רשומות
להוותנו, קל לראות כיום את חצי הכוס הריקה של ישראל. אבל ישנה גם חצי הכוס המלאה. היא אולי פחות גלויה, אבל חשוב לראות אותה. ישראל מצויה במלחמה הארוכה בתולדותיה, מלחמה שמטרותיה המדיניות אינן באמת ברורות ולכן עלולה להימשך עוד זמן רב. המלחמה החלה בבוקרו של חג, בהתקפה מתואמת בחזית ועל העורף, היא יצרה טראומה לאומית כמעט בשידור חי, והיא גבתה כבר מחיר-דמים כבד. לא מדובר רק בחיי אדם - גם המחיר הכלכלי-חברתי שהיא גבתה הוא עצום: פינוי של עשרות ישובים סמוכי-גבול ושהייה של רבבות מפונים מחוץ לבתיהם זה למעלה משנה, שירות מילואים חסר-תקדים בהיקפו ובהתמשכותו, משבר כלכלי עמוק שצפוי להתפתח בקרוב בגלל הוצאות המלחמה האדירות, וקרע חברתי מסוכן על רקע אי-השוויון בחלוקת הנטל והוויכוח הפנימי על מטרות המלחמה ושאלת החטופים. הקרע החברתי הוא תוצאה גם של קרע פוליטי שמלווה את הממשלה הנוכחית מתחילת כהונתה: היוזמה המוצהרת לשינוי פניה של הדמוקרטיה הישראלית על-ידי רפורמה חקיקתית שתעצים את כוחה של הממשלה על חשבון הרשות השופטת, כשבדרך מתרוקנת ממשמעות גם עצמאותה של הרשות המחוקקת (הרשות המחוקקת הפכה לחותמת גומי של הרשות המבצעת וויתרה מרצונה על תפקידה כמפקחת על הממשלה). כל המהומה הזו מתרחשת תוך פילוג הציבור למחנות הנלחמים זה בזה בשם אינטרסים מחנאיים, תוך גילויים של שחיתות ואי-ציות לחוק בקרב הקואליציה ותוך הרס מתמשך של השירות הציבורי על-ידי המהלכים מתמידים להחלפת השדרה הניהולית שלו באנשים המקורבים לשלטון.
לאן התהליך הזה יוביל? ייתכן שהוא ייעצר מעצמו בגלל פיצוץ (ביטחוני? כלכלי? מדיני? פוליטי?). ייתכן שהוא יביא למלחמת אזרחים אלימה (מלחמה "קרה" כבר קיימת מזמן) שתפרוץ בקרב הציבור היהודי. וייתכן גם שהתהליך יימשך עד לתום ימיה הקצובים של הכנסת ה-25, באוקטובר 2026. הזמן החולף פועל לרעתנו. ככל שהתהליך יימשך - ישראל תיחלש: המשבר הכלכלי יהיה חריף יותר, הבידוד הבינלאומי שלה יגבר, תפקודו של השירות הציבורי ימשיך להתדרדר, והקרע בחברה הישראלית יעמיק. השאלה עד כמה הנזק יהיה הפיך ועד כמה מדינת ישראל תוכל להתאושש ממנו בעתיד הקרוב היא מושא לדעה אישית של כל אחד.
ובכל זאת, ישנה גם חצי הכוס המלאה, גם אם היא מעורפלת מעט: התפתחויות חיוביות שקרו בשנתיים האחרונות ושיש בהן כדי להבטיח עתיד טוב יותר למדינת ישראל. מהן התפתחויות אלו? להלן רשימה מוצעת:
החלשת כוחו הצבאי של חיזבאללה
למרות שהעיתוי שלה היה אולי מפתיע, המלחמה בחיזבאללה הייתה בלתי נמנעת. חיזבאללה היה אקדח טעון שהוצמד לרקתה של ישראל כדי למנוע ממנה לתקוף את פרויקט הגרעין האיראני. המשך קיומו של חיזבאללה ככוח צבאי לא היה מאפשר לישראל לקיים חיים נורמליים: האקדח הטעון הזה היה יורה בשלב כלשהו. וזה לא היה איום טקטי ולא כזה המוגבל ליישובי גבול הצפון - זה היה איום אסטרטגי המכוון לליבה של ישראל ומצוי במירוץ חימוש שנועד לאפשר לו פגיעה אנושה בתשתיות הלאומיות והחרבה של העורף. התרחישים לגבי התקפה יזומה של החיזבאללה על ישראל היו קודרים. לא היתה לישראל באמת אפשרות להמשיך לחיות תחת האיום האסטרטגי הזה, ולא נראה באופק תרחיש שיאפשר התפרקות החיזבאללה מנשקו בהסכם מדיני - ישראל הייתה חייבת להסיר את האיום בעימות צבאי. מלחמת "חרבות הברזל" כנגד החמאס גררה את החיזבאללה למלחמה שלא רצה ולא תיכנן ויצרה לישראל הזדמנות היסטורית לפעול נגדו צבאית. למרות שהמערכה בלבנון טרם הסתיימה וחיזבאללה ימשיך להתקיים גם אחריה - ברור שהאיום האסטרטגי הזה על ישראל גומד.
מיגור החמאס
למרות שעיתוי ואופי ההתקפה של החמאס על ישובי הנגב המערבי הפתיעו את ישראל, שחשבה שבינה לבין החמאס נוצר סוג של סטטוס-קוו - המלחמה בחמאס הייתה בלתי נמנעת. לאורך כמעט שני עשורים נבנתה ברצועת עזה מכונת מלחמה מאיימת. כספי עתק שהוזרמו לחמאס הושקעו כולם בחימוש ובהצטיידות צבאית, תוך הגברת המצוקה האזרחית בקרב האוכלוסייה הפלסטינית. דור שלם בוזבז (מאז השתלטות החמאס על רצועת עזה) מבלי להשקיע במפעלי כלכלה ורווחה לתושבי הרצועה. דור שלם של ילדים עבר אינדוקטרינציה וחינוך לשנאה עזה לישראל. אז גם אם ישראל קיוותה שהסכסוך הצבאי יימנע (או שיהיה בהיקף מוגבל כבעבר), או שיעלה בידה "להרוויח זמן" ולדחות את העימות למשך שנים נוספות - הוא פרץ. זה היה עימות בלתי נמנע. בגלל אופייה הרצחני של ההתקפה על ישובי הנגב הצפוני ב-7 באוקטובר (ובגלל המחדל הצבאי הנורא של צה"ל באותו יום) אי-אפשר היה עוד להסתפק במהלך צבאי מוגבל, עוד "סיבוב" - התבקשה הפעם הכרעה. צה"ל יצא לכן, שלא מרצונו, למהלך אופרטיבי גדול של כיבוש הרצועה. הוא נחל הצלחה צבאית מרשימה והצליח להשמיד את רוב כוחו הצבאי של החמאס. רצועת עזה אחרי מלחמת "חרבות הברזל" היא מקום שונה - לא רק צבאית אלא גם מדינית: השאלה לגבי גורלה המדיני של הרצועה חזרה לשולחן הדיונים המדיניים.
מציאות גיאופוליטית חדשה
בעקבות המלחמה הרב-זירתית אנחנו מתקרבים לאפשרות של היערכות גיאופוליטית חדשה במזרח התיכון. מציאות זו תבשר עתיד טוב יותר למדינת ישראל. חשיבות הפגיעה הקשה בכוחו הצבאי של חיזבאללה חורגת מעניין הסכסוך הישיר בגבול הצפוני של ישראל: היא מחלישה את כוחה הצבאי של איראן ומחזקת את הסיכוי ליצירת ברית מדינית אזורית חדשה בחסות ארה"ב. ברית זו תהווה המשך טבעי ל"הסכמי אברהם" ותקטין את הסיכון להתגרענות המזה"ת. היא תפתח אפשרויות מדיניות וכלכליות חדשות עבור ישראל בגלל פיתוח והעמקת קשרים עם מדינות מוסלמיות. היא תסחף את ישראל לגיאות כלכלית שתאפשר לה להשתקם מהר יותר מהנזקים הכלכליים שגרמה המלחמה. ברית כזו תחייב את ישראל לקדם מו"מ מדיני עם הפלסטינים לקראת פתרון של שתי מדינות. לעניין זה חשובה ההצלחה של ישראל למגר את כוחו הצבאי של החמאס בעזה: היא תאפשר לרשות הפלסטינית לחזור אל שולחן הדיונים כנציגה יחידה של העם הפלסטיני. שיקומה הפיזי של רצועת עזה יהיה אירוע כלכלי אדיר, קטר שיוכל להוביל את הציבור הפלסטיני לאופק חדש. התקדמות לקראת ברית אזורית תחייב את ישראל לשכוח את ההזיות שטיפחנו, על סיפוח יו"ש או על החייאת ההתיישבות היהודית בחבל עזה. כך, ייתכן שדווקא המלחמה האכזרית הזו שחווינו תביא ניצני שלום לאזור ותאפשר למזרח תיכון חדש להפציע.
ישראל והציבור החרדי
מערכת היחסים רבת-השנים שבין מדינת ישראל לבין הציבור החרדי הגיעה בשנתיים האחרונות לפרשת דרכים. מקור השינוי הוא דמוגרפי: אין מדובר עוד בציבור קטן, מתבדל, שכל רצונו הוא שיאפשרו לו לנהל את חייו במנותק (פיזית ותרבותית) מהחברה הישראלית - מדובר בציבור המהווה כיום כ-13% מאוכלוסיית ישראל ונהנה מקצב גידול דמוגרפי מהיר שיביא אותו בתוך דור להוות בין רבע לשליש מהאוכלוסייה. ציבור זה נהנה כיום מזכויות כלכליות ופוליטיות מלאות בלא שהוא נדרש להשתתף במקביל בנשיאה בנטל: שיעור ההשתתפות שלו בכוח העבודה נמוך, והוא איננו תורם (ואפילו מסרב לתרום) את חלקו היחסי לנשיאה בנטל הביטחון. למרות הטיעונים על לימוד תורה וחשיבותו, הסירוב העקרוני לשאת בנטל הביטחוני ("נמות, ולא נתגייס!") משותף גם לצעירים חרדים שאינם מקדישים את חייהם ללימוד תורה. הציבור החרדי נשען על שירותים ציבוריים בלא שהוא משלם את מלוא תמורתם. ההתעקשות של הציבור החרדי שלא להחיל על ילדיו את דרישות החינוך הממלכתי בנושא לימודי הליב"ה תביא בהכרח לכך שבני הדור הצעיר של ציבור זה יתקשו להשתלב בעתיד בשוק התעסוקה או לשרת שירות משמעותי בצה"ל. לפיכך, היענות המדינה לתביעות הציבור החרדי משמעה הסכמה עם קיום ציבור פרזיטי הולך וגדל, שמנצל את שוויון הזכויות ואת כוחו הפוליטי לסחיטת הטבות כלכליות מגזריות. מעבר לכך, הוא איננו מסתפק בעיצוב סביבתו הספציפית אלא מנצל את כוחו הפוליטי המתגבר להשפעה על ענייני המדינה ואינו רואה מניעה מלהכתיב מדיניות ומציאות-חיים לציבור האחר. בולטת כאן הדוגמה שהוא מספק מטריית-הגנה פוליטית למאבקו של נתניהו בשלטון החוק בתמורה לפטור משירות בצה"ל ולהטבות מגזריות. לאורך זמן, הציבור החרדי מהווה נטל בלתי נסבל על שאר הציבור, כלכלית וביטחונית. הסטטוס-קוו ההיסטורי עם הציבור החרדי אינו יכול להישמר עוד - הגיעה העת לשנות את כללי השותפות. נראה שההכרה בכך חדרה לציבור הרחב, אם בגלל השותפות של הציבור החרדי עם נתניהו בביצוע ההפיכה המשטרית ואם בגלל נטל הביטחון העצום של המלחמה שהציבור החרדי מסרב לקחת בו חלק.
הימין הדתי והמתנחלים
גם מערכת היחסים שבין מדינת ישראל לבין הימין הדתי הגיעה בשנים האחרונות לפרשת דרכים. לאורך תקופה ארוכה ניתן היה עוד להשלים עם סטטוס-קוו בעייתי שאיפשר להכיל את ציבור המתנחלים כשותף למחנה הציוני. כך, נמשכו מצד אחד מאמצי האיכלוס וההרחבה של ישובים יהודיים ביו"ש, כשמצד שני ישראל מכריזה על חתירה לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני בהסכם מדיני שמכיר בזכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית. כך, הרשה לעצמו המחנה הפוליטי של המרכז-שמאל להמשיך להכריז על ירושלים השלמה (כולל אזורים כפריים שסופחו אליה לאחר 1967) כבירת ישראל שלא תחולק לעד ועל הרשות הפלסטינית כפרטנר בלתי-קביל למו"מ כשהוא מקבל את קיומו הבלתי-מוגבל-בזמן של משטר אפרטהייד ביו"ש ואת צמיחתו של גל פורעים בקרב ציבור המתנחלים. בשנתיים האחרונות נקרעו המסכות: הציבור הימני-דתי מנצל את חולשת הקואליציה שהרכיב נתניהו להשגת יעדים טריטוריאליים, החל בסיפוח שטחי יו"ש לישראל וכלה בחידוש ההתיישבות היהודית ברצועת עזה. ציבור זה ממחיש בכך את היבדלותו מהמחנה הציוני הלא-דתי: בעיניו, הקדושה טמונה בארץ ישראל - לא במדינת ישראל. החלום שלו איננו מתמצה בהקמת בית לאומי לעם היהודי אלא יישוב ארץ ישראל כולה. בכך, המחנה הימני-דתי מכריז שאיננו עוד אחים לגורל - היינו אמנם שותפים לברית זמנית שהוקמה לצורך המאבק על הקמתה של מדינת ישראל, אבל עכשיו נפרדות דרכינו סביב שאלת גבולות המדינה: מי למדינה יהודית בכל שטח ארץ-ישראל, ומי למדינה יהודית-דמוקרטית ברוח נביאי ישראל (ולא ברוח החומש) בגבולות שייקבעו בהסכמה מדינית. ההבנה הזו חייבת לשקוע אצל כל מי שחלומו הוא מדינה יהודית-דמוקרטית: הימין הדתי איננו עוד בן-ברית.
מיזוג הגלויות
היה פעם חלום ציוני על הקמת מדינה יהודית שאליה ינהר העם היהודי מתפוצות הגולה. בדיעבד, החלום נראה קצת נאיבי: הוא דמיין לוח-זמנים קצר, פריחה כלכלית ותרבותית, וקיבוץ גלויות סוחף. המציאות הייתה קשה יותר: זה לקח חצי-מאה להגיע לעצמאות מדינית, זה היה כרוך במצוקה כלכלית קשה ומתמשכת ובסכסוך בלתי-נגמר עם תושבי הארץ הערביים, ויותר משנמשכה על-ידי זיקה לארץ ולחלום הציוני - ההגירה נדחפה על-ידי הצורר. ונוצרה גם בעייה של מיזוג גלויות, כי המהגרים הגיעו מכל כנפות תבל ודיברו בשפות שונות. הציונות הנלהבת הציעה את חידוש השפה העברית כשפה לאומית יומיומית, ואימצה את ערכי היהדות כבסיס תרבותי/חברתי (לא כמדינת-הלכה!). החזון היה לקיים כור-היתוך, ליצירת עם אחד, חדש, כעבור דור. בדיעבד, הסיפור כולו נראה קצת אירוני: במקום מיזוג גלויות ויצירת טיפוס ישראלי חדש קיבלנו שבטים, מזוהים עדיין (לאחר שלושה דורות!) לפי התפוצות מהן היגרו לישראל, עורגים לסממני התפוצה ההיא, קרועים עדתית ועוינים זה את זה. מה שהיה אמור להיות מפעל אנושי מדהים של סינתזה ויצירת זהות חדשה, משותפת - נראה מוזר כשמסתכלים על התוצאות. צלחת הפטרי הציונית הצמיחה מיגוון מסוכסך של קבוצות הנאחזות בשונותן. זה לא קרה מעצמו: מפוחים פוליטיים חורשי-רע הפיחו רוח בגחלים שאולי שרדו מהעבר, ליבו אש של תחושות קיפוח וזרות ושיסו את הקבוצות זו בזו. וכך, מה שיכול היה להיות גן-עדן של שפות, תרבויות, סגנונות, אמנויות, ניגונים, וקולינריה - הפך לתחנה מרכזית סואנת שבה כל קבוצה ממתינה ברציף נפרד, שלה, להסעה. אבל ההסעה יכולה לקחת אותה רק אל עברה, והוא כבר איננו קיים אלא במיתולוגיה, בתעתועי הדמיון. אני חושב שכולנו כבר מבינים יותר טוב אחרי השנים הללו: עידוד השוני, טיפוח הזרות, ליבוי תחושות של קיפוח ושיסוי הדדי מפעילים צנטריפוגה לאומית שתפריד אותנו לנרטיבים שבטיים - לא דרך להכלה הדדית, לשותפות, לבניית אומה, לחיים טובים יותר.
הקרב על הדמוקרטיה הישראלית
ההפיכה המשטרית ("הרפורמה המשפטית") שיזמה ממשלת נתניהו אמנם לא התממשה במלואה, אבל בעצם השקתה היא הבהירה לנו את חולשתה המבנית של הדמוקרטיה הישראלית. כולנו החכמנו כתוצאה מכך: הסתבר לנו שדמוקרטיה איננה רק לוגו שמעטר את ניסי המשטר אלא תורת-חיים שלמה, ושיש להבטיח את יציבותה של הדמוקרטיה הישראלית על-ידי ביצורה. לשם כך יש צורך באימוץ חוקה, בהקפדה קנאית על העיקרון של הפרדה בין הרשויות, בהבטחת שוויון זכויות לכלל האזרחים, בהגנה על זכויות המיעוט מפני כוחו של הרוב, ובהפרדה מוחלטת של מוסדות הדת מהמדינה. אמנם שום דבר תיאורטי לא התחדש לנו - גם לפני היוזמה להפיכה משטרית היינו מודעים לעקרונות הדמוקרטיה - אבל לאחר ההתקפה הבוטה של הקואליציה הפוליטית על הדמוקרטיה הבנו: הדמוקרטיה בישראל היא חלקית בלבד, וחסרה מנגנונים שיבטיחו את יציבותה. לכן, התיקון החוקתי הנחוץ איננו לוקסוס - הוא בלתי נמנע אם ישראל חפצת-חיים, אם היא רוצה להילחם בדיקטטורה.
המחנה שלנו
בחשכה שירדה על ישראל בשנתיים האחרונות הופיע לפתע אור בוהק אחד, כזה שלא הקדשנו מחשבה לקיומו: הציבור הציוני-ליברלי. הוא כנראה היה שם תמיד, אבל הוא היה סמוי, דומם, עסוק בענייניו הפרטיים. יוזמת ההפיכה החוקתית הדליקה אותו באחת. ובחשכת המלחמה אורו הפך בוהק עוד יותר. מזה שנתיים מאות אלפי אנשים מפגינים בחוצות ישראל בעד שמירה על מדינה יהודית ודמוקרטית ונגד הניסיון של השלטון הנוכחי לרסק את הדמוקרטיה הישראלית כדי לאפשר לו להתגבר על החוק הקיים. הם מפגינים, הם נלהבים, הם שרים וזועקים, הם מתנדבים, הם תורמים, הם מביעים את דעתם באורח דמוקרטי וחוקי. הם בלתי-נלאים. לכשתקום ישראל מהאבק, נזכור: הם היו מגש הכסף שעליו ניתנה לנו (מחדש) מדינת היהודים. וכשפרצה המלחמה הם אפילו העלו הילוך: הם התנדבו להחליף את הממשלה הכושלת במסגרת ארגוני התנדבות אזרחיים, הם תרמו ואספו ציוד צבאי חסר לחיילי צה"ל, הם שינעו אספקה, הם התנדבו לאתר נעדרים וחטופים, הם תמכו במשפחות החטופים, הם נחלצו לשיקום הישובים ההרוסים, הם גידלו מתוכם שדרת הנהגה צעירה, מסורה, מלהיבה. בכל פעם שאני מגיע לאירוע של תנועות המחאה ונוכח מחדש באנרגיות, בנכונות, במסירות ובכוונה הטהורה - אני יודע: זוהי השלהבת האמיתית של הציונות. זהו העם שמרגש להיות חלק ממנו. זוהי אש התמיד שתבטיח את קיומה של ישראל הציונית-ליברלית נוכח כל הקשיים. לא מרחבים, לא כוח הזרוע, לא סיעתא דשמייא - רק אמונה נלהבת בחלום של חברת מופת.
