקבל החלטות, וייתכנו חילוקי דעות לגבי הדרך. חילוקי דעות אלו הם בלתי נמנעים: אין דרך 'נכונה'. הם אינם ייחודיים לנו - הם קיימים גם במדינות אחרות. כדי להגיע להחלטות תידרש תרבות דיון קונסטרוקטיבית ומכבדת - לא צעקות והאשמות אישיות הדדיות כאילו יש צד אחד צודק וצד שני 'מטורלל'. 

4. החרדה שיצרה מגפת הקורונה והוויכוח לגבי האסטרטגיה הרצויה לבלימת המגפה ולטיפול במשק (ויש בהחלט דילמות לגבי הטיפול הרצוי בכלכלה) יצרו מבוכה בציבור - סוג של תהייה, תחושת חוסר-אונים וחיפוש תשובות. זהו ואקום-לכאורה, הוא טבעי, אבל הוא מזמין צרות. התשובה הייתה צריכה להיות מנהיגותית, סמכותית, וכזו שנשענת על דרגים מקצועיים בתחומי רפואה, טיפול במצבי חירום לאומיים וכלכלה. אל הוואקום הזה נכנסו בשנה וחצי האחרונות גורמים שאינם עונים על אף אחד מהתנאים לעיל: מנהיגים פופוליסטיים שראו במשבר הזדמנות ל-'פוטו-אופ' כמצביאים, דרג פוליטי שהפגין התנהלות היסטרית והפכפכה, גופים ממלכתיים שקיבלו אחריות אד-הוק לניהול המשבר (במקום גופים יעודיים קיימים) משיקולים פוליטיים של נחלות, ויועצים ומקורבים פוליטיים שהחליפו את הדרג המקצועי הכלכלי והכשירו את הטרפה ("קופסאות חוץ-תקציביות" במקום תקציב לאומי). על כל אלו מנצחת תקשורת תאבת-רייטינג שהפכה את מדורת השבט לאופרת סבון תוקפנית ובלתי-נגמרת העוסקת ללא תוחלת בשאלות של ניהול המגפה, מבליטה חילוקי דעות מקצועיים (לגיטימיים) עד כדי העלאת ספק בטיב הניהול של המשבר ומגבירה את המבוכה ותחושת אין-האונים של הציבור. נצטרך לחזור לנקודת המוצא: התשובה למשבר צריכה להיות מנהיגותית, סמכותית, וכזו שנשענת על דרגים מקצועיים בתחומי רפואה, טיפול במצבי חירום לאומיים וכלכלה. אסור לנו לתת לפוליטיקאים - קואליציה או אופוזיציה - לשבש את יכולתה של הממשלה לנהל את ענייני המדינה. אסור לנו לתת לתקשורת לחרחר קרבות-רחוב, לקעקע את אמון הציבור בהנהגת המדינה ולעורר רושם של התנהלות מופקרת וחסרת-אונים רק משיקולים של הגדלת הרייטינג.

5. מגפות והמלחמה בהן אינן בעיות של הפרט אלא של כלל הציבור. אנו תלויים זה בזה: הבריאות שלי ויכולתי לשרוד כלכלית תלויים בהתנהגותם של האחרים. מדובר לא רק בהדבקה של הזולת בווירוס אלא גם בדיכוי הפעילות הכלכלית במשק בגלל התגברות המגפה. לא סביר לכן לאפשר ליחיד להתנהל בצורה הפוגעת בזולת: זו בוודאי לא הייתה הכוונה של מצדדי חופש הפרט. השמירה על טובת הציבור מחייבת לכן להגביל חלק מזכויות הפרט. כך, יש למנוע ככל האפשר מחולים להדביק אחרים, גם אם פירושו של דבר לחייב את כולם לעטות מסכות במקומות ציבוריים או להימנע מהתכנסות. במקביל, יש לעודד את הציבור להתחסן כנגד המחלה, לא רק משיקולים אנוכיים אלא גם כדי לשמור על האחרים. אפשר אמנם לכבד את התנגדותם של אנשים מסויימים להתחסן, אבל צריך אז למנוע מהם לסכן בכך את בריאותם של האחרים. זה יכול להיות באמצעות מניעת התערבותם של בלתי-מחוסנים בקהל הרחב. אפשר היה אולי גם לשקול להטיל על אדם שבחר שלא להתחסן (ולא מדובר במקרים בהם קיים נימוק רפואי לגיטימי לכך) לשאת בהוצאות הרפואיות העלולות לנבוע מהיותו לא מחוסן.

מדיניות כלכלית, מדיניות חברתית: החיבור ההכרחי

 

מניין הגענו?

מסיבות היסטוריות, המשק הישראלי הוקם כמשק מתוכנן. הוא לא נבנה על-ידי איכרים פרטיים ותעשיינים אינדיבידואליסטיים שיצאו לדרך כדי להגשים חלום כלכלי - להיפך: הוא היה חזון לאומי-קיבוצי שעיקרו הקמת בית לאומי לעם היהודי. לכן הוא נבנה מלכתחילה כמפעל משותף של קהילות יהודיות שריכזו מקורות כספיים והיגרו קבוצות-קבוצות לארץ ישראל, מסונוורים על-ידי החלום הציוני וחדורים תקווה לבניית עולם לאומי חדש. בכך הייחוד של המשק הישראלי: הוא החל כמפעל משותף - לא כצירוף של יוזמות פרטיות של מחפשי זהב. יזמות פרטית לא הייתה אפשרית בתנאים הכלכליים הקשים של תחילת המאה ה-20' ולא על רקע העויינות האתנית שציפתה למהגרים.

מדוע השתנינו?

במהלך השנים, המשק הישראלי התפתח במהירות. אלא שעם הזמן האתגרים הכלכליים גברו נוכח הצרכים הגדלים של אחזקת מדינה עצמאית, ומנגד התבהרה הבעייתיות של משק סוציאליסטי הנתון לתכנון מרכזי ולשליטה בירוקרטית. לכן, כדי לסייע לו להתמודד ביתר הצלחה עם האתגרים הכלכליים, המשק עבר בהדרגה תהליכי הפרטה. ובכל זאת, למרות מהלכים אלו, ואולי בגלל היותם חלקיים בלבד, המשק הישראלי לא הצליח להתמודד עם משברי האנרגיה הבינלאומיים (1973, 1979) ועם הגידול המהיר של הוצאות הביטחון (1974 ואילך) ונקלע למשבר מתמשך במאזן התשלומים, למיתון מתמשך, לגידול מהיר של החוב הציבורי ולסחרור אינפלציוני. לאחר מספר ניסיונות כושלים ועל סף קריסה כלכלית, לא נותרה לממשלה ברירה אלא לנקוט במדיניות כלכלית מהפכנית. 

תכנית הבראה: "התכנית לייצוב המשק",  1985

במהלך היסטורי, אימצה הממשלה מדיניות כלכלית ("התוכנית לייצוב המשק", 1985) שעיקרה ליברליזציה: שחרור המשק הפרטי והקטנת מעורבותה של הממשלה כמתכנן. התוכנית הופעלה אמנם בשיטה של הלם, תוך הקפאה מיידית של השכר, המחירים ושער החליפין, אבל במהותה זו הייתה תוכנית הבראה כלכלית שביצעה טיפול שורש בגורמי הבעייה: הוצאות הממשלה המנופחות, הגירעון הממשלתי העצום, החוב הציבורי שיצא משליטה והשיטה של הדפסת הכסף כאמצעי למימון הוצאות הממשלה שגרמה לשחיקה מתמשכת בערך המטבע ולנטישת המטבע הישראלי כמטבע לצרכי עיסקאות (נקיבת חוזים בדולרים, העברת כל הההסכמים ארוכי-הטווח - שכר, חיסכון, הלוואות וכו' - למטבע הצמוד למדד המחירים לצרכן). "התוכנית לייצוב המשק" לא הייתה סוג של "רפואה מיידית" שנועדה לטפל במצב של טראומה: זו הייתה מדיניות כלכלית לטווח הארוך. מנקודת מבטם של הכלכלנים, היא "עבדה כמו בספרים". מנקודת מבטו של הציבור היא חוללה סוג של נס.

"נס" כלכלי

המשק הישראלי של העשורים האחרונים שונה לגמרי מזה שהיה בעשור שלפני הפעלת תוכנית הייצוב. בתוך שלושה עשורים המשק הישראלי חווה (מחדש) צמיחה מהירה, ליברליזציה מקפת, יציבות מחירים וירידה מתמשכת של החוב הציבורי במונחי תוצר. כתוצאה, המשק הישראלי 'התברג' כמשק מערבי מפותח. הצעירים שבינינו מקבלים אולי את מציאות החיים בישראל של היום כדבר מובן-מאליו, אבל המבוגרים זוכרים היטב את מציאות החיים שלפני תכנית הייצוב: את שיעורי מס ההכנסה הדרקוניים שיצרו עשרות "מקלטי מס" המופיעים עד היום בתלושי השכר הישראליים, את מס הנסיעות על הנוסעים לחו"ל, את מיגבלות רכישת המט"ח והוצאת כספים מהארץ, את המכסים הגבוהים על היבוא כדי להגן על תוצרת הארץ, את התמריצים הממשלתיים ליצוא ולהשקעות שחייבו את החקלאים והתעשיינים להיות סמוכים על שולחן הממשלה, את האשראי הממשלתי המוכוון (והקצוב) לענפי המשק, את העובדה שלא ניתן היה לקבל אשראי לרכישת דיור אלא במסגרת תוכניות הסיוע של משרד השיכון, ועוד. כל זה חלף מהעולם בזכות השקת מדיניות כלכלית חדשה, ליברלית,גם אם השינויים הוחלו בהדרגה ולא בשלמות. אבל זה לא היה חינם: המחיר הבולט של סיפור הצלחה זה הוא פתיחת פערים כלכליים בין סקטורים מצליחים לבין סקטורים כושלים; גידול של אי-השוויון הכלכלי בין חלקי האוכלוסייה.

ההעדפה לכלכלת שוק

הכלכלנים נוטים לקבל גידול של אי-שוויון כמחיר בלתי-נמנע של כלכלה חופשית המנוהלת על-ידי השווקים. בעיניהם, גידול אי-השוויון הוא מחיר מוצדק תמורת הגדלת העוגה הכוללת - התוצאה האופיינית של מדיניות ליברלית המשחררת את היוזמה הפרטית מכבלי הבירוקרטיה, מחוסר היעילות האופייני לסקטור הציבורי ומעיוותים שנוצרים על-ידי המיסוי. ואמנם, ה"נס" הכלכלי של ישראל הוא תוצאה ברורה (וצפוייה) של מדיניות ליברלית שהונהגה החל מ-1985 ושהזניקה את המשק הישראלי לגבהים חדשים. לכן הכלכלנים מאמינים שאין לוותר על עקרונות המדיניות הליברלית ולחזור לכלכלה מתוכננת ומנוהלת "מלמעלה". עם זאת, ערים להסתייגויות החברתיות שמעורר גידולו של אי-השוויון, הם מציעים מדיניות מיסוי פרוגרסיבית המחלקת את הנטל הציבורי בצורה 'צודקת-חברתית' ה'מתקנת' מעט את אי-השוויון שנוצר במהלך החופשי של פעולת השווקים. 

הבעיות עם כלכלת שוק

תיאורטית, זה אמור היה להספיק: יכולנו ליהנות מפירותיה של המדיניות הליברלית תוך הנהגת מערכת מיסוי פרוגרסיבית הדואגת למצבן של שכבות מוחלשות. זו השיטה הנהוגה ברוב מדינות אירופה. היא גם מתאימה לרוח נביאי ישראל ("פרוס לרעב לחמך"). אלא שבעשורים האחרונים התרחשו כמה התפתחויות מטרידות שמאתגרות את המערכת הכלכלית: 

1) תהליכי גלובליזציה נמרצים גרמו לשינויים מרחיקי-לכת במבנה הסחר העולמי ובמבנה המשק, שכתוצאה מהם ענפי-משק מסורתיים דועכים וענפי משק חדשים צומחים במהירות. הבעייה היא שכוח העבודה שנפלט מענפי המשק הדועכים איננו מתאים לצרכיהם של הענפים החדשים, ולכן כוח האדם שנפלט אינו ממשיך להשתתף בשוק העבודה; 

2) השינויים המהירים שחלו במבנה המשק גרמו להתבדרות של הכנסות משקי הבית: ההכנסה הממוצעת אמנם גדלה משמעותית, אבל חלק ממשקי הבית נהנו ממנה במיוחד בעוד משקי בית אחרים סבלו מירידת הכנסתם. זה קורה בתוך ענפי משק, זה קורה בין ענפי משק, וזה קורה בין מקצועות. זו איננה תופעה ייחודית למשק הישראלי, כמובן; 

3) תהליך ההפרטה המהיר של המשק בעשורים האחרונים יצר ריכוזי כוח מונופוליסטיים. גם זו איננה תופעה ייחודית למשק הישראלי: היא קרתה בכל המשקים הסוציאליסטיים שניסו לעבור במהירות לכלכלת שוק. ריכוזי כוח אלו מאפשרים לתאגידים לגדול, לצמצם את התחרות בתחומיהם, להגדיל את רווחיהם ולייקר את המחייה לציבור הרחב. כוחם מאפשר להם גם להפעיל לחץ על הרשות המחוקקת והרשות המבצעת ולהשיג לעצמם הטבות נוספות (תמיכות, הגנות, פטור ממיסוי).

חשוב לזכור שבעוד שתחרות קפיטליסטית יכולה להגדיל במידה מסויימת את אי-השוויון (כל אחד יקבל תמורה לפי תרומתו לרווח), ולכן דיפרנציאציה יכולה להתקבל כתוצאה מוצדקת, כדרך להבטיח יעילות ופיריון - המצב של תחרות מונופוליסטית איננו חלק אינטגרלי של קפיטליזם. להיפך: היא ניצול לרעה של ריכוז כוח להגדלה לא-מוצדקת של רווחים. כפי שאמר באחרונה הנשיא ביידן: "קפיטליזם ללא תחרות איננו קפיטליזם - זהו ניצול". 

הבעייה עם העברה בין-דורית

שאלה מיוחדת לגבי קפיטליזם נוגעת לאפשרות להעברת העושר הנצבר מדור אחד לדור שני. העיקרון של תחרות חופשית תחת מטריית 'היד הנעלמה' מתבסס על כך שהפעולה של כל פרט להגדיל את הכנסתו גורמת לתועלת לחברה כולה. מדובר במשחק הוגן, כשהשחקנים מתייצבים ל"משחק" הכלכלי ומנסים להצטיין בו. אי-השוויון שנוצר הוא תמורה להצטיינות (ולכן בהכרח לתרומה לכלל). הבעייה היא עד כמה אמנם נשמר עיקרון זה של הוגנות כשתנאי הפתיחה של השחקנים השונים הם נבדלים, כי לחלק מהשחקנים יש רכוש התחלתי שהועבר לרשותם על-ידי הוריהם. אם הקפיטליזם בא לשנות את העולם הישן, האריסטוקרטי, שבו העושר (והפריווילגיות) הועברו מדור לדור, והציע במקומו עולם של הזדמנות שווה ותחרות חופשית והוגנת שבה כל פרט יכול לשפר את מצבו על-ידי הגדלת ערך התרומה שלו לכלל - עיקרון ההעברה הבין-דורית עלול לשמר מעמדות עשירים ומעמדות עניים, כשההכנסה נובעת מרכוש ואין לה קשר לתרומת הפרט לכלל. המשמעות של חברה כזו היא מוביליות חברתית מוגבלת או אי-שוויון בהזדמנויות. ראוי היה למדינה, לכן, לשקול העברה מתקנת של חלק מההון ההתחלתי משחקנים שזכו לקבל העברה בין-דורית לכאלו שלא זכו לכך.

שאלה חברתית

לאור עוצמת השינויים של העשורים האחרונים מתחדדת בישראל גם שאלה חברתית, עקרונית: עד לאיזו מידה אנחנו מוכנים לקבל אי-שוויון כלכלי, ועוד יותר מזה אי-שוויון מעמדי המועבר מדור לדור, בעיקר כשאנו חיים בחברה שאמונה על ערבות הדדית (המסורת היהודית) ושלכידות חברתית בה היא גם צורך ביטחוני (הציווי הביטחוני חל על כולם במידה שווה).

מסקנה

אם מקובל עלינו העיקרון הקפיטליסטי של תחרות חופשית, המעצימה את היוזמה הפרטית ומעניקה חופש כלכלי – עלינו לשמור עליו בהקפדה. במקביל, עלינו לנקוט באמצעים שיבטיחו הוגנות חברתית ובכך יבצרו אותו: עלינו להילחם בריכוזיות ובצבירת כוח מונופוליסטי על-ידי גופים גדולים, עלינו להנהיג מדיניות מיסוי פרוגרסיבית שתתקן את מידת אי-השוויון שנוצר במהלך הפעילות הכלכלית, עלינו לקיים 'רשת ביטחון' שתבטיח קיום נאות ומכובד לאוכלוסייה מוחלשת, ועלינו להגביל את ההשפעה של ההצלחה הכלכלית של דור אחד על גורל הדור הבא כדי להבטיח שוויון הזדמנויות ו'משחק הוגן' לכלל השחקנים.

משבר אמיתי ומשבר מדומה: מה על הממשלה לעשות בנושא הדיור?

 

מה קורה מסביבנו?

אנחנו מצויים בעיצומו של אירוע כלכלי שמקורו במגפת הקורונה. המשק העולמי ספג חבטה שהוציאה אותו מאיזון והסיטה אותו ממסלולו. הוא נאבק עתה לשוב לאיזון ולתוואי הצמיחה המקורי. זה איננו תהליך זול, אוטומטי או קצר: נגרמו כבר נזקים כלכליים כבדים, נדרשת התערבות ממשלתית כדי לסייע לסקטור הפרטי להתאושש, ותהליך ההתאוששות יימשך כנראה (כך אנחנו למדים מהפירסומים המקצועיים) עד לסוף 2022. 

מה שאנחנו רואים עכשיו מסביבנו איננו תמונת סיום של האירוע: אנחנו עדיין בחדר התאוששות. המערכת הכלכלית איננה יציבה עדיין. הייצור העולמי טרם חזר לרמתו מלפני המשבר, קיימים צווארי בקבוק נקודתיים שיוצרים חוסרים קריטיים ותנודות מחירים, ושוק העבודה עדיין סובל מרמה גבוהה של אבטלה. אי-הוודאות מפריעה לשוק הפרטי לחזור לפעילות מלאה. מנגד, הממשלות מנסות לסייע למשק הפרטי לחזור לפעילות אפילו במחיר סיכון רפואי, ומצמצמות את ההגבלות הרפואיות שהוטלו על הציבור.

ערפל קרב שורר. הסימנים החיוניים של המשק (וזה נכון בכל העולם) אינם מצביעים על תמונה חד-משמעית: האם הביקושים הפרטיים שנפגעו בתקופת הקורונה ישובו במהרה לרמתם הקודמת ויאפשרו לתוצר ולתעסוקה לחזור למסלול ארוך-הטווח, או שיש צורך להזרים ביקושים ממשלתיים שימריצו את תהליך ההחלמה (לדוגמה: הגברה דרמטית של ההשקעות הממשלתיות)? האם קיימת בעייה של סינכרון בחזרת המשק הפרטי לתפוקה מלאה (צווארי בקבוק בתחום ההובלה הבינלאומית, מחסורים נקודתיים בחומרי גלם)? האם עליית המחירים שמסתמנת בחודשים האחרונים מבשרת על תחילתו של תהליך אינפלציוני שידרוש - לראשונה זה יותר מעשור - ריסון מוניטרי כדי למנוע גלישה לעולם אינפלציוני? 

בניגוד לכמה פרשנים בהם נתקלתי, שמצביעים על מסקנות חד-משמעיות ודורשים מהממשלה לנקוט בצעדים נמרצים - אני סבור שעל ההנהגה הכלכלית להיזהר גם באבחנה וגם בנקיטת צעדים כלכליים: יש אמנם מחיר להשתהות התגובה, אבל יש מחיר גבוה יותר (גם פוליטי) לנקיטה במדיניות מוטעית. לכן ראוי להיזהר בהערכת המצב ובאבחנה לגבי מצב המשק וצרכיו, ועוד יותר ביישום תוכנית כלכלית. לא תהיה הזדמנות שנייה לממשלה הזו, ואסור לה לכן להיחפז. גם אין סיבה כלכלית לחיפזון, למרות המהומה התקשורתית.

הסיפור של שוק הדיור בישראל

כל מה שאמרנו לעיל נכון בוודאי לגבי שוק הדיור. הכותרות זועקות את נתוני עליית המחירים (מדד מחירי הדירות, מדד מחירי תשומות הבנייה) ואת נתוני המשכנתאות של החודשים האחרונים. הדהוד הכותרות מחזק את הרושם שאנחנו נמצאים בעיצומו של משבר דיור חמור ('דה-מרקר', 13.7.2021: השרה איילת שקד: "שוק הדיור במצב הקשה ביותר אי-פעם"). מוצעת גם פרשנות לפיה "... הנתונים האלה, שממחישים את הרתיחה שבה מצוי שוק הדיור, מעידים בעיקר על דבר אחד: הציבור הישראלי בפאניקה, הוא אינו מאמין שלממשלה החדשה יש תוכנית משמעותית להתמודדות עם מחירי הדירות המאמירים – והוא רץ לרכוש דירה מחשש שבעוד חודש או חודשיים המחירים יעלו עוד" (יעל דראל, 'דה-מרקר', 11.7.2021). 

אני מציע לשקול ששתי האמירות הללו, שמתארות מצב דרמטי בשוק הדיור של 2021 שמחייב נקיטת צעדי מדיניות מיידיים, הן מוטעות, וזאת משלושה טעמים: א) אין מקום לקביעת דיאגנוזה שקולה לשוק הדיור על-סמך האינדיקטורים הלא-יציבים המתקבלים ביציאה ממשבר הקורונה (כותרת לדוגמא: "השוק בוער: שיא בנטילת משכנתאות ביוני - זינוק של 22% לעומת מאי", הדר חורש, 'דה-מרקר', 12.7.2021);  ב) אין באמת עדויות על משבר דיור בישראל במובן המקובל של המושג, של מחסור בפתרונות מגורים לאוכלוסייה הקיימת, ויש כאן לדעתי טעות באבחנה המתייחסת ל'בועת' מחירי דירות (שמקורה ספקולטיבי) כאל עדות למחסור פיזי במלאי הדיור;  ג) באופק הישראלי, בטווח של שניים-שלושה עשורים, מתגבשת מצוקה אמיתית של דיור: מחסור צפוי של מלאי הדיור לעומת צרכי האוכלוסייה. לרוע המזל אין ביכולתו של הסקטור הפרטי למנוע התפתחות זו. 

לפיכך, אנחנו סובלים לדעתי מטעות בזיהוי: המשבר שאנו 'רואים מחלון ביתנו' איננו באמת משבר, בוודאי לא המשבר הגדול והצפוי, זה שלקראתו אנחנו חייבים להיערך. אם נתעקש ונמשיך להיאנח ולזעוק - תעלה שוועתנו לממשלה והיא תנקוט בצעדים. לא תהיה לה ברירה: היא חלשה פוליטית ותאבת-חיים. אלו יהיו צעדים חפוזים, מזיקים, ובעיקר - מיותרים. אם לא נבין זאת - אנחנו נדחוף את הממשלה (ואת עצמנו) למהלך כושל ויקר. עדיף, לכן, להירגע מהפאניקה הנוכחית - היא מיותרת ומסוכנת. גם האזהרות שהושמעו בתקשורת, לפיהן מחירי הדירות יעלו בשנה הקרובה ב-10% - אינן צריכות להפחיד אותנו: גם אם זה יקרה לא יתרחש אסון. אבל אסון כן יתרחש אם הממשלה תתומרן בידי המון מודאג לביצוע מהלכי-סרק. ונזק קורה כבר עכשיו, כשמשקי בית מודאגים חשים לחץ לקבל החלטות מהירות ולרכוש דירות או כשהבנקים מנצלים את גיאות המשכנתאות להעלאת המירווח הפיננסי שלהם.

מה, אם-כן, יש לעשות? ואולי גם - מה לא לעשות?

עתיד בעייתי

אוכלוסייתה של ישראל גדלה בקצב יציב ומהיר. לפי תחזיות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה היא צפויה לגדול מכ-9 מיליון כיום ל-15-16 מיליון בתוך פחות משלושים שנה. בהנחות שמרניות לגבי גודלו הממוצע של משק בית יהיה צורך בתוספת של כ-2 מיליון יחידות-דיור למלאי הקיים כדי לענות על צרכי הדיור - כמעט הכפלה של המלאי הקיים. זה אומר שישראל עומדת בפני תהליך דרמטי ומתמשך של הצטופפות האוכלוסייה. הסתכלו מסביבכם ונסו לדמיין כיצד תיראה המדינה עם תוספת של 2 מיליון יחידות-דיור.

המגזר הפרטי איננו יכול להתאים את מלאי הדיור לצרכים בכוחות עצמו: הוא מסוגל אמנם להגביר את קצב הבנייה, אבל צוואר הבקבוק שלו יהיה חוסר בקרקעות מתוכננות לבנייה. מהיכן תגיע הקרקע? במדינה שכבר צפופה-יחסית, ציפוף נוסף ידרוש לא רק הקצאה של שטחים חדשים לבנייה ושימוש במשבצות קרקע עירוניות פנויות שטרם נוצלו לבנייה, אלא גם החלפה של חלק ממלאי הדיור הקיים במלאי חדש שמאפשר הגדלה של הצפיפות (פינוי-בינוי). זה אומר מיחזור קרקע בנויה. מעבר לכך, יש להתאים את התשתיות הציבוריות לגידול הצפוי של האוכלוסייה. אלו מהלכים אדירים, והמגזר הפרטי לא יוכל להתמודד איתם.

הנטל העיקרי הוא לכן על הממשלה: רשויות התכנון והרישוי, פעולות של פינוי-בינוי, התאמת התשתיות הציבוריות לצפיפות העתידית המוגדלת, ואולי אפילו מהלכים שיאפשרו פיתוח מרכזים אורבניים חדשים בצפון ובדרום הארץ, כהשלמה לגוש דן. זוהי משימת ענק, והיא תדרוש מהממשלה מאמצים בתחום התכנון והביצוע. אי-הצלחה של הממשלה להתמודד עם האתגר תשאיר אותו ל"טיפול" היחיד האפשרי מצד כוחות השוק: עליית מחירים כמכשיר לקיצוב משאבים המצויים במחסור. מה שצפוי אז הוא מצוקת דיור אמיתית, התייקרות בלתי-סבירה של מחירי הקרקעות ושל מחירי הדירות, הדרה של קבוצות אוכלוסייה מוחלשות משוק הדיור, ואולי גם דחיפה להגירה של הדור הצעיר אל מחוץ לישראל בגלל יוקר הדיור. לשם, לעבר העשורים הבאים, צריכה להיות מופנית מדיניות הדיור הממשלתית - לא להמולה התקשורתית שבחוץ.

הווה בעייתי

המצב הנוכחי בשוק הדיור איננו משביע רצון, אבל הוא איננו מצדיק את כל הטענות הקשות העולות נגד הממשלה. מחירי הדירות בישראל עולים כבר למעלה מעשור, אבל עלייה זו איננה משקפת מצוקת דיור אמיתית ואינה נובעת ממחדל בצד ההיצע כפי שטוענים רבים וטובים: מלאי הדיור הקיים מתיישב כנראה עם גודל האוכלוסייה, וקצב הבנייה בשנים האחרונות לא פיגר משמעותית אחר גידול הצרכים (הגידול הדמוגרפי). עליית המחירים המתמשכת נובעת, כמו במקומות אחרים בעולם, מהריבית הנמוכה שיצרה פיתוי להסיט את החיסכון הפרטי מאפיקים פיננסיים דלי-תשואה לשוק הדיור. זהו ביקוש להשקעה מצד משקי בית מבוססים, שתוצאתו חלוקתית: הגדלה מתמשכת של פלח השוק של דירות שנמצא בידי משקיעים. התוצאה היא כנראה 'בועה' - מצב שבו מחירי הדירות עולים אל מעבר לרמה שמתיישבת עם הגורמים הכלכליים. הבעייה היא שזה איננו מצב יציב.

הפניית אצבע מאשימה כלפי הממשלה אינה תורמת לפתרון. ספק אם אפשר היה למנוע התפתחות זו לאור המצב הכלכלי העולמי (בעיקר מאז המשבר הפיננסי של 2008/9) שגרם להפחתה דרמטית של הריבית. ספק אם יש בכוחה של הממשלה בישראל כיום להפוך את המגמה ולגרום לירידת מחירי הדירות. תפקידה של הממשלה צריך להתמקד בסיוע לחסרי דיור - לא בהתנהלות לעומתית (כנראה חסרת-סיכוי) מול המוני המשקיעים. רוב הלחצים המופעלים על הממשלה לפתור את 'משבר הדיור' וקוראים לנקיטת אמצעים נמרצים עלולים להביא לתוצאות בלתי רצויות. הקריאות להקצאת קרקעות נרחבת עשויות לגרום לוויתור על שיקולים של תכנון אורבני, לפגיעה בערכי-טבע ולדריסה מיותרת של קרקע חקלאית. הקריאות להגברת קצב התחלות הבנייה אינן תורמות דבר (פרט להגברת הפאניקה) והן אינן מבוססות על ניתוח כמותי שניתן לאשש אותו. גם התערבות בנק ישראל בשוק האשראי לדיור שמטרתה לצנן את הביקוש היא מיותרת ומעלה לדעתי שאלה עקרונית לגבי גבולות המותר לרגולטור. ההתמכרות לנתונים החודשיים של שוק הדיור היא היסטרית, כפי שניתן להתרשם מהתגובה המוגזמת להם, והיא אף מסוכנת - תנו לאבק סערת הקורונה לשקוע. המצב איננו מסוכן: לא "פצצה חברתית מתקתקת", ואינני חושב ש"המשימה המרכזית כיום נוגעת להגדלת היצע הדירות באזורי הביקוש ולטיפול בהול בתשתיות" או ש"על הממשלה מוטלת גם האחריות לצנן את הפאניקה ואת הפסיכולוגיה שמניעה את טירוף הביקושים". אלה אמירות חזקות מידי ('דה-מרקר'). התמקדו בעתיד, בבעיות האמת שיש להיערך לקראתן מראש - לא בניסיון לתקן את המצב הקיים.

מגיפת הקורונה כהזדמנות לחשבון נפש לאומי

 

מגפת הקורונה שחווינו היא "מגפה דה-לוקס": ההלם שיצרה היה בעיקר תודעתי - לא אסון אנושי במונחים היסטוריים. המגפה גרמה לנו לטראומה: חווינו פחד, נותקנו מהחוויה הציבורית היומיומית ומהאינטראקציה הרגילה שלנו עם הסביבה, נסגרנו במעגלי חיים מזעריים, שינינו הרגלי חיים, השתנה התפקוד המסורתי שלנו בבית ובמשפחה, ואולי גם איבדנו ביטחון כלכלי. כתוצאה, יכולנו לראות את עצמנו "מבחוץ", בפרספקטיבה, והמגפה גרמה לחלקנו להצפה של שאלות עקרוניות ולחשיבה מחדש. אסור "לבזבז" אירוע כזה: צריך להתייחס אליו כאל הזדמנות שנקרתה לנו, לנצל אותו לחשיבה מחדש בתחומים השונים של חיינו - לא לחזור אוטומטית, בעיניים עצומות, למסלול חיינו הקודם.

זוהי הזדמנות לחשיבה מחדש על המעגל האישי שלנו: על זוגיות וקשרי משפחה, על טיב מערכות היחסים, על ניהול משק הבית, על סביבת המגורים המיידית - על כל מה שאנחנו מגדירים כאיכות חיים.

זוהי הזדמנות להיווכח עד כמה חיינו פגיעים: עד כמה אנחנו חיים על קליפה דקה, במצב של אי-ודאות, גם אם אנחנו מדחיקים עובדה זו ומתייחסים למציאות היומיומית שלנו כאל מציאות יציבה, ודאית, מוצקה, כזו שניתן לתכנן לגביה ולבנות עליה.

זוהי הזדמנות לחשיבה מחדש בתחום התעסוקתי: לתהות אם אנחנו מסופקים בתחום העיסוק אותו בחרנו, עד כמה עתידנו המקצועי והכלכלי מתוכנן נכון, מהם הרגלי העבודה שאימצנו לעצמנו ומהי החלוקה שיש בחיינו בין פרנסה לבין עיסוקים אחרים.

אבל זו איננה רק הזדמנות לחשיבה מחדש במישור הפרטי - זו גם הזדמנות לחשיבה מחדש במישור הציבורי. כאן אנו חיים במין קיבעון, מחייצים אל תוך העתיד את מציאות העבר הקרוב. אנו מקפידים לחזור בכל שנה על מה שעשינו בשנה הקודמת, וזאת על-אף שהמהות של הניהול הציבורי איננה שימור הקיים אלא התמודדות עם מציאות משתנה ועם אתגרי העתיד. כך, רוב התקציב הממשלתי משועבד לאינרציה, לצריכה ציבורית בתוואי קשיח (ולא לצמיחה, לשינויי מגמה, להיענות לאתגרים משתנים ולהשקעה), וכך שקענו לעולם של מושגים טכניים כמו "טייס אוטומטי" (כשהקרקע משתנה!) או קביעת  "תקציב המשכי" (שהופך את כל המנגנון של תכנון ותיקצוב למנוון). אינרציה כמדיניות, כהישג אסטרטגי.

המגפה גרמה לשינויים ולתזוזות שאי-אפשר היה לצפות להם בזמנים כתיקונם. תקציבי-ענק ממשלתיים מוסטים בתקופה האחרונה כמעט בן-לילה משימוש לשימוש; מימון גרעוני משמעותי של הוצאות הממשלה - שהיה טאבו בחיים הקודמים, ה"נורמליים" - הופך לפתע לאסטרטגיה סבירה, לגיטימית; מגבלות קשיחות של חשיבה ותכנון מוסרות לאור הצרכים המשתנים. זו איננה התפרקות - זוהי הזדמנות להבין שההתנהלות השמרנית-כפייתית של הממשלה לאורך השנים, זו שמכריחה אותנו לנוע לעבר העתיד באזימוט, במסילות העבר, אינה הכרחית: שצריך וניתן להסיט משאבים עצומים משימוש לשימוש בגלל צרכים משתנים, שחלק מהאילוצים התקציביים שאנו מורגלים לציית להם לאורך השנים אינם הכרח אלא עדות לחוסר יכולת לקבל החלטות אמיצות נוכח מציאות משתנה.

אחת הדוגמאות הזועקות לשינוי היא מערכת הבריאות, ההולכת ונחנקת כבר שנים ארוכות בגלל דרדורה בסדרי העדיפות הפוליטיים של הממשלה. כך, מערכת שהיא בעלת פוטנציאל ברור לספק רמת שירות גבוהה לכלל האוכלוסייה מגיעה למחנק תקציבי, לעיוותים, ליצירת צווארי בקבוק, לניצול-יתר של כוח העבודה הרפואי שלה, ולהתארכות בלתי-נסבלת של תורים. התוצאה: התפתחות מערכת מקבילה, פרטית, שבאמצעותה קבוצות אוכלוסייה חזקות עוקפות את "הפקק" וזוכות לשירותי רפואה נפרדים וטיב שירות שהיו צריכים להיות נחלת הציבור כולו. זוהי הזדמנות לחשוב מחדש לא רק אם רמת השירות הנהוגה בישראל מקובלת עלינו, אלא אם אנו - כחברה סולידרית - מקבלים את העובדה שבריאות הופכת ללא-משים ממוצר ציבורי למוצר פרטי.

דוגמא נוספת היא מערכת החינוך, שגם היא דורדרה בסדרי העדיפות הממשלתית. התוצאה היא נסיגה היסטורית בהישגים בתחום הקניית ההון האנושי ופגיעה בעיקרון של מתן הזדמנות שווה לבני הדור הבא. חינוך הוא השקעה בעלת שיעור תשואה גבוה במישור הלאומי, ואסור לנו כחברה להסכים להזנחתו המתמשכת, להפקיר את המערכה על התאמת החינוך לטכנולוגיה המתקדמת, לאפשר התבדרות של איכות החינוך בקרב קבוצות אוכלוסייה שונות, ולקדם מציאות של יצירת תחליפים פרטיים לחינוך ממלכתי שיפעלו להגדלת אי-השוויון בצבירת ההון האנושי ולהרחבת פערים ויצירת מעמדות בחברה הישראלית.

היסטורית, השקעה ממשלתית היא תחום מועד להזנחה: הקשר הלא-טריוויאלי והלא-מיידי בין ההשקעה לפירותיה, והעובדה שפירות ההשקעה נצרכים ציבורית (ולא פרטית), גורמים לכך שאין "לובי" ציבורי להשקעה ממשלתית. התוצאה היא שההשקעה הממשלתית אינה זוכה למעמד הראוי לה: לא רק שהמשק משקיע פחות מידי בתשתיות לאורך השנים, אלא שהרפלקס הממשלתי הוא להגיב למצוקה תקציבית מזדמנת בקיצוץ בסעיף זה, בעיקר כיון שקיצוץ ההשקעה איננו מיתרגם לגזרה כלכלית על הציבור (שלא כמו העלאת מיסים או קיצוץ תמיכות). כך, לאורך השנים, נקלעה ישראל לפיגור מהותי בתשתיות הלאומיות: תחבורה, ביוב, מים, חשמל, תקשורת. לרוב הפיגור אינו גלוי לנו בחיי היומיום (פקקי-תנועה הם מקרה יוצא-דופן), אבל פרט לאיום של משבר תשתיות פתאומי המרחף על המשק (ראו דוגמאות בינלאומיות של קריסת מערכות תשתית, חישבו על ההשלכות המפחידות של פגיעה ביטחונית במערכות תשתית) מדובר בהשפעה שלילית על הפיריון, על הצמיחה הכלכלית, על התוצר לנפש. גם כאן, קיבלנו הזדמנות לחשוב מחדש על הטווח הארוך, אם סביר בעינינו שהמשק הישראלי ימשיך לסכן את עתידו וליצור גורם חיכוך מעכב להתפתחות המשק הפרטי בתמורה להבטחות פופוליסטיות בסגנון "לא תהיה העלאת מיסים".

דוגמא קיצונית של הזנחה היא תחום התחבורה בישראל. אימפוטנטיות פוליטית לקבל החלטות בלתי-נמנעות (ראו את הפתרונות שננקטו בשאר העולם) בגלל שאינן פופולריות לקבוצות אינטרסים, בתוספת הזנחה ארוכת-שנים של ההשקעה בתשתיות, גרמו להתנהגות בת-יענה: עצימת-עין מול גידול מפלצתי של מצבת הרכב הפרטי, השקעה חסרת-תכלית בתשתית כבישים ומחלפים (אין שום תוחלת שהשקעה בתשתיות כבישים תפתור את מצוקת התחבורה), עיכוב נורא, של עשרות שנים, בפיתוח מערכות הסעה המוניות, ושלילת עדיפות מהתחבורה הציבורית בתשתיות הכבישים הקיימות. כולנו רואים את התוצאה. כולנו (פרט למפעילי הצ'קלקות) סובלים מהפיגור בהתאמת התשתיות. כולנו מבינים היטב שהרכב הפרטי איננו פתרון תחבורתי מתאים לכלל הציבור (למרות שהוא בהחלט פותר בעיות למשק בית יחיד). אולי זו הזדמנות לחשוב מחדש על פתרון כולל, מערכתי, במקום ההתעסקות חסרת התוחלת בפתרונות חלקיים כמו הרחבת כבישים, בניית מחלפים, הוספת מסילה, או הקצאת שבילי אופניים. 

ישנו "פיל" בחדר שאנחנו מסרבים לראות אותו: המדיניות הסביבתית. לא מדובר רק בשאלות הנוגעות במשבר האקלים ובהתחממות כדור הארץ - מדובר גם במניעת רעש וזיהום סביבתי, בשמירה על איכות מקורות מים, בשמירה על חופי הים והנחלים, בניטור איכות האוויר, ובשמירה על ערכי טבע ונוף. אלה שאלות שמחייבות מדיניות ממשלתית ותקציבים, ומדובר בנושאים שתורמים לאיכות החיים ושהזנחתם עלולה לגרום להתפתחות תהליכים בלתי-הפיכים. זוהי הזדמנות להתעורר.

ונקודה אחרונה: השאלה החברתית. אירוע הקורונה גרם לפגיעה דיפרנציאלית באוכלוסייה, רפואית וכלכלית. שאלת האחריות ההדדית התחדדה: האם בחברה הישראלית נותר כל אדם לגורלו, או שאנו מאמינים באחריות הדדית כאמצעי לגידור סיכונים של הפרט. מעבר לפתרונות אד-הוק שאומצו, כמו פיצויים לעסקים שנפגעו, מענקי חל"ת, חיסונים המוניים וגיוס יחידות מיוחדות של מערכת הביטחון לניהול המערכה - האירוע שחווינו היה צריך להעלות בנו הרהורים לגבי התנהלות חברתית גם בימים כתיקנם: הצורך בהבטחת הכנסה מינימלית לכלל משקי הבית, הצורך בתפעול מערכות לאומיות להסבה מקצועית שתאפשרנה למשק להתמודד עם שינויים טכנולוגיים וכלכליים (צפויים ובלתי-צפויים) בשוק התעסוקה ותמנענה שחיקה של ההון האנושי בקרב האוכלוסייה בגילי העבודה, הצורך להבטיח תשתיות ללימוד מרחוק לכלל משקי הבית, והצורך בקיום מערכת רפואה ציבורית שוויונית. וזה כמובן גם המקום לחשוב מחדש על מדיניות ממשלתית שתסייע לחסרי-דיור להגיע לדירה בבעלות עצמית ותקטין את הפער הנורא בין אלו שיש להם לבין אלו שאין להם.