רשומות
לנשיא טראמפ יש היסטוריה עשירה של התנגשויות עם הרשות השופטת בארה"ב, ברבדים ובערכאות השונות שלה. אלו התרחשו בתקופת כהונתו הראשונה ובמהלך הבחירות לכהונה השנייה, והן נמשכות מאז שנבחר בשנית בגלל ניסיונותיו לקדם יוזמות שונות שלו. החיכוכים בין נציגי הרשות המבצעת לרשות השופטת בארה"ב מזכירים תהליכים דומים אצלנו בישראל.
מינויים לבית המשפט העליון, תקופת הנשיאות הראשונה של טראמפ
בגירסה האמריקאית של הפרדת רשויות, שבה הנשיא (ראש הרשות המבצעת) ממליץ והסנאט (רשות מחוקקת) מאשר את מינויה של קצה הפירמידה של הרשות השופטת, התרחשו תהליכים של שינוי כיוון פוליטי. בתוך עשרים שנה השתנה האיזון (ראו רשימה קודמת): בעקבות מינויים שביצעו ארבעת הנשיאים האחרונים, יחס המינויים עומד כיום על 3:6 לטובת הרפובליקנים (ראו כאן). העובדה שביהמ"ש העליון בארה"ב התפתח לכיוון "אקטיבי" ועסוק בחקיקה-למעשה ולא רק בפירוש החוק הפכה את מינוי השופטים לאקט שיש בו כדי להשפיע על מידת ההצלחה של הממשל להגשים את תוכניותיו.
כבר בתקופת כהונתו הראשונה של טראמפ, עם רוב שמרני בביהמ"ש, נראה היה שמינויים פוליטיים של השופטים אינם מהווים ערובה לביטוי נטייתם הפוליטית בפסיקות. לדוגמה, ההתערבות של ביהמ"ש העליון בסוגיית ההפלות הזיקה קשות לאג'נדה של השמרנים ולסיכויי הבחירה שלהם, ולכן ביהמ"ש העליון צמצם את מעורבותו בנושא זה (וגם הפנה עקרונית את הבעיה הזו, המשולה ל"תפוח-אדמה לוהט", למדינות עצמן). זאת, ועוד: בנושא הבחירות, שבו טראמפ טען לזיופים ועיוותים בתהליך הבחירות – ביהמ"ש העליון סירב לדון בעניינו למרות ציפיותיו שבית משפט עם רוב של מינויים רפובליקנים יכריע לטובתו.
הבעיות המשפטיות של טראמפ בדרך לנשיאות השנייה ולאחר היבחרו
נזכיר נשכחות מהתקופה שלפני הבחירות (ראו רשימה קודמת, כאן): בפני טראמפ נערמו ארבעה משפטים פליליים שגולת הכותרת שלהם הייתה ניסיון להמרדה לאחר ההסתה שהפעיל על ההמון לתקיפת הסנאט ב- 6 בינואר 2021. הזדהותו הפומבית של טראמפ עם בעיותיו המשפטיות של נתניהו נובעת במידה רבה מנסיונו האישי ומשפטיו השונים בארה"ב, שהתפרשו בעיני רבים כרדיפה פוליטית. בכל אחד מהמשפטים הוא ניהל קרב מפרך כדי לדחות את הדיונים וההכרעה למועד שלאחר תקופת הבחירות. בחלק מהם הוא טען שהוא מוגן מתביעות על רקע היותו נשיא מכהן בעת האירועים. לאחר בחירתו הפכה שאלת המשך התהליכים המשפטיים לשאלה אקדמית, כיוון שהם לא הצליחו למנוע את בחירתו. אפילו אם היה מורשע – החוקה האמריקאית מאפשרת לו להמשיך לכהן כנשיא מהכלא: אפשר להיפטר מנשיא מכהן רק בתהליך הפוליטי של הדחה (Impeachment). לכן, עם בחירתו מחדש של טראמפ נאלצו מגישי העתירות לבטלן בשל יכולת משפטית של נשיא נבחר לכהן אפילו אם הוא נאשם, ולאו דווקא על בסיס חסינות מהעמדה לדין (כפי שטען טראמפ). טראמפ, מצידו, טען לאורך כל תקופת ההתמודדות (וגם לאחר הבחירות) ל"חסינות נשיאותית" בכל מעשיו לרבות הוצאת מסמכים מסווגים ופעילותו בג'ורג'יה. חסינות כזו ניתנה לו רק בצורה חלקית בפסיקה עקרונית של ביהמ"ש העליון, ולא עמדה לו במקרה שנדון בפני שופט פדרלי שבו טען שיש להסיר אישום באונס נגדו (לכן טראמפ מחויב להתייחס לחוב של 83 מיליון דולר דמי נזקים לסופרת Jean Carroll). כנשיא, טראמפ לא מהסס להפעיל את התביעה הכללית לאותן רדיפות פוליטיות שעליהן כל-כך התלונן לפני היבחרו, כמו במקרה של יריבו ג'יימס קומי, ראש ה-FBI לשעבר; גם את יועצו לשעבר ג'ון בולטון, שהפך ליריבו המר, הוחלט להעמיד לדין על-ידי חבר מושבעים גדול בטענה של החזקת מסמכים מסווגים; כתב אישום מוגש בימים אלה כנגד התובעת הכללית של ג'ורג'יה אשר תבעה את טראמפ על הפרעת-בחירות, ואת התובעת הכללית של מדינת ניו-יורק, אשר הגישה וגם זכתה בתביעה נגדו.
האפשרות של "מחיקת המשפטים" שעמדו נגדו, וזאת אפילו באמצע התהליכים, באמצעות הסרת האישום או "מחילה" (Pardon) קיימת בארה"ב (בניגוד למצב המשפטי בישראל). יתכן שזו הסיבה לכך שטראמפ אינו רואה בעייה במתן חנינה במקרה של נתניהו בישראל: שיקול דעתו של הנשיא בארה"ב להעניק מחילה אינו מוגבל ויכול להתבצע לפני, במהלך ולאחר כל הליך משפטי. כנשיא, טראמפ חנן תומכים פוליטיים, עורכי-דין ששירתו אותו, תורמים ובני משפחותיהם, כוכבי ריאליטי, אנשים שהיטיבו עם משפחתו, ולאחרונה את נשיא הונדורס לשעבר הרננדז למרות שהפך את ארצו לספקית-סמים לארה"ב. לפני היבחרו טראמפ אפילו העלה אפשרות של "מחילה" לעצמו, אם לא יבוטלו ההליכים שעמדו נגדו.
מאבק טראמפ במערכת המשפטית בתקופת נשיאותו השנייה
בחזית החוקתית טראמפ מנהל הסתערות עם צווים נשיאותיים וללא חקיקה מסודרת של הרשות המחוקקת או הסכמה מלאה של הרשות השופטת (ראו כאן). אבל יש לזכור: שליטתו בקונגרס מאד שברירית (רוב רפובליקני זעום ביותר בשני הבתים) והוא עלול לא רק לראות נציגים רפובליקניים שפונים נגד פעולותיו הכוחניות ומונעים בכך השגת רוב בכל אחד מבתי המחוקקים אלא גם להסתכן באובדן הרוב בבחירות האמצע, כפי שקרה לנשיאים בכל אחת מארבע בחירות האמצע האחרונות. כבר בכניסתו לתפקיד היה ברור שהוא הולך לפעול בחזיתות רבות בהתאם לאג'נדות שהציג בתקופת הבחירות (ראו כאן), אבל ברור גם שהוא מתנהל עתה כאחוז-אמוק ובלחץ זמן לממש את מטרותיו עוד לפני בחירות האמצע, ונתקל במערכת המשפטית בכל אחת מהחזיתות הבאות, שבהן בחר לפעול או להילחם:
א. חזית המלחמה באקדמיה ובאוניברסיטאות המובילות
האידיאולוגיה שצמחה באקדמיה של אוניברסיטאות וקולג'ים בצפון-מזרח ובמערב ארה"ב בשני העשורים האחרונים ביטאה רעיונות של ליברליזם והומניות שתמכו בביטויי שנאה ואלימות של קיצוניים ובסתימת פיות בשלל נושאים ובעיות חברתיות-אתניות-דתיות-מגדריות (ראו רשימה קודמת כאן). אין ספק שטראמפ שם לו למטרה את המלחמה על עתיד החינוך, במסגרת שאיפתו לכוון מחדש את החינוך הרחק מן המגמות הליברליות-קיצוניות שהשתלטו במערכות החינוך וההשכלה הגבוהה – החל מחינוך בגיל בית-הספר ועד לאקדמיה. הממשל פנה לבתי המשפט במטרה להגן על זכויות ההורים למנוע חינוך הנוטה ל"ליברליזם קיצוני" לילדיהם. ממשל טראמפ שלל מימון פדרלי מאוניברסיטאות (כמו קולומביה, קורנל, הרווארד) שאינן מטפלות בקיצוניות הליברלית (Wokism) שפשטה שם. ביהמ"ש העליון הכיר בפיטורין שכפה על עובדי מחלקת החינוך (Education Department) ובביטול סוכנות פדרלית זו. סוכנויות פדרליות אחרות (24 במספר, כולל DC) פנו לביהמ"ש ותבעו לשחרר 6.8 מיליארד דולר שהוקפאו לאחר שנועדו לתוכניות לימוד "ליברליות" שונות (כולל לימודי אנגלית) ושעות פעילות שלאחר שעות ביה"ס. אין ספק שכל עוד המערכת המשפטית והמערכת החינוכית-האקדמית לא יעצרו את המהלכים הבוטים שלו – הוא ימשיך בדרכו זו.
האוניברסיטאות לא הגיבו בחזית אחידה להתקפה של טראמפ: אוניברסיטת קולומביה "התקפלה" מיד כאשר הוא ביטל כלאחר-יד את הסבסוד הממשלתי בסך 400 מיליון דולר שנועד לקרנות וחוזי מחקר. לעומת זאת, אוניברסיטת הרווארד התנגדה נמרצות למניעת 2.2 מיליארד דולר ולמהלכים שניסה טראמפ לכפות עליה ופנתה לערכאות. ואכן, שופט פדרלי חסם את כוונות הממשל בטענת "אי-חוקיות". שופט פדרלי אחר חסם את ניסיון הממשל להפסקת או צמצום קבלת סטודנטים זרים לאוניברסיטת הרווארד, אבל אין ספק שהדיונים בנושאים אלה יגיעו לפתחו של ביהמ"ש העליון. באחרונה, MIT הפכה לאוניברסיטה השנייה שסירבה להיכנע לתכתיבי הממשל, ודחתה תמורה כספית נכבדת מצד הממשל.
ב. חזית המלחמה בליברליזם הקיצוני בתוך ארה"ב
התיוג מהצד השמרני-ימני הפך את המונח "ווקיזם" למילת גנאי כנגד תומכי המפלגה הדמוקרטית (ראו כאן). יש להבין: סתימת פיות ותיוג הפכו לאמצעים הננקטים תדיר לא רק באקדמיה (ראה מקרה פרופ' דרשוביץ) אלא גם במדיה וברשתות חברתיות (כמו Twitter, Facebook). טענות דומות בדבר השתלטות האג'נדה "השמאלנית" על המדיה והתקשורת או מערכות השלטון נשמעת תכופות בשנים האחרונות על-ידי כל נציגי השלטון ה"ימני" אשר שולט בשני העשורים האחרונים בישראל.
עם היבחרו בשנית מיהר טראמפ לבצע פעולות-ראווה עם "דחיפת אצבע בעין", כמו הרחקת הומואים משירות צבאי, שלילה "חוקית" (באמצעות צו מנהלי) של מיניות שלישית, ושלילת מימון פדרלי מאוניברסיטאות (קורנל, הרווארד) שאינן מטפלות בקיצוניות הליברלית (ווקיזם) שפשטה שם. לאחרונה גם הוגשה בקשה לביהמ"ש העליון המבטאת את שאיפת הממשל לאסור מחדש נישואין של זוגות מאותו מין.
כאמור, היה ברור מתחילת כהונתו זו שכל זמן שהמערכת המשפטית והמערכת האקדמית לא יעצרו את המהלכים הבוטים שלו – הוא ימשיך בדרכו זו. ואכן, המערכת המשפטית התייצבה מולו במספר מקרים: (א) שופט פדרלי בבוסטון, בטענה שהוא רודף ומאיים בגירוש לא לגיטימי של אזרחי-חוץ כיוון שהם רשאים לנצל את חופש הדיבור (אפילו אם הוא בעד פלסטין). (ב) בהחלטה של ביהמ"ש העליון, נדחתה בקשה (בשל תיקו 4:4 בין השופטים שישבו בדיון) להקמת בתי ספר בהשגחה וניהול דתי באוקלהומה בתמיכה ומימון פדרלי. (ג) שופט פדרלי בפלורידה דחה תביעה בסך 15 מיליארד דולר כנגד העיתון New York Times שכן הוא סבר שיש בכך הפרת חופש הדיבור. מצד שני, המערכת המשפטית תמכה במהלכים מסוימים שלו נגד הליברליזם: (א) ביהמ"ש העליון בשתי החלטות הגן גם על זכויות ההורים למנוע חינוך הנוטה ל"ליברליזם קיצוני" לילדיהם - איזכור וחומר סיפורי על טרנסג'נדרים בבתי ספר יסודיים - וגם חייב מניעת כניסה לאתרי פורנו שתנוהל ותופעל על-ידי האתרים עצמם כאשר הנכנסים הם מתחת לגיל מורשה. (ב) ביהמ"ש העליון חייב גם את חברת Paramount לשלם 16 מיליון דולר בשל שידור תוכנית "60 דקות" פוגענית, למרות שהחלטה זו פגעה בחופש הביטוי.
ג. חזית המלחמה בהגירה בלתי חוקית, ושמירה על הגבולות
טראמפ הצהיר עוד לפני היבחרו על כוונותיו לבצע גירוש המוני של מהגרים לא-חוקיים - סדר גודל של 5 מיליון מהגרים (אומדן המהגרים הלא-חוקיים רק בשנתיים האחרונות, לפי מפקד האוכלוסין. ראו רשימה קודמת). ספק אם הצהרה זו תגיע למימוש מלא, אבל טראמפ כבר החל בגירוש סיסטמטי של כנופיות-פשע של המהגרים לארצות מוצאם (ובראש - לאל-סלבדור) אפילו אם נכללו בתוכן מקרים של גירוש לא-חוקי - וזאת בניגוד לפסיקת בית-משפט - של מהגרים שאינם פושעים. גם גירוש שלא לארצות המוצא (כמו לדרום סודן) נכלל בפעילות הבלתי-מתפשרת שלו כנגד מהגרים לא-חוקיים.
טראמפ ממשיך לדחוף בכל הכוח כדי לצמצם את בעיית ההגירה הלא-חוקית שעימה התמודדה ארה"ב ללא הצלחה בארבע השנים האחרונות. יש לזכור: כ-14 מיליון מהגרים לא חוקיים (שהגיעו בשני העשורים האחרונים) חיים כיום בארה"ב, אבל המלחמה שכבר החלה איננה על כל הציבור הזה אלא על כמה עשרות אלפים שפשעו מעבר לאי-החוקיות של עצם הגירתם. הממונה על רשות הפיקוח על ביטחון המולדת (Department of Homeland Security), שהיא רשות פדרלית, ניסה תחילה להניע עזיבה מרצון (יתכן שזה מזכיר לנו את תוכנית ההגירה מרצון מרצועת עזה שגם אותה הגה טראמפ). במקביל החל הממשל להפעיל תהליך מהיר של גירוש בטיסות בטענות של "זמן חירום" בהתבססו על חוקי "זמן-מלחמה" ישנים מהמאה ה-18. כאשר שופט פדרלי קבע שטיסות הגירוש נעדרות בסיס חוקי ואינן באמת בזמן מלחמה, הוא הותקף על-ידי טראמפ שטען שקביעתו אינה חוקית ואיים עליו בתהליך של "הדחה" המיועד לפקידי ממשל או נבחרי ציבור ולא לשופטים, וזה העלה עליו את חמתו של נשיא העליון רוברטס שהתנגד פומבית לתהליך של "הכפשה" (תהליך שיכול להזכיר הכפשות דומות בישראל כנגד שופטים ואפילו נשיא ביהמ"ש העליון מצד נבחרי ציבור) או הדחה של שופטים. בסופו של דבר ביהמ"ש העליון הקפיא את השימוש בהוראת-השעה של טראמפ הנוגעת להגדרת זמן החירום כ"זמן מלחמה". בנוסף לטענה של אי-חוקיות נטען גם כי תהליך הגירוש לקוי כיוון שהוא לא-דמוקרטי ולא-ליברלי (בשל פגיעה בחופש הדיבור), כמו במקרה שהממשל דרש גם גירוש של מהגרים "חוקיים" בטענה שהם השתמשו בחופש הדיבור להפצת "דיבור-שנאה" נגד ישראל סביב ההפגנות באוניברסיטת קולומביה. מצד שני, ביהמ"ש העליון אישר פסיקת שופט פדרלי שנעזר בחוק פדרלי ישן וקבע שהממשל יכול לגרש מהגרים לארץ שאיננה ארץ המוצא. כך הוטסו מהגרים שגורשו לאל-סלבדור, פנמה, קוסטה-ריקה ואפילו דרום סודן, לוב ורואנדה.
בסופו של דבר ביהמ"ש העליון נתן כוח מלא לממשל להחליט על גירוש והגירה. אולם כאשר טראמפ ביקש למנוע החזרת מגורשים (שהותרה בפני שופט פדרלי) אפילו אם גורשו בטעות (כמו במקרה של מגורש ממרילנד לאל-סלבדור) – ביהמ"ש העליון החליט ברוב דחוק (5:4) להתיר את תהליך הגירוש אבל גם להתיר ערעור על גירוש המוגש בערכאות נמוכות. כך התגבשו מספר החרגות בנוגע לתהליך הגירוש שאושרו בערכאות נמוכות יותר או אפילו בעליון: (א) בימ"ש פדרלי לערעורים השאיר החלטה קודמת של שופט פדרלי בלוס אנג'לס המונעת מסוכנים פדרליים לבצע מאסרים ללא כל עילה או סיבה מספקת (בדומה לצורך שנקבע בחוק לגבי שימוש ב-"עילת הסבירות" בישראל, לפני ביטולה במהפכה החוקתית). (ב) שופט פדרלי במערב וירג'יניה מנע מממשל טראמפ שלילת מקלט מדיני כיוון שזה נמצא מנוגד לחוקה בנוגע להגירה. יש לציין שטראמפ עצמו החריג עובדי תעשיות שונות (מזון, חקלאות, אירוח) מגירוש המוני. (ג) שופט פדרלי מנע מהממשל ביטול סטטוס "מוגן-זמני" של קרוב לחצי מיליון מהגרים שניתן להם בשל בעיות הומניטריות בארצות מוצאם אשר מונעות מהם חזרה לארצם. (ד) פעמיים בתי משפט פדרליים לערעורים אישרו את פסיקת שופטים פדרליים בנושא התיקון ה-14 לחוקה המתיר אזרחות "מתוך לידה" Birthright, החלטות שחסמו את ניסיונותיו של טראמפ לבטל זכות זו בצו נשיאותי.
ד. חזית המלחמה על "גבולות הגזרה" שבין הרשות המבצעת לרשויות האחרות
כפי שכבר תואר בפירוט ברשימה קודמת (ראו כאן), טראמפ הבטיח טיפול בהוצאות ובשחיתות הממשל, והצבת גבולות לממשל. עם היבחרו, טראמפ הכריז על הקמת משרד מיוחד (DOGE - Department of Government Efficiency) שמטרתו לייעל את המימסד הפדרלי. בתחום טיפולו של משרד זה נכללו טיפול בשחיתות, בהשתלטות גורמים פוליטיים על מנגנוני הביטחון (FBI, CIA), וקיצוץ נרחב בכוח אדם ובתקציבים הפדרליים. אבל במקרים רבים - כמו רדיפת האויבים הפוליטיים שלו עצמו, ומלחמתו בשופטים בחוקים ובחוקה – טראמפ פועל הפוך מהצהרותיו. הבעייה היא שהוא נסחף במלחמה זו שהצהיר לפני היבחרו על גורמים פוליטיים אשר השתלטו על מנגנוני הביטחון, ולאחר היבחרו הפעיל את התביעה הכללית לרדוף גם את יריביו הפוליטיים (ראו לעיל כנגד קומי, ויליס).
היה ברור שאם טראמפ ינסה לקיים הבטחות בחירות הקשורות ל"משילות" - רק המערכת המשפטית תוכל לרסן אותו. ואכן, מאז בחירתו טראמפ מנסה כל הזמן לנסות להרחיב את גבולות הגזרה של הממשל גם על חשבון השלטון המקומי: הוא שלח והפעיל את חיילי המשמר הלאומי (הכפוף למרותו) למספר מדינות כדי להתעמת עם אלימות ברחובות וכנגד פעילי שמאל (ANTIFA) שהתנגדו לפעולות "משמר אכיפת ההגירה" (ICE). בפעולות הללו נתקל הממשל בהחלטות בתי משפט: שופטים פדרליים שמנעו שליחת משמר לאומי לשיקגו, לוס אנג'לס ופורטלנד לטיפול בהפגנות נגד ICE. פסיקות אלו עוררו את זעמו של טראמפ ורצונו להפעיל חוק ישן (ראה חוק) Insurrection Act מ-1807 המסמיך אותו להפעיל חיילים במדינות השונות בתוך ארה"ב; כמו-כן הוא הורה באחרונה לגנרלים שלו (כמפקד העליון של הצבא והכוחות המזוינים) להיערך למאבק של הצבא ברחובות הערים כנגד "האויב שבפנים". זה מזכיר מאוד את התייחסות נציגי הקואליציה בישראל למשתתפים בהפגנות או לשופטים ליברליים כאל "אויב מבית".
בשם המלחמה בבזבוזי ממשל, טראמפ קיצץ מיליארדים בתקציבים ופיטר עשרות אלפי פקידים בסוכנויות ממשלתיות שונות. במלחמתו לקצץ בסמכויותיהם של "שומרי הסף" הפדרליים וראשי הסוכנויות הפדרליות העצמאיים הוא פנה לביהמ"ש העליון בבקשה להתיר לו לפטר את הנגידה העומדת בראש Federal Reserve Board of Governors שיש לה שליטה כלכלית נרחבת על פעילות הבנקים האמריקאיים (בדומה לניסיונות בישראל להרחיק את "שומרי הסף" ובעיקר את היועצת המשפטית לממשלה). דרישה זו עדיין תלויה ועומדת לפתחו של ביהמ"ש העליון. בדומה לכך, ביהמ"ש העליון כבר התערב ומנע מטראמפ לנגוס בהפרדת הרשויות ולפטר את ראשת הסוכנות העצמאית Federal Trade Commission) FTC) שתפקידה להגן על הצרכן, לעודד תחרות ולמנוע מונופול של חברות גדולות. מצד שני, התיר ביהמ"ש העליון לטראמפ לפטר מספר פקידים דמוקרטיים חברים ב-Consumer Product Safety Commission שתפקידה לפקח על רגולציה של ייצור, יבוא, ומכירה לצרכן. כמו-כן התיר ביהמ"ש העליון לטראמפ לקצץ 4 מיליארד דולר שכבר הותרו על-ידי הקונגרס לשימוש סוכנות USAID שתפקידה עזרה ופיתוח (בתחומי כלכלה, בריאות, חינוך) מחוץ לארה"ב.
ה. חזית המלחמה על עצמאות בתי המשפט ועל שינויים בחוקה או בחוקים
טראמפ שואף לכך שהרשות השופטת תפרש את החוקה לצרכיו ותתמוך בצווים הנשיאותיים שלו. כאמור לעיל, נראה היה שמינויים פוליטיים של השופטים אינם בהכרח ערובה לביטוי נטייתם הפוליטית בפסיקות, ולכן יש הרואים בכך השלכה על מה לצפות ועד כמה יש לחשוש בנושא המינויים הפוליטיים ונאמנותם למי שממנה אותם בישראל.
כבר בתחילת כהונתו השנייה של טראמפ התייצב ביהמ"ש העליון כדי להציב גבולות להתנהגות הכוחנית שלו בנושא פיטורי "שומרי הסף" בסוכנויות הכלכליות הפדרליות (שוב, מזכיר את רדיפת ונטרול "שומרי הסף" בישראל על-ידי נציגי הקואליציה), וכן דחה את תביעת טראמפ להקפיא שני מיליארד דולר המיועדים לסיוע בינלאומי כחלק ממלחמתו ב"Deep State" (שוב, מזכיר את מלחמתו של נתניהו ב"דיפ-סטייט" הישראלי). ועוד – רוב ברור של שופטי העליון (רוב הכולל מעבר לשופטים "הליברליים" גם את ה"שמרנים") – התיר לקונגרס להעביר זכויות מיסוי מסוימות ל-Federal Communications Commission (FCC) האחראית על רגולציית התקשורת בארה"ב, זכות שהממשל טראמפ ראה בה זכות בלעדית שלו. הניסיונות להשתלט על התקשורת ולהדק את הרגולציה על תקשורת מזכירות כמובן את הפעילות האחרונה של שר התקשורת בישראל. החלטות אלו העלו את חמתו של טראמפ, שתבע ממספר שופטים שמרניים (רוברטס וקוונו) להתייצב מאחוריו. במקרה אחר, של פסיקה נגד התעריפים/מכסים שהטיל, נקראו על ידו השופטים השמרנים תומס ואליטו לסדר וגם ננזפו פומבית. טראמפ אפילו התבטא בחריפות נגד שופטים עליונים או פדרליים בהזכירו להם שהם לא "נבחרי העם" כמוהו אלא ממונים על ידי ראש הרשות המבצעת (טענה הנשמעת תכופות גם בישראל על-ידי נציגי הקואליציה).
טראמפ משתמש ביכולתו להמליץ על מינויי שופטים כדי להשפיע על האג'נדה/אידיאולוגיה של ביהמ"ש לא רק בערכאה העליונה, אלא גם בשכבת השופטים שמתחתיה (בדומה למה ששר המשפטים יריב לוין שואף לבצע בישראל). מצד שני, שופטי ביהמ"ש העליון הגבילו החלטות שפיטה של שופטים פדרליים במדינות השונות בטענה שפסיקה מדינתית אינה יכולה לקבוע תקנות "לאומיות".
ו. חזית המלחמה הכלכלית
עוד במהלך הבחירות הצהיר טראמפ על כוונותיו להטיל מכס על היבוא, ואכן קיים את הבטחתו. הבעיות הצפויות בעקבות הטלת המכסים היו ידועות לכלכלנים האקדמיים (וכנראה גם לטראמפ עצמו), אבל הוא התעלם מאזהרות שהושמעו. כיום, עם נסיגתו המהירה מהטלה כוללת של מכסים על יבוא, נראה שייתכן שפעולותיו היוו רק עמדת-פתיחה לקראת מיקוח מחודש.
לגבי הרפורמה בכללותה, כולל הצעדים המכוונים להקטנת הממשל וקיצוץ תקציב ההוצאות הפדרלי – סביר להניח שטראמפ יעשה בשנה הקרובה את כל שיוכל כדי להימנע ממשבר כלכלי עמוק שירחיק ממנו קהל בוחרים פוטנציאלי לקראת "בחירות האמצע". אבל גם פה לממשל טראמפ צצה התנגדות עם פסיקה של בית משפט פדרלי לערעורים כנגד הטלה גורפת של מכסים במחשבה שמתן כוח כה-גדול בידי הממשל פוגע בעקרון הפרדת הרשויות. כאמור לעיל, במקרה זה טראמפ כבר התנגש ישירות גם עם השופטים השמרנים תומס ואליטו (שהם נושאי הדגל של הפרדת רשויות בהתאם לחוקה) האמורים לפסוק לטובתו, ועם הניסיונות להגביל את כוחו. התייחסות ביהמ"ש העליון היא שבכך יש שימוש לא נכון בתקנות החירום מ-1970 הנותנות לנשיא שליטה חד-צדדית וללא איזון הרשות המחוקקת לשנות כלכלה עולמית ולאגור מיליארדי דולרים ללא אישור הקונגרס.
* פרופ' (אמריטוס) סידי הוא רופא שבילה תקופות ארוכות בארה"ב
