רשומות
"הכל טוב!"
השעונים הכלכליים המקובלים מורים על כך שהמשק הישראלי מתפקד היטב למרות המלחמה ולמרות המאבק הפנימי המתמשך סביב ההפיכה המשטרית:
שיעור האבטלה עמד לאורך רוב שנת 2025 על פחות מ-3% - שיעור נמוך בהשוואה היסטורית ומתיישב עם המושג "תעסוקה מלאה";
קצב הצמיחה של התוצר יהיה השנה כנראה 2.5% (לפי אומדן בנק ישראל מתוך התחזית המקרו-כלכלית של חטיבת המחקר, ספטמבר 2025) - קצב מכובד בהשוואה בינלאומית ובעיקר נוכח השפעות המלחמה;
שיעור האינפלציה הצפוי ב-2025 הוא 3% (ראו שם) - בתוך תחום היעד של בנק ישראל (1-3%);
שער החליפין של השקל עלה בשלוש השנים האחרונות, ובתחילת דצמבר 2025 הוא עמד על כ-0.31 דולר לשקל לעומת כ-0.25 לפני שפרצה המלחמה ו-0.29 לפני שהוכרזה ההפיכה המשטרית;
ולבסוף, שערי המניות בבורסה של תל אביב מטפסים בהתמדה, כשמדד תל-אביב 125 הגיע בתחילת דצמבר 2025 ל-3,587 לעומת 2,029 לפני שהוכרזה ההפיכה המשטרית ו-1,658 לפני שפרצה המלחמה.
נתונים אלו חיוביים, והם מורים לכאורה על כך שהמשק הישראלי שרד היטב את מאבקי ההפיכה המשטרית ואת המלחמה. מכאן שאזהרות הכלכלנים היו אולי פסימיות מידי ("חמוצים"). האומנם?
האמנם "הכל טוב"?
אני מציע לשקול שלמרות החיווי האופטימי שעולה מהשעונים הכלכליים - ייתכן שהתמונה הכלכלית קודרת יותר כי ישנם קשיים שהשעונים אינם מצביעים עליהם:
יש חשש שנתוני האבטלה המרגיעים מושפעים מהיקף הגיוס נרחב של כוח-אדם לצה"ל (הארכת משך השירות הסדיר וגיוס ארוך של כוחות המילואים) על רקע המצב הביטחוני;
חיזוק אפשרי לחשש זה נקבל מהגרף המתאר את התפתחות התוצר העיסקי בעשור האחרון (ראו בהמשך. מקור הנתונים: מאגר הנתונים של בנק ישראל): אם נתייחס לקו המגמה ארוך-הטווח (הקו הכחול, שהוא חיוץ פשוט של ההתפתחויות בשלושת העשורים הקודמים), נראה בבהירות את המיתון שיצרה מגפת הקורונה בשנים 2021-2020 (ההפרש האנכי בין קו המגמה לבין נתוני התוצר העסקי בפועל ) ואת החזרה המהירה של הפעילות העיסקית לתוואי כבר ב-2022; בהמשך נראה המיתון השני, זה שנוצר בשלוש השנים האחרונות. כפי שעולה מהגרף, התוצר העיסקי בשנת 2025 לא יהיה כנראה גדול מהותית מזה של 2022 (הנחתי שגידול התוצר העיסקי ב-2025 יהיה 1%), בעוד שקצב הגידול השנתי הממוצע של התוצר העיסקי עמד לאורך שלושה עשורים (בשנים 2019-1989) על 5.0%. הדיון כאן מצביע על כך שנתוני האבטלה האופטימיים שראינו מספרים אולי סיפור חלקי, ובעיקר מטעה: הם משקפים גידול בתעסוקה בסקטור הציבורי (ובעיקר במערכת הביטחון) בעוד שהמשק הפרטי לא צמח. ואולי מדובר בכלל בירידה בשיעורי ההשתתפות בכוח העבודה - התמונה תתבהר רק ככל שנתרחק מתקופת המלחמה והמשק האזרחי יחזור לפעילות רגילה;
במצב כזה, שבו המשק נמצא מתחת לפוטנציאל הייצור שלו - אין מקום לייחס את המשמעות החיובית הרגילה לשיעור הצמיחה הצפוי (2.5%) של התמ"ג ב-2025, זה שמופיע בתחזית בנק ישראל: אילו המשק היה מתאושש באמת ב-2025 (בהתבסס על חזרת כוח העבודה המגוייס למעגל הייצור), יכולנו בקלות לחוות שיעור צמיחה כפול ואף יותר. עדות לכך אנו רואים בתחזיות חטיבת המחקר של בנק ישראל לגבי שיעור הצמיחה ב-2026 (4.7%), האצה שמשקפת צימצום של הפער בין התוצר בפועל לתוצר הפוטנציאלי;
ההתפתחות של שער החליפין של השקל ושל שערי המניות מאז שפרצה המלחמה היא חידה בעיני: למרות שהסיכון הפיננסי הקשור במשק הישראלי גדל (אפריורי, בגלל האיום של הפיכה משטרית והתגובה הציבורית לו, ובדיעבד, לאור הפחתת דירוג האשראי הבינלאומי של ישראל) - לא התרחשה בישראל בריחת-הון, שהייתה גורמת מן-הסתם לפיחות משמעותי של השקל (עד כדי צורך בהתערבות בנק ישראל בשוק המט"ח) ולהתרסקות של שוק המניות;
פיחות משמעותי של השקל, אילו התרחש, היה גורר בהכרח האצה של קצב האינפלציה והעלאה של הריבית המוניטרית. כל זה נחסך מאיתנו, אולי במפתיע.
המסקנה היא, לכן, שמצבו של המשק הישראלי הריאלי (תוצר, תעסוקה) אינו טוב כפי שניתן היה להסיק מהשעונים המקובלים, והעובדה ששוקי הכספים מצביעים על יציבות היא אולי משמחת, אבל חידתית. אמירה זו צריכה, כשלעצמה, לפגום בתחושת ההקלה שמלווה אותנו לגבי מצבו של המשק הישראלי, ובעיקר כשאנו עוסקים בקבלת החלטות לגבי המדיניות הכלכלית הנדרשת לקראת השנים הקרובות.
אתגרי המדיניות הכלכלית: כמה בעיות של המשק הישראלי
מעבר לספק לגבי התמונה המרגיעה העולה מהשעונים המקובלים, ישנן בעיות מהותיות של המשק שצריכות לאתגר אותנו:
מדינת ישראל סובלת מזה מספר שנים מאי-יציבות פוליטית: מאז 2019 התקיימו בה חמש פעמים בחירות כלליות. זה מתבטא בהחלפה תכופה של ממשלות; זה מתבט בקואליציות צרות הנשענות (מבחירה) על מפלגות קיצוניות; זה מתבטא במהלכים של הפיכה משטרית (שינוי כללי המשחק) כדרך להבטחת הישרדותה של הקואליציה הנוכחית, וזה מתבטא באי-שקט פוליטי ובהפגנות-ענק בחוצות ישראל. אי-יציבות פוליטית מאיימת על חוסנו של המשק הישראלי: משמעותה המיידית היא החלשת יכולתה של הממשלה (כל ממשלה!) להתמודד עם בעיות הטווח הארוך של המשק, חולשה מול קבוצות אינטרסים שמנצלות את המצב לסחיטת הטבות מיגזריות, ונטייה מוגזמת לאימוץ מדיניות כלכלית פופוליסטית שמרצה את התומכים הפוליטיים. ועוד דבר: חולשה פוליטית יוצרת צורך נגזר בחוסר-שקיפות מול הציבור כדי לטשטש את המהלכים האמיתיים. ללא קשר לזהות המימשל (שמאל, ימין) חולשה פוליטית תמנע טיפול בבעיות שורש ובכך תחמיר אותן, תערער את היציבות הכלכלית ובכך תחשוף את המשק לנזקם של מחזורי עסקים ומשברים חיצוניים, ותדכא גורמים מקצועיים ותקשורת משקפת;
המצב הגיאופוליטי של ישראל, ובעיקר אי-ההתקדמות המכוונת לקראת פתרון מדיני-איזורי - משמעותו שאנו יושבים (מבחירה) על חבית של אבק שריפה. ישראל מועדת לפורענות: התלקחות ביטחונית במרחב הקרוב או על רקע המלחמה הבינגושית המתעצמת יכולה להתרחש במפתיע. המשק הישראלי חשוף בכך, מעבר לנדרש, לסיכון ממשי;
לאחר כמה עשורים של פריחה כלכלית - צמיחה, יציבות פיננסית והתכנסות הדרגתית של המשק אל משפחת המדינות המפותחות - חווינו בחמש השנים האחרונות אירועים שטלטלו את המשק הישראלי: מגיפת הקורונה, מהלך של הפיכה משטרית ומלחמה ארוכה. מעבר לפגיעה בצמיחה ולזינוק בחוב הציבורי החד-פעמי שיצרה מגפת הקורונה (כמו במשקים רבים אחרים בעולם) - נטל הביטחון שיצרה המלחמה הוא עצום, והוא יימשך גם בשנים הקרובות. המלחמה העבירה את המשק הישראלי ממציאות מתמשכת של גירעון ממשלתי סביר (ממוצע רב-שנתי של 2-3%) וחוב ציבורי בהיקף סביר (כ-60% במונחי תוצר) הנמצא בתוואי רצוף של ירידה - למציאות של גירעון ממשלתי גדול (מעבר ל-5% לפי התקציב המוצע לשנת 2026) וחוב ציבורי הולך ותופח (צפי של מעבר ל-70% במונחי תוצר ב-2026). למרות שגידול הגירעון והחוב היה אולי בלתי נמנע עקב המלחמה, יש חשש שניקלע לתהליך שעלול להתבדר בגלל אובדן שליטה: החוב התופח, כשלעצמו, משמעותו גידול הדרגתי בנטל תשלומי הריבית השוטפים והכבדה על התקציב הממשלתי; מעבר לכך, עליית הריבית שחלה בשנים האחרונות כבר מחייבת את הממשלה להחליף בהדרגה חוב זול בחוב יקר יותר ויוצרת בכך לחץ הולך וגובר על התקציב;
המאבק התמידי לאזן בין הלחץ הפוליטי ה"טבעי" להגדלת הוצאות הממשלה (והפעם: כולל זינוק בלתי-נמנע של הוצאות הביטחון), הרתיעה הפוליטית הכרונית מהגדלת שיעורי המס והאילוץ המוכתב לגבי שיעור הגירעון - גרם בעשורים האחרונים לכירסום מתמשך בצריכה הציבורית האזרחית. זו הפכה לשסתום הנבחר לשחרור הלחץ הפוליטי על התקציב. המשמעות היא "דיאטה" כמעט סמויה, שפגיעתה היא בטיב השירותים הציבוריים: חינוך, בריאות, רווחה, איכות הסביבה, תחבורה וכו'. כך, רמת החיים של האזרח נפגעת והולכת, כשפגיעה זו היא רגרסיבית באופייה: היא חזקה יותר בקרב השכבות המוחלשות של האוכלוסייה;
אותו התהליך גורם ל"דיאטה" מקבילה גם בסעיפי ההשקעה הממשלתית: כשמתעורר צורך לצמצם גירעון ממשלתי - הפתרון הנוח-פוליטית הוא לקצץ בהשקעה. הבעייה עם השקעה ממשלתית קטנה מידי (מושג מקצועי מורכב ולכן סמוי מהעין) היא שמדובר בתת-השקעה בתשתיות, מה שייצור צווארי-בקבוק שיחסמו את צמיחת המשק הפרטי בעתיד. כך, מדובר בתשתיות תחבורה, חשמל, מים, ביוב, תקשורת, קרקע מתוכננת לבנייה וכו', שאינן מספקות את צרכי המשק. בהשאלה, מדובר בהקלה על מצוקת ההווה על-ידי הפקרת העתיד: תחשבו על משיכת כספי הפנסיה לצורך מימון רמת חיים שנמצאת מעבר לאמצעים השוטפים.
מימון גרעוני של הוצאות הממשלה ויצירת חוב ציבורי אינם מהלך שלא יעלה על הדעת - זהו צעד מקובל בכל העולם במצבים לאומיים חריגים: מלחמות, אסונות-טבע, מגפות, משברים פיננסיים חריפים, וכו'. במצבים כאלו, שבהם שמירה קשיחה על מסגרות גירעון עלולה לגרום לנזק כבד למשק (הדוגמה ההיסטורית הפופולרית היא המדיניות הפיסקאלית הקשוחה של הממשלה האמריקנית בזמן השפל הגדול של שנות ה-30') - לגיטימי שהממשלה תבחר להגדיל את החוב הציבורי. אלא שמהלך כזה חייב להיות זמני, ומלווה בתוכנית שיקום כלכלי שתבטיח שהמצב הכלכלי ישוב במהרה לקדמותו. דרושה תוכנית אחראית - לא מהלך של זריית חול בעיניים שיביא לשקיעה מופקרת של המשק לתוך ביצה טובענית (ויש לישראל דוגמה טובה בעברה להתנהלות כזו, בתקופה שמכונה "העשור האבוד של הצמיחה").
באיזו מדיניות כלכלית תצטרך הממשלה לנקוט כדי לטפל באתגרים מבלי להפקיר את חוסנו של המשק?
המלחמה תחייב את ישראל להגדיל משמעותית את הוצאות הביטחון. לא מדובר בגידול חד-פעמי (הוצאות המלחמה שכבר הייתה) אלא בגידול קבוע של רמת ההוצאה הביטחונית נוכח הערכה מחדש של האיומים על ישראל. גידול פרמננטי של הוצאות הביטחון מחייב אותנו למצוא מקור מימון קבוע ומשמעותי - "קונצים" לא יעבדו: אנחנו מדברים על תנועה על גבי "עקום התמורה";
ישראל חייבת להגדיל את היקף ההשקעות בתשתית. יש לאפשר למשק הפרטי לצמוח במהירות מבלי להיקלע למצוקת תשתיות שתחסום אותו. שוב, מדובר בגידול פרמננטי לטובת האצת פיתוח התשתיות כחלק מתוכנית אסטרטגית לאומית - לא מהלך חד-פעמי סמלי;
ישראל חייבת להרחיב ולשפר משמעותית את השירותים הציבוריים: חינוך, בריאות, רווחה, איכות הסביבה, תחבורה וכו'. יש לקבוע יעדים ברורים ובני-מדידה לאיכות השירותים הציבוריים ולעקוב אחריהם. יש להדגיש אלמנט של צדק חלוקתי בהערכת טיב השירותים הציבוריים והקצאתם לאוכלוסייה: אסור להפקיר אוכלוסייה מוחלשת. ולבסוף, יש לחדול מלייחס נופך של "התייעלות" לקיצוץ של השירותים הציבוריים (ובעיקר קיצוץ שרירותי-רוחבי): יש כלים נכונים יותר להשגת התייעלות של הסקטור הציבורי ויש להשתמש בהם;
טיפול בשלושת הסעיפים לעיל יחייב גידול ניכר ורב-שנתי של הוצאות הממשלה. זה יחייב את הממשלה למצוא מקור מימון משמעותי ורב-שנתי. לא תהיה לממשלה ברירה אלא להגדיל את שיעורי המס כדי לממן את תוספת ההוצאה. לא מדובר כאן בהיקפים שניתן להתמודד איתם באמצעות התייעלות, העמקת הגבייה של מיסים קיימים או פעולות חד-פעמיות של מכירת נכסים ממשלתיים או משיכת רווחים מחברות ממשלתיות - נדרש טיפול יסודי בצד ההכנסות ממיסוי. מסיבות ברורות, לא נעסוק כאן בבחינת החלופות להגדיל את תקבולי הממשלה ממיסים;
במטרה להגביר את חוסנו של המשק הישראלי ואת עמידותו בפני מצבים בלתי צפויים בעקבות משברים חיצוניים ופנימיים, על הממשלה להבטיח שהגירעון הממשלתי יצטמצם במהרה לרמה סבירה (כמה? נשאיר זאת לדרג המקצועי) ובכך יאפשר להקטין את החוב הציבורי בחזרה לממדים של 60% במונחי תוצר. מהלך כזה יאותת לשוקי ההון הבינלאומיים על ניהול מקרו-כלכלי אחראי וישפר את מעמדו של הסקטור העיסקי בשוקי ההון;
יש לחדול משיטה של "קוסמטיקה תקציבית" שמטרתה העיקרית היתה תמיד להונות את הציבור: הצגת תקציב מעורפל שמסתיר מהכנסת ומהציבור את תוכניתה הכלכלית האמיתית של הממשלה ואת השימוש האמיתי בכספי הממשלה, בניית "קופסאות תקציביות" שמסתירות כשלי תקצוב ומאפשרות חריגה "לגיטימית" ממיגבלת הגירעון, והצגת מצג-שווא (באמצעות טריקים "קוסמטיים") כאילו הממשלה עומדת בפועל ביעדי התקציב. המעקב והדיווח אחר ביצוע התקציב ואחר ההתפתחויות הכלכליות במשק חייבים להיות בידי גוף עצמאי ומקצועי - לא בידי הגוף האחראי על הביצוע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה