שתי הערות על המחאה החברתית

ייתכן שאנו חיים ברגע היסטורי. ייתכן שאנו עדים למהפכה, לתחילתו של תהליך שישנה את פני החברה בישראל. ייתכן שזהו שחר של יום חדש, כפי שהבטיח אהוד ברק ב-1999, והכזיב. ולכן רשימה זו לא תוקדש לנושאי משכנתאות ודיור, אלא תציג שתי הערות לגבי האירועים הדרמטיים של המחאה החברתית: א) האם המחאה ממוקדת?; ב) האם יש טעם לנהל מו"מ עם הממשלה על הדרישות?

א. האם המחאה ממוקדת? האם היא בכלל צריכה להיות ממוקדת?

הדיור אינו הנושא

המחאה שפרצה לפתע וסחפה את ההמונים נראית לכאורה חסרת-מיקוד: מה בעצם רוצים המשתתפים - דיור מוזל? חינוך חינם? הפחתת נטל המיסים? נראה שהיא אינה ממוקדת יותר בנושא הדיור: למרות שזהו הנושא הראשון שעלה בתחילתה, זהו רק הדבק המחבר את הקבוצות המשתתפות במחאה.

תסכול – לא דרישות כלכליות

לא רק הדיור אינו המניע למחאה – ככל שזו נמשכת ומתרחבת מסתבר שגם הדרישות הכלכליות המצוטטות במדיה אינן המניע העיקרי שלה. כשמקשיבים לדוברים השונים, הרושם העולה הוא שאיננו עדים למצוקה כלכלית אלא בעיקר לתסכול. התסכול הוא העיקר, הוא המנוע. השכבות החלשות אינן נוכחות במחאה, ואולי זה טבעי.

חוסר מיקוד?

פרשנים מסוימים טוענים שחוסר המיקוד מחליש את המחאה ומקטין את הסיכויים שתצליח להשיג לתוצאות משמעותיות. אני מציע לחשוב על אפשרות הפוכה: שמקור כוחה של המחאה נעוץ בכך שהיא כללית, שהיא אינה ממוקדת בנושאים נקודתיים. בכך היא משקפת תסכול מצד כלל הציבור, וקשה יותר לבלום אותה ע"י הבטחות נקודתיות.

מה קרה לחלום הישראלי?

כיצד קרה שאיננו שמחים בחלקנו ואיננו שבעי רצון ממציאות שאנו בעצמנו מנסים להקרין תמונה חיובית שלה לאוהדינו בעולם (ולילדינו, באמצעות מערכת החינוך) כהצלחה היסטורית של המהלך הציוני, כגן עדן שיצרנו בלב המזרח התיכון? לכל אחד תשובות משלו. האחד מתלונן על קשיי החיים החומריים. חברו – על אי-השוויון הכלכלי שהתפתח בעשורים האחרונים בחברה הישראלית. השלישי – על היעלמות הסולידריות ותחושת שותפות הגורל בחברה הישראלית. הרביעי – על הכפייה הדתית על אזרחים שאינם שומרי מצוות. החמישי – על מצבם המתדרדר של השירותים הציבוריים. השישי - על התמשכותו ללא תוחלת של הסכסוך (שהפך לנדל"ני בעיקרו) עם בני העם הפלסטיני. וכן הלאה. המשותף לכולם הוא אי-שביעות הרצון מהכיוון אליו נעה החברה הישראלית.

האם יש סיבה למקד את המחאה?

האם יש צורך לנסח דרישות ספציפיות כלפי הממשלה? אני סבור שלא. ניסוח הדרישות הוא תהליך מפורר: הוא יביא לפילוג מחנה המחאה לכיתות, לפי אינטרסים. החלוקה לקבוצות אינטרסים תאפשר אולי לנסח רשימה מסודרת של דרישות, אבל תפריד בין שמאל לימין, ערבים ויהודים, דתיים וחילוניים, סטודנטים ואחרים, צעירים ומבוגרים, עולים חדשים ותושבים ותיקים, וכו'. ואז תנוטרל העוצמה של המחאה הציבורית, והפוטנציאל שלה לגרום למהפכה. היא תהפוך לרשימת דרישות פרטנית וארוכה, המשקפת פשרה לא ברורה (ולא נדרשת בשלב זה) בין הקבוצות השונות, ושמטבע הדברים גם אין אפשרות מעשית שהיא תמומש. במקום להיכנס לפרטים ולשחוק את עוצמת המחאה הציבורית עדיף להביע את מורת הרוח הכללית. מטרתה של המחאה – כפי שכבר נאמר ע"י אחרים – היא ליצור לחץ שיביא להנעה של תהליכים. זה איננו מו"מ בין הממשלה לעם על שיפור תנאי העסקה, ואין צורך לגבש נקודות למו"מ: התכנית לא צריכה לבוא מצד המפגינים – היא תגובש ע"י מי שיבקש בעתיד את אמונו של העם.

רשימת דרישות?

אבל כיצד ניתן להתקדם ללא הסכמה על מטרות ספציפיות? אני מציע לחשוב על כך שאין למעשה דרך להשיג הישגים ספציפיים בשלב הנוכחי. הישגים ספציפיים הם סקטוריאליים, ולכן הם יבואו אחד על חשבון השני: שירותי רווחה – על חשבון ביטחון, או על חשבון יציבות מקרו-כלכלית; דיור מסובסד וחינוך חינם – על ידי העלאת שיעור המיסוי, וכן הלאה. הנוסחא היא פשוטה: מדינת רווחה היא מדינה עם שיעורי מיסוי גבוהים יותר. זהו העולם, לדאבוננו: עולם של מגבלת מקורות, שבו אין ארוחות חינם: מי שרוצה להגדיל את הוצאות הממשלה בתחום מסוים (דיור, בריאות, חינוך, וכו') – צריך להחליט על מה ניתן לוותר. ולכן ראוי להימנע מהתופעה הילדותית של ציבור שלם שחושב שמצא את האפיקומן וזכותו לדרוש מהממשלה לממש את כל רצונותיו הפרטניים, כאילו שיש לממשלה מהיכן לממן דרישות אלו (ראו את הסיסמא החדשה: "העם! דורש! כל-מיני-דברים!"). חשיבות הוספת סעיפים לרשימת הדרישות של המחאה היא בכך שהיא יכולה להמחיש את גודל השבר הקיים, את הפער בין ציפיות הציבור למציאות בה הוא חי, ואולי להגדיל את מחנה המחאה. המחאה יכולה ליצור בכך "כותל מערבי וירטואלי" שבו כל אחד יפרט מה היה רוצה שישתפר במדינה בה הוא חי. אבל הפיכת כל שאיפה לדרישה ספציפית היא מיותרת: סיכום כל הבקשות צריך להיות בניית חברה ישראלית אחרת, טובה יותר – לא הפחתת שיעור המע"מ או תוספת מעונות לסטודנטים. הדרישה לצדק חברתי נשמעה, והיא חזקה מכל הדרישות הסקטוריאליות שניתן היה לגבש כרשימה.

דבר אחד יש לזכור: אירועי המחאה של קיץ 2011 לא יישכחו, והדרישות שעלו על השולחן יישארו על השולחן. גם אם הדברים יתגלגלו כך או אחרת – השינוי יצא לדרכו.

ב. האם יש טעם לנהל משא ומתן עם הממשלה על דרישות ספציפיות?

לכאורה, המהלך הטבעי למחנה המחאה הוא לנהל מו"מ עם הממשלה. ורוה"מ יתייצב לעימות זה, נכון לקרב ונחוש לנצח את עמו. הוא יופיע או לא יופיע לפגישות, ישלח נציגים מטעמו, ינסה להרוויח זמן עד שיופיע אולי אירוע ביטחוני שיסיט את תשומת הלב הציבורית, יקיים ערוצי הידברות מקבילים כדי לפורר את מחנה המחאה לרכיבים סקטוריאליים, יבטיח לרוב הקבוצות הבטחות שלא ניתן לקיים ויפעיל מערך של לוחמה פסיכולוגית. הכול כדי למסמס את המחאה ולנצח במשחקון הנוכחי. לא מדובר כאן בשאלה של אישיות – הוא מתוכנת לפעול כך, זהו האינסטינקט שלו: הוא צריך לשרוד ולהמשיך הלאה. כך ממשלה פותרת את כל הבעיות: רואה את עצמה משתתפת במשחק הישרדות שבו סקטורים מעלים דרישות לפי תור והיא מצליחה לעבור לשלב הבא.

אסטרטגיה אחרת

אני מציע לחשוב על אסטרטגיה אחרת: לוותר לחלוטין על המשא ומתן, שכן אין עם מי לנהל סוג כזה של משא ומתן. את מה שמחנה המחאה רוצה, המערכת הפוליטית הקיימת – המפלגות, המצעים, האישים - אינה יכולה לספק. לכן המשא ומתן מיותר. אני מציע, במקביל, לוותר גם על השנאה המיותרת שאנו מטפחים כלפי הממשלה או ראשיה. הם אינם רלוונטיים, לא למחאה הנוכחית ולא לתחושות שנאה. אין להם שום יכולת אמיתית לפתור את הבעיה. במקום זאת, עלינו לגבש את החזון, ולפעול לכך שתופיע מערכת פוליטית אלטרנטיבית שתוכל להגשים אותו. היא חייבת להופיע: מפלגות פוליטיות קמות ומשתנות בתגובה לרצונות הציבור, והזכות הדמוקרטית לקבוע מדיניות חוזרת מהפוליטיקאים אל המקור: אל הציבור.

לקח היסטורי

מיעוט קטן באוכלוסיה של היום - אולי 10% - חוו כאנשים בוגרים אירוע אחר: מלחמת יום הכיפורים,  השבר הגדול של החברה הישראלית. ציבור שחי עד אז בתחושה של שותפות גורל, ערבות הדדית ואמון מלא בהנהגה המדינית שלו – גילה ביום טראומטי אחד שהוא הופקר ע"י הנהגתו. הפיקוד הצבאי מעל באמון והביא את מדינת ישראל לסף כישלון צבאי ואת החברה בישראל לתשלום מחיר אישי נורא. ההנהגה המדינית, שעד לאותו רגע נהנתה מהילה של מנהיגות כריזמטית ומחירויות מופלגות בתואנה של צורך ממלכתי, הסתתרה מאחורי גבם של משפטנים כדי שלא לשאת באחריות לכישלון. הציבור הופקר. לראשונה מאז ימי המדינה שבדרך הוא גילה שהוא יתום: אין לו הנהגה אמיתית, אחראית, מחויבת. אותם אנשי שררה המתראיינים בלשכותיהם כשדגל המדינה מאחוריהם, המקשטים בנוכחותם כל אירוע ממלכתי, הנוסעים במכוניות שרד, שתמונותיהם התנוססו בבתי הספר ואפילו במסעדות - אינם באמת הוריו. הם סתם אנשים ציניים, חסרי יושרה ויכולת, שתפסו ג'ובים.

ההכרה בכך פעפעה לאט. כחודש אחרי המלחמה ההיא התייצב מול משרד ראש הממשלה מפגין בודד – מוטי אשכנזי – ודרש את התפטרות ראש הממשלה. לציבור של אז, נאיבי ותלותי, הדרישה נראתה מוגזמת: מדינה ללא גולדה מאיר בראשה? משרד ביטחון ללא משה דיין בראשו? עברו חודשים עד שהמחאה צברה תנופה. עברו שלוש שנים עד שהציבור הרחב היה מוכן להתעמת עם ההבנה שהוא הופקר ע"י הנהגתו, ומפלגת השלטון ההיסטורית איבדה את תפקידה.

עם מי נדבר?

ממי נדרוש היום את ישראל שאנו רוצים, את השיבה לדרך הציונית? גם כיום יש לציבור יראת כבוד כלפי ממשלה מכהנת. רוה"מ, עם סמלי השררה שסביבו, ועוד יותר עם חומת האבטחה שחוצצת בינו לבין הציבור, נתפס כאילו הוא בעל המפעל ואנחנו אריסיו, כאילו הוא יושב בלשכתו בזכות משהו ולא כדי לשרת את הציבור. הוא גם מתנהג כך מאז החלה המחאה: הוא אינו יוצא אל הציבור המוחה כדי לשמוע אותו, לכאוב איתו, להפנים את תחושותיו. הוא גם אינו מבין שהמחאה אינה נגד המדינה – היא בעד מדינה טובה יותר. ולכן הוא מתכונן להילחם בציבור, להבטיח לו הבטחות שווא, לנצח אותו בוויכוח. ואנחנו - שבויים ביראה כלפי הנהגה פוליטית מכהנת - נפנה אליו בהכנעה, נשמח אם יואיל לפגוש אותנו, נבקש ממנו משהו, שמא יתרצה, ואולי לא ישסה בנו את אנשי לשכתו. לחילופין, בגבור עלינו כעסנו, נתגבר על היראה ונחפש לו מחליף: מישהו מתוך מפלגתו שלו, או מישהו ממפלגה אחרת.

ואולי יש דרך אחרת?

אולי נוותר על האשליה שניתן לקבל פתרון מהממשלה הנוכחית או מכל צירוף של המפלגות הקיימות? אולי נבין שתהליכים שליליים של עשרות שנים אינם יכולים להיפתר בלוח זמנים קצר? אולי נפנים שהחלטה לשקם מנגנונים של מדינת רווחה ולשנות חלק מכללי המשחק אינה ניתנת לביצוע מיידי ובוודאי שלא באמצעות משא ומתן עם פוליטיקאי מכהן או עם אופוזיציונר ש"עושה עיניים" ונראה לנו בייאושנו "משהו אחר לגמרי" או "הרע במיעוטו"? אם נוותר על המו"מ עם הממשלה, הציבור יוכל לגבש את המחאה המפעפעת בו, להגדיר לעצמו את סדרי העדיפות שלו ואיזו חברה הוא רוצה לבנות בישראל, וליצור מרחב ושיח פוליטיים חדשים שלתוכם ייוולדו גופים חדשים, מצעים חדשים ופוליטיקאים חדשים. מהפוליטיקה הקיימת לא ניתן ליצור מציאות אחרת. חזון חברתי חדש מחייב גם פוליטיקה חדשה.