לאחר שהנשיא הטיל על אייזנקוט להקים ממשלה החל המהלך להקמת קואליציה. מאחר שאף אחד מהצדדים לא הצליח להגיע בבחירות לרוב "ציוני" (מילה מכובסת שמשמעותה היא כמובן לרוב יהודי) - הקמת קואליציה תדרוש מהצדדים לחזור בהם מהבטחות מפורשות שנתנו לקראת הבחירות. עד כדי כך המצב מסובך שיש ב"גוש השינוי" כאלו שמציעים להיענות לקריאתו של "מבשר האחדות" נתניהו, ולהקים קואליציה (בראשותו כמובן).
זה מזמין כמה תובנות:
בעולם תקין, קואליציה שנכשלה אמורה לאבד את השלטון לטובת האופוזיציה. זה לא קרה לנו, כי במשך ארבע שנים איומות לא הייתה בישראל אופוזיציה מתפקדת: רק סוג של "תזמורת בצורת", ועוד ללא מנצח. משכך, נוצר צורך להגדיר לקראת הבחירות מפלגה אחת, בעלת מסה פוליטית קריטית, שתקרא תגר על נתניהו ותיתפס בציבור כחלופה שלטונית אמיתית. זה לא קרה. בהעדר יכולת להתלכד, הטוען המשמעותי לכתר עומד בראש מפלגה חדשה שהוקמה על ידו אד-הוק, כשנה לפני מועד הבחירות. העדר אופוזיציה לוחמנית היא תעודת עניות לישראל וכדאי שנזכור זאת לחברי האופוזיציה הכושלת של השנים האחרונות, שהשאירו את ההתנגדות להתארגנות אזרחית מזדמנת בחוצות ישראל
למרות השפל ההיסטורי שאליו התדרדרה ישראל בארבע השנים האחרונות, לא נוצרה לקראת הבחירות הסכמה על חבירה פוליטית שתאפשר להציג אלטרנטיבה אפקטיבית לממשלת נתניהו. הציבור המתנגד לממשלת החורבן - מסוכסך עם עצמו כתמיד ושוקד בקטנוניות לחפש מגרעות בכל אחד מהמועמדים להנהגה - לא השכיל להתאחד ולשלב כוחות מאחורי מועמד מוביל. הוא העדיף לפצל את הצבעתו למספר מפלגות קטנות שההבדל ביניהן הוא בעיקר פרסונלי. בכך הוא ויתר על הקמת אלטרנטיבה ברורה ופיזר את תמיכתו בין מפלגות קטנות המתקשטות בלוגו היומרני "גוש השינוי". בכך, מבחירה חופשית, הציבור מנע מאייזנקוט להשיג ניצחון פוליטי ותודעתי חד-משמעי בבחירות והערים בפניו מכשולים מיותרים בדרך להקמת קואליציה. התוצאה היא שלמרות שבבחירות האחרונות נחסמה דרכו של נתניהו להקים קואליציה - לא נפתחה דרך ברורה לאייזנקוט לבצע זאת
בעוד שאייזנקוט מכריז על כוונתו לנצל את המומנטום שהושג בבחירות ולהקים מייד ממשלת מיעוט (48) בהסתמך על מפלגות "גוש השינוי" (ובתמיכה זו או אחרת של המפלגות הערביות) ולחתור להקמת קואליציה רחבה יותר בהמשך - שותפיו לגוש אינם נענים ליוזמה וחושפים חילוקי דעות מטרידים. קטונתי מלהעריך לאן באמת מועדות פניהם של בנט וליברמן, אבל אני חושש שמה שמניע אותם הם גם שיקולים אישיים הנוגעים לחלוקת השלל בממשלה שתקום (יש אפילו אפשרות יותר מפחידה!). כך, לא ברור לי אם התנגדותו של ליברמן להקמת ממשלת מיעוט ודרישתו (המפתיעה) להתפשר עם המפלגות החרדיות כדי להקים "ממשלה ציונית" (שוב, הזילות של המושג "ציוני") הנשענת על רוב בכנסת משקפת באמת הערכה שלו שניתן להגיע להסכמה כזו, מה גם שמנהיגי המפלגות החרדיות הציבו כתנאי להסכמה כזו מצידם חקיקה של חוק גיוס שיפטור את צעיריהם מגיוס לצה"ל. נראה לי שגם אם הגעה להסכם כזה היא אפשרית - היא איננה מיידית (נדרש מהלך חקיקה תחילה) והיא תביא לדחיית הקמת הממשלה למועד בלתי ידוע ואולי אפילו לסיכול המהלך של החלפת ממשלת נתניהו בממשלה של "גוש השינוי"
"גוש השינוי" לכוד (בינתיים) בהבטחות שניתנו במהלך מסע הבחירות כדי למשוך מצביעים מהמחנה הנגדי. הבטחות אלו, שכנראה לא העבירו מצביעים מגוש נתניהו לגוש השינוי, מהוות כיום חסם להקמת קואליציה. ה"פקק" הזה איננו סביר: לכל מפלגה יש כמובן זכות להגדיר עקרונות ולהרים "דגלים" אידיאולוגיים, אבל במשטר הנהוג בישראל ממשלה היא תמיד תלכיד קואליציוני - לא ניצחון מוחלט של מחנה יחיד. הקמת קואליציה מחייבת לנסח הסכם שיהווה פשרה בין שאיפות שונות, היא מציאת שקול וקטורי. הכתבת אילוצים קשיחים על-יד הצדדים יוצרת לפעמים מצב של העדר פיתרון (ראו את הסכסוך הישראלי-פלסטיני). היא הייתה מגוחכת מראש בהינתן הסקרים הפוליטיים בחודשים שלפני הבחירות, שהצביעו על כך שלא מסתמנת אפשרות לשום ממשלת רוב ללא המפלגות הערביות. אבל חישבו מעבר לכך: אילו כל השותפים ל"גוש השינוי" היו פועלים בסגנון זה של הפרחת הבטחות קשיחות יכולנו להימצא במצב שבו "הדמוקרטים" יתנו את תמיכתם בקואליציה בכך שקווי היסוד של הממשלה יכללו התחייבות להפעלת תחבורה ציבורית בשבתות וחגים, להנהגת נישואים אזרחיים או להקמת מדינה פלסטינית - האם זה היה מקל על הקמת קואליציה? היא הייתה בכלל אפשרית?
הדרישה של חלק משותפי "גוש השינוי" שהממשלה תתבסס רק על מפלגות "ציוניות" היא הכרזה על הדרה פורמלית של ערביי ישראל מהשלטון (לפחות מהרשות המבצעת). זוהי בושה לעם היהודי לדורותיו, לא פחות. הזוהי "מדינת היהודים"? לאחר אלפיים שנות גלות שבהן היינו מיעוט בארצותיהם של הגויים והודרנו מזכויות אזרח בסיסיות - כך נראית המדינה שאנחנו בנינו? לפחות מחצית מיהודי העולם חיים כיום מחוץ לישראל, והם היו צריכים לקום ולזעוק כנגד מי שכולל הצהרה גזענית מחפירה כזו בתעודת הזהות הפוליטית שלו. גם 810 אלף אזרחי ישראל שבחרו (לפי הלמ"ס) לעזוב את ישראל ולחיות בחו"ל היו צריכים לזעוק. ובכלל לא משנה אם ערביי ישראל שפכו את דמם בהגנה על המדינה או לא, ואם הם מחזיקים את מערכת הרפואה בישראל או שכולם בכלל רוכלים ומלווים בריבית - מי אנחנו שנדיר אותם מהנהגת המדינה, ובשם איזה עקרון מוסרי?