על בעיית מאזן התשלומים של ארה"ב

 קצת רקע

בעקבות הרשימה על מהלך המכסים האמריקני שפירסמתי בחודש שעבר (ראו כאן) נשאלתי על-ידי קוראים לגבי יכולתה של ארה"ב להמשיך לקיים גירעון שוטף גדול במאזן התשלומים שלה ותוואי עולה של החוב החיצוני מבלי שהדבר יסכן את מעמדה כמעצמה כלכלית מובילה ומבלי שהדבר יפגע במעמדו של הדולר כמטבע המשמש את רוב העולם לניהול רזרבות ולביצוע עיסקאות בינלאומיות. במילים אחרות, נשאלתי אם יש גבול עליון לחוב החיצוני של ארה"ב, ואם כן - מהו המנגנון שיכול להביא לפיצוץ הבועה.

לפני שאנסה להתמודד עם שאלות אלו אציין שאני עצמי חניך של תפיסות כלכליות שמרניות, כאלו שרווחו באקדמיה בשנות ה-70' וה-80'. מודל ההתייחסות של תפיסות אלו לשאלת הגירעון במאזן התשלומים היה תקציב משק הבית, ולכן גירעון בחשבון השוטף נתפס כמצב שלילי, זמני במהותו, כמו החריגה של ההוצאות השוטפות של משק בית מההכנסה. בהתאם, גירעון מתמשך במאזן התשלומים היה עדות למדיניות מקרו-כלכלית כושלת, כזו שעלולה להוביל לפיצוץ. במיוחד רווחה תפיסה זו אצל כלכלנים ישראלים, שחיו תחת האילוץ החמור של מיגבלת מאזן התשלומים של מדינה צעירה וענייה במחצבים, אילוץ שחייב התנהלות מקרו-כלכלית קפדנית וקיצוב השימוש במט"ח. התנהלות זו הנהיגה סולם ערכים משלה: יצוא היה "טוב" ויבוא היה "רע", ובהתאם זכה היצוא לסיוע ממשלתי ועל היבוא הוטלו מכסים גבוהים, כשבמקביל הופעל פיקוח הדוק על תנועות מט"ח.

המציאות הכלכלית הבינלאומית השתנתה בעשורים האחרונים. שיתוף הפעולה הבינלאומי גבר, והיקף הסחר הבינלאומי גדל במהירות (הרבה מעבר לגידול התפוקה). חומות המכס בעולם צומצמו והלכו כשהתחרות הופכת במהירות לגלובלית, שערי החליפין בין מטבעות הפכו לניידים (ובחלק מהמקרים מדינות עברו למטבע אחיד, גושי), והחלו תנועות הון פרטיות נמרצות בין המדינות. הגלובליזציה של שוקי ההון גרמה לכך שההון הפרטי העולמי זורם למדינות שבהן הזדמנויות ההשקעה הן האטרקטיביות ביותר. רכיבי החשבון השוטף של מאזן התשלומים (סחר הסחורות, סחר השירותים) איבדו את הבכורה בשוקי הכספים לטובת תנועות הון בינלאומיות אוטונומיות, פרטיות, כאלו המונעות על-ידי שיקולי השקעות. 

בעולם המתפתח נוצרו אפשרויות חדשות לצמיחה ושגשוג. שיקולים של התייעלות עולמית הכתיבו את הצורך להעביר קווי ייצור תעשייתיים ממדינות מפותחות, שבהן שכר העבודה גבוה, למדינות תת-מפותחות, שבהן שכר העבודה נמוך. מגמה זו הייתה הפוכה לאינסטינקט הקודם, הלאומי, של הגנה על הייצור המקומי בעזרת חומות הגנה כלכליות (מכסים) ואחרות (תקינה, מיגבלות על יבוא). הגירה בינלאומית זו של קווי ייצור סיפקה תעסוקה לכוח העבודה העצום של המדינות הלא-מפותחות ואיפשרה להן לצמוח במהירות תוך שיפור מתמיד של רמת ההכנסה, ובמקביל הוזילה את מחירי המוצרים התעשייתיים במדינות המפותחות. הרווחה הכלכלית העולמית שנוצרה בזכות הגלובליזציה בעשורים אלו היא הגשמה של החזון של הוגים כלכליים שהעלו עוד לפני כ-200 שנה על נס את היתרון העולמי הטמון בעיקרון של התמחות וחליפין (בניגוד לכלכלה אוטרקית). זה לא היה מסע קל: היצרנים המקומיים תמיד התנגדו, בתואנות שונות, לתחרות מחו"ל ויצרו לחץ כבד על הפוליטיקה המקומית להבטיח הגנה מפניה.

בעולם החדש קנו המדינות המפותחות מוצרי תעשייה ממדינות מתפתחות, ובכך נוצר עודף יבוא בחשבון הסחורות שלהן. הן מימנו עודף יבוא זה של סחורות  על-ידי יצוא שירותים (ביטוח, שירותים פיננסיים, תיירות והכנסות מהשקעות), ובהמשך - על-ידי עודפים בחשבון ההון שמקורם בכניסה של השקעות בינלאומיות למדינות המפותחות. החשיבות של הקפדה על איזון של  חשבון השוטף, ועוד יותר של החשבון המסחרי - יבוא ויצוא סחורות - פחתה עם הזמן, וזה מובן. בעולם יציב, פורח וליברלי נראה היה ששוקי ההון והמטבע יכולים להתנהל עצמאית ואין עוד צורך בהכוונה ובהתערבות של ממשלות במאזן התשלומים, למעט במקרים של משברים גלובליים ושל מדינות כושלות.

המהלך של הנשיא טראמפ מבשר אולי את סופה של תקופה. להפתעת רוב המימסד הכלכלי, הוא הציע פרשנות חדשה לגירעון המתמשך במאזן התשלומים של ארה"ב: לדבריו, ארה"ב "נשדדת" על-ידי שותפות הסחר שלה, שדיללו את קווי הייצור התעשייתיים שלה על-ידי יבוא זול. זהו, לדבריו, ניצול מכוון לרעה של מדיניותה הליברלית של ארה"ב. העדות הניצחת ל"שוד" היא הגירעון בחשבון השוטף (ועוד יותר: בגירעון המסחרי) של ארה"ב, שמבטא לדבריו "הפסד" שמקורו בהחלטה עוינת של שותפות הסחר להימנע מקניות של תוצרת אמריקנית. עוצמת ה"שוד", לדבריו, נמדדת על-ידי הגודל היחסי של הגירעון (היחס בין הגירעון ליצוא). התיקון, לדבריו, יבוא על-ידי הטלת מכסים על היבוא משותפות הסחר, וכל שותפת-סחר "תיענש" בשיעור מכס נפרד שיהיה פונקציה של הגודל היחסי של הגירעון מולה. עוד לפני שנשאל את עצמנו מה צפוי לקרות לכלכלת ארה"ב ולכלכלת העולם כתוצאה מהחבטה שגורם מהלך המכסים, ברור שמטרת הצעד הזה היא לשנות את פני הסחר העולמי: לצמצם את הגירעון במאזן התשלומים של ארה"ב, ובפרט - להשיב את קווי הייצור התעשייתי ש"נגנבו" לארה"ב. לפי חזון זה, הייצור התעשייתי בארה"ב יתאושש בזכות המכסים, ואיתו תגדל התעסוקה בארה"ב.

האם זה יקרה? רוב הכלכלנים מאמינים שלא, ושיש סיכוי שמדובר בעיקר במהלך שמטרתו תודעתית-הפגנתית ושטראמפ לא באמת ינסה לממש אותו. ושהשינויים התכופים שעליהם כבר הכריז הנשיא הם לכאורה עדות לכך שלא מדובר בתוכנית סדורה. הם גם מאמינים שאם בכל זאת טראמפ ינסה לממש את מדיניות המכסים שעליה הכריז - לא רק שהמהלך ההיסטורי של מעבר קווי הייצור התעשייתיים מארה"ב לאסיה איננו רוורסיבילי, אלא שהטלת המכסים תגרום לפגיעה בסחר העולמי, לפגיעה בייצור התעשייתי העולמי, ולהאצת האינפלציה, והנפגעת העיקרית תהיה ארה"ב. אבל הבעיה חמורה אף יותר: המהלך עלול לא רק להביא להאטה כלכלית חד-פעמית בארה"ב, אלא הוא מאיים על עתידה של ארה"ב כמרכז הפיננסי הבינלאומי. ואז זה כבר עלול להוביל למפולת ולאסון כלכלי עבור ארה"ב.

מהו מקור הגירעון במאזן התשלומים של ארה"ב?

מהו מקורה של התפיסה השמרנית של מאזן התשלומים, זו שמתייחסת לגירעון בחשבון השוטף כאל תופעה בעייתית? זהו שריד מתקופה אחרת, שבה המערכות המוניטריות הלאומיות נשענו על בסיס הזהב, ושבה מדינה שנקלעה לגירעון במאזן התשלומים נאלצה לממן אותו על-ידי מסירת מטילי זהב למדינות האחרות. בעולם כזה, מדינות שמרו על סחר בינלאומי מאוזן כדי לשמור על יתרות הזהב ולמנוע בכך התפתחות של משבר מוניטרי שהיה מוביל לשפל כלכלי. העולם המודרני שונה: הוא איננו מתנהל עוד על "בסיס הזהב", הוא אימץ משטר של שערי חליפין ניידים כדי לווסת (אוטומטית!) מצבים של אי-שיווי-משקל, והליברליזציה איפשרה את התפתחותם של שוקי הון בינלאומיים. אז נכון אמנם שעדיין קיימות מדינות תת-מפותחות שמיגבלת מאזן התשלומים אצלן היא אפקטיבית (ואולי אפילו קריטית), שנאבקות לממן יבוא של חמרי-גלם ומכונות על-ידי תמרוץ עמוק של היצוא (לרוב - של היצוא התעשייתי) כיון שהן אינן יכולות להישען על מימון משוקי ההון הבינלאומיים. זה היה גם הסיפור של המשק הישראלי לאורך חמשת העשורים הראשונים לקיומו, עד שהופעלה התוכנית לייצוב המשק (1985). אבל זה איננו הסיפור של משקים מפותחים כיום ובוודאי שלא הסיפור של המשק האמריקני. במשקים מפותחים ייתכן מצב שבו עודף/גירעון מתמשך בחשבון השוטף ממומן באמצעות תנועות הון. זה נכון במקרה של ארה"ב שבו זרם השקעות מחו"ל מממן גירעון מתמשך בחשבון השוטף, וזה נכון במקרה של סין שבו השקעות סיניות בחו"ל ממומנות על-ידי עודף מתמשך בחשבון השוטף.

נסתכל על הדוגמה הבאה. גרף מס' 1 מציג את עודף היצוא האמריקני (מבוטא במונחי תוצר) בשמונה העשורים האחרונים. אנו רואים בשנים הראשונות את התרומה האמריקנית לשיקום אירופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, כשהמשק האמריקני סיפק את צרכי אירופה באמצעות עודף יצוא. לאחר תקופה ארוכה של איזון (שנמשכה עד לתחילת שנות ה-80') עבר המשק האמריקני למצב של גירעון כרוני שגודלו נע בין 2.5 ל-5 אחוזי תוצר (כדי לסבר את האוזן: הגירעון בחשבון השוטף הסתכם בשנת 2024 ב-1.1 טריליון דולר).

גרף מס' 1: עודף היצוא של ארה"ב, 1945 עד 2023

מקור: קרן המטבע הבינלאומית

ראשית, יש להבין שגירעון במאזן התשלומים הוא מצב שבו ארה"ב קונה מהעולם יותר סחורות ושירותים משהיא מוכרת לו, ובתמורה - היא מוכרת לעולם יותר נכסים משהיא קונה ממנו. המחשה טובה למה שנאמר כאן עולה מהגרף הבא, שמקורו בבלוג המצוין של הכלכלן פול קרוגמן, זוכה פרס נובל לכלכלה. בחלוקה של רכיבי מאזן התשלומים (2024) לשניים - מוצרים (סחורות ושירותים) מול נכסים - נראה בבירור שארה"ב קונה מהעולם יותר מוצרים משהיא מוכרת לו, והעולם קונה מארה"ב יותר נכסים משהוא מוכר לה.

גרף מס' 2: מאזן התשלומים של ארה"ב, 2024

מקור: הבלוג של פול קרוגמן

אבל כיצד יכול המשק האמריקני לקיים גירעון כרוני במאזן התשלומים? איזה נכסים היא מוכרת לו? 

יש לכך שתי תשובות: הראשונה - שהגיאות המתמשכת של הכלכלה האמריקנית בשילוב עם עוצמתה המדינית והצבאית של ארה"ב משכו הון בינלאומי להשקעות בארה"ב; זרם ההשקעות התבסס על יציבותה הכלכלית של ארה"ב, על שלטון חוק ומערכות אכיפה אפקטיביות, על ריכוז של הון אנושי וידע טכנולוגי, על מיסוי נמוך ועל סביבת השקעות אוהדת בארה"ב. השנייה - שבעקבות הפריחה הכלכלית של ארה"ב הפך הדולר האמריקני למטבע המבוקש בעולם לאחזקת רזרבות: העולם מוכר לארה"ב סחורות כדי לצבור דולרים. ההעדפה של מדינות שונות להחזיק את היתרות הבינלאומיות שלהן בדולר גרמה לכך ששער הדולר נשמר גבוה משהיה לולא ביקוש זה לנזילות. מעבר לכך, העובדה שמדינות משקיעות את רזרבות הדולרים שלהן באיגרות החוב של הממשלה הפדרלית גרמה לכך שהריבית שמשלמת הממשלה הפדרלית על החוב שלה נותרה נמוכה. להערכת הכלכלן קנת רוגוף, מי שהיה הכלכלן הראשי של קרן המטבע הבינלאומית, הביקוש העולמי להחזקת נזילות באגרות חוב פדרליות הביא להוזלה היסטורית של הריבית על החוב הממשלתי ב-0.5-1%. הוזלה זו מתגלגלת לריבית הממוצעת שמשלמים חברות הסקטור הפרטי ואפילו לווי המשכנתאות בארה"ב. 

לזרימת ההון הבינלאומי לארה"ב, ששמרה את שער החליפין של הדולר גבוה, הייתה השפעה בעייתית: היא העיקה על כושר התחרות הבינלאומי של היצרנים האמריקניים. היא האיצה, לכן, את המגמה של התכווצות קווי הייצור התעשייתי המקומיים מול התחרות מאסיה. קיימת אמנם האשמה, שזכתה לפופולריות במחנה הרפובליקני, שכל הפגיעה בתעשייה האמריקנית והירידה המתמשכת של היקף התעסוקה בסקטור התעשייתי מקורן בתחרות המחריפה עם מדינות אסיה. אבל יש לזכור שירידת משקלה של התעשייה בסך התעסוקה היא תופעה ארוכת-טווח ובלתי נמנעת שמונעת על-ידי התפתחות טכנולוגית והכנסת תהליכי מיכון ואוטומציה, ממש כפי שקרה לחקלאות האמריקנית חצי מאה קודם לכן - לא כולה תוצאה של תחרות בלתי הוגנת מצד מדינות זרות כפי שטוענים הרפובליקנים. בכל מקרה, כיוון התהליך הוא הפוך לזה האינטואיטיבי: לא חולשת היצרנים האמריקנים והגירעון בחשבון השוטף של מאזן התשלומים יצרו חוב ענק למשק האמריקני, אלא העודף בחשבון ההון שמקורו בזרימת השקעות זרות אוטונומיות למשק האמריקני הוא שדחף לייסוף הדולר, לפגיעה בייצור המקומי ולמצב כרוני של גירעון במאזן התשלומים.

אז היכן נעוצה הבעייה?

המשק האמריקני נמצא כיום בנקודה חיובית בראייה היסטורית: צמיחה נאותה, תעסוקה גבוהה, ואינפלציה שמתיישבת עם היעד המוניטרי שנקבע. זהו הישג מרשים אם זוכרים את מגפת הקורונה שגרמה לירידת הרכבת הכלכלית מהפסים, לצמצום דרמטי של הסחר העולמי, לפגיעה בתעסוקה, לצבירת חובות לאומיים גדולים, ולהתפרצות אינפלציונית. אז בניגוד למה שמספר לנו הממשל החדש בארה"ב - מצבו של המשק האמריקני סביר: הוא איננו נמצא במצוקה כלכלית, הגירעון במאזן התשלומים איננו "הפסד" שחייבים לטפל בו מיידית, אין באמת מדינות "רעות" ש"גונבות" את התעסוקה מהמשק האמריקני, אין באמת סיבה למלחמת דון קישוט שמטרתה להחזיר את קווי הייצור התעשייתיים לארה"ב, ומלחמת המכסים שיזם הנשיא טראמפ איננה אלא קוריוז הזוי, משהו כמו "הניצחון המוחלט" או "ציר פילדלפי" אצלנו. ובכל זאת עולה השאלה: האם המצב שבו נמצא המשק האמריקני, של גירעון כרוני עצום במאזן התשלומים, הוא סביר? האם הוא יציב (sustainable) בטווח הארוך? האם אין מקום לדאגה ולהתערבות פדרלית ואפשר לסמוך על השווקים שידאגו לעתידנו?

התשובה איננה נמצאת בגוף השאלה - היא תלויה בשאלה מה יקרה למשק האמריקני בעתיד: מאחר שמצב של גירעון כרוני במאזן התשלומים מתאפשר על-ידי עודף כרוני בחשבון ההון של ארה"ב מול העולם, המשך המצב הקיים תלוי בשאלה אם העודף העצום בחשבון ההון במאזן התשלומים של ארה"ב הוא יציב ויימשך גם בעתיד. כדי להבטיח זאת ארה"ב חייבת לשמור על זרימת ההון הבינלאומית לצרכי השקעה בארה"ב ולשמור על מעמדו של הבינלאומי של הדולר האמריקני כמטבע המשמש את העולם לאחזקת רזרבות בינלאומיות. האם צפוי שזה יקרה? זה תלוי במידה רבה בהתנהלותה הכלכלית של ארה"ב ובאמון הבינלאומי במדיניות הכלכלית של ארה"ב.

בעייה ראשונה בהקשר זה היא התנהלותה הפיסקלית של הממשלה הפדרלית. בגרף מס' 3 שלהלן מוצג הגירעון השוטף בתקציב הממשלה הפדרלית מאז 1929 כשהוא מבוטא באחוזי תוצר. היסטורית, הממשלה הפדרלית הרשתה לעצמה לממן את הוצאותיה על-ידי גירעון משמעותי רק במצבים מיוחדים שנראו מוצדקים כלכלית: מדיניות ה-New Deal של הנשיא רוזוולט לחילוץ המשק מהשפל הכלכלי של שנות ה-30', הסיוע לשיקום כלכלת אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה ("תוכנית מרשל"), המיתון הכלכלי לאחר משברי האנרגיה של 1973 ו-1979, המשבר הפיננסי של 2009, ומגפת הקורונה (2020). אבל מהגרף ניתן גם לראות שמעבר לאירועים הכלכליים הבדידים שבהם ניתן אולי להצדיק את התפרצות הגירעון, קיימת תופעה גורפת: למעט הפוגה קצרה בשנים 1997-2001, ארה"ב נמצאת במצב כרוני של גירעון פדרלי משמעותי. לדוגמא, בשנת 2024 הגיע הגירעון הפדרלי ל6.3% במונחי תוצר. אם כך, גירעון פיסקלי אינו תופעה שצצה כשמתרחשים אירועים משבריים, אלא זוהי מציאות קבועה, תוצאה של בחירה מודעת: הממשלה הפדרלית איננה מממנת את הוצאותיה התופחות בדרך רציונלית, כלומר באמצעות גביית מיסים, אלא באמצעות צבירת חוב פנימי - מכירת אג"ח. 

גרף מס' 3: העודף/הגירעון בתקציב הפדרלי בשנים 1929-2024 (אחוזי תוצר)

לגיטימי שממשלות תממנה חלק מהוצאותיהן באמצעות הגדלת החוב. אחרי הכול, האינפלציה שוחקת את החוב הקיים, והצמיחה הכלכלית מקטינה את היחס שבין החוב לתוצר. לכן ההסתכלות השמרנית איננה על החוב במונחי דולרים אלא אם יתרת החוב גדלה לאורך זמן במונחי תוצר. מסתבר שלארה"ב יש בעייה ארוכת-טווח שאותה ניתן לראות היטב בגרף מס' 4 להלן: החוב הפנימי של ממשלת ארה"ב (במונחי תוצר) עלה מרמה של כ-30% בסוף שנות ה-70' לרמה של כ-60% בשנות ה-90' (ועד למשבר הפיננסי), והוא מטפס מאז בהתמדה. ב-2024 הוא הגיע לרמה של 120%. 

גרף מס' 4: יחס חוב/תוצר, 1974-2024

זהו איתות בעייתי, שמטיל צל על עתידו של המשק האמריקני. זה אומר שהממשלה הפדרלית, כשיטה, בוחרת שלא לממן את הוצאותיה באמצעות גביית מיסים אלא באמצעות יצירת חוב, מן הסתם בגלל חולשה פוליטית מול הסקטור הפרטי. ובהביננו שמדינות העולם מחזיקות רזרבות עצומות בדולרים בגלל חוסנו של המשק האמריקני וחלק מרזרבות אלו מושקעות באג"ח של ממשלת ארה"ב - אנחנו יכולים כעת לחבר בין הדברים: ממשלת ארה"ב מממנת חלק משמעותי מהוצאותיה על-ידי צבירת חובות בינלאומיים. ויש לשים לב שלא מדובר בתופעה שקשורה לנשיא טראמפ או לממשל מסוים אחר: מדובר בתופעה קבועה, כזו שמתקיימת כבר כארבעה עשורים, ולכן משותפת כמעט לכל המימשלים. הממשלה האמריקנית העדיפה לאורך זמן לנצל את זרימת ההון הבינלאומי לארה"ב ואת היתרונות הנובעים מהיות הדולר האמריקני המטבע המועדף לאחזקת רזרבות בינלאומיות לא רק למימון השקעות, אלא במידה רבה גם למימון הוצאותיה השוטפות.

האם זהו מצב יציב? קשה לדעת. ייתכן שיש בגירעון הפיסקלי הכרוני איום בטווח הארוך על יציבותו של התהליך נשוא רשימה זו, של זרימת הון בינלאומי לארה"ב לצורך מימון השקעות ושל שמירה על מעמדו הבינלאומי של הדולר כמטבע הנבחר לאחזקת יתרות. מאחר שמדובר בשאלה אסטרטגית כבדת-משקל מבחינת ארה"ב, סביר היה שניהול סיכונים נכון יותר היה מחייב לאמץ מדיניות כלכלית שמרנית, כזו שתחתור לצמצם דרסטית את הגירעון הפיסקלי ולשאוף לעלות על תוואי יורד של יחס החוב לתוצר. וכאן מתעוררת הבעייה השנייה: מדיניותו הכלכלית המוצהרת של הנשיא טראמפ. לפי הבטחותיו לבוחר, הוא אמור לקצץ משמעותית את שיעורי המס ובכך להגדיל משמעותית את הגירעון הפדרלי ואת החוב הפנימי. במקביל, מדיניות המכסים שלו עלולה לגרום לזעזועים שיביאו לפגוע בצמיחת המשק בשנים הקרובות ולהאצת קצב האינפלציה, התפתחות שעלולה לפגוע גם בזרימת ההשקעות הבינלאומיות לארה"ב. אם נוסיף את ההתנפלות של הממשל החדש על תקציבי המחקר האקדמי - נקבל אולי תחזית פסימית לגבי היכולת של העודף בחשבון ההון להימשך ללא הפרעה, מה שיביא אולי להיחלשות המטבע האמריקני בשוקי המטבע. מרגע שזה יקרה, ובהתחשב בתגובות אפשריות של מדינות העולם למלחמת הסחר ובאפשרות שמדינות ישקלו מחדש אם להמשיך ולהחזיק ביתרות הדולריות שלהן - ייתכן שאנחנו מתקרבים לסכנה של בריחת הון. בריחת הון שכזו לא רק שתפגע בכלכלת ארה"ב, אלא שהיא בעלת פוטנציאל להשפיע לטווח ארוך על המודל הייחודי של מאזן התשלומים של ארה"ב, שנע עד כה מהצלחה להצלחה. זה היה סוג של גלגל תנופה ענק, שאיפשר פריחה מתמשכת למשק האמריקני, וייתכן שפעולתו תיפסק. ייתכן אז מצב של קטסטרופה.

וכאן מתחייבת מילה של הסתייגות. מסע העסקים של הנשיא טראמפ במזרח התיכון הניב כנראה חתימה על עיסקאות בהיקף העולה על שני טריליון דולר. יש בעיסקאות אלו פוטנציאל כלכלי משמעותי: הן ממוקדות בטכנולוגיה אזרחית וצבאית, והן עשויות להזרים השקעות-עתק לתחומי הבינה המלאכותית וההיי-טק. בכך, זהו צעד הפוך ליוזמת המכסים, שמטרתה המוכרזת הייתה החזרת קווי ייצור של תעשיות מסורתיות לארה"ב. קשה לי ליישב את הניגודים בין ההכרזות הקודמות של טראמפ (חזרה לקידוחי נפט, החזרת קווי ייצור של תעשיות רכב, גירוש עובדים זרים וכו') עם האפשרויות שנפתחות לאור ההסכמים הכלכליים החדשים עם מדינות המפרץ.

מלחמת המכסים - זיכרון היסטורי

 

ב-2.4.2025 הכריז הנשיא טראמפ על Liberation Day: שינוי מרחיק-לכת של המדיניות המסחרית של ארה"ב שעיקרו העלאת שיעורי המכס (Tariffs) על היבוא המסחרי לארה"ב (ראו את ההכרזה כאן). השימוש במכס אינו פרק אחד מתוך מדיניות מסחרית מורכבת - הוא ליבת המדיניות החדשה. כפי שטען הנשיא טראמפ במסע הבחירות שלו: "I always say 'tariffs' is the most beautiful word to me in the dictionary". מדובר באירוע בעל חשיבות היסטורית: הפעם הקודמת בה חוקק הקונגרס האמריקני חוקי מכס היתה לפני 95 שנים, כשאושרה הצעת החוק של Smoot-Hawley ב-1930. אותו אירוע הפך במהלך השנים לדוגמא לכישלון היסטורי: הוא מפורסם בכישלונו להשיג את מטרתו, שהיתה לחלץ את החקלאות האמריקנית משפל כלכלי. הלקח שנלמד הוא מרחיק-לכת: בעקבות האירוע, הסמכות לקבוע הסכמי-סחר בין-מדינתיים הועברה במידה רבה מהקונגרס לנשיא, וגם במצבים של מיתון כלכלי שארעו עשרות שנים לאחר מכן נמנעו נשיאים אמריקניים מהטלת מכסי-מגן בגלל לקחי אותו אירוע. השימוש במכסים הלך ונמוג, עד לכניסתו לתפקיד של הנשיא טראמפ. מסתבר שהלקחים של הכישלון של 1930 נשכחו.

כלכלנים לא אוהבים את השימוש במכסים להשגת מטרות כלכליות: הם רואים בהם כלי-מדיניות מגושם שעלול לגרום להשפעות-לוואי שליליות (ולרוב בלתי-צפויות) על הקצאת המקורות במשק ועל יעילותו. היסטורית, תפקידם של מכסים היה בעיקר פיסקאלי - אמצעי לגיוס מקורות למימון פעילות הממשלה - בהעדר מערכות אפקטיביות לגביית מיסים ישירים (מיסי ההכנסה הונהגו בארה"ב רק לאחר מלחמת האזרחים). במחצית השנייה של המאה ה-19, לאחר שהונהגו מיסים ישירים, הצטמצם תפקידם של המכסים להגנה על ייצור מקומי מפני תחרות מחו"ל. שינוי תפיסתי נוסף התרחש במחצית השנייה של המאה ה-20, לאחר השפל הכלכלי העולמי ובעיקר לאור המאמץ לשיקום הכלכלות לאחר ההרס של מלחמת העולם השנייה: השאיפה  של מדינות המערב הייתה לתמוך בשיקום המשקי באמצעות עידוד הסחר העולמי ושיתוף פעולה בינלאומי. השימוש במכסים - כלי-מדיניות ששייך לתקופת הלאומיות ולהעדפת הייצור המקומי, חלק מהתפיסה של Beggar Thy Neighbor - הלך והצטמצם. תפקיד המכסים הפך להיות תמיכה במסגרות לשיתופי פעולה בין-מדינתיים כמו האיחוד האירופי (EU), אזור הסחר החופשי של צפון אמריקה (NAFTA) ואירגון הסחר העולמי (WTO).

האירוע הנוכחי הוא חסר-תקדים. הוא איננו תוצאה מתגוננת של זעזוע חיצוני או משבר כלכלי - מצבו של המשק האמריקני הוא טוב - אלא הוא מהלך יזום שנובע מתפיסה אידיאולוגית ושעלול כנראה לגרום להתפתחותו של משבר כלכלי בינלאומי. הוא ייחודי בעוד מובן: ההחלטות לא התקבלו בקונגרס באמצעות חקיקה רגילה, ואינן תוצאה של עבודת-מטה מעמיקה ותהליך פוליטי ארוך של הסכמות ופשרות - זוהי גחמה של יחיד, והאמצעי להפעלתו הוא צווים נשיאותיים. בתוך שבועיים מההכרזה, אנו עדים לסידרת שינויים בשיעורי המכס ולהסברים משתנים, לעיתים אפילו מנוגדים, של מטרתם. תגובות שליליות מצד שותפות הסחר של ארה"ב מעלות אפשרות שהעולם עומד בפני מלחמת-סחר שתפגע בהתפתחות הכלכלה העולמית. הפיכת המהלך למלחמה כלכלית של ארה"ב בכל העולם איננה נראית כדרך שתביא לחיזוק הכלכלה האמריקנית. ומאחר שרוב היבוא מסין לארה"ב איננו מוצרים מוגמרים אלא תשומות-ייצור - שהרי שרשראות הייצור הפכו בעשורים האחרונים לבינלאומיות - יש למהלך פוטנציאל הרס מדאיג.

אז מה קרה ב-1930?

במהלך מלחמת העולם הראשונה (1914-1918), כשאירופה הייתה שקועה במלחמה שפגעה קשות בכלכלתה, מילאה ארה"ב (שהצטרפה למלחמה רק ב-1917) תפקיד קריטי באספקת מזון ל"מדינות ההסכמה". כתוצאה, החקלאות האמריקנית חוותה פריחה כלכלית מהירה, שגרמה מצידה להשקעות גדולות בציוד חקלאי. אלא שפריחה זו לא האריכה ימים: בעוד שסיום המלחמה הביא לצמיחה מהירה ומתמשכת של ענפי התעשייה והיצוא התעשייתי האמריקני - התאוששות החקלאות האירופית לאחר המלחמה הביאה לירידה מתמשכת של הביקוש לתוצרת החקלאית האמריקנית. כך, בעוד שאמריקה כולה חוותה גיאות כלכלית ארוכה (שנות ה-20' הידועות) - את החקלאות פקד שפל מתמשך, ירידת מחירי התוצרת החקלאית והגירה של חקלאים אל הערים בחיפוש אחר מקורות הכנסה חלופיים. ההתפתחויות הכלכליות הביאו ללחץ על הממשל לנקוט בצעדים לתמיכה ממשלתית בחקלאים: אחרי הכל, החקלאות באמריקה לא נתפסה רק כמשלח-יד אלא כמסורת אמריקנית, כדרך חיים, כחלק מהזהות. כשליש מכוח העבודה האמריקני היה מועסק אז בחקלאות. 

אבל כיצד תומכים בחקלאים? פתרון אפשרי אחד היה תמיכות ישירות ממשלתיות בחקלאים: סובסידיה שתגדיל את התמורה שמקבלים החקלאים עבור היצוא, או מחיקת חובות לבנקים של החקלאים שנקלעו לקשיים. פתרון זה לא היה אפשרי לאור ההתנגדות הנרחבת לרעיון של הגדלת הוצאות הממשלה באמצעות יצירת גירעון ממשלתי, ובגלל וטו שהטיל הנשיא קלווין קולידג' על הניסיונות למתן סובסידיות. פתרון אלטרנטיבי היה להגן על החקלאים מפני יבוא מתחרה באמצעות הטלת מכסים. לכאורה, היה לרעיון המכס הנמקה מסוימת: בעוד שהייצור החקלאי לא נהנה ממכסי-מגן - הייצור התעשייתי זכה להגנה מיבוא מתחרה, מה שגרם לנזק לחקלאים שנאלצו לשלם מכס על תשומות ולא נהנו מהגנה של מכס מקביל על יבוא חקלאי מתחרה. לכן אחד הנימוקים שהועלו על-ידי תומכי היוזמה היה יצירת מכס אחיד על מוצרי חקלאות ותעשייה. ואמנם, זהו כיוון הפתרון שאומץ: הרחבת המכס על יבוא תעשייתי כך שיחול גם על יבוא חקלאי. הבטחות ברוח זו ניתנו לחקלאים האמריקניים במהלך מסעות הבחירות של המועמדים לקראת הבחירות של סוף 1928. זה הביא ליוזמה בקונגרס האמריקני לחקיקת חוקי מכס חסרי-תקדים שקיבלה את השם Smoot-Hawley על שמם של יוזמי החוק. הצעת החוק הוגשה לקונגרס בינואר 1929.

 מנקודה זו - הכל איבד כיוון. כדי לגייס תמיכה בחקיקה נדרשו יוזמי החוק לצרף נציגים של מדינות שלא היה להם עניין רב בהגנה על חקלאות אבל היה להם עניין במתן הטבה לבוחריהם בתחומים אחרים. כך, נציגי מדינות שונות היתנו את תמיכתם ביוזמת החקיקה בכך שלהצעת החוק יתווספו סעיפים המבטיחים הגבהה של חומת המכס על ייצור תעשייתי, ובפרט ייצור תעשייתי במדינות שהם מייצגים. משלב לשלב נוספו דרישות להטלת מכס על מוצר נוסף. זו הייתה קואליציה של תומכי מכס, ורשימת סעיפי המכס התארכה והלכה. הדיונים בוועדות הקונגרס התארכו והפכו לדיונים פרטניים בכל סעיף מכס בנפרד. כך, החקיקה הושלמה רק כעבור כשנה וחצי, ביוני 1930. בינתיים, הבורסה לניירות ערך קרסה (אוקטובר 1929) ובעקבות הקריסה התחולל משבר פיננסי שהטיל את המשק האמריקני (ואת העולם כולו) לשפל היסטורי עמוק. 

היסטורית, היוזמה של Smoot-Hawley הפכה לפיאסקו ולקחיה שימשו את קובעי המדיניות בארה"ב כמעט מאה שנים. מהלך שמטרתו המוצהרת הייתה לסייע לסקטור החקלאי - לא סייע לו. רוב התוצרת החקלאית (חיטה, תירס, פולי סויה) ממילא לא הייתה חשופה ליבוא מתחרה, והתגובה הבינלאומית העויינת ליוזמת המכס הביאה לפגיעה ביצוא האמריקני. הניסיון לעצור את הירידה ההיסטורית של שיעור התעסוקה בחקלאות היה חסר-תוחלת: התיעוש החקלאי המהיר של המאה האחרונה גרם לכך שמספר המועסקים בחקלאות האמריקנית ירד ברציפות והוא מתקרב ל-1%. ובכל זאת, ולמרות פטיציה שהגישו כ-1,000 כלכלנים לנשיא הרברט הובר להטיל וטו על החוק עוד בשלב החקיקה - הוא עבר.

המורשת של החוק הייתה חשובה - בעיקר האודיסיאה של החקיקה וכישלונו בהשגת מטרותיו המוצהרות. שני יוזמי החוק איבדו את מושביהם בקונגרס. הנשיא רוזוולט שנכנס לתפקידו ב-1933 דאג לבטל את רוב ההשפעות השליליות שלו. התפיסה של חקיקה כלכלית על-ידי הקונגרס כשמדובר במו"מ מול מדינות שותפות-סחר השתנתה והיוזמה עברה מאז לידי הנשיא. הרעיון של סחר בינלאומי חופשי כמנוע לייצוב ושיפור הכלכלה העולמית תפס את מקומו, והעיסוק במכס הפך להיות חלק ממערך הכלים ליצירת שיתופי-פעולה בינלאומיים - לא לניהול קרבות-רחוב. הרעיון של פרוטקציוניזם כאמצעי לחיזוק המשק איבד מחשיבותו.

ואז הגיע הנשיא טראמפ.

מהלך המכסים האמריקני

 

בשבוע שעבר - 2.4.2025 - הכריז הנשיא טראמפ על מצב חירום לאומי עקב "גירעון מסחרי גדול ומתמשך" במאזן התשלומים של ארה"ב מול שאר העולם והורה על הטלת מכס אחיד בשיעור של 10% על כלל יבוא הסחורות לארה"ב. לוח המכסים החדש הופעל החל מ-5 באפריל 2025. מעבר למכס האחיד שהוטל על היבוא מ-185 מדינות, הוטלו מכסים בשיעורים נבדלים על היבוא מכ-60 מדינות שיש להן עודף מסחרי במאזן התשלומים עם ארה"ב. שיעור המכס לכל מדינה נקבע לפי נוסחה פשוטה: מחצית מהיחס בין העודף הנ"ל להיקף הסחר. שיעור זה מתקרב בשיאו לכ-50% (יבוא מקמבודיה, וייטנאם, לאוס).

הטענה העקרונית שבבסיס המהלך היא בוטה: גירעון במאזן תשלומים כמוהו כהפסד, כי הוא משקף פגיעה בייצור ובתעסוקה האמריקנים. מטענה זו נגזר עיקרון פעולה: להטיל מכסים על היבוא לארה"ב כדי להגן על התעשייה האמריקאית מפני "תחרות לא הוגנת" מצד מדינות אחרות ובכך ליצור (יותר נכון: להחזיר) מקומות עבודה על-ידי עידוד חברות אמריקניות להעביר את קווי הייצור שלהן בחזרה לארה"ב. מעבר להשפעה הריאלית המקווה על הפעילות הכלכלית במשק האמריקני ישנו גם מניע פיסקאלי: המכס על היבוא ייצור מקור הכנסה פדרלי חדש שיאפשר להפחית את שיעורי המס המוטלים על החברות האמריקניות ואולי גם להקטין את גודל החוב החיצוני של ארה"ב.

המהלך של הנשיא טראמפ גרם למפולת מיידית בשוקי המניות העולמיים (בתוך פחות משבוע התקרבה הירידה המצטברת של מדד ה-S&P 500 ל-20%, שיעור המזכה את האירוע בהבחנה "שוק דובי"). בתגובה, הוא גרר תגובות נזעמות מצד מדינות ומצד אירגונים כלכליים בינלאומיים. הטענה העיקרית היא לא רק כנגד התפתחותה של מלחמת סחר בינלאומית, אלא שהממשל האמריקני החדש מפרק את ההסדרים הבינלאומיים שהונהגו לאחר מלחמת העולם השנייה ונוטש את בני בריתו ההיסטוריים. זה אמנם נראה כך אם מחברים את המהלך החריג של העלאת המכסים לטענות הבוטות של הנשיא טראמפ על כך שארה"ב נסחטת בקביעות על-ידי שותפיה ההיסטוריים לאירגונים הבינלאומיים שאינם משתתפים בנטל הכלכלי ולהצהרותיו לגבי נסיגת ארה"ב מתמיכה באוקראינה בסכסוך הצבאי מול רוסיה. 

אווירת המשבר הפיננסי המתעצמת אינה מובנת במלואה, בעיקר לא תחושת ההפתעה סביב המהלך - הדברים הרי נאמרו מראש: טראמפ הכריז עוד במהלך מסע הבחירות על כוונתו זו בחסות המוטו Make America Great Again והוא נקט במהלכים חלקיים ברוח זו עוד בקדנציה הראשונה שלו כנשיא. מן הסתם, הציבור לא התייחס להכרזותיו במלוא הרצינות, אם בגלל ההתייחסות הכללית לדמות המרצדת שהקרין ואם בגלל תמימות-דעים בין הכלכלנים שמהלך כזה הוא חסר-תכלית ויביא רק לפגיעה בכלכלת ארה"ב: הוא יוביל להאצת קצב האינפלציה, והוא יגרום לפגיעה בעסקים האמריקניים אם שותפות הסחר של ארה"ב יגיבו בהעלאות מכסים נגדיות ויגרמו לפריצת מלחמת-סחר. מעבר לכך, היעד של החזרת קווי ייצור תעשייתי לארה"ב נתפס בעיני כלכלנים כחסר-סיכוי: העולם נמצא לאחר תהליך כביר וארוך-טווח של גלובליזציה שבמהלכו שרשראות הייצור הבינלאומיות התארגנו מחדש בצורה יעילה, כשרוב מקטעי הייצור התעשייתי עברו בהדרגה ממדינות מפותחות שבהן הייצור הוא יקר-יחסית למדינות שבהן קיים יתרון יחסי (קרי: כוח-אדם זול). האם באמת יש מי שחושב שאמריקה תיוושע אם קווי ייצור תעשייתיים שגוועו בגלל רווחיות נמוכה ישובו אליה? הטיעון הזה על חוסר התוחלת של המהלך מתעצם על-ידי המציאות הנוכחית של משק אמריקני פורח ושיעור אבטלה נמוך בהשוואה היסטורית: אין לכאורה שום בעייה כלכלית אמיתית למשק האמריקני שצריך היה לפתור אותה, בוודאי שלא מיידית.

בחוגי הכלכלנים, המהלך כולו התקבל בהתנגדות גורפת. הגישה הכלכלית המקובלת היא שהגירעון המסחרי התופח של ארה"ב אינו משקף חולשה אלא דווקא תופעה כלכלית טבעית: העולם מאמין בחוסנה של הכלכלה האמריקנית ובחיוניותה, ולכן הוא מזרים השקעות-עתק לארה"ב. התוצאה של תהליך זה היא דולר חזק, צמיחה מהירה של המשק האמריקני וצמצום האבטלה בו. בעולם של שיתוף פעולה כלכלי התוצאה החיובית היא העברת מיקטעים משרשרת הייצור התעשייתית מארה"ב למדינות מתפתחות: העברת קווי ייצור היא עדות להתייעלות בינלאומית, להגברת ההתמחות והחליפין לטובת שני הצדדים. מדינות מתפתחות נהנות מהגדלת הייצור והתעסוקה ומעבר מענפי חקלאות לייצור תעשייתי שמשמעותו עלייה של התוצר לנפש. מדינות מפותחות כמו ארה"ב נהנות מירידת מחירי התוצרת התעשייתית. בתיאור הזה לא רק שאין מדינות "רעות" שמנצלות את ארה"ב ו"גונבות" ממנה את הייצור התעשייתי - התהליך כולו הוא התפתחות רצויה המאפשרת להגדיל את הרווחה הכוללת בעולם. העברת קווי הייצור התעשייתי למדינות מזרח-אסיה אינה פוגעת כלכלית בתושבי ארה"ב אלא מאפשרת להם להתמחות בתחומים בהם יש לארה"ב יתרון יחסי וליהנות אגב-כך מיבוא תעשייתי במחיר מוזל. ועוד לא דיברנו על הדרישה המוזרה לבטל את הגירעון המסחרי של ארה"ב מול כל אחת מהמדינות בנפרד ועל הפתרון המוזר של השתת שיעורי מכס דיפרנציאליים מול כל מדינה שיגבירו את האנדרלמוסיה הבינלאומית.

מעבר לראייה הכוללת, המערכתית, של השינוי הגלובלי שחל בעשורים האחרונים בהקצאת הייצור, שמאפשרת לנו לפרש את ההתפתחויות כחיוביות, יש לכלכלנים חשד אינסטינקטיבי עמוק כלפי שימוש של ממשלות במדיניות מסחרית. יש מעט מאד סיבות טובות למדינות להתערב בהתפתחות הטבעית של השווקים: זה יכול להיות בגלל שיקולים של איכות הסביבה, של התמודדות עם משבר האקלים, של כשלי-שוק ואולי של ביטחון לאומי. לעומת זאת, לקבוצות אינטרסים רבות בתוך כל מדינה יש תמיד טענות על צורך במדיניות מסחרית שתעניק להן הטבות על-ידי חסימת יבוא מתחרה מחו"ל או עידוד ממשלתי של היצוא, ולכן יש תמיד לחץ של הסקטור הפרטי על הממשלה לנקוט באמצעים להגנה על הייצור המקומי בתואנות שונות ומשונות ובעזרת לובי פוליטי הפועל על מקבלי ההחלטות. שומה על הממשלה להבחין בין המקרים: בכל מקרה שיש טענה על חשיבות הנקיטה באמצעי מדיניות מסחרית (לדוגמה: הגנה על הייצור המקומי) יש לבחון לעומק אם מדובר באמת בטובת הציבור או שמדובר בטובת קבוצת אינטרסים אחת מתוכו על-חשבון כלל הציבור.

בינתיים, השינויים הדרמטיים שארעו בשוקי ההון בעקבות ההכרזה על המכסים והתגובות הנחרצות מצד מדינות ואירגונים בינלאומיים גרמו לנשיא טראמפ לדחות ב-90 יום את יישום מדיניות המכסים החדשה. ייתכן שהתגובה האירופית היתה תוקפנית משהעריכו אנשי טראמפ, או שהמשתנה המשפיע היה נפילת שערי אגרות החוב הממשלתיות האמריקניות בשוקי ההון. לאן כל זה מוביל? העימות המתוקשר יכול להחריף ולהגיע לכדי משבר, אבל ייתכן גם שמדובר רק בסגנון אישי ולא במהות, במין משחק פוקר שבו מנסים הצדדים להשיג את מטרותיהם על-ידי הכרזות מאתגרות. אבל גם אם לא היה מדובר במנהיגות אמריקנית כאוטית, בלתי-צפוייה - הסערה שכבר נוצרה מאז ההכרזה על המכסים היא בעלת פוטנציאל הרס: נפילת שערי המניות בעולם עלולה לערער את היציבות הפיננסית הבינלאומית גם אם טראמפ ייסוג מצעד המכסים הבוטה שבו נקט. בכך האירוע כולו הוא סוג של רעש אדמה שנוצר על-ידי אדם - לא אירוע חיצוני, לכאורה בלתי-נמנע.

את הנזק הממשי עוד לא ראינו: הוא איננו משתקף בגרפים של הבורסות לניירות-ערך. שוקי המניות אמנם אינם המשק הריאלי, אבל נפילתם עלולה לבשר על הרס עתידי שצפוי להגיע למשק כולו. היא כבר גרמה למחיקת-ערך אדירה, וזו - ככל שתימשך - עלולה להביא לשינוי בהתנהגות השחקנים השונים: להתגברות אי-הוודאות, ולירידה בתחושת הביטחון של צרכנים ושל משקיעים שעלולה לפגוע בביקוש המיצרפי. חישבו על השיקולים של חברה בינלאומית שמתכננת השקעות לצורך הרחבת פעילותה: האם עליה להשקיע בארה"ב או במדינות מתפתחות? אם מלחמת הסחר הדרמטית היא רק שינוי סגנוני שמטרתו לחלץ ויתורים משותפות הסחר של ארה"ב - התשובה היא אחת; אם מדיניות המכסים איננה טקטיקה אלא היא מבשרת על אסטרטגיה יציבה - התשובה היא אחרת. גם לעצם התנודות הדרמטיות בשוקי ההון צריכה להיות השפעה מזיקה בגלל עליית השונות ולכן הסיכון הסטטיסטי, מה שעלול להוביל לניסיון של הבנקים לצמצם את היקפי האשראי לאור גידול הסיכונים ולאור התרסקות ערכי הנכסים שחלקם משמשים לו כבטוחות. בסה"כ, שינוי ההתנהגות מצד השחקנים הפרטיים עלול "לסגור את המעגל": להביא לכך שמשבר פיננסי יתגלגל למיתון כלכלי. מיתון כלכלי אינו מופע אור-קולי דרמטי ומיידי כמו משבר בשוקי המניות, אבל הוא מסוכן ממנו: זהו כבר תהליך של הטווח הארוך שיכולה להיות לו השפעה ניכרת על רווחתנו הכלכלית.

ארבע הערות על המצב: חלק ב'

 

כיצד נשקם את החברה הישראלית?
שלושה עשורים של סכסוכים פנימיים צילקו את החברה הישראלית ויצרו בה בקיעים. החברה הישראלית איננה עוד גוף אחד, הומוגני, כפי שחלמו ופעלו מנהיגי הציונות: למרות שיש לכולנו שורשים משותפים - אנחנו כיום פדרציה של שבטים בעלי שאיפות שונות ואפילו מנוגדות. אין בינינו הסכמה לגבי הגדרת זהותה של המדינה ולגבי מטרותיה. בעוד שהשונות כשלעצמה איננה מהווה מכשול בפני ניהול חברה משותפת - העימות הפנימי שהולך ומחריף עם השנים הוא איום על האפשרות לתפקודה של החברה הישראלית תחת מטריה ממלכתית אחת. לא מדובר בקיומו של שיח פנימי קונסטרוקטיבי שמטרתו ליבון שאלות יסוד במטרה לנסח הסכמות משותפות - מדובר בוויכוח תוקפני, רווי-שנאה ומפלג, שבו הצדדים אינם מתכוונים לחתור לפשרה אלא לניצחון, לכפות את דעתם על האחר. הבקיעים מעמיקים ככל שהמאבק הפנימי נמשך וככל שהוא נעשה רעיל יותר, והשבטים מתרחקים זה מזה ומהיכולת להגיע לפשרה ביניהם ("חיה ותן לחיות"). השנאה ההדדית משתלטת. המאבק המר הוא על זהותה של המדינת ישראל, ושאלה הופכת להיות בינארית כזו של או/או: האם זו תהיה מדינה ציונית-ליברלית? האם זו תהיה מדינה יהודית-דתית? הולך ומתחוור שמדובר בבחירה בין השתיים - לא בהלחמה אופטימית של ציונות ויהדות כפי שחלמו מקימי המדינה, כפי שנכתב במגילת העצמאות של ישראל וכפי שהתחנכנו בצעירותנו.

יש מי שמספרים לנו שמדובר בוויכוח אידיאולוגי על עמדות של שמאל/ימין. זהו תכסיס תועמלני מכוון שמטרתו לעוור ולהסית המונים. כמוהו כמו הניסיון לייחס ליריב הפוליטי חוסר נאמנות למדינה (ואפילו לעקרונותיה של "היהדות") - זוהי האסטרטגיה הקבועה של נתניהו. משהו מכל זה נדבק, כמו מחלה ממארת, והרעל שוקע לתוך מערכות החיים שלנו. לאחר שלושה עשורים של תעמולה רוויית-שנאה ומפלגת - ישראל צריכה לעבור תהליך שיקום חברתי ופוליטי: היא עברה תהליך ארוך של "ביביזציה" - היא חייבת עכשיו לעבור תהליך שיקומי ארוך של גמילה, של "דה-ביביזציה". מדובר ברפורמה כוללת של השיח הפוליטי שמטרתה לטהר אותו משיח מפלג ומסית, ובפתיחה מחדש של הדיון 'מי את החברה הישראלית?'. כחברה מגוונת וחושבת אנחנו חייבים לנהל בתוכנו ויכוחים רעיוניים מבלי ליפול למלכודת של שלילת הלגיטימיות של בעלי דעה שונה משלנו. זה נראה קשה, אבל זה עדיף על מלחמת האזרחים שכבר החלה בתוכנו ושעלולה להתדרדר לסכסוך אלים ואפילו מדמם. המטרה שלנו צריכה להיות לנסות להלחים מחדש את השבטים המתקוטטים לחברה אחת, בעלת מטרה משותפת. המאמץ הזה לא יצליח בהכרח: ייתכן שנגלה שאין דרך או נכונות להגיע להסכמה, ששבטים מסויימים לא יהיו מוכנים להתפשר על דרישותיהם לגבי אופי המדינה, עקרונותיה, גבולותיה ומוסדותיה ויעדיפו להתפלג מאשר לוותר. זה יהיה חבל, אבל נזכור שלא נולדנו כשבט אחד הומוגני ואין לנו ייעוד ליצירת שבט הומוגני. הציונות היא רעיון מסגרת לפדרציה של ציבורים מגוונים שיש להם אינטרס משותף לנסות - לראשונה לאחר אלפיים שנים - לחיות חיים לאומיים עצמאיים. היא איננה חזון לחידוש הממלכה המאוחדת של בית דוד, לא של הקמת מדינת הלכה ובניית הבית השלישי, וכפייה על כלל הציבור לחיות במסגרת המתחייבת מחזון זה. לכן, חובה עלינו להתמודד עם השאלות הבסיסיות כדי שלא תחרב ישראל במלחמה פנימית. 

לכשנצליח, תקום מחדש מדינת ישראל - 'ישראל 2.0' - עידכון גירסה מקיף למה שהוקם בה' באייר תש"ח. מהי בעיני ישראל זו? זו תהיה, ככתוב במגילת העצמאות, מדינה יהודית ודמוקרטית. נצטרך להגדיר לעצמנו את הזיקה בין המדינה לקיום היהודי: לא מדינת הלכה, לא מדינה דתית, לא מדינה שבה מתקיימת אי-בהירות לגבי שאלת עליונות החוק האזרחי על ההלכה היהודית. הזיקה תהיה מוסרית-אוניברסלית, ככתוב במגילת העצמאות: "מדינת ישראל תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל". חזון - לא פולחן! לשם כך נצטרך להקפיד על הפרדה מלאה של מוסדות הדת מהמדינה ועל חופש דת. לאור הלקח המר שלמדנו בשנים האחרונות נצטרך לחזק את החוסן הדמוקרטי של המדינה על-ידי הפרדה אפקטיבית של הרשויות ורענון ההגדרות לגבי מרחבי התפקוד שלהן. נצטרך לאמץ מחדש עקרונות ברורים של זכויות אזרחיות, של חופש דת, ושל שוויון ונשיאה משותפת של כל אזרחי המדינה בנטל הלאומי: תהיה זיקה בין תרומתו של הפרט לחברה לבין זכותו להשפיע על החלטותיה. מתוך הכרה מוסרית באחריות החברה כולה לרווחת היחיד נגדיר מחדש את המרחב הממלכתי (חינוך, בריאות, דיור, סעד, פנסיה) ואת מחוייבותה של החברה. מתוך דאגה לחוסנו של השלטון במדינה נקבע כללים שיסייעו לייצב את התהליך והמבנה הפוליטי. ולבסוף - כדי למנוע מצבים אפשריים של ניסיון של קואליציה פוליטית כלשהי שאולי תקום בעתיד לנצל מצבים קוניוקטורליים לשינוי שיטת המשטר או לפגיעה בעקרונות השיוויון וחופש הפרט - ננתק את הרשות המחוקקת מהמערך החוקתי: נאמץ חוקה לישראל שתהווה בסיס מחייב לאופי החיים במדינה, תכתיב את סמכות הרשות המחוקקת ולא תהיה נתונה לשינויים בידי קואליציה פוליטית מזדמנת.

ישראל והחזון של שיתוף פעולה כלכלי-איזורי
התמונות המזעזעות של החורבן ברצועת עזה עלולות לבלבל אותנו ולגרום לנו לחשוב שרק רצועת עזה זקוקה לשיקום. זוהי טעות: כמעט כל המזרח התיכון זקוק לשיקום כלכלי. סוריה ולבנון הן מדינות חרבות, ואין להן תקומה ללא מאמץ שיקום שהוא למעלה מכוחן. מצרים וירדן נמצאות במצב כרוני של סף קריסה כלכלית. כמוהן גם איראן. לכן לא מדובר רק ברצועת עזה, חבל ארץ זעיר ובו אוכלוסייה מצומצמת: מדובר באיזור גיאוגרפי עצום ובאוכלוסייה ענקית שדורשים שיקום כלכלי. לא מדובר במהלך לשיפור של רמת החיים - ללא מהלך אדיר של שיקום עלול האיזור להיקלע לאסון הומניטרי, לקריסת משטרים, ולהשתלטות של אירגוני טרור ואירגונים איסלמיסטיים. זה נוגע לכולנו שכן אנו יודעים: "לאו עכברא גנב אלא חורא גנב".

האתגר איננו לשכנע בנחיצותו ובחשיבותו של מהלך שיקום איזורי, אלא בכך שהמזה"ת אינו לבד: לידנו משתרעת יבשת אפריקה שאוכלוסייתה מתרבה במהירות-שיא וגם היא זקוקה לסיוע בינלאומי אדיר כדי להיחלץ ממלכודת העוני. המציאות היא שקיימת תחרות על כספים ועל משאבים, ואין בעולם מספיק הון יזמי ולא כספי ממשלות ומוסדות מימון בינלאומיים שיספיקו כדי לחלץ את כולם. לכן, בתחרות הזו יש לנצח: מי שיזכה בכסף הוא מי שירכוש את ליבם של המשקיעים - מי שיגבש תוכנית שיקום משכנעת, שיפגין רצינות, שיציג אופק כלכלי חיובי, שיציג יציבות שלטונית שתאפשר לתהליך להתקיים ללא הפרעות וללא שחיתות שלטונית, שיציג סיכוי להצלחת השיקום. 

יש למזה"ת יתרון שיאפשר לו לזכות באמון המשקיעים ולגייס את ההשקעות הדרושות: אנו רואים התבגרות של מדינות האיזור מחלומות לאומניים; קיימים אינטרסים ברורים איזוריים המשותפים למדינות האיזור; האיזור עצמו עשיר בעתודות אנרגיה; יש התחלה של הצלחות מוכחות בפרויקטים בינלאומיים בחלק ממדינות האיזור; יש במדינות שונות יציבות שלטונית יחסית; ולבסוף - ישנה ישראל בתמונה. ישראל - מדינה מפותחת-תעשייתית, משגשגת כלכלית, בעלת סקטור פרטי גדול ומפותח, נמצאת בצמרת הדירוג העולמי בידע הטכנולוגי, בעלת כוח אדם מיומן ומסורת מפוארת של מו"פ, דמוקרטית ומפגינה יציבות פוליטית - תהיה בעלת ברית חשובה לכל מאמץ בינלאומי שמטרתו לשקם כלכלית את האיזור. שיתופי פעולה כלכליים מצליחים בינה לבין מדינות באיזור כבר קיימים. הצטרפותה של ישראל והידע שהיא יכולה לתרום חשובים לפרויקטים תשתיתיים בתחומים שונים: פרויקטים חקלאיים, מפעלי התפלת מים, מערכות השקייה, מתקני אנרגיה מתחדשת, פיתוח טכנולוגי, ושיפור השירותים הרפואיים. ישראל תהווה בעלת ברית חשובה לקואליציה איזורית גם בגלל תרומתה הביטחונית לקואליציה כזו: שיתוף פעולה ביטחוני ותעשייה מפותחת של נשק שרובו בעל אופי הגנתי. 

הצטרפותה של ישראל לקואליציה מזרח-תיכונית תיצור לקבוצה יתרון על פני שאר מדינות העולם בתחרות על משאבים, על ההון העולמי: הברית הוותיקה עם ארה"ב, רתימת השוק האירופי (בעיקר בהקשר לפרויקט שיקום עזה ואולי גם שיקומה הכלכלי של לבנון), ומערכות פיננסיות מפותחות. מימון פרויקט כזה יהנה מהיכולת להישען על כספי הנפט של מדינות המפרץ. במהלך שיקום נרחב ויומרני כזה חשובים התכנון וההתחלה: ההשקעות הראשונות תהיינה בהכרח של מדינות ושל מוסדות המימון הבינלאומיים. בעקבותיהם, וככל שהמהלך יתפוס תאוצה - יגיע גם ההון הפרטי. זה ייצור גלגל תנופה שיכול לסחוף את האיזור לגל ארוך של גיאות. לא מדובר כאן ברתימת גורמים פילנטרופיים ובגיוס תרומות - מדובר בהשקעות שיניבו תשואה למשקיעים. פרויקט שיקום בהיקף שכזה ימשוך חברות עיסקיות מכל העולם ויביא לפריחה ולתעסוקה באיזור כולו. אפשר לצפות לפירות ממשיים ולשינוי פני האיזור כבר בתוך דור אחד, והמהלך מהווה פתרון אסטרטגי למדינות לא יציבות שללא המהלך היו עלולות ליפול בחזרה למלכודת של כוחות איסלמיסטיים ולעיסוק חסר-התוחלת בניסיון למצוא פתרון אלטרנטיבי, מן-הסתם אלים, לבעייה הפלסטינית.

זה באמת יקרה? אני מאמין שהפתרון של ברית איזורית הוא הפתרון הנכון למדינות המזרח התיכון, הוא אפשרי יותר משהיה בעבר בזכות אינטרסים מדיניים חופפים, ואולי הוא אפילו בלתי-נמנע. השאלה שצריכה להטריד אותנו בישראל היא אם ניתן לחלומות העיוועים של שליטה בכל שטחי ארץ ישראל (ולכן מניעת ההתקדמות לקראת פתרון של היפרדות מהפלסטינים והקמת מדינה פלסטינית עצמאית ליד ישראל) להרחיק את האפשרות של ברית איזורית. גם אם סרבנות ישראלית לא תמנע את תמונת הסוף שתיארנו - יש בכוחה לפחות לדחות אותה ולהטביע את האיזור כולו בעוד סכסוכי דמים למשך כמה שנים. זה תלוי בנו ובנכונותנו להפסיק את השימוש בנימוקי ההשגחה העליונה בשיקולים מדיניים.

ארבע הערות על המצב: חלק א'

 

רעידת אדמה ושמה דונלד טראמפ
רעידת האדמה החלה כבר ברגע שנודע שטראמפ זכה בבחירות לנשיאות בארה"ב, חודשיים בטרם הושבע לתפקיד: משלחות בינלאומיות יצאו לחלות את פניו באחוזתו הפרטית בפלורידה, כשהנשיא ביידן עדיין מכהן. בתוך המהומה הכללית שנוצרה ולפני שהתגבשו הערכות לגבי כיווני ההתפתחות של הממשל החדש, כבר היה ברור שהעולם שסביבנו ישתנה. ואמנם, הבלגן החל לחגוג. בהצהרותיו הפומביות, טראמפ עורר המון רעש תקשורתי: ההצהרה על כך שתעלת פנמה שייכת לארה"ב, האיום בהטלת מכסים גבוהים על היבוא משכנותיה של ארה"ב ועל היבוא מסין, האמירה שארה"ב תנקוט בצעדים לסיפוחו של האי גרינלנד לארה"ב, ההבטחה שארה"ב תפתור באחת קונפליקטים מדממים באוקראינה וברצועת עזה ותביא להפסקת המלחמות, האיום שארה"ב תפרוש מאירגונים בינלאומיים ומבריתות בינלאומיות ותתמקד רק בטובתה-היא, ועוד. והכרזות בנושאי פנים: מהפך חוקתי, חילופי-גברי נרחבים ולעיתים מדאיגים בצמרת המימשל, קיצוץ מסיבי מתוכנן בהוצאות הממשלה, הפחתות מיסים - הכל מעיד לכאורה על מהפכה, לא על Fine-Tuning ולא על החלפת מימשל 'חלקה'.

זה לא מבשר טובות. החשש הכללי הוא שמדובר במהלכים לא שקולים, בפגיעה אנושה ברובד המקצועי של השירות הציבורי, באיום על היציבות הכלכלית של המשק ואולי גם בסיכון של התבדרות הגירעון הממשלתי, של התפתחות מיתון כלכלי ושל האצת האינפלציה. יש כאלו המנבאים שרבות מיוזמותיו של טראמפ לא תתממשנה כיון שהן תיחסמנה על-ידי הקונגרס או המערכת המשפטית, ויש אפילו פרשנים הקוצבים את כהונתו כנשיא. אבל יש ברעידת האדמה הזו גם פן חיובי: השיבוש החריף של סדרי עולם והסגנון האישי הבוטה מאפשרים אולי שינוי סדרי העולם בכך שהם מנפצים קירות (אילוצים) שהכתיבו בעבר מרחב פתרונות מצומצם לבעיות האמת. כך זה בנושא המלחמה באוקראינה, כשסכסוך צבאי שנמשך כבר שלוש שנים, שעלה כבר בחייהם של למעלה מרבע מיליון חיילים (משני הצדדים), בהרס כבד של יישובים ותשתיות באוקראינה, בנזק כלכלי עצום לשתי הכלכלות (עד כדי כך שעולה ספק לגבי יכולת השיקום של שתי הכלכלות בטווח הבינוני) ושסופו כלל אינו נראה באופק - עובר במחי-יד לאפשרות של חתימה על הסכם להפסקת המלחמה תוך סיפוח שטחי הדונבאס לרוסיה, שמירה על עצמאותה של אוקראינה ומתן פיצוי כספי הולם לארה"ב (באמצעות זיכיון להפקת מחצבים נדירים) בגין הסיוע הצבאי שהגישה לאוקראינה. כך זה גם בעזה, כשמלחמה שנמשכת כבר 17 חודשים בלא הכרעה ממשית (חורבן והרג מסיביים אינם הכרעה!) יכולה לפנות את מקומה להסכם רב-לאומי לשיקום הרצועה. וכך זה בנושא ברית נאט"ו, כשלאחר עשרות שנים שבהן עלות הגנת הברית הוטלה כמעט במלואה על ארה"ב - מסתמנת אפשרות שמדינות האיחוד האירופי יצטרכו להשתתף במידה משמעותית יותר בנטל. הכאוס אמנם מהווה איום, אבל הסגנון התוקפני של טראמפ יוצר גלי-הלם שיכולים אולי לאפשר אימוץ פתרונות שלא היו באופק לפני כמה חודשים, כשהעולם התנהל תחת כללים מקובלים של דיפלומטיה ורציונליות מדינית.

לאן כל זה מוביל? ומה יקרה לעימות הצבאי הבינגושי המתקרב שבין סין לארה"ב? ומה יקרה בים סין הדרומי (טאיוואן)? אין טעם לנסות להעריך, גם בגלל שמדובר במנהיג בעל אישיות קיצונית ובעל גינונים בוטים שלא ניתן 'לקרוא' אותו. ההתנפלות על הנשיא זלנסקי במסיבת העיתונאים בבית הלבן מסמנת את מותה של הדיפלומטיה כתרבות תקשורת בין מדינות ומהווה איתות מבהיל לכל מי שבונה על חסותה של ארה"ב. ובכל זאת, כפי שאנו עדים בסיפור של הסכסוך בעזה, שבו ההסכם בין ישראל לחמאס (שלב א') שהביא כבר לשחרור 25 ישראלים חטופים חיים ו-8 גופות של חללים הושג רק בזכות התערבותו המגושמת של טראמפ - ייתכן שרעידת האדמה שהוא גורם יוצרת הזדמנויות חדשות לפתרון בעיות. ולא מדובר רק בטקטיקה, בסיום שלב המלחמה הנוכחי - מרחב הפתרונות הוגדל, לפחות לכאורה.

מה יקרה עם רצועת עזה?
האירוע הטראומטי של ה-7 באוקטובר החזיר אותנו בבת-אחת 75 שנים לאחור, ל-1948. הפתעה! - חשבנו לתומנו שאנחנו מצויים ביום השביעי של מלחמת ששת הימים. חשבנו שאמנם טעינו כשבפרץ של התלהבות כבשנו את הגדה המערבית מידי ירדן ואת רצועת עזה מידי מצרים וסיפחנו בלי-משים אוכלוסייה של 5 מיליון פלסטינים (כיום), אבל תמיד נוכל לומר "אופס!" ולסובב את מחוגי הזמן לאחור. חשבנו, לכן, שאם ניסוג משטחים שנכבשו ב-1967 ונאפשר לפלסטינים לכונן בהם מדינה עצמאית - נוכל לסגור את תיבת פנדורה. זה נראה לנו כל-כך הגיוני שההיסטוריה יכולה לנוע גם ב'רברס' (בשלב מוקדם יותר חשבנו אפילו שנוכל להחזיר את הגדה המערבית לשלטון ירדני!) שניהלנו בינינו לבין עצמנו ויכוחים ערים לגבי מאפיינים ספציפיים של ההסדר: שרטוט קווי הגבול, הסדרי הפירוז הנחוצים, לוח הזמנים ומעמדה הסופי של ירושלים. אירועי ה-7 באוקטובר משדרים מסר אחר: מטרתה של ההתקפה הייתה השמדתה הכוללת של מדינת ישראל - לא אקט שמטרתו מדינית (ראו את מטרת הפלישה המצרית לסיני במלחמת יום הכיפורים) ולא אקט טריטוריאלי שעניינו סכסוך על תא שטח זה או אחר. חזרנו לסכסוך של 1948: עיקרון חלוקת הארץ איננו מוסכם. זה לא ויכוח על מעמדה של מזרח ירושלים או על גוש עציון, כפי שסברנו.

זה מפתיע אותנו. לדעתנו, המלחמה של 1948 הוכרעה - היא הסתיימה בניצחון ישראלי ברור. הצבאות הפולשים של מדינות ערב נהדפו מרוב שטחי ארץ ישראל המנדטורית ובין הצדדים נחתמו (1949) הסכמי שביתת-נשק. לגבי תושבי הארץ הערביים, במהלך מלחמת האזרחים (המלחמה בין האוכלוסיה היהודית לזו הערבית של ארץ ישראל שפרצה עוד בסוף 1947) נעקרו מבתיהם כ-700 אלף תושבים, והם מצאו מקלט במחנות פליטים בגדה המערבית וברצועת עזה (שנכבשו בידי ירדן ומצרים, בהתאמה) ובמדינות שכנות. אז למה לריב? הרי המלחמה ההיא הסתיימה ומאז "ידנו מושטת לשלום"? 

ואמנם, לאחר שלושה עשורים של סכסוכי גבול, מלחמות ופעולות טרור נראה היה שלפחות הסכסוך הבינלאומי מתקרב לסיומו, כשנחתמו הסכמי השלום של ישראל עם מצרים (1979) ואח"כ עם ירדן (1994). אלא שברור היה שהמהלך לא יכול להיות מושלם כל עוד נשארה פתוחה בעיית הסכסוך הפלסטיני-ישראלי. לכן, כשבמסגרת 'הסכמי אוסלו' נקבעו עקרונות כלליים של פתרון - חלוקה טריטוריאלית (שתתבצע בשלבים) והקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל - נראה היה שהונחו היסודות להשלמת התהליך של 'סיום הסכסוך'. 

במבט לאחור - זה לא עבד. למרות הכוונות הטובות, התוכניות המפורטות שהוכנו והגיבוי הבינלאומי הרחב - המהלך שהחל באוסלו לא הושלם, בעיקר בגלל התנגדויות הולכות ומתעצמות מצד מחנות פנימיים בשני העמים. טרור פלסטיני רצחני הניע את ישראל לבטל חלק מצעדי האוטונומיה שכבר הונהגו בגדה המערבית ולהשתלט מחדש על שטחים ("חומת מגן", 2002). בהמשך, ישראל ביצעה מהלך חד-צדדי של נסיגה מרצועת עזה ופינוי הישובים היהודיים ממנה ("תוכנית ההתנתקות", 2005) כשבכך היא מאותתת (לפחות לכאורה) על נכונותה לפשרה טריטוריאלית ומצד שני מעידה על אי-הצלחה לקדם את 'תוכנית אוסלו' בהסכמה. בינתיים, התקווה שנסיגה ישראלית חד-צדדית מרצועת עזה תקטין את החיכוך הצבאי - התבדתה: בבחירות דמוקרטיות שהתקיימו ברצועת עזה (2007) השתלט אירגון החמאס על הרצועה, מה שהוביל לפירוק ממשלת האחדות הפלסטינית ולהתבקעות היישות הפלסטינית לשתי יישויות משנה גיאוגרפיות - הגדה המערבית (בשליטת הרש"פ), ורצועת עזה (בשליטת החמאס), כשבין שני האירגונים מתנהל סכסוך-דמים. השתלשלות עניינים זו, שלוותה בהיחלשותה המתמשכת של הרש"פ בגדה המערבית, התאימה להעדפותיה של ממשלת הימין שנבחרה בישראל (2009). זו שאפה לבטל את 'הסכמי אוסלו' ולהחליף את חזון שתי המדינות בפתרון שאיננו כרוך בוויתור על השטחים הכבושים: מתן זכויות אוטונומיות מוגבלות לפלסטינים בעוד שהשליטה הצבאית בכל השטח שממערב לירדן תישאר בידי ישראל. וכמובן: המשך והעצמת ההתיישבות היהודית בשטחי הגדה המערבית. האסטרטגיה הצבאית התחלפה, בהתאם, מחיפוש הסדרים ביטחוניים שיאפשרו את סיום הסכסוך - למה שקרוי "ניהול הסכסוך". 

לאורך השנים היו רגעים בהם חשבנו שהצלחנו, שמצאנו את 'שביל הזהב' שמאפשר לנו לקיים חיים אזרחיים תקינים ושגשוג כלכלי תוך סיכול הטרור הפלסטיני והכלת ההתנגדות במחיר סביר. חשבנו אפילו לחתום על הסכם איזורי עם מדינות ערב המתונות שירחיב ויעמיק את "הסכמי אברהם" (2020) - תחת המוטו המצודד "שלום תמורת שלום" - מבלי שנידרש לחלק את הארץ בינינו לבין הפלסטינים. ואז הגיע ה-7 באוקטובר. והנה אנחנו שוב ב-1948, עומדים מול דרישה כוללת של הפלסטינים לזכות על הארץ, חוזרים בעל-כורחנו לדרישה הבינלאומית לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני כתנאי לכל התקדמות לברית איזורית, בוחנים שוב מודלים אפשריים של תוכנית חלוקה. באסה! מה גם שהרוחות הפוליטיות בארץ - שמראש לא נטו לפשרה טריטוריאלית מוסכמת (אפילו מפלגות המרכז הפוליטי הקפידו להתחייב על שמירה על ירושלים מאוחדת תחת שלטון ישראל בכל הסכם) - התלהטו באווירה של זעם ודרישת נקמה בעקבות התקפת החמאס.

ובכל זאת, חשוב להבין שלא נבעטנו בחזרה לפרשת הדרכים של 1948 - ההבדל בין המציאות של 2025 לבין זו של 1948 הוא עצום. ישראל היא כיום מדינה משגשגת, מפותחת, עובדה קיימת - לא הננס מעורר הספק של 1948 (במחצית הראשונה של 1948 ולאור הקרבות הקשים שקלו בריטניה וארה"ב לבקש ממועצת הביטחון של האו"מ לבטל את החלטתו על סיום המנדט מחשש להשמדתו של הישוב היהודי). אוכלוסיית ישראל הגיעה ל-10 מיליון נפש - גודלה של מדינה אירופית סבירה - והיא מפותחת כלכלית ותעשייתית ובעלת רמת-חיים דומה לממוצע האירופי. המדינות הערביות שסביבנו כבר אינן עסוקות בכיבוש והתרחבות אלא בהשגת יעדים של יציבות וצמיחה, מה שיוצר אינטרסים משותפים שמניעים את מדינות האיזור לבריתות בינלאומיות. על רוב המדינות קיים גם איום משותף בשל צמיחת תנועות איסלמיסטיות קיצוניות ובשל האיום של התגרענות איראן. הבעיות הכלכליות של המזה"ת משותפות לרוב המדינות: עוני, בערות, תת-פיתוח, קצב גידול מהיר מידי של האוכלוסייה שמחייב לבצע השקעות-עתק בתשתיות מאפשרות-צמיחה, מחסור כרוני נורא במים, ואיום עתידי של מידבור שטחים חקלאיים נרחבים עקב משבר האקלים המתפתח. שותפות האינטרסים בין מדינות האיזור יוצרת הזדמנות להקמת בריתות בינלאומיות בחסות מטריית-ביטחון אמריקנית, בריתות שישראל יכולה להשתלב בהן, לתרום להן ולהפיק מהן תועלת. המצב איננו זה שהיה ב-1948, כשמדינות צעירות ורעבות לטשו עיניהן לנחלה שפינתה האימפריה הבריטית, וכשהישוב היהודי היה קטן ומוחלש.

גם הסיפור הפלסטיני כבר איננו מצוי במקום שבו הוא היה ב-1948. למרות שמועצת הביטחון של האו"מ איפשרה לו להקים מדינה משלו בשטח שהוגדר - הציבור הפלסטיני לא היה מוכן אז ולא הבשיל מאז לכדי יישות מדינית בוגרת בעלת יכולת ניהוג עצמי. לכן חלקים משטח ארץ ישראל נכבשו תחילה בידי צבאות זרים (ירדן, מצרים). המדינות הכובשות לא מיזגו את השטחים והאוכלוסייה אלא השאירו אותם כשטחי חסות, ללא כל אופק מוכרז של עצמאות. בהמשך השטחים על אוכלוסייתם נפלו טרף בידי אירגוני טרור. כתוצאה מכך, סדר היום הפלסטיני מוכתב עד היום על-ידי שאיפה בלתי-רציונלית להשמיד את ישראל ולממש את 'זכות השיבה' לישובים שכבר אינם קיימים מזה כמה עשורים ולמציאות חיים חקלאית שאיננה רלוונטית (או אפילו אפשרית) עוד. המקרה של רצועת עזה הוא קיצוני: הרצועה היא כיום מכלאה אחת גדולה, שהצפיפות בה איננה מאפשרת קיום כלכלי אורגני, שרמת החיים בה ירודה, ושאין בה אפשרות ריאלית לקיום כלכלי (פרט להישענות על תמיכות של אירגונים בינלאומיים ומדינות ולקיום כבסיס מגורים ענק לעובדים היוצאים לעבודה יומית בישראל). הפליטות ברצועת עזה איננה שלב מעבר בדרך לשיקום והתערות כמו במקרים אחרים בעולם אלא מצב של קבע, פוליטי, המועבר בירושה מדור לדור. מערכת חינוך ואינדוקטרינציה של הנוער בידי גורמים קיצוניים גרמה להיווצרות ציבור הומוגני מוטרף משנאה לישראל, שהדור הצעיר שלו מתחנך למלחמת ג'יהאד בישראל. כל המשאבים מופנים רק להתעצמות צבאית, ולכן רצועת עזה איננה עוברת פיתוח אזרחי-כלכלי אלא הולכת ומתחמשת וצוברת אמצעי לחימה שאין בהם תכלית אלא לצורך עימות צבאי מול ישראל. 

לא תהיה תקומה כלכלית לרצועת עזה, ובטח שלא כיישות עצמאית תחת הנהגת החמאס. אין לישראל אופציה לאפשר לעזה לחזור למצב של ה-6 באוקטובר - זה יביא בהכרח להישנות האירוע של ה-7 באוקטובר. המטרה חייבת להיות יצירת מציאות חדשה - לא החזרה למצב קודם. לכן מושגים צבאיים של "גריעה" או דילול מתמשך אינם רלוונטיים - נדרש שינוי יסודי; נדרש היפוך כיוון; אי אפשר לקבל מצב שאירגון החמאס ישלוט בעזה. הפתרון המתחייב הוא יצירת אופק אלטרנטיבי לתושבי רצועת עזה: שיקום כלכלי של הרצועה (לא רק נדל"ני, סוג של פרויקט "פינוי-בינוי", אלא שיקום כלכלי מלא). צריך להכשיר את רצועת עזה לא רק למגורים אלא לתפקוד כלכלי יציב. זה מחייב לבצע השקעות עתק, ומדובר במהלך ארוך-טווח (דור). מהלך כזה מחייב תכנון כולל, אירגון, ומתן ערבויות להון פרטי כדי שיצטרף לזרם ההשקעות. הרעיון הגולמי שזרק טראמפ (הרעיון שמכונה בלגלוג ושלא בצדק "טראנספר") לפנות את רצועת עזה לצורך שיקומה איננו תוכנית אלא רק קריאת השכמה שמטרתה לאתגר את המיגבלות החשיבתיות הקיימות אצל כולם. התשובה להצעתו של טראמפ איננה צריכה להיות הצבעה ביקורתית על חסרונות ברעיון או באדם: יש לכם רעיון יותר טוב? אדרבא - השמיעו אותו. ראינו כיצד הנשיאים אובמה וביידן לא הצליחו לקדם שום רעיון אפקטיבי לגבי רצועת עזה - צריך כנראה משוגע לשם כך. 

מה נדרש לשיקום הרצועה? ישראל צריכה לוותר על חלומות עזה שלה. גם תושבי עזה יצטרכו להתפכח: הברירה האמיתית שלהם היא בין שלטון החמאס לבין עתיד העם הפלסטיני. פירוז הוא תנאי בסיסי: לא ייתכן שייוותרו אמצעי לחימה בידי שום גורם לא-מדיני בעזה. מהעולם נדרשת הפעלת 'תוכנית מרשל' חדשה שיעדה הוא פלסטין פורחת בתוך דור אחד. זה יחייב הקמת סוג של 'ועדה קרואה' בינלאומית שתנהל את האירוע, שבה יש דגש על נציגות מדינות האיזור. הון פרטי לא יוכל להתניע את תהליך השיקום: תידרש בתחילה מעורבות של מדינות ומוסדות מימון בינלאומיים להתנעת המהלך הכלכלי, וההון הפרטי יצטרף בהמשך הדרך (ובערבות מוסדות בינלאומיים) ככל שפרויקט השיקום יתקדם. לא מדובר רק בשיקום של מלאי המגורים: השיקום צריך לכלול הקמת נמל ימי בינלאומי, נמל תעופה, תחנות כוח, מפעלי התפלה, מתקני טיהור שפכים, ובניית תשתית ציבורית מתאימה (תחבורה, חשמל, מים, ביוב, חינוך, בריאות וכו'). הבנייה האורבנית תחייב כנראה פינוי של מחנות הפליטים לצורך שימוש מחדש בעתודות הקרקע. פרויקט בסדר גודל כזה יימשך שנים, יהווה מקור תעסוקה חשוב לאוכלוסיית הרצועה, ויחייב כנראה גם "לשבור קירות": צפון סיני המצרי צריך מן הסתם להיות מעורב כבסיס היערכות לוגיסטי ואולי גם כחבל חקלאי. ייתכן שצריך יהיה לשקול שרטוט מחדש של גבולות בינלאומיים ששורטטו על-ידי משרטטים בריטיים לפני למעלה ממאה שנים. ייתכן שבפרויקט כזה צריך יהיה לשלב גם את האוכלוסייה הבדואית של סיני, הן בפרויקט השיקום והן בחזון הכלכלי של רצועת עזה וצפון סיני.

רשימת אורח: למה אפשר לצפות מנשיאותו השנייה של טראמפ? - אבנר סידי*

 

לקראת הקדנציה השנייה של הנשיא טראמפ מתבקשת הערכת מצב. זו חשובה לא רק להערכת סיכויי הצלחתו הכוללת של טראמפ אלא גם להבנת השלכות אפשריות לגבי ישראל והמזרח התיכון. 

א. בניית הממשל החדש של טראמפ

אפשר כבר להבחין בשלושה כיוונים וצורות פעולה:

1.   כוחניות -- בתקופת כהונתו הראשונה טראמפ היה Outsider, ולא הראה כללי התנהגות מקובלים של פוליטיקאי. במהלך השנים הוא הגיע לשליטה מוחלטת במפלגה הרפובליקנית. השליטה המוחלטת מהווה אבן-דרך לבניית הממשל החדש שלו.

2.  נאמנות ומחויבות אישית -- העיקרון המנחה לשיבוץ בעלי התפקידים בממשל שלו הוא נאמנות ומחויבות אישית - לא התאמה לתפקיד. לדוגמה, נציין את הבחירה של מספר אישים: ג'וניור RFK לשר הבריאות,  Matt Gaetz לתובע הכללי, ו- Pete Hegseth  לשר ההגנה.

3.  שינוי מסלול, התאמת דרך מחדש וחשיבה מחוץ לקופסא – טראמפ הראה לנו שוב את הצד הבלתי צפוי שלו, והפעם זו יכולתו להשתפר, לתקן מסלול מחדש, או להתאים את עצמו לצרכים או בעיות פנים-אמריקאיות אליהם נחשף בעקבות החלטותיו הראשונות. דוגמא לכך הן החלפת מועמדותו של מאט גץ, ש"נפלה", במועמדת מאד ראויה Pam Bondi (התובעת הכללית של מדינת פלורידה). דוגמה אחרת לדרכו החדשה בנושאי חוץ-אמריקאיים היא הניסיון לחשוב "מחוץ לקופסא" לצאת מ"כליאה" מחשבתית במעגל של פרדיגמות, כמו הצעותיו ה"מופרכות" לכאורה בנוגע לפינוי תושבים, בנייה מחדש או קיצור שלבי המו"מ בנוגע לרצועת עזה.

ב. מימוש הבטחות

כאשר מנסים לנבא את מהלכיו העתידיים של טראמפ - פוליטיקאי בלתי צפוי עם נטייה ברורה לפעול בתור Disruptor ("משבש", או "מזעזע") – יש לצפות שיחתור לקיים הבטחות שנתן בתקופת הבחירות ובמהלך תקופת נשיאותו הראשונה. עקרון זה הדריך אותו בעבר, ומבדיל אותו משאר הפוליטיקאים, הרפובליקנים או הדמוקרטים. אפשר להעלות על הדעת מספר הבטחות:

1.    הורדת מיסים, הגברת ייצור עצמי, והעלאת היטלים במסגרת הרפורמה של תכנית כלכלית --  טראמפ כבר הצהיר על כוונותיו להורדת מיסים, הסרת הגבלות וסייגים (Regulations), הגברת ייצור עצמי (תעשיית המכוניות), ניצול מקורות אנרגיה קיימים (ולאו דווקא "נקיים") והעלאת היטלים על יבוא מתחרה. הבעיות הצפויות בנושא היטלים נעוצות לא רק בהטלתם על סין, מה שעלול לגרום למלחמת-סחר קשה בין שתי המעצמות ולנזקים הדדיים, אלא גם בזעזועים אשר ינבעו מהפרת הסכמי-סחר קיימים עם מקסיקו וקנדה. מצד שני, יתכן שהצהרות בעניין היטלים נועדו להציג עמדת-פתיחה למיקוח מחודש, כפי שכבר קרה עם מקסיקו וקנדה.

2.   הגבולות וההגירה הבלתי חוקית – ההגירה הבלתי-חוקית הפכה בשנים האחרונות ל"רעה חולה" של החברה האמריקאית עם שיא הגירה שכבר עבר את זה שנקבע לפני כ-100 שנה (ראו רשימה קודמת שלי בנושא ההגירה כאן). היא גם הפכה לנושא הכאוב השני בחשיבותו במערכת הבחירות האחרונה. טראמפ כבר הצהיר על כוונותיו להגביל מחדש את ההגירה הבלתי-חוקית, ויותר מזה – על כוונתו לבצע גירוש המוני מסודר של המהגרים הלא-חוקיים. הבעיה היא שמבצע כזה, אם יתבצע, יצטרך לטפל בגירוש בסדר גודל של 5 מיליון מהגרים (מספר הלא-חוקיים בשנתיים האחרונות, לפי מפקד ממשלתי) (כאן). יש להזכיר שמדיניות ההגירה של טראמפ בשנה האחרונה לכהונתו הראשונה הצליחה להשתלט על גל ההגירה הבלתי חוקית בשורה של פעולות שכללו הפעלה של משטרת ההגירה, מימוש ההגבלות שאפשרו לו החוקים הקיימים, הסכמים עם מקסיקו לשליטה על הגבול, ובנייה של החומה בגבול מקסיקו. לעומת זאת, הפעולות בהן נקט הנשיא ביידן הביאו למצב של "התפוצצות" מחודשת של הסתננות שיצאה משליטה עם קצב שעלה והתגבר ב-2023 ל-3 מיליון מהגרים לא-חוקיים בשנה - שיא של כל הזמנים.

3.   מלחמה ושלום – טראמפ כבר הצהיר על העדפתו שכל המלחמות במזרח התיכון ובאירופה תסתיימנה עוד לפני תחילת כהונתו. הימנעות ממלחמות בכלל, שלום עולמי וסיום מלחמות, החזרת חטופים ובעיקר סיום מלחמת עזה העקובה מדם – תואמות לא רק את שאיפתו האישית למורשת ולפרס נובל לשלום, אלא בעיקר את כוונות ה"בדלנות" האמריקאית אשר לאורך ממשלים שונים מנסה להימנע מהתערבות פיזית בסכסוכים בינלאומיים.

4.   צמצום הוצאת משאבים מחוץ לגבולות ארה"ב - היא לא רק חלק מתסמונת ה"בדלנות" האמריקאית, אלא גם ניסיון לחסוך בהוצאות ולשתף את הארצות הנוגעות בבעיות או סכסוכים שמעבר לים במימון הוצאות הביטחון. הדוגמאות נוגעות להשתתפות מדינות אירופה במימון נאט"ו, ולצמצום המימון של הוצאות המלחמה באוקראינה.

5.   בדלנות (Isolation) אמריקאית - הבדלנות אשר מדגים טראמפ ( "America First", או "אמריקניזם" בניגוד ל"אינטרנציונליזם" או "גלובליזם") שונה מאותה בדלנות שהפגין הממשל הדמוקרטי של אובמה-ביידן. זו אינה בדלנות שמקורה באידיאולוגיה הליברלית של אי-התערבות (ראו רשימה קודמת שלי בנושא מדיניות הממשל במזרח התיכון [כאן]), אלא בדלנות מסוג רפובליקני הנעוצה במנהיגות "אמריקה הגדולה" (MAGA= Make America Great Again), השואפת למנהיגות לאו דווקא "נאורה" אלא מתנשאת, כאילו "נייטרלית" (עוד מאז הנשיאים וושינגטון, ווילסון ורוזוולט), כשהיא שולטת על גרורותיה (ובעיקר בשכנותיה הקרובות) ודורשת מהם לסיים סכסוכים בכוחות עצמן, בהוצאות שלהן, תחת מרות או שליטה אמריקאית, ובמינימום השקעת משאבים או דם אמריקאי [כאן]. בדלנות זו מתבטאת לא רק בהתרחקות מסכסוכים חיצוניים אלא גם מהסכמים כמו הסכמי גרעין (איראן), סחר (קנדה, מקסיקו וסין), הגנה (נאט"ו), ואפילו הסכמי אקלים. מצד שני בדלנות מתנשאת כזו מביאה את טראמפ לחתור להשתלטות (לפחות כלכלית) על נתיבי סחר בינלאומיים (כמו גרינלנד ותעלת פנמה). 

6.   מלחמת חורמה בסיאוב ושחיתות ממשלתית – טראמפ הביא איתו לשלטון את נקמת ה- Outsiders - הגורמים הנמצאים מחוץ לפוליטיקה של ה"ביצה" (Swamp) "המלוכלכת" והלא-יעילה של הממשל בוושינגטון, בשם ה"יעילות" עם הקמת משרד מיוחד (DOGE -  Department of Government Efficiency) בראשות מאסק וראמרסוואמי. בתחום טיפולו של משרד זה אפשר לכלול  טיפול ברעות חולות של ממשל וושינגטון מסואב כמו: מלחמה בשחיתות ובהכנסת גורמים פוליטיים למנגנוני הביטחון (FBI, CIA); קיצוץ בכוח אדם, פקידות, ותקציבים פדרליים; הפסקת התערבות פוליטית במערכת המשפט, הגשת אישומים ועריכת משפטים פוליטיים והתנהגות של מדינת-משטרה Deep State; הפסקת מתן מחילה "מקיר לקיר" =  Blanket Pardons למקורבים ובני משפחה וחנינה המונית לפושעים, רוצחי שוטרים ורוצחי-המונים (Mass Murderers); ואפילו מלחמה בהסתרת האמת  ע"י המערכת הממשלתית כמו חשיפת גילויי ועדה "מפקחת" (Oversight) של הסנאט הנוגעת לגורמים או המקור מסין למגפת הקורונה [כאן], חשיפת מידע מוסתר מהציבור בנוגע לסיכוני החיסונים (כפי שהעיד צוקרברג), פתיחת והסרת איסור פרסום של דיווחים סודיים החל ב-UFOs (צלחות מעופפות), וכלה במסמכים הקשורים לרצח הנשיא קנדי, רוברט קנדי ומרטין-לותר קינג.

ג.     התייחסות ספציפית למזרח התיכון

כל תחזית היא שילוב של משאלת לב וזיכרון העבר. אם נזכור את העבר, מדיניות הממשל הקודם של טראמפ הביאה לתוצאות צפויות ובלתי צפויות במזרח התיכון, בזמן קצר יחסית של ארבע שנים. המיוחדות במדיניות של ממשל טראמפ הראשון לגבי המזרח התיכון כבר הובאה ברשימה קודמת שלי בנושא מדיניות הממשל במזרח התיכון [כאן]: בעקבות מדיניות העבר, אפשר לצפות לפחות שישה כיוונים בתקופת הממשל החדש של טראמפ:

1.   האסטרטגיה הבסיסית תהיה בנויה על תועלתנות והיא חסרת אידיאולוגיה לחלוטין ופועלת לקרב בעלי אינטרסים דומים לארה"ב ללוחמה בטרור, ולקידום הסכמי שלום שבבסיסם "תועלת" הדדית והיא משותפת כלכלית או מדינית לכל הצדדים. 

2.   אבן הפינה השנייה במדיניות טראמפ היא הבדלנות מהסוג הרפובליקני (כמתואר לעיל), עם חיזוק בעלות ברית, ומילוי כל ההתחייבויות להן (מבחינת אספקת נשק, הגנתי וגם התקפי), בתנאי שלא יצריכו או יכללו התערבות אמריקאית פיזית. עם זאת, בדלנות זו מכוונת ל"שליטה מרחוק" על כל בעלות הברית, אזורי סכסוך, ואפילו מעין "השתלטות" כלכלית-ארגונית (לא צבאית). דוגמה לכך משמשת הצעתו בנוגע לפתרון רצועת עזה.

3.   העדפת ישראל והציר הסוני –  בעבר חוזקה התמיכה בבעלי ברית בכלל ומילוי כל ההתחייבויות לישראל בפרט באמצעות בניית הסכמי שלום סביב ישראל. בנוגע לציר הסוני-שיעי, נעשתה בניית חיבור בין העולם הסוני לישראל כנגד הציר השיעי  תומך הטרור. כל זה נעשה על בסיס תועלתנות ולאו דווקא ממניעים דתיים או ליברליים. בנקודה זו נכללת גם בחירת האישים לממשל הנוכחי שהם אוהדי ישראל (כמו מ. האקבי לשגריר בישראל, מ. רוביו לשר החוץ, וא. סטפניק לאו"ם). בעבר נוצר מצב של בידוד איראן ו"חניקתה" ע"י סנקציות כלכליות, עם התחייבות פומבית למניעת "גרעין" (לעולם - לא רק לתקופה מוגבלת). השאיפה כיום היא לחדש מצב זה ביתר-שאת בתוספת איום בתמיכה (בציוד או בהגנה) של צעדים צבאיים התקפיים מצד ישראל.

4.   חידוש מלחמת חורמה וחוסר סובלנות לטרור -- מלחמה בטרור בכל התחומים, שמקורו בציר השיעי, כמו חמאס, חיזבאללה, החות'ים. נצפה לניסיון לחזור על הצלחות עבר של קטיעת ראשי הטרור, כמו חיסול המדינה האיסלאמית, חיסול בגדדי, חיסול סולימאני.  

5.    סיום סכסוכים לפי עקרון ה"גזר" או "קח ותן" -- עם מחויבות לסיום סכסוכים חיצוניים המהווים גורם "מטריד" או מטה-תשומת-לב מבחינת צרכי-פנים של ארה"ב. כאן משתלבת מחויבות זו עם הפגנת מחויבות כלפי אישים וקהילות "נאמנים" שעזרו לו להיבחר בכלל (כמו מרים אדלסון) וכן במדינות "המתנדנדות" (כמו הקהילה המוסלמית במדינות מישיגן וויסקונסין) מצד אחד, עם מחויבות אישית מוגבלת למי שבעיניו לא עזר לו במיוחד להיבחר (היהודים בארה"ב או נתניהו) מצד שני. כאן אפשר לכלול ולהבין את תוכניותיו הגרנדיוזיות ליישוב מחדש של פליטי-עזה בארצות מוסלמיות אשר יתוגמל כראוי בעבור הסכמת אותן מדינות לכך.

6.   ה"שוט", ה"מקל-גדול" או הענישה -- איום ב"שוטים ועקרבים" או Big Stick policy שהנהיג עוד במאה הקודמת הנשיא תיאודור רוזוולט (1901-1909) למי שאינו משתף פעולה, כולל התערבות פוליטית "פנימית" במדינות שאינן נכנעות לתכתיב האמריקאי – אומצו לפחות מילולית ע"י הנשיא טראמפ . בדומה לאיום טראמפ על נשיא קנדה טרודו בהפיכת קנדה לפרובינציה אמריקאית, הוא איים גם בנושא המזרח התיכון ב"גיהנום" שיכול להיות מופנה גם לנתניהו והצד הישראלי במקרה שאינו משתף פעולה. כאן המקום להזכיר את ציטוטו של טראמפ ברשת החברתית שלו שהעלה את דברי פרופ' Jeffrey Sachs במטרה להזהיר ולהשחיר את נתניהו לבל יגרור את ארה"ב למלחמות לא-רצויות לה. יש לציין שעקרון האיום ב"ענישה" יכול להיות משולב גם עם עקרון משא-ומתן ("קח ותן"), וחשיבה "מחוץ לקופסא" (ראה לעיל). 

לסיכום – אי אפשר להוציא מחשבון שאם ריסון, סילוק או "ענישת" החמאס תהיה בלתי-אפשרית - יופנה הזעם והלחץ של הנשיא האמריקאי לשותף הישראלי כדי שזה "יתיישר" לפי הצרכים האמריקאיים. כמו כן, אין ספק שהיחס לישראל יהיה על בסיס  "קח ותן" ותועלתיות, ולאו דווקא על בסיס אהדה למפעל הציוני. מצד שני, אסור לנו גם לשכוח: שיקום עזה "ביום שאחרי ללא חמאס" או אפילו פינוי פליטי-עזה, יהיה מושפע בעיקר מרצון המדינות המשקמות ונותנות המימון להיפטר מהחמאס כגורם מרכזי בעזה ולפתור את בעיית הפליטים, ופחות משאיפות הגורמים הישראלים או אפילו תמיכת ולחץ הנשיא האמריקאי.

* פרופ' (אמריטוס) סידי הוא רופא שבילה תקופות ארוכות בארה"ב