שר האוצר כסנטה קלאוס עברי

למה לא שמנו לב במהלך הכלכלי האחרון?

אפשר להמשיך להתווכח אם הצעד שבו נקטה הממשלה ביוזמתו של שר האוצר - קביעת מע"מ בשיעור 0% על רכישת דירות חדשות - הוא צעד נכון מבחינה כלכלית. אבל יש לדעתי נקודה אחרת שנחשפה במהלך זה: לא צריך משרד שיכון כדי לפתור בעיות שיכון - מספיק שיש שר אוצר. נא לשים לב: פתרון הקסם למה שקרוי בציבור 'משבר הדיור' לא נהגה במטה המקצועי של משרד השיכון, שזהו תחום אחריותו, ולא במטה הפוליטי של שר השיכון, שהחמיץ הזדמנות היסטורית לייחס הישגים פוליטיים לשר המכהן - יש לנו קוסם חדש שיפתור את הבעיה. ולא רק בעיה זו - כל בעיה. המסך עולה על שר האוצר.

ימות המשיח

זהו פטנט שלא חשבנו עליו מספיק. בואו נחשוב מה עוד יכול הקוסם המפתיע לעשות - בואו נכין לו אג'נדה להמשך הקדנציה: אפשר להוזיל את מחירי הדירות ע"י מכירת קרקעות מדינה בזול. אפשר להוזיל את עלות המשכנתאות ע"י ניכוי תשלומי הריבית של המשכנתא מההכנסה החייבת במס. אפשר להוריד את מחיריהם הגבוהים של כלי הרכב הפרטיים ע"י ביטול מס הקנייה. אפשר להוזיל את התרופות לחולים סופניים. אפשר להקל על הסטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה. אפשר לסייע לאימהות עובדות לשלם עבור גנים ופעוטונים ע"י הכרה בהוצאות למטפלות ולגנים. אפשר לסייע לזקנים, לנכים, למובטלים. אפשר להביא ישועה לעום. ולא צריך לשם כך אף אחד - לא משרד שיכון ולא משרד תחבורה ולא משרד בריאות ולא משרד חינוך ולא ביטוח לאומי - מספיק שיש שר אוצר שהחליט שהוא ישלם על הכל, או יותר נכון - שהוא יוותר לנו על תשלומי המיסים. שר אוצר שניכס לעצמו את אוצר המדינה ומחליט לבדו למי לחלק מה.

האמנם הגיעו ימים טובים?

זהו פתרון ציני. אם רוצים יותר כיתות לימוד בבתי הספר - דרוש משרד חינוך שיתכנן ויוביל את המהלך וצריך להקצות לו משאבים לשם כך. יותר מיטות בבתי חולים? - דרוש משרד בריאות ותקציב. יותר כבישים מהירים? - משרד תחבורה ותקציב. יש רק דבר אחד שלא מצריך לא משרד ממשלתי ייעודי ולא תקציב - ויתור על הכנסות המדינה ממיסים. זהו 'לופ' שתחילתו וסופו במשרד האוצר, שכן צד ההכנסות בתקציב המדינה אינו שייך לשום משרד המקצועי אלא רק למשרד האוצר. ואפשר אפילו להתעלם מהמשרד עצמו ומבנק ישראל ולפעול ב'לופ' קצר עוד יותר: המעגל הפוליטי של השר הממונה, כלומר הלשכה שלו. כי זה בעצם מה שראינו עכשיו: צעד חד-צדדי של ויתור על הכנסות ממע"מ, שנעשה בניגוד לדעת לדעתם המקצועית של אנשי משרד האוצר ותוך חיווי תנועה מזרחית לעבר אנשי משרד השיכון ובנק ישראל. גם לא צריך את התבחינים שקבע משרד השיכון לפני שנים רבות לצורך הגדרת זכאות לסיוע המדינה ברכישת דיור - אפשר להמציא תבחינים אד-הוק. אפשר אפילו להחליט בהינף-עט שאזרחי ישראל הערבים אינם אזרחים שווי-זכויות במדינתם.

ומה אתם חשבתם נוכח היוזמה?

השקט הציבורי השורר כעת אינו מובן לי. כולנו שומעים שאין שום דרג מקצועי שתומך במהלך, שנגידת בנק ישראל התנגדה למהלך בדברים שנשאה בישיבת קבינט הדיור, ושהכלכלן הראשי של משרד האוצר התפטר במחאה על הצעד, אבל הידיעה הזו מתקבלת אצלנו משום מה בשיוויון-נפש. כותבי מאמרים מסוימים מנצלים את ההזדמנות לבוא חשבון עם הכלכלנים שהדרג הפוליטי מתעלם מדעתם המקצועית, ולשמוח לאידם; אחרים נוברים בשאלה "הקיומית" מהי עוצמתה הפוליטית של הנגידה. כאילו שכולנו צופים פסיביים בסידרת טלוויזיה פוליטית-בידיונית או שמדובר בטעות שעליה ישלמו רק הכלכלנים (מגיע להם, ליהירים האלה!) והנגידה (היא לא פישר!). אז הנה משהו שכולם צריכים להפנים: על הצעד המוטעה נשלם כולנו.

תובנה חדשה לגבי תפקיד שר האוצר

כשלפיד קיבל על עצמו את תפקיד שר האוצר הדבר העיד לכאורה על אומץ פוליטי: להיכנס, כשהוא חסר ניסיון פוליטי, דווקא לתפקיד שנחשב כפוי-טובה מבחינה פוליטית, וזאת כשהציבור הרחב מאמין (בטעות) שהתנאי להצלחה של מנהיג פוליטי בתפקיד זה הוא השכלה כלכלית-אקדמית. ואכן נראה היה לעיתים שלפיד עשה מקח-טעות, כשהתקשורת זילזלה בו מהרגע הראשון על רקע חוסר ניסיון ואי-הבנה בכלכלה, ועוד יותר כשהסתבר שהשר הקודם הנחיל לו שוקת שבורה בדמות גירעון תקציבי אדיר. אבל עכשיו, במהלך האחרון, הדברים קיבלו תפנית מדאיגה : לפיד גילה שהוא שולט כמעט ללא מצרים בכספי הציבור. ואנחנו מרשים לפוליטיקאי לנכס לעצמו את אוצר המדינה ולעשות בו ככל העולה על רוחו, לא לטובת הציבור אלא כדי להשיג מטרות פוליטיות צרות ולקדם את מעמדו האישי. אנחנו נכנסים למשחק מסוג חדש. מעכשיו שר אוצר אינו 'המבוגר האחראי' שאמור להציג מראה אמינה בפני הממשלה הנסחפת בלהט הבטחותיה לציבור הבוחרים - זהו שר שיש לו מפתח ל'קופה קטנה' מופלאה.

שתי הצעות

אני מציע שתי נקודות למחשבה:

1. מיקומו האירגוני של אגף התקציבים - ייתכן שהשיטה הישראלית להפקיד את משרד האוצר (והכוונה בעיקר לאגף התקציבים) בידי נציג מפלגה פוליטית אחת - היא שיטה מסוכנת. היא מהווה פתח לשליטה פוליטית של שר אחד ביתר משרדי הממשלה, שלא לדבר על התופעה שאנו רואים עכשיו של ניהול מדיניות מקצועית ע"י שליטה בארנק הלאומי. עדיף אולי שהפונקציה התכנונית-תיקצובית של משרד האוצר תועבר אל משרד ראש הממשלה: מי שמנווט את המדינה וקובע את סדרי העדיפויות שלה - הוא יקבע את תקציב המדינה ואת חלוקת המשאבים בין המשימות השונות. ובכך נצליח גם למנוע יכולת בלתי סבירה של פוליטיקאי להשתמש בתקציב המדינה לקידום אג'נדה מפלגתית או אישית.
2. ביצוע פעולות דרך צד ההוצאות בתקציב - לא רק שאת מדיניותה של הממשלה צריך לבצע באמצעות המשרדים המקצועיים שקיימים לשם כך, ולהיעזר במטות התכנון הפנימיים שלהם, אלא גם רצוי לבצע את הצעדים באמצעות תקציבי ההוצאה. שימוש בצד ההוצאות גורם לכך שכל הצעדים ברורים, שעלותם התקציבית גלויה, ושיש אפשרות זמינה לנטר את מידת הצלחתם באמצעות מעקב ביצוע התקציב. בניגוד לכך, צעדים כמו שראינו הפעם, שמופעלים באמצעות ויתור על הכנסות המדינה ממיסים - הם בעייתיים: הם אינם חלק ממדיניות המשרד המקצועי ואינם בסמכותו, הם אינם ממוקדים (יעדים-צעדים-תקציב), עלותם הכספית אינה ידועה (לכל היותר יש הערכה מוקדמת של אבדן הכנסות ממיסים בנקודת אישור ההחלטה) ולא קיים ניטור אוטומטי של הצעדים, עלותם והשפעתם. בגלל שפטורים אלו אינם גלויים - הם נוטים להפוך למטבע פוליטי סמוי מהעין, לאבד קשר עם המטרה המקורית שלהם ולהפוך במהלך השנים לתמיכות של קבע, ל'הסתיידות' של מערכת המס ולחטוטרת בניהול תקציב המדינה.