רשימות ליום העצמאות תשע"ב - רשימה רביעית: על דת וחברה

רשימה רביעית: על דת וחברה

מדינת ישראל היא מדינה יהודית. היא חיה את חייה במתח שבין הבחירה בזהות יהודית לבין הבחירה הדמוקרטית, להיות מדינת כל אזרחיה. קטונתי מלחדש או מלהביע דעה לגבי בחירה זו. אבל כדאי שנשים לב לכך שאיננו חיים בסטטוס קוו - שיווי המשקל משתנה מול עינינו.

חוסר ההצלחה לקדם פתרון לסכסוך ההיסטורי עם ערביי ארץ ישראל מעביר עם הזמן את מוקד הסכסוך מהתחום הלאומי לתחום הדתי. המשא ומתן בין הצדדים, שלא הצליח עד כה לסגור את הפער טריטוריאלי הזעום ביניהם, הולך ומאבד אנרגיה. במקומו, ניהול הסכסוך עובר למאמינים. אלא שכאן לא מדובר עוד בפער טריטוריאלי זעום: פה מדובר באי-הכרה בזכות האחר, בסכסוך על כל ארץ ישראל: "זה אומר כולה שלי, וזה אומר כולה שלי". אנו עוברים למלחמת-דת. יש בה הרבה יותר אנרגיה, הרבה יותר חומר--נפץ והרבה יותר פוטנציאל הרס לכל הצדדים.

האלמנטים הדתיים בהתייחסותה של המדינה לשטחי ארץ ישראל לא התחזקו בגלל עלייתן של המפלגות הדתיות. דווקא הציבור החילוני, שנפעם מהכיבוש הבלתי-צפוי של שטחי ארץ ישראל במלחמת ששת הימים, הוא שקיבל על עצמו נקודות מבט דתיות בהתייחסות לשאלה הטריטוריאלית. כשנשאל משה דיין, שר הביטחון של מלחמת ששת הימים, בראיון חגיגי, מה יש לעם ישראל לחפש בחברון - הוא ענה: "מולדת". אין כאן את מי להאשים: הניצחון הצבאי המדהים שהושג במלחמת ששת הימים פעל כסופה מגנטית והוציא את כל המצפנים מכלל פעולה. תחושה דתית סחפה חלקים גדולים בישוב.

45 שנים חלפו מאז. "השטחים הכבושים" שהוחזקו כקלפי מיקוח להסכם שלום עם העולם הערבי - נותרו בידינו, ושמם הפך בהדרגה ל"שטחים מוחזקים" ואחר-כך ל"יהודה ושומרון". ההתנחלות היהודית בשטחים החלה משיקולים חצי-ביטחוניים, ברמת הגולן ובסיני, והפכה לאידיאולוגית-דתית בשטחי יהודה ושומרון. היא איבדה מתומתה: גם בתרחיש השמאלני ביותר של הסכם ישראלי-פלסטיני רוב שטחי ההתיישבות היהודית יישארו בתחומי ישראל במסגרת חילופי שטחים מוצעים.

אבל כאמור, איננו נמצאים בסטטוס-קוו יציב. היהדות החילונית נמצאת בנסיגה דמוגרפית, והתמיכה הדמוקרטית בראיית העולם הדתית של הסכסוך - מתחזקת והולכת. גם מצידו השני של השולחן, זה הפלסטיני, וגם ברחבי העולם הערבי, מתרחשת תופעה דומה: התגברות הזרמים הדתיים ותפיסה של הסכסוך כמלחמת-דת - לא סכסוך טריטוריאלי בין אומות.

התחזקות הדת בישראל ניכרת בכל. שכונות מגורים "מתחרדות". מלחמות הכשרות בין הרבנויות הפכו להיות מלחמות גאוגרפיות על גביית כספים, משהו כמו מלחמות "פרוטקשן". המערך הקרבי של צה"ל ושורות פיקוד השדה שלו מתמלאים חובשי כיפות סרוגות. כיסוי הראש של חובשי הכיפות הסרוגות הולך וגדל במידותיו עם השנים - הוא נראה לעתים כקסדה - וגודלו מעיד על מיקומו הפוליטי של החובש אותו במדרג הלאומני. כיסוי הראש אצל נשים נשואות - הפך לנורמה. ציציות ארוכות החורגות מבגדי האדם - הפכו לנורמה. במערכות החינוך מתרחבת הפרדת המינים. פוליטיקאים חילוניים חובשים כיפות בכל אירוע, כאיתות. אלפי אנשים שאינם שומרי-מצוות מנשקים מזוזות בכניסה לחדרי משרדים. ועוד, ועוד. זו אולי לא התחזקות של היהדות ההלכתית, אבל זה בוודאי התחזקות של הצד הפולחני של היהדות, ושל האיתות המוחצן על השתייכות.

הזרם הדתי בציונות היה שולי, ומתון פוליטית. המצב כיום שונה: הזרם הדתי-לאומי הוא כיום חזק ומעורה, ובניגוד לעבר הוא ניצי בהשקפת עולמו. הזרם החרדי, שהיה קטן ובחלקו היה בכלל אנטי-ציוני - גדל במהירות וכבש לו עמדת השפעה פוליטית דרך המערכת הדמוקרטית. גם הוא היה יוני, והפך בעשורים האחרונים לניצי. הרצון הפוליטי ליצור סטטוס-קוו עם הממסד האורתודוקסי הביא לכך שרק בישראל - מכל העולם היהודי - הזרמים הלא-אורתודוקסים אינם זוכים להכרה ולתמיכה.

היחלשותה של היהדות החילונית מעלה שאלה לגבי אופיה העתידי של מדינת ישראל. האם מדינת ישראל תוותר על הסיכוי להגיע לפשרה טריטוריאלית עם הפלסטינים בגלל אמונה דתית בזכות אבות על שטחי ארץ ישראל? האם מדינת ישראל תסכים להרחבת חוקי השבת ולכפיית שבתון על שירותים ציבוריים ומסחר? האם הציבור החילוני ימשיך לקבל את הרבנות האורתודוקסית כסמכות הבלעדית בישראל בנושאי אישות וכשרות ויסכים להדרת רבנויות אחרות ולמצב האבסורדי של נישואין בחו"ל או התניית תו כשרות באי-הפעלת בתי אוכל בשבת? האם מדינת ישראל תמשיך להזין את המוסד הקרוי רבנות ראשית? האם מדינת ישראל תסכים להשאיר את משרד הפנים בידי נציג מפלגה דתית?  האם מדינת ישראל תסכים לריקון מסגרת החינוך הממלכתי מתוכן ע"י כך שחלקים הולכים וגדלים של האוכלוסייה אינם כוללים את לימודי הליבה בתכניות הלימודים?