מדיניות המענקים אינה טפשית כפי שמנסים להציג אותה. היא גם איננה השאלה החשובה

מגיפת הקורונה יצרה משבר כלכלי מיידי בגלל הצורך לסגור לאלתר חלק מהפעילות היצרנית. מה שנדרש היה כבר בתחילת המגיפה הוא להפעיל מדיניות חירום כלכלית שעיקרה פיצוי הנפגעים, לא משיקולי חמלה אלא כדי לשכך את המהלומה שספג המשק היצרני. היעד היה צריך להיות לנסות ולמזער את הנזקים הצפויים בהמשך, כשהמיתון הכלכלי יגרום לתופעת "דומינו" של כשלים עיסקיים ולמעגל קסמים. צריך היה להציע מייד למעסיקים פיצוי בגין הוצאות השכר של עובדים שנשלחו לבתיהם, ולמנוע בכך פיטורים המוניים או הוצאת עובדים לחל"ת. כל סכום שהיה נקבע כפיצוי הוא סביר (נאמר, תשלום אחיד בגובה שכר המינימום או השכר הממוצע במשק. לא מדובר על סכומים סמליים של 750 ש"ח). המענק היה מאפשר למשקי בית להמשיך לקיים את עצמם. לממשלה זה היה מאפשר להרוויח זמן, ולהתמקד בהכנות לטיפול שורש כלכלי.

זה לא נעשה. ההיסוס המנהיגותי הברור, שמערער בחודשיים האחרונים את האמון במנהיגות הפוליטית, נובע אולי מהאופן הריכוזי, השגוי, שבו נוהל המשבר המתגלגל הזה עד כה. זהו מבחן שנתניהו נכשל בו, מן-הסתם בגלל אופיו וחולשתו. אבל יש לזכור שמדובר באירוע שהוא חסר-תקדים בהיקפו ושאין לגביו פרוטוקולים מוכנים לאופן הטיפול - ניהול המשבר צריך להיעשות עם הרבה צמתי-החלטה ואילתורים, תוך כדי תנועה. 

בשבוע שעבר, אולי בתגובה לכעס הציבורי ולהפגנות המחאה המתגברות, הודיע נתניהו על צעד מרחיק לכת של חלוקת מענק אישי לכל תושב. מתגונן ממקטרגים אפשריים, הוא ציטט את תמיכתה של כלכלנית שאינה מוכרת לציבור הרחב - פרופ' נעמי פלדמן מהחוג לכלכלה באוניברסיטה העברית. בתגובה, וכדי להצביע על אי-הסבירות של המהלך, ערך פרופ' מנואל טרכטנברג משאל בין 75 כלכלנים ומצא ש-72 מהם אינם מכירים כלכלנים רציניים שתומכים במהלך. ריח לא טוב עולה מאופי התגובה של המיינסטרים הכלכלי: טרכטנברג לא הסתפק בהצגת התנגדות מנומקת למהלך עצמו, אלא ניסה להגחיך אותו ולפסול גם את הכלכלנים התומכים בו - הם שייכים לכאורה לשוליים המקצועיים. ממתי העובדה שרוב הכלכלנים מחזיקים בדעה מסויימת הופך אותה לנכונה? וממתי זה סביר להשתמש בסקר כדי להשתיק דעה מקצועית? האם ההתנגדות הפוליטית לנתניהו (ואני רחוק מלתמוך בו) מצדיקה מהלך זה?

אינני מכיר את פרופ' פלדמן, אבל קראתי את האינפורמציה המצוייה אודותיה ברשת ואת הראיון שערך איתה אבי וקסמן ושהתפרסם בעיתון "דה-מרקר" (21.7). אותי - 72 הכלכלנים מתוך ה-75 שדגם טרכטנברג לא שכנעו. לעומת זאת הבנתי שמדובר בכלכלנית שתחום ההתמחות שלה הוא מימון ציבורי וגם התנסתה בו במערכת הפדרלית בארה"ב, ודבריה בראיון מקובלים עלי, הקורא שלא נדגם.

הבעייה הבוערת כיום היא הצורך ב"הנשמת" המשק. הדחיפות אינה מאפשרת לממשלה להמתין כדי לבנות תוכנית חלוקה מושלמת, צודקת ויעילה. גם הטענות המועלות בתקשורת, שלא לכל התושבים מגיע מענק ובוודאי שלא מענק זהה בגודלו - הן אולי נכונות, אבל הן לא רלוונטיות בלוח הזמנים הממשלתי הלחוץ: אין מצב שנצליח למצוא נוסחה צודקת ומקובלת על הכל לחלוקת התמיכות, ולכן ההצעה של נתניהו ל"תמיכת-גולגולת" (על משקל "מס-גולגולת") איננה בלתי-סבירה. ואם מישהו מאיתנו חושב שאיננו זקוק לתמיכה הזו - שיתכבד ויתרום אותה מרצונו החופשי למישהו אחר, שזקוק לכסף יותר ממנו: העני, המובטל, בעל ההכנסה הנמוכה, וכו'. הביטו מסביב ותמצאו מי זקוק יותר מכם לתמיכה הזו ואל תבואו לממשלה בדרישות לכתוב אלגוריתם חלוקה צודק וגם להסכים עליו בכנסת. מקובלת עלי גם האמירה של פרופ' פלדמן שמבין שתי הטעויות האפשיות - עדיף לטעות ולחלק יותר מידי כסף (ואז נהיה אשמים בבזבוז) מאשר לטעות ולחלק פחות מידי כסף (ואז נהיה אשמים בהרס של עסקים פרטיים, משפחות).

ההתנגדות הקולנית והגורפת לתכנית המענקים מתאפשרת בעיקר על רקע התערערות האמון בממשלה בקרב הציבור. היא מונעת על-ידי תערובת של שיקולים פוליטיים (וזה לגמרי לגיטימי לחתור לסיום כהונתו של נתניהו ולהשתמש לשם כך באנרגיות של המחאה), שיקולים אינטרסנטיים-סקטוריאליים ציניים (זו דרך העולם, ואנו כבר רואים גורמים שונים המנסים לנצל את חולשתו הפוליטית של נתניהו לגזירת קופון), ובורות מקצועית מצד הדוברים (וזה חבל, כי תפקידה החיוני של הממשלה בעת הזו הוא להזרים כספים כדי להנשים את המערכת הפרטית, והמיקרו-כירורגיה של ההזרמה פחות חשובה). 

ובכל מקרה תזכרו שמדובר רק בצעד ראשון, מורלי, סוג של מחווה לציבור: לכשישקע המשק במשבר הכלכלי הצפוי (לא זה המיידי הנובע מהסגר החלקי ואנו מודדים אותו שלא לצורך, אלא זה שיתפתח בעקבות המגיפה, כשהסגר יבוטל) תידרש מדיניות ממשלתית מרחיקת-לכת לסיוע לסקטור הפרטי להשתקם. אז גם תידרשנה ההחלטות החברתיות הקשות באמת - את מי להציל, כיצד להציל, ומי ישא בנטל השיקום. יהיה צורך לצמצם את הוצאות השכר של הסקטור הציבורי, לרבות תשלומי הפנסיה למיניהם. יהיה צורך לשקול הטלת מיסים על רכוש, על עיזבונות. כל זאת כדי לממן את הגירעון הממשלתי הענק. בקיצור - יהיה צורך לשקול מחדש את מבנה מערכת המיסוי הישראלית. את החשיבה והטיעונים והאנרגיה ראוי להשקיע במהלך העיקרי - לא במהלכים הנוכחיים.

הכרה בתשלומי ריבית המשכנתא לצרכי מס - את מי זה משרת?

מי יצילנו מתשלום מיסים?

התבשרנו באחרונה על יוזמה פוליטית חדשה: לכלול בחוק ההסדרים לשנת 2020 תיקון של פקודת מס ההכנסה שמטרתו להכיר בתשלומי הריבית על המשכנתא לצרכי מס. זו איננה יוזמה חדשה: אני יכול להעיד שיוזמה זו עולה מחדש מידי פעם, לפחות כבר 25 שנים (נסו את גוגל), ועד כה היא נבלמה על-ידי הדרג המקצועי של משרדי האוצר והשיכון. בעוד שבעבר הצעות החוק היו פרטיות (כלומר: מטעם חברי כנסת, רובם מהאופוזיציה) - הפעם היוזמה מופיעה בהצעת החוק שמגישה הממשלה עצמה. יוזמי ההצעה, לפי דיווחי התקשורת, הם השרים עמיר פרץ, אורית פרקש-הכהן ופנינה תמנו-שטה. יוזמה זו היא המשך ליוזמה פרטית של הח"כ (לשעבר) שמולי שהועלתה לפני מספר חודשים, בטרם הוקמה הקואליציה. לפי ההערכה שמפרסם "כלכליסט", עלותה השנתית של הטבה זו היא חצי מיליארד ש"ח (ראו כאן).

מהיכן ההשראה?

ההשראה להכרה בהוצאות ריבית המשכנתא לצרכי מס היא הנוהג האמריקני, המצוי כבר שנים במרכזו של ויכוח מקצועי שלא הוכרע: האם נכון לסבסד השקעה בדיור באמצעות הטבות-מס בהינתן שהממשלה האמריקנית כבר מסבסדת את הלוואות המשכנתא על-ידי מתן ביטוח אשראי פדרלי? הניסיון הישראלי להכיר בתשלומי הריבית על המשכנתא לצרכי מס הוא סוג של "נחום-תקום": ההצעה עולה מחדש מידי קדנציה, בכל פעם ביוזמת חברי כנסת אחרים, היא מיורטת, וחוזר חלילה. לפי ההסדר המוצע, רוכשי דירות יוכלו לנכות מהכנסתם החייבת את הסכומים ששילמו לבנק כריבית בגין חוב המשכנתא, ולזכות בכך להקטנה של גובה המס שהם חייבים בו.

מהו הסיפור של הסדר זה? 

הקסם הפופוליסטי של הסדר זה הוא טריוויאלי: פחות חבות-מס למשקי בית רבים; הוא גם "נמכר" לציבור כהסדר צודק (פרוגרסיבי, אפילו חברתי): הוא הרי בא להקל על משקי בית ה"משועבדים" לבנקים בגין חוב המשכנתא (זהו הדימוי המקובל). חפשו בדברי ההסבר המלווים את הצעות החוק העולות מחדש מידי פעם, ותמצאו ז'רגון שלם של ביטויים חברתיים. לדוגמה, להלן הסבר שצורף להצעת החוק שהוגשה ב-2013 (יוזם: ח"כ מאיר שטרית):

זוגות צעירים ורוכשי דירות רבים נאלצים לקחת משכנתאות עם החזרים חודשיים גבוהים מאד. עקב כך רבים מהם נשארים בדירתם הקנויה חסרי אמצעים לקיום סביר, בגלל ההשתעבדות להחזרי המשכנתא שהולכים וגדלים לפיכך, מוצע להקל בנטל המשכנתא של רוכשי דירה יחידה באמצעות ניכוי הוצאות הריבית שמשולמות בגין משכנתא בגובה של עד שישה אחוזים לשנה

המשל הוא בני ישראל המשועבדים לפרעה במצרים. מובן מהו הנמשל: הבנקים - הם הנוגשים את העם העברי. ברור לכן שהמתנגדים ליוזמת חקיקה זו - בעיקר כלכלנים מחוץ ובתוך משרד האוצר - הם רשעים. שמות "חיבה" שמודבקים להם תדיר (והתקשורת איננה מתנגדת לשפה מזלזלת זו) - "נערי האוצר", ובשנים האחרונות: "פקידים" (להבדיל מ"נבחרים") - הם חלק מלוחמה פסיכולוגית על דעת הציבור. שכחנו רק להזכיר לעצמנו שכשמשק בית מחליט להשקיע בדיור בעזרת מימון בנקאי - מדובר בהחלטה רצונית שלו (ע"ע הביטוי הטעון "שיעבוד"), שמדובר בעיסקה שבה המחיר שנקבע (ריבית המשכנתא) הוא מחיר-שוק, ושהכרה בתשלומי ריבית על משכנתא לצרכי מס היא פשוט יצירה של מקלט-מס ולכן עוד עיוות כלכלי. וזוהי בעצם כל הבעייה. 

הנושא: "צדק רוחבי"

הכרה בתשלומי ריבית על משכנתא לצרכי מס היא עוד אחד מהניסיונות ליצור "צדק רוחבי": הכרה באפשרות של נסיבות שונות אצל בעלי הכנסה זהה. בסיפור הרקע שלנו מתוארים שני משקי בית שנהנים מהכנסה זהה ולכן מושת עליהם אותו נטל מס, אבל ההבדל ביניהם הוא שאחד משלם תשלומים לבנק בגין משכנתא והשני לא; לכן - כך מועלית הטענה - ראוי שמשק הבית "המשועבד" (זה שנטל הלוואת משכנתא) ישלם פחות מס הכנסה מהאחר. הדרך: תשלומי הריבית שמשלם משק הבית הראשון יופחתו מהכנסתו החייבת במס. 

ניסיונות אחרים למתן הקלות מס שעניינן "צדק רוחבי" בוודאי מוכרים לכם: התחשבות במספר הילדים במשק הבית, בהוצאות רפואיות חריגות, בתשלומי שכר-לימוד למוסדות אקדמיים, ובאחרונה (כך מוצע) בתשלומים למטפלת או לגני ילדים. עיקרון הצדק הרוחבי מצטלצל היטב, חברתית. הוא נשען על השאלה (הרטורית): איך אפשר להטיל אותו גובה מס על שני משקי בית כשהאחד חי כציפור דרור והשני מגדל הרבה ילדים / משלם הוצאות רפואיות / משלם שכר לימוד / משלם ריבית על חוב המשכנתא / משלם למטפלת? הרי, כמו שמתבטאים הצדקנים, "לא יעלה על הדעת"! ומה תענו לזה?

זכות הדיבור למתנגדי יוזמת החקיקה

התשובה הראשונה היא שבמציאות הישראלית הנוכחית, החציון התחתון של האוכלוסייה (בקירוב) איננו משלם מס הכנסה: הוא איננו מגיע כלל לסף ההכנסה המחייבת בתשלום. ברור, לכן, שכל ניסיון לסייע למשקי הבית באמצעות הפחתת חבות המס יכול להיטיב רק עם החציון העליון של האוכלוסייה - השכבות המבוססות-כלכלית. זה נכון לגבי הכרה בתשלומי הריבית על המשכנתא וזה נכון גם לגבי הכרה בתשלומים למטפלת. לכן, אם ברצוננו להפעיל כלי מדיניות שיתרום לצדק רוחבי לכלל האוכלוסייה ולא רק לחציון העליון שלה - לא נוכל להיעזר במכשיר של הכרה בהוצאות לצרכי מס. נזדקק לכלים אחרים. נצטרך פשוט להשתמש בתשלומים ישירים המועברים למשקי הבית, כמו קיצבאות הילדים.

התשובה השנייה היא שהכרה בהוצאות משקי בית לצרכי מס היא פעולה בעלת השפעה רגרסיבית (כלומר: כזו שמגדילה את אי-השיוויון הכלכלי): ככל שהכנסתו של משק הבית גבוהה יותר, ולכן שיעור המס השולי שהוא מחוייב בו גבוה יותר - כך ערך ההטבה (הפטור ממס) גבוה יותר. לכן, מה שנראה היה בתחילה (בשלב השאלה הרטורית) כסיוע בעל אופי חברתי, שבא לסייע למוחלשים - הוא למעשה תוכנית למתן הטבה שגודלה עומד ביחס ישר לגובה הכנסתו של משק הבית. הסדר כזה מסייע יותר למועסקים בענפי ההיי-טק ופחות (אם בכלל) לעובדים במקצועות ובענפים בהם השכר נמוך. אז להיכן נעלמה האמירה שהבאנו לעיל, על "זוגות צעירים ... [ש]נשארים בדירתם הקנויה חסרי אמצעים לקיום סביר, בגלל ההשתעבדות להחזרי המשכנתא"?

התשובה השלישית היא שהטבת המס המוצעת איננה נייטרלית, אלא עשויה להביא לשינוי בהתנהגות משקי הבית, ולא לטובה. הכרה בתשלומי ריבית המשכנתא לצרכי מס תיצור תמריץ למשקי בית להישען יותר על אשראי (שתשלומי הריבית בגינו יהיו מעכשיו הוצאה מוכרת לצרכי מס) ופחות על הון עצמי. בארה"ב, השיטה גרמה לא רק להגדלה כללית של ההישענות על אשראי בנקאי, אלא גם לכך שמשקי בית מגדילים את השקעותיהם בדיור (כלומר: מחליפים את ביתם בבית יקר יותר) כאשר הכנסותיהם עולות, וזאת משיקולי מס - לא כמענה על צרכי דיור מוגדלים. מי רוצה מציאות כזו בישראל?

התשובה הרביעית נוגעת ליעילותם של כלי המדיניות הממשלתית: ישנן דרכים אפקטיביות יותר ויעילות יותר לסייע למשקי בית צעירים לרכוש את דירותיהם הראשונות מאשר סיבסוד עקיף (ודיפרנציאלי!) של ריבית המשכנתא. ניתן לבצע זאת באמצעות מדיניות ממשלתית שתציע סיוע ישיר לרוכשי דירות ראשונות, ולכלול במדיניות זו קריטריונים מוסכמים וגלויים לדיפרנציאציה של גודל הסיוע - לא כנגזרת מקרית של מדרגות המס. רוצים לסייע לחסרי-דיור להגיע לדירות בבעלותם? השתמשו בדלת הראשית - לא בחלון צדדי. ובהזדמנות - נסו למקד את הסיוע בשכבות מוחלשות הזקוקות לו, ולא בשכבות המבוססות שאינן זקוקות לו (אבל תשמחנה לקבלו).

מילות סיכום ואזהרה

למרות שהשאלה לעיל הייתה (לכאורה) רטורית, מנינו לה ארבע תשובות. לא רע. אבל ברקע הדברים יש משהו הדורש התייחסות כוללת (להבדיל מספציפית), ורצינית יותר. כלכלנים מכל רחבי הקשת מתאמצים כבר עשרות שנים לבלום יוזמות חוזרות של פוליטיקאים להעניק הטבות-מס מיותרות ומעוותות שמניעיהן פופוליסטיים (או אפילו אינטרסנטיים) אבל הן מחופשות ליוזמות חברתיות. המשחק הזה של חתול ועכבר הוא מיותר, והוא עלול להסתיים גם בכישלון של הכלכלנים: בהצלחת הפוליטיקאים להכניס עיוותים במערכת המס. לשם כך צריך שיהיה לנו זכרון אירגוני, ושתהיה ביקורת ציבורית על פעולותיהם של הפוליטיקאים. אסור לנו להותיר את משימת הסיכול וקריעת המסכות בידי כלכלנים ממשלתיים מזדמנים. זוהי משימה מובהקת לתקשורת החופשית. בעולם שבו הפוליטיקאים מניפים את דגל המשילות (ומתכוונים למעשה להחלשת הדרג המקצועי בשירות הציבורי) - כולנו צריכים לחשוש ממצב עתידי שבו כוחם של הכלכלנים להתמודד עם יוזמות מיותרות לא יעמוד להם עוד.

ונקודה נוספת: לאורך רוב ההיסטוריה שלה, המדינה הפעילה מערכת סיוע כוללת (להבדיל מיוזמות פוליטיות מתחלפות) שמטרתה לאפשר למשקי בית צעירים רבים להגיע לדיור בבעלותם. מערכת הסיוע פעלה היטב, והיא הוכרעה רק בשל ניהול מקרו-כלכלי כושל של המשק שהביא לאינפלציה דוהרת ובהמשך לקריסת המשק. מערכת סיוע זו, שגססה לאיטה, לא שוקמה מעולם, למעט לגבי חלקים מהאוכלוסייה (עולים חדשים, רוכשי דירות מעבר לקו הירוק, וכו'). התוצאה היא שבישראל של היום יכולתם של משקי בית צעירים להגיע לבעלות על דירה מותנית ביכולתם הכלכלית של הוריהם. זהו מצב בלתי סביר, בלתי צודק חברתית, ובעל פוטנציאל לקעקוע יציבותה של החברה הישראלית. אין סיבה לאפשר למצב זה להימשך. על הממשלה להקים לתחייה את מדיניות הסיוע.

הנימוקים להפגנות ההמוניות: מהו הדיון החסר?

ישנן שלוש סיבות טובות להפגנות הנוכחיות נגד הממשלה: 1) העלאת דרישה מהממשלה להעניק פיצוי כספי לאלו שנפגעו כלכלית במהלך החודשים האחרונים; 2) יצירת לחץ פוליטי שתפקידו להביא לסיום תקופת כהונתו של נתניהו כראש ממשלה; 3) הבעת מורת-רוח מתיפקודה הכושל של הממשלה ודאגה לגבי השלכותיו, הן בתחום ניהול המערכה הרפואית והן בתחום הטיפול במשבר הכלכלי המתקרב. ההבחנה הזו חשובה, כיון שהיא יוצרת שלוש קבוצות מפגינים שלכל אחת נרטיב שונה ומטרות אחרות.

הקבוצה הראשונה - קבוצת הנפגעים-כלכלית - מורכבת משכירים ועצמאים שמגפת הקורונה (וצעדי המדיניות של הממשלה) גרמו להם לפגיעה כלכלית ניכרת. מדובר במועסקים בענפי משק שנפגעו (ואפילו הושבתו) עקב הקורונה. דרישתם היא לפיצוי כספי על מה שכבר קרה - אובדן הכנסה - והבטחת רשת ביטחון לגבי התקופה הקרובה, עד שהמשק יחזור לפעילות כלכלית סבירה. קל יחסית להשביע את רצונה של קבוצה זו: מדובר רק בפיצוי כספי, ברובו חד-פעמי, שאיננו גדול מידי ואיננו מחייב מהלכים דרסטיים מצד הממשלה. הוא גם איננו משפיע על עתידה הכלכלי של ישראל מעבר לאירוע חד-פעמי של הוצאה.

הגוש הפוליטי המבקש לסיים את תקופת נתניהו כראש ממשלה הוא גוש מגובש, והוא פועל הרבה לפני תקופת הקורונה. זהו הגוש שניסה (לשווא) להביא לסיום כהונתו של נתניהו בשלוש הצבעות בקלפי. הוא לא נפגע בהכרח מאירוע הקורונה, אבל המשבר משמש אותו כהזדמנות, כעילה למהלך פוליטי. השאיפה של קבוצה זו איננה לקבל פיצוי כספי אלא להביא להתפטרותו של נתניהו. אין כאן פשרה: האמונה המלכדת גוש זה היא שמדובר בשאלה פרסונלית, ושרק חילופי ראש ממשלה יביאו ארוכה לחוליי החברה הישראלית, המתבטאים בפילוג, שנאה הדדית וקיפאון מדיני וכלכלי מתמשך. וגם אין כאן כלכלה.

הקבוצה השלישית - אזרחים המודאגים מתיפקודה של הממשלה במשבר האחרון - מונעת על-ידי חשש מפני העתיד, ובעיקר החשש מכך שהממשלה איננה כשירה להתמודד עם האתגרים הצפויים: כן אלמן ישראל. אמנם מגיפת הקורונה עדיין איתנו, והחזרה לחיים "רגילים" (במידת האפשר) תדרוש החלטות קשות, נקיטה בצעדים, ואכיפה נמרצת. אבל האתגר איננו מתמצה בפתיחת המשק - זהו החלק הקל במשימת ההבראה: גם לאחר שרוב העסקים (והמועסקים) יחזרו לעבודה, נמצא את עצמנו במשבר כלכלי מתמשך (בעיקר בגלל פגיעה בביקושים) ועם בעיות פיסקליות (גירעון ממשלתי, חוב פנימי) בקנה מידה שמזמן לא פגשנו (מאז שנות ה-80'). לראשונה מזה שנים רבות תידרש מנהיגות על גשר הפיקוד הכלכלי: ההכרעות הכלכליות שתידרשנה בשנים הקרובות תהיינה מסובכות וקשות. אז כיצד תוכל ממשלה שכשלה באתגרים פשוטים - שלא השכילה להתמודד עם ניהול ההתגוננות מהמגיפה, שיצרה תוהו ובוהו כשלא סיפקה בזמן רשת ביטחון כלכלית לנפגעי המגיפה, וכשזיגזגה בהחלטותיה מפחד דעת הקהל - להתמודד עם אתגרים קשים באמת?

הקבוצה הראשונה - נפגעי הקורונה - מצטלמת אמנם טוב ויוצרת דינמיקה תיקשורתית מרשימה, אבל היא פריכה: גם פירורים שייזרקו לה יספיקו כדי לאבד עוצמה. האחדות בשורותיה היא אשלייה: זוהי חבירה זמנית של קבוצות אינטרסים נפרדות וקל לפורר קבוצה זו על-ידי פיצוי של חלק ממנה - זה יכבה את השריפה, גם אם לא כל הנפגעים יפוצו. הסיכון שקבוצה זו יוצרת לכולנו הוא שממשלה חלשה-פוליטית תמהר להיכנע ללחץ המפגינים ותוותר בנקודות שבהן אסור לה להיכנע: מתן פיצוי-יתר לתת-קבוצות תוקפניות, הכנסת עיוותים חדשים למערכת המיסוי, והגדלת הגירעון הממשלתי והחוב לרמות שמסכנות את עתידו של המשק הישראלי. לכן כולנו צריכים להיות חשדניים ולא לראות בהזרמת הכסף על-ידי הפוליטיקאים סימן לכך שהבעיות נפתרו; ייתכן שפתרון של בעייה אחת מבשר שנפתחה צרה במקום אחר, ויש הרבה פרזיטים שינצלו את פריצת המיגבלות התקציביות להשגת הטבות שאין קשר בינן לבין מגפת הקורונה. כמו שנאמר: "בהזדמנות חגיגית זו שאוסישקין מת…".

הקבוצה השנייה, הפוליטית, מתמקדת בהגנה על עקרונות הדמוקרטיה, בביקורת כוללת על מדיניות הממשלה, ובהתקפה אישית על נתניהו. היא נכשלה בעבר בניסיון הדמוקרטי להחליפו, והקואליציה הנוכחית (שהוקמה בזכות התפוררות המרכז הפוליטי של ישראל) מטילה צל על סיכוייה להצליח בקלפי בעתיד הקרוב. המחאה ההמונית שפרצה על רקע המגיפה יצרה לכאורה הזדמנות בלתי-צפויה: האם הנפגעים הזועמים ישנו את שיווי המשקל הפוליטי שמנע עד-כה את החלפתו של נתניהו? האם משבר הקורונה יסדוק את הבסיס האלקטורלי של נתניהו?

בלהט האירועים, שתי הקבוצות הראשונות מצטיינות בניראות התקשורתית: נפגעי הקורונה מפגינים בהצלחה  יאוש מכמיר-לב, ומתנגדי נתניהו מפגינים נכונות גוברת להילחם למען חיזוקם של שלטון החוק ועוצמת הדמוקרטיה. הבעייה השלישית, זו שצריכה להדאיג את כולנו - איננה זוכה להבלטה הראוייה: מהם סיכוייה של ישראל להצליח בהתמודדות עם המשבר הכלכלי שצפוי בעקבות הקורונה? שלא כמו קביעת נוסחת הפיצויים לנפגעים הכלכליים של הקורונה, שהיא שאלה פשוטה-יחסית - המיתון המתקרב יאתגר אותנו ויציף שאלות כלכליות וחברתיות קשות שהצלחנו להתעלם מהן בעשורים האחרונים. הממשלה הזו, שכשלה במשימה הפשוטה-יחסית של התגוננות מהמגיפה, ושהצליחה ליצור מהומה איומה בגלל כישלון לספק רשת כלכלית לנפגעים המיידיים (ואפשר היה ללמוד מניסיונן של מדינות אחרות בעולם) - אינה נראית כממשלה שמסוגלת להתמודד בהצלחה עם משבר אמיתי. הוואקום השלטוני מתחת לנתניהו (שהוא יצר אותו לצרכיו הפוליטיים והותיר אותנו חסרים מנהיגים פוליטיים מתאימים ודרג מקצועי בכיר בשירות הציבורי), אי-היציבות הפוליטית של הקואליציה וההתנהלות הלא-מכובדת של הממשלה והכנסת - מעוררים חשש שהבעייה האמיתית כיום איננה גובה הפיצויים לנפגעי הקורונה (זה ייפתר אחרי כמה הפגנות שתגלושנה אולי להתפרעויות) אלא היערכותה של ישראל למיתון הכלכלי הצפוי. ולדאגה זו אין מחנה מייצג בהפגנות ההמוניות ולא בסדר היום התקשורתי.

פסטיבל הזעם - לאן?

מדוע כולם כל-כך כועסים? איך הגענו למצב שבו מגדירים בתקשורת את התנהלות הממשלה במשבר הקורונה כ"יום כיפור כלכלי"? אין כבר תיאור רך יותר לאי-הצלחה חוץ מהשוואה לנורא שבכשליה של ישראל? מה כבר קרה פה בחודשים האחרונים שכולם נמלאו חמת-זעם כזו? ועד כמה זו באמת תוצאה של ניהול כושל, של טעויות ניהול מחפירות?

קבלו פרופורציה. העולם עובר השנה מגפה לא מוכרת. יש שונות בין המדינות בשיעורי ההדבקה ובשיעורי התמותה, ויש הבדלים בין התגובות השלטוניות. עדיין אין לנו באמת יכולת להבין את המחלה, לפענח את הקשרים בין סיבה למסובב ולהחליט על מדיניות נכונה. אנחנו לא באמת יודעים מהו ההסבר לשונות בתחלואה, מדוע המחלה מופיעה בצורה שונה בקבוצות אוכלוסייה שונות (גיל, מוצא אתני, גיאוגרפיה). וכבר נוכחנו לדעת שחלק ממה שהאמנו בתחילת האירוע - התבדה.

אז אם כל-כך מעט ידוע על המחלה, והממשלה פועלת בתנאי-ראות ירודים - מניין הכעס הציבורי הנורא? הרי עוד מעט נתבע לקיים משפט שדה רק כדי להיפרע ממישהו, לנקום על משהו. כל מה שהממשלה עשתה עד-כה זכה לקיתון חרפות, וזה גרם לה להסס בקבלת החלטות לא מכובד האתגר אלא מפחד דעת הקהל הזועמת. אז על מה הכעס הנורא כשהתחיל גל הדבקה שני? האם כולם חוץ מהממשלה ידעו שזה צפוי? האם כולם חשבו שאסטרטגיית היציאה היתה ליברלית מידי ושצריך היה להשאיר חלקים גדולים מהמשק סגורים? ואולי להיפך? אולי כולם חשבו שהממשלה הפקירה את המשק מרוב היסטריה, שאנשי משרד הבריאות לחצו יותר מידי ושנתניהו הוא הססן? כך לפחות אני זוכר את השיח בתקשורת לפני היציאה. אז עושה רושם שפיספסנו. אילולא הגל השני הניהוג הלאומי היה נחשב למופתי. אז על מה הכעס, על טעות?

לגמרי לגיטימי שנפגעי הקורונה יילחמו לקבל סיוע כלכלי. לגמרי לגיטימי שיתקיים ויכוח על המדיניות הדרושה, על סדרי-עדיפות ועל הקצאת משאבים. לגמרי סביר שיהיה מיגוון דעות. לגמרי מובנת החרדה לגורלנו - כחברה וכפרטים - נוכח המשבר הכלכלי המתקרב (והוא רק מתחיל עכשיו). ולגמרי ברורה ההתנגדות של מחצית מהעם להמשך כהונתו של נתניהו (בגלל "מחלות רקע", לא בגלל הקורונה). אבל אי-אפשר להפוך הכל לפוליטי: מדוע כזה זעם? כזו צדקנות? כזו שנאה הדדית בין מחנות?

יש מגפה בחוץ. ייתכן שהיא עוד תשפיע מהותית על אורח חיינו בתקופה הקרובה. גם אם המגפה תשכך מעט, היא בוודאי תגרום למשבר כלכלי משמעותי. היא תחייב אותנו לחשבון נפש פרטי. היא תחייב אותנו לחשבון נפש כחברה, כיצד אנו חולקים בינינו את הנשיאה בנטל. תידרשנה רפורמות כלכליות נרחבות. זה אומר שיהיה קשה ומאתגר להתמודד עם המציאות המתפתחת. וכל זה קורה על רקע מאבק פוליטי מר שמאיים על המשך יציבות השלטון בישראל. ישנם אתגרים משמעותיים שמצפים לחברה הישראלית, ויש להתמודד איתם כחברה מלוכדת, שמסוגלת לנווט את הספינה תוך הסכמה בין פלגיה. מה שקורה כעת - פסטיבל לאומי של כעס, האשמות הדדיות וחיפוש אשמים - מאיים על חיינו כחברה ועל יכולתנו להתמודד עם האתגרים.

מדוע אינכם עוטים מסיכות?

הדי הניצחון הכביר של ישראל על נגיף הקורונה ("אנחנו מודל של הצלחה בניהול המשבר") עוד לא שככו, ואנחנו כבר בתחילתו(?) של "גל שני". לטעמי, זה איננו גל שני: נגיף הקורונה נחת, התנחל, ושינה את חיינו לטווח ארוך. ה"גלים" שאנחנו חווים הם רק שינויים בניהול הרפואי של המשבר ובעיקר בהתנהגות הציבור: כשנערכנו נכון - הצלחנו לצמצם את הפגיעה בנפש; כשנרגענו והתרשלנו - הפגיעה בנפש עלתה. כי הקורונה שם בחוץ - מה שנע בגלים זו רק התגובה שלנו, שנעה בין חרדה לזלזול. ויש בעייה חינוכית למלחמה בקורונה: זמן הדגירה של הנגיף הוא שבועיים, והתהליך הכולל מהדבקה להנשמה יכול להימשך יותר מחודש; זה מפריע לנו להיווכח שיש כאן מערכת פשוטה של שכר ועונש. המצב היה קל יותר להבנה אילו הייתם מתדרדרים להנשמה כבר בסוף אותו יום שבו נדבקתם בקורונה. אבל זהו חלק מהאיום המיוחד של הנגיף הזה: הוא מתגנב בשקט. ברוב המקרים הוא אפילו איננו משאיר סימנים שהגיע.

תחושת הניצחון יוצרת הקלה נפשית מטעה: לכאורה, המגפה הזו איננה קטלנית לגבי רובנו - היא רק "מדללת את שורות החלשים-ממילא". ולכן הוראות הממשלה הן לטעמנו "היסטריות", ואנחנו בוחרים להפעיל שיקול דעת עצמאי לגבי עמידה בהן (כמו שאנחנו עושים מידי יום לגבי חוקי התעבורה). לכן אפשר לדעתנו לצאת לרשות הרבים עם המסכה כשהיא תלויה מתחת לסנטר (זה הרי רק לצורך כניסה לחנויות או נגד המשטרה והפקחים), או כשהיא ענודה על הזרוע כמו תג חטיבה (חטיבת ה"לא-שמים-עליכם"). אז נכון שיש כמה רכי-לב ששומרים על ריחוק חברתי ועל עטיית מסכות, אבל זוהי בעיקר בעייה (נפשית) שלהם: רובנו הרי "אמיצים". עלינו עוד ייאמר "אל הקורונה הישרתם מבט, והוא השפיל את עיניו". ובכל קרן רחוב מתנבא עוד אפידמיולוג-מטעם-עצמו לגבי המדיניות הדרושה ומחלק ציונים שליליים לממשלה.

עטיית מסכה היא פעולה כמעט פילנטרופית. יותר משהיא מגינה עלינו - היא מגינה על הזולת. היא התרומה שלנו לבלימת המגפה. היא אמירה חברתית: כולנו ביחד בצרה הזו. ומעבר לכך - כך נדרש לפי ההוראות. אבל למי חשובות ההוראות? כי זאת יש לדעת: ההתנהגות בציבור הרחב משקפת את התכונה היחידה שאימצנו מ"מורשת הפלמ"ח" ושחילחלה בהצלחה לתרבות הישראלית: אי-סדר כמצב קיומי, זלזול מופגן במשמעת ובהוראות, ואי קבלת מרות. 

ההתמודדות האמיתית עם הקורונה - להבדיל מהסגר הכולל שננקט בתחילת המגיפה, שהיה קל לביצוע ונישא על גלי החרדה הציבורית - תהיה מסובכת וכואבת. יהיו צמתי-החלטה. תהיינה דילמות. יהיו ויכוחים קשים. יהיה כעס. ההצלחה של התמודדות זו תלויה בנו - בבעלי התפקידים במערכת הבריאות, ובציבור הרחב - לא בנתניהו ו"רעייתי". לא הגיוני להשליך את יהבנו על הדרג הפוליטי, שאיננו בנוי בכלל לטפל בבעיות כאלו (וזה לא רק אצלנו - תסתכלו במצב ברוב העולם). קחו אחריות!

עמלת הפירעון המוקדם צפויה להתבטל*

מה קרה?

התבשרנו באחרונה על יוזמה של מספר חברי כנסת (ח"הכ קרעי, אשר, ארבל, יברקן וטסלר) לשינוי סעיף 13 ("עמלת פירעון מוקדם של הלוואה לדיור") בפקודת הבנקאות. השינוי שמציעים היוזמים הוא שזכותו של הבנק לגבות עמלה זו תוגבל לתקופה של 12 חודשים מיום נטילת ההלוואה.

במצב הנוכחי, הבנקים רשאים לגבות מהלווים בעת פירעון מוקדם (או מיחזור) של הלוואת משכנתא עמלה מיוחדת הקרויה עמלת פירעון מוקדם. עמלה זו כוללת רכיב ('עמלת היוון') המהווה שיפוי של הבנק בגין ירידת הריבית: הבנק יוכל להעמיד הלוואה חדשה בריבית נמוכה יותר מזו שנפרעה. "בפועל", טוענים יוזמי התיקון לחוק, "עמלה זו הפכה לעושק הלווים תמורת הרווחים העתידיים שהבנק מאבד בעת מיחזור המשכנתא, ללא קשר לעלות גיוס ההון שלו". לכן, הם מציעים, תוגבל זכותו של הבנק לגבות עמלה זו ל-12 חודשים מיום נטילת ההלוואה. כלומר, לאחר תום שנה מיום נטילת ההלוואה לא יהיה הלווה חייב עוד בתשלום עמלת ההיוון שכלולה בעמלת הפירעון המוקדם (שאר רכיבי העמלה הם שוליים). כדי להבין במה מדובר נחזור מעט לאחור: מהיכן בכלל "נולדה" עמלה זו? 

הזכות לפירעון מוקדם 

הלוואת המשכנתא היא מוצר ייחודי בעולם האשראי בכך שמותר ללווה לפרוע את יתרת החוב (כולו או מקצתו) בכל עת, למרות שבהסכם ההלוואה שנחתם בין הצדדים הלווה התחייב לפרוע את החוב בתשלומים חודשיים קבועים. זכות זו היא למעשה אופציה שניתנה ללווה: הוא יכול לבחור בכל עת בין המשך התשלומים לפי לוח התשלומים החוזי, לבין סילוק יתרת החוב (או חלקו) בתשלום מראש. אופציה זו תקפה לגבי כל הלווים - לבנק אסור להגביל אותה. 

מקורה של האופציה בהבנה שרכישת דירה כרוכה בנטילת הלוואה גדולה-יחסית, שסילוקה בתשלומים מחייב פריסה לטווח ארוך (עד 30 שנה). הפריסה נקבעת בעת שהלווה נוטל את ההלוואה כך שנטל התשלום השוטף יתאים ליכולתו הכלכלית של הלווה. סביר לצפות שמצבו של הלווה ישתנה במהלך תקופת ההלוואה והוא ירצה לשנות את לוח התשלומים המקורי כך שיתאים ליכולתו המעודכנת. ייתכן גם שהלווה ירצה בשלב כלשהו להחליף את הדירה שרכש בדירה אחרת. לכן, הונהגה בכל העולם אופציה לפירעון מוקדם (או מיחזור) של הלוואת המשכנתא. מאחר שלבנק ישנה עלות במקרה של פירעון מוקדם (בגלל הצורך להקצות מחדש את האשראי) - נקבעה ברוב המדינות (ועד 1990 גם בישראל) עמלה סמלית שתפקידה לפצות את הבנק על תקופה שבה האשראי כביכול 'עמד בטל'.

עמלת פירעון מוקדם - החישוב הישראלי ומקורו

בשנת 1985 הופעלה בישראל  'התכנית הכלכלית לייצוב המשק' ובעקבות הצלחתה נוצרה בעייה ייחודית. האינפלציה הדוהרת נבלמה, בשוקי הכספים וההון הופעלו רפורמות מרחיקות לכת, והריבית במשק צנחה ואיתה גם הריבית החופשית על משכנתאות (לא מדובר כאן על הלוואות מכספי המדינה). ירידת הריבית יצרה לראשונה אפשרות שלווים ייטלו הלוואות חדשות (וזולות) כדי לסלק הלוואות ישנות (ויקרות). במצב החדש נוצר איום מיידי על הבנקים למשכנתאות: הללו מימנו את ההלוואות מפיקדונות ארוכי-טווח שגייסו מקופות הגמל, והם אינם נהנים מאופציה סימטרית שתאפשר גם להם לנצל את ירידת הריבית ולהחליף את הפיקדונות היקרים בפיקדונות זולים יותר. לפיכך, מיחזור מקיף של הלוואות מצד הלווים יכול לגרום להפסדים כבדים לבנקים, עד כדי סיכון קיומם. לאור זאת נרתם המפקח על הבנקים להצלתם של הבנקים למשכנתאות והורה ב-1990 להכניס שינוי בנוסחה לחישוב עמלת הפירעון המוקדם. מטרת העמלה, בניגוד לעבר, היתה לפצות את הבנק על כך שהכנסתו העתידית נפגעת בגלל ירידת הריבית.

האם כיום חשובה עדיין העמלה?

הזמנים השתנו. מאז המשבר הפיננסי של 2008/9 ריבית המשכנתאות בישראל נמוכה מאד. המשמעות היא שגם במקרה של פירעון מוקדם - הבנק שמעמיד הלוואה איננו צפוי להפסיד הכנסות כתוצאה מפירעון מוקדם, כי הסיכוי שהוא יעמיד בעתיד הלוואה חדשה בריבית נמוכה יותר מזו הנהוגה כיום הוא קטן. לכן ההגנה על הבנקים מפני ירידת ריבית איננה נחוצה כבעבר. העובדה המוזרה שבנק ישראל התנגד בשנים האחרונות ליוזמות ציבוריות חוזרות לביטול העמלה והגן בדיוני ועדות הכנסת על עמדתם של הבנקים - משקפת יותר הטייה של הבנק המרכזי לטובת הבנקים (ונגד טובת משקי הבית) ופחות שיקולים אוביקטיביים. רפיסותם של חברי הכנסת שהשתתפו בדיונים אלו גם היא תמוהה: מדוע הם הסכימו לקבל את עמדת הבנקים? במהלך האחרון של חברי הכנסת לעיל התברר שבנק ישראל שינה באחרונה את דעתו ותומך ביוזמה.  אולי זה נובע מכך שיש לבנק ישראל נגיד חדש; בטוח שזו הזדמנות לפעולה.

מדוע העמלה איננה עושק של הלווים?

חשוב להבין שגם בצורת החישוב הנהוגה כיום, עמלת הסילוק המוקדם איננה עושק של הלווים כפי שטוענים חברי הכנסת. העמלה מגנה על בעלי החוב (בנקים, או משקיעים הרוכשים מהם תיקי משכנתאות) מפני סיכון של ירידת הריבית במשק. מדובר כאן ב"משחק-סכום-אפס" - מה שמרוויח הלווה מפסיד המלווה: יכולתו של הלווה לנצל את ירידת הריבית להוזלת המשכנתא (על-ידי מיחזור ההלוואה) שקולה להפסד שייגרם לבעל החוב. לכן, אם אמנם תבוטל הגנה זו - הבנקים (שוק ההון) יצטרכו לתמחר סיכון זה והוא יגולם בהכרח בריבית המשכנתאות. התוצאה היא שבמצב החדש לווים שימחזרו את הלוואותיהם ייהנו אמנם מפטור מעמלת הפירעון המוקדם אם הריבית תרד, אבל כל הלווים (גם אלו שלא ימחזרו את הלוואותיהם) יצטרכו לשלם ריבית גבוהה יותר עבור הלוואת המשכנתא, למשך מלוא התקופה. 

אז מהי בכל זאת הבעייה עם העמלה? על בעיית אי-ההבנה של הלווים

למרות שלא מדובר בעושק של הלווים - קיימת בעייתיות במצב הקיים: מטרתה של העמלה וצורת החישוב שלה אינן ברורות לרוב הלווים, והם רואים בעמלה סוג של "קנס" המושת עליהם בגין "שבירה" של לוח התשלומים. ראייה שגויה זו מקורה אולי בכללים שהיו נהוגים בעבר בתחום הפיקדונות במסלולי חיסכון שנהנו מהטבות מס, ושבהם הונהגו "קנסות" בגין יציאה שלא במועדים מוסכמים מראש. זהו אולי מקור הטעות של לווים שסבורים שיש להלוואת המשכנתא "תחנות יציאה". לכן, קיומה של העמלה גורם לכך שלווים מעדיפים במקרים רבים ליטול הלוואות בריבית משתנה כדי שיוכלו לנצל "תחנות יציאה" ולחסוך לעצמם תשלום של עמלת פירעון מוקדם. יותר משהחלטתם זו נשענת על שיקולים כלכליים נכונים - היא משקפת טעות בהבנת המציאות, ובעיקר התעלמות מסיכון ריבית שהם נחשפים אליו כשהם בוחרים בהלוואות בריבית משתנה.

בעיה נוספת, חשובה לא פחות, היא הקושי של לווים להבין שקיומה של עמלת פירעון מוקדם בצורתה הנוכחית איננו אומר שמיחזור ההלוואה איננו כדאי ללווה, גם כשהריבית במשק ירדה. נוסחת החישוב של עמלת הפירעון המוקדם נועדה אמנם לפצות את הבנק על הנזק שייגרם לו, אבל זהו פיצוי חלקי: עדיין כדאי ללווה למחזר הלוואה במקרה של ירידת הריבית, למרות עמלת הפירעון המוקדם.

הדילמה

אז מה עדיף: המצב הקיים, שבו הלווים טועים בהבנת המציאות, בוחרים בתמהיל הלוואות שאיננו מתאים עבורם וחושפים עצמם לסיכון של עליית ריבית ומחמיצים הזדמנויות למיחזור הלוואות משכנתא, או לחילופין מצב של ביטול מוחלט של עמלת הפירעון המוקדם, שבו קיימת חשיפה של המלווים לסיכון של ירידת ריבית והיא תגרום בהכרח לייקור המשכנתאות לכלל המשק? אין תשובה אובייקטיבית לשאלה זו: אין מצב עדיף בין השניים. לכן הצעתי בעבר שהמפקח על הבנקים ידרוש מהבנקים להציע לציבור במקביל את שני המוצרים וישאיר להם את הבחירה אם לשלם ריבית גבוהה יותר תמורת פטור מעמלת הפירעון המוקדם או לשלם ריבית נמוכה יותר על הלוואה שתהיה אולי חייבת בעמלת סילוק מוקדם (רק במקרה שהריבית במשק תפחת). הצעה זו שלי לא זכתה לתגובה (בסה"כ רשימה בבלוג…). אז נכון שהיוזמה הנוכחית של חברי הכנסת נועדה לבטל את רכיב ההיוון בעמלת הפירעון המוקדם, כלומר היא פועלת לכאורה לטובת הלווים, אבל היא תביא לייקור ריבית המשכנתאות לכלל הלווים.

*רשימה זו פורסמה בשינויי עריכה מסויימים בבלוג JOKOPOST. ראו כאן

צפוי גידול מהיר של החוב הציבורי

מסביבנו, נפגעים כלכליים ממגפת הקורונה קוראים לעזרת הממשלה. הממשלה מהססת, אבל זהו בעיקר רפלקס של כלכלני משרד האוצר: לממשלה לא תהיה ברירה והיא תצטרך "להכניס את היד לכיס" - לסייע לגופים ואנשים שכבר נפגעו, ולהמשיך להזרים כספים למשק בתקופה הקרובה כדי למנוע קריסה של עסקים פרטיים והתפתחות של "אפקט דומינו" הרסני. אז היכן בעצם הבעייה? בהבנה של כולנו שאין לממשלה באמת כיסים - אלו הכיסים שלנו. הממשלה תצטרך ללוות מאיתנו, אבל גם להגדיל את המיסוי. לכן, אחרי למעלה משלושה עשורים של ניהול פיסקלי אחראי שאיפשר למשק הישראלי להקטין את החוב הציבורי לרמה שמקובלת בעולם כ"בריאה" - החוב הציבורי הולך לגדול, ובמהירות.

זו איננה תופעה מקומית - זה יקרה לכל משקי המערב. ה'אקונומיסט' העריך לפני מספר שבועות שהגידול המהיר של החוב הציבורי יחזיר את משקי המערב למציאות ששררה לאחר מלחמת העולם השנייה. אי אפשר להימנע מהצרה הזו - נותר רק לנסות להתנהל בצורה אחראית כדי למזער נזקים. וכמו תמיד מדובר בחיפוש "שביל הזהב": מצד אחד יש לקחת בחשבון שדרושים תקציבים עצומים כדי לתמוך בהמשך תפקודו של המשק הפרטי, לא משהו שהתנסינו בו בעבר, ולקבל החלטות נועזות; מצד שני יש לזכור שחוב ציבורי אינו יכול לגדול במהירות מוגזמת ולכן לא תהיה ברירה לממשלה אלא להגדיל במקביל את גביית המיסים.

ממדי הסיוע הנדרש הם עצומים. לדוגמה, אילו הממשלה היתה מחליטה לשלם שכר ממוצע לכלל אנשי עולם התרבות והבידור שפרנסתם חוסלה בשל המגיפה - מדובר היה בהוצאה חודשית של כחצי מיליארד ש"ח. אבל זהו צעד שהיה צריך להינקט, וכמוהו גם סיוע למועסקים בענפי משק אחרים שנפגעו. העמידה מנגד של הממשלה אינה מבשרת טובות לגבי איכות הניהול של המשבר הכלכלי: דרושה מנהיגות - לא רפיסות.

מימון על-ידי חוב איננו באמת מימון - זהו רק מימון ביניים: דחיית התשלום לעתיד - מישהו הרי יצטרך לשלם את החוב. כדאי להיות יותר ספציפיים בנקודה זו: או שדחינו את התשלום לעתיד הקרוב ואנחנו נשלם אותו (הגדלת מיסוי עתידי), או שהחלטנו שאת החוב ישלמו ילדינו, וזאת בתנאי ששוקי ההון הבינלאומיים לא יחשבו שקצב הגידול המהיר של החוב הציבורי מטיל צל על עתידו של המשק הישראלי.