היפרדות

 

נראה שאנחנו מתקרבים לרגע היסטורי בתולדות מדינת ישראל. לאחר למעלה משישה חודשים של ויכוחים סוערים בין מצדדי "הרפורמה המשפטית" לבין מתנגדי "המהפכה החוקתית" תצטרך הכנסת להכריע בימים הקרובים אם לקבל את הצעות החוק שתבשרנה את תחילת "הרפורמה". היסוס או כישלון המהלך בכנסת יכולים לדחות את ההכרעה לסתיו, ויש בשני המחנות כאלו שמייחלים לעיכוב זה על אף שאנחנו מסתכנים בכך בגלישה לסיכונים ביטחוניים, מדיניים וכלכליים בתקופת הדחייה. קבלת החוק – לעומת זאת - תעביר את המשך המערכה לבג"צ. אם בג"צ יקבל את העתירות ויחליט לפסול את החוק – ישראל תיכנס למשבר חוקתי שבו גופים ממלכתיים יצטרכו לקבל החלטה כיצד הם פועלים: לפי הוראות הרשות המבצעת או לפי אלו (המנוגדות) של הרשות השופטת. במצב כזה לא רק שנראה סרבנות גורפת (אין טעם לעסוק בדקויות לשוניות: מדובר יהיה בהכרזתן של קבוצות בעם על סירובן להמשיך ולמלא את תפקידן תחת משטר דיקטטורי), אלא נתקרב צעד נוסף להתפוררותה של ישראל ולשקיעתה למלחמת אזרחים.

סרבנות המונית? מלחמת אזרחים? זה נשמע דמיוני, זה נשמע אירוע בקנה מידה קוסמי, משהו שכלל לא היה כתוב בקלפים. הוא איננו כזה: הקרע בעם ישראל היה צפוי, כנראה מאז 1967. כיבוש כל חלקי ארץ ישראל המערבית במלחמת ששת הימים יצר דילמה שנראתה במקור ניתנת לפתרון ("שטחים מוחזקים", "קלפים המוחזקים לצורך משא ומתן לשלום עם העולם הערבי", הסכמי שלום עם מדינות שכנות, "הסכם אוסלו", "התנתקות" וכו') אבל הוכיחה את עצמה בהדרגה כבלתי פתירה. זה לא קרה בגלל עמדותיהן של מדינות ערב השכנות ולא בגלל התנהלותה של האוכלוסייה הפלסטינית – זה קרה מפני שבמהלך השנים ישראל נמלכה בדעתה והחליטה להמשיך ולהחזיק בידיה את השליטה במלוא חלקי ארץ ישראל. כך, השיח של "ירושלים המאוחדת, בירת ישראל לדור-דור", ו"לא נקיים משא-ומתן עם תנועות הטרור" הפך לשיח משותף מימין ומשמאל. הוא הפך לקונצנזוס. החשש מפני התנגדות המונית בקרב ציבורים בישראל במקרה של משא-ומתן על נסיגה לגבולות 1967 (כולל תיקוני גבול בהסכמה), ובעיקר מפני התנגדות אלימה לעקירת אוכלוסייה יהודית בישובים ביהודה ושומרון שיועברו לשליטת המדינה הפלסטינית - הביא לשיתוק בקרב המחנה הפוליטי שאמור היה להוביל את ההסכם הישראלי-פלסטיני. ברור היה שכל ניסיון להגיע להסכמה עם מדינות הליגה הערבית על חלוקה טריטוריאלית יביא לסרבנות המונית מצד מחנה הימין. התקדים של גוש קטיף והקרע שיצר בחברה הישראלית חי בזיכרון הציבורי. ברור היה גם שצה"ל יסתכן במקרה כזה בסירוב משמעותי בקרב המערך הלוחם, שחלקו יעדיף להישמע לרבני הימין המקדשים את ארץ ישראל ולסרב להשתתף בפינוי. לכן הסיפור של סרבנות המונית והתבקעות של הציבור בישראל איננו אירוע דמיוני, בלתי צפוי: הוא תמיד היה בקלפים, והוא הסיבה לאימפוטנטיות המדינית הכרונית של ממשלות ישראל ולניסיונות למצוא דרך להסכם מזרח-תיכוני שאיננו כולל את הפלסטינים. סרבנות המונית הייתה צפויה, אפילו בלתי-נמנעת. ניסינו רק לדחות אותה ככל האפשר, אפילו להכחיש אותה. עכשיו המחלה התפרצה.

כשהמשבר הפנימי פרץ, הוא קרה בעיתוי מפתיע, מכיוון מפתיע (קבוצת אוכלוסייה), ולא בגלל הסיבות הצפויות (הסכם עם הפלסטינים). הוא קרה בגלל מלחמתו הפרטית של נתניהו במערכת אכיפת החוק להמשך שלטונו למרות אישומיו. לצורך מלחמתו המשפטית הפרטית, יצר נתניהו גוש פוליטי מוצק בעזרת ברית עם גורמים קיצוניים שניסו להגשים מטרות פוליטיות חסרות-סיכוי. גוש זה, שניסה ללא הצלחה להקים קואליציה משלו ("ימין על מלא") במספר מערכות בחירות, קרא תיגר על מוסדות המדינה ואף סירב לקבל את הכרעת הבוחר במערכת הבחירות של 2021. והנה, בשל צירוף מקרים מפתיע (ואולי גם מביש) שאירע בבחירות של נובמבר 2022, הצליח הגוש הזה להגיע ל-64 מנדטים בכנסת ולהקים קואליציה מוצקה. ואז הוא ניסה לקרב את הקץ.

למרות מה שניתן להסיק מהשיח הציבורי, הגוש הזה איננו מתנגד עקרונית לדמוקרטיה ואינו מטיף לדיקטטורה. להיפך: דובריו מדגישים ש"הרפורמה" שהציג יריב לוין היא דמוקרטית שכן היא משקפת את רצון העם כפי שעולה מתוצאות הבחירות, ושמדובר בשיפור תפקודה של המערכת המשפטית ובייעולה של עבודת הממשלה ("משילות"). המטרה האמיתית של הגוש היא להגשים את ההתחייבויות שנתן נתניהו לשותפי הקואליציה (צעדים לקראת סיפוח יהודה ושומרון לישראל, פטור מגיוס הציבור החרדי לצה"ל, פטור למערכת החינוך החרדי מהתחייבויותיו לפי חוק החינוך הממלכתי, וכו'). הבעיה היא שהמחסום היחיד בדרך להגשמת התחייבויותיו הקואליציוניות של נתניהו הוא הרשות המשפטית (במובנה הרחב, כולל יועמ"שים, שומרי סף ורגולטורים). ולכן ההתנפלות החקיקתית שאנו עדים לה אינה אנטי-דמוקרטית במוכרז ואין בה באמת יסודות אידיאולוגיים – זהו מהלך שמטרתו תפיסת "שטחים שולטים" בעגה הצבאית. הפגיעה במערכת המשפטית ובמערכת אכיפת החוק אינה היעד האמיתי אלא רק שלב מתבקש בדרך ליעד.

גוש המחאה הוא גוש שונה לחלוטין מגוש הימין. הוא חדש בזירה הפוליטית, הוא מופתע בעצמו מכוחו, הוא נלחם על ערכים ולא על אינטרסים, הוא מובל על-ידי מנהיגות צעירה ולא פוליטית, והוא טרם גיבש לעצמו זהות אידיאולוגית מעבר לעמדה הנחושה בקרב המיידי על הגנת הדמוקרטיה. בזכותו, כולנו עוברים סדרת חינוך מאלפת על מהות הדמוקרטיה. הוא מנסה להרחיב את בסיס התמיכה שלו, אבל ציבור גדול עדיין "יושב על הגדר": מתלבט לגבי המסרים, מהסס לגבי השתתפות פיזית בהפגנות ובמחאות, נרתע מנקיטת צעדים שעולה מהם ריח של סרבנות או היפרדות מהגוש האחר, נמצא תחת השפעה של קיום "קווים אדומים", חי עדיין את תחושת שותפות הגורל היהודית ("כל ישראל חברים") ואולי מפריד בין אויבים חיצוניים ("הגויים") לאויבים פנימיים (יהודים).

כיצד זה יתפתח? לאן נגיע בעוד שנה? אין לי מושג. המשבר יכול להתגלגל לתוצאות שונות: להיעלמותו של נתניהו מהמפה הפוליטית, למלחמת אזרחים, למיתון כלכלי מתמשך שיפגע במשק הישראלי, לפרוץ מלחמה אזורית, ואולי להתפתחויות שאף אינני מעלה על דעתי. יש רק שני דברים שאני מעריך: האחד - שמדובר בצומת שחצינו ולכן ישראל לא תשוב עוד למסלול הקודם שבו התנהלו חייה; מה שיהיה הוא לא מה שהיה. השני – שבלי קשר לשאלה כיצד ייראה העתיד, עלינו להילחם על זכותנו לחיות בחברה דמוקרטית-ליברלית לפי פרשנותנו המורחבת, כולל שמירה על זכויות האזרח ועל עקרונות מגילת העצמאות ועל קיום ביקורת שיפוטית על הממשל. ואין להירתע מפילוג, כי איננו רוצים לחיות בחברה שערכיה מוכתבים על-ידי פרשנות קנאית-לאומנית של התורה ושמוותרת מראש על כל תקווה לחיות בשלום עם שכניה ולא בכזו שבה ציבור גדול דורש לפטור אותו מהשתתפות בנשיאת הנטל ועדיין לשמור על זכותו ליהנות מחלוקת משאבים וממושב בשולחן קבלת ההחלטות. אולי, במקום זאת, נאמר להם את מה שאמר אברהם ללוט בעקבות הסכסוך בין רועיהם:

וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל-לוֹט, אַל-נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ: כִּי-אֲנָשִׁים אַחִים, אֲנָחְנוּ. הֲלֹא כָל-הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ, הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי: אִם-הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה, וְאִם-הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה

האם ניתן להיפרד לשתי ישויות נפרדות? אינני יודע, אבל הגיע זמן שנתנה את הברית עם הצד האחר בכתיבת חוזה חדש (חוקה) שיבטיח את קיומם של כמה תנאים שרובם כבר היו כלולים במגילת העצמאות: מדינה דמוקרטית, חילונית, שוויונית, צודקת, חותרת לשלום עם שכנותיה, מכירה בזכותו של העם הפלסטיני להגשים את זכותו לחיות במסגרת מדינית עצמאית, ודורשת מאזרחיה שוויון בנטל כתנאי להשתתפות בניהול חיי המדינה.

הערות על ההתנגדות להפיכה המשטרית

 

ברשתות החברתיות רווחת תופעה של הדהוד מעלליהם ומסריהם של תומכי ההפיכה המשטרית, לרוב בליווי צקצוקים ("לא יאומן!!") והבעת זעזוע. זוהי תגובה לא בריאה ולא פרודוקטיבית: אנחנו מכניסים את עצמנו לסטרס, מרצוננו החופשי ולשווא. אין לנו סיבה להיות מופתעים, להזדעזע ולהדהד אמירות ומסרים רעילים: זוהי המציאות; ישראל מתפוררת; צריך להפנים ולהתקשח. המסרים הבוטים הם תעמולה, חלק ממלחמה על תודעה, וזהו האויב. השיח תוקפני, ולפעמים אף שקרי. הוא לא נועד לאוזני הצד שכנגד אלא לרתום יושבי-על-הגדר. אתם לא הנמען לשיח זה, ואל תתייחסו לעצמכם כנמענים.

החודשים האחרונים היו תקופה של התפכחות משינה ארוכה. יש קרע אידיאולוגי (ולא פוליטי) בחברה הישראלית בשאלות יסוד. הקרע איננו ניתן לאיחוי באמצעות הסכמים פוליטיים שמנציחים 'סטטוס-קוו': אין סטטוס-קוו אפשרי. המסכות נקרעו, האמירות הוקצנו, שנאה שורה בכל, גם אם פה ושם נשמעות עדיין אמירות – נאיביות או צבועות - על אחדות וגורל משותף ו"אנשים אחים אנחנו". כולנו מודעים לכוונות האמיתיות של הקואליציה הנוכחית; "רואים להם". אין יותר שאלות, ספקות - המצב התבהר. הקואליציה הנוכחית איננה חותרת לבצע רפורמה משפטית משיקולים של אידיאולוגיה או רצון לתקן פגמים מנהלתיים בשיטה הקיימת: המטרה היחידה היא לבצע ניתוח כירורגי שיסרס את שלטון החוק כדי לאפשר לממשלה הנבחרת לפעול במרחב חסר-חיכוך, ללא שהרשות המשפטית תוכל להגביל אותה. וסירוס זה איננו מטרה כשלעצמה אלא מוכוון-מטרה: הוא דרוש לקואליציה לצורך השגת שינוי מהותי, ספציפי, באופייה של מדינת ישראל. הניצחון הפוליטי של הקואליציה בבחירות האחרונות מאפשר מהלך זה, לכאורה: "העם אמר את דברו".

ארבע מטרות-על יש למרכיבי הקואליציה הנוכחית: 1) השתלטות יהודית על שטחי יהודה ושומרון לצורך מניעת כל אפשרות של חלוקת הארץ לשתי מדינות;  2) הבטחת אמנציפציה למגזר החרדי שעיקרה שחרורו מחובותיו הממלכתיים – בעיקר חוק שירות הביטחון וחוק החינוך הממלכתי - ובמקביל הבטחת תקציבים ממשלתיים מוגדלים לצורך חלוקת הטבות מוגדלות למגזר;  3) הידוק השליטה של מוסדות הדת היהודיים-אורתודוקסיים על החיים האזרחיים היומיומיים בישראל כנגזרת מחייבת של המושג הערטילאי "מדינה יהודית" שאימצנו בתום-לב בעת הקמת המדינה;  4) חילוצו של נתניהו מהתהליך המשפטי שבו הוא נתון בשנים האחרונות כדי לאפשר לו להמשיך ולשלוט במדינה.

לא מדובר בנושאים שניתן לקיים לגביהם משא-ומתן: לא תהיה תקומה לחלום הציוני-מדיני-ליברלי אם תושגנה מטרות אלו של הקואליציה הנוכחית, כולן או חלקן. זו איננה מערכה אידיאולוגית הניטשת בין שמאל וימין פוליטיים ולא מלחמת מעמדות בין עדות ישראל, כפי שמשננים לנו אנשי הקואליציה בניסיונם לערפל את מהות המאבק ולהגביר את המהומה. מבחינתנו, זוהי מערכה על זהותה של מדינת ישראל. המטרה שלנו צריכה לכן להיות התנגדות עיקשת, שלילה מוחלטת – לא חיפוש אחר אזורי הסכמה ופשרה פוליטית. אין עם מי לדבר! וכמובן: אין גם על מה לדבר. זה איננו ויכוח פוליטי, על הדרך: מרגע שהקואליציה שלפה "נשק חם" - הפיכה משטרית שתנציח את הניצחון שהשיגה במערכת הבחירות האחרונה – אין יותר מקום לפשרות ולהסכמות. אם מנסים לשנות את חוקי המשחק – אנחנו איננו משתתפים בו עוד.

בהתמודדות עם ההתקפה על זהותה הליברלית-דמוקרטית של ישראל יש להבחין בין שלב הבלימה לשלב ההכרעה. המחאה המתרחשת כבר חצי שנה ברחבי ישראל היא רק שלב הבלימה. מטרתה, בינתיים, מוגבלת: סיכול הניסיון לחסל את הדמוקרטיה הישראלית הליברלית. זהו השלב הפשוט בהתמודדות, שכן הוא מאחד קבוצות מחאה שונות. אבל בלימה איננה יכולה להיחשב כהכרעה, והמיקרו היומיומי של הבלימה (הצלחות נקודתיות) בוודאי שאיננו חשוב: זהו רק אוסף של אנקדוטות במאבק ארוך. בלימת יוזמות חקיקה חלקיות (מה שקרוי בהכללה "סלמי") לא תביא לשינוי משמעותי של המצב, שכן סדר היום והיוזמה ההתקפית נותרים בכל רגע בידי הקואליציה הנוכחית. נצטרך לצאת להתקפה מכרעת, ונצטרך לכן להגדיר מטרות משותפות.

חולשתה של המחאה (והיא כן מצליחה בסיכול, אבל בינתיים רק בסיכול) נעוצה בכך שאין לה עדיין יעדים מוגדרים שסביבם תוכל להתלכד מעבר לשלב הבלימה. המצב מורכב כיון שהחזרת המצב לקדמותו איננה אופציה אמיתית: ה"סטטוס קוו" הממושך שבמסגרתו חיינו עד היום לא היה יותר מאילוזיה. ממשלת בנט-לפיד איננה מודל בר-קיימא שנוכל לאמץ אותו כפתרון: זה היה נמנום קצר, גם אם לרגע הייתה תחושה שתנועת הרל"ב הצליחה להביא לחילופי שלטון. ולכן אנחנו נמצאים בצומת שבה החברה הישראלית צריכה להגדיר מחדש את מטרותיה ואופייה של מדינת ישראל: מיהי מדינת ישראל זו שאנחנו רואים בעיני רוחנו? זו צריכה, לטעמי, להיות מדינה חילונית, ליברלית-דמוקרטית, החותרת לשחרר את עצמה מעיסוק נצחי וחסר-תוחלת בסכסוך צבאי טריטוריאלי, שיהדותה מתמצית בערכי מוסר ובתרבות, והחותרת להיפרדות מבני העם הפלסטיני ולחלוקה טריטוריאלית של הארץ בהסכמה כדי לאפשר לערביי ישראל קיום לאומי נפרד. זו מדינה שתרצה לחיות בשלום עם שכניה, ושתחתור להעניק שוויון הזדמנויות לכלל אזרחיה.

כיצד עושים זאת? אין לי פתרון ברור, וממילא גם לא מפת דרכים מוסכמת שתאפשר לנווט לפתרון כזה, אבל יש לי מושג די ברור על אזור הפתרון. רובו כבר כתוב במגילת העצמאות של ישראל. ברור לי שהוא חייב לכלול ויתורים טריטוריאליים מפליגים לטובת ישות מדינית פלסטינית, שבמדינה היהודית יש לנתק לחלוטין את מוסדות הדת מהממשל, ושיש לחזק את המבנה החוקתי הרופף כדי להבטיח חוסן טבעי לדמוקרטיה הישראלית ושמירה קפדנית על זכויות הפרט. פרקטית, אני מאמין שישראל צריכה לנצל את ההתפתחויות הגיאופוליטיות הגדולות שאירעו במזרח התיכון בעשורים האחרונים ולחתור להסכם אזורי שיוציא אותה מהבידוד הבינלאומי וממעגל הקסמים הביטחוני, תוך שהוא כולל בתוכו הסכם מפורש לגבי סיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

מעבר להגדרה התיאורטית, המבנה הפוליטי הנוכחי בישראל (מפלגות "שמאל" ו"מרכז" חסרות-אידיאולוגיה, ריבוי מפלגות קטנות והדגשת-יתר של פרסונות) אינו מותאם לטיפול אפקטיבי בדילמות העיקריות של המדינה. זה אומר שהשינוי הנדרש יהיה קשה, שנידרש להקמת מערך פוליטי שונה, פחות מפולג, פחות ממוקד פרסונלית ויותר מוגדר אידיאולוגית. יסתבר לנו שהתכנסויות המוניות נרגשות, נפנוף דגלים ונשיאת נאומים הם החלק הקל במשימה שלפנינו. הטענה "נפלתם על הדור הלא-נכון" מתייחסת בינתיים רק למחאה, לשלב הבלימה; לבני הדור הזה נותר להראות מה הם יודעים ליצור, לבנות, לברוא. כדי לבנות עוד נדבך במדינה הציונית דרוש חזון – לא רק כוח להתנגד.

להוותנו, מה שקרוי בישראל "שמאל" (או "סמול") הוגדר בגמישות יתרה על-ידי נתניהו: כל מי שנמצא משמאל לו. כך, נמצא במחנה זה ציבור גדול שבדעותיו המדיניות היה בכלל צריך להיות מתויג כמרכז או אפילו כימין פוליטי. התוצאה היא שבמחנה האופוזיציוני הנוכחי נשמעות תכופות הכרזות ש"הפתרון של חלוקת הארץ לשתי מדינות איננו אפשרי עוד", ש"ירושלים בירת ישראל הנצחית לא תחולק לעולם", ש"ישראל לא תנהל משא-ומתן עם החמאס", ש"הרש"פ איננה שותף סביר למשא-ומתן", וכו'. נצטרך כנראה לחשוב שוב ולגבש עמדות מדיניות ברורות יותר, או לפחות להבין שההגדרה הנתניהוהית של "שמאל" אינה מגדירה באמת מערך פוליטי-מדיני מגובש שמסוגל לפעול לשינוי מצבה של ישראל.

*     *     *

לאן ההתפתחויות מובילות? אין לי שום מושג. גם אין לי עניין בנבואות של בעלי-דעה לגבי תמונת העתיד. יש לי עניין בעיקר בנקיטת עמדה אישית, בהחלטה מה כל אחד מאיתנו יעשה. וזה עלול להיות קשה משהיה עד כה: דגלים וזמבורות אינם הקרבה משמעותית, ובקרוב אולי נידרש לנקיטת עמדות שכרוך בהן מחיר, לדוגמה אישית, לוויתור אישי, למרי אזרחי, להסתכנות אישית. כדאי להתכונן נפשית לאפשרות שתידרש מאיתנו הקרבה אישית: זה עלול להפסיק להיות אירוע חברתי משמח.

ומילה לגבי "כוכבי" התקופה במחנה הקואליציה. אנו חיים בתקופה שהשמש מסתירה את פניה, החושך מתגבר, וכל מיני יצורי-מאפליה מפציעים אל שמינו הפוליטיים. הם פותחים את פיהם ונושאים את דברם. מקללים, מכפישים, מאשימים ומשקרים - הם מככבים בשידורי החדשות, הם זוכים לציטוטים, לחיקויים, לפעמים גם ללעג. אבל זהו עיסוק בטפל, זוהי הסחת הדעת מהעיקר: "מנהיגים" אלו אינם באמת מנהיגים אלא כלי-שרת זמניים של נתניהו שנבראו על-ידו ולצרכיו. הם אינם חשובים ומעשיהם ודבריהם אינם צריכים להטריד את מחשבותינו. במקום זאת, אנחנו צריכים לנעוץ את מבטנו בהנהגה הפוליטית הוותיקה של תנועת הליכוד, לנעוץ ולא להסב את מבטנו מהם. שם נמצאים מנהיגים פוליטיים מנוסים שמועלים בתפקידם הממלכתי, שבחרו לשתוק מול ההתקפה הנפשעת על הדמוקרטיה הישראלית, שמחשים כשעמיתיהם מתגוללים מידי שבוע על מערכות המשפט והביטחון, שעוצמים עיניהם כשהמשק הישראלי צולל למיתון כלכלי. הם רואים את ההרס, אבל זוממים כנראה לשרוד את הסערה כשהם חבויים מתחת לקרקע ולצאת אחריה ממאורותיהם כדי לחזור ולתפוס במוסרות השלטון. הם חושבים שאיננו רואים ואיננו זוכרים. אלו הם האנשים של "המקום הכי חם בגיהינום", משתפי הפעולה השקטים עם המחריבים. אבל אנחנו רואים את כולם, ונזכור את כולם. לא כי הם היו "ימין", אלא כי בחולשתם ובמורך ליבם הם נתנו ידם בשתיקתם לניסיון לחיסול הדמוקרטיה בישראל. אסור שמישהו מהם ישוב להנהיג את ישראל, בלי קשר לשאלה איזו בחירה מדינית זו תעשה.

מדוע מונה הגנרל אייזנהאואר למפקד כוחות בעלות הברית בפלישה לאירופה?

 

טענה מוזרה

ברשימה שפרסם אסא ששון במוסף שוק ההון של דה-מרקר ב-14.6.2023 ושעניינה המניעים לבחירתו של עו"ד ספי זינגר ליו"ר חדש לרשות ני"ע, הוא נדרש לפרשה היסטורית מעניינת: השיקולים שהביאו לבחירתו של הגנרל דווייט אייזנהאואר למפקד העליון של כוחות בעלות-הברית באירופה לקראת הפלישה לצרפת בשנת 1944 ("מבצע אוברלורד").

ששון הביא את דבריו של פרופ' מיכאל הרסגור באחת מתוכניות הרדיו, ואני מביא את הציטוט כאן:

"שלושת המנהיגים של בעלות הברית (סטאלין, צ'רצ'יל ורוזוולט) התחבטו מי יפקד על הפלישה לנורמנדי. היה ברור להם שאם היא תצליח, אותו גנרל יזכה לתהילת עולם. לכן הם הקדישו זמן רב כדי למצוא את הפרופיל הכי מתאים לאותו גנרל. היו שלושה מועמדים לפיקוד הפלישה: ברנרד מונטגומרי הבריטי או האמריקאים דוויט אייזנהאואר וג'ורג' פטון. כולם גנרלים מעוטרים ובעלי ניסיון רב. אבל מה שהטריד את ראשי הממשלה הייתה השאלה אילו תכונות אופי נדרשות לאותו מפקד כך שהוא יהיה הכי מתאים כדי לפקד על אירוע כה מורכב ומסובך, שמחייב שילוב של מספר צבאות וארגוני לחימה. מונטגומרי היה נטוע עמוק בלחימה באפריקה אז השאירו אותו שם, ואילו לפטון, אחד הכוכבים והמפקדים הכי נערצים בצבא האמריקאי, היה פתיל מאוד קצר. לא בדיוק מתאים לניהול אירוע כה גדול. לבסוף הוחלט כי אייזנהאואר ייפקד על הפלישה, בעיקר בזכות התכונה המובילה שלו - אינטגרטור, כלומר בעל יכולת לתמרן, לנהל ולאפשר עבודה במשותף של כמה 'מנהלים' שונים, מלאומים שונים ובעלי תפיסת עולם צבאית שונה."

הציטוט מתוכנית הרדיו של מיכאל הרסגור בא אמנם להסביר (ואולי להצדיק) מה טעם מצא שר האוצר סמוטריץ' למנות עו"ד צעיר-יחסית וחסר-ניסיון (לכאורה) לרגולטור החשוב ביותר בתחום הכלכלי, אבל הסיפור על מינויו של אייזנהאואר תפס את תשומת-ליבי דווקא כחובב היסטוריה צבאית: הוא שונה לגמרי ממה שאני מכיר. והסיפור האמיתי הרבה יותר מעניין מהציטוט של פרופ' מיכאל הרסגור.

למתעניינים: קראו את הספר "Masters and Commanders" של ההיסטוריון Andrew Roberts

האם הגנרל מונטגומרי היה מועמד לפיקוד על כוחות בעלות הברית באירופה?

ההחלטה הסופית (היו הרבה דיונים – ראו בהמשך) לגבי בחירת מפקד עליון לכוחות בעלות הברית באירופה התקבלה כנראה בוועידת קהיר בדצמבר 1943, ולכן מוזרה טענתו של מיכאל הרסגור כאילו הגנרל הבריטי ברנרד מונטגומרי היה "נטוע עמוק בלחימה באפריקה, אז השאירו אותו שם". מונטגומרי זכה לתהילה במערכה בצפון אפריקה בניצחונו באל-עלמיין על "קורפוס אפריקה" של הגנרל הגרמני ארווין רומל. אלא שקרב זה התקיים כבר בסוף אוקטובר 1942. בחודש יולי 1943 כבר פיקד מונטגומרי על ארמיה בריטית בפלישה לסיציליה (הפלישה הייתה בפיקודו של גנרל אייזנהאואר), ובחודש ספטמבר 1943 כבר לחם על אדמת איטליה (שוב, מפקדו היה גנרל אייזנהאואר). לא עיסוק במשימות אחרות, ובטח שלא על אדמת אפריקה, הוא שמנע את מינויו של הגנרל מונטגומרי למפקד העליון של כוחות בעלות הברית באירופה: הוא עצמו השתתף בכיבוש צרפת כמפקד קבוצת הארמיות הבריטית (הכנף הצפונית של כוחות הברית), כפוף ישירות – כבעבר - לגנרל אייזנהאואר.

האם הגנרל פטון היה מועמד לפיקוד על כוחות בעלות הברית באירופה?

גם הטענה שהגנרל האמריקני ג'ורג' פטון היה מועמד לפיקוד על כוחות בעלות הברית באירופה איננה נראית לי סבירה. פטון היה מפקד גייס (קורפוס) אמריקני שנחת בצפון אפריקה באמצע 1942, במבצע שעליו פיקד הגנרל אייזנהאואר ("מבצע לפיד" (Torch)). שנה לאחר מכן (יולי 1943) פטון קיבל פיקוד על ארמיה במהלך הפלישה לסיציליה, שוב תחת פיקודו של אייזנהאואר. בגלל נסיבות הקשורות בעיקר לאופיו הבוטה הוא הסתבך משמעתית (לא עזר לו שהוא הביע חרטה בפומבי על מעשיו) והודח מתפקידו כמפקד ארמיה. הוא נותר לכן חסר-תפקיד בתוכנית הפלישה לחופי נורמנדי (יוני 1944).

אנקדוטה: האמריקנים ניצלו את המוניטין הצבאי שלו ומינו אותו למפקד קבוצת ארמיות רפאים שהתמקמה לכאורה בצפון האי הבריטי, כדי להטעות את הגרמנים לגבי מקום הנחיתה וכיוון המאמץ העיקרי של כוחות בעלות הברית. ההזדמנות נקרתה לפניו כמה חודשים מאוחר יותר, כשהגנרל עומר ברדלי, מפקד קבוצת הארמיות המרכזית (האמריקנית), ניאות במהלך הקרב על צרפת למסור לו פיקוד על אחת הארמיות שלו - הארמיה השלישית האמריקנית. בהמשך, הצלחותיו הצבאיות הבולטות כמפקד הארמיה הזו (בעיקר בחורף 1944/5, עת סייע לדיביזיה המוטסת ה-101 להיחלץ מכיתור גרמני בארדנים) אמנם הקנו לו תהילה כמצביא, אבל בשלב שבו אנו נמצאים – בחירת מפקד עליון לצבאות בעלות-הברית באירופה לקראת הפלישה הגדולה לצרפת, בסוף 1943 – הוא כלל לא היה מועמד.

מי היו המועמדים לפיקוד?

אז כיצד נבחר הגנרל אייזנהאואר למפקד העליון של כוחות בעלות הברית באירופה? האם הוא היה המועמד הטבעי? נראה שלא. שני גנרלים בכירים זיהו את ההזדמנות ההיסטורית וביקשו לעצמם את התפקיד: ראש המטה הכללי האימפריאלי הבריטי – הגנרל אלן ברוק, ורמטכ"ל הצבא האמריקני (לא היה אז בארה"ב עדיין תפקיד של ראש המטות המשולבים) – הגנרל ג'ורג' מרשל.

מועמדותו של גנרל ברוק

הגנרל הבריטי אלן ברוק היה ראש המטה האימפריאלי (CIGS) מאז דצמבר 1941, אז מונה על-ידי צ'רצ'יל. הוא נותר בתפקידו זה עד לאחר תום המלחמה (1946). הוא היה הקצין הבריטי הבכיר ביותר במהלך המלחמה. בקרבות הראשונים מול הצבא הגרמני הוא היה מפקד גייס (קורפוס) בחיל המשלוח הבריטי בצרפת (הגנרל מונטגומרי היה מפקד דיוויזיה תחת פיקודו). בעת הפינוי של דנקירק (מאי-יוני 1940) הוא הצליח לשכנע את ראש הממשלה החדש, צ'רצ'יל, שיש לפנות את כל הכוחות הבריטיים מצרפת כדי למנוע את השמדת רוב הצבא הבריטי. הוא מונה על-ידי צ'רצ'יל לאחראי לפינוי חיל המשלוח הבריטי (BEF). זה היה תפקיד השדה האחרון שלו: הוא לא השתתף עוד באף אחת מזירות המלחמה בתפקיד שדה. ב-1942, בהיותו רמטכ"ל, הוצע לו לפקד על כלל הכוחות הבריטיים בזירת הים התיכון, אבל הוא העריך שבאותו שלב חשוב היה יותר למאמץ המלחמתי שקצין ותיק ודעתן כמוהו ישרת כראש המטה האימפריאלי. בגלל השפעתו על המינויים הבכירים הוא תרם לכך שגנרל מונטגומרי, בן חסותו, ימונה למפקד הארמיה הבריטית השמינית במדבר המערבי, תפקיד שהקנה למונטגומרי תהילה ושימש לו קרש קפיצה בהמשך דרכו. במהלך 1943, כשתוכניות הפלישה של כוחות בעלות הברית לצפון אירופה כבר החלו להתגבש (תכנון הפלישה – "מבצע אוברלורד" – נמשך כשנה, מאמצע 1943), ברוק ביקש לפרוש מתפקידו כראש המטה הכללי כדי להתמנות למה שנראה בעיניו התפקיד הצבאי האולטימטיבי: מפקד עליון של כוח הפלישה הרב-לאומי למערב אירופה. לאכזבתו, זה לא קרה.

מדוע הפכה מועמדותו של אלן ברוק לבלתי סבירה?

לאחר פלישת הבזק של הצבא הגרמני לצרפת (מאי 1940) והכנעת מדינות מערב אירופה (צרפת, בלגיה, הולנד, דנמרק) נותרה בריטניה יחידה במערכה מול גרמניה ואיטליה. השלב הזה, של בדידותה של בריטניה במערכה מול גרמניה, נמשך כשנה, עד שגרמניה יצאה למתקפה על בריה"מ ("מבצע ברברוסה", יוני 1941). למרות שסייעה לבריטניה באספקה ובנשק, ארה"ב הצטרפה למלחמה רק בדצמבר 1941, לאחר ההתקפה היפנית בפרל הרבור והכרזת המלחמה מצד גרמניה.

למרות הצטרפותה לצד בריטניה, לארה"ב לא היה בסוף 1941 צבא בממדים שרלוונטיים למערכה היבשתית האדירה שהתנהלה באירופה: גודל הצבא היה כ-180 אלף חייל, והייתה לארה"ב דיביזיה יחידה כשירה (לשם המחשה: ההתקפה הגרמנית על בריה"מ ביוני 1941 נשענה על כ-180 דיוויזיות). לפיכך, ארה"ב החלה במאמץ כביר של גיוס כוח אדם, הכשרתו הצבאית ורתימת התעשייה האמריקנית לייצור נשק ותחמושת. בגלל חולשתו הזמנית של צבא ארה"ב, כל פלישה אפשרית של בעלות הברית לצרפת בשנים 1942 ו-1943 (והאמריקנים לחצו להקדים ככל האפשר את מועד הפלישה, וראו בצרפת יעד לנחיתה ימית שתוביל בדרך האפקטיבית ביותר להכרעת גרמניה) הייתה חייבת להיות מוגבלת בעוצמתה, ולהישען בעיקר על כוחו של הצבא הבריטי.

לבריטים היה אינטרס גיאו-פוליטי משלהם, לשמור על השליטה באגן הים התיכון, מה שהוביל ליוזמות כמו המלחמה על השליטה בצפון אפריקה, בכרתים ואח"כ הפלישה לסיציליה ולאיטליה. יוזמות אלו דרשו סיוע צבאי של ארה"ב, למרות שלזו לא היו אינטרסים בים התיכון (ארה"ב הייתה עסוקה במלחמה ביפן), וגרמו לבריטים להסס לגבי חשיבות הנחיתה בחופי צרפת. מועד הפלישה נדחה לכן בהדרגה לסוף האביב של 1944, כדי לאפשר לבעלות הברית לצבור עוצמה מספקת להכרעה. אלא שככל שחלף הזמן השתנה שיווי המשקל בין הכוחות הבריטיים לאמריקנים: אם בסוף 1942 יכלו האמריקנים "לתרום" לכוח הפלישה סד"כ יבשתי מוגבל וקיוו להובלה בריטית של הפלישה – בתחילת 1944 צבא הפלישה העצום שהצטבר על אדמת האי הבריטי היה בעיקרו אמריקני, שלא לדבר על אספקה וחימוש (המספנות האמריקניות "פלטו" אז אניית מטען חדשה כל 100 שעות). עוד בסוף 1943 עבר הסד"כ האמריקני את זה של האימפריה הבריטית כולה (כולל קנדה, אוסטרליה, הודו). במצב כזה לא היה זה עוד סביר לצפות שכוחות בעלות הברית יונהגו על-ידי מצביא בריטי. האפשרות הסבירה הייתה כעת שהמפקד העליון יהיה אמריקני. וכאן נכנס לתמונה הרמטכ"ל של צבא ארה"ב, גנרל ג'ורג' מרשל.

מועמדותו של גנרל ג'ורג' מרשל

הגנרל מרשל מונה לתפקיד רמטכ"ל צבא ארה"ב ב-1939, ביום שבו פלש צבא גרמניה לפולין. ארה"ב לא הייתה עדיין במצב מלחמה, והיא החזיקה בצבא יבשה קטן-יחסית, כמתיישב עם מדיניות הבדלנות האמריקנית המוצהרת. מרשל שימש כרמטכ"ל במהלך המלחמה כולה. בהכשרתו הצבאית הוא היה תמיד איש מטה – לא מפקד שדה. יכולתו הארגונית המצוינת אפשרה לו לנהל את תהליך ההתעצמות הגדול ביותר בתולדות ארה"ב. מצבא יבשה של כ-180 אלף חייל בפרוץ המלחמה (הגדלת הצבא החלה כבר עם כיבוש צרפת ב-1940) – הוא הגדיל את כוח האדם לכ-8 מיליון חייל ב-1943.

כשעלתה השאלה מי יפקד על צבאות בעלות הברית באירופה לקראת הפלישה – ללא ספק מינוי בעל משמעות סמלית-היסטורית - הייתה מועמדותו של מרשל טבעית: מקובל היה, גם על הבריטים, שהמפקד העליון של הפלישה יהיה אמריקני, ומרשל היה מנהיג טבעי שמנהיגותו עמדה מעל לכל ספק. מרשל גם היטיב להשתלט על שתי הזירות: הזירה האטלנטית, שבה המאמץ היה מול גרמניה, וזירת האוקיינוס השקט, שבה המאמץ היה מול יפן. הוא הצליח, בכוח סמכותו הטבעית, להתנהל מול מפקד כוחות הברית באוקיינוס השקט, הגנרל דגלאס מקארתור, שהיה מפקדו בעבר ורמטכ"ל הצבא שנים לפניו.

מרשל היה הכוח התכנוני שדחף לפלישה הצבאית בצרפת וגם תמך בהקדמתה ככל האפשר. יש לזכור שבמהלך 1943 נתגלעו חילוקי דעות בין בעלות הברית: בעוד שמרשל תמך במאמץ מרוכז, מוקדם ככל האפשר, שיתמקד בנחיתה ימית בחופי צרפת – צ'רצ'יל ואנשיו ניסו לקדם מאמץ שני, שישלים את כיבוש איטליה ויפעל במקביל בבלקן. חילוקי הדעות הגיעו לשיאם בוועידת קהיר בדצמבר 1943, כשהאמריקנים בראשות מרשל לחצו לדילול הכוחות באיטליה ולהעברתם לתעלה הבריטית, בעוד שהבריטים ביקשו אורכה ואפילו במחיר דחייה של מועד הפלישה לצרפת. הבריטים גם חששו מהכוונה האמריקנית למנות מפקד עליון לחזית הגרמנית כולה, שיפקד גם על הפלישה לצרפת וגם על המערכה באיטליה, והציעו להפריד בין התפקידים. פרץ משבר אמון בין נציגי בעלות הברית. תומך מפתיע בגישתו של הגנרל מרשל היה יוזף סטאלין, שבוועידת טהרן (סוף 1943) חיווה דעה פסקנית שעל כוחות בעלות הברית לרכז מאמץ בצרפת ולהימנע ממאמץ משני. סטאלין גם חיווה את דעתו שיש למנות מיידית מפקד עליון לכוחות בעלות הברית באירופה כצעד שיבטיח שהמאמץ אכן יצא לדרך במועד המתוכנן. לבסוף, הפשרה בין האמריקנים לבריטים הייתה שמפקד הפלישה לצרפת יהיה אמריקני, אבל לכוח הלוחם באיטליה ימונה מפקד בריטי. במקביל, האמריקנים החלו לדלל את כוחותיהם, לרבות צי ואווירייה, מאיטליה, ולהעביר אותם לתעלה הבריטית לקראת הפלישה לצרפת.

מועמדותו של גנרל ג'ורג' מרשל יורדת מעל הפרק

למרות שהוא היה המועמד הטבעי לפקד על כוחות בעלות הברית במהלך להכרעת גרמניה - מרשל לא התמנה לתפקיד. קיימות הערכות שונות לסיבות לכך (מרשל לא השאיר גרסה כתובה משלו). הנשיא רוזוולט אמנם הציע לו את התפקיד, אבל התלבט בעצמו לגבי הצעה זו: יועצים קרובים אמרו לו שמרשל חיוני לניהול המערכה הכוללת בשתי הזירות, ושאל לו לוותר עליו כרמטכ"ל. נראה שרוזוולט שאל את מרשל לדעתו, ומרשל השאיר את ההחלטה לרוזוולט. הנשיא החליט להותיר אותו בתפקידו כרמטכ"ל, וכך עברה הבחירה לגנרל אייזנהאואר. קיימת גם טענה שרוזוולט חשש שמינויו של אייזנהאואר לרמטכ"ל יביא לעימות סמכויות מתמשך עם מפקד הזירה האמריקנית באוקיינוס השקט, הגנרל דגלאס מקארתור, שהיה ותיק משמעותית מאייזנהאואר ומצביא עטור ניצחונות קרביים.

סוף דבר

בדיעבד, תפקיד מפקד כוחות בעלות הברית באירופה אכן היה תפקיד בעל משמעות פוליטית עצומה. דווייט אייזנהאואר הפך לדמות בינלאומית, התמנה אחרי המלחמה למפקד נאט"ו, וב-1953 זכה במרוץ לנשיאות ארה"ב. ייתכן שג'ורג' מרשל, לו היה מתמנה לתפקיד, היה מתמודד וזוכה בהמשך דרכו בנשיאות ארה"ב. אבל מרשל לא ירד מעל במת ההיסטוריה: הוא היה שר החוץ של ארה"ב בממשל טרומן ואבי התוכנית לשיקום אירופה שנקראת על שמו: "תוכנית מרשל". בהמשך היה גם שר ההגנה בממשל טרומן. ג'ורג' פטון נהרג בתאונת דרכים בגרמניה בסוף מלחמת העולם השנייה. אלן ברוק פרש מהצבא ועבר לתפקידים בכירים בשוק הפרטי. ברנרד מונטגומרי ניהל מלחמת גנרלים מפורסמת נגד הגנרלים אייזנהאואר ופטון, לאחר שדרישתו להתמנות כמפקד כוחות היבשה המשתתפים בפלישה לא נענתה והוא קיבל פיקוד "רק" על קבוצת הארמיות הבריטיות, והמשיך להטריד את הפיקוד בדרישותיו לקבל עדיפות באספקה ובסיוע אווירי על שאר הכוחות. אנקדוטה: כדי לפייס אותו דאג צ'רצ'יל להעלותו לדרגת פילדמרשל ובכך יצר בעיה שמונטגומרי היה בכיר ממפקדיו (הגנרלים מרשל ואייזנהאואר). כדי לפתור את התסבוכת הזו העניק הקונגרס האמריקני דרגה מקבילה (גנרל חמישה כוכבים) למרשל ולאייזנהאואר. לפניהם היה רק גנרל אחד בדרגה זו בצבא האמריקני: הגנרל ג'והן פרשינג.

גם אם המחאה תצליח: הצד הפסימי של התרחיש האופטימי

 

אנחנו כוססים ציפורניים נוכח האירועים הפוליטיים המתרחשים מידי-יום בישראל. אי-הוודאות לגבי ההתפתחויות הפוליטיות בשנים הקרובות, ובעיקר סביב השאלה אם "הרפורמה המשפטית" של ממשלת נתניהו אמנם תתבצע, גורמת לנו לחשוב שיש שתי חלופות ברורות: או שהרפורמה תעבור ואז המשק הישראלי "ירד מהמסילה", או שהמחאה תצליח לעצור את הרפורמה. המשמעות הכלכלית היא, לכאורה, נזקים כלכליים עמוקים (חלופה א'), או לחילופין שהמצב יחזור לקדמותו (חלופה ב'). אלא שגם אם המחאה תצליח לבלום את הרפורמה המשפטית – אני סבור שהנזק כבר נגרם. המצב הכלכלי לא יחזור לקדמותו גם אם הרפורמה המשפטית תיגנז.

האירועים הפוליטיים של המחצית הראשונה של 2023 כבר גרמו לשינויים שישפיעו על ההתפתחויות הכלכליות בשנה-שנתיים הקרובות. התדמית הנוצצת של ישראל כבר הועמה. העולם כבר נוכח שלמרות כל הכתרים שנקשרו לה מדובר בדמוקרטיה רופפת, חסרת מנגנונים מקובלים של בלמים ואיזונים, שעלולה להפוך לדיקטטורה במחי הצבעה יחידה בכנסת; ששלטון החוק המהולל של ישראל נמצא תחת איום מהותי מצד גורמים אינטרסנטיים שמוכנים להקריב את המערכת המשפטית תמורת הטבות מגזריות; שזכויות הפרט נתונות תחת איום מתמיד מצד גורמים לאומניים ודתיים; שהדרג הפוליטי לא יהסס לחסל את הדרג הבכיר של הסקטור הציבורי במאמץ להגדיל את חופש הפעולה שלו לפעול משיקולים פוליטיים טהורים (להבדיל משיקולים ממלכתיים). וכל השינויים הללו התרחשו כמעט כהרף-עין, במונחים היסטוריים.

חלק מהנזק הכלכלי כבר קרה, אם בגלוי ואם מאחורי הקלעים, והוא לא יימחק. השקל הישראלי איבד בחודשים האחרונים מיציבותו וגם כעשירית מערכו. זרם ההשקעות הזרות לישראל כבר נפגע (תדמיתה החיובית של ישראל בשוק ההון נפגעה בעקבות המהלכים הפוליטיים) והדבר ישפיע כנראה לרעה על שערו של השקל בשנים הקרובות. חברות בינלאומיות כבר החלו להוציא את פעילותן מישראל, מה שיפגע בעתיד בתקבולי המיסים. פיחות השקל כבר גרם להאצה של קצב האינפלציה.

איך תיראה 2023? גם אם המחאה תצליח למנוע את הרפורמה המשפטית ואת הפיכתה של ישראל לדיקטטורה-למעשה (כלומר: אנחנו נימצא בתרחיש האופטימי לעיל) - 2023 תהיה שנה של אינפלציה, של האטה כלכלית (לעומת התחזיות שנערכו בסוף 2022), של גירעון ממשלתי מוגדל (בגלל שילוב של הוצאות מוגדלות והכנסות נמוכות מהחזוי בתקציב), ושל הרעה היסטורית במאזן התשלומים. אין לדעת את עוצמת התהליכים (אל תלכו שולל אחר תחזיות משרד האוצר ובנק ישראל – אלו רק תרגילי-מחשבה שנדרשים לצורך הערכות המצב), שכן תגובות הציבור (בעיקר בשוק מט"ח) תהיינה קריטיות בקביעת ההתפתחויות.

עד כאן הדיון בהינתן התרחיש האופטימי. ומה אם הרפורמה המשפטית תתממש? אין טעם אפילו להתחיל לחשוב על ההשלכות הכלכליות. הן תהיינה כנראה מרחיקות לכת. אולי אפילו מחוץ למפה. 

רשימת אורח: על חוק הארנונה החדש - דוד בועז ודב מישור*

 

ועדת הכספים אישרה את חוק הארנונה שהוגש לה במסגרת חוק ההסדרים שמלווה את הצעת תקציב המדינה החדש. חוק ההסדרים - כשלעצמו חוק דרקוני ואנטי דמוקרטי - נולד כאמצעי חירום לפני 38 שנים בעת המשבר הכלכלי שישראל הייתה שרויה בו בשנת 1985. מאז, למרות שהמשק הישראלי ידע תקופות של שגשוג וצבירת רזרבות מט"ח עצומות - שרי האוצר לדורותיהם הקפידו לעשות שימוש אינטנסיבי בחוק ההסדרים כחלק אינטגרלי של התקציב. בחוק הארנונה החדש מבקשת הממשלה לבצע "צדק חלוקתי", כך שרשויות מקומיות חזקות, כאלו שיש להן אזורי תעשיה ומרכזי סחר שמניבים תקבולי ארנונה גבוהים - יעבירו נתח מתקבולי הארנונה שלהן לטובת רשויות חלשות, כאלו שאין להן אזורי תעשיה ומרכזי סחר.

משרד האוצר טרח לפרסם נוסחאות פרטניות של הסכומים שיועברו מדי שנה בין הרשויות. הדבר היחיד החסר במסמך האוצר הוא ההצדקה הכלכלית שיש למהלך כזה. אמנם, הגדלת הבנייה למגורים ברשויות החלשות היא מטרה ראויה, אך חוק הארנונה שמציעה הממשלה איננו כלי אפקטיבי להשגת מטרה זו:  כמוהו ככתיבת נוח בשבע שגיאות. קיימת מתודולוגיה מקובלת בכל הארצות המפותחות לשימוש בכלים פיסקליים כשממשלה רוצה לעודד גורמים מסוימים לנקוט בפעולה שיש בה חשיבות למדינה. ממשלות נוהגות לעודד התנהגות כלכלית בשני אמצעים: תקציב ומיסוי. בערוץ התקציבי, נהוג להבטיח מענקים או הלוואות כדי לעודד התנהגות רצויה כגון שימוש באנרגיה ירוקה, מיחזור פסולת ועוד. מעבר ליעד המרכזי של מימון הוצאות הממשלה, הטלת מיסים נועדה גם להשיג יעדים חברתיים כמו הקטנת אי-השוויון והתערבות להקטנת השפעות חיצוניות שליליות כמו מיסוי סיגריות ואלכוהול. הטלת היטלים על-ידי הממשלה או על-ידי גורמים מורשים אחרים איננה פעולת מיסוי, אלא דרך לגביית כיסוי לעלות השירות מהמשתמשים בו, כגון היטל השבחה, היטל ביוב, היטל פיתוח ועוד.    

במקרה של "חוק הארנונה" משתמשת הממשלה בפטנט ייחודי: היא מבקשת לעודד רשויות מקומיות "חלשות" להגדיל בנייה למגורים באמצעות מענקי עידוד שמקורם בתקבולי ארנונה מרשויות מקומיות אחרות. במלים אחרות: הממשלה מבקשת לקדם יעד כלכלי תוך הפקעה של כלי ניהול של השלטון המקומי ושימוש בכספי היטלים ייעודיים. מחר הממשלה עלולה לנקוט בפעולה דומה שבה יחרימו פיקדונות של חברות מסוימות למטרה הנראית "חיובית" בעיני הממשלה.

אם האוצר משוכנע שיש לעודד בנייה בתחומי רשויות מסוימות – ראוי שיעשה זאת דרך התקציב, כפוף להצגת ההצדקה למהלך זה, הצגת מבחני זכאות, שמירה על עיקרון האוניברסליות של הזכאים, הצגת יעילות המהלך המוצע ובעיקר – הצגת השלכות הרוחב של מהלך כזה על האוכלוסייה, התשתיות, צרכי תחבורה ועוד.

"הפטנט" של חוק מס הארנונה כחלק מחוק ההסדרים, מעלה כמה שאלות כמו אם הממשלה מעוניינת שהערים "החזקות" יקטינו את היתרי הבנייה למרכזי תעסוקה בתחומן, אם נלקחו בחשבון השלכות מהלך כזה על הצמיחה והתעסוקה, איך יגיבו למהלך כזה המשקיעים, איך יגיבו סוכנויות הדירוג, מה תהיה ההשלכה על גודלו של הגירעון התקציבי, ומכאן - מה תהיינה ההשלכות של צמצום הגירעון כמו למשל העלאת מיסים והנהגת קיצוצים תקציביים, פעולות שתפגענה בעיקר באוכלוסיות החלשות שלטובתן נחקק חוק הארנונה.

ואולי ישראל תצטרף לתחרות הבינלאומית למיסים אבסורדיים כפי שהם מופיעים בדברי הימים? ראו מקרים כמו מס על חלונות (1696), מס על זְקָנִים (1698), מס על קלפים (1710), מס על ידע (1815), מס על כובעים (1784) וכמובן - הסיפור של ש"י עגנון "על המיסים" שמתאר סדר חברתי על רקע של הנהגת מיסים על מקלות הליכה.

* דוד בועז היה הממונה על התקציבים במשרד האוצר ויועץ אסטרטגי לשר התקשורת. דב מישור כיהן כיועץ כלכלי לשרי האוצר שמעון פרס ויצחק מודעי וכמנכ"ל משרד התעשייה

רשימת אורח: החברה הישראלית צריכה לחשוב מחדש על כמה בחירות חברתיות-כלכליות - דוד בועז, דב מישור ודורון נחמני*

 

הטלטלות הפוליטיות של החודשים האחרונים מחייבות בחינה מחדש של מוסכמות שהיו נכונות בעבר אך אינן מתאימות עוד. בהמשך, מוצגים ארבעה נושאים כלכליים המתנהלים על בסיס החלטות מיושנות או מעוותות. נושאים אלו מועלים לדיון ציבורי כדי שייבחנו מחדש מנקודת ראות המשק והחברה בישראל.    

אזהרה: התחזית המדאיגה של הטווח הקצר 

נתחיל באזהרה: הדיון על תקציב המדינה לשנתיים הקרובות מתרחש בנקודת זמן בעייתית מבחינת היכולת האובייקטיבית להעריך את מצב המשק. ברקע כבר פועלים מספר תהליכים גלובליים שצפויים להשפיע לרעה על מצבה הכלכלי של ישראל בעתיד הקרוב. התהליכים האלה עדיין לא "נקלטו" על-ידי החיישנים העיקריים של המשק, אך הם שרירים וקיימים: הריבית במגמת עלייה תלולה מזה כשנה, חלה כבר האטה ברורה של צד הביקוש, ענפי ההי-טק בכל העולם עוברים זעזוע, שערי הבורסות בעולם ירדו כבר בשיעור משמעותי, ומלחמת אוקראינה הנמשכת כבר יותר משנה וצפויה כנראה להחריף בחודשים הקרובים מאיימת לייצר השלכות גלובליות שליליות. כל אלו מעלים חשש מפני השפעות חיצוניות שתפגענה במשק הישראלי בשנתיים הקרובות. קיימת לכן סתירה בין מזג האוויר הנאה שעדיין נשקף מחלוננו לבין מה שנקלט כבר ברדאר הכלכלי: אנחנו לא רואים את הסופה המתקרבת ולא מודעים לה. יש לכך השלכות לגבי הסיכוי שתתממשנה התחזיות הכלכליות שבבסיס התקציב. 

על ההשפעות החיצוניות יש להוסיף את ההשלכות הכלכליות השליליות של המשבר הפוליטי הפנימי שהחל בישראל בתחילת השנה, על רקע "הרפורמה המשפטית" המוצעת והתפרצות המחאה הציבורית נגדה. המשבר כבר גרם לנזק כלכלי למשק הישראלי, גם אם הנזק לא נקלט עדיין על-ידי החיישנים העיקריים. גם אם הממשלה תיסוג מתוכניתה המקורית לביצוע רפורמה משפטית -  תדמיתם הנוצצת של המשק הישראלי ושל ענפי ההי-טק המקומיים כבר נפגעה. נרשמה ירידה בהשקעות הזרות ונגרם כבר פיחות בשערו של השקל. להערכתנו, זוהי רק ההתחלה: הפיחות המצטבר של השקל איננו משקף עדיין את מה שעשוי להתרחש ככל שימשיכו להיפגע  ההשקעות מחו"ל וככל שיתקדרו השמיים; מדד המחירים לצרכן, למרות סימני האצה, טרם הגיב באופן מלא לפיחות השקל וללחצי ההתייקרויות (צד ההיצע) במשק; הירידה הזניחה של מדד מחירי הדירות עדיין איננה משקפת את המפנה הדרמטי שכבר מורגש בשוק הדירות מזה מספר חודשים. מגמות אלו עוד תתבהרנה, ככל הנראה, בחודשים הקרובים, בלי קשר להצלחת ההידברות בנושא הרפורמה המשפטית: התהליכים כבר החלו. 

לפיכך, התוכנית הכלכלית של הממשלה ותקציב המדינה שיאושר השבוע עשויים להתגלות כבלתי רלוונטיים משום שהם מתבססים על אומדנים ונתונים לא ריאליים, כאלו שאינם מבטאים את הסביבה הכלכלית שצפויה לשרור כאן בשנים 2024-2023. ההאטה הכלכלית עלולה לגרום לירידה חדה בתקבולי המיסים, לפיחות מהיר של השקל שיאיץ את קצב האינפלציה, וכתוצאה גם להמשך העלאת הריבית ע"י בנק ישראל. תחזית הגירעון האופטימית שהוצגה בתקציב המדינה החדש ככל הנראה לא תתממש, והגירעון צפוי להיות  גדול משמעותית. הדבר עלול לגרום למשבר תקציבי חריף שיתגלגל להעלאת מיסים, לקיצוץ נרחב בצד ההוצאות ולתחילתו של מיתון.  

 

חוק ההסדרים במשק   

חוק ההסדרים חוקק בשנת 1985 במסגרת חוקי ותקנות חירום של "התוכנית לייצוב המשק" כאשר המשק הישראלי עמד על סף תהום. תוכנית הייצוב כללה חוקי חירום וצעדים כלכליים נוספים כמו הכרזה, בסמכות בלעדית של שר האוצר, של "גוף נתמך". גופים ציבוריים רבים הוכרזו כ"גוף נתמך", ביניהם רשויות מקומיות, עמותות, אוניברסיטאות, מועצות הייצור וגופים ציבוריים רבים אחרים. משמעות ההכרזה הזו הייתה הטלה של שורה של מגבלות מנהליות על גופים אלו, ביניהן איסור מוחלט על לקיחת אשראי בנקאי אלא באישור האוצר. גזירה זו אמנם פסה מן העולם, אבל חוק ההסדרים - השרירותי, הבלתי דמוקרטי והבלתי סביר - ממשיך להתקיים כבר 38 שנים כאילו מצב החירום של 1985 נמשך עדיין. חוק ההסדרים משמש כל השנים הללו אמצעי קסם – סוג של קונץ-פטנט - לשינויי חקיקה, רפורמות מבניות ושינויים מנהליים וארגוניים אדירים, חלקם שגויים ומזיקים. כמעט כל השינויים שהוצעו בחוקי ההסדרים השונים אושרו באותו לילה שבו אושר חוק התקציב. כך, חוק ההסדרים, שהוצג בשעתו כאמצעי חירום זמני - עקף את כל ההליכים הקבועים בחוק ובכך שימש כלי לאכיפת דיקטטורה כלכלית. עם השנים הפך החוק למסורת מקודשת, עד כדי כך שכמעט כולם רואים בחוק זה כלי לגיטימי הנדרש לשם העברת תקציב המדינה.      

ההשלכות השליליות של חוק ההסדרים מתבטאות  בתחומים רבים ובעיקר בקרב גופי שלטון שהתקנאו במשרד האוצר על ה"פטור" שהוא קיבל מהליכי חקיקה ומנוהלי עבודה נורמטיביים. את השאיפה להתנהל ללא שקיפות ובאופן שעוקף נהלי עבודה בסיסיים ניתן לראות בקרב גופי שלטון רבים שאימצו לסגנון פעילותם אלמנטים של חוסר שקיפות, שרירותיות וזלזול בהסדרי שלטון נורמטיביים. הדבר פוגע בזכויות אדם ובזכויות הציבור הרחב, כפי שבא לאחרונה לידי ביטוי בניסיון ובשיטה לשנות את מערכת המשפט בישראל.   

תופעת הקצבאות   

קצבאות הילדים הן תולדה של ועדה ציבורית שהמלצותיה המקוריות סורסו ושובשו ללא הכר. ועדת בן שחר - ועדה ציבורית לבחינת רפורמה במערכת המיסים שמונתה בסוף 1974 על ידי שר האוצר יהושע רבינוביץ - המליצה על הנהגת רפורמה במערכת המס שהגיעה לסף קריסה עקב העיוותים הרבים שהיו בה. הוועדה המליצה על הנהגת כללי מס אוניברסליים על בסיס הוגן, צודק ופרוגרסיבי. ברם, לא היה בכוחם של הכללים האוניברסליים שהוצעו להשיג פרוגרסיביות מספקת לשכבות החלשות באוכלוסייה משום שהמיסוי הנמוך על יחידים בקרב אוכלוסייה זו מנע מהם מיצוי של זיכוי המס עבור ילדים, כפי שנהנו ממנו בעלי השכר הגבוה. הפתרון שהציעה  הוועדה היה תקצוב קצבאות לילדים באופן מנותק  מגובה ההכנסה.

ברבות הימים, לאורך  כמעט יובל שנים מאז שאומצו המלצות ועדת בן-שחר, נשחק דוח הוועדה ונעשה בו שימוש לרעה. הממשלה התעלמה מההצדקה הכלכלית ומההקשר של רפורמה במס והפכה את הקצבאות המתוקצבות לכר נרחב של תגמול  פוליטי בעיקר למגזר החרדי משיקולים קואליציוניים. תופעה זו התרחבה על פני זמן ונתנה הכשר ליצירת העדפות סקטוריאליות נוספות (כגון: יצירת קצבאות של יוצאי צבא) ולאחרונה גם לתוכניות חיסכון מתוקצבות לכל ילד. ההתייחסות לתקצוב הקצבאות ביחס למספר הילדים במשקי הבית ולא לרמת ההכנסה יצרה בפועל מדיניות ממשלתית של עידוד ילודה ותמיכה במגזר החרדי -  דבר שמעולם לא נבחן וממילא לא הומלץ. מתן קצבאות ללא מדיניות וללא כללים – יוצר השלכות מקרו-כלכליות שליליות, החל מהזנחה מתמשכת של מערכת החינוך, הרווחה והתשתיות ועד פגיעה עתידית במוטבים עצמם ובעתידה של החברה הישראלית. 

סיוע לרכישת דירה ראשונה  

כבר מימיה הראשונים, המדינה העמידה סיוע לחסרי-דיור לרכישת דירה ראשונה באמצעות תוכניות הסיוע של משרד השיכון. התפיסה המקובלת הייתה שעל המדינה לסייע למשקי בית להגיע לדיור בבעלות עצמית באמצעות הלוואות, מענקים ומענקים מותנים. תוכניות אלו לא עודכנו מזה שלושה עשורים, ולכן הנסיקה של מחירי הדירות בעשורים האחרונים רוקנה מִּתוֹכֶן את אפקטיביות תוכניות הסיוע הממשלתיות. 

כיום, המדינה מסייעת רק למקרי-קיצון ולרוכשי דירות בישובים שמעבר לקו הירוק: חסרי-דיור שרוכשים דירה ראשונה במרכז הארץ אינם מקבלים סיוע מהותי מהמדינה (למעט השתתפות בתוכניות הגרלה שהופעלו בשנים האחרונות) והם נאלצים להסתמך על הון עצמי ניכר ו/או על אשראי פרטי. אשראי זה מוגבל ל-75% מערך הדירה, והוא ניתן במחירי שוק, דבר שיוצר אפליה באופן רגרסיבי: ככל שיש למשק הבית מאפיינים סוציו-כלכליים נמוכים יותר – הוא נדרש לשלם ריבית גבוהה יותר (כי סיכון האשראי שלו גבוה יותר). כתוצאה, נוצרה הדרה מתמשכת של חלק ממשקי הבית משוק הדיור. יוצא ששוק הדיור משרת בעיקר את משקי הבית המבוססים, שמצליחים לרכוש דירות בזכות הכנסה גבוהה וסיוע משפחתי.  הריבית הנמוכה ששררה במשק בעשור וחצי האחרונים חיזקה את התופעה של רכישת דירות על-ידי העשירונים העליונים, והתוצאה הייתה גידול באי-השוויון, ירידה דרמטית בשיעור  משקי הבית המתגוררים בדירות שבבעלותם, וגידול במוטיבציה של צעירים להגר מישראל בגלל מצוקת דיור.  

התפתחויות אלו מצביעות על צורך בשיקום דחוף של מערכת הסיוע הממשלתית כך שתוכל לסייע למשקי-בית חסרי-דיור להגיע בפרק זמן סביר לבעלות על דירות מגורים. גובה הסיוע הממשלתי צריך להתעדכן בהתאם למחירי הדירות כיום, ועליו להציע מסלולי תמיכה משולבים באשראי ומענקים. מדיניות כזו תתיישב עם עיקרון הערבות ההדדית של החברה בישראל, תחזק את המרקם החברתי ותצמצם את הנטייה של צעירים להגר מישראל בגלל מצוקת דיור.  

מודל "צבא העם" 

הנחיתות הדמוגרפית של ישראל מול שכנותיה גרמה בשעתו לדוד בן גוריון לגבש את מודל "צבא העם" שיאפשר לקיים צבא בסדר גודל העונה על צרכי הביטחון מבלי לוותר על הצורך לספק למשק את כוח העבודה הנדרש לקידום צמיחה ותעסוקה. המודל שאומץ התבסס על צבא סדיר קטן-יחסית העונה על צרכי הביטחון השוטף וצרכי האימונים, וצבא מילואים גדול יחסית, שאנשיו יתגייסו לצבא בעתות מלחמה.

השחיקה במודל "צבא העם" בולטת בעיקר לאור העובדה שחלק ניכר מהאוכלוסייה איננו "משתתף במשחק". רוב המגזר החרדי בישראל איננו משתתף בנטל הביטחוני, לא בשירות החובה ולא בשירות המילואים. הפטור הטוטלי שעומד לקבל תוקף חוקי מכוח ההסכם הקואליציוני עלול לגרום לכך שחלק משמעותי מהאוכלוסייה יהיה פטור לחלוטין משירות הביטחון ותחושת השוויון בנטל תתערער בחברה הישראלית.

מודל "צבא העם" לא יוכל לשרוד מציאות כזו. סביר להניח שמשרתי המילואים לא יסכימו להמשיך לשרת ותתחזק הנטייה של משרתי החובה שלא לשרת שירות צבאי מלא. הפגיעה עלולה להיות משמעותית יותר במערך הקרבי, ולכן היא עשויה לפגוע בביטחון המדינה. קיים לכאורה פתרון ביניים למצב זה: ביטול שירות החובה והחלפת מודל  צבא העם במודל של צבא מקצועי, שכיר. אלא שפתרון כזה יגרום לניתוק הקשר בין כלל האוכלוסייה לבין צרכי הביטחון, ולהתרופפות הסולידריות ותחושת הערבות ההדדית שאפיינו את החברה הישראלית לאורך שנות הישוב. אין ספק שמודל צבא העם מתאים למדינת ישראל גם כיום, גם אם נדרשים בו שינויים מסוימים, וראוי שהממשלה תימנע ממהלכים שיפגעו במודל זה באופן בלתי הפיך, פגיעה שהשלכותיה תהיינה קשות ובלתי הפיכות – בטווח הבינוני והארוך. 

* רשימה זו הופיעה לפני מספר ימים (בשינויי עריכה) בעיתון "גלובס" (ראו כאן). דוד בועז היה הממונה על התקציבים במשרד האוצר ויועץ אסטרטגי לשר התקשורת. דב מישור כיהן כיועץ כלכלי לשרי האוצר שמעון פרס ויצחק מודעי וכמנכ"ל משרד התעשייה

השאלה החשובה כיום איננה אם סמוטריץ' יהיה שר אוצר טוב

 

האם בצלאל סמוטריץ' מסוגל לצמוח ולהתפתח כך שימלא את החליפה של שר אוצר? האם איתמר בן-גביר יכול להשתלט על תפקיד של שר לביטחון לאומי? ההתעסקות הקנטרנית שלנו בשאלות הרכילותיות הללו היא היגררות ילדותית אחרי זוטות והסחת הדעת מהשאלות החשובות. יש לנו מדינה אמיתית שיש לה דילמות אמיתיות ואתגרים עצומים. מהתעסקות בפרסונות ובטריוויה ומלעג מתנשא לכשלים קטנים - לא ניבנה.

יש לנו דילמה ביטחונית מהותית. למרות הזיותינו הלאומניות, שהיו אולי נסלחות ואפילו מלכדות בשנים הראשונות של ישראל הצעירה, מבחינה מדינית אנחנו בסה"כ שלוחה קדמית מתוחזקת של ארה"ב – לא ציר חשוב במקבילית הכוחות הבינלאומית. אנחנו מוקפים מדינות בעייתיות ולא דמוקרטיות, ואין לנו קיום עצמאי מובטח במזרח התיכון ללא החסות המדינית-ביטחונית האמריקנית. היזכרו ב"מבצע סיני" (1956) שבו נשענו על ברית צבאית עם בריטניה וצרפת לצורך כיבוש סיני ורצועת עזה, וב-"מלחמת יום הכיפורים" (1973) שבה נבנינו מרכבת אווירית אמריקנית שסיפקה לנו מנות תחמושת כמעט יומיות. חישבו על כך שהסיוע הצבאי האמריקני המצטבר לישראל מתקרב כבר ל-200 מיליארד דולר. זה אומר שלמרות שאנחנו בעלי-ברית של ארה"ב – היא יכולה להתקיים גם בלעדינו; אנחנו – אפילו לא שנה. זה אומר שלמרות שיש לנו ברית צבאית לכאורה-יציבה עם ארה"ב – עלינו לטפח אותה, לנהל את צעדינו בזהירות ובתיאום מרבי עם ידידינו-מגינינו: לחפש דרכים לבריתות מדיניות במרחב הקרוב, להימנע ממלחמות מיותרות (בעיקר מלחמות-דת, או כאלו שבהן איננו תורמים לאינטרסים האמריקניים), ולסיים בהקדם האפשרי את פרשת הכיבוש והשליטה במיליוני הפלסטינים. הקיפאון בפתרון הסכסוך והדחיפה הפנימית המתמדת לסיפוח השטחים, ועוד באמתלה של "זכות היסטורית" - הם סיכון אמיתי להמשך קיומה של ישראל.

יש לנו בעיה כלכלית מהותית. פריחתו המדהימה של המשק הישראלי בעשורים האחרונים אינה משקפת הצלחה של מדיניות תעשייתית, פריצה של היצוא החקלאי או גילוי מחצבים נדירים שיפטרו אותנו מהצורך לעבוד לפרנסתנו – הפריחה היא תוצאה של מהפכה קיברנטית שישראל ניצלה, והיא קשורה לכלכלת-ידע ואולי גם להתפתחות מהירה ומתבקשת של התעשיות הביטחוניות. זה איפשר לישראל לסגור את הפער הכלכלי למדינות המערב: לפתע, אנחנו מדינה מפותחת ועשירה. אבל יש תנאים להצלחה כזו: מדיניות כלכלית ליברלית התומכת בהקצאת משאבים על-ידי השוק, ניהול מקרו-כלכלי ממושמע ואחראי שמבטיח אקלים תומך של יציבות, השקעה ממשלתית נמרצת בתשתיות התומכות בהתפתחות המשק הפרטי, השקעות ממשלתיות מדרבנות המתעדפות פיתוח טכנולוגי והכשרה מדעית של כוח האדם במשק, ופתיחות לשוקי העולם שתאפשר זרימת הון חופשית אל ומחוץ לישראל. אי-עמידה בתנאים הללו, לרבות שמירה על שלטון החוק כערובה להבטחת קניין רוחני – עלולים לפגוע בהמשך התהליך. זה אומר אחריות כלכלית – לא הרפתקנות ופופוליזם.

יש לנו בעיה חברתית מהותית. הפריחה הכלכלית המדהימה של העשורים האחרונים איננה מקיפה את כל חלקי החברה הישראלית, והיא גורמת ליצירת פערים כלכליים הולכים ומתרחבים בין אותן שכבות אוכלוסייה הנישאות על גלי הגיאות לבין שכבות מוחלשות שנותרות מאחור. התקוות האופטימיות ש"חילחול" אוטומטי של השפע שייווצר יביא בעקיפין לשיתוף רוב האוכלוסייה - לא התממשו. זה עלול לפלג את החברה הישראלית ויוצר פוטנציאל למתחים בין קבוצות אוכלוסייה על רקע התגברות אי-שוויון. זה מסכן את לכידותה של החברה בישראל ואת יציבותה הפוליטית. זהו איום שמתממש בגלל הנוהג של גורמים פוליטיים להפוך את המתחים החברתיים למקור אנרגיה פוליטי עבורם על-ידי סכסוך ושיסוי. זה אומר שישראל הייתה צריכה ללוות את הפריחה הכלכלית במדיניות חברתית מתאימה ואפקטיבית שתשתף את רוב האוכלוסייה בפירות הצמיחה, תבטיח רשת ביטחון לאוכלוסייה שנפלטת משוק העבודה בגלל השפעות המהפכה הטכנולוגית, תצמצם את אי-השוויון הכלכלי, ובעיקר - תבטיח שוויון הזדמנויות לבני הדור הצעיר.

יש לנו בעיה דמוגרפית מהותית. שיעורי ילודה גבוהים בחברה החרדית - חברה שבחרה שלא להשתלב במלואה בשוק העבודה ובנשיאת הנטל הביטחוני – עלולים להביא לכך שהצמיחה הכלכלית תואט ולא תספיק עוד כדי להבטיח את המשך העלייה של רמת החיים. חקיקת חוקים המנציחים את הפטור של צעירים חרדים משירות הביטחון והבטחת תנאי קיום לקבוצת אוכלוסייה זו במנותק מתרומתה לכלכלה הם נוסחה לשיסוע החברה בישראל ולכישלון של כלכלת ישראל.

יש לנו בעיה דמוקרטית מהותית. מסיבות היסטוריות, משטר מדינת ישראל הוא יצירה שבנייתה לא הושלמה. כתוצאה, הדמוקרטיה הישראלית פריכה, בהעדר חוקה ובהעדר הפרדה אמיתית בין רשויות השלטון ואיזון ביניהן. זה אמנם איננו מידע חדש לרובנו, אבל הניסיון הבוטה של ממשלת החורבן לבצע הפיכה משטרית מכוונת בעילה של "רפורמה משפטית" שתחזק לכאורה את ה"משילות" הוכיח לנו שהמערכת הדמוקרטית של ישראל היא חסרת-הגנה מפני תקיפה פוליטית ושעלינו לדאוג מיידית לחיזוק המשטר הדמוקרטי בישראל כך שלא יהיה בסיכון מתמיד בשל משבי-רוח פוליטיים מתחלפים. הרפורמה המשפטית הייתה צריכה לנוע בכיוון הפוך לזה שבו היא נעה.

יש לנו בעיה מהותית בנושא יחסי דת-מדינה. ההתחמקות הפוליטית מקיבוע חוקתי של מערכת היחסים בנושאי דת ומדינה בתחילת דרכה של ישראל גרמה לכך שתחת מסווה מטעה של "סטטוס-קוו" מתקיימים תהליכים מתמשכים של הדתה, כשהמדינה נסוגה והולכת ומותירה את הקרקע פנויה להשתלטות של מוסדות הדת על חיי היומיום. כל זה קורה כשמדובר בזרם יחיד של היהדות – הזרם האורתודוקסי – שנטל לעצמו משום-מה מונופול (מקומי – רק בישראל) על היהדות בחסות המדינה. זרם זה מיוצג בעוצמת-יתר בממשלת החורבן בגלל בידודו הפוליטי המתגבר של נתניהו, והוא מנסה אפילו להכתיב למדינה כיוונים מדיניים שנגזרים לכאורה מתורת ישראל ואינם נתונים עוד להכרעה מדינית.

יש לנו בעיה מהותית ומחמירה בתחום איכות השלטון. כדי לשפר את אחיזתו של הדרג הפוליטי בשלטון בישראל ולאפשר לו לפעול בחופשיות (שוב, תחת הכותרת השקרית "משילות"), נעשה מאמץ לסרס את הדרג המקצועי של השירות המקצועי (Civil Service). הביטוי המעשי הוא החלפת מנהלים במקורבים, הגדרת משרות מקצועיות כ-"משרות אמון", והתייחסות לדרג הציבורי הבכיר כאל "פקידים" שתפקידם מתמצה בביצוע הוראות – להבדיל מ"מנהיגים" שלכאורה נבחרו לתפקידם דמוקרטית על-ידי "העם". בתהליך זה, יותר ויותר משרות שמחייבות כישורים מקצועיים גבוהים "נמכרות" כאתנן פוליטי למקורבים. מריטוקרטיה מוקרבת לטובת צבירת כוח על-ידי הדרג הפוליטי. בדרך מאבדת ישראל שכבת ניהול מקצועית הנאמנה לטובת הציבור ומסוגלת להתמודד עם אתגרי תכנון מדינתי ארוך-טווח וניהול מערכות ציבוריות מורכבות, וממלאת את השורות במקום זאת בנושאי-משרות מעוטי-כישורים שנאמנותם היא אישית לממנים אותם. הניסיון לסלק את "שומרי הסף" הוא אקורד נוסף של מהלך זה להעצמת כוחו של הדרג הפוליטי, בתואנה מגוחכת "לא נבחרתם".

*     *     *     *

השאלה איננה, אם כך, אם בצלאל סמוטריץ' יהיה שר אוצר טוב, ולא אם איתמר בן-גביר יצליח להשתלט על מנגנוני הביטחון הלאומי. השאלה היא מה תהיה תוצאת ההתקפה הפוליטית על משטר מדינת ישראל, אם ישראל תצליח להדוף את ההתקפה ולהתמודד בהמשך עם אתגריה האמיתיים בצורה דמוקרטית. למרות ההפגנות הסוחפות של תנועות המחאה אין תשובה ברורה לשאלה זו, כיצד מדינת ישראל תתעשת ותיערך נכונה להתמודדות עם שאלות היסוד. חלקים גדולים מהאוכלוסייה עדיין משוכנעים שישראל היא מעצמה צבאית שיש בכוחה להפעיל כוח צבאי עצמאית להשגת מטרות מדיניות, שיש לנו זכות אבות בלתי ניתנת לערעור על שטחי יהודה ושומרון, שצה"ל יכול להבטיח ביטחון לישראל גם לאחר ויתור על עיקרון "צבא העם" והנהגת צבא מקצועי שכיר, שהדרג הניהולי הבכיר במגזר הציבורי יכול להיות מוחלף בידי שליחיו הממונים של הדרג הפוליטי בלא שייגרם נזק נורא לאיכות השלטון, ושהדמוקרטיה בישראל תישמר גם לאחר שהרשות השופטת תנוון ותמוזג אל תוך הרשות היחידה, זו הקואליציונית. כל זאת, כשרוב הדרג הפוליטי של ישראל איננו ברמה האנושית הנדרשת אובייקטיבית כדי לעסוק בניהול ענייני המדינה – זה בולט לא רק בקרב מנהיגי הליכוד אלא לרוחב הכנסת והעסקונה הפוליטית. זה אומר שהאתגר האמיתי העומד בפני מדינת ישראל הוא מורכב יותר ממה שנראה לעין, והוא לא יטופל על-ידי היטפלות למנהיג זה או אחר או החלפתו במועמד פוליטי אחר.