על מסקנות ועדת טרכטנברג

ועדת טרכטנברג פרסמה אתמול את מסקנותיה. בכך מסתיים מחזור שלם, מפתיע ומהיר: בתחילת יולי 2011 החלה מחאת האוהלים בשדרות רוטשילד בתל-אביב, ובסוף חודש ספטמבר נמסר לציבור דוח של ועדת מומחים שהקים רוה"מ.

ועדה פוליטית

הויכוח הציבורי בין מצדדי לבין שוללי ההמלצות שנכללו בדוח החל עוד לפני שפורסם הדוח. למעשה: הוא החל כבר ברגע שהתמנתה הוועדה, בגלל המחשבה שהוועדה נטולת-סמכויות ממשיות ותפקידה האמיתי הוא להוות עלה תאנה לערוות הממשלה. לכן אין פלא שהמתנגדים עלו לשידור כבר במקביל לשידור מסיבת העיתונאים של הוועדה, עם תשובות מוכנות. זה אינו ויכוח מפתיע: הוא נסב על השאלה מה ניתן להשיג בזכות המחאה החברתית המטלטלת.

חבר סיפר לי על בוס שלו שאמר פעם בדיון סגור על אדם שלישי שהוא "בן ז---". כשהעירו לו שקרוב של אותו אדם נמצא בחדר, הוא הזדרז להבהיר "התכוונתי לומר שהוא בן ז--- במובן החיובי של המילה!". על אותו משקל חשוב לומר שוועדת טרכטנברג – בניגוד למשל לוועדת המומחים שגייסו אנשי המחאה -  הייתה ועדה פוליטית במובן החיובי של המילה: היא עסקה במה שניתן להשיג כאן ועכשיו לאור הישגי המחאה החברתית, לא בתיקון עולם.

הוויכוח בין מתקני עולם לבין כלכלנים עם חושים פוליטיים מוכר לי מתקופה שבה עבדתי במחלקת המחקר של בנק ישראל. במגירות המחלקה היו שמורות תמיד תכניות מתקנות-עולם, שהוכנו בקפידה לאורך שנים ע"י כלכלנים מומחים, מלאי שכנוע עמוק בחשיבות הפעלת התכניות. הסיכוי היחיד להנהגת רפורמות כלכליות היה תמיד ניצול פריצתם של משברים כלכליים שיוצרים הקשבה-לרגע אצל הדרג הפוליטי. הכלכלנים הפוליטיים היו ממתינים בסבלנות לשעת כושר, ומנסים לנצל משברים כלכליים להנהגת רפורמות. המוטו שלהם היה שיש להיות ריאליים במה שמציעים לדרג הפוליטי – לא הכול ניתן להשגה, ולכן ההצלחה להפעיל שינויי מדיניות תלויה בקריאת המפה הפוליטית ע"י הכלכלנים.

ועדת טרכטנברג היא ועדה עם חושים פוליטיים. חברי הוועדה מזהים הזדמנות היסטורית. למזלו הטוב של עם ישראל הזדמנות זו לא נקרתה על דרכנו בשל משבר כלכלי, מלחמה או אסון טבע – היא הופיעה פתאום בזכות אישה אחת שנטתה את אוהלה בשדרות רוטשילד ושינתה את ההיסטוריה. הוועדה הבינה שהמחאה החברתית ההמונית היא הזדמנות שלא נצפתה, ואולי גם לא תחזור על עצמה בקרוב, והסתערה עליה. ההמלצות של הוועדה הן תוצאה של חשיבה מה ניתן להשיג כאן ועכשיו.

מה מזה באמת יקרה?

מה שהוצג אמש במסיבת העיתונאים לא יתרחש במלואו. ראשית, בגלל החיפזון: ההמלצות נכתבו בלוח זמנים קצר מאד, ע"י אנשים שחלקם נדרשו ללמוד את הנושאים בהם מדובר, וכולם היו מופתעים מהצורך לעבוד בחיפזון. לכן הם אפו מצות – בצקם לא החמיץ. אז נכון שככה (למזלנו) לא בונים חומה, אבל כך מנצלים הזדמנויות היסטוריות. סיבה שנייה היא שמדובר בהמלצות מקצועיות, ובמדינה דמוקרטית הן צריכות עוד לעבור את תנור האפייה הפוליטי. צפוי שבתנור האפייה יצטמק התבשיל המקורי, שלא לדבר על אתננים שעוד יתווספו להצעה כדי להגיע להסכמה פוליטית. אבל לכל מי שמודאג לגבי השלכות המהלך צריך לומר שמה שהושג הוא לא פחות ממהפך כלכלי: ממדיניות של הדגשת השווקים החופשיים והפחתת שיעורי המס הישיר מדינת ישראל משנה כיוון למדיניות יותר חברתית. זה איננו שינוי טקטי – זהו שינוי כמעט אידיאולוגי, והוא מונע כולו ע"י נכונותו של הציבור לקום ולומר את דעתו. זהו שינוי של שפה: לא עוד אמונה בכוחות השוק, בהתייעלות, בתחרות חופשית בין יצרנים, בהפרטה, בשבירת איגודי עובדים – המושגים שחוזרים לשימוש הציבורי הם צדק חברתי, אי-שוויון בחלוקת הכנסה, מתן הזדמנות שווה, מיסוי פרוגרסיבי, אחריות המדינה לרווחת תושביה, זכויות העובד, זכויות הצרכן. זהו שינוי קשה עבור הכלכלנים, שבדרך כלל נוטים להעדיף את כלכלת השוק.

מה רוצים מדפני ליף?

לאחר מסיבת העיתונאים אמש ניסה כתב טלוויזיה לקבל תגובות מדפני ליף, וקבע קבל עם ש"היא מבולבלת". כדאי לשים את הדברים בהקשר הנכון: דפני ליף איננה הוגה דעות ולא נביאת הזעם של המדיניות הקפיטליסטית – היא אדם פרטי שנקט עמדה ועשה מעשה. היא הגפרור שהצית להבות, ומקומה שמור בהיסטוריה. היא אינה חייבת לתת תשובות לאף אחד, היא אינה חייבת להוביל את הפוליטיקה הישראלית, ואין זה מתפקידה לגבש רשימת דרישות אלטרנטיבית לוועדת טרכטנברג. היא כבר השיגה הישג היסטורי וכולנו מודים לה על כך. היא יכולה להשתמש בהשפעתה ובכריזמה שלה ולגייס מומחים שיהפכו את דעותיה לרשימת דרישות פרטנית ואולי גם לתכניות כלכליות. את ההמשך עלינו לבקש רק מעצמנו: נבטיח שרוב ההמלצות שכבר נכתבו ע"י הוועדה אכן תבוצענה ע"י הדרג הפוליטי, נגדיר לעצמנו מה עוד אנחנו רוצים, נכריח את המערכת הפוליטית לשנות בהתאם את מצעיה, נביא לשינוי במקבילית הכוחות הפוליטית, נשתתף במסעי הבחירות, ובעיקר - נצביע. חיפוש מענה לכמיהה הלאומית למנהיגות אצל דפני ליף הוא פתטי.