שמחה מוקדמת

בשבוע שעבר פורסמה בתקשורת התמונה הזו:

נתניהו מצולם בתמונה ביחד עם שר האוצר כחלון. הוא מחזיק בידיו גרף מוגדל של מדד מחירי הדירות, ואצבעו מורה על התייצבות מדד מחירי הדירות בשנתיים האחרונות. זוהי תמונה שמשדרת ניצחון: נתניהו משווק לציבור את העובדה שהוא הצליח לעצור את עליית מחירי הדירות. לפי הכיתוב בתחתית התמונה, "גם את התקשורת מנסה היא לא תוכל להתעלם מזה".

לא נעים לקלקל את המסיבה, אבל יש היבט שלא זוכה לתשומת-לב ראויה בהצגת דברים זו. כדי להבין זאת נסתכל על הגרף הבא, המתאר את התפתחות מדד מחירי הדירות לאורך 22 שנים, מתחילת 1997 (הנתונים התקבלו באדיבות אריק מירובסקי מ-"גלובס").

אלו אותם נתונים, אבל "זווית הצילום" שלהם שונה, ומספקת תובנות מעט שונות:

• במשך עשור שלם - בשנים 1997 עד 2007 - מחירי הדירות היו יציבים. היו אמנם תנודות מחירים שנתיות בשיעור של אחוזים בודדים, אבל לא הייתה מגמה יציבה של עליית מחירים. ואמנם, מדד המחירים בסוף 2007 (כעבור 11 שנים) עמד קרוב לרמתו בתחילת 1997 .
• מצב זה של תנודות ללא מגמה השתנה לחלוטין בשנת 2008: מחירי הדירות החלו לעלות, ועלייה זו שמרה על מגמה יציבה לאורך השנים. במהלך 2008 עלו מחירי הדירות בכ-11%, ובמהלך 2009 - בכ-20%. מגמה זו של התייקרות נמשכה ברציפות כעשור, עד 2017. העלייה המצטברת של מחירי הדירות בתקופה זו הסתכמה ב-130% - קצב שנתי ממוצע של 8.4%.
• במהלך 2017 התייצבו מחירי הדירות, לפי המוצג על-ידי מדד מחירי הדירות. המדד עומד כיום (ברבע האחרון של 2019) באותה רמה שבה נמצא באמצע 2017. זוהי ההתפתחות עליה הצביע נתניהו במסיבת העיתונאים לעיל, ועליה נטל קרדיט.
• אני מציע לחשוב שהדרמה האמיתית העולה מהגרף איננה העובדה שמדד מחירי הדירות התייצב בשנתיים האחרונות, אלא העובדה שמחירי הדירות בישראל התייצבו (לפחות בינתיים) ברמה הגבוהה ב-130% מהרמה (היציבה) שבה היו לפי עשור. גם אם נתרגם את המדד למונחי כוח קנייה (כלומר: נסתכל על מחירי הדירות ה"ריאליים", בניכוי האינפלציה) וגם אם נתקן את מדד מחירי הדירות עבור שינויי השכר הממוצע (כלומר: נסתכל על מחירי הדירות במונחים של חודשי שכר) - עדיין ניוותר עם התופעה הדרמטית שהחלה בבת-אחת ב-2018, של התייקרות עצומה של מחירי הדירות שנמשכה כעשור. 
• לא מדובר כאן בוויכוח על התרשמות אמנותית - מה יותר דרמטי - אלא בתופעה שיש לה השלכות חברתיות חשובות: התייקרות כה משמעותית ומתמשכת של מחירי הדירות גרמה וממשיכה לגרום להדרה של קבוצות אוכלוסייה מוחלשות ומשקי בית צעירים משוק הבעלות על דיור. משקי בית שהצליחו בשנים אלו לרכוש דירות (או לשפר דיור) למרות עליית המחירים - עשו זאת במקרים רבים על-ידי נטילת חובות בנקאיים מוגדלים שיעיקו עליהם לשנים רבות. ונשים לב לכך שהעובדה שמחירי הדירות הפסיקו לעלות אינה מתקנת את המצב אלא מקבעת אותו, כשמחירי הדירות הגבוהים בישראל אינם מאפשרים גם כיום לחלק מהאוכלוסייה להגיע לבעלות על דיור.

אנחנו עוסקים בכלכלה, ולכן מה שאנחנו מודדים איננו ניתן לפרשנות חד-משמעית וכמובן איננו מאפשר לנו חיזוי אמין: יש לנו השערות וויכוחים מקצועיים לגבי התופעה שמניעה את המציאות, וכמובן לגבי משמעותה בעתיד. האם מחירי הדירות באמת התייצבו או שהם ימשיכו לעלות? ואולי הם בכלל עומדים להתרסק כיון שהם נמצאים ברמה שאינה יכולה להישמר לטווח ארוך, והשוק מחכה לאירוע/משבר חיצוני שיניע את תחילת ההתרסקות? בעולם המעורפל שבו אנחנו פועלים, נטילת הקרדיט להתייצבות מחירי הדירות אמנם מובנת (מדובר באינסטינקטים פוליטיים) אבל היה רצוי לשים לב למצוקה שיצרה התייקרות הדירות בקרב חלק מהאוכלוסייה. המחשבה שמהלך כמו "מחיר למשתכן" עונה על הבעייה היא טעות, מבלי לחלק ציונים למהלך עצמו.

בחירות נוספות=אסון? קצת אופטימיות!

כשנודעו תוצאות הבחירות האחרונות, הנשיא ריבלין היה מודאג. הוא קבע שהעם אינו רוצה סיבוב נוסף של בחירות (מניין לו?), והציע מיתווה שמאפשר להיחלץ מהמילכוד. משמעות הצעתו היא להיכנס לחופה מבלי לברר קודם מי החתן ומי הכלה - העיקר שתהיה חופה, ולמרות שיש חשד שאחד הצדדים כבר מאורס (לשב"ס). חלפו שלושה חודשים מאז הבחירות ההן, ואשר יגור(נו) - בא: מבוי סתום! בחירות נוספות. וזה מוזר שזה מפתיע: לאור חתירתו של נתניהו לקבל מחדש אמון כראש ממשלה ובמקביל להילחם על חסינותו מפני העמדה לדין - הייתה בכלל אפשרות למצוא פתרון? וחוץ מזה, אם סיבוב נוסף של בחירות הוא כל-כך נורא - מדוע הצדדים למשא-ומתן הקואליציוני צעדו מרצונם החופשי ובחוסר מעש בדרך שמובילה בהכרח לבחירות חוזרות? אולי זה לא כל-כך נורא בעיניהם?

ואולי זה באמת לא כל-כך נורא? 

ישנה דרך פחות פסימית להתייחס להתפתחויות: לחשוב שהחזרה לבוחר הייתה כנראה בלתי-נמנעת, וייתכן שהזמן וסיבוב בחירות נוסף יפעלו להתגבשותו של פתרון סביר. כך נחסוך לעצמנו את הצורך לעשות דברים איומים: לשנות את חוקי היסוד של הכנסת, לשנות את שיטת הבחירות הנהוגה בישראל, לשנות את חוקי החסינות של חברי הכנסת, וליצור מפלצות פוליטיות מבעיתות כמו הגדרת מ"מ ראש הממשלה (בנבצרות) שהוא חבר מלא בקבינט הביטחוני. רק תחשבו ממה נחלצנו, בזכות התעקשותן של "כחול-לבן" ושל "ישראל ביתנו": ממציאות מטרידה של "הנבצר המעופף" המסתובב בעולם עם המטוס המלכותי החדש. אז אם המערכת הפוליטית אינה יודעת כיצד לתרגם את את תוצאות ההצבעה האחרונה למבנה קואליציוני יציב - אולי עדיף לאפשר לבוחר להסיק מסקנות מהמצב ולחזור על ההצבעה במקום להיכנע להצעה חפוזה לרפורמה אד-הוק של השיטה הדמוקרטית הנהוגה בישראל? להלן כמה יתרונות במצב החדש שנוצר.

חגיגת הדמוקרטיה

המבוי הסתום עלול להיתפס כעדות לחולשתה של השיטה הדמוקרטית בכלל, או לפחות של שיטת הבחירות הנהוגה בישראל. אז נכון שיש חשש לפגיעה באמון הציבור במשטר הדמוקרטי ולנטייה לחפש מנהיגות כריזמטית כמוצא, אבל זהו גם רגע של חגיגה דמוקרטית: כולם, כולל הספקנים, המאוכזבים, החרדים, הערבים, הילדים, נוכחים שהריבון בישראל הוא העם - לא הממשלה, לא הכנסת, לא בית המשפט. המפתח לפתרון הוא בידי העם, והוא יכול גם לשנות את בחירתו. 

אז אפשר אמנם לנקוט בצעדים שמטרתם לסכל את המהלך המשפטי בשם טובת העם: לנפנף באיום הגרעין האירני, לטעון שאזרחי ישראל הערבים הם גייס חמישי ואינם פרטנר פוליטי לגיטימי, לרקום תככים שימציאו "פתרון עוקף-עם" למילכוד, ללהטט בצעדים משפטיים שיחסמו מהלכים פוליטיים ויגבירו את תחושת המבוי הסתום, לאיים על שלומן של רשויות אכיפת החוק כדי למנוע מהן לפעול, ואפילו להציע שהשיפוט בשאלת נתניהו יופקע מידי רשויות החוק ויועבר לשדה הפוליטי. אבל צריך להיות ברור שהפתרון הסביר הוא לחזור אל העם בשאלה הפוליטית: עדיף שהוא, באמצעות הצבעה מחדש, יוציא אותנו ממבוי הסתום. אם אפשר.

זוהי מחשבה מעצימה. זוהי מחשבה שמאפשרת להבין מחדש, ויותר לעומק, את מהותה של הדמוקרטיה. אז נכון שעם שמתקשה להחליט בקלפי מאתגר את הדמוקרטיה (היה פשוט יותר אם אחת המפלגות הגדולה הייתה מנצחת "בגדול" ומקימה ממשלה בקלות), אבל דמוקרטיה חלשה עדיפה על כל שיטה אחרת, "יציבה".

השעון המשפטי ממשיך לתקתק

הרעשים שסביבנו אינם משתיקים את השעון החשוב ביותר שמתקתק לו ברקע: השעון המשפטי. זה לקח שנים, זה היה מוטל בספק, אבל כעת זה ברור: כתבי האישום כנגד נתניהו מגיעים לבית המשפט. התהליך לא נעצר בהמלצות המשטרה כפי שהבטיח נתניהו, הוא לא התחפר בפרקליטות, והוא לא איבד את עוצמתו בהליכי השימוע: יש כתבי אישום. עכשיו נותר רק לאפשר לבית המשפט להכריע מה באמת היה כאן. זה יקח שנים, וזה לא יהיה נעים: עוד יהיו ניסיונות לחסום את מהלך המשפט, עוד יהיו פסקי-דין וערעורים, אבל בהדרגה מתפוגג הספק שכירסם נוכח הכרזותיו החוזרות של נתניהו כי 'אין כלום'. יש משהו, ושבית המשפט יחליט מה.

צריך אולי להשמיע 'אזהרת מסע': המאבק המשפטי של נתניהו יכול בקלות לזלוג לפוליטיקה ולרחוב. זה אומר שמלחמת ההכפשות תגבר, ואיתה השנאה ואפילו תופעות של אלימות. יהיה יותר רע לפני שיהיה יותר טוב. וישנה עוד סכנה: ייתכן שתום תקופתו הפוליטית של נתניהו יביא לרגיעה, לניקוי כללי של האווירה הרעילה האופפת את המערכת הפוליטית; ייתכן, מאידך גיסא, שנתניהו יפרוש אבל הסגנון העוין והמכפיש יישאר איתנו - סוג של 'מורשת נתניהו'. זה יהיה חבל, להפקיר את הזירה הפוליטית שתפקידה לבחור מדיניות לישראל, ולעסוק במקום זאת בנושאים של 'אתם ואנחנו'.

תחייתה של הכנסת

הדמוקרטיה הישראלית אימצה את עיקרון הפרדת הרשויות, שנועד להבטיח את תפקודה התקין של  הדמוקרטיה. זהו אמנם עיקרון רציונלי ואפילו אלגנטי כשהוא מתואר בספרי הלימוד, אבל הוא תמיד מפריע לרשות המבצעת: הוא מפריע ל"משילות". הממשל רוצה להגיע להישגים ולהצדיק את האמון שנתן בו הבוחר, וההפרדה בין הרשויות מסרבלת כל מהלך ממשלי: צריכים לקבל אישור של הכנסת, צריכים להתמודד עם קיומה של אופוזיציה, צריכים לעמוד בדרישות החוק, וצריך להיות חשוף להתקפות משפטיות מרגיזות ומסכלות כל הזמן. ובמקביל, צריך להילחם על התודעה: "למכור" תדמית חיובית לציבור באמצעות תקשורת חופשית. באסה.

אין פלא שמנהיגים תמיד רצו קצת יותר חופש פעולה כדי שיוכלו למלא את הבטחותיהם לציבור. הם (משמאל ומימין) רצו תמיד לחסום את בג"צ כדי שלא יסכל את צעדיהם. הם רצו לשלוט בייעוץ המשפטי ובביקורת. הם רצו להטיל איפול על צעדים מדיניים, ביטחוניים וכלכליים כדי להגביר את סיכויי הצלחתם. הם רצו לעצב את תודעת הציבור ע"י שליטה בתקשורת, בביקורת, ובמידע המתפרסם. הם העדיפו קצת צנזורה כדי לעצב קצת אחרת את התודעה הציבורית ('לטובת הציבור'). הם רצו לחסוך מעצמם את החיכוך עם הרשות המחוקקת: להיות פחות שקופים לכנסת, להשתחרר מעולן המכביד של ועדות הכנסת, ואפילו לצמצם את מעגל יודעי הסוד בתוך הממשלה ע"י יצירת ועדות שרים וקבינטים. 

המצב הנוכחי מחזיר עוצמה לכנסת. לממשלה (הזמנית) אין רוב אוטומטי בהצבעות. ועדות הכנסת אינן נשלטות ע"י הקואליציה. הכנסת יכולה, אחרי הרבה שנים, להיות לעומתית: במקום להיות חותמת גומי ליוזמות הממשלה היא יכולה להוות גוף מפקח ומבקר. זה איננו מצב קבוע, אבל יש בו הזדמנות.

זה לא נורא שאין תקציב ממשלה לשנה הנכנסת

ההפחדה המושמעת באחרונה בתקשורת היא שאין למדינה תקציב לשנת 2020. הכותרות מאיימות: המים בברזים יפסיקו לזרום, לא יהיה ביטחון, לא יהיו שירותים ממשלתיים, לא תהיינה השקעות. אז כדאי להירגע: התקציב עליו מחליטה הכנסת מידי שנה אינו תוצר של הערכת מצב יסודית, דיון אסטרטגי ואימוץ תוכנית עבודה אופרטיבית - זהו בעיקר המשך כמעט אוטומטי של תקציב השנה הקודמת, עם תיקונים קלים. הכנת תקציב לשנה החדשה היא בעיקר מהלך של העתק/הדבק של תקציב השנה החולפת, עם עידכוני מחירים. יש אמנם למתכננים חלום קבוע, סוג של אוטופיה, על עולם שבו התקציב נבנה כל שנה מאפס ומשקף את צרכי המשק ואת מטרות המדיניות. אבל המציאות אינה מאפשרת לחלומות כאלו להתגשם: המתכננים אינם נדרשים בכל שנה לשאלה אם לשלם שכר לעובדי המדינה, אם להחזיק את המערך הנוכחי של צה"ל, אם להחזיר חובות, אם לשלם קיצבאות, אם לגבות מס הכנסה - כמעט כל ההחלטות מוכתבות מראש; כמעט כל התקציב כבר מחולק מראש. מה שנדרש להשלמת המהלך התכנוני הוא בעיקר קיזוזים והתאמות שנובעים משינויי מחירים ומהצורך ליישם החלטות ממשלתיות חדשות.

החלטות ממשלתיות אוטונומיות, כאלו שמשנות את התקציב, חשובות בעיקר כשמדובר בטווח הארוך: השקעות בתשתית, החלטות אסטרטגיות. לעומת זאת, השינויים השנתיים שאנו רואים בתקציב - הרקע לדרמה השנתית הגדולה של דיוני התקציב בוועדות הכנסת ובמליאה - משקפים יותר ניסיונות של הדרג הפוליטי להשפיע כבר בטווח הקצר (בתוך "האופק הפוליטי"), ולגמול לקבוצות אינטרסים להן הפוליטיקאים מחוייבים. התוצאה התכופה של שינויים אלו היא, מטבע הדברים, חריגה מתוואי הגירעון התקציבי הרצוי. לכן, כשאין ממשלה שמכינה הצעת תקציב ואין דיון בכנסת - רוב התקציב נקבע אוטומטית ומאפשר בכך את פעולתו התקינה של המשק, בוודאי כאשר מדובר בטווח של מספר חודשים. לכן אפשר להירגע: יהיו אוטובוסים ותהיינה רכבות ויהיו לימודים ויזרמו מים וחשמל. ובכל מקרה מדובר כנראה רק בתקופת-ביניים של חצי שנה. ובינתיים לא תהיה חריגה מתוואי הגירעון הרצוי. ואח"כ נחזור לדרמה הרגילה.

הכל הופך לשאלה לגיטימית

כשהייתי חבר בתנועת הצופים, המתכונת של ה"פעולה" השבועית היתה קבועה: הקראה של סיפור, ואח"כ דיון בשאלות העולות ממנו (זה זכה לכינוי הגורף "הדיונים על רצח-מתוך-רחמים"). הדיון הציבורי הער סביב המשך כהונתו של נתניהו מזכיר לי (לטובה!) תקופה זו. אנחנו עדים לוויכוחים על נושאים שלכאורה אין לגביהם כלל שאלה: מהי משמעותה של "חפות"? האם אי-הפללה, או סגירת תיק חקירה בגלל התיישנות, או סגירת תיק בגלל חשש של הפרקליטות שאין בו מספיק חומר כדי להשיג אישום בהסתברות גבוהה - כמוהם כ"חפות" במה שנוגע למישור הציבורי? האם ממשלת מעבר רשאית לקבל החלטות מעבר לאלו ההכרחיות לתפקוד השוטף של המדינה? האם ראש ממשלה יכול לכהן בתפקידו גם לאחר שמוגש נגדו כתב אישום? האם חסינות הכנסת נועדה להגן על חברי כנסת של מפלגות המיעוט מפני התנכלות מצד הרשות המבצעת כדי לאפשר להם למלא את תפקידם הפוליטי, או שתפקידה הוא בעצם להעמיד אותם מעל לחוק למשך כהונתם?

הוויכוחים בתקשורת אולי נראים כמו מצב של אובדן הסכמות, של התפרקות הבסיס המשותף, אבל אפשר גם לראות בזה תהליך חינוכי, של דיון מחדש בכל השאלות. זה הופך את המשתתפים בדיון לאזרחים טובים יותר, מעורים יותר, דעתניים יותר. הדלקת, כמו שאומרים הרופאים, אינה המחלה - היא רק עדות להתמודדות של הגוף עם גורמי המחלה.

בחירות הניטשות על נושאים פוליטיים?

ככל שמצבו המשפטי של נתניהו הלך והחמיר, המאבק הפוליטי הפך להיות יותר מר, יותר אישי - לא על נושאים פוליטיים עקרוניים. שלוש מערכות בחירות (כולל זו הקרובה) ממוקדות בהישרדותו של נתניהו. נראה שתקופת מנהיגותו של נתניהו מתקרבת לסופה. שינוי פרסונלי של העומד בראש הליכוד יכול להביא לשינויים בהיערכותה הפוליטית של שאר המערכת, ולשינוי (נקווה) של אופי הבחירות מפרסונליות לאידיאולוגיות.

זה יהיה לטובה. ברגע שהשאלה האישית לגבי נתניהו תרד מסדר היום תשתנינה החלטות לגבי הצבעה אסטרטגית ("רק לא נתניהו"). מצביעים שנטשו במערכות הבחירות האחרונות את מפלגות השמאל כדי להירתם לקריאה של "כחול-לבן" יוכלו לשקול לחזור למפלגותיהם על בסיס עקרונות אידיאולוגיים: ההצדקה העיקרית לקיומה של "כחול-לבן" לא הייתה אידיאולוגיה חדשה ומלהיבה שנתגלתה לפתע במרכז הפוליטי, אלא יכולתה להציע לבוחר אלטרנטיבה לממשלת נתניהו. ייתכן שהחלקים "הימניים" של "כחול-לבן" יחברו לליכוד. האפשרות העולה כאן היא שינוי ביחסי הכוחות במרכז המפה הפוליטית. ודווקא במרכז המפה תידרש הבהרה מהו ההבדל האידיאולוגי (חברתי, מדיני) בין שמאל, ימין ומרכז. הגיע הזמן: אי-אפשר להמשיך לנהל מדינה ללא הבהרה של הכיוונים הפוליטיים ולהשתית את ההצבעה על פרסונות ועל שבטיות.

הזדמנות לחשבון נפש: בחינה מחדש של שאלות היסוד של ישראל

הוויכוחים הפוליטיים הערים והלהט המושקע סביבם אינם רק עדות להתפרקותה של החברה הישראלית ל"שבטים" - הם יוצרים לנו הזדמנות לחשבון נפש לגבי שאלות יסוד של החברה הישראלית. כל מה שנקבע פעם, ולא נגענו בו מאז כדי שלא לטלטל את הסירה - יכול לעלות מחדש לדיון. אחרי הכל, המפלגות החרדיות ניצלו את מלחמת ההישרדות של נתניהו לשיפור ההטבות שהם מבטיחות לקהל הבוחרים שלהן ולשינוי של ה"סטטוס קוו" בנושאי הדת, והמפלגות הערביות הוכיחו יכולת להשתלב בדיון הפוליטי הניטש בישראל במקום להיוותר מחוץ לו. 

אז אולי הגיע הזמן לבחון מחדש עמדות בשאלות היסוד: מערכת היחסים בין הדת והמדינה; הגדרת היחסים בין המדינה לבין העם היהודי שבתפוצות; מדיניות ההגירה לישראל (לרבות זכויות אזרח ו'חוק השבות'); הפרדת רשויות; הגדרת גבולות המדינה ומעמד השטחים המוחזקים; הנהגת זרם חינוך ממלכתי אחיד לכל; הנהגת שירות לאומי/צבאי חובה (ובשכר) לכלל האוכלוסייה; הנהגת פנסיה ממלכתית מקיפה ואחידה; הנהגת ביטוח רפואי וסיעודי ממלכתי מקיף ואחיד. זוהי כמובן רשימת נושאים שרירותית, שאפשר להתייחס אליה כהצעה פרטית - כל אחד יכול לבנות רשימה משלו. ההצעה היא רק שנושאים אלו יעלו לדיון מחודש. 

מה לחשוב על מיזוג מזרחי-טפחות עם בנק איגוד?

ההחלטה על המיזוג

בית הדין לתחרות (לשעבר: בית הדין להגבלים עסקיים) אישר בשבוע שעבר את הבקשה למיזוג בנק מזרחי-טפחות עם בנק איגוד. חלפו שנתיים מאז שסוכמו תנאי המיזוג בין הצדדים, כשבנק ישראל תומך בו (מטעמי התייעלות) ורשות התחרות ומשרד האוצר מתנגדים לו (מטעמי פגיעה בתחרות). אבל יותר משהיה כאן ויכוח אקדמי - זה היה מאבק יוקרה בין בנק ישראל לבין שר האוצר, המשמש לאורך כהונתו כממטרה של מהלכים פופוליסטיים חסרי-תועלת ואף מזיקים. לפני כשנה וחצי התנגדה הרשות לתחרות למיזוג בטענה שמיזוגו של בנק איגוד לתוך קבוצה בנקאית אחרת יקטין את מספר הבנקים הפועלים בישראל ולכן עלול לפגוע בתחרות המועטה-ממילא על לקוחות פרטיים במערכת הבנקאית. החלטתו בשבוע שעבר של בית הדין לתחרות לאשר את המיזוג התבססה על ההערכה כי "בהתחשב במאפייניו של בנק איגוד, בדרכי פעילותו, בקשיים העומדים בפניו, לרבות במישור היעילות, ובהעדר אינדיקציה משמעותית בדבר השפעה של הבנק על השחקנים האחרים בשוק, אין בסיס לקביעה כי גריעתו של הבנק צפויה לפגוע באופן משמעותי בתחרות".

מדוע בעצם בנק ישראל תומך במיזוג בנקים? 

בנקאות מסחרית נהנית מיתרונות לגודל - מצב שבו רווחיותו של השלם (בנק ממוזג) עולה על רווחיות חלקיו (הבנקים המתמזגים). זה נובע לא רק מסף כניסה גבוה לענף ומהדרישה הרגולטורית להון עצמי ניכר, אלא גם מקיומן של הוצאות קבועות גבוהות הקשורות בניהול בנק, ומהצורך להשקיע במערכות יקרות של מיחשוב בנקאי, ניהול סיכונים, בקרה וכו'. בנקים קטנים סובלים לכן מרווחיות נמוכה יחסית, ובמאבקיהם לשרוד הם עלולים בלית-ברירה להיקלע לסיכונים או לנסות 'לחתוך פינות'. אני משער שקריסת 'בנק למסחר' (2002) על רקע מעילת הענק שהייתה בו (ושהתאפשרה בגלל העדר מערכות מיחשוב נאותות) הביאה ליחס רגולטורי שלילי מצד בנק ישראל כלפי בנקים קטנים ולהעדפה של בנקים שהם מספיק גדולים כדי לשאת במערכות היקרות התומכות בניהול ובקרה. התוצאה היא שבעשורים האחרונים לא רק שלא נפתחו בישראל בנקים חדשים, אלא שבנקים קטנים קיימים הולכים ונעלמים ע"י מיזוגם לתוך קבוצות בנקאיות גדולות שמאפשרות מיצוי של היתרונות לגודל. כך, לדוגמה, 'בלע' בנק מזרחי בתוך מעט יותר מעשור שלושה בנקים - 'טפחות', 'אדנים', 'יהב' - והוא עומד כאמור להתמזג עם בנק איגוד. להתמעטות מספרם של הבנקים יש השלכה על מידת התחרות, אבל בנק ישראל מחזיק בדעה שקיום תחרות בין מספר מצומצם של בנקים בינוניים וגדולים נותנת תשובה מספקת לשאלת הריכוזיות מבלי להסתכן בקיומם של בנקים קטנים או אפילו קטנים-מידי. העובדה שפלח השוק של בנק איגוד עומד על 2% בלבד מהווה נימוק להערכה שתרומתו לתחרות איננה משמעותית ואיננה מצדיקה את המשך פעילותו, בעיקר לאור התנהלותו הבעייתית (יעילות נמוכה, רווחיות נמוכה, מאבקים בין בעלי-שליטה) בעשורים האחרונים.

האם משרד האוצר הוא באמת נושא לפיד התחרות?

בעוד שבנק ישראל מכיל בתוכו את שתי הדעות לגבי הדילמה אם יש הצדקה לאפשר את פעילותם של בנקים קטנים (עם הטייה מובנת לשאלת הסיכון, שהיא אחריותו הבלעדית והסיבה לפיקוח שהוא מפעיל על הבנקים) - במשרד האוצר מיוצגת רק השאיפה להגברת התחרות בתחום הבנקאי. אבל השאלה שעלינו לשאול את עצמנו היא אם יש בסיס מקצועי לדעות ולהכרזות המושמעות ע"י משרד האוצר - כמו, למשל, מחקרים שנעשו לגבי תרומת בנקים קטנים לתחרות, הערכה כלכלית לגבי השפעת פעילותם של בנקים קטנים על עלות השירותים הבנקאיים לסקטור הפרטי, או אפילו עבודת מטה המצביעה על האמצעים בהם צריכה המדינה לנקוט כדי לעודד את פעילותם של בנקים קטנים ומתווה תוכנית עבודה מתאימה - או שמדובר רק בהשמעת אמירות כלליות המבוססות על אינטואיציה וחוכמת רחוב. אני חושש שהאפשרות השנייה היא התשובה הנכונה, אחרת בוודאי היינו שומעים משהו מנומק מצד משרד האוצר מעבר לנקיטת עמדה והפרחת סיסמאות.

מדוע יש בישראל בנקים כל-כך גדולים?

שיווי המשקל הפיננסי שהיה קיים בישראל לאורך רוב התפתחותה הכלכלית היה מעוות: לא השתתף בו שוק הון פרטי מתפקד. היעדרו של שוק הון פרטי נבע מהיותו של המשק הישראלי מתחילתו משק מתוכנן, שבו הממשלה משמשת כמתווך פיננסי ענקי: מצד אחד היא 'שואבת' את החיסכון הפרטי (ראו: תוכניות חיסכון, קופות גמל, קרנות השתלמות, פנסיה תקציבית, פנסיה הסתדרותית, ביטוח חיים) ומצד שני מנתבת את החיסכון הפרטי להשקעות לפי בחירתה (ראו: אשראי ממשלתי מוכוון ליצוא, לתעשיה, לחקלאות, ואפילו לדיור). מה שהחמיר את המצב היה משבר כלכלי שפרץ בעקבות מלחמת יום הכיפורים ועליית מחירי האנרגיה, שיצר רצף אירועים שהביא בסופו של דבר לקריסת המשק הישראלי ב-1984 ולהנהגת 'התוכנית לייצוב המשק' (1985).

בהעדר שוק הון פרטי משמעותי, התיווך הפיננסי הצטמצם לפונקציה תפעולית והוטל כמעט בלעדית על הבנקים המסחריים: מעבר לפעילות פרטית שולית, הם שימשו זרוע מבצעת עבור הממשלה. הם עסקו גם במיגוון עיסוקים שאין להם הצדקה: ניהול קופות גמל, ניהול השקעות, בעלות על חברות לכרטיסי אשראי, וכו'. הבנקים הפכו לסוג של סופרמרקטים פיננסיים. רק בעשורים האחרונים, כשהבנקים מאבדים בהדרגה נתחים מפעילותם ההיסטורית לטובת גופים פיננסיים לא-בנקאיים בסידרה של רפורמות ממשלתיות יזומות - שוק ההון הישראלי עובר שינויים מתבקשים וקולט תפקידים נוספים. 

תמורות בבנקים

אנו נמצאים במהלך היסטורי רצוף של ירידת כוחם של הבנקים. בישראל זה נגרם ע"י הרפורמות שהונהגו בשוק ההון הישראלי במסגרת מהלכי-המשך של 'התוכנית לייצוב המשק'. אבל לסיבות המקומיות מצטרפת תופעה גלובלית, מתמשכת, בלתי-תלוייה: התפתחות טכנולוגית מהירה שיש בה כדי לשנות את פני הבנקאות. מה שאנו רואים הוא צמצום הממשק הפיזי של הלקוחות עם הבנקים והחלפתו ההדרגתית בממשק ממוחשב ואף סלולרי. הסימפטום הגלוי הוא צמצום מתמשך של מערכי הסניפים של הבנקים. ההשפעה העיקרית של המהפכה הטכנולוגית הזו היא בתחום הקמעוני, שהכתיב בעבר ריבוי סניפים פיזיים ופריסתם באזורי מגורים. השינוי הטכנולוגי מהווה לא רק נטל תפעולי על הבנקים, הנדרשים ליישם טכנולוגיות חדשות ולשנות בהתאם תהליכים והיערכות, אלא גם איום של הופעתם של בנקים מסוגים חדשים, הנשענים על אסטרטגיות שיווק וניהול שונות.

הבנקים המסחריים נמצאים בדרכם למציאות כלכלית שונה. שדה הקרב העתידי שלהם שונה מזה שבו פעלו. זה מחייב אותם לעבור התאמות מכאיבות כדי לשרוד את השינוי. זו בעייה עבורם, בגלל חוסר הגמישות הבסיסי שלהם ובגלל שכאשר מדובר בבנקים - הסיכון שלהם הוא הסיכון של כולנו. חוסר הגמישות של הבנקים נובע מעוצמתם ההיסטורית, שאפשרה להם בעבר ליהנות מרנטה גבוהה מידי. התוצאה היא לא רק רווחיות שממנה נהנים בעלי המניות, אלא התנהלות בזבזנית במישורים שונים. כוח האדם המועסק בבנקים הוא מנופח, ונהנה משכר גבוה ומתנאים סוציאליים שכבר מזמן אינם קיימים במגזר הפרטי. מערכות המיחשוב של הבנקים הן מפלצות יקרות ומיושנות, שמתקשות להתמודד עם שינויי הטכנולוגיה ועם דרישות הרגולציה. התוצאה היא שתהליך ההתחדשות של הבנקים צפוי להיות תהליך יקר (השקעות בטכנולוגיה, השתחררות מכוח-אדם מיותר, הפחתת העלות התפעולית), מסובך ומאתגר. זה לא יקרה בלי מאבקים בתוך הבנקים. כולנו נעבור תקופה מעניינת. 

וישנו הסיכון - פגיעה אפשרית ביציבות הבנקים, והחשש שתהליכי הניתוח המסובכים הנדרשים יגרמו אפילו לקריסתו של בנק אחד או שניים. זהו איום ממשי, שכן הבנקים מהווים תשתית למערכת הכלכלית כולה ולמערכת הפיננסית בפרט, ואובדן יציבות של בנקים (או חו"ח קריסה של בנק) עלולים לגרום למשבר פיננסי. זה חמור במיוחד בישראל: אילו המערכת בישראל הייתה מבוססת על כמה עשרות בנקים קטנים - אפשר היה לסבול קריסה של בנק מסחרי אחד ללא חשש מיוחד: בארה"ב קורסים מספר בנקים בכל שנה. אבל גודלם הכמעט-מפלצתי (יחסית לגודלו של המשק) של הבנקים בישראל הופך את האפשרות של קריסה לסיכון של קטסטרופה: הם גדולים מכדי שנוכל לאפשר את קריסתם (Too Big To Fail). החשש מפני משבר-רוחב שייגרם בעקבות קריסה של בנק יחיד הוא שהביא לכך שבמקרה של 'בנק למסחר' החליט בנק ישראל לפצות את הלקוחות למרות שבישראל לא נהוג ביטוח פיקדונות.

לכאורה, התהליך הסביר של התמודדות המערכת הבנקאית עם שינויים חיצוניים (אבולוציה) הוא זה של 'ברירה טבעית': מותם של בנקים כושלים. זה כמובן איננו אירוע אפשרי בישראל כשמדובר בבנקים הגדולים. אבל מה במקרה של בנקים קטנים כמו בנק איגוד? מאחר שגם נפילתם של בנקים קטנים עלולה לגרום ל'תופעת דומינו', למשבר פיננסי ואף להשפעות מקרו-כלכליות שליליות - ייתכן שהתהליך של קריסה של בנק כושל לתוך קבוצה בנקאית קיימת (דהיינו: מיזוג) הוא התהליך הפחות-כואב והיותר-הגיוני מנקודת המבט של המשק והרגולטור. לכן יכול להיות שהתמיכה של בנק ישראל במיזוג של בנק מזרחי-טפחות עם בנק איגוד מונעת ע"י השיקול של מניעת קריסה עתידית ולאו דווקא השיקול של התייעלות, כנאמר. בהתחשב באפשרות שאלו אמנם פני הדברים, עמדת משרד האוצר (תחרות! תחרות!) נראית אפילו יותר טיפשית.

ובכל זאת, מה יהיה עם התחרות?

מי שמעניינת אותו התחרות הבנקאית והשפעתה על רווחת הצרכנים צריך להתמקד במגזר הבנקאות הקמעונית - הסקטור העסקי זקוק דווקא לבנקים גדולים, בעלי הון עצמי גדול ומנגנוני אשראי מפותחים, והוא יכול לחילופין  להישען על מימון לא-בנקאי באמצעות התחברות ישירה לשוק ההון. תחרות בנקאית במגזר הקמעוני מחייבת השתתפותם של יותר בנקים, שינוי תרבותי בתחום יחסי בנק-לקוח, שינוי אופי השירותים הפיננסיים, והטמעה של טכנולוגיה חדשה שזמינה כיום.

מה אם-כך צריך הרגולטור לעשות כדי לעודד תחרות בנקאות במגזר הקמעוני? הוא צריך להגדיל את מספר השחקנים הבנקאיים ע"י כך שיגביל את גודלם של הבנקים במונחי נתח-שוק (הבנקים הגדולים הפועלים כיום בישראל מחזיקים כשליש מהשוק כ"א). הוא צריך לפרק קבוצות בנקאיות (בנק שמחזיק בבעלות על בנק אחר) לבנקים נפרדים. הוא צריך לקזז יתרונות לגודל שקיימים בבנקאות ע"י קביעת דרישות הון מוגדלות כפונקציה של גודל הבנק (זה יפעל גם להגברת יציבותה של המערכת הפיננסית). הוא צריך לעודד את כניסתם לענף של שחקנים חדשים - בנקים חדשים או שלוחות של בנקים זרים. הוא צריך לאפשר כניסה לענף הבנקאות הקמעונית לבנקים ייעודיים, בעלי רשיון בנקאי המוגבל לתחומים ספציפיים רצויים. הוא צריך לעודד את כניסתם של בנקים קטנים ע"י הפחתת הדרישות ההתחלתיות להון עצמי או לדוגמה רתימת הממשלה למהלך בדרך של ערבות מדינה לבנקים קואופרטיביים. הוא צריך לתמוך בהכנסת אמצעים טכנולוגיים חדשניים לבנקאות. הוא צריך להקטין יתרונות לגודל ע"י עידוד מיקור-חוץ לפונקציות בנקאיות סטנדרטיות (מערכות מידע, מערכות ניהול סיכונים, חשבות וכו'). והוא צריך להפעיל בישראל ביטוח פיקדונות, שיאפשר לבנקים קטנים להתמודד על מקורות מימון קמעוניים בתנאים שווים לאלו של הבנקים הגדולים. 

הוויכוח על תמ"א 38

אנחנו מתבשרים באחרונה על קיצה הקרב של התוכנית תמ"א 38, ולומדים על דעות בעד ונגד המשך פעילותה. מהו הסיפור של תמ"א 38 ומדוע קיים הוויכוח הציבורי?

רקע: רעידות אדמה והיערכות לקראתן

ארץ ישראל סבלה היסטורית מרעידות אדמה: על-פי רישומים היסטוריים של כ-2000 שנה, רעידת אדמה קטלנית מתרחשת בממוצע אחת ל-80-100 שנים (האחרונה אירעה בשנת 1927). הסיבה הגיאולוגית לרעידות היא מיקומה של ישראל באזור העתק ים המלח (השבר הסורי-אפריקאי), המהווה מפגש בין הלוח האפריקאי (לוח סיני) ללוח הערבי. כמו-כן יש חשד לשבר רדום המשתרע מעמק בית שאן, לאורך עמק יזרעאל ועד להר הכרמל (העתק יגור). רעידת אדמה קטלנית באזור - לדעת הגיאולוגים - היא לכן רק שאלה של עיתוי. היערכות לקראתה, כדי לצמצם ככל האפשר את נזקיה בנפש וברכוש, מחייבת לבנות מבנים המסוגלים לספוג לפחות חלק מהזעזוע. לצורך כך הפיצה המדינה הנחיות ספציפיות ('תקן לעמידות מבנים בפני רעידות אדמה') לענף הבנייה. התקן הישראלי, ת"י 413, נכנס לתוקף בשנת 1975 והיה למחייב החל מינואר 1980. זה העלה כמובן שאלה לגבי מלאי הדיור הישן, זה שנבנה לפני 1980: לפי ההערכות, מרבית המבנים שנבנו בישראל לפני 1980 אינם עומדים בדרישות תקן זה, ולכן קיים חשש שבהתרחש רעידת אדמה חזקה בישראל ייגרמו נזקים חמורים בגין מלאי הדיור הישן.

בעקבות רעידת אדמה חמורה שאירעה בטורקיה בשנת 1999 וההרס העצום שהיא גרמה החליטה הממשלה למנות ועדת שרים להיערכות לרעידות אדמה. הוועדה, מצידה, מינתה גוף מטה מקצועי - "ועדת ההיגוי להיערכות לרעידות אדמה" - שירכז את עבודתם של כל הגופים המקצועיים שיש להם נגיעה להיערכות. התוצאה של פעילות זו היא פירסומה של "תוכנית מתאר ארצית לחיזוק מבנים קיימים בפני רעידות אדמה" (תמ"א 38) בשנת 2005. בבסיס התוכנית אומץ "תרחיש ייחוס לאומי" לפיו על ישראל להיערך לרעידת אדמה בעוצמה של 7.5 בסולם ריכטר, שמוקדה בים המלח, עמק בית שאן או העתק יגור. לפי אומדן שעודכן בסוף 2011 (ראו מסמך של ועדת ההיגוי הבין-משרדית להיערכות לרעידות אדמה), התוצאה הצפויה של רעידת אדמה כזו היא הרס או נזק כבד ל-28,600 מבנים, 7,000 הרוגים, 8,600 פצועים קשה ובינוני, 9,500 לכודים בהריסות מבנים, ו-170,000 מפונים מדירות שנפגעו. מטרתה של תמ"א 38 היא הצלת חיי אדם במקרה של רעידת אדמה עוצמתית: צמצום נזקי התרחיש על-ידי חיזוק מבנים ישנים כנגד רעידות אדמה. התוכנית המקורית נקבעה לתקופה של חמש שנים, והוארכה מאז מספר פעמים. תוקף התוכנית הקיימת הוא עד מאי 2020.

תמ"א 38 - תוכנית לחיזוק מבני מגורים ישנים

תמ"א 38 מפרידה בין מבני ציבור - שחיזוקם הוא באחריותה של הממשלה - למבני מגורים פרטיים שהאחריות לחיזוקם חלה על המגזר הפרטי. מאחר שאזורי הסיכון העיקריים של רעידות אדמה בישראל הם בפריפריה, והאוכלוסייה באזורים אלו היא בעלת מאפיינים סוציו-כלכליים נמוכים יחסית - הוכר הצורך להעמיד סיוע ממשלתי לבעלי דירות שיבחרו לחזק את בתיהם כנגד רעידות אדמה. הדרך בה בחרה המדינה לסייע לבעלי הדירות לממן את חיזוק הבתים היא יצירת תמריץ כלכלי המותנה בחיזוק הבתים: הענקת זכויות לתוספות בנייה לבניינים הקיימים. זכויות הבנייה מוענקות פעמיים לכל בעל דירה: פעם אחת כשהוא יכול להגדיל  את שטח דירתו-הוא, ופעם נוספת כשדיירי הבית המשותף יכולים להתקשר עם יזם ולמכור לו את זכויות הבנייה שנוספו לבניין המשותף (תוספת קומות לבניין) תמורת ביצוע פעולות החיזוק. התוצאה היא, אם כן, שתמ"א 38 מאפשרת לבעלי דירות להשביח את הנכסים שבבעלותם (חיזוק הבניין כנגד רעידות אדמה + הגדלת שטח הדירות שבבעלותם) ללא עלות, כלומר בלא שיידרשו לממן השבחה זו מכיסם. לכאורה, המדינה המציאה 'קונץ' שמאפשר ארוחות חינם. עכשיו נותר רק להמתין ולראות אם התוכנית מביאה לתוצאות הרצויות.

במהלך השנים הראשונות התברר שהתוכנית אינה מצליחה למשוך את בעלי הדירות לפעולה, אם בגלל חסמים ביורוקרטיים, חוקיים או כאלו הנובעים מחוסר כדאיות כלכלית. לכן החלה סידרה ארוכה של תיקונים לתוכנית המקורית שמטרתם להסיר את החסמים השונים. מעבר לטיפול בחסמים ביורוקרטיים ומשפטיים, התוכנית הורחבה (2010) כדי שתכלול גם אפשרות להריסה של המבנה הקיים ובניית בניין חדש במקומו תוך ניצול זכויות הבנייה הנוספות המוענקות במסגרת תמ"א 38, וכן הוגדלו אחוזי הבנייה המוענקים לדיירים תמורת השתתפותם בתוכנית (2013, 2016) כדי להגדיל את כדאיותה הכלכלית לדיירים.

הפתעה: מה בעצם עושה תמ"א 38?

הרעיון המקורי של תמ"א 38 היה ליצור תמריץ לבעלי הדירות הישנות לפעול בעצמם לחיזוק הבתים המשותפים כנגד רעידות אדמה. זהו לכאורה סוג של Win-Win האהוב כל-כך על כלכלנים (בצדק) ומשאת נפשם של אנשי משרד האוצר המחפשים לנצח מקורות מימון חוץ-תקציביים (שלא בצדק). אבל המהלך לא הצליח להשיג את מטרתו. תמ"א 38, שמטרתה היתה לחזק מבני מגורים ישנים כדי לצמצם את ממדי ההרג ההמוני והנזק העצום לרכוש שתגרום רעידת אדמה עוצמתית, הפכה למשהו שונה לגמרי: תוכנית להשבחת נדל"ן של בעלי בתים באזורי הביקוש היקרים (תוספת מטראז' לדירות, תוספת ממ"ד, הוספת מרפסות, הוספת מעליות, שיפוץ חזיתות בתים, תוספת חניית רכב תת-קרקעית ושטחי אחסון), שנעשית כולה על חשבון הציבור הרחב (כלומר: אלו שאינם בעלי הדירות האמורות) באמתלא של חיזוק מבנים כנגד רעידות אדמה. מטבע הדברים, "חיזוק המבנים" הזה נעשה כולו במרכז הארץ, באזורים הפחות-חשופים לסיכוני רעידות אדמה, תוך הפקרת הצורך לחזק מבני מגורים דווקא באזורים המועדים לסכנה (בגלל ערך הנדל"ן הנמוך, ההטבות הכספיות הגלומות בתוספת אחוזי בנייה בפריפריה אינן מספיקות כדי לממן את חיזוק המבנים). ראו בהמשך מפה של המכון הגיאולוגי המציגה את מיקומם של אזורי הסיכון בישראל ושימשה בסיס לקביעת תקן הבנייה: היכן, לפי המפה, נמצאים אזורי הסיכון? והיכן, לדעתכם, מתרחשת רוב הפעילות הענפה במסגרת תמ"א 38? ניחשתם נכון: מדובר בשני אזורים שונים.

מהי השפעתה של תמ"א 38 במרכז הארץ?

ישנו דבר נוסף שאפשר לומר לגבי השפעות הלוואי של המהלך שמכתיבה הפעילות הערה במסגרת תמ"א 38 במרכז הארץ: מדובר אמנם בחיזוק מבנים ישנים כנגד רעידות אדמה, אבל הדרך שבה פועלת התוכנית מהווה פגיעה בצרכים העתידיים של ישראל. 

תמ"א 38 נשענת על אינטרסים ויוזמה נקודתית של הדיירים - כל בניין לעצמו. היא יוצרת ציפוף אוכלוסייה כתוצר לוואי, ציפוף שנגזר מנוסחאות שהן ספציפיות לתוכנית (המפתח לחישוב אחוזי הבנייה עונה על השאלה: כמה תוספת שטח בנוי יש להתיר לבניין כדי להגיע למצב שבו תמורת המכירה של השטח הנוסף תספיק כדי לכסות את עלויות חיזוק הבניין והרחבת שטחי הדירות הקיימות?). היא איננה מתחשבת בשיקולים נוספים - לא בשיקולים עירוניים של צפיפות, עומס על תשתיות עירוניות וכו', ולא עם ראיית צרכי הדיור העתידיים של ישראל ועם המהלכים המסיביים של ציפוף אורבני הנגזרים מהם. יש לזכור שלפי התחזיות הדמוגרפיות הקיימות, אוכלוסיית המדינה תגיע כנראה עד אמצע המאה הנוכחית ל-15 מיליון נפש - עובדה שמחייבת תכנון מחדש של תפרוסת האוכלוסייה שתאפשר ציפוף מסיבי של האוכלוסייה במרכזים העירוניים הקיימים. ציפוף כזה יחייב החלפה של מלאי דיור ישן בחדש. נוכח עתיד זה, מהלכים של התחדשות עירונית כבדרך-אגב, המונעים אך ורק ע"י שיקולים של עיסקה כלכלית נקודתית בין בעלי דירות לבין הרשות המקומית - מהווים התחדשות עירונית מעוותת.

האם בכלל דרוש תמריץ כלכלי לחיזוק מבנים?

ראינו שתמ"א 38, בגלל היותה תוכנית המעודדת חיזוק מבנים ע"י בעלי הדירות בדרך של הצעת "גזרים" כלכליים, מביאה בשנים האחרונות לפעילות ערה דווקא באזורים גיאוגרפיים בהם הסיכון הסייסמי נמוך והערך הנדל"ני גבוה. היא אינה גורמת לפעילות דומה באזורים גיאוגרפיים בהם הסיכון הסייסמי גבוה והערך הנדל"ני נמוך. זה לא לגמרי מפתיע. זה משאיר את הפריפריה כבעייה בלתי-פתורה, שתידרש לגביה תוכנית אחרת. במקביל, זה מעלה שאלה לגבי התועלת למדינה מהפעלת התוכנית במרכז הארץ.

מדוע חיזוק מבני מגורים פרטיים כנגד רעידות אדמה הוא אחריותה של הממשלה ולא של בעלי הדירות עצמם, והרי חיזוק מבני המגורים מקטין את חשיפתם לסיכוני חיים ולסיכונים של נזקים לרכוש? גם אילולא התקיימה תמ"א 38, המעניקה להם תוספת שטח מגורים ללא תמורה, הם היו צריכים לבחור לחזק את הבניין לטובתם-הם - מדוע פעולה המקטינה את חשיפתם לסיכוני רעידות אדמה ומשביחה בכך את הנכס שבבעלותם צריכה להיות ממומנת ע"י אחרים, שאינם נהנים ממנה? מדוע חברות הביטוח אינן מתנות את הוצאת הפוליסה לביטוח הדירה בחיזוק המבנה (או לחילופין מחייבות את הדייר בתשלום פרמיית סיכון יקרה יותר)? מדוע העיריות אינן יוצרות מדרגת ארנונה גבוהה יותר לבעלי דירות שבחרו שלא לחזק את מבני המגורים שלהם? מדוע שוק השכירות של דירות אינו מפלה בין דירות הנמצאות בבניין שחוזק כנגד רעידות אדמה לבניין שלא חוזק נגדן - האם שוכרי הדירות אינם מפנימים את הסיכון המוגדל לו הם חשופים בדירות המצויות בבניינים שלא חוזקו?

אם המדינה מעריכה שלנושא חיזוק הבניינים יש השפעות חיצוניות חיוביות (כלומר: שחיזוק של בניין מסוים כנגד רעידות אדמה משפר את רווחתם של תושבי השכונה האחרים) - היא יכלה להשתמש ב"מקל" במקום ב"גזר" כדי להביא אותם לחזק את הבניין: היא יכלה להפלות לרעה בעלי דירות בבניינים לא מחוזקים בכל הנוגע לחיובי ארנונה; היא יכלה לקבוע שיש בכוחם של מחצית מהדיירים בבניין משותף לכפות את חיזוקו של הבניין על היתר; היא יכלה להציע לבעלי הדירות ערבות מדינה להלוואות בנקאיות ארוכות-טווח למימון החיזוק כדי לפשט את תהליכי נטילת האשראי וכדי להוזיל את ההלוואות לדיירים; היא יכלה ליזום קיומן של הלוואות "עומדות" שלא תחייבנה את כל הדיירים בתשלומים שוטפים ותאפשר לאלו המעוניינים בכך לדחות את פירעון החוב למועד עתידי של העברת הבעלות על הדירות; ויש בוודאי עוד דרכים רבות שמאפשרות לעודד חיזוק מבני מגורים מבלי ליצור הטבות נדל"ניות מיותרות.

סיכום?

חיזוק מבנים ישנים כנגד רעידות אדמה הוא מהלך הכרחי. תוכנית לאומית הייתה צריכה לדאוג שפעולות החיזוק יתמקדו באזורי הסיכון ולא כפי שארע בהשפעת תמ"א 38. פעולות חיזוק אלו של מבני מגורים מחייבים כנראה תמרוץ ממשלתי, אם במקל ואם בגזר. הפעילות שמתקיימת במרכז הארץ בגין תמ"א 38 היא טעות: שיקולים של תכנון אורבני מוקרבים לטובת תוכנית שנחיצותה אינה ברורה, ובעלי דירות זוכים להשבחת נכסיהם על חשבון הציבור.

הלוואות רכב והלוואות משכנתא

הלוואת רכב מתחדשת

הבלוג הזה עוסק לרוב בהלוואות לדיור - הלוואות שמטרתן לממן רכישת דירות. אלו מטבען הלוואות גדולות, שמוחזרות בתשלומים חודשיים קבועים. בגלל גודל ההלוואות יחסית לשכר, ובגלל שהמטרה היא שבתום תקופת ההלוואה לא יישאר יותר חוב בגינה - יש צורך לפרוס את לוח התשלומים לתקופה ארוכה (עד 30 שנים). כשמדובר בהלוואות למימון רכישת רכב פרטי הסיפור הוא שונה: גודל ההלוואה יחסית לשכר הוא נמוך, ומאפשר לפרוס את ההחזרים על-פני תקופה קצרה יותר. 

ישנו עוד הבדל בין ההלוואות הללו: בניגוד לרכישת דירה - עיסקה נדירה יחסית בחיי משק בית - החלפת רכב יכולה להתרחש מידי מספר שנים בודדות. לכן, נתייחס להלן לא לאירוע חד-פעמי של הלוואה לרכישת רכב אלא להסדר קבוע שבמסגרתו אתם מחליפים את כלי הרכב שברשותכם מידי 3-5 שנים בעזרת הלוואה לרכישת רכב. זוהי לכן הלוואה המתחדשת מידי תקופה. בכל החלפה כזו אינכם נדרשים לממן את מלוא מחירו של הרכב החדש: עליכם לממן רק את ההפרש שבין ערכו של הרכב המשומש שבבעלותכם לבין עלות רכישתו של רכב חדש. 

דוגמה מספרית

נסתכל על דוגמה מספרית: נניח שעברו שלוש שנים מאז שרכשתם את הרכב שבבעלותכם, ואתם מעוניינים להחליפו ברכב חדש. נניח שמחירו של רכב חדש כזה הוא 135,000 ש"ח. כמה כסף עליכם להוסיף כדי לבצע את הרכישה? נניח שקצב ירידת ערכו של הרכב שלכם הוא קבוע, בגובה 17% לשנה, ולכן ערכו של הרכב המשומש שבידכם הוא כ-77,000 ש"ח - כ-57% מעלותו של רכב חדש. לצורך החלפת הרכב תידרשו, לכן, להוסיף 58,000 ש"ח. אם תקופת האחזקה המתוכננת שלכם ברכב החדש היא (שוב) שלוש שנים - תידרשו להחזיר את ההלוואה ב-36 תשלומים שווים, ואז תוכלו לחזור על העיסקה. אם נניח שהריבית בהלוואה זו תהיה ניידת בגובה 2.25% לשנה ('פריים' פלוס 0.5%) - התשלום החודשי הקבוע שתצטרכו לעמוד בו הוא 1,668 ש"ח. 

לסיכום: אתם נכנסים להסדר ארוך-טווח שבמסגרתו אתם אמורים להחליף את הרכב שברשותכם מידי שלוש שנים ברכב חדש, והתשלום החודשי שתידרשו לשלם הוא 1,668 ש"ח. נציין רק שהנתונים הללו מתאימים להחלפת הרכב האמור אחת לשלוש שנים: אם תבחרו להחליף את הרכב מידי ארבע שנים - ההלוואה תהיה גדולה יותר (בגלל הפחת הנוסף של הרכב) אבל היא תהיה כרוכה בתשלום חודשי קבוע נמוך יותר (בזכות הפריסה), בגובה 1,546 ש"ח; אם תבחרו להחליף את הרכב מידי חמש שנים - התשלום החודשי ירד ל-1,443 ש"ח. הכל, כמובן בהתבסס על ריבית ה'פריים' הקיימת.

ומה אם אין לכם מספיק הון עצמי לרכישה הראשונה?

בדוגמה המספרית שהבאנו לעיל אתם מתכננים לממן את רכישת הרכב החדש ע"י מכירת הרכב המשומש ונטילת הלוואה בגובה ההפרש בין מחירי כלי הרכב. אבל ייתכן שיש לכם בעייה להתחיל את ההסדר ('לעלות על הרכבת'): ייתכן שבנקודת הפתיחה אין בידכם רכב שערכו 77,000 ש"ח שיאפשר לכם לעמוד בתשלום הראשוני, ואתם מתקשים להמציא את ההפרש. מה תעשו אז?

סוכנויות הרכב מציעות לכם תוכנית מימון גמישה שמאפשרת להצטרף אליה גם אם הסכום הראשוני שבידכם קטן מהסכום שחישבנו (תוכלו למצוא מחשבוני מימון להלוואות לרכישת רכב באתרי היבואנים, שיתנו לכם מושג על הגמישויות המוצעות). נניח שערכה של המכונית המשומשת שבידכם עומד על 35,000 ש"ח, ואתם מעוניינים לרכוש רכב חדש שמחירו 135,000 ש"ח ולהחליפו אח''כ מידי שלוש שנים ברכב חדש. ההלוואה הדרושה לכם בנקודת הפתיחה אינה 58,000 ש"ח, כבדוגמה, אלא 100,000 ש"ח. התשלום החודשי בגינה יהיה 2,875 ש"ח. באסה.

פתרון אפשרי

זה נראה קצת יקר, לא? אכן, התשלום החודשי הוא גבוה, אבל הסיבה איננה נעוצה בכך שהריבית השתנתה (היא לא) אלא בעובדה שאתם מתכוונים להחזיר את מלוא החוב (100,000 ש"ח) בתוך 36 חודש. כלומר: הסיפור נעוץ בקצב מהיר של החזר קרן. אבל מה אם יכולנו לוותר על החזר מלוא הקרן?

חישבו על ההצעה הבאה: לפי מה שחישבנו, בכל אחת מההחלפות הבאות (אחת לשלוש שנים) הלווה לא יתבקש להוסיף תשלום במזומן במועד ההחלפה אלא רק להמשיך בתשלום החודשי הקבוע (1,668 ש"ח). הבעייה היא, אם כן, רק בנקודת ההצטרפות להסדר. נניח שאפשר היה להציע ללווה, כבר בעיסקה הראשונה, מתכונת תשלומים אחרת: ליטול הלוואה בגובה 100,000 ש"ח שתאפשר לו לגשר על הפער בין מחיר הרכב המשומש למחיר הרכב החדש, אבל לחלק אותה לשני חלקים: חלק אחד, בגובה 58,000 ש"ח, ייפרע במהלך שלוש שנים בתשלומים קבועים של קרן וריבית, ממש כפי שיהיה בכל נקודת החלפה בעתיד; החלק השני - 42,000 ש"ח - יהיה מוגדר הלוואה 'עומדת', כלומר הלווה לא יפרע את הקרן במהלך חיי ההלוואה אלא רק ישלם את תשלומי הריבית בגינה. כך, בתום תקופת ההלוואה תיוותר בה יתרת חוב בגובה 42,000 ש"ח. התשלום החודשי שבו יחוייב הלווה בהסדר זה יהיה מורכב גם הוא משני חלקים, בהתאמה: תשלומים חודשיים קבועים בגובה 1,668 ש"ח הכוללים ריבית והחזר קרן בגין החלק האחד, ותשלום ריבית חודשית בגובה 79 ש"ח בגין החלק השני. התשלום החודשי הכולל יהיה לכן 1,747 ש"ח. בתום תקופת ההלוואה - במועד הבא של החלפת רכב - יוכל הלווה לבחור בין שתי אפשרויות: לפרוע את ההלוואה העומדת בתשלום יחיד ולהקטין את התשלום הקבוע ל-1,668 ש"ח, או לחדש את ההלוואה העומדת ולהמשיך לשלם את אותו הסכום (1,747 ש"ח).

ההצעה נראית מעניינת? חדשנית? היא כלולה כבר כיום במחשבוני הלוואות הרכב שמציגים היבואנים כחלק מהגמישויות שהם מציעים.

מקבילה בתחום המשכנתאות: הלוואות ה-Balloon

היכן כל זה מתחבר לעולם ההלוואות לדיור? הרעיון של הלוואה בעלת החזר קבוע של קרן וריבית (הלוואות בעלות לוח תשלומים הקרוי בישראל 'לוח שפיצר') נולד בשנות ה-30' של המאה הקודמת בארה"ב בעקבות השפל הכלכלי והתמוטטות הבנקים, כשהעיקרון המנחה הוא ליצור אפשרות למשקי בית לפרוע את מלוא החוב במהלך תקופת ההלוואה בתשלומים מדודים, מבלי להזדקק לתשלום גדול של פירעון קרן בסופה. גודל ההלוואה הנהוגה בד''כ בתחום הדיור (יחסית לשכר) חייב פריסה ארוכה, וכך התארכו בהדרגה תקופות ההלוואה המקובלות ל-15 ול-30 שנים.

בהינתן שמדובר בהלוואות בריבית קבועה, 'מתיחה' זו של לוח התשלומים מחייבת את הבנקים להסתמך על מקורות מימון ארוכי-טווח, שעלותם גבוהה יותר ממקורות לטווח קצר-בינוני. הניסיון להימנע מייקור המשכנתאות בגלל 'מתיחת' לוח הסילוקין של ההלוואה הניב שני פתרונות עקרוניים: האחד - המעבר להלוואות בריבית משתנה, כך שתקופת הריבית קצרה מתקופת ההלוואה ויש בכך כדי להוזיל את עלות המקורות לבנקים ולכן גם את עלות המשכנתאות ללווים (המחיר: גילגול סיכון הריבית על הלווה); השני - יצירת הלוואות ה'בלון' (Balloon) האמריקניות, הלוואות לתקופת זמן בינונית (במקור ל-5/7 שנים) שבהן הלווה פורע במהלך חיי ההלוואה רק חלק מהקרן ונדרש לפרוע את כל היתרה בתשלום יחיד בתום תקופת ההלוואה (או לחילופין למחזר את ההלוואה). 

הלוואות ה'בלון' האמריקניות, שמוותרות על הצורך לפרוע את מלוא החוב במהלך תקופת ההלוואה, מאפשרות ללווה ליהנות מכל העולמות: הריבית בהלוואה היא קבועה, התשלום החודשי הוא נמוך-יחסית (פריסת התשלומים מתבצעת כאילו תקופת ההלוואה היא 30 שנה), וגובה הריבית נמוך יחסית להלוואה בריבית קבועה ל-30 שנה (משך החיים הממוצע של הלוואה זו קצר לעומת הלוואה 'רגילה', עובדה המאפשרת לבנקים להישען על מקורות מימון קצרים יותר ולהעביר חלק מההוזלה אל הלקוח). טכנית, הלוואת 'בלון' כזו שקולה לשתי הלוואות, האחת עם לוח תשלומים 'שפיצר' והשנייה הלוואה 'עומדת' בגובה יתרת החוב בתום תקופת ההלוואה.

46 שנים למלחמת יום הכיפורים - מהם הלקחים שאיתנו?

46 שנים חלפו מאז מלחמת יום הכיפורים. זכרונה מתעמעם: ממרחק הזמן, היא נראית כמו סתם עוד 'סיבוב' במערכה הצבאית האינסופית הנטושה בין ישראל לשכנותיה - משהו כמו מבצע סיני, מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה, מלחמות לבנון 1-2. אבל היא לא הייתה סתם עוד 'סיבוב' - היא הייתה מלחמה ייחודית: זו הייתה המלחמה האמיתית היחידה של ישראל מאז שתמה מלחמת העצמאות ועד היום, וזו הייתה המלחמה הראשונה שבה ישראל כשלה צבאית. רק במאמצים ארוכים וקשים ולאחר הקזת דם - כפי שלא הייתה עד אז ולא הייתה מאז - הגיעה ישראל להפסקת אש בסוג של 'תיקו'. גם המאמץ האדיר של צה"ל להפוך את הקערה על פיה לא הצליח לסכל את הניצחון הצבאי והמדיני המעורר השתאות של אנואר סאדאת: הוא הצליח להשיג את כל יעדי המלחמה שקבע לעצמו. 

זו הייתה המלחמה היחידה שבה הסכנה לעצם קיומה של ישראל חדרה לתודעה הציבורית: ההבנה שאנו עדיין חיים בסכנה של השמדה, ושעצם קיומה של המדינה איננו מבטיח את שלומו של העם היהודי, כפי שניתן היה אולי לחשוב לאחר רצף הנצחונות הצבאיים שהסתיים במלחמת ששת הימים. זה היה מעבר אכזרי מאופוריה לטראומה, זה היה הלם שגרם לאובדן אמון הציבור במנהיגיו, לחילופי שלטון. החברה הישראלית שלאחר המלחמה ההיא לא חזרה לעצמה. והמלחמה הזו לא איבדה כלום מרישומה הטראומטי על בני הדור ההוא - רק סיפורה הולך ומתפוגג ככל שחולף הדור. וחבל שכך: ניתן היה להפיק ממנה לקחים חשובים שרק הולכים ומתבהרים עם הזמן, לקחים שאוי לנו אם נשכח. אבל אנחנו הולכים ושוכחים.

מדוע המלחמה ההיא הולכת ונשכחת? זו הדמוגרפיה. הצעירים ביותר שהשתתפו בה נולדו ב-1954, והם כיום בני 65. חישבו על כך: שלושת הרמטכ"לים האחרונים של צה"ל לא השתתפו בה - הם היו עדיין נערים. שכבת בני +65 מהווה מעט יותר מ-10% מהאוכלוסייה בישראל. אם ניקח בחשבון את ההגירה לישראל בשנים שמאז המלחמה - נבין שרק 1 מכל 20 ישראלים שחיים כיום היה אז בגיל 18 ומעלה. ואם נשאל על חיילים קרביים, אלו שחוו את המלחמה גם בגופם - מדובר כנראה בהרבה פחות מ-1% מהאוכלוסייה.

הריחוק ההיסטורי מהמלחמה משרה ביטחון מטעה: זו דרכו של עולם. צבאות אירופה יצאו למלחמת העולם הראשונה כשהם ששים לקרב, בשירה וצהלה, מלאי-תקווה למלחמה קצרה ומוצלחת; למלחמת העולם השנייה, כעבור דור אחד, הם כבר יצאו מפוכחים - היה לחלקם זכרון חי של מוראות המלחמה; לאחר מלחמת העולם השנייה המסקנה הייתה כבר ברורה לכול: החל תהליך הקמתה של אירופה מאוחדת, על-לאומית, כחלק מהלקח שיש למנוע את הטירוף הלאומי ואת המלחמות הטוטאליות שהוא יוצר. אנו נמצאים כבר במרחק של כמעט שני דורות מהמלחמה שלנו, זו של יום הכיפורים, ואנחנו שוכחים אותה. כל מה שאנחנו חווים בשדות הקרב מאז אינו באמת מלחמה אלא מין חיכוך צבאי מתמשך. הוא עלול אמנם לגרום לטראומה נקודתית, לבודדים, אבל לא לציבור כולו. בטח לא כמו אז, כשהתפוצץ הבלון הישראלי, כשהתחוור לכולם השקר, כשהתברר המחיר הנורא, כשגיוס המילואים נמשך חודשים ארוכים ללא שמסתמן לו סוף, כשהסתבר שתיתכן מלחמה ללא הכרעה מהירה. וציבור שלם שקע לקדרות ולפסימיות ובילה את ימיו בערבי שירה דכאוניים המשודרים על גבי מסך הטלוויזיה.

ישנם דברים שמסיחים כיום את דעתנו מהסכנה הקיומית: תחושה של עליונות טכנולוגית מול האויב, המודעות לעליונות הכלכלית המוחלטת של ישראל על שכנותיה, נצחונות צבאיים שצברנו בהתנגשויות נקודתיות - הצלחות באירועי קרב סטריליים אליהם אנו שולחים רק כלי טייס או יחידות-עילית ויוצאים בלא-פגע ומסיקים מכך מסקנות מוטעות לגבי המצב ולגבי פני העתיד. וישנה כמובן התחושה המלווה אותנו תמיד, שהצדק והמוסר איתנו, שהאויב הוא שפל, שפנינו אך לשלום, שאין עם מי לדבר, ושהעובדה שהקהילה העולמית אינה תומכת בנו נובעת מאנטישמיות - לא מכך ש'איבדנו את הדרך'. אנו שרויים תחת האמונה של 'אין ברירה' וחשים תחושת ביטחון מוטעית שמערפלת את תפיסת הסכנה ומחלישה את הדחף לחפש פתרון לסכסוך: "מחכים" להזדמנות, ובינתיים משכשכים באמבטיה החמימה של צדקנות ועידוד עצמי. כל זה כבר קרה לנו פעם, המצב הנפשי הזה: מלחמת ששת הימים כבר סינוורה אותנו, ואחריה קרבות אוויר מוצלחים ופעולות תגמול מרהיבות שכנעו אותנו. האופוריה שרתה בכל. ואז הגיעה מלחמת יום הכיפורים ואיתה הטראומה שלגבי חלקנו לא חלפה עד היום.

שלושה כשלונות מכריעים היו לישראל במלחמה ההיא: מדיני, מודיעיני וצבאי. הכשלון המדיני היה חוסר ההבנה לגבי ההתפתחויות במזרח התיכון: שינוי האסטרטגיה של מצרים ונכונותה להגיע להסדר מדיני עם ישראל בחסות האמריקנים תמורת נסיגה מחצי-האי סיני, ולחילופין מחוייבותו של סאדאת לצאת למלחמה כנגד ישראל כדי לשנות את הסטטוס-קוו באיזור. אי-ההבנה המדינית גרמה לישראל לחשוב שיש בכוחה להכתיב את תנאי ההסכם לכולם, ולסרב לבקשותיה של ארה"ב לסגת מסיני כחלק ממהלך אסטרטגי-איזורי של הנהגת שלום אמריקני במזרח התיכון. ההתעקשות הבלתי-מתפשרת של ישראל, טעונה בתחושה המנוונת שהזמן פועל לטובתנו, דחפה את סאדאת לחלופה שקבע לעצמו - מלחמה. 

הכשלון השני של ישראל היה מודיעיני: החמצת העובדה שסאדאת כבר החליט סופית לצאת למלחמה נגד ישראל (אי-שם בשנת 1973-1972) בניגוד ל'קונספציה', וההפתעה - חוסר ההצלחה לספק לצה"ל התרעה בת מספר ימים על התקפה מתקרבת שתספיק לו כדי להיערך כראוי לבלימתה. זה היה כשלון צורב בגלל המוניטין המצויין של המודיעין הישראלי ובגלל האמונה העיוורת של הקברניטים ושל הצבא בכך שבכל מקרה המודיעין יספיק להתריע מספר ימים לפני ההתקפה כדי לאפשר גיוס של כוחות המילואים.

הכשלון השלישי היה צבאי: הצבא היהיר, הבוטח ביכולתו לסכל כל התקפה ולשחזר את הישגי מלחמת ששת הימים  - כשל בהיערכות למלחמה וכשל שוב בניהולה. הוא ניצל ואף הגיע להישגים בזכות האומץ וחירוף הנפש של הלוחמים, ששילמו את המחיר המר, בזכות טעות חמורה של סאדאת שראשו הסתחרר מהצלחת המהלך הצבאי שהפעיל בשבוע הראשון למלחמה, ואולי גם בזכות רכבת אווירית אמריקנית שסיפקה תחמושת וציוד לחימה למחסניו הריקים של צה"ל. 

בריטואל הישראלי הקבוע של חיפוש אשמים ("אנחנו" לא טועים - "מישהו" טעה, נקודתית) סדר ההאשמות היה שונה, וזה מעניין: תחילה האשימו כולם (ובראשם ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט אגרנט) את המודיעין וערפו את ראשיו בתואנת-שווא על קוצר ידו, על כך שסיפק לממשלה ולצה"ל הערכה שסבירות ההתקפה המצרית-סורית היא נמוכה, על כך שלא ירד לעומק כוונותיהם של המנהיגים הערביים, ועל כך שכשל במתן התרעה כמה ימים לפני ההתקפה. ורק אנשי המודיעין אמרו במבוכה זה לזה שלא הם היו הבעיה, שאין דבר כזה "מודיעין כוונות", שלא קיים מודיעין שאיננו טועה, שתפקידו של המודיעין הוא אמנם לגבש הערכה אבל הקברניט הוא זה שאמור לקבל או לדחות הערכה זו (ואת זה יודע כל קצין מטה בצה"ל). אנשי המודיעין הבינו שהם רק השעיר לעזאזל של הכשלון, קורבן של חוסר היכולת של הקברניטים לקחת אחריות ולהודות בטעות. מאוחר יותר, הופנתה האשמה לדרג המדיני: הוא הואשם בסרבנות, בעקשנות, באי-ראיית הנולד, בהובלה למלחמה מיותרת. זה קרה בדיעבד, לאחר שהטראומה מהמלחמה גרמה להתפכחות כללית של הציבור מהחלום של 'ישראל הגדולה' ומהאפשרות לנהל את מלחמת מאה השנים ("ניהול הסכסוך"), ונוצרה הסכמה ציבורית לוויתור על חצי-האי סיני. 

ורק אז, בשלב השלישי, ובקול ענות חלושה, הואשם פיקוד צה"ל - הפרה הקדושה של החברה הישראלית. פתאום, מבעד להררי הספרים שכבר נכתבו על גבורת המפקדים, על גודל מצביאותם, על הצלחותיהם המרהיבות תחת אש - הלך והסתבר שצה"ל זלזל באויב, שהוא לא טרח להכין תכניות הגנה אמיתיות, שהוא לא תירגל את עצמו כראוי בתכניות ההגנה שהכין, שהוא החזיק את מחסני הציוד שלו במצב מחפיר כשהוא מחפה על כך באמצעות תרבות רווחת של דיווח שקר. שזהו צבא שנח על זרי פרחים נבולים של מלחמת ששת הימים (כשהוא מעלים ככל האפשר את הכישלונות הצבאיים שארעו במלחמת ההתשה). וכשפרצה המלחמה הסתבר שעל אף שהמודיעין הכין את שיעורי הבית - תכניות ההתקפה המצריות המפורטות היו בידי צה"ל לפני המלחמה ואפשר היה ללמוד מהן על מטרות המלחמה ועל כוונותיה המוגבלות ולכן כל ההיסטריה על כיבוש ארץ ישראל חורבן הבית השלישי הייתה מצוצה מן האצבע - צה"ל התעלם, זלזל, לא למד ולא הפיק מסקנות מבצעיות, ולא פעל אפילו לפי תכניותיו-שלו. והבעייה היא שרמה כה נמוכה של מנהיגות צבאית ברמות הפיקוד העליונות כמו זו שנתגלתה במלחמת יום הכיפורים אינה ניתנת לריפוי בשיטת הלינץ' החביבה עלינו כל כך: לא היה בזה שום כשל נקודתי ואין את מי לתלות בככר העיר - זה היה כשל צבאי כללי. מערכת שלמה כשלה.

אבל למה להיזכר בכל אלו - אנחנו נמצאים כיום בעולם אחר, נכון? חוששני שלא. הריחוק ההיסטורי ממלחמת יום הכיפורים מקשה לשמור בתודעה את הלקחים החשובים. הצלחות נקודתיות שהושגו בעימותים מוגבלים מסנוורות אותנו. אבל כל המסקנות ממלחמת יום הכיפורים הן בתוקף. 

ישראל איננה חזקה צבאית כפי שהיא חושבת ומשננת לעצמה בחגיגיות בכל ערב-חג. צה"ל איננו מה שאנחנו חושבים - צבא קטן, נועז, יוזם, אמיץ, טכנולוגי, מצליחן סידרתי: הוא דומה יותר למי שאנחנו בחיי היומיום, ואולי זה הגיוני. הסתכלו איך אנחנו מתפקדים כחברה, "עפים" על עצמנו, כל-יודעים, מתקשים לתכנן ומתגאים ביכולת אילתור שמחפה כביכול על העדר תכנון, מתקשים פתולוגית במילוי הוראות ובציות לחוקים, מצטיינים בתירוצים ובהאשמת אחרים - ואז ספרו לי למה באמת אתם מצפים מצה"ל במלחמה הבאה. אתם כנראה תתאכזבו. הסתמכות על עליונות צבאית שתענה על הכל היא יהירות וזלזול באויב. 'קונצים' לא יפתרו את איום מערכי הטילים שיושבים על גבולותינו. מה שקרוי 'עורף' (זכר לתקופה אחרת, שבה המלחמה התנהלה רק על קו הגבול) הוא עכשיו החזית: לאויב חשוב להכריע את ישראל כמדינה וכחברה - לא לפגוע דווקא בחיילי צה"ל הממוגנים. נקודות התורפה עכשיו הן מרכזי אוכלוסייה, מרכזי שליטה ובקרה, תחנות כוח, שדות תעופה, מחסני נשק וכו'. מלחמה כזו תהיה קשה יותר, ארוכה יותר, מרובת-נפגעים יותר, וקרובה יותר לכולנו משידענו. הצלחות-עבר נקודתיות של היחידות המיוחדות, של חיל האוויר ושל שירותי הביטחון אינם צריכים להוות בסיס לתחושת ביטחון לגבי העתיד: זה היה לוקסוס, זה היה 'המלחמה שבין המלחמות', זה היה ריטואל קדמוני של 'ישחקו הנערים לפנינו' - זה לא מה שמחכה לנו אם נבחר בדרך המלחמה. תפקידו של כוח צבאי הוא רק לתמוך בהסדרים מדיניים, לאפשר אותם - לא להחליף אותם. והתחושה המרגיעה של ביטחון שמקבל מי שמזלזל בכולם ומאיים על כולם (ושימו לב כמה איומים משמיעה ישראל בשנים האחרונות) היא תחושת שווא מגוחכת. והמחשבה שהזמן פועל לטובת מי שלא סופר אותו היא כמובן מוטעית: הוא פועל לטובת מי שמנצל אותו.

אז מה המסקנה? הייתכן שאנחנו נמצאים באותו מצב תודעתי שבו היינו ערב מלחמת יום הכיפורים, של שכנוע בצדקת דרכנו וביטחון בכוחנו הצבאי עד כדי ויתור על כל ניסיון להשגת הסדר מדיני? נשק גרעיני, צוללות ל'מכה שנייה', מטוסי חמקן ועוד - כל אלו אינם יכולים להוות תחליף להחלטה שעלינו לפעול במחוייבות מלאה לפירוק הפצצה המתקתקת שקרויה הסכסוך הישראלי-ערבי. יש אמנם כיום הזדמנויות היסטוריות במזרח התיכון לפתיחת יחסים עם חלק ממדינות ערב וחלקן מעלה רעיון שאפשר להגיע להסכם איזורי ללא הפלסטינים, אבל הגרעין המחייב של כל הסכם כזה הוא ההבנה שהוא חייב לכלול הסכם עם הפלסטינים, ושהסכם כזה צריך להתוות את גבולות החלוקה בין שני העמים. זה הלקח שלי מאותה מלחמה לפני 46 שנים: שיש סיכוי ליצור כאן עולם בטוח יותר, ושאין ביטחון אמיתי ללא הסכמה עם הפלסטינים. הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא הגחלים הלוחשות של המזרח התיכון והוא מהווה מקור מתמיד לסיכון עתידה של ישראל. ההסכם הדרוש אינו מחווה חד-צדדית של 'יפי-נפש' כלפי הפלסטינים אלא כורח ביטחוני לישראל.

עד כמה אנחנו יכולים לסמוך על ההנהגה הפוליטית שתביא אותנו למחוז חפצנו? החשיפה היומיומית לתקשורת הפכה את הפוליטיקה למאבק אישי - לא רעיוני. כל אחד לעצמו, והחיים הם סוג של שעשועון טלוויזיה: מה שעליך למנוע בכל מחיר הוא טעות, נפילה. אין הזדמנות שנייה. התוצאה היא חשש מנקיטת עמדה. אין מי שמדבר בגלוי על ההכרח להגיע להסדר ישראלי-פלסטיני שיכלול חלוקה מחדש של הארץ. אין מי שמכריז שהסכם מדיני יותר חשוב לביטחוננו מריבונות ישראלית בירושלים. אין מי שמכריז שהאוכלוסייה הערבית של ישראל היא ראש גשר לקראת עתיד של שלום. אין מי שמכריז שהגהינום האנושי בעזה הוא אחריותה של ישראל ושזו צריכה להיות משימתה-שלה למצוא פתרון לבעייה אנושית זו במקום להתגונן בטיעונים משפטיים לגבי אופיו של החמאס. אין מי שדורש (או אפילו מוכן) להקים בישראל ממשלת קואליציה יהודית-ערבית. 

למי שזוכר את תקופת מלחמת ההתשה שקדמה למלחמת יום הכיפורים ואת הוויכוחים הציבוריים זה לא צריך לחדש דבר: אנחנו עדיין מעדיפים שארם א-שייח בלי שלום על-פני שלום בלי שארם א-שייח, ולא נוותר בשום מקרה על המעברים החיוניים בסיני, ואין מה לדבר על עקירת היישובים האזרחיים בצפון סיני, ואין לנו בעייה להחזיק צבאית את המצב הנוכחי לאורך זמן ורק דרוש לנו עוד ועוד נשק אמריקני.

ישנם אנשים שעל מכוניותיהם דבוק מאחור הסטיקר "אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים". יבושם להם. מי שמאמין במדינת ישראל וזוכר את לקחי המלחמה ההיא, יודע שהלקח הוא שאסור לסמוך בעיניים עצומות על מנהיגות פוליטית. ככל שישתדלו - בני אדם הם, חשופים לטעות. האחריות מוטלת עלינו, הציבור. ואנחנו יכולים: מי שחי בחברה הישראלית צריך לעקוב, להבין, לגבש דעה עצמאית ולהשמיע את קולו ודעתו בכל דרך חוקית כדי לשמור על דיון ציבורי ער ולקוות שישראל לא תלך שוב בעיניים עצומות להרפתקה המיותרת ההיא של מלחמת יום הכיפורים. 

מי פוחד מבחירות חוזרות?

בטקס שהתנהל באווירה קודרת הודיע הנשיא על החלטתו לתת לנתניהו מנדט לנסות להקים ממשלה. הבעייה שמטרידה את הנשיא היא שגם לאחר בחירות חוזרות לא רבים הסיכויים להקמתה של קואליציה שבעולם אחר הייתה מתבקשת: אמנם שתי המפלגות הגדולות יכלו בקלות להסכים על הקמת קואליציה בהשתתפותן, ויכולתן זו היתה מחזירה אותנו למציאות שבה שום מפלגה קטנה אינה יכולה להוות לשון מאזניים ולסחוט את המפלגה המובילה, אבל ישנו 'פיל' באמצע החדר - ענייניו המשפטיים של נתניהו ורצונו להמשיך ולעמוד בראש הממשלה גם אם תוגש נגדו תביעה בשלושת תיקי החקירה. החשש הוא לכן שבאין פתרון - תידרשנה בחירות חוזרות. נראה שחשש זה מעכיר את רוחו של הנשיא. הוא רואה בבחירות חוזרות כמעט-אסון. "העם" - הוא טוען, ועיניו מתלחלחות - אינו רוצה בשום אופן בסיבוב נוסף של בחירות. לכן הוא גיבש הצעה שמשנה סדרי-עולם: הוא מציע לשני הצדדים לשנות חוקים קיימים, לרבות חוקי יסוד, כדי 'לרבע את העיגול' - להסכים על רוטציה ביניהן בראשות הממשלה ולאפשר לנתניהו לפרוש מהממשלה למעמד של "ראש ממשלה בנבצרות" לתקופה בלתי-מוגבלת אם וכאשר היועמ"ש יחליט להגיש נגדו תביעה פלילית. איך ייראה עתיד שבו חיים ופועלים זה לצד זה 'ראש ממשלה בנבצרות' ו'ראש ממשלה בפועל'? מה יקרה במצבים שבהם תידרשנה החלטות גורליות? מה יהיה תפקידו של 'ראש הממשלה בנבצרות' בכנסת ובראש תנועת הליכוד, ומה יקרה כשהקואליציה תיקלע לקשיים? בעלי הדמיון המפותח שבינינו מוזמנים להכין תרחישים מרתקים. אבל לפני זה עולה שאלה: מדוע הפסימיות, שגורמת להעלאת הצעות כל-כך קיצוניות? 

אני שייך לאלו שדווקא מרוצים מתוצאות ההצבעה בבחירות האחרונות. זוהי כבר מערכת בחירות שנייה שנתניהו כופה עלינו לשם השגת מטרה יחידה: להיחלץ מגורלו המשפטי. בשתי מערכות הבחירות העם לא נדרש לבחור בדרך מדינית: לא באמת עלו שאלות כמו שתי מדינות לשני עמים, גבולות המדינה היהודית, אופיה הדתי של המדינה, קידום הסכם שלום איזורי. אמירות כאלו אמנם נזרקו לחלל האוויר, אבל הן היוו הסחה: המטרה היחידה של נתניהו היתה לעקוף את הרכבת המשפטית המתקדמת בקצב מדוד ולהורידה מהמסילה ע"י חקיקה מונעת מצד הכנסת. לכן, הבחירות היו למעשה משאל-עם לגבי נתניהו: בעד או נגד. משום כך נהרו רבבות מצביעי שמאל ממפלגותיהם המסורתיות למפלגה חדשה, ימנית באופייה ובהרכבה, לא דמוקרטית בהתנהלותה הפנימית, שהוקמה אד-הוק בשם הצורך להחלפת השלטון וטענה שהיא מגלמת את הסיכוי הריאלי היחיד להחליף את נתניהו בקלפי. בדיעבד נראה שזה די הצליח: 'כחול-לבן' זכתה בניצחון, טקטיקה פוגענית נגד המגזר הערבי בה נקט נתניהו במערכת הבחירות הביאה להתגייסות מצידם לקלפיות, ואת המחיר שילמו מפלגות השמאל שכמעט וירדו אל מתחת לאחוז החסימה בגלל נהירת מצביעיהם אל 'כחול-לבן'. גם במחנה הימני חלה התפתחות חשובה ומעוררת-תקווה: למרות שרשימת הליכוד מיזגה לתוכה במערכת הבחירות האחרונה שתי מפלגות נוספות - זו של משה כחלון ("כולנו") וזו של משה פייגלין ("זהות") - מספר המצביעים של השילוב הזה פחת בכ-300 אלף לעומת ההצבעה באפריל, עדות לכך שגם בליכוד מתגברת ההתנגדות לנתניהו. אז אמנם הבחירות לא הביאו להקמתו של גוש חוסם לנתניהו, אבל הן הראו שיש כאן ציבור חושב, מגיב, בעל דעה עצמאית: הליכוד איננו עדר שהולך בעיניים עצומות אחרי המנהיג. זה מעורר אופטימיות.

למרות שנתניהו נפגע, תוצאות הבחירות של ספטמבר 2019 לא בישרו ניצחון לשמאל. המפה הפוליטית לא השתנתה: גם אם נתניהו יפנה את מקומו בראשות הליכוד ותתאפשר הקמתה של קואליציה - זו תהיה קואליציה מרכז-ימין. "כחול-לבן" איננה מפלגת שמאל, ויצירת קואליציה שלה עם הליכוד איננה מבשרת על שינוי כיוון לאוריינטציה שמאלית. כדי להילחם על קידום נושאי השמאל האופייניים תידרש מערכה פוליטית נוספת. חלק מהתהליך יקרה מעצמו לאחר שנתניהו יפנה את הזירה הפוליטית, כי מצביעים שהתגייסו ל"כחול-לבן" כדי להביא לסיום כהונתו של נתניהו יוכלו לשוב למפלגות המשקפות את דעותיהם הפוליטיות האמיתיות, מימין ומשמאל. לכן מערכת הבחירות האחרונה אינה אלא שלב-ביניים. אנו נידרש לבחירות חוזרות, בין אם נתניהו יצליח להישאר בתפקידו (ואז נידרש לסיבוב נוסף רק כדי להביא לסיום שלטונו) ובין אם לא (ואז קואליציה מרכז-ימין תנסה לשרטט סדר-יום חדש לישראל, כנראה ללא הסכמה, עד שנגיע לבחירות חדשות). ייתכן בכלל שתפקידו של גנץ (ואולי גם של רשימת "כחול-לבן") הוא חד-פעמי: להוות איל ברזל לניגוח החומה שסביב נתניהו, ואז נידרש להיערכות פוליטית שונה כדי לעבור לשלב הבא, של מציאת תשובות לשאלות האמיתיות של ישראל. ייתכן גם שיחול שינוי בשדרת המנהיגים הפוליטיים של המפלגות השונות לקראת המערכה הבאה.

בניגוד לדכדוך של הנשיא אפשר למצוא בתוצאות הבחירות כמה נקודות אור. העזיבה של חלק ממצביעי הימין את מחנה נתניהו החלישה אותו פוליטית. כתוצאה מכך פחת הסיכוי להבטחת חסינות לנתניהו, ייתכן שנצליח לחסוך את הגל המדאיג של החקיקה הנתניהוהית, והצטמצם חופש הפעולה של נתניהו למנות שומרי סף אימפוטנטיים (או אפילו סוסים טרויאניים) שיאפשרו לו להתנהל כרצונו. זהו חיזוק לשלטון החוק, למעמדו של בית המשפט, לדמוקרטיה. זה אומר שהתהליכים המשפטיים יוכלו להימשך באין מפריע. ויש עוד משהו חשוב: גם אם נתניהו יצליח בכל זאת להקים קואליציה - ייתכן שנקבל כנסת עצמאית, לעומתית, כזו שדורשת מהממשלה לתת דוח. אחרי תקופה ארוכה של טשטוש העיקרון של הפרדת הרשויות יכול להיות שנראה דמוקרטיה בפעולה. 

וישנה עוד נקודה: הנשיא איננו נציג העם ולא דוברו המוסמך. הוא לא נבחר בבחירות עממיות, ואין לו שום בסיס או סמכות לשדר לדרג הפוליטי מהו רצון העם. את מה שהעם רוצה ניתן, אם בכלל, להבין רק מהצבעתו בקלפי. הפעם הזו, העם לא אותת חד-משמעית מהו רצונו: לא רק שאף אחת מהמפלגות הגדולות לא זכתה ברוב מוחלט - הן אפילו אינן מצליחות לגבש רוב כזה ע"י חבירה קואליציונית. האמירות המושמעות לגבי רצון העם ("הבוחר אמר את דברו") הן, לכן, דעות - לא עובדות. המערכת הפוליטית צריכה לטכס עצה - לא לכפות אחדות בשם "העם" ולא ליזום שינוי אד-הוק של החוקים כדי לרבע מעגל. זוהי המציאות, ואיתה יש להתמודד. האופציה לחזור אל הבוחר איננה גרועה יותר משינויי חקיקה פרמננטיים רק כדי לאפשר לנתניהו להישאר ראש ממשלה גם בזמן שמתנהל נגדו משפט פלילי.