לקראת 2026: האם הנתונים הכלכליים החיוביים של המשק צריכים להרגיע אותנו?

 

"הכל טוב!"

השעונים הכלכליים המקובלים מורים על כך שהמשק הישראלי מתפקד היטב למרות המלחמה ולמרות המאבק הפנימי המתמשך סביב ההפיכה המשטרית: 

• שיעור האבטלה עמד לאורך רוב שנת 2025 על פחות מ-3% - שיעור נמוך בהשוואה היסטורית ומתיישב עם המושג "תעסוקה מלאה"; 

• קצב הצמיחה של התוצר יהיה השנה כנראה 2.5% (לפי אומדן בנק ישראל מתוך התחזית המקרו-כלכלית של חטיבת המחקר, ספטמבר 2025) - קצב מכובד בהשוואה בינלאומית ובעיקר נוכח השפעות המלחמה; 

• שיעור האינפלציה הצפוי ב-2025 הוא 3% (ראו שם) - בתוך תחום היעד של בנק ישראל (1-3%); 

• שער החליפין של השקל עלה בשלוש השנים האחרונות, ובתחילת דצמבר 2025 הוא עמד על כ-0.31 דולר לשקל לעומת כ-0.25 לפני שפרצה המלחמה ו-0.29 לפני שהוכרזה ההפיכה המשטרית; 

• ולבסוף, שערי המניות בבורסה של תל אביב מטפסים בהתמדה, כשמדד תל-אביב 125 הגיע בתחילת דצמבר 2025 ל-3,587 לעומת 2,029 לפני שהוכרזה ההפיכה המשטרית ו-1,658 לפני שפרצה המלחמה. 

נתונים אלו חיוביים, והם מורים לכאורה על כך שהמשק הישראלי שרד היטב את מאבקי ההפיכה המשטרית ואת המלחמה. מכאן שאזהרות הכלכלנים היו אולי פסימיות מידי ("חמוצים"). האומנם?

האמנם "הכל טוב"?

אני מציע לשקול שלמרות החיווי האופטימי שעולה מהשעונים הכלכליים - ייתכן שהתמונה הכלכלית קודרת יותר כי ישנם קשיים שהשעונים אינם מצביעים עליהם: 

• יש חשש שנתוני האבטלה המרגיעים מושפעים מהיקף הגיוס נרחב של כוח-אדם לצה"ל (הארכת משך השירות הסדיר וגיוס ארוך של כוחות המילואים) על רקע המצב הביטחוני; 

• חיזוק אפשרי לחשש זה נקבל מהגרף המתאר את התפתחות התוצר העיסקי בעשור האחרון (ראו בהמשך. מקור הנתונים: מאגר הנתונים של בנק ישראל): אם נתייחס לקו המגמה ארוך-הטווח (הקו הכחול, שהוא חיוץ פשוט של ההתפתחויות בשלושת העשורים הקודמים), נראה בבהירות את המיתון שיצרה מגפת הקורונה בשנים 2021-2020 (ההפרש האנכי בין קו המגמה לבין נתוני התוצר העסקי בפועל ) ואת החזרה המהירה של הפעילות העיסקית לתוואי כבר ב-2022; בהמשך נראה המיתון השני, זה שנוצר בשלוש השנים האחרונות. כפי שעולה מהגרף, התוצר העיסקי בשנת 2025 לא יהיה כנראה גדול מהותית מזה של 2022 (הנחתי שגידול התוצר העיסקי ב-2025 יהיה 1%), בעוד שקצב הגידול השנתי הממוצע של התוצר העיסקי עמד לאורך שלושה עשורים (בשנים 2019-1989) על 5.0%. הדיון כאן מצביע על כך שנתוני האבטלה האופטימיים שראינו מספרים אולי סיפור חלקי, ובעיקר מטעה: הם משקפים גידול בתעסוקה בסקטור הציבורי (ובעיקר במערכת הביטחון) בעוד שהמשק הפרטי לא צמח. ואולי מדובר בכלל בירידה בשיעורי ההשתתפות בכוח העבודה - התמונה תתבהר רק ככל שנתרחק מתקופת המלחמה והמשק האזרחי יחזור לפעילות רגילה; 

• במצב כזה, שבו המשק נמצא מתחת לפוטנציאל הייצור שלו - אין מקום לייחס את המשמעות החיובית הרגילה לשיעור הצמיחה הצפוי (2.5%) של התמ"ג ב-2025, זה שמופיע בתחזית בנק ישראל: אילו המשק היה מתאושש באמת ב-2025 (בהתבסס על חזרת כוח העבודה המגוייס למעגל הייצור), יכולנו בקלות לחוות שיעור צמיחה כפול ואף יותר. עדות לכך אנו רואים בתחזיות חטיבת המחקר של בנק ישראל לגבי שיעור הצמיחה ב-2026 (4.7%), האצה שמשקפת צימצום של הפער בין התוצר בפועל לתוצר הפוטנציאלי; 

• ההתפתחות של שער החליפין של השקל ושל שערי המניות מאז שפרצה המלחמה היא חידה בעיני: למרות שהסיכון הפיננסי הקשור במשק הישראלי גדל (אפריורי, בגלל האיום של הפיכה משטרית והתגובה הציבורית לו, ובדיעבד, לאור הפחתת דירוג האשראי הבינלאומי של ישראל) - לא התרחשה בישראל בריחת-הון, שהייתה גורמת מן-הסתם לפיחות משמעותי של השקל (עד כדי צורך בהתערבות בנק ישראל בשוק המט"ח) ולהתרסקות של שוק המניות;

• פיחות משמעותי של השקל, אילו התרחש, היה גורר בהכרח האצה של קצב האינפלציה והעלאה של הריבית המוניטרית. כל זה נחסך מאיתנו, אולי במפתיע. 

המסקנה היא, לכן, שמצבו של המשק הישראלי הריאלי (תוצר, תעסוקה) אינו טוב כפי שניתן היה להסיק מהשעונים המקובלים, והעובדה ששוקי הכספים מצביעים על יציבות היא אולי משמחת, אבל חידתית. אמירה זו צריכה, כשלעצמה, לפגום בתחושת ההקלה שמלווה אותנו לגבי מצבו של המשק הישראלי, ובעיקר כשאנו עוסקים בקבלת החלטות לגבי המדיניות הכלכלית הנדרשת לקראת השנים הקרובות.

אתגרי המדיניות הכלכלית: כמה בעיות של המשק הישראלי

מעבר לספק לגבי התמונה המרגיעה העולה מהשעונים המקובלים, ישנן בעיות מהותיות של המשק שצריכות לאתגר אותנו:

• מדינת ישראל סובלת מזה מספר שנים מאי-יציבות פוליטית: מאז 2019 התקיימו בה חמש פעמים בחירות כלליות. זה מתבטא בהחלפה תכופה של ממשלות; זה מתבט בקואליציות צרות הנשענות (מבחירה) על מפלגות קיצוניות; זה מתבטא במהלכים של הפיכה משטרית (שינוי כללי המשחק) כדרך להבטחת הישרדותה של הקואליציה הנוכחית, וזה מתבטא באי-שקט פוליטי ובהפגנות-ענק בחוצות ישראל. אי-יציבות פוליטית מאיימת על חוסנו של המשק הישראלי: משמעותה המיידית היא החלשת יכולתה של הממשלה (כל ממשלה!) להתמודד עם בעיות הטווח הארוך של המשק, חולשה מול קבוצות אינטרסים שמנצלות את המצב לסחיטת הטבות מיגזריות, ונטייה מוגזמת לאימוץ מדיניות כלכלית פופוליסטית שמרצה את התומכים הפוליטיים. ועוד דבר: חולשה פוליטית יוצרת צורך נגזר בחוסר-שקיפות מול הציבור כדי לטשטש את המהלכים האמיתיים. ללא קשר לזהות המימשל (שמאל, ימין) חולשה פוליטית תמנע טיפול בבעיות שורש ובכך תחמיר אותן, תערער את היציבות הכלכלית ובכך תחשוף את המשק לנזקם של מחזורי עסקים ומשברים חיצוניים, ותדכא גורמים מקצועיים ותקשורת משקפת;

• המצב הגיאופוליטי של ישראל, ובעיקר אי-ההתקדמות המכוונת לקראת פתרון מדיני-איזורי - משמעותו שאנו יושבים (מבחירה) על חבית של אבק שריפה. ישראל מועדת לפורענות: התלקחות ביטחונית במרחב הקרוב או על רקע המלחמה הבינגושית המתעצמת יכולה להתרחש במפתיע. המשק הישראלי חשוף בכך, מעבר לנדרש, לסיכון ממשי;

• לאחר כמה עשורים של פריחה כלכלית - צמיחה, יציבות פיננסית והתכנסות הדרגתית של המשק אל משפחת המדינות המפותחות - חווינו בחמש השנים האחרונות אירועים שטלטלו את המשק הישראלי: מגיפת הקורונה, מהלך של הפיכה משטרית ומלחמה ארוכה. מעבר לפגיעה בצמיחה ולזינוק בחוב הציבורי החד-פעמי שיצרה מגפת הקורונה (כמו במשקים רבים אחרים בעולם) - נטל הביטחון שיצרה המלחמה הוא עצום, והוא יימשך גם בשנים הקרובות. המלחמה העבירה את המשק הישראלי ממציאות מתמשכת של גירעון ממשלתי סביר (ממוצע רב-שנתי של 2-3%) וחוב ציבורי בהיקף סביר (כ-60% במונחי תוצר) הנמצא בתוואי רצוף של ירידה - למציאות של גירעון ממשלתי גדול (מעבר ל-5% לפי התקציב המוצע לשנת 2026) וחוב ציבורי הולך ותופח (צפי של מעבר ל-70% במונחי תוצר ב-2026). למרות שגידול הגירעון והחוב היה אולי בלתי נמנע עקב המלחמה, יש חשש שניקלע לתהליך שעלול להתבדר בגלל אובדן שליטה: החוב התופח, כשלעצמו, משמעותו גידול הדרגתי בנטל תשלומי הריבית השוטפים והכבדה על התקציב הממשלתי; מעבר לכך, עליית הריבית שחלה בשנים האחרונות כבר מחייבת את הממשלה להחליף בהדרגה חוב זול בחוב יקר יותר ויוצרת בכך לחץ הולך וגובר על התקציב;

• המאבק התמידי לאזן בין הלחץ הפוליטי ה"טבעי" להגדלת הוצאות הממשלה (והפעם: כולל זינוק בלתי-נמנע של הוצאות הביטחון), הרתיעה הפוליטית הכרונית מהגדלת שיעורי המס והאילוץ המוכתב לגבי שיעור הגירעון - גרם בעשורים האחרונים לכירסום מתמשך בצריכה הציבורית האזרחית. זו הפכה לשסתום הנבחר לשחרור הלחץ הפוליטי על התקציב. המשמעות היא "דיאטה" כמעט סמויה, שפגיעתה היא בטיב השירותים הציבוריים: חינוך, בריאות, רווחה, איכות הסביבה, תחבורה וכו'. כך, רמת החיים של האזרח נפגעת והולכת, כשפגיעה זו היא רגרסיבית באופייה: היא חזקה יותר בקרב השכבות המוחלשות של האוכלוסייה;

• אותו התהליך גורם ל"דיאטה" מקבילה גם בסעיפי ההשקעה הממשלתית: כשמתעורר צורך לצמצם גירעון ממשלתי - הפתרון הנוח-פוליטית הוא לקצץ בהשקעה. הבעייה עם השקעה ממשלתית קטנה מידי (מושג מקצועי מורכב ולכן סמוי מהעין) היא שמדובר בתת-השקעה בתשתיות, מה שייצור צווארי-בקבוק שיחסמו את צמיחת המשק הפרטי בעתיד. כך, מדובר בתשתיות תחבורה, חשמל, מים, ביוב, תקשורת, קרקע מתוכננת לבנייה וכו', שאינן מספקות את צרכי המשק. בהשאלה, מדובר בהקלה על מצוקת ההווה על-ידי הפקרת העתיד: תחשבו על משיכת כספי הפנסיה לצורך מימון רמת חיים שנמצאת מעבר לאמצעים השוטפים.

מימון גרעוני של הוצאות הממשלה ויצירת חוב ציבורי אינם מהלך שלא יעלה על הדעת - זהו צעד מקובל בכל העולם במצבים לאומיים חריגים: מלחמות, אסונות-טבע, מגפות, משברים פיננסיים חריפים, וכו'. במצבים כאלו, שבהם שמירה קשיחה על מסגרות גירעון עלולה לגרום לנזק כבד למשק (הדוגמה ההיסטורית הפופולרית היא המדיניות הפיסקאלית הקשוחה של הממשלה האמריקנית בזמן השפל הגדול של שנות ה-30') - לגיטימי שהממשלה תבחר להגדיל את החוב הציבורי. אלא שמהלך כזה חייב להיות זמני, ומלווה בתוכנית שיקום כלכלי שתבטיח שהמצב הכלכלי ישוב במהרה לקדמותו. דרושה תוכנית אחראית - לא מהלך של זריית חול בעיניים שיביא לשקיעה מופקרת של המשק לתוך ביצה טובענית (ויש לישראל דוגמה טובה בעברה להתנהלות כזו, בתקופה שמכונה "העשור האבוד של הצמיחה").

באיזו מדיניות כלכלית תצטרך הממשלה לנקוט כדי לטפל באתגרים מבלי להפקיר את חוסנו של המשק?

• המלחמה תחייב את ישראל להגדיל משמעותית את הוצאות הביטחון. לא מדובר בגידול חד-פעמי (הוצאות המלחמה שכבר הייתה) אלא בגידול קבוע של רמת ההוצאה הביטחונית נוכח הערכה מחדש של האיומים על ישראל. גידול פרמננטי של הוצאות הביטחון מחייב אותנו למצוא מקור מימון קבוע ומשמעותי - "קונצים" לא יעבדו: אנחנו מדברים על תנועה על גבי "עקום התמורה";

• ישראל חייבת להגדיל את היקף ההשקעות בתשתית. יש לאפשר למשק הפרטי לצמוח במהירות מבלי להיקלע למצוקת תשתיות שתחסום אותו. שוב, מדובר בגידול פרמננטי לטובת האצת פיתוח התשתיות כחלק מתוכנית אסטרטגית לאומית - לא מהלך חד-פעמי סמלי;

• ישראל חייבת להרחיב ולשפר משמעותית את השירותים הציבוריים: חינוך, בריאות, רווחה, איכות הסביבה, תחבורה וכו'. יש לקבוע יעדים ברורים ובני-מדידה לאיכות השירותים הציבוריים ולעקוב אחריהם. יש להדגיש אלמנט של צדק חלוקתי בהערכת טיב השירותים הציבוריים והקצאתם לאוכלוסייה: אסור להפקיר אוכלוסייה מוחלשת. ולבסוף, יש לחדול מלייחס נופך של "התייעלות" לקיצוץ של השירותים הציבוריים (ובעיקר קיצוץ שרירותי-רוחבי): יש כלים נכונים יותר להשגת התייעלות של הסקטור הציבורי ויש להשתמש בהם;

• טיפול בשלושת הסעיפים לעיל יחייב גידול ניכר ורב-שנתי של הוצאות הממשלה. זה יחייב את הממשלה למצוא מקור מימון משמעותי ורב-שנתי. לא תהיה לממשלה ברירה אלא להגדיל את שיעורי המס כדי לממן את תוספת ההוצאה. לא מדובר כאן בהיקפים שניתן להתמודד איתם באמצעות התייעלות, העמקת הגבייה של מיסים קיימים או פעולות חד-פעמיות של מכירת נכסים ממשלתיים או משיכת רווחים מחברות ממשלתיות - נדרש טיפול יסודי בצד ההכנסות ממיסוי. מסיבות ברורות, לא נעסוק כאן בבחינת החלופות להגדיל את תקבולי הממשלה ממיסים;

• במטרה להגביר את חוסנו של המשק הישראלי ואת עמידותו בפני מצבים בלתי צפויים בעקבות משברים חיצוניים ופנימיים, על הממשלה להבטיח שהגירעון הממשלתי יצטמצם במהרה לרמה סבירה (כמה? נשאיר זאת לדרג המקצועי) ובכך יאפשר להקטין את החוב הציבורי בחזרה לממדים של 60% במונחי תוצר. מהלך כזה יאותת לשוקי ההון הבינלאומיים על ניהול מקרו-כלכלי אחראי וישפר את מעמדו של הסקטור העיסקי בשוקי ההון;

• יש לחדול משיטה של "קוסמטיקה תקציבית" שמטרתה העיקרית היתה תמיד להונות את הציבור: הצגת תקציב מעורפל שמסתיר מהכנסת ומהציבור את תוכניתה הכלכלית האמיתית של הממשלה ואת השימוש האמיתי בכספי הממשלה, בניית "קופסאות תקציביות" שמסתירות כשלי תקצוב ומאפשרות חריגה "לגיטימית" ממיגבלת הגירעון, והצגת מצג-שווא (באמצעות טריקים "קוסמטיים") כאילו הממשלה עומדת בפועל ביעדי התקציב. המעקב והדיווח אחר ביצוע התקציב ואחר ההתפתחויות הכלכליות במשק חייבים להיות בידי גוף עצמאי ומקצועי - לא בידי הגוף האחראי על הביצוע.

רשימת אורח: המאבק של הנשיא טראמפ עם מערכת המשפט האמריקאית - אבנר סידי*

 לנשיא טראמפ יש היסטוריה עשירה של התנגשויות עם הרשות השופטת בארה"ב, ברבדים ובערכאות השונות שלה. אלו התרחשו בתקופת כהונתו הראשונה ובמהלך הבחירות לכהונה השנייה, והן נמשכות מאז שנבחר בשנית בגלל ניסיונותיו לקדם יוזמות שונות שלו. החיכוכים בין נציגי הרשות המבצעת לרשות השופטת בארה"ב מזכירים תהליכים דומים אצלנו בישראל.

1. מינויים לבית המשפט העליון, תקופת הנשיאות הראשונה של טראמפ

בגירסה האמריקאית של הפרדת רשויות, שבה הנשיא (ראש הרשות המבצעת) ממליץ והסנאט (רשות מחוקקת) מאשר את מינויה של קצה הפירמידה של הרשות השופטת, התרחשו תהליכים של שינוי כיוון פוליטי. בתוך עשרים שנה השתנה האיזון (ראו רשימה קודמת): בעקבות מינויים שביצעו ארבעת הנשיאים האחרונים, יחס המינויים עומד כיום על 3:6 לטובת הרפובליקנים (ראו כאן). העובדה שביהמ"ש העליון בארה"ב התפתח לכיוון "אקטיבי" ועסוק בחקיקה-למעשה ולא רק בפירוש החוק הפכה את מינוי השופטים לאקט שיש בו כדי להשפיע על מידת ההצלחה של הממשל להגשים את תוכניותיו.

כבר בתקופת כהונתו הראשונה של טראמפ, עם רוב שמרני בביהמ"ש, נראה היה שמינויים פוליטיים של השופטים אינם מהווים ערובה לביטוי נטייתם הפוליטית בפסיקות. לדוגמה, ההתערבות של ביהמ"ש העליון בסוגיית ההפלות הזיקה קשות לאג'נדה של השמרנים ולסיכויי הבחירה שלהם, ולכן ביהמ"ש העליון צמצם את מעורבותו בנושא זה (וגם הפנה עקרונית את הבעיה הזו, המשולה ל"תפוח-אדמה לוהט", למדינות עצמן). זאת, ועוד: בנושא הבחירות, שבו טראמפ טען לזיופים ועיוותים בתהליך הבחירות – ביהמ"ש העליון סירב לדון בעניינו למרות ציפיותיו שבית משפט עם רוב של מינויים רפובליקנים יכריע לטובתו.

2.  הבעיות המשפטיות של טראמפ בדרך לנשיאות השנייה ולאחר היבחרו

נזכיר נשכחות מהתקופה שלפני הבחירות (ראו רשימה קודמת, כאן): בפני טראמפ נערמו ארבעה משפטים פליליים שגולת הכותרת שלהם הייתה ניסיון להמרדה לאחר ההסתה שהפעיל על ההמון לתקיפת הסנאט ב- 6 בינואר 2021. הזדהותו הפומבית של טראמפ עם בעיותיו המשפטיות של נתניהו נובעת במידה רבה מנסיונו האישי ומשפטיו השונים בארה"ב, שהתפרשו בעיני רבים כרדיפה פוליטית. בכל אחד מהמשפטים הוא ניהל קרב מפרך כדי לדחות את הדיונים וההכרעה למועד שלאחר תקופת הבחירות. בחלק מהם הוא טען שהוא מוגן מתביעות על רקע היותו נשיא מכהן בעת האירועים. לאחר בחירתו הפכה שאלת המשך התהליכים המשפטיים לשאלה אקדמית, כיוון שהם לא הצליחו למנוע את בחירתו. אפילו אם היה מורשע – החוקה האמריקאית מאפשרת לו להמשיך לכהן כנשיא מהכלא: אפשר להיפטר מנשיא מכהן רק בתהליך הפוליטי של הדחה (Impeachment). לכן, עם בחירתו מחדש של טראמפ נאלצו מגישי העתירות לבטלן בשל יכולת משפטית של נשיא נבחר לכהן אפילו אם הוא נאשם, ולאו דווקא על בסיס חסינות מהעמדה לדין (כפי שטען טראמפ). טראמפ, מצידו, טען לאורך כל תקופת ההתמודדות (וגם לאחר הבחירות) ל"חסינות נשיאותית" בכל מעשיו לרבות הוצאת מסמכים מסווגים ופעילותו בג'ורג'יה. חסינות כזו ניתנה לו רק בצורה חלקית בפסיקה עקרונית של ביהמ"ש העליון, ולא עמדה לו במקרה שנדון בפני שופט פדרלי שבו טען שיש להסיר אישום באונס נגדו (לכן טראמפ מחויב להתייחס לחוב של 83 מיליון דולר דמי נזקים לסופרת Jean Carroll). כנשיא, טראמפ לא מהסס להפעיל את התביעה הכללית לאותן רדיפות פוליטיות שעליהן כל-כך התלונן לפני היבחרו, כמו במקרה של יריבו ג'יימס קומי, ראש ה-FBI לשעבר; גם את יועצו לשעבר ג'ון בולטון, שהפך ליריבו המר, הוחלט להעמיד לדין על-ידי חבר מושבעים גדול בטענה של החזקת מסמכים מסווגים; כתב אישום מוגש בימים אלה כנגד התובעת הכללית של ג'ורג'יה אשר תבעה את טראמפ על הפרעת-בחירות, ואת התובעת הכללית של מדינת ניו-יורק, אשר הגישה וגם זכתה בתביעה נגדו.

האפשרות של "מחיקת המשפטים" שעמדו נגדו, וזאת אפילו באמצע התהליכים, באמצעות הסרת האישום או "מחילה" (Pardon) קיימת בארה"ב (בניגוד למצב המשפטי בישראל). יתכן שזו הסיבה לכך שטראמפ אינו רואה בעייה במתן חנינה במקרה של נתניהו בישראל: שיקול דעתו של הנשיא בארה"ב להעניק מחילה אינו מוגבל ויכול להתבצע לפני, במהלך ולאחר כל הליך משפטי. כנשיא, טראמפ חנן תומכים פוליטיים, עורכי-דין ששירתו אותו, תורמים ובני משפחותיהם, כוכבי ריאליטי, אנשים שהיטיבו עם משפחתו, ולאחרונה את נשיא הונדורס לשעבר הרננדז למרות שהפך את ארצו לספקית-סמים לארה"ב. לפני היבחרו טראמפ אפילו העלה אפשרות של "מחילה" לעצמו, אם לא יבוטלו ההליכים שעמדו נגדו.

3. מאבק טראמפ במערכת המשפטית בתקופת נשיאותו השנייה

בחזית החוקתית טראמפ מנהל הסתערות עם צווים נשיאותיים וללא חקיקה מסודרת של הרשות המחוקקת או הסכמה מלאה של הרשות השופטת (ראו כאן). אבל יש לזכור: שליטתו בקונגרס מאד שברירית (רוב רפובליקני זעום ביותר בשני הבתים) והוא עלול לא רק לראות נציגים רפובליקניים שפונים נגד פעולותיו הכוחניות ומונעים בכך השגת רוב בכל אחד מבתי המחוקקים אלא גם להסתכן באובדן הרוב בבחירות האמצע, כפי שקרה לנשיאים בכל אחת מארבע בחירות האמצע האחרונות. כבר בכניסתו לתפקיד היה ברור שהוא הולך לפעול בחזיתות רבות בהתאם לאג'נדות שהציג בתקופת הבחירות (ראו כאן), אבל ברור גם שהוא מתנהל עתה כאחוז-אמוק ובלחץ זמן לממש את מטרותיו עוד לפני בחירות האמצע, ונתקל במערכת המשפטית בכל אחת מהחזיתות הבאות, שבהן בחר לפעול או להילחם: 

א. חזית המלחמה באקדמיה ובאוניברסיטאות המובילות

האידיאולוגיה שצמחה באקדמיה של אוניברסיטאות וקולג'ים בצפון-מזרח ובמערב ארה"ב בשני העשורים האחרונים ביטאה רעיונות של ליברליזם והומניות שתמכו בביטויי שנאה ואלימות של קיצוניים ובסתימת פיות בשלל נושאים ובעיות חברתיות-אתניות-דתיות-מגדריות (ראו רשימה קודמת כאן). אין ספק שטראמפ שם לו למטרה את המלחמה על עתיד החינוך, במסגרת שאיפתו לכוון מחדש את החינוך הרחק מן המגמות הליברליות-קיצוניות שהשתלטו במערכות החינוך וההשכלה הגבוהה – החל מחינוך בגיל בית-הספר ועד לאקדמיה. הממשל פנה לבתי המשפט במטרה להגן על זכויות ההורים למנוע חינוך הנוטה ל"ליברליזם קיצוני" לילדיהם. ממשל טראמפ שלל מימון פדרלי מאוניברסיטאות (כמו קולומביה, קורנל, הרווארד) שאינן מטפלות בקיצוניות הליברלית (Wokism) שפשטה שם. ביהמ"ש העליון הכיר בפיטורין שכפה על עובדי מחלקת החינוך (Education Department) ובביטול סוכנות פדרלית זו. סוכנויות פדרליות אחרות (24 במספר, כולל DC) פנו לביהמ"ש ותבעו לשחרר 6.8 מיליארד דולר שהוקפאו לאחר שנועדו לתוכניות לימוד "ליברליות" שונות (כולל לימודי אנגלית) ושעות פעילות שלאחר שעות ביה"ס. אין ספק שכל עוד המערכת המשפטית והמערכת החינוכית-האקדמית לא יעצרו את המהלכים הבוטים שלו – הוא ימשיך בדרכו זו.

האוניברסיטאות לא הגיבו בחזית אחידה להתקפה של טראמפ: אוניברסיטת קולומביה "התקפלה" מיד כאשר הוא ביטל כלאחר-יד את הסבסוד הממשלתי בסך 400 מיליון דולר שנועד לקרנות וחוזי מחקר. לעומת זאת, אוניברסיטת הרווארד התנגדה נמרצות למניעת 2.2 מיליארד דולר ולמהלכים שניסה טראמפ לכפות עליה ופנתה לערכאות. ואכן, שופט פדרלי חסם את כוונות הממשל בטענת "אי-חוקיות". שופט פדרלי אחר חסם את ניסיון הממשל להפסקת או צמצום קבלת סטודנטים זרים לאוניברסיטת הרווארד, אבל אין ספק שהדיונים בנושאים אלה יגיעו לפתחו של ביהמ"ש העליון. באחרונה, MIT הפכה לאוניברסיטה השנייה שסירבה להיכנע לתכתיבי הממשל, ודחתה תמורה כספית נכבדת מצד הממשל.

ב. חזית המלחמה בליברליזם הקיצוני בתוך ארה"ב

התיוג מהצד השמרני-ימני הפך את המונח "ווקיזם" למילת גנאי כנגד תומכי המפלגה הדמוקרטית (ראו כאן). יש להבין: סתימת פיות ותיוג הפכו לאמצעים הננקטים תדיר לא רק באקדמיה (ראה מקרה פרופ' דרשוביץ) אלא גם במדיה וברשתות חברתיות (כמו Twitter, Facebook). טענות דומות בדבר השתלטות האג'נדה "השמאלנית" על המדיה והתקשורת או מערכות השלטון נשמעת תכופות בשנים האחרונות על-ידי כל נציגי השלטון ה"ימני" אשר שולט בשני העשורים האחרונים בישראל.

עם היבחרו בשנית מיהר טראמפ לבצע פעולות-ראווה עם "דחיפת אצבע בעין", כמו הרחקת הומואים משירות צבאי, שלילה "חוקית" (באמצעות צו מנהלי) של מיניות שלישית, ושלילת מימון פדרלי מאוניברסיטאות (קורנל, הרווארד) שאינן מטפלות בקיצוניות הליברלית (ווקיזם) שפשטה שם. לאחרונה גם הוגשה בקשה לביהמ"ש העליון המבטאת את שאיפת הממשל לאסור מחדש נישואין של זוגות מאותו מין.

כאמור, היה ברור מתחילת כהונתו זו שכל זמן שהמערכת המשפטית והמערכת האקדמית לא יעצרו את המהלכים הבוטים שלו – הוא ימשיך בדרכו זו. ואכן, המערכת המשפטית התייצבה מולו במספר מקרים: (א) שופט פדרלי בבוסטון, בטענה שהוא רודף ומאיים בגירוש לא לגיטימי של אזרחי-חוץ כיוון שהם רשאים לנצל את חופש הדיבור (אפילו אם הוא בעד פלסטין). (ב) בהחלטה של ביהמ"ש העליון, נדחתה בקשה (בשל תיקו 4:4 בין השופטים שישבו בדיון) להקמת בתי ספר בהשגחה וניהול דתי באוקלהומה בתמיכה ומימון פדרלי. (ג) שופט פדרלי בפלורידה דחה תביעה בסך 15 מיליארד דולר כנגד העיתון New York Times שכן הוא סבר שיש בכך הפרת חופש הדיבור. מצד שני, המערכת המשפטית תמכה במהלכים מסוימים שלו נגד הליברליזם: (א) ביהמ"ש העליון בשתי החלטות הגן גם על זכויות ההורים למנוע חינוך הנוטה ל"ליברליזם קיצוני" לילדיהם - איזכור וחומר סיפורי על טרנסג'נדרים בבתי ספר יסודיים - וגם חייב מניעת כניסה לאתרי פורנו שתנוהל ותופעל על-ידי האתרים עצמם כאשר הנכנסים הם מתחת לגיל מורשה. (ב) ביהמ"ש העליון חייב גם את חברת Paramount לשלם 16 מיליון דולר בשל שידור תוכנית "60 דקות" פוגענית, למרות שהחלטה זו פגעה בחופש הביטוי.

ג. חזית המלחמה בהגירה בלתי חוקית, ושמירה על הגבולות

טראמפ הצהיר עוד לפני היבחרו על כוונותיו לבצע גירוש המוני של מהגרים לא-חוקיים - סדר גודל של 5 מיליון מהגרים (אומדן המהגרים הלא-חוקיים רק בשנתיים האחרונות, לפי מפקד האוכלוסין. ראו רשימה קודמת). ספק אם הצהרה זו תגיע למימוש מלא, אבל טראמפ כבר החל בגירוש סיסטמטי של כנופיות-פשע של המהגרים לארצות מוצאם (ובראש - לאל-סלבדור) אפילו אם נכללו בתוכן מקרים של גירוש לא-חוקי - וזאת בניגוד לפסיקת בית-משפט - של מהגרים שאינם פושעים. גם גירוש שלא לארצות המוצא (כמו לדרום סודן) נכלל בפעילות הבלתי-מתפשרת שלו כנגד מהגרים לא-חוקיים.

טראמפ ממשיך לדחוף בכל הכוח כדי לצמצם את בעיית ההגירה הלא-חוקית שעימה התמודדה ארה"ב ללא הצלחה בארבע השנים האחרונות. יש לזכור: כ-14 מיליון מהגרים לא חוקיים (שהגיעו בשני העשורים האחרונים) חיים כיום בארה"ב, אבל המלחמה שכבר החלה איננה על כל הציבור הזה אלא על כמה עשרות אלפים שפשעו מעבר לאי-החוקיות של עצם הגירתם. הממונה על רשות הפיקוח על ביטחון המולדת (Department of Homeland Security), שהיא רשות פדרלית, ניסה תחילה להניע עזיבה מרצון (יתכן שזה מזכיר לנו את תוכנית ההגירה מרצון מרצועת עזה שגם אותה הגה טראמפ). במקביל החל הממשל להפעיל תהליך מהיר של גירוש בטיסות בטענות של "זמן חירום" בהתבססו על חוקי "זמן-מלחמה" ישנים מהמאה ה-18. כאשר שופט פדרלי קבע שטיסות הגירוש נעדרות בסיס חוקי ואינן באמת בזמן מלחמה, הוא הותקף על-ידי טראמפ שטען שקביעתו אינה חוקית ואיים עליו בתהליך של "הדחה" המיועד לפקידי ממשל או נבחרי ציבור ולא לשופטים, וזה העלה עליו את חמתו של נשיא העליון רוברטס שהתנגד פומבית לתהליך של "הכפשה" (תהליך שיכול להזכיר הכפשות דומות בישראל כנגד שופטים ואפילו נשיא ביהמ"ש העליון מצד נבחרי ציבור) או הדחה של שופטים. בסופו של דבר ביהמ"ש העליון הקפיא את השימוש בהוראת-השעה של טראמפ הנוגעת להגדרת זמן החירום כ"זמן מלחמה". בנוסף לטענה של אי-חוקיות נטען גם כי תהליך הגירוש לקוי כיוון שהוא לא-דמוקרטי ולא-ליברלי (בשל פגיעה בחופש הדיבור), כמו במקרה שהממשל דרש גם גירוש של מהגרים "חוקיים" בטענה שהם השתמשו בחופש הדיבור להפצת "דיבור-שנאה" נגד ישראל סביב ההפגנות באוניברסיטת קולומביה. מצד שני, ביהמ"ש העליון אישר פסיקת שופט פדרלי שנעזר בחוק פדרלי ישן וקבע שהממשל יכול לגרש מהגרים לארץ שאיננה ארץ המוצא. כך הוטסו מהגרים שגורשו לאל-סלבדור, פנמה, קוסטה-ריקה ואפילו דרום סודן, לוב ורואנדה.

בסופו של דבר ביהמ"ש העליון נתן כוח מלא לממשל להחליט על גירוש והגירה. אולם כאשר טראמפ ביקש למנוע החזרת מגורשים (שהותרה בפני שופט פדרלי) אפילו אם גורשו בטעות (כמו במקרה של מגורש ממרילנד לאל-סלבדור) – ביהמ"ש העליון החליט ברוב דחוק (5:4) להתיר את תהליך הגירוש אבל גם להתיר ערעור על גירוש המוגש בערכאות נמוכות. כך התגבשו מספר החרגות בנוגע לתהליך הגירוש שאושרו בערכאות נמוכות יותר או אפילו בעליון: (א) בימ"ש פדרלי לערעורים השאיר החלטה קודמת של שופט פדרלי בלוס אנג'לס המונעת מסוכנים פדרליים לבצע מאסרים ללא כל עילה או סיבה מספקת (בדומה לצורך שנקבע בחוק לגבי שימוש ב-"עילת הסבירות" בישראל, לפני ביטולה במהפכה החוקתית). (ב) שופט פדרלי במערב וירג'יניה מנע מממשל טראמפ שלילת מקלט מדיני כיוון שזה נמצא מנוגד לחוקה בנוגע להגירה. יש לציין שטראמפ עצמו החריג עובדי תעשיות שונות (מזון, חקלאות, אירוח) מגירוש המוני. (ג) שופט פדרלי מנע מהממשל ביטול סטטוס "מוגן-זמני" של קרוב לחצי מיליון מהגרים שניתן להם בשל בעיות הומניטריות בארצות מוצאם אשר מונעות מהם חזרה לארצם. (ד) פעמיים בתי משפט פדרליים לערעורים אישרו את פסיקת שופטים פדרליים בנושא התיקון ה-14 לחוקה המתיר אזרחות "מתוך לידה" Birthright, החלטות שחסמו את ניסיונותיו של טראמפ לבטל זכות זו בצו נשיאותי.

 ד. חזית המלחמה על "גבולות הגזרה" שבין הרשות המבצעת לרשויות האחרות

כפי שכבר תואר בפירוט ברשימה קודמת (ראו כאן), טראמפ הבטיח טיפול בהוצאות ובשחיתות הממשל, והצבת גבולות לממשל. עם היבחרו, טראמפ הכריז על הקמת משרד מיוחד (DOGE -  Department of Government Efficiency) שמטרתו לייעל את המימסד הפדרלי. בתחום טיפולו של משרד זה נכללו טיפול בשחיתות, בהשתלטות גורמים פוליטיים על מנגנוני הביטחון (FBI, CIA), וקיצוץ נרחב בכוח אדם ובתקציבים הפדרליים. אבל במקרים רבים - כמו רדיפת האויבים הפוליטיים שלו עצמו, ומלחמתו בשופטים בחוקים ובחוקה – טראמפ פועל הפוך מהצהרותיו. הבעייה היא שהוא נסחף במלחמה זו שהצהיר לפני היבחרו על גורמים פוליטיים אשר השתלטו על מנגנוני הביטחון, ולאחר היבחרו הפעיל את התביעה הכללית לרדוף גם את יריביו הפוליטיים (ראו לעיל כנגד קומי, ויליס).

היה ברור שאם טראמפ ינסה לקיים הבטחות בחירות הקשורות ל"משילות" - רק המערכת המשפטית תוכל לרסן אותו. ואכן, מאז בחירתו טראמפ מנסה כל הזמן לנסות להרחיב את גבולות הגזרה של הממשל גם על חשבון השלטון המקומי: הוא שלח והפעיל את חיילי המשמר הלאומי (הכפוף למרותו) למספר מדינות כדי להתעמת עם אלימות ברחובות וכנגד פעילי שמאל (ANTIFA) שהתנגדו לפעולות "משמר אכיפת ההגירה" (ICE). בפעולות הללו נתקל הממשל בהחלטות בתי משפט: שופטים פדרליים שמנעו שליחת משמר לאומי לשיקגו, לוס אנג'לס ופורטלנד לטיפול בהפגנות נגד ICE. פסיקות אלו עוררו את זעמו של טראמפ ורצונו להפעיל חוק ישן (ראה חוק) Insurrection Act מ-1807 המסמיך אותו להפעיל חיילים במדינות השונות בתוך ארה"ב; כמו-כן הוא הורה באחרונה לגנרלים שלו (כמפקד העליון של הצבא והכוחות המזוינים) להיערך למאבק של הצבא ברחובות הערים כנגד "האויב שבפנים". זה מזכיר מאוד את התייחסות נציגי הקואליציה בישראל למשתתפים בהפגנות או לשופטים ליברליים כאל "אויב מבית".

בשם המלחמה בבזבוזי ממשל, טראמפ קיצץ מיליארדים בתקציבים ופיטר עשרות אלפי פקידים בסוכנויות ממשלתיות שונות. במלחמתו לקצץ בסמכויותיהם של "שומרי הסף" הפדרליים וראשי הסוכנויות הפדרליות העצמאיים הוא פנה לביהמ"ש העליון בבקשה להתיר לו לפטר את הנגידה העומדת בראש Federal Reserve Board of Governors שיש לה שליטה כלכלית נרחבת על פעילות הבנקים האמריקאיים (בדומה לניסיונות בישראל להרחיק את "שומרי הסף" ובעיקר את היועצת המשפטית לממשלה). דרישה זו עדיין תלויה ועומדת לפתחו של ביהמ"ש העליון. בדומה לכך, ביהמ"ש העליון כבר התערב ומנע מטראמפ לנגוס בהפרדת הרשויות ולפטר את ראשת הסוכנות העצמאית Federal Trade Commission) FTC) שתפקידה להגן על הצרכן, לעודד תחרות ולמנוע מונופול של חברות גדולות. מצד שני, התיר ביהמ"ש העליון לטראמפ לפטר מספר פקידים דמוקרטיים חברים ב-Consumer Product Safety Commission שתפקידה לפקח על רגולציה של ייצור, יבוא, ומכירה לצרכן. כמו-כן התיר ביהמ"ש העליון לטראמפ לקצץ 4 מיליארד דולר שכבר הותרו על-ידי הקונגרס לשימוש סוכנות USAID שתפקידה עזרה ופיתוח (בתחומי כלכלה, בריאות, חינוך) מחוץ לארה"ב.

 ה. חזית המלחמה על עצמאות בתי המשפט ועל שינויים בחוקה או בחוקים

טראמפ שואף לכך שהרשות השופטת תפרש את החוקה לצרכיו ותתמוך בצווים הנשיאותיים שלו. כאמור לעיל, נראה היה שמינויים פוליטיים של השופטים אינם בהכרח ערובה לביטוי נטייתם הפוליטית בפסיקות, ולכן יש הרואים בכך השלכה על מה לצפות ועד כמה יש לחשוש בנושא המינויים הפוליטיים ונאמנותם למי שממנה אותם בישראל.      

כבר בתחילת כהונתו השנייה של טראמפ התייצב ביהמ"ש העליון כדי להציב גבולות להתנהגות הכוחנית שלו בנושא פיטורי "שומרי הסף" בסוכנויות הכלכליות הפדרליות (שוב, מזכיר את רדיפת ונטרול "שומרי הסף" בישראל על-ידי נציגי הקואליציה), וכן דחה את תביעת טראמפ להקפיא שני מיליארד דולר המיועדים לסיוע בינלאומי כחלק ממלחמתו ב"Deep State" (שוב, מזכיר את מלחמתו של נתניהו ב"דיפ-סטייט" הישראלי). ועוד – רוב ברור של שופטי העליון (רוב הכולל מעבר לשופטים "הליברליים" גם את ה"שמרנים") – התיר לקונגרס להעביר זכויות מיסוי מסוימות ל-Federal Communications Commission (FCC) האחראית על רגולציית התקשורת בארה"ב, זכות שהממשל טראמפ ראה בה זכות בלעדית שלו. הניסיונות להשתלט על התקשורת ולהדק את הרגולציה על תקשורת מזכירות כמובן את הפעילות האחרונה של שר התקשורת בישראל. החלטות אלו העלו את חמתו של טראמפ, שתבע ממספר שופטים שמרניים (רוברטס וקוונו) להתייצב מאחוריו. במקרה אחר, של פסיקה נגד התעריפים/מכסים שהטיל, נקראו על ידו השופטים השמרנים תומס ואליטו לסדר וגם ננזפו פומבית. טראמפ אפילו התבטא בחריפות נגד שופטים עליונים או פדרליים בהזכירו להם שהם לא "נבחרי העם" כמוהו אלא ממונים על ידי ראש הרשות המבצעת (טענה הנשמעת תכופות גם בישראל על-ידי נציגי הקואליציה).

טראמפ משתמש ביכולתו להמליץ על מינויי שופטים כדי להשפיע על האג'נדה/אידיאולוגיה של ביהמ"ש לא רק בערכאה העליונה, אלא גם בשכבת השופטים שמתחתיה (בדומה למה ששר המשפטים יריב לוין שואף לבצע בישראל). מצד שני, שופטי ביהמ"ש העליון הגבילו החלטות שפיטה של שופטים פדרליים במדינות השונות בטענה שפסיקה מדינתית אינה יכולה לקבוע תקנות "לאומיות".

ו. חזית המלחמה הכלכלית

עוד במהלך הבחירות הצהיר טראמפ על כוונותיו להטיל מכס על היבוא, ואכן קיים את הבטחתו. הבעיות הצפויות בעקבות הטלת המכסים היו ידועות לכלכלנים האקדמיים (וכנראה גם לטראמפ עצמו), אבל הוא התעלם מאזהרות שהושמעו. כיום, עם נסיגתו המהירה מהטלה כוללת של מכסים על יבוא, נראה שייתכן שפעולותיו היוו רק עמדת-פתיחה לקראת מיקוח מחודש.

לגבי הרפורמה בכללותה, כולל הצעדים המכוונים להקטנת הממשל וקיצוץ תקציב ההוצאות הפדרלי – סביר להניח שטראמפ יעשה בשנה הקרובה את כל שיוכל כדי להימנע ממשבר כלכלי עמוק שירחיק ממנו קהל בוחרים פוטנציאלי לקראת "בחירות האמצע". אבל גם פה לממשל טראמפ צצה התנגדות עם פסיקה של בית משפט פדרלי לערעורים כנגד הטלה גורפת של מכסים במחשבה שמתן כוח כה-גדול בידי הממשל פוגע בעקרון הפרדת הרשויות. כאמור לעיל, במקרה זה טראמפ כבר התנגש ישירות גם עם השופטים השמרנים תומס ואליטו (שהם נושאי הדגל של הפרדת רשויות בהתאם לחוקה) האמורים לפסוק לטובתו, ועם הניסיונות להגביל את כוחו. התייחסות ביהמ"ש העליון היא שבכך יש שימוש לא נכון בתקנות החירום מ-1970 הנותנות לנשיא שליטה חד-צדדית וללא איזון הרשות המחוקקת לשנות כלכלה עולמית ולאגור מיליארדי דולרים ללא אישור הקונגרס.

* פרופ' (אמריטוס) סידי הוא רופא שבילה תקופות ארוכות בארה"ב

האם בעלות עצמית על דירה היא פתרון עדיף לכולם?

 

במאה ה-20 חל מהפך בינלאומי בבעלות הפרטית על נכסי מגורים. נדל"ן המשמש למגורים היה מאז ומעולם מרוכז בבעלות הכנסיה, המדינה ושכבה דקה של אריסטוקרטיה, ורוב משקי הבית חכרו את נכסי המגורים מבעליהם. המאה ה-20 היתה הראשונה שבה הבעלות על נכסי הדיור התפשטה בקרב הציבור הרחב. מעמד הביניים הפך לבעלי נכסי הנדל"ן המשמשים אותם למגורים. המהפכה התעשייתית, העיור המהיר וצבירת ההון בידי משקי הבית ממעמד הביניים הם שהביאו להתפתחות זו. במדינות המערב, יכולתם של משקי הבית לרכוש נכסי דיור התאפשרה בזכות התפתחותן של אגודות אשראי קואופרטיביות שאיפשרו לחבריהן לחסוך כספים ולהשתמש בהם להעמדת אשראי לחברים (הבנקאות המסחרית נכנסה לתחום האשראי האפותיקאי - הלוואות שניתנות לרכישת נדל"ן (כגון דירה) ומגובות על-ידי מישכון זכויות הרוכש בנכס - בשלב מאוחר יחסית). עם זאת, למרות ששיטה זו של תיווך פיננסי באמצעות אגודות אשראי קואופרטיביות פעלה בהצלחה יתרה - הבעלות העצמית על נכסי דיור התפשטה לאיטה ונותרה נחלתו של מיעוט באוכלוסייה.

המצב השתנה בעקבות השפל הכלכלי של שנות ה-30', שגרם להתמוטטות נרחבת של מערכת התיווך הפיננסי וחייב ממשלות להיחלץ לסייע לה, ועוד יותר בעקבות מלחמת העולם השנייה, שגרמה לממשלות השונות לבנות תוכניות שיקום שיסייעו לחלק הולך וגדל ממשקי הבית להגיע לבעלות על נכסי דיור. הרחבה מתמדת של מעגל בעלי הבתים הפכה ליעד ממשלתי מקובל-פוליטית במחצית השנייה של המאה ה-20. כשמסתכלים בנתונים האמריקניים - ההצלחה ברורה: אם לפני השפל הכלכלי של שנות ה-30' שיעור משקי הבית שגרו בנכסי-דיור שבבעלותם היה כ-40% - לקראת סוף המאה ה-20 שיעור זה טיפס עד קרוב ל-70%. נדגיש שלא כוחות השוק יצרו מגמה זו אלא מדיניות ממשלתית מכוונת שנסמכה על בניית מערכות מימון אדירות שהנגישו אשראי לדיור לשכבות אוכלוסייה רחבות.

ההתפתחות בישראל הייתה אולי שונה מזו שבמדינות המערב בפרטים ובעיתוי, אבל לא בתוצאה. לאחר הקמת המדינה ונוכח גלי העלייה העצומים נרתמה המדינה לבנות מלאי דיור שיספק את צרכי המגורים. הבחירה הממשלתית הייתה לעודד בעלות עצמית של משקי הבית על דירות המגורים (ולא יצירת מלאי דירות בבעלות ממשלתית שישמשו להשכרה או עידוד צבירת מלאי דיור בידי מעטים לצורך השכרה לאחרים), כי בעלות עצמית נתפסה כאמצעי שישפר את הקשר של משקי הבית לקהילה ויבטיח להם יציבות כלכלית לטווח הארוך. מאחר שהמצוקה הכלכלית שבה היה נתון המשק בשנותיו הראשונות לא איפשרה לקיים שוק הון עצמאי ומתפקד שיש בכוחו לממן את האשראי האפותיקאי הדרוש למשקי הבית (שוק הון זה התפתח רק בסוף שנות ה-80' בעקבות הצלחתה של 'תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985'. ראו כאן) - הממשלה לקחה על עצמה את המשימה: היא תיפקדה לא רק כיוזמת ומבצעת של הבנייה (באמצעות חברות בנייה ממשלתיות) אלא גם כמתווך פיננסי לאומי, כשהיא מתעלת חלק מהחיסכון הפרטי לאשראי לדיור במסגרת תוכניות ממשלתיות של סיוע לדיור. תוכניות הסיוע הממשלתיות יצרו מצב ייחודי בישראל בהשוואה בינלאומית: שיעור משקי הבית המתגוררים בדירות בבעלות עצמית היה מהגבוהים בעולם המערבי למרות שבמונחי הכנסה-לנפש ישראל עדיין הייתה מדינה מתפתחת (הוא היה, לדוגמא, גבוה מאשר בארה"ב).

מצב זה של מעורבות ממשלתית נמרצת בשוק הדיור נמשך בישראל עד לתחילת שנות ה-90', כשגלי העלייה ממדינות בריה"מ-לשעבר וגיאות הנדל"ן שנוצרה בעקבותיהם דחקו את הממשלה למצב של קושי להמשיך לממן תקציבית את היקפי האשראי העצומים שנדרשו אז. הממשלה החליטה, לפיכך, להפריט חלק ניכר משוק האשראי לדיור ובהדרגה נמוגה משוק זה כמעט לחלוטין: מימון רכישת הדיור נותר רובו-ככולו בידי התיווך הפיננסי הפרטי. במצב הקיים בישראל, לא קיים כמעט סיוע ממשלתי לרכישת דיור ורכישת הדיור נעשית בתנאי שוק: כל משק בית לעצמו, כפי יכולתו, ובתנאי אשראי נבדלים.

חלפו שנות דור. להפרטה של מערכת האשראי לדיור היו השלכות חברתיות. במקום מערכת מימון ממשלתית פרוגרסיבית שבבסיסה אפלייה מתקנת - גודל ההלוואה ותנאי הריבית שלה נוחים יותר ככל שהלווה הוא בעל מאפיינים סוציו-כלכליים נמוכים יותר - המערכת הפרטית יוצרת אפלייה כלכלית מהסוג הישן כיון שהיא בעלת העדפה ללווים מהשכבות המבוססות. הנגישות המוגדלת של השכבות המבוססות לשוק האשראי איפשרה להן לצבור מלאי של דירות להשכרה, מהלך שנתמך על-ידי הריבית הנמוכה ששררה בשוקי ההון במשך כשני עשורים. ואמנם, למרות שירידת הריבית איפשרה גם למשקי בית פחות מבוססים להגיע לדירה בבעלות עצמית - התוצאה של התפתחות זו היא ירידה מתמשכת בשיעור משקי הבית המתגוררים בדירות בבעלות עצמית. 

האתגר של משקי בית צעירים להגיע לבעלות על דירה גדל משמעותית לאורך זמן. זה קרה בגלל שירידת הריבית הסיטה חלק מהחיסכון הפרטי הצבור מהאפיקים הפיננסיים להשקעה בדירות מגורים ויצרה עודפי ביקוש לדירות שהניעו התייקרות מהירה של מחיריהן. תופעה זו הואצה (במפתיע, ובמדינות רבות) בתקופת מגפת הקורונה. לא פלא, לכן, שמשקי בית צעירים מתקשים כיום להגיע לדירה בבעלות, מה גם שהריבית עלתה בשנים האחרונות. על אלו יש להוסיף את טבעו המשתנה של שוק העבודה: בעוד שבני הדור הקודם נהנו מביטחון תעסוקתי סביר בזכות עבודה מאורגנת והעסקה באירגונים יציבים - בני הדור הנוכחי אינם נהנים עוד מאותה רמה של ביטחון תעסוקתי, הן בגלל ההתקשרות השונה שלהם עם המעסיקים והן בגלל שהמעסיקים הפרטיים מתנהלים בסביבה כלכלית סוערת והפכפכה שאופיינית לכלכלת שוק. יש להתפתחות זו משמעות הן מבחינת הערכת הסיכון של המלווה את יכולתו הפיננסית של הלווה והן מבחינת נכונותו של הלווה ליטול על עצמו התחייבויות פיננסיות נוקשות וארוכות-טווח. ולבסוף, "בריחת" מחירי הדירות וההתעקשות הבלתי-מובנת של בנק ישראל לקבוע מינימום להון העצמי של לווים יצרה מכשול עצום של הון עצמי שנדרש מרוכשי דירות, מכשול שמדיר רבים ממשקי הבית הצעירים מהבעלות העצמית על דיור, כשהוא יוצר תלות כלכלית בלתי סבירה של בני הדור הצעיר בסיוע כלכלי של משפחותיהם. אנו נמצאים במצב הפוך לזה שאליו כיוונה מדיניות הדיור של ישראל בעשורים הראשונים לחייה, שחתרה לשיוויון הזדמנויות.

מצוקה זו של משקי הבית הצעירים המתקשים לרכוש דירות לא נעלמה מעיני הציבור. היא גורמת למאמצים חוזרים למצוא פתרונות, חלקם מבוססים על אי-הבנה של עצם התהליכים בשוק הדיור וחלקם סתם הזויים. ההבחנה השגויה הראשונה היא שקיים בישראל "משבר דיור", הבחנה הנשענת על מחירי הדירות הגואים ומובילה למסקנה שיש לפעול להורדת מחירי הדירות, רצוי באמצעות שחרור קרקעות לבנייה או סילוק חסמים בצד ההיצע. כבר כתבתי ברשימות אחרות בבלוג זה שאין בישראל "משבר דיור" - מלאי הדיור תואם את מספר משקי הבית וקצב הבנייה תואם לאורך זמן את קצב הגידול של האוכלוסייה, ואין סימנים ברורים להתדרדרות מתמשכת בתנאי הדיור של משקי הבית. ולגבי הוזלת מחירי הדירות כפתרון לחסרי הדיור אני מציע תובנה: מלאי הדירות בישראל כיום מתקרב ל-3 מיליון יח"ד, שערך השוק המצרפי שלהן מגיע כנראה ל-6 טריליון (12^10*6) ש"ח, ואנחנו מוטרדים רק מחלק זעיר - התוספת השנתית לביקוש לדיור (50-60 אלף יח"ד); אם חו"ח "נצליח", ירידה של 20% במחירי הדירות לא תשנה מהותית את מצבם של חסרי-הדיור, אבל היא עלולה להביא לאסון לכלכלת ישראל בגלל מחיקת עושר פרטי עצום. ועוד לא דיברנו על "פתרונות" המוצעים על-ידי גורמים שונים: "מע"מ אפס", הגרלת דירות בין זכאים, הקצאת קרקע חינם ליזמים, ועוד הצעות ותוכניות שונות. רק פתרון אחד לא מוצע, למרבה התמיהה: סיוע ממשלתי ממוקד לרכישה על-ידי חסרי-דיור, הפתרון שפעל היטב לאורך שלושה עשורים.

ואולי בכלל נצטרך להתרגל למציאות שונה: למציאות שבה בעלות עצמית על דיור איננה יותר יעד לאומי. מציאות שבה קיימת חלופה לגיטימית ואפקטיבית למגורים בדירה בבעלות עצמית: מגורים בשכירות. מגורים בשכירות אינם מחייבים את משקי הבית לעיסקאות נדל"ן יקרות ולא להסתמכות על אשראי ארוך-טווח. הם מאפשרים למשקי הבית את הגמישות להתאים את הוצאותיהם על מגורים לרמת הכנסותיהם, הם מאפשרים ניידות גיאוגרפית שחשובה גם לשוק העבודה, גם למשפחות מתרחבות וגם למשפחות מצטמצמות, והם מאפשרים למשק הבית לשלוט ברמת הוצאות המחייה שלו. כדי שחלופת הדיור בשכירות תהיה סבירה נצטרך כנראה לבצע כמה רפורמות בתרבות השכירות הקיימת: לקבוע נורמות שמחייבות את הצדדים לעיסקה, לקבוע חוזי התקשרות אחידים ולא מקפחים בין שוכרים למשכירים, לעודד פיתוח מערכות מקובלות להערכת פרופיל התנהגות של הצדדים המשתתפים, ולעודד השקעה פרטית בפרויקטים גדולים של דיור להשכרה.

דמוקרטיה לא-מתגוננת

 מזה כשלוש שנים מתקיימת בחוצות ישראל מחאה המונית נגד היוזמה של הקואליציה להפיכה חוקתית. יש למחאה זו הישגים חשובים במה שנוגע לעיכוב מהלכי ההפיכה החוקתית, אבל המאבק טרם הוכתר בהצלחה: בשנה שנותרה עד למועד הבחירות לכנסת (אוקטובר 2026) תנסה הקואליציה להשלים מספר מהלכים שיאפשרו לה לא רק להשיג יעדים ספציפיים שקבעה לעצמה אלא גם לשנות אגב כך את כללי המשחק הדמוקרטיים בישראל לטווח הארוך. אם המהלך יושלם - ישראל לא תהיה עוד אותה מדינה.

המחזה שבו אנו משתתפים הוא כולו תולדה של המאמץ להישרדותו הפוליטית והאישית של נתניהו - אין עניינו בהשגת ביטחון ורווחה לישראל ואפילו לא ברפורמה שתשפר את איכות השלטון. כל המהלכים במחזה נגזרים רק מכוונה זו, בין ישירות (קעקוע מערכות המשפט ואכיפת החוק כדי לעצור את משפטו של נתניהו, מניעת הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את מחדלי ה-7 באוקטובר, והסתה ארסית כנגד תנועות המחאה) ובין בעקיפין (התמשכות חסרת-תכלית של המלחמה ברצועת עזה, חקיקת 'חוק ההשתמטות', הסטת תקציבי-עתק למגזר הדתי-לאומי וחיזוק ההתנחלות ביו"ש - כולם אתנן לבעלי-ברית פוליטיים של נתניהו). על רקע המהלכים שמתכננת הממשלה לבצע בשנה הקרובה וככל שנתקרב למועד הבחירות לכנסת צפוי להחריף המאבק בין תנועות המחאה לבין תומכי הממשלה (סיעות האופוזיציה נעדרות מהמחזה - הן עסוקות יותר בחלוקת עורו של הדוב ביניהן). ההחרפה תתבטא כנראה בהגברת האלימות כלפי המפגינים, הן מצד המשטרה והן מצד תומכי הממשלה. לא מן הנמנע שהקואליציה תנסה לסכל את קיום הבחירות אם הסקרים לא יצביעו על ניצחון שלה. ואגב: גם אי-הכרעה בבחירות יספק את הקואליציה הנוכחית, שתמשיך לאחוז בהגה השלטון. ובינתיים, מסביב ייהום הסער: המשק הישראלי עלול לשקוע למשבר כלכלי בעקבות הגירעון הממשלתי העצום שיצרה המלחמה הארוכה, בעיקר ככל שהממשלה תימנע מלנקוט צעדים כלכליים נחרצים לצמצום הגירעון ולהאטת קצב הגידול של החוב, והבידוד הבינלאומי של ישראל לא יחלוף במהרה, בעיקר אם ההסכם שכפה הנשיא טראמפ על הצדדים לא יהפוך למציאות שתאפשר שיתוף פעולה בינלאומי לשיקום רצועת עזה (אני חושש שנתניהו לא יפעל למימוש ההסכם עם החמאס - מה שקרוי "שלב ב'" - אלא יעדיף מציאות של לחימה מתמשכת תוך האשמת הצד השני בהפרות ההסכם כאמצעי להסיח את דעת הציבור מהשאלות הפנימיות). הזמן שחולף איננו פועל לטובתנו, שכן הנזקים הולכים ומצטברים. עלינו לחתור לסיום כהונתה של ממשלה זו מוקדם ככל האפשר.

למחאה הלא-אלימה יש אמנם הישגים חשובים, אבל אני חושש שמא אין בכוחה למנוע את המשך התהליכים ההרסניים: השלטון הנוכחי כבר התרגל לקיומה של המחאה, והוא למד להכיל אותה תוך שהוא ממתג אותה פוליטית כבוגדנית ולא-לגיטימית. אני חושש שהמחאה איבדה מכוחה והשפעתה, והחזרת החטופים החיים בשבוע שעבר עשויה לדלל את שורות המחאה ולהקטין את הלחץ הציבורי על הממשלה. התקווה להופעת 'מסה קריטית' (מיליון מפגינים) ברחובות לא נראית לי מציאותית כשמדובר במחאה המכוונת "רק" נגד ההפיכה החוקתית. ואם אמנם כך, אנחנו מסתכנים בכך שההרס  השיטתי של מדינת ישראל יימשך בחודשים הקרובים. אינני סבור שיש באופק הקרוב נקודת 'אל-חזור' לישראל: אני מאמין שהחברה הישראלית חזקה מספיק כדי להתאושש מנזקי התהליכים המתרחשים כיום, אבל ככל שהם יימשכו כך יקשה השיקום. וייתכן גם שאני טועה וישנה נקודת 'אל-חזור'.

אני סבור שעלינו לעבור לשלב נפשי אחר, כזה המונע על-ידי חרדה עמוקה מפני הרס עמוק של חיינו כאן. איננו רשאים לצפות במחזה בחוסר אונים - עלינו להיות יותר נואשים, יותר החלטיים. עלינו להתגונן מפני כוחות ההרס בצורה יותר נמרצת. זהו קרב חיינו, מלחמת העצמאות של הדור שלנו, וזוהי בעליל מלחמת אזרחים. אם נוותר - מדינת ישראל שהכרנו עלולה שלא להתקיים עוד ובמקומה תקום מדינה שנושאת דגלים אחרים: דתית, לאומנית, תוקפנית, לא דמוקרטית, אולי פשיסטית. והמשמעות ההיסטורית חורגת מעצם האיפיון: אני חושש שמדינה זו לא תצליח להתקיים לאורך זמן ובכך יבוא הקץ לחלום הציוני על הקמת בית לאומי לעם היהודי.

אם אמנם זהו כיוון הדברים, אולי כדאי לנו לוותר על החלום של אחדות פנימית בכל מחיר. אולי עדיף לנו להתפלג למחנות לאומיים נפרדים שיחיו איש באמונתו: זה במדינה יהודית דתית שתקדש את הארץ ותשאף לחיות את חיי היומיום שלה ברוח ההלכה, וזה במדינה דמוקרטית-ליברלית שחזונה חברה צודקת, חילונית, ברוח נביאי ישראל. מאז הקמתה של המדינה ניסינו את האחדות, והיא הכזיבה: לאחר שנים ארוכות של סטטוס-קוו, כשהמחנה שלנו הפסיד את השלטון במשחק דמוקרטי, מסתבר לנו שלאחדות יש מחיר כבד - שניאלץ לחיות במדינה לא-דמוקרטית, בחברה מיסיונרית שכופה עלינו אורח חיים דתי, שנשלחנו שלא מרצוננו להיות המפרנסים והמגינים של ציבור פרזיטי ההולך וגדל במהירות, ושבניסיוננו להתנגד - הפכנו לציבור מוקע הנרדף על-ידי ממשלתו. אז לפני שניכנע ונהגר מפה וננסה לתומנו להקים גטאות ישראליים בתפוצות, אולי כדאי קודם שננסה למנוע את חורבנה של מדינת ישראל ואת גירושנו בפועל. אולי כדאי שלא נוותר על חלומנו הישן להגשים את כל התקוות, פה בארץ חמדת-האבות. אז צריך להמשיך ללא ליאות למחות ולהפגין בחוצות ישראל כנגד ההפיכה המשטרית, אבל אולי צריך גם להקצין מעט את השיח. ואולי צריך לחשוב מה יהיה 'ביום שאחרי'.

אינני קורא כאן להתנגדות אלימה להפיכה המשטרית - זו החלטתו של כל אחד לעצמו. אבל אולי הגיע הזמן לוותר על ההשתתפות בהעמדת הפנים הממלכתית, זו המתאמצת להסתיר את קווי השבר שבחברה הישראלית ולהתחפש למשפחה מאושרת, מאוחדת, שכל הוויכוחים בה הם זניחים, "בתוך המשפחה". זו איננה יותר משפחה: משפחה - בוחרים. והאנשים שמולנו חולקים איתנו אולי מוצא משותף, אבל לא השקפת עולם ולא עתיד. אנחנו לא "אחים" שלהם, ואיננו חייבים להיות שותפים לגורל שהם מנסים לכפות עלינו. מנהיגיהם אינם המנהיגים שלנו. אני מציע להכריז על כך בפומבי ולא במרומז, ולהחרים כל אירוע רשמי וממלכתי של תומכי ההפיכה החוקתית: לא להשתתף בטקסים, לא בחלוקת פרסים ומענקים, ולא באירועים, כנסים וחגיגות - שיתנהלו להם בעולם משלהם, שממנו אנחנו ניעדר במופגן, עד שנצליח לסלק אותם מהשלטון. ההיפרדות מהממלכתיות המעושה צריכה להוות אמירה ברורה לצד השני: הציבור החרדי - לאור ההתנהלות הפוליטית הבוטה של נציגיו - איננו שותף לחזון הציוני שלנו; המתנחלים הם בני פלוגתא שלנו לגבי אופיה וגבולותיה של מדינת ישראל ולגבי מערכת היחסים שעליה לקיים עם בני העם הפלסטיני; ומוסדות הדת הפועלים כיום בישראל אינם מקדשים שמירה על חופש דת אלא מייצגים כפייה דתית של זרם יחיד - היהדות האורתודוקסית. וכמובן, מרגע שחוק ההשתמטות יתקבל בכנסת - אין לנו עוד סיבה לשרת בצה"ל: לא נולדנו כדי להיות כוח המגן של הציבור החרדי, ואם החרדים פטורים מהוראות חוק שירות הביטחון - גם אנחנו יכולים לראות את עצמנו פטורים ממנו. ולאור הפוגרומים שמבצעים מתנחלים בתושבי יו"ש הפלסטינים בנוכחות אילמת מחפירה של צה"ל - אין לנו יותר רשות מוסרית לשרת ביו"ש ואין לאף אחד זכות לדרוש מאיתנו להשתתף בביצוע פשעי מלחמה.

לכשהסיוט הלאומי הנוכחי יחלוף, בצורה זו או אחרת, נצטרך לחשוב מחדש על מדינת ישראל. היא דורשת הקמה מחדש. היא תצטרך להיות מדינה דמוקרטית, ליברלית, חילונית, ברוח עקרונות מגילת העצמאות. בפעם הזו נצטרך לחזק את המבנה הדמוקרטי ולהבטיח שהדמוקרטיה תהיה מסוגלת להתגונן כנגד כוחות שקמים עליה, ולשם כך נצטרך לכתוב חוקה. בפעם הזו נבטיח חופש-דת לכל ונפריד בין המדינה לדת. בפעם הזו נדאג למסגרת ממלכתית מחייבת במקום טלאים שבטיים, מסגרת שתבטיח שירותים בסיסיים (חינוך, בריאות) לכלל התושבים ורשת ביטחון סוציאלית למוחלשים. ואם יסתבר שהקרע בעם איננו מאפשר יותר הסכמה על חזון לאומי וחברתי משותף - אולי עדיף להתפלג, ברוח האמירה "שתי מדינות לשני עמים" - הפעם שניהם יהודים.

דוד בלומברג (ז"ל) - מנכ"ל בנק "טפחות"

 

הקדמה

הצטרפתי לבנק "טפחות" בתחילת 1990, בהזמנתו של מנכ"ל הבנק דוד בלומברג ז"ל. לא הכרתי אותו קודם לכן, והקשר בינינו החל בשיחת טלפון שבו זימן אותי לפגישה אישית שבה הציע לי להצטרף לבנק כעוזרו בנושאי תיאום, תכנון ובקרה (ההגדרה הפרטנית הזו היתה שלו). עבדתי בצמוד אליו ברציפות (באותם תחומי אחריות שהגדיר מראש) עד אמצע 1993, כשעזב את "טפחות" עם התמנותו למנכ"ל חברת האם - בנק "המזרחי". 

הדברים המובאים בהמשך אינם ניסיון לכתוב פרק ביוגרפי או לשרטט את דמותו של דוד בלומברג - קטונתי, ותקופת עבודתי בסמיכות אליו הייתה פרק קצר בחייו (שלוש וחצי שנים). ייתכן גם שבמונחי הקריירה המקצועית והאישית של דוד בלומברג תקופה זו הייתה משנית בחשיבותה לתפקידים אחרים שמילא - לא לי לשפוט. לא הייתי חלק מהמעגל האינטימי שלו: מערכת היחסים בינינו הייתה קרובה אבל תמיד מקצועית, והיא נמשכה עוד שנים רבות לאחר שפרש מ"טפחות". לכן הרשימה להלן איננה סיפור בעל אופי אישי: זהו תיאור הכרוניקה של תקופת העבודה המשותפת שלנו, שהייתה תקופה של סערה, אתגרים קשים והחלטות אמיצות. דוד בלומברג לא חולל את הסערה עצמה - היא התרחשה במשמרת שלו, הוא נקלע לתוכה כמנכ"ל הבנק, והסיפור הוא על הדילמות שהתעוררו ועל ההכרעות האמיצות שלו, ששינו את גורלו של הבנק לתקופה ארוכה. אולי יהיה בכרוניקה זו גם עניין למי שמתעניין בהתפתחויות ההיסטוריות של תחום המשכנתאות באותה תקופה סוערת, או בניתוח המהלכים שהביאו להצלחתו הבולטת של בנק "טפחות". 

מהלך האירועים המתואר להלן הוא עדות אישית שלי, כמו גם הפרשנות וההערכה של חשיבות ההחלטות שקיבל. זוהי מן-הסתם תמונה חלקית, שכן לא הייתי מעורב בכל קשת הפעילויות של בלומברג כמנכ"ל הבנק.

רקע

תחילת שנות ה-90' היתה תקופה סוערת עבור "טפחות" בגלל מספר אירועים חיצוניים, בלתי-תלויים, שגרמו לטלטלה (תחשבו: רעש-אדמה) בתחום המשכנתאות: 

• בחודשים האחרונים של 1989 החל גל העלייה ההמונית ממדינות ברית המועצות לשעבר, לאחר קריסתה של זו ופתיחת השערים ליהודים להגר לישראל. זה קרה במפתיע - בשנים שלפני-כן דעך קצב העלייה לישראל עד כי נוצר מאזן הגירה שלילי - וכמעט מייד החל שיטפון של עולים להגיע לישראל. הערכות מספריות באותה תקופה נקבו באפשרות שמדובר בגל עלייה כולל של מיליון עולים, שיגיעו לישראל בקצב מהיר בגלל החשש שהשערים ייסגרו. בדיעבד, הגיעו לישראל 200 אלף עולים בשנה הראשונה, כשקצב העלייה מתגבר כמעט מחודש לחודש (בחודש דצמבר בעצמו הגיעו כ-36 אלף עולים). זה היה אירוע בעל השלכות מרחיקות-לכת מבחינת שאלת פתרונות הדיור. מרכזי הקליטה הקיימים לא יכלו להתמודד עם הצרכים (התכנון היה לפנות מחנות צבא במרכז הארץ כדי שישמשו כ"מעברות"), ובמהרה התחוור לקברניטי המדינה שנדרש מאמץ לאומי דרמטי כדי ליצור תוספת עצומה למלאי הדיור הקיים. החלטת הממשלה לסייע לעולים החדשים לרכוש דירות (ולא להתגורר בשכירות בדיור ממשלתי או בדיור פרטי) גרמה לביקוש עצום מצד העולים החדשים לרכישת דירות. זה יצר גיאות אדירה בשוק המשכנתאות, גיאות שנמשכה עד 1993. גיאות זו שינתה לחלוטין את היקף הפעילות של הבנק ובהמשך אפילו את מבנהו האירגוני ומתכונת פעילותו. 

• כמעט במקביל ובאופן בלתי תלוי, ב-1 באפריל 1990 השיקה הממשלה את הרפורמה הגדולה בתחום המשכנתאות שבמסגרתה היא העבירה את מימון רוב ההלוואות לדיור לזכאי משרד השיכון (זוגות צעירים), שניתנו עד אז מהתקציב הממשלתי - לכתפי בנקים. באיבחת-חרב (ממשלתית) אחת הפכו הבנקים למשכנתאות מסוכנים/מבצעים של האשראי הממשלתי לדיור לגופי מימון הנדרשים להעמיד אשראי בהיקפים גדולים ממקורותיהם ועל אחריותם. זה דרש מהבנקים למשכנתאות לבצע התאמות מרחיקות לכת: להקים גופים לגיוס מקורות מימון פרטיים בשוק ההון בהיקפים עצומים שלא היו מורגלים בהם קודם לכן, לבנות מערכות לניהול מקורות ושימושים (Asset-Liabilities Management) כדי להתמודד עם סיכוני השוק, להגדיר בעצמם מדיניות אשראי ומערכת קריטריונים ונהלים למתן אשראי לדיור כדי להתמודד עם סיכוני האשראי (עד לאותה תקופה הקריטריונים למתן אשראי כמעט והתעלמו מסיכוני אשראי ונשענו על 'לוחות-זכאות' שנקבעו על-ידי משרד השיכון ובלבד שה'זכאים לסיוע' עמדו בתנאי-סף פשוטים), לבנות "מסלולי אישורים" (תהליכי חיתום פנים-בנקאיים) שבהם תתבצע הערכת הסיכון (ספציפית לכל בקשת אשראי) ותימחורו, ולהכשיר מתוך עובדי הבנק קבוצה של מעריכי סיכוני אשראי. וכל זה נדרש כמעט מיידית. 

• בנק ישראל, מצידו, הרחיב ב-1990 את הרישיון הבנקאי של הבנקים למשכנתאות והרשה להם להעמיד אשראי גם שלא למטרות דיור (מה שכונה אצל חלק מהבנקים "הלוואה לכל מטרה") ובלבד שהבטוחה העיקרית כנגד אשראי זה תהיה דירת מגורים. בכך הוא דחף את הבנקים למשכנתאות להרחיב את קשת סיכוני האשראי שאליהם הם נחשפים ולהגביר את התחרות ביניהם.

• ואם כל זה אינו מספיק - הכנסת קיבלה ב-1992 את "התיקון לחוק הערבים", שעיקרו הגבלת יכולתם של הבנקים למשכנתאות להישען על ערבויות אישיות כבטוחות להלוואות לדיור, ובכך "ניסרה" בפועל את הרגליים שעליהן נשען מסורתית האשראי לדיור בישראל. זה דרש מהבנקים למשכנתאות לעדכן (שוב: מיידית!) את מדיניות האשראי שלהם מבלי שהיתה להם שום יכולת אמיתית להתבסס על ידע אמפירי מוצק (למעט אמונות טפלות וחשיבה שבלונית) בבואם לאפיין פרופילים של סיכוני אשראי.

דוד בלומברג, כך אני סבור, היה האיש הנכון במקום הנכון. בחכמתו, באומץ ליבו, במנהיגותו, בתחושה הברורה של חשיבות הרגע ההיסטורי שהיתה טבועה בו - הוא ניווט בכישרון את ספינת "טפחות" ואת ציוותה בים הסוער. הוא השרה ביטחון באנשיו למרות שהוא עצמו חשש תמיד והרבה להתלבט, להקשיב לאחרים ולהתייעץ. הוא היה הקטר של הרכבת, הוא הביא את "טפחות" לשיאי הצלחה, ואגב-כך הוא הפיח בעובדים רוח-צוות וגאוות-יחידה. הוא נתן לעובדי השטח של "טפחות", גם אלו שעבדו בסניפים המרוחקים מהמרכז, את התחושה שהוא רואה את כולם, שכולם אנשיו. התחושה הזו לא נעלמה מעיניהם: כשפרש מהבנק אירגנו לו העובדים, ביוזמתם, ערב פרידה מיוחד של שירה בציבור שאליו הגיעו בהמוניהם מכל קצוות הארץ.

בלומברג הפעיל גלגל-תנופה שהמשיך לפעול ב"טפחות" הרבה לאחר שהוא עצמו פרש. אני סבור שהחלטות אמיצות שהוא קיבל ומהלכים קריטיים שהוא הוביל בשנים שבהן עמד בראש הבנק השפיעו על הצלחותיו של "טפחות" עוד שנים רבות, אם בגלל חיזוק המותג "טפחות" בציבור הרחב, אם בגלל בניית בסיס לקוחות גדול ונאמן שנקשר לבנק גם בהלוואות חדשות, ואם בגלל הנחלת תרבות אפקטיבית של ניהול ושליטה לכל שדרות הניהול של הבנק. כל אלו אולי מסבירים כיצד גם כיום - לאחר שפעילות המשכנתאות מוזגה לתוך הפעילות הבנקאית הכללית של בנק "המזרחי", שאין לו לכאורה סיבה אוביקטיבית להיות המוביל בשוק המשכנתאות - עדיין פועם לב ישן בתוך המערכת וגם כיום המותג "טפחות" הוא שם דבר בקרב נוטלי המשכנתאות. ואת כל זאת אמרתי לבלומברג בפגישותינו הספורות בשנתיים האחרונות: שכאשר מסתכלים על הצלחתו המסחרית של "מזרחי-טפחות", מעטים יודעים על תרומתו העצומה של דוד בלומברג באותן שנים, תרומה שמניבה פירות עד היום.

היערכות: דחיפה להקמת מערכת המידע הניהולי

דרישתו הראשונה של בלומברג, כבר בתחילת עבודתנו המשותפת, היתה להקים מערכת אפקטיבית של מידע ניהולי שיאפשר לו לקבל מידע שוטף, אובייקטיבי ומדויק על פעילות הבנק. לאחר שנה וחצי שבהן כבר כיהן כמנכ"ל הבנק, הוא התלונן על כך שלוח השעונים שמשמש אותו בניהול הבנק איננו מספיק אמין, שהמידע הניהולי המובא בפניו הוא אוסף של דוחות ידניים (מודפסים מידי שבוע לישיבת ההנהלה בעזרת מעבד תמלילי), כשמקור הנתונים שלהם הוא חיתוך של נתונים שמופקים אד-הוק ממחשב הבנק. הוא הגדיר צורך במערכת מידע שתהיה אוביקטיבית (בלתי-תלויה בדרגי הניהול), ממוחשבת, שתפיק דוחות קוהרנטיים (לא היה אז זיהוי של הלוואה ולא של סניף מבצע בנתונים המדווחים), ושתהיה עקבית עם נתוני הנהלת החשבונות והדיווח החשבונאי של הבנק. מערכת עצמאית כזו של מידע ניהולי אמנם הוקמה והחלה לספק אינדיקציות, אבל הקמתה נמשכה שנים: רוב פעילות הבנק לא היתה 'מכוסה' אז על-ידי מחשב הבנק, שכן מערך המיחשוב של הבנק הוקם ושימש לניהול הגבייה מהלווים והתחשבנות עם הממשלה. נתוני ההלוואות הוזנו אז למחשב הבנק רק לאחר שהלווים כבר נטלו את הלוואותיהם, לצורך ניהול הגבייה הבנקאית החודשית. 

פיתוח מערכת המידע הניהולי נמשך שנים, וחרג מתקופת עבודתו של בלומברג עצמו בבנק. בהדרגה, "טפחות" יכול היה להתהדר במערכת אפקטיבית של מידע ניהולי, כזו שאיפשרה קבלת החלטות תוך קשר-עין עם ההתרחשויות השוטפות והייתה אז ייחודית במערכת הבנקאית. הפירות נקטפו לאורך השנים, אבל החזון, הגדרת המטרה, התוויית הדרך וההשקעות הראשונות - היו כולן של בלומברג.

אירגון המצפן: הקמת מערכת "רווחיות סניפים"

דרישתו השנייה של בלומברג היתה להקים מערכת שתמדוד את תרומתם הספציפית של כל אחד מסניפי הבנק לרווחיו - להפוך את הסניפים למרכזי רווח נמדדים. המטרה היתה ליצור שפה ניהולית חדשה, ברורה, שתשמש בסיס לדיון שבין הנהלת הבנק לבין הסניפים. 

כאן היה מכשול בסיסי. בבנק משכנתאות קיימת בעיה בהגדרת מושג ההכנסות והרווחים: מחד, התקשרות הבנק עם לקוח יוצרת נכס חדש - הלוואת משכנתא - שיניב לבנק הכנסות מימון לאורך שנים ארוכות; מאידך, המדידה החשבונאית הנהוגה בבנקים מתייחסת להכנסות המימון בשנה השוטפת, אלו שמופקות מתיק האשראי הקיים, שרובו נוצר בשנים הקודמות. מכאן, שלהתקשרויות השוטפות של הבנק עם לקוחות חדשים (שזוהי מהות פעולתם של הסניפים) יש השפעה זניחה על רווחי הבנק באותה שנה כפי שהם נמדדים חשבונאית. לבעיה זו לא היה עד אז פתרון: נהוג היה למדוד את פעילותם השוטפת של סניפי הבנק במונחי תפוקה (מספר הלוואות חדשות, סכומי אשראי שניתנו), בעוד שהבנק כמכלול נמדד במונחים החשבונאיים המקובלים של דוח רווח והפסד. 

בלומברג היה מוטרד ממציאות זו. חוסר הקשר בין שעוני התפוקה (סניפים) והרווח החשבונאי השוטף (הבנק) יצר מצב אפשרי של הצלחה או כישלון של הבנק שלא ניתן לייחס אותם לשום גורם מתוכו. הוא ביקש להקים מערכת שתקשור בין פעילות הסניפים למצבו של הבנק, שתמדוד את תרומתם הישירה של הסניפים לרווחיות החשבונאית של הבנק כאמצעי בקרה והכוונה לעבודת הסניפים. לצורך כך שכר הבנק את שירותיו של משרד ייעוץ חיצוני, שבמהלך מספר חודשים בנה עבור הבנק מערכת ראשונית שהציגה את תרומת הסניפים לרווח החשבונאי הכולל של הבנק. הצגת תרומתם של הסניפים לרווחיות הבנק היתה במהרה לאירוע התכנסות רבע-שנתי שעודד את הסניפים להתמודד ביניהם על תרומה לרווח.

גם כאן, כמו במקרה של מערכת המידע הניהולי, בלומברג היה בעיקר בעל החזון, פורץ הדרך: מודל רווחיות הסניפים של "טפחות" שיזם (ואף חנך) עבר במהלך השנים שיפורים תיאורטיים ועידכונים מרחיקי לכת, לרבות מעבר (שהיה הכרחי) מחשיבה חשבונאית למדידה כלכלית של תוספת ערך. שיפורים אלו איפשרו לבנק להעמיד מראה בפני מנהלי הסניפים ולאתגר אותם, ובכך ליצור שפה ניהולית אפקטיבית שסייעה לבנק להתמודד מול המתחרים. בלומברג עצמו היה אבי הרעיון, גם אם הוא לא זכה לראות את התממשותו המלאה במהלך כהונתו.

מהפכה: המהלך למיחשוב "טפחות"

הדרישה השלישית של בלומברג היתה להפוך את "טפחות" לבנק שתהליכי העבודה שלו ממוכנים ככל האפשר. כדי לחולל את השינוי הוא ניצל צומת החלטה: ב-1990 נדרש הבנק לשדרג את מערך המיחשוב שלו - מהלך תקופתי מתוכנן שהיה כרוך בהשקעה כספית גדולה שעיקרה החלפת המחשב המרכזי (חומרה) של הבנק. בלומברג העריך אז שצומת החלטה זה יוצר הזדמנות להערכת מצב כוללת לגבי אסטרטגיית המיחשוב של הבנק: בחינת צרכי המיחשוב של הבנק (לרבות צרכים עתידיים) והגדרת מרחב החלופות האפשרי. ברקע הדברים היו מחשבותיו על האפשרות להשתמש במהלך המיחשוב כצעד אסטרטגי: לא רק להזניק את "טפחות" בתחום הפעילות הקיים שלו, אלא גם ליצור לו אופק אפשרי להרחבת תחומי הפעילות הבנקאית. לשם כך הוא הזמין צוות מומחים חיצוני, כדי שיבצע עבור הבנק סקר של צרכי המיחשוב. מסקנות הצוות היו שהבנק נמצא במצב שבו מערך המחשב הקיים איננו משרת אותו תפעולית: הדיווח למחשב נעשה במנותק מפעילות הבנק השוטפת, בדיעבד, לצורך ניהול ההלוואות ולצורך הדיווח החשבונאי. בפועל, הבנק איננו ממוכן: המחשב איננו משתתף בתהליכים התפעוליים של הבנק.

לאור מסקנות אלו החליט בלומברג לנקוט בצעד שהיה בו הימור אמיץ: לפסוח על השלב המתבקש של שידרוג מערך המיחשוב הקיים של הבנק (חומרה) ולצאת במקום זאת למהלך שיכלול מיכון תפעולי מלא. לאחר תהליך ארוך ומסובך שכלל הגדרת דרישות וקבלת הצעות מספקים שונים, הבנק התקשר בתחילת 1993 עם חברת "דיגיטל (ישראל)" בהסכם שבו הבטיחה האחרונה לפתח ולהעמיד לרשות הבנק מערך מיחשוב מלא ומודרני שיכלול מענה מלא לצרכים תפעוליים וניהוליים (חומרה ותוכנה). ההימור בהתקשרות זו היה של שני הצדדים: חברת האם הבינלאומית של "דיגיטל (ישראל)" עסקה בחומרה ולא היה לה ניסיון בהקמת מערכת מיחשוב בנקאית, והתקשרות זו היתה ניסיון של החברה הישראלית לפרוץ עצמאית לתחום הבנקאות. לשם כך היא גייסה (על חשבונה) יועצים, מומחים ומנהלי פרויקטים. הפרויקט עליו הוסכם הוא מסוג TurnKey, שמשמעותו היא שהבנק ימשיך להשתמש במערכת המיחשוב הקיימת עד לתאריך מוסכם שבו חברת "דיגיטל" תעמיד לרשותו מערך מיחשוב חדש (חומרה ותוכנה). ההתחייבות של "דיגיטל" הייתה להעמיד את המערכת החדשה לרשות הבנק בתום 26 חודשים, כלומר לקראת אמצע 1995.

בדיעבד, פרויקט המיחשוב של "טפחות" כשל. זה קרה לאחר שנים ארוכות של מאמצים מצד צוותים משותפים של "טפחות" ושל "דיגיטל", כשבשיאם העסיקה "דיגיטל" למעלה מ-100 עובדים בפרויקט. לאורך הדרך נתגלעו אי-הסכמות בין "טפחות" לבין "דיגיטל", ובעקבותיהן פרצו סכסוכים משפטיים. התארכות הפרויקט נבעה גם מחוסר ניסיון קודם מצד הצוות של "דיגיטל" שגרם אולי להתחייבויות אופטימיות מידי,  גם מקושי של הצוות של "טפחות" להסכים על איפיון המערכת, גם מאי-הסכמות על תכולת המערכת (תקציב הפרויקט נקבע מראש בהסכם), וגם משינויים בדרישות הרגולטוריות מצד המפקח על הבנקים שחלו במהלך חיי הפרויקט ושהרחיבו את יריעת הפרויקט.

רשמית, פרויקט המיחשוב "נקבר" רק ב-1998, אבל הוא איבד את סיכויי ההצלחה שלו שנים לפני-כן. בלומברג עזב את הבנק לקראת אמצע 1993, חודשים ספורים לאחר שנחתם החוזה עם "דיגיטל". סיכויי ההצלחה של הפרויקט היו נעוצים בעצם ההעזה לבצע 'קפיצת מדרגה' בתפעול הבנקאי, ובמערכת היחסים הקרובה של מחוייבות ושותפות ששררה בין אנשי "טפחות" לאנשי "דיגיטל" בהשראתו של בלומברג. אין לי ספק שהיה ביכולתו - אילו המשיך לנהל את "טפחות" - לנווט פרויקט מסובך ומורכב כזה מול משברים וקשיים מזדמנים ועל אף התנגדות פנימית של חלק ניכר ממנהלי הביניים של אגף המיחשוב של הבנק ולהביא אותו לסיום מוצלח, גם אם תוך חריגה מלוח הזמנים ומהתקציב שנקבעו בהסכם ההתקשרות. בהעדרו - הרוח השתנתה, ההתנגדויות הפנימיות והתקלות זכו להבלטת-יתר, והמשברים אכן גרמו לספינה לטבוע.

הימור שהצליח: האשראי לעולים ממדינות בריה"מ-לשעבר

אם יש תחום מיוחד שבו טבע בלומברג את חותמו האישי ושינה את גורלו של "טפחות" - זהו הטיפול בעולים מבריה"מ-לשעבר. גל העלייה לא רק הביא לשוק המשכנתאות שיטפון של מבקשי אשראי, אלא שמדובר היה בסוג לווים שהיה חדש לבנקים: חסרי הון עצמי כמעט לחלוטין, שאינם מועסקים או מועסקים זמן קצר בלבד (ובוודאי שלא בעלי "קביעות" במקומות העבודה), רבים מהם בעלי כושר השתכרות מעורפל, חסרי כל היסטוריה של התנהגות פיננסית, וחסרי יכולת להמציא לבנקים חמישה ערבים אישיים 'מוצקים' כפי שנדרש אז מלווי משכנתאות בישראל. השיח הלא-רשמי שהיה אז בין בנקאי המשכנתאות היה שמדובר בקבוצת אוכלוסייה שמהווה סיכון בנקאי מובהק. החלטתו של בלומברג לרכז מאמץ כדי למשוך את אוכלוסיית העולים ליטול את הלוואות המשכנתא שלהם ב"טפחות" היתה לכן הימור נועז, בודד.

המהלכים שבהם נקט בלומברג בנושא העמדת אשראי לדיור לעולים החדשים היו מגוונים. בתחילה, הוא יצר קשר עם אנטולי שרנסקי, מי שייסד את "הפורום הציוני ליהדות ברית המועצות" ועמד בראשו, וסיכם איתו לבנות מסלול מיוחד לעולים ממדינות בריה"מ-לשעבר שבמסגרתו הם יקבלו סיוע ברכישת דירה מקרן ייעודית פרטית שהקים הפילנטרופ יוסף גרוס ("קרן גרוס". ההסכם היה שכספי הקרן, שניתנו כתוספת להלוואה לדיור, יועמדו בלעדית ללווים שנטלו את הלוואות המשכנתא שלהם  ב"טפחות"). בלומברג עצמו נסע לסיור במספר ערים ברוסיה כדי לעמוד מקרוב אחר הצטברות מגישי הבקשות להגירה לישראל (וחזר משוכנע בהערכות על עוצמתו של גל העלייה הצפוי). הוא גייס עובדים דוברי רוסית לסניפי הבנק כדי שיוכלו לטפל במגישי הבקשות. הוא הקים במרכז הבנק יחידת-מטה שתפקידה היה לחזק את הקשר עם העולים החדשים במרכזי הקליטה ולמשוך אותם ליטול הלוואות ב"טפחות", יחידה שאנשיה נסעו למפגשי-ערב עם קבוצות עולים במקומות שונים בארץ. כשהתחוור, כעבור זמן, שהמכשול שמעכב את העמדת אשראי לעולים הוא שחלק ניכר מהם אינו מצליח לעמוד בקריטריונים למתן אשראי שהיו נהוגים אז לגבי הלוואות ממשלתיות לזוגות צעירים - בעיקר הדרישה להמצאת חמישה ערבים אישיים שהפרופיל התעסוקתי והבנקאי שלהם איתן בעיני הבנק - בלומברג יזם והוביל הסכמה בין החשב הכללי במשרד האוצר (שהיה אחראי לסיוע הממשלתי לדיור) לבין הבנקים למשכנתאות על הקלת הדרישות במקרה של עולים חדשים. הקלות אלו כללו הגבלה של מספר הערבים האישיים ל-3 (במקום 5), וגם ויתור על דרישות תעסוקה לגבי אחד מהערבים. כשאגף החשב הכללי דרש בתמורה שהבנקים ישתתפו בסיכון המוגדל ויעמידו לכל לווה שירצה בכך הלוואה נוספת ("משנה") מכספי הבנק - בלומברג שכנע את מנהלי הבנקים האחרים להסכים לכך. הם הסכימו, בתנאי שכספי הבנק בהלוואות אלו יהיו במעמד עדיף על כספי המדינה במקרה של חדלות-פירעון של הלווים. הסכם ברוח זו נחתם אז בין הצדדים. ולבסוף, מאחר שגם דירקטוריון "טפחות" עקב בחשש מובן אחר המהלך של הגדלת החשיפה לסיכוני אשראי שניתן לעולים חדשים - בלומברג ביקש וקיבל את הסכמת הדירקטוריון למהלך כולו לאחר שקבע מיסגרת אשראי כוללת להלוואות אלו (המסגרת המקורית היתה 20 מיליון ש"ח). בישיבות ההנהלה השבועיות של הבנק נמסר אז דיווח פרטני על מקרים של לווים מקרב העולים שנקלעו לבעיות כדי לאפיין את הסיבות ולנטר את היקף התופעה. לאחר שנוצלה מסגרת האשראי הראשונה ולא נתגלו בעיות סדרתיות של פיגורים, הוא חזר לדירקטוריון וביקש הגדלה של המסגרת לאור הנתונים החיוביים על התנהגות האשראי של הלווים. לאחר כמה הגדלות (למיטב זכרוני המסגרת גדלה בהדרגה עד ל-100 מיליון ש"ח) ולאור התנהגות הלווים, בוטלה ההשגחה הצמודה של הדירקטוריון אחר האשראי הבנקאי שהועמד לעולים. 

בדיעבד, ההחלטה שאליה הוביל דוד בלומברג את "טפחות" - להמר על העולים ממדינות בריה"מ-לשעבר - התבררה כהחלטה אסטרטגית ששינתה את פניו של הבנק והזניקה אותו לראש ליגת הבנקים למשכנתאות. בעברו היה "טפחות" בנק ממשלתי, והוא נמכר לקבוצת "המזרחי" בשנת 1980 במסגרת החלטת הממשלה להפריט אותו; בעת הימכרו, נתח השוק שלו בתחום המשכנתאות היה כ-40%. בשנות ה-80' התעצמה התחרות בשוק המשכנתאות כשכל הבנקים המסחריים רכשו חלקים מהשליטה בבנקים למשכנתאות והפעילו דלפקי משכנתאות ("נציגויות") בתוך הסניפים המסחריים הגדולים שלהם. "טפחות" התקשה אז להתמודד מול המתחרים והחל לאבד בהדרגה נתח שוק למתחריו. עד לשנת 1989 הצטמצם נתח השוק של "טפחות" ל-25% והוא איבד לראשונה את הבכורה לבנק "משכן", שהיה אז בשליטתו החלקית של בנק "הפועלים" ופעל מתוך סניפיו. בהערכת מצב שהתקיימה אז ב"טפחות" ההערכה הייתה שנתח השוק של הבנק ימשיך לרדת בשנים הבאות, ושנתח השוק בקרב העולים החדשים לא יעלה על 15%.

המהפך החל ב-1990: ההצלחה של "טפחות" בקרב העולים החדשים היתה עצומה, והיא הדהימה אפילו את בלומברג. סניפי הבנק כמעט קרסו נוכח העומס של מגישי בקשות. אומדנים שבוצעו אז הצביעו על כך שחלקו של "טפחות" בקרב העולים החדשים הגיע לכ-45%. כתוצאה, נתח השוק של "טפחות" (כל הלווים) קפץ ב-1990 לכ-30% ובשנה שלאחר מכן הוא עלה שוב, ל-33%. בשנים שלאחר מכן "טפחות" שמר על הישג זה, גם כשהשפעת גל העלייה על שוק המשכנתאות הלכה ופגה. ההצלחה של ההימור עם העולים החדשים לא הסתכמה רק בהיקפי מתן אשראי: בדיעבד הסתבר שציבור העולים - בניגוד לחששות המוקדמים - היה ציבור שהצטיין בשיעור נמוך של פיגורים. הגידול העצום בתיק האשראי של "טפחות" הניב לו הכנסות מימוניות ותפעוליות (הבנקים למשכנתאות זכו בעמלות תפעוליות תמורת גביית התשלומים מהלווים) שנים רבות לאחר הגיאות של תחילת שנות ה-90', וגם קשר אליו ציבור נאמן של לקוחות חוזרים.

המהפך התפעולי

בתחילת שנות ה-90' יצרה הגיאות הכלכלית לחץ תפעולי אדיר על הבנקים למשכנתאות בכלל ועל "טפחות" בפרט (בגין ההצלחה הדרמטית שלו בקרב ציבור העולים). הלחץ התמקד כולו במערך קבלת הקהל (סניפים) ובמסלולי ההערכה והאישור של בקשות האשראי. כאילו לא די בשיטפון מצד העולים, נוצרה במהרה גיאות מקבילה של בקשות אשראי גם בקרב "ותיקים". ההפרטה של האשראי לדיור (העמדת הלוואות "חופשיות" מכספי הבנק) יצרה היצע אשראי שלא היה קיים קודם לכן (עד סמוך לסוף שנות ה-80' הבנקים למשכנתאות העמידו הלוואות משכנתא רק ל"זכאים" של משרד השיכון). מנגד, הגיאות הכלכלית והמראת מחירי הדיור גרמו להופעת ביקוש לאשראי שלא היה קיים קודם לכן - ביקוש של "משפרי דיור": לווים שאינם זכאים לסיוע ממשלתי, ופונים לבנקים לבקש אשראי בנקאי. כתוצאה, נוצרו מול הבנק שתי קבוצות לווים מובחנות: "זכאים" - משקי-בית חסרי-דיור שהיו זכאים לסיוע של משרד השיכון, ו"לא-זכאים" - לווים מבוססים-יחסית שפונים לבנק בבקשת אשראי לצורך שיפור תנאי הדיור (החלפת דירה) או אף רכישת דירה למטרות השקעה. מאחר שבשני המקרים נדרש הבנק לחשוף את עצמו לסיכוני אשראי - היה צורך לבנות בבנק מסלולי בחינה וחיתום ולהכשיר עובדים בתחום הערכת סיכוני אשראי. 

אבל כבר קודם לכך, לא היה ביכולתו של מערך הסניפים הקיים של הבנק להתמודד עם שיטפון הלווים. מערך הסניפים של "טפחות" כלל אז קרוב ל-30 סניפים. מתוכם, רק 9 סניפים היו בעלי יכולת להתמודד עצמאית עם התהליכים הפרוצדורליים הנדרשים למתן אשראי (הערכה, אימות מסמכים, אישור, הפקת המחאות וכו') וכללו מנהל סניף. מספר דומה היה מערכי שיווק קדמיים של הסניפים ("סניפונים", שכללו בד"כ 2-3 מקבלי קהל שהיו ממוקמים אז בחללים דמויי חנויות), ששימשו רק נקודות ממשק עם מגישי בקשות להלוואות, ועוד מספר דומה של דלפקי משכנתאות שהיו ממוקמים בסניפים נבחרים של בנק "המזרחי" - "נציגויות". היחידה האירגונית האורגנית היתה אז הסניף, כשהמערכים הקדמיים כפופים לו.

הזינוק בהיקף הבקשות לאשראי, הצורך בהערכת סיכון וקבלת החלטות אשראי (ולא רק וידוא של עמידה בתנאי-סף שנקבעו בשיתוף-פעולה עם משרד השיכון) והצורך לנהל תהליך המחרה (קביעת שיעורי ריבית) בתחרות מול הבנקים אחרים - כל אלו הצריכו שינוי תפעולי מרחיק-לכת. שינוי זה חייב פתיחת סניפים חדשים, שידרוג פיזי של רוב הסניפים הקיימים, יצירת מסלולי חיתום עורפיים (שפעלו במתכומת של קווי ייצור "תעשייתיים") שיאפשרו לבנק להתמודד עם הנטל התפעולי והאתגר התחרותי, ותגבור מהותי של כוח האדם ושל דרג ניהול הביניים של הבנק. לשם כך החליט בלומברג לחלק את סניפי הבנק לאזורים גיאוגרפיים ומינה מנהלי איזורים ("שרי אלפים"), להיכנס למהלך עתיר השקעה של פתיחת עשרות סניפים חדשים ושידרוג פיזי של הסניפים הקיימים, לגייס לבנק עובדים חדשים בעלי יכולת ניהולית, להכשיר "קציני אשראי" שיהיו אחראים להערכה וחיתום, להגדיר קריטריונים לחיתום לאור הצרכים הבנקאיים, ולהנהיג תהליכי חיתום יעילים שיוכלו להתמודד עם הלחץ התפעולי המתעצם.

אמנם לא כל המהלכים הושלמו בתקופת כהונתו של בלומברג בבנק, אבל הוא היה היוזם והאדריכל שלהם. מספר הסניפים שהפעיל "טפחות" הגיע (בשיא) לכ-70, כולםסניפים משודרגים. ניהול מערך הסניפים נעשה על-ידי מידרג ניהולי שכלל שלושה איזורים והיה בעל סמכות החלטה שאיפשרה לו לפעול עצמאית בתחומי הערכה ואישור. כדי להתמודד עם הלחץ התפעולי שנוצר על-ידי שיטפון הבקשות נקבעו מסלולי הערכה ואישור חדשים ותהליכים מובנים שאיפשרו התייעלות וחיסכון בכוח אדם. במסלולים אלו שולב מערך עורפי מרכזי שעסק במיון הבקשות ונשען בחודשים הראשונים - עד שגוייסו והוכשרו מעריכי אשראי ייעודיים - על גיוס כללי בקרב העובדים המינהליים של מרכז הבנק (תחשבו: גיוס בעונת הקטיף בקיבוצים). 

הובלת שינוי: אימוץ שפה חדשה

בנק, כמו כל גוף עסקי, מנסה להשיא את רווחיו. הוא נשפט מידי שנה על-ידי הסביבה (האנליסטים, הפרשנים הכלכליים, הרגולטור) לפי רווחיו בשנה שהסתיימה. הבונוס השנתי שבעלי המניות מעניקים לעובדי הבנק קשור גם הוא לרווחים בשנה שחלפה. וכשאנחנו אומרים "רווחים" - הכוונה היא לרווח החשבונאי. 

אחת הדילמות הקשות שעורר המאמץ של "טפחות" להתמודד תפעולית עם הגיאות בשוק המשכנתאות נוגעת לפרדוקס שקיים בבנק משכנתאות (אבל לא בבנק מסחרי) בגלל עקרונות המדידה החשבונאית. פעילותו השוטפת של בנק משכנתאות יוצרת נכס (תיק אשראי) המניב הכנסות מימוניות לאורך שנים רבות - מהותית, הוצאות התפעול הקשורות לביצוע הלוואות הן למעשה השקעה. לכן טבעי שהתגובה של בלומברג למראה ענני הגשם הקרבים היתה לפזר "גיגיות" (סניפים וכוח אדם) רבות ככל האפשר כדי לקלוט את מי הגשמים הצפויים. הוא ראה, בצדק, את הרחבת מערך הסניפים והשבחת כוח האדם כהשקעה שתחזיר את עצמה תוך תקופה קצרה. אלא שזוהי ראייה כלכלית - הנוהג החשבונאי בהכנת הדוחות הכספיים מתבסס על מדידה אחרת: את עלות "הגיגיות" שהוא מפזר (הוצאות התפעול) הוא סופר כהוצאה תפעולית בדוח השוטף, כלומר בשנה שבה בוצעו המהלכים; את "מי הגשמים" שהבנק יאסוף בעתיד (הכנסות מימוניות ותפעוליות שנובעות מתיק האשראי המנוהל) הוא יספור כהכנסה רק בשנים הקרובות. בכך, הנוהג החשבונאי מבליט את הגידול בהוצאות התפעוליות שהיה בשנה השוטפת מבלי לשקף את ערך הנכסים שנוצרו בזכותו, נכסים שיניבו פירות רק בשנים הבאות. מאחר שפעולותיהם של מנהלי עסקים מוכתבת במידה רבה על-ידי השעונים שמודדים אותם - נקודת המבט החשבונאית עלולה להצר את צעדיו של מי שמנסה לפזר "גיגיות" לקראת הגשם. זה יצר דילמה: המהלכים התפעוליים שנדרשו כדי להתמודד בהצלחה עם הגיאות הצפוייה בשוק המשכנתאות היו חריגים בהיקפם; הם לא יכלו להינקט בעולם של חשיבה חשבונאית.

מאחר שבלומברג היה משוכנע בנחיצות האסטרטגית של המהלכים התפעוליים כדי לנצל את ההזדמנות שהיקרה בפניו המחזור העיסקי, הוא פעל לשנות את השפה שבה מדבר הדירקטוריון בבואו לאשר את תוכנית העבודה השנתית של הבנק, את תקציב הוצאות התפעול שלו ובהתייחסות הכוללת לתוצאות העיסקיות של השנה השוטפת: לעבור מהסתכלות חשבונאית (שבה גידול חריג בהוצאות התפעול נתפס כאיתות שלילי, אובדן שליטה ניהולית, בזבוז, ואף פגיעה ברווחים) להסתכלות כלכלית, שבה הישגי הבנק נמדדים לא רק באמצעות הרווח החשבונאי השוטף אלא גם באמצעות הגידול בתיק האשראי שלו ובהכנסות העתידיות שיצר. בהסתכלות זו, רוב הגידול בהוצאות התפעול יכול להיתפס כהשקעה - לא כהוצאה תפעולית. 

שינוי השפה לא היה פשוט: הוא חייב את הנהלת הבנק להציג בפני הדירקטוריון תוכנית עבודה שנתית מפורטת שתעורר את אמונו ושתתבסס על הערכת מצב לגבי הסביבה העסקית ותנקוב ביעדי ביצוע בני-מדידה. בהתאם, הוא חייב את הנהלת הבנק להציג את הישגי הבנק בשנה החולפת מול תוכנית העבודה שהוצגה לדירקטוריון בראשיתה. כך, למרות שהדוחות הכספיים של הבנק נידונו בפירוט - הדגש בדיון השנתי של הבנק עבר לתוכנית העבודה וליעדים הכלכליים. זה הפך את תוכנית העבודה השנתית של הבנק ממסמך המתאר מציאות - לתהליך של תחזית ותכנון מפורט, מסמך שיוצר מציאות. שינוי השפה מחשבונאית לכלכלית היה חשיבה מקורית של בלומברג, שאיפשרה לבנק להפעיל מהלכים נמרצים בתחום התפעול והביאה לתוצאות מרחיקות-לכת ברווחיות "טפחות" שנים קדימה. שנים לאחר מכן השתנה גם השיח הרגולטורי והונהגה מדידה של "שווי הוגן" שמתייחסת לתיק הנכסים המניבים בהתבסס על מדידת הערך המהוון של הנכסים וההתחייבויות של הבנק. בלומברג כבר היה שם קודם, גם אם מסיבות אחרות.

סינרגיה בנקאית: פיתוח האגף העיסקי

רשיונו הבנקאי של "טפחות" כלל גם פעילות בנקאית שאיננה קימעונאית - אשראי לבנייה. פעילות זו נוהלה כולה באגף נפרד - "האגף העיסקי" - שישב אז במטה הבנק בירושלים. בגלל שהעיסוק במימון פרויקטים של בנייה מחייב התמחות ייחודית - האגף פעל עצמאית, ללא ממשק עם הפעילות הקמעונאית של "טפחות" שהתנהלה באמצעות הסניפים (הלוואות לדיור, תוכניות חיסכון וקופות גמל), בכפיפות ישירה למנכ"ל הבנק. המימון של פרוייקטים של בנייה בישראל התבסס על פרוצדורה שהייתה עדיין חדשה בישראל - "שיטת הליווי הסגור" - שיתרונה היה בכך שהיא איפשרה ליזמים להעמיד לרוכשי הדירות ערבות בנקאית להבטחת התשלומים ששולמו כמיקדמות על-חשבון הדירות ("ערבות חוק המכר").

העלייה ההמונית גרמה להתרחבות עצומה של היקפי הבנייה למגורים בישראל. מספר התחלות הבנייה (יח"ד) קפץ פי ארבע בין 1989 ל-1990. במהרה הסתבר ל"טפחות" שהשליטה של הבנקים המסחריים בליווי פרוייקטים גדולים של בנייה למגורים (מאות יחידות-דיור בכל פרוייקט) מאפשרת להם לתעל קבוצות של לווים שרכשו דירות בפרויקטים אלו לבנקים למשכנתאות שיש להם זיקה מסחרית אליהם (הלוואות משכנתא ניתנו אז בלעדית על-ידי בנקים למשכנתאות, ולבנקים המסחריים היתה רק שליטה חלקית בבנקים אלו). היה ל"טפחות", אם-כן, צורך תחרותי להיות מעורב בתחום מימון פרויקטים של בנייה כמנוף להבאת לווי משכנתאות. אלא שכאן התעוררה בעייה: בעוד ש"טפחות" התיימר אז להגיע לנתח של שליש משוק המשכנתאות, חברת האם שלו - בנק "המזרחי" - היה בנק קטן-יחסית (6-7% מהמערכת הבנקאית). המסקנה הייתה שעל "טפחות" להרחיב את פעילותו בתחום מימון הבנייה למגורים - אם בכוחות עצמו ואם בשיתוף פעולה עם חברת-האם - כדי לקדם את הצלחתו בתחום המשכנתאות. המחשבה על סינרגיה - לא שאיפה להרחבת תיק האשראי העיסקי כשלעצמו - היא שגרמה, לכן, להרחבת פעילותו של "טפחות" בתחום ליווי הבנייה. וזה הצריך הרחבה של כוח האדם המקצועי והכשרתו. ואכן, פעילות "האגף העיסקי" הלכה והתרחבה במהלך השנים.

מימון פרויקטים של בנייה מצריך היקפי אשראי גדולים, ומרתק הון עצמי ניכר. מאחר ש"טפחות" היה בנק קטן ובעל הון עצמי מצומצם יחסית לבנקים המסחריים, הוא נאלץ לבצע סלקציה בין פרויקטים: לבחור בפרויקטים בעלי היקפים צנועים, או כאלו שנדרשו להיקפים נמוכים של אשראי (פרויקטים באזורי הפריפריה, שם מחיר הקרקע ליזמים היה מזערי). השיקול העיקרי בבחירת פרויקטים לליווי היה סינרגיה - מקסימום אשראי קמעונאי (משכנתאות) יחסית למסגרות האשראי ליזמים. במקרים רבים נוצרו שיתופי פעולה בין-בנקאיים: מימון משותף על-ידי "טפחות" ובנק מסחרי נוסף, אם בנק "המזרחי" ואם בנק מסחרי אחר. ההצלחה של "טפחות" בתחום האשראי העיסקי איפשרה לו, כעבור שנים, לנצל את היכולת המקצועית שנבנתה ולעבור גם למימון עיסקאות נדל"ן שאינן פרויקטים של בנייה למגורים.

חזון: לקראת "היום שאחרי גלי העלייה"

לקראת סוף 1992 היה כבר ברור שהמהלכים מרחיקי-הלכת שיזם בלומברג נושאים פרי. מערך הסניפים עבר שידרוג והרחבה ונוסף כוח אדם חדש ומשמעותי לבנק. שינויים אירגוניים הונהגו. תהליך חדש של בחינת ואישור בקשות לאשראי הושק, כשהוא מתמודד עם העומס באמצעות שינויים "תעשייתיים" של תהליכי האישור בבנק (בעיקר פירוק לתהליכי-משנה ואימוץ נהלים בנקאיים חדשים). מהלך המיחשוב הגדול יצא לדרכו. נתח השוק של "טפחות" גדל משמעותית. האווירה ששררה בקרב עובדי הבנק הייתה אוירה של הצלחה.

בלומברג יזם אז דיון אסטרטגי חדש. הוא העריך שמהלכי הבנק לקשור אליו את ציבור העולים הצליחו, שהגיאות בשוק המשכנתאות תימשך שנה-שנתיים נוספות, ושלכן השיפור במצבו של "טפחות" יימשך לתקופה מסויימת. השאלה שהטרידה אותו הייתה מה יעלה בגורלו של "טפחות" לכשתחלוף השפעת העלייה ושוק המשכנתאות יתכווץ לממדיו שלפני הגיאות. הוא הגדיר צורך להתמודד עם היום שלאחר גל העלייה. הוא חיפש דרך לחסוך ל"טפחות" את הייסורים של מהלכי התכווצות והתייעלות.

לצורך כך הוא מינה ועדת הנהלה אד-הוק. מטרת הוועדה הייתה למפות תחומים בנקאיים אפשריים להרחבת הפעילות הבנקאית של "טפחות", ולהכין הצעות ראשוניות לדיון מקדים על תחומי התרחבות. היה ברור אז שפרויקט המיחשוב - שהוגדר אז רק כמיחשוב של בנק למשכנתאות - יוכל להוות מנוף להרחבת הפעילות הבנקאית על-ידי הוספת 'מודולים' בנקאיים נוספים, עד כדי הפיכה הדרגתית וסלקטיבית לבנק מסחרי. הפרדת הדיון הזכירה לי את הנוהג הצבאי לפצל את המטה בזמן מלחמה לשניים: חלק עוסק בניהול "הקרב הנוכחי", וחלק אחר, במקביל - בתכנון "הקרב הבא".

מספר חודשים לאחר תחילת פעילותה של הוועדה עזב בלומברג את "טפחות" כשהתמנה למנכ"ל בנק "המזרחי". הדיון בהרחבת תחומי הפעילות הבנקאית של "טפחות" דעך בהדרגה, גם בגלל שבתפקידו החדש כמנכ"ל חברת-האם (ודירקטור ב"טפחות") עלתה מחדש השאלה עד כמה שני הבנקים צריכים לפעול בנפרד או לחילופין לשתף פעולה ואף למזג פעילויות בנקאיות. בדוח ביניים הוצגה לוועדה סקיצה של תחומים בנקאיים חדשים אפשריים. רק אחת מההצעות - הקמת קרנות נאמנות בניהולו של "טפחות" - זכתה להכנת תוכנית עיסקית מפורטת (בעזרת יועץ חיצוני שנשכר על-ידי הבנק) והובאה לאישור הדירקטוריון. ההחלטה על הקמת קרנות הנאמנות של "טפחות" נדחתה אז (1993) בגלל בקשתו של בנק "מזרחי" לבחון תחילה אפשרות לשיתוף פעולה בין הבנקים. היא לא עלתה עוד לדיון. כמנכ"ל הקבוצה הבנקאית, בלומברג העדיף אז לרתום את יתרונותיו של "טפחות" לטובת הקבוצה במקום לעודד אותו לפתח פעילות בנקאית עצמאית.

כמה מילים לסיום

כמה חודשים לאחר שהצטרפתי ל"טפחות" פגשתי באקראי, באחד המסדרונות של בניין ההנהלה, עובד ותיק - אחד מצוות עורכי-הדין של הבנק. היה לו מסר שרצה להעביר אלי. "אתה חדש אצלנו, ואינך יודע מה קרה ב"טפחות" בשנה האחרונה", אמר לי. "הבנק הזה היה תמיד מפוצל לממלכות מקצועיות-פונקציונליות שנוהלו תוך הפרדה מוחלטת. הייתה הפרדה מוחלטת בין האגפים, וכל המגעים ושיתופי הפעולה ביניהם נעשו רק דרך מנהלי האגפים - סוג של 'מלחמת דיאדוכים' שבה כל עובדי הבנק נטלו חלק. דוד בלומברג שינה את המסורת הזו: הוא הפך את הבנק כולו לצוות מאוחד, בעל מטרה משותפת, שבו מתקיים שיתוף פעולה אופקי בכל דרגי הביניים. תוך שנה אחת זה הפך למקום עבודה אחר. האורות נדלקו".

בגלל שהצטרפתי מאוחר, רק כשנה וחצי לאחר שבלומברג התמנה למנכ"ל הבנק, לא הייתי עד לשינוי על-פני זמן. אבל הייתי בהחלט עד למציאות של קבוצת עובדים מגובשת, מאוחדת בשאיפה להצלחתו של "טפחות" ומשתפת פעולה ברצון. התחושה שלי הייתה שאני עובד בסוג של קואופרטיב, של עובדים שהם שותפים עסקיים - לא במוסד היררכי של מנהלים ועובדים זוטרים. וככל ש"טפחות" עלה והצליח - התגברה בו גאוות היחידה. אני מייחס תופעה זו לאופי הניהול של של בלומברג, ליכולת הנדירה שלו לקיים קשר חם עם עובדי הבנק, לתחושה שהחדיר במאות העובדים שהוא רואה אותם וקשוב להם, ושהוא מייחס את הצלחותיו של הבנק למאמציהם - לא לעצמו. אני זוכר שהופתעתי פעם, בשנתי הראשונה בבנק, כשראיתי עובד זוטר יוצא מחדרו. כששאלתי אותו מה היה נושא השיחה בין מנכ"ל הבנק לבין העובד (ששימש מקבל קהל בסניף של הבנק) הוא הסביר לי שמדובר בעובד שהעלה טענות קשות וביקורת על הדרך שבה הבנק מתנהל מול לקוחותיו. בלומברג הזמין אותו לפגישה אישית כדי לשמוע מה בפיו. ככלל, הוא התייחס לכל מי שהעביר ביקורת מקצועית על הנעשה בבנק כאל מקור מידע חיוני. הוא תמיד חיפש "איפכא מסתברא" כדי לאתגר אותו. במונחים של המלחמה האחרונה, הוא "הקשיב לתצפיתניות".

בלומברג היה יצירתי חסר-תקנה. תמיד יוזם, תמיד מנביט רעיונות חדשים אצל אנשיו, תמיד מחפש חידושים, ותמיד מצפה ממנהליו לחדש, לשפר, לאתגר את המערכת. השפעתו המעוררת על אנשיו הייתה כה בולטת עד כי שנים לאחר מכן, כששימש יו"ר הדירקטוריון של בנק "ירושלים", חששתי שיהיה בכוחו לשנות את יחסי הכוחות בין הבנקים למשכנתאות. זה לא קרה, לדעתי בגלל טרגדיה משפחתית שפקדה אותו ושהשפיעה עליו עמוקות.

קשריו של בלומברג מחוץ לבנק גרמו לכך ש"טפחות" הפך לצומת של יוזמות ומהלכים ממלכתיים. כך, "טפחות" סייע בעבודת מטה להחלטה של נגיד בנק ישראל ב-1991 על קביעת הנוסחה של 'עמלת הפירעון המוקדם' לאחר שהעמיד לרשות צוות אד-הוק של המפקח על הבנקים חישובים בדבר המשמעות האפשרית של גלי פירעון מוקדם לאור הירידה הדרסטית שהייתה אז של שיעור הריבית. בנוסף, "טפחות" הוא שסיפק לצוות משותף של משרדי השיכון והאוצר שהתכנס מידי חודש, נתונים שוטפים על נטילת משכנתאות על-ידי עולים חדשים ועל הפיזור הגיאוגרפי של הדירות שהם רוכשים. "טפחות" גם השתתף, לאורך מספר שנים, ביוזמה הממשלתית להקמת שוק משני למשכנתאות שבו יוכלו הבנקים למשכנתאות לגייס מקורות מימון בדרך של איגוח משכנתאות.

"טפחות" שלאחר בלומברג היה בנק שונה: מוביל בשוק המשכנתאות, בעל ביצועים פיננסיים שחיזקו מאד את קבוצת "המזרחי" (כמחצית מרווחי הקבוצה), בטוח בעצמו, בעל מותג חזק וצוות עובדים נאמן. ההצלחה נמשכה שנים לאחר שבלומברג עצמו פרש מהבנק, אבל אני מייחס לו את ההצלחה ההיסטורית.