על המשבר הכלכלי בעקבות מגפת הקורונה

הקורונה: מה כנראה קורה?

אנחנו נמצאים בעיצומו של אירוע רפואי עולמי עקב התפשטותו של נגיף הקורונה COVID-19. השיא בישראל עדיין לפנינו. גרוע מזה: אין לנו מפות לנווט את דרכנו - זהו אירוע בלתי צפוי, לא מוכר, והוא מנוהל לכן כאירוע מתגלגל. היכולת היחידה שלנו להעריך את העתיד להתרחש היא להישען על מה שכבר קרה (וקורה) במדינות אחרות. נכון לכתיבת רשימה זו (בוקר יום ב', 16.3.20) ישנם כבר בעולם כ-170 אלף מקרים מתועדים של הדבקה, 81 אלף מהם בסין (ראו נתוני אמת מתעדכנים באתר מיוחד של אוניברסיטת Johns Hopkins, כאן). בעוד שבסין נראה שהמשבר חלף - קצב ההדבקה פוחת במהירות - מספר הנדבקים בשאר העולם ממשיך לעלות. התוצאה היא שלמעלה ממחצית ממספר הנדבקים עד כה בעולם הם מחוץ לסין (שיעור ההדבקה באיטליה הגיע כבר לפי 5 מזה של סין). בסין החלימו כבר למעלה מ-80% מהחולים, ושיעור התמותה עומד נכון לעכשיו על 4%. 

לא ברור עד כמה הנתונים הסיניים יכולים לשמש בסיס מהימן לתחזיות בשאר העולם, אם בגלל אמינות לא-ברורה של טיב הנתונים, ואם בגלל שהיכולת הסינית לדכא את קצב ההדבקה נשענה על דיכוי חופש הפרט ברמה שאיננה אפשרית במערב. גם השוואות בינלאומיות אחרות אינן טריוויאליות כיון שייתכן שהנתונים מושפעים מהמדיניות הננקטת בידי שלטונות הבריאות של המדינות, וזו שונה מאד בין מדינה למדינה. ובכל זאת, נוכל לומר שנראה שלא מדובר במגפה קטלנית: זו איננה 'המגפה השחורה' ולא דבר, ולפי מהלכה עד עתה היא איננה מהווה איום קיומי על האוכלוסייה. דבר נוסף: קורבנות המגפה - הן מבחינת שיעור ההדבקה והן מבחינת קטלניות במקרים של הדבקה - הם בעיקר בני קבוצות הגיל הגבוהות. כך, הגיל החציוני של הנדבקים הוא בסביבות 60; שיעור התמותה בין הנדבקים הוא ככל הנראה אפסי בקרב ילדים וצעירים, 5% בקרב שכבת הגיל 60-70, 10% בקרב שכבת הגיל 70-80, וקרוב ל-20% בקרב בני +80. אין זה אומר שאפשר להקל ראש במגפה הנוכחית, אבל מצד שני אין מדובר באסון בקנה מידה היסטורי.

המגפה הנוכחית כתרגיל התכוננות

אני מציע להתייחס למגפת הקורונה הנוכחי כאל תרגיל, כאל הזדמנות לבחון את שיטות ומערכות ההתגוננות לקראת אפשרות של מגפה קטלנית שעלולה להגיע אלינו בעתיד. במקרה הנוכחי מדובר בווירוס שיחסית למגפות הגדולות שהיו בעבר ולתרחישי קיצון איננו קטלני, והתוצאות הרפואיות שלו אינן דרמטיות: לגבי רוב האוכלוסייה אין מדובר במגפה ששיעורי התמותה שלה משמעותיים, אין תמונות מכמירות של גוויות נערמות, ואין איום של הרס חברות אנושיות. אבל מגפה קטלנית עשויה להגיע בעתיד, ומה שהמגפה הנוכחית מספקת לנו זו הזדמנות להתמודד, לנהל את האירוע: להתעשת, להירגע, להקשיב לקולות ראשי המערכת במקום להפוך לקורבן של מפיצי שמועות, לבחון את יכולותינו להתמודד עם מגיפה קטלנית יותר, או של אסון טבע או של מלחמה. האתגרים בכל המקרים הם אותם אתגרים: שליטה מרכזית, התגוננות מפני האיום, ניהול מיטבי של המערך הרפואי וניהול המשק האזרחי. המשבר הנוכחי כבר חשף נקודות תורפה בהיערכות, בשליטה המרכזית, ובהגנה על המערך הרפואי עצמו כדי שיוכל לתפקד (ראו כמה מהצוותים הרפואיים כבר נוטרלו עוד לפני שהגענו לשלב העיקרי של המערכה). זה לא נורא שטועים - זוהי הזדמנות לנצל את המגפה הנוכחית לצרכי הפקת לקחים.

גם הציבור צריך ללמוד להתנהל בשעת משבר. אין סיבה להתפרק כחברה, לא ליצור היסטריה מיותרת, ולא להעצים את המשבר על-ידי תגובות לא שקולות של הציבור. בהלה, חרושת שמועות, ריקון חנויות המזון - הם איתות שלילי בהקשר זה. תנו לראשי המערכת לפעול, אפילו לשגות פה-ושם, ולהסיק מסקנות. זו איננה אחרית הימים - זה רק תרגיל, ויש לנצל אותו לשיפור המערכות.

מי אשם?

הטחת האשמות היא ספורט לאומי בישראל. בעוד ראשי המערכת מנסים להתמודד יום ולילה עם האתגר הבלתי צפוי שיצרה מגפת הקורונה - סוג של 'ברבור שחור' שאי-אפשר היה להתכונן לקראתו - אנו כבר רואים אותם נצלבים בככר העיר (התקשורת והרשתות) על החלטותיהם, על מחדלים שכביכול כבר נעשו. זהו רפלקס חולני, שמתבסס כנראה על תפיסת עולם לפיה קיימת קונספירציה של ראשי המערכת כנגד הציבור ועלינו לחשוף אותה: מישהו אשם פה במשהו, מישהו פה לא בסדר. זהו רפלקס שאיננו יכול לסייע במצבי משבר - הוא יכול רק לקעקע את אמון הציבור במנהיגיו. שום דבר לא ישפר את יכולתה של ישראל להתמודד עם אתגר הקורונה אם נטען בלהט בכל הרשתות שמשרד הבריאות הוא היסטרי מידי או לחילופין פלגמטי מידי בתגובותיו למתרחש. מטבע הדברים, קיים מיגוון דעות בקרב בעלי המקצוע, אבל זה איננו סביר שנוקיע את ראשי המערכת כשאנו מסתמכים על דעת-מיעוט של מישהו מאחד מבתי החולים בארץ או בחו"ל. הטחת האשמות לא תסייע לניהול המערכה - היא יכולה רק לגרום להתנהגות יותר מתגוננת, יותר פוליטית ויותר מכסתח"ת של ראשי המערכת, וכולנו נפסיד מזה.

המערכה הכלכלית

גם ללא התערבות כלכלית מצד הממשלה, סיפור הקורונה היה גורם למכה כלכלית למשק. הציבור היה משנה את התנהגותו מיוזמתו האישית כדי לצמצם את הסיכון להידבקות: נמנע ככל האפשר מחשיפה לקהל, טס פחות לחו"ל, מנסה לעבוד ככל האפשר מהבית, משתמש פחות בתחבורה ציבורית, מצמצם פעילות פנאי הנעשית במרחבים משותפים, אולי גם לא שולח את ילדיו למוסדות חינוך, וכו'. ענפי המשק היו נפגעים כתוצאה מכך. הנזק במקרה זה איננו ידוע (הוא תלוי בעוצמת הפעולות של הציבור), אבל היתרון היה התגוננות דיפרנציאלית (סביר שאוכלוסייה מבוגרת הייתה נוקטת ביותר אמצעי התגוננות מאשר האוכלוסייה הצעירה - זה יותר חשוב לה וזה יותר קל לה) וצמצום הפגיעה בחופש הבחירה של הפרט. 

אלא שהממשלה לא הותירה לציבור חופש החלטה ונקטה בצעדים מנדטוריים כדי להגן על הציבור. צעדים שהציבור (או חלקו) היה אולי נוקט בהם מרצונו לצורך התגוננות - ננקטו על-ידי הממשלה כצעדים מחייבים. בימים הקרובים יינקטו צעדים שונים, אבל התוצאה היא אחת: הרחבת התחולה של הנזק הכלכלי ממגפת הקורונה. הפגיעה במשק תהיה חמורה יותר ממה שהיה מתרחש ללא התערבות ממשלתית.

מהו הנזק הכלכלי הצפוי? אין איש יודע. אל תלכו שולל אחרי הערכות מספריות המתפרסמות לפרקים: ראשית, חלקן מתפרסמות על-ידי גורמים אינטרסנטיים (הפחדה, הרגעה); שנית, אנו רק בתחילתו של האירוע ואיננו יודעים כמה זמן יימשך ומה תהיה השפעתו על המשק; שלישית, שאלת הנזק הכלכלי אינה מנוסחת במונחי תקציב ממשלה (כמה זה יעלה לממשלה) או במונחי הנזק הכספי שייגרם לחברות עסקיות והיא אינה קלה לחישוב, אפילו בדיעבד. ככלל, הניסיון לצמצם את פגיעת הקורונה על-ידי נקיטת צעדים יזומים שמשמעותם פגיעה כלכלית חמורה הוא ניווט ללא מפה: לא ברור כמה קורבנות נחסכים בזכות צעדים אלו, ולא ברור מהו הנזק הכלכלי שנשלם כולנו בגללם. לכאורה, מדובר בגידור סיכונים (כמו ביטוח), אבל גידור סיכונים מתבסס על הערכות סטטיסטיות של סיכון ועל עלות - שניהם אינם ידועים במקרה הזה. 

גם למי שנרתע מחישובים כלכליים שעניינם כדאיות השקעה בפעולות או בתשתיות חוסכות חיי-אדם (חיסונים, הגבלת מהירות נסיעה, בניית מחלפים, תאורת כבישים, מניעת זיהום סביבתי) ומאמין בקבלת החלטות המבוססת על 'פרינציפ' - צריכה להיראות מוזר המהירות בה נופלות החלטות ממשלתיות לשלם מחיר לא ידוע תמורת הישג לא ידוע. הדבר הברור היחיד הוא שהמשק הישראלי גזר על עצמו מיתון כלכלי מרצון, ולא שמעתי על עבודת מטה מקדימה שמנמקת מהלך זה. אוכלוסיית הגיל השלישי בישראל מונה פחות ממיליון נפש, והיא האוכלוסייה שעליה נועד להגן מהלך זה בהיותה הפגיעה ביותר לווירוס. עם כל אהדתי לקבוצת אוכלוסייה זו (אני נמנה עליה) אינני חושב שדילמות רפואיות מקבילות, כמו הצורך להרחיב את סל התרופות, הטיפול במצוקת מערכת הבריאות, הצורך בבניית בתי-חולים נוספים, הרחבת שירותי הרפואה בפריפריה, קיצור התורים של ממתינים לטיפולים רפואיים, ביטוח סיעודי לכלל הציבור - זכו לטיפול כל-כך החלטי, חד-משמעי ומיידי כמו סגירת המשק נוכח מגפת הקורונה. זוהי ממש הצגת גישה נחושה של 'יעלה כמה שיעלה'. מדוע? כי מתרחשת לכאורה דרמה? כי הציבור הרחב חושש ואינו מבין שרובו איננו נתון תחת איום אמיתי? כי הציבור אינו קולט שהחתימו אותו על המחאה ללא נקיבה בסכום? כי מדובר בראש ממשלה הנמצא במלחמת הישרדות על חייו הפוליטיים והוא מנצל את אירוע הקורונה ואת ערפל הקרב כדי ליצור מצב חירום שיסלול לו (כך הוא מקווה) דרך הימלטות? מדינות אחרות היססו להפעיל את הסגר - מי צודק כאן?

משבר כלכלי הוא הזדמנות

אם כבר אנחנו נקלעים למשבר כלכלי - כדאי לזכור שמשבר כלכלי יוצר הזדמנות לרפורמות שבמצב עניינים רגיל אינן מתאפשרות בגלל כוחן הפוליטי של קבוצות-אינטרסים. אסור לכן 'לבזבז' משבר כזה: מאחר שצפוי גידול משמעותי של הגירעון הממשלתי בשנה הקרובה (בגלל הצורך להגדיל את הוצאות הממשלה ובגלל הירידה הצפויה בהכנסות ממיסים עקב ההאטה הכלכלית) - זוהי הזדמנות לשקול הנהגת רפורמות כדי לתקן עיוותים שקיימים כבר מזמן.

הרשימה היא ארוכה, ואינני מתיימר להכין אותה כאן. מספיק אם נזכור שורה של עיוותים ידועים שלא טופלו עד כה וזו אולי ההזדמנות לכך: ביטול הטבות המס למשכירי דירות למגורים, ביטול הסדרי הפטור ממס על החיסכון והתשואה בקרנות ההשתלמות (הטבות ארכאיות הניתנות כיום רק לחציון העליון של האוכלוסייה), ביטול הפטור ממע"מ על מכירת ירקות ופירות ועל עסקים בעיר אילת. אלו רק דוגמאות, ורבות כמותן אפשר למצוא בתכניות המגירה של עובדי משרד האוצר, שם הן המתינו לשעת כושר.

אבל זוהי רק ההתחלה. כשמתרחש אסון טבע (או כשפורצת מלחמה) עולה שאלה של נשיאה בנטל הכלכלי. במקרה של מגפת הקורונה הענף הראשון להיפגע הוא התיירות, אבל ברור שאת נטל הפגיעה הכלכלית (והיא עוד תגדל) צריך לשאת כלל המשק: הרס ענף התיירות או הפקרת העצמאים הקטנים לגורלם אינם פתרון לבעייה ואינם יכולים להיחשב כשלב חיובי, אבולוציוני, חלק מתהליך ה-Creative Destruction של המודל הקפיטליסטי. ענפים אלו לא נפגעו בגלל חוסר יעילות או בגלל תחרות, אלא בגלל אירוע טראומטי חד-פעמי. הממשלה תצטרך לסייע לענפים אלו (ולאחרים) על חשבון הציבור. סיוע כזה דורש משאבים ניכרים. כדי לגייס אותם תצטרך הממשלה להשתמש בסל צעדים שיכלול מן-הסתם קיצוץ של הוצאות ממשלתיות אחרות, העלאת הכנסות על-ידי העלאת שיעורי מס, ואולי גם הגדלה זמנית של הגירעון. בצד ההוצאות, ניתן היה לצפות שהממשלה תחיל קיצוץ כללי על שכר העובדים בסקטור הציבורי, לרבות אוכלוסיית הגימלאים מקבלי הפנסייה התקציבית. קיצוץ כזה יכול להיות פרוגרסיבי בכך שיחול רק על חלק הכנסה שמעבר לשכר המינימום (כיום: 5,300 ש"ח). בצד ההכנסות, ניתן היה לצפות שהממשלה תגדיר מס מיוחד על ההכנסה ("היטל הקורונה"). גם כאן, שיקולים חברתיים יכולים להביא אותנו לכך שמס זה יחול על חלק ההכנסה שמעבר לשכר המינימום או מעבר לשכר הממוצע (כיום: 10,500 ש"ח). המסר החשוב הוא שהנזק הכלכלי שייגרם על-ידי המיתון הכלכלי הצפוי בעקבות מגפת הקורונה אינו עניין של קבוצה אקראית של האוכלוסייה אלא של החברה כולה.

מדוע לווים מבוגרים מתקשים לקבל הלוואת משכנתא? - תגובות, שאלות, תשובות

ברשימה "מדוע לווים מבוגרים מתקשים לקבל הלוואת משכנתא?" שפורסמה בבלוג זה ביום 26 בפברואר השנה (ראו כאן) נדונה השאלה מהי הסיבה לכך שהבנקים מקשים על לווים מבוגרים ליטול משכנתאות, למרות שאפשר היה להעריך אובייקטיבית שאין סיבה שהלוואות אלו תהיינה פחות כדאיות לבנקים. מספר קוראים פנו בשאלות בעקבות הרשימה, ומצאתי לנכון להציג את השאלות והתשובות ברשימת-המשך, למקרה שקוראים אינם חוזרים לעיין ברשימה המקורית ואינם מודעים לשיח שהיא עוררה.

תגובה מס' 1: אכן הגיע הזמן להתעורר, אבל לצערנו במציאות הנוכחית הסיכוי שזה יקרה אפסי.

תשובה - אינני יזם פרטי, והמבחן שלי לגבי בחירת נושא שאני כותב איננו 'מבחן התוצאה', כלומר שאם לא הצלחתי להביא לשינוי - נכשלתי, וכל הדיון היה מיותר. עצם העלאת הנושא לדיון, עצם הבעת הדעה - הם חלק מהמטרה בבחירת נושאים לרשימות בבלוג: להביע דעה, לנמק אותה, לנסות לשכנע. לפני הרבה שנים הייתי כלכלן במחלקת המחקר של בנק ישראל, ונדרשנו תכופות להכין ניירות-עמדה בנושאים שונים שעלו לדיון ציבורי כדי לשכנע את מקבלי ההחלטות. שיעורי ההצלחה היו, מטבע הדברים, נמוכים, ואפשר בקלות להתייאש מהתהליך, לוותר על הבעת העמדה או לפחות לא להשקיע בה מאמץ. למדתי אז מאחד הכלכלנים הוותיקים ש'סיכוי אפסי להשפיע' איננו יכול להצדיק ויתור על נקיטת עמדה מקצועית: תפקידו של הכלכלן הוא לטעון ולטעון, גם אם נראה לעיתים שאין אוזניים לכותל. אולי, פעם, אחת מאבני הכותל תקשיב.

תגובה מס' 2: זהו תאור מלא של המצב. האם לא כדאי לפנות למפקח על הבנקים לשם קבלת תגובה?

תשובה - במהלך השנים העליתי בבלוג זה רשימות במגוון נושאים שבהם התנאי להשפיע היה להגיע למקבלי החלטות, לעורר אותם. היו נושאים שנראו לי חשובים, כמו הצורך בסיוע ממשלתי לחסרי-דיור, ביטול ההתערבות של המפקח על הבנקים בהלוואות המשכנתא, פיתוח שוק משני למשכנתאות בישראל, שינוי שיטת החישוב של 'עוגן הריבית' בהלוואות בריבית משתנה, הכנסת 'תקרות' לתשלומים השוטפים בהלוואות בריבית משתנה, שינוי עקרונות החישוב של עמלת פירעון מוקדם, החזרת השימוש בערבות אישית במקרים של לווים בעלי פרופיל סיכון גבוה מידי מכדי שהבנקים יאותו להעמיד להם הלוואות משכנתא, קידום התחרות בין הבנקים, צעדים למניעת 'בועת נדל"ן', מיסוי עושר על נדל"ן, ועוד. קהל היעד להשפעה הוא הדרג הפוליטי וצמרת השירות הציבורי. לצערי אין לי מסילות ישירות לליבם. אולי התוצאה (החיובית) של מיגבלה זו היא קיומו של בלוג זה  - אני נאלץ לפנות לציבור הרחב. אתם כמובן מוזמנים, איש-איש כפי יכולתו, לשתף את דרג מקבלי ההחלטות.

תגובה מס' 3 (EranP): הבנקים, בהיותם תמיד הגורם הגדול והחזק התובע את הפרט החלש, חוששים מביקורת ציבורית (לא מוצדקת) בעת דרישה לפינוי נכס, בוודאי אם המשפחה שגרה בנכס איבדה את אחד המפרנסים. מהם הפתרונות לדעתך לחשש הזה? האם מימון המשכנתאות על ידי הגופים המוסדיים ותפעול על ידי גוף חוץ בנקאי יכול להתמודד עם בעיה זו? האם המדינה יכולה להציע פתרון ביטוחי משלה, שהרי טיפול באלמנות ויתומים זו בדיוק הרשת הסוציאלית שאנו מצפים ממדינת רווחה לקיים?

תשובה - הפתרון שהפך לנוהג (אבל הוא איננו דרישה רגולטורית!) היה ביטוח חיי לווים בסכום השווה לגובה החוב, ושיעבודו לבנק כנגד ההלוואה. זהו פתרון שהתאים לעולם של פעם, של הלוואות ממשלתיות שניתנו ללווים חסרי-דיור: הם רכשו דירות לצרכי מגורים, והם היו ברובם הגדול צעירים. המדינה (שמימנה את ההלוואות) והבנקים (שניהלו את ההלוואות בשמה) לא נדרשו לפנות משפחות צעירות מדירותיהן במקרה אסון, והפרמייה (הקבוצתית) הייתה נמוכה. מציאות זו השתנתה כשעולם המשכנתאות הישראלי התפתח: חלק מהלווים רוכשים כיום דירות לצרכי השקעה (ולכן לא מדובר בצורך לפנות משפחות במקרה אסון), והלווים אינם בהכרח צעירים (ולכן ביטוח חיים יכול להיות יקר, בעיקר אם מישהו מהלווים הוא בעל גיליון רפואי בעייתי מנקודת מבטה של חברת הביטוח). זה מוביל אותנו לשקול את ביטוח החיים כפתרון אפשרי - אבל לא פתרון יחיד: לגבי לווים צעירים, בעיקר כאלו שרוכשים דירות לצרכי מגורים - הפתרון של ביטוח חיים הוא סביר כי מחירו נמוך ותועלתו ברורה; לגבי לווים מבוגרים או לווים שיש להם היסטוריה רפואית בעייתית - זה עלול להיות פתרון יקר יחסית לתועלת שהוא מביא לבנק. עדיף היה לבנק להעריך במקרים אלו את סיכון האשראי הספציפי, ובמידה שהוא אמנם קיים - לתמחר אותו ולגלם אותו בריבית המשכנתא: העלות ללווה תשקף אז את התועלת לבנק. בחלק מהמקרים, כפי שראינו ברשימה לעיל - בעיקר כששיעור המימון בהלוואה הוא נמוך - לא קיים בכלל סיכון אשראי שמצדיק תוספת לשיעור הריבית בהלוואה.

נקודה שנייה - האם שוק משכנתאות שונה - מימון משכנתאות על-ידי הגופים המוסדיים ותפעול המשכנתאות על-ידי גוף חוץ-בנקאי - היה מסייע לפתרון הבעייה?  אין חשיבות לדעתי לשאלה מי מממן ומי מבצע את המשכנתא. מדובר בסיכון אשראי ייחודי שקיים או לא, ותמחורו איננו מותנה בגוף המבצע.

נקודה שלישית - האם פתרון ביטוחי למשכנתאות היה צריך להיות מוצע בכלל על-ידי המדינה, במקום חברות הביטוח הפרטיות?  זוהי שאלה שמחזירה אותנו לשאלה בסיסית יותר: האם אשראי לדיור היה צריך להיות חלק מהמדיניות החברתית של הממשלה? לאחר הרבה שנים במקצוע אני סבור שסיוע ממשלתי לחסרי-דיור צריך להיות חלק מהאמנה החברתית שבין הממשלה לבין אזרחיה. המדינה צריכה לאפשר לרוב משקי הבית להגיע לדיור בבעלות. היא עשתה זאת לאורך רוב שנותיה, והיא אינה עושה זאת כמעט כיום (למעט תוכניות סיוע ספציפיות ולא כוללניות). השאלה היא כמובן איך תפעל תוכנית הסיוע, וזהו נושא כבד שלצערנו הדיון הציבורי בו איננו מתקיים. בעולם שבו יש סיוע ממשלתי לחסרי-דיור - המדינה יכולה כמובן לקחת על עצמה את ביטוח החיים כחלק מהסכם הסיוע,אבל זו איננה נקודה קריטית.

תגובה מס' 4 (EranP): מדוע תפקידו של הבנק לדעתך הוא להעריך סיכונים? הרי הבנקאי אינו מממן את העסקאות מכספו שלו, אלא מלווה כספים של אחרים. בהלוואות משכנתה, הבנקאי אף לא יהיה בתפקידו כאשר יקרה ארוע חדלות הפרעון. מהו תמריץ הבנקאי להעריך נכון את הסיכון?

תשובה - הבנק הוא מתווך פיננסי המקבל פיקדונות ממשקי בית ומשתמש בהם להעמדת אשראי. מדובר בשני סוגים של עיסקאות, שאין קשר ביניהן: המפקיד חותם מול הבנק על הסכם המפרט את שיעור הריבית ולוח פירעון; הבנק חותם מול הלווה על הסכם נפרד, המפרט את שיעור הריבית ולוח הפירעון. שני ההסכמים אינם קשורים אחד בשני בשום צורה: המפקיד אינו נפגע במקרה שהבנק איננו מצליח לגבות את החוב מהלווה, והלווה אינו נדרש לפרוע את החוב במקרה שהמפקיד מבקש לפדות את הפיקדון. לכן סיכון האשראי של הלווה נותר עניינו של הבנק (במקביל, סיכון האשראי של הבנק הוא עניינו של המפקיד!), ובבואו לשקול העמדת אשראי הוא נדרש להעריך סיכון זה ולתמחר אותו.

נקודה שנייה - מהו התמריץ לבנקאי להעריך את הסיכון בהלוואות ארוכות-טווח כשקיימת אפשרות סבירה שהוא כבר לא ישמש בתפקידו?  ישנם גורמים רבים שיש להם עניין ביציבותו ובהצלחתו של הבנק בטווח הארוך ולא רק בטווח הקצר. בין גורמים אלו אפשר למנות את בעלי המניות, ציבור המפקידים בבנק, ועובדי הבנק - כולם 'רצי מרתון' שתלויים בהצלחתו של הבנק מעבר לאופק המיידי ושאמורים לדאוג לכך שהבנק לא יפעל להשאת רווחים בטווח הקצר על חשבון הטווח הארוך (או תוך הגדלת הסיכון העסקי). נוסיף על אלו את המפקח על הבנקים, שעיקר תפקידו הוא להבטיח את יציבות הבנקים והוא מוטה לטובת שיקולי הטווח הארוך. ייתכן אמנם שישנם גורמים שיש להם אינטרס דווקא בהצלחת הבנק בטווח הקצר (אנשי מכירות, ספקים, אולי גם חלק מהנהלת הבנק), אבל תפקידם של 'רצי המרתון' לשמור על רכושם ועל מקום עבודתם (שימו לב שההנהלה הבכירה של הבנק וציבור העובדים הקבועים יכולים להימצא בעניין זה משני צידי המתרס: בעוד שהראשונים נהנים יותר מהצלחות בטווח הקצר (מוניטין, בונוסים) - האחרונים רואים בבנק בעיקר מקום עבודה ומקור הכנסה לטווח הארוך). המסקנה של כל אלו היא הצורך ביצירת מערכת אובייקטיבית להערכת סיכונים שתחשוף סיכונים גלומים, והצורך לשקף נכונה בדיווח לציבור את מצב החשיפה לסיכון. השאלה שנשאלה כמובן אינה מיותרת, כי הדוגמה של השבר האחרון בשוק המשכנתאות האמריקני מלמדת בבירור מהו הסיכון המערכתי הגלום במצב שבו סוכני המשכנתאות מתוגמלים רק על ביצוע (ללא התייחסות אמיתית לסיכוני אשראי) וללא שום זיקה להצלחה בטווח הארוך.

בחירות ללא מצעים פוליטיים

יש משהו מוזר במערכת הבחירות המתמשכת כבר שנה ללא הכרעה: אין קשר בין הדגלים והסיסמאות שמניפים המחנות הפוליטיים השונים לבין המטרות האמיתיות שלהם. זהו משחק ב'כאילו' - כאילו יש הבדלי דעות שיכולות לפרנס מאבק פוליטי אמיתי, לגיטימי.

• לא קיים ויכוח אידיאולוגי אמיתי בנוסח ימין-שמאל: המאבק הוא כרגע בין שתי מפלגות-ימין, הנבדלות אך במעט זו מזו, וההאשמות האידיאולוגיות ההדדיות הן רק חלק מהרצון לחולל דרמה כדי לשמור על אנרגיה במאבק. גם ניצחון של מפלגת 'כחול-לבן' בבחירות לא צפוי להביא לתפנית שמאלה של מדינת ישראל. זוהי מפלגת מרכז-ימין, ונצחונה יביא כנראה להקמת קואליציה מרכז-ימין עם הליכוד, גם אם זו קואליציה שונה מזו שיקים גוש הימין אם יצליח. בכל מקרה, ישראל איננה עומדת כנראה בפני מיפנה מדיני בעקבות הבחירות.
• זה איננו מאבק עדתי: כור ההיתוך הפועל באפקטיביות מאז הקמת המדינה הביא כבר מזמן למיזוג גלויות, להפרייה תרבותית הדדית ולנישואים בין-עדתיים. מה שנשאר הוא ברובו הבדלים של מנהג ופולקלור - לא איבה רוחשת שמאיימת להתפרץ ולהביא למלחמת אזרחים. השריפות שאנו עדים להן מעת-לעת הן רמץ, אולי גם עדות לצלקות שנותרו כתוצאה מההיתוך (ויש כאלו, בבירור). אלו בעיקר הצתות מכוונות של גורמים פוליטיים המנצלים שאריות דלק וקש כדי לגבש המון מוסת שהם יוכלו לעמוד בראשו ולצבור לעצמם עוצמה פוליטית. 
• לא קיים ויכוח אמיתי על תפיסות חברתיות: 'כחול-לבן' איננה מביאה איתה בשורה חברתית חדשה, וגם נצחונה לא יביא לשינוי ממשי במדיניות החברתית של הממשלה. הוואקום האידיאולוגי של הטוענים לכתר מנסה להסתתר מאחורי טענות על ניהול לקוי, על צורך ברפורמות, בניהול אפקטיבי יותר של ענייני המדינה. הסיפור הוא, לכאורה, בעייה ניהולית - לא חברתית. לדעתם, כמובן.
• זה איננו ויכוח אמיתי על הפקרת 'ישראל השנייה': השכבות המוחלשות (והן קיימות) אינן נמצאות על הרדאר של אף אחת מהמפלגות המתגוששות. ויכוח ציבורי ערכי (להבדיל מטכני) על הצורך לקבוע סייגים לאי-השיוויון הכלכלי - אפילו לא החל. הדרג הפוליטי - וזה נכון בכל המפלגות - מקושר חזק מידי לאצולה העסקית של ישראל. הקשר הון-שלטון הוא מציאות קיימת, והוא חזק יותר מסיסמאות על אליטות מיוחסות. 
• זה איננו מאבק לשיפור איכות הדמוקרטיה, על זכותו של 'העם' להכתיב את רצונו למוסדות השלטון: אם בכלל, העם - מוסת לחשוב שאליטה משפטית מסכלת את בחירותיו ואליטה תקשורתית מונעת ממנו לדעת את האמת - עלול לאבד לחלוטין את השליטה בגורלו. זה יכול לקרות כתוצאה מהחלשת שלטון החוק, מהשתקת התקשורת, מכירסום מעמדה של הכנסת, מהחלפת עוד  "שומרי סף" בידי נאמני-שלטון, ומפוליטיזציה נוספת של השירות הציבורי כדי לאלף אותו. ראו את כל המערכה על 'משילות'. יש בעולם תקדימים היסטוריים.
• זה איננו ויכוח על מדיניות הביטחון של ישראל: שני המחנות מאמינים שמדיניות הביטחון של ישראל מאז 1967 - ניהול הסכסוך הישראלי-פלסטיני וויתור על החתירה למציאת פתרון בהסכמה - היא האופציה היחידה. 'אין עם מי לדבר'. 'לא ננהל משא ומתן עם אירגוני טרור'. 'ירושלים (השלמה) היא בירת ישראל הנצחית'. 'בקעת הירדן היא גבולה הטבעי של ישראל'. 'המפלגות הערביות אינן בנות-ברית קבילות להקמת קואליציה'.
• זה איננו ויכוח על זכותם של הפלסטינים להקים מדינה משלהם בצד ישראל: שתי המפלגות אינן מתכוונות (באמת) להביא לנסיגה ישראלית מהשטחים ולהקמת מדינה פלסטינית. אף אחד איננו מכין ברצינות תוכנית חלוקה של ארץ ישראל, ולא מתייחס להסדרי החיים העתידיים של הזוג הגרוש במרחב גיאוגרפי משותף. אלא שסביר שבלי קשר לצד שינצח בבחירות ויצליח להקים קואליציה - ישראל תיאלץ לוותר על האחיזה בשטחים. זה לא יקרה במסגרת הסכמה ליוזמה של הליגה הערבית אלא רק לאחר עימות צבאי גדול, טראומטי, שיתרחש באיזור.
• זה איננו ויכוח על מקומה של הדת היהודית במדינת ישראל ועל יחסי דת-מדינה: אין לאף אחד מהמתמודדים הפוליטיים כוונה לבטל את אחיזתה החונקת של הרבנות בחיי היומיום של הציבור ולא לשנות את אופייה הדתי של המדינה. המושג המורכב של 'מדינה יהודית' מתיישב בשני המחנות עם זכותו של זרם יהודי אחד - זה האורתודוקסי - להשתלט על שירותי הדת ולכפות על הציבור הלא-דתי סייגים.
• זה אפילו איננו ויכוח על מידת התאמה של מנהיגים לראשות הממשלה, למרות שזה נראה כך בירידה לשפל של השבועות האחרונים. המועמדים בשני המחנות הם בעלי רקורד מנהיגותי מוכח ואין שאלה לגבי יכולתם של רוב המנהיגים לשאת בתפקידים ממלכתיים. 

אז מה זה, כל מה שאנחנו חווים, אם לא עימות בין אידיאולוגיות? זהו רק מאבק אישי-הישרדותי של אדם אחד: נתניהו. כל השאר זה רק כוריאוגרפיה, פירוטכניקה, הסחה. וזה נמשך עד שזה יוכרע: אין משמעות למספר הסיבובים. אין גם משמעות לדרך, לאמצעים, לחוקי המשחק: השיקול היחיד הוא אם זה עוזר לנצחון. בדרך, שורפים את המועדון. יותר מזה: נותנים גפרורים לכל המשתתפים.

נתניהו לא המציא את הדיאלקטיקה של 'אנחנו והם', אבל בכל שנותיו בפוליטיקה זוהי ההבחנה שהוא התמיד להשתמש בה. זה היה מקור האנרגיה שלו, סוד היכולת לגייס תמיכה ציבורית. הוא אף פעם לא היה איש של 'אנחנו', איש מחבר, איש מחבק - תמיד איש של 'הם', של אויב (חיצוני או פנימי, קיים או מומצא, אמיתי או מנופח) שמגדיר 'אותנו'. איש שמפלג. כל מי שמצטופף סביבו מאמץ בהכרח את ההשקפה על קיומו של אותו 'אויב', אותו איום נורא שמלכד 'אותנו'. השיסוי הוא הדבק: אין למחנה שהוא עומד בראשו שום אהבה, לא זה לזה ולא לשום 'עם ישראל', שום חזון, שום חלום על גן-עדן - רק שנאה למחנה האחר המוגדר על-ידו לפי הצורך. 'העולם', 'האנטישמים', 'הערבים', 'אחמד טיבי', 'השמאל', 'התקשורת', 'החוקרים', ובאחרונה גם 'ליברמן', 'גדעון סער' - הרשימה רק מתארכת.

יש אולי סיבה לכך שנתניהו מצליח לגייס לאורך זמן תמיכה ציבורית שמונעת ממנו תבוסה פוליטית. אולי זו תחושה שמפעפעת בחלק מהאוכלוסייה שמדינת ישראל נטשה אותו והוא לא נהנה מחלקו הראוי בפריחה הכלכלית. אולי זו מחשבה של חוגים דתיים שהם יצליחו בסופו של דבר לכונן מדינת-הלכה, לבנות מחדש את בית המקדש או לפחות להפוך את מדינת ישראל ליותר יהודית-לשיטתם. אולי זו הצלחה של מסע מניפולציה חסר-תקדים. אולי זו הנטייה המצוייה בכל אדם להעריץ כוח ולקבל מרות של שליט חזק. אבל איזה סיבה רציונלית יש לציבור להמשיך נהות אחרי נתניהו למרות כל מה שאנחנו יודעים עליו כיום?

אין. ישראל לא תצליח להמשיך להחזיק בשטחים לאורך זמן. היא לא תצליח להמשיך לנהל את הסכסוך הצבאי במחירים הנמוכים-יחסית ששולמו בעבר. הדמוקרטיה הישראלית לא תשרוד את ההתקפות עליה, שמטרתן לתת כוח בלתי מוגבל בידי אדם יחיד, דיקטטור. השיטה של 'אנחנו והם' מיצתה את עצמה מבחינה אפקטיבית, והיא עלולה להפוך בשלב הבא לקיצוץ חופש הפרט בשם טובתו של 'העם', כשהמטרה האמיתית היא ביצור שלטון דיקטטורי. לכן הציבור המתכנס כיום סביב דגלי נתניהו לא ישרוד נצחון: תצא אש תצא מהאטד (נתניהו) ותשרוף אותם. 

ייתכן שבהעדר הכרעה יהיה עוד סיבוב בחירות. הוא אולי נראה לכם מיותר והוא בוודאי יעשה עוד נזק, אבל הוא עדיף על החזון האפוקליפטי של נצחון נתניהו. כדאי גם לחשוב על כך שהשפעתו של שלטון נתניהו על המערכת הפוליטית לא תפוג אם ייכשל בבחירות ויפנה את כסאו: הפילוג, השנאה ההדדית, הסגנון של דיון פוליטי - יישארו כנראה איתנו עוד זמן-מה. ההחלמה לא תהיה מיידית: יש נשורת גרעינית מהצ'רנוביל הפוליטי שהתרחש בשנים האחרונות. אבל מעבר לשאלות לגבי התרבות הפוליטית ישנם נזקים שמקורם בהזנחה הטוטאלית של אתגרי האמת של החברה הישראלית במשך עשור. 

מדוע לווים מבוגרים מתקשים לקבל הלוואות משכנתא?

פנה אלי באחרונה פנסיונר שמעוניין להשקיע את חסכונותיו בדירה שתשמש אותו להשכרה (כלומר: לא למגורים עצמיים). ברשותו הון עצמי של כמיליון ש"ח, והוא מעוניין לרכוש נכס שמחירו כ-1.5 מיליון ש"ח בעזרת הלוואה בנקאית (משכנתא) של כ-0.5 מיליון ש"ח. מדובר לכן במימון של כ-30% מההשקעה. להפתעתו של הלקוח, התברר לו שהבנק אינו נלהב לממן השקעה זו בגלל גילו של הלקוח ובגלל יחס גבוה מידי - לטענת הבנק - בין גודל התשלום החודשי בגין הלוואת המשכנתא לבין הכנסתו של הלקוח. הבנק ניסה לרפות את ידיו של הלקוח: הוא הציע לו לפנות לקבלת אשראי זה במסלול עסקי (במקום במסלול משכנתא) ודרש ממנו בכל מקרה לבטח את עצמו (ביטוח חיים) בגין ההלוואה ולשעבד את הביטוח לבנק. הרושם הכללי של הלקוח היה שהבנק איננו מעוניין לממן את ההשקעה. אבל מדוע? מה הופך את העיסקה ללא-אטרקטיבית בעיני הבנק?

מהי העיסקה שרואה בפניו המשקיע?

הלקוח מחפש דרך להיחלץ מהמצב הנוכחי, שבו הוא נהנה מתשואה אפסית על חסכונותיו באפיק הפיננסי. הוא מעריך שדירה להשכרה היא אפיק השקעה עדיף עבורו: היא תאפשר לו ליהנות גם מהכנסה שוטפת (שכר-דירה) וגם מרווח הון (עליית מחיר הדירה). בסקר שוק שביצע הוא מצא דירה המתאימה למטרותיו. מאחר שמחירה של הדירה הוא כ-1.5 מיליון ש"ח - הוא זקוק לאשראי בנקאי לצורך הרכישה. את בעיית התזרים השוטף של המשכנתא הלקוח תיכנן לפתור בכך שהתקבולים בגין שכר הדירה יממנו עבורו את התשלומים לבנק.

מה השיב הבנק ללקוח?

הטענה הראשונה של הבנק הייתה שמדובר בלקוח מבוגר, ושיש השלכה שלילית לגיל הלווה על נכונות הבנק להעמיד אשראי. מעבר לכך שמדובר בגילנות (אפלייה על בסיס גיל), עולה שאלה מדוע הבנק מתייחס בכלל לגילו של הלווה במקרה זה. בהלוואת משכנתא הלווה משעבד לבנק את הזכויות הרשומות שלו בנכס, כך שבמקרה של חדלות-פירעון (לדוגמה, עקב מות הלווה) הבנק יכול לממש את הנכס המשועבד כדי לסלק את יתרת החוב. במקרה הספציפי שלפנינו, כשמדובר בשיעור מימון כל-כך נמוך (30%) ובהנחה שרישום הזכויות של הלווה בנכס אמנם הוסדר והשיעבוד נרשם - סיכון האשראי של המלווה הוא אפסי, וזאת מבלי להתייחס כלל לאיתנותו הפיננסית של הלווה. אז מדוע חשוב לבנק גילו של הלווה?

דרישתו של הבנק מהלווה לבטח את חייו לטובת הבנק בגובה סכום ההלוואה גם היא מעלה שאלה. ביטוח החיים הנהוג בהלוואות משכנתא בישראל איננו מנדטורי - עובדה שאיננה מובאת לידיעת הלווים (פגשתי גם יועצי משכנתאות שאינם מודעים לנקודה זו). זהו רק נוהג שהשתרש, והוא מוצג לעיתים ללווים כדרישה עקרונית של הבנק ואפילו כתנאי רגולטורי. הנוהג לבטח חיי לווים שרד מתקופות קדומות של תחום המשכנתאות בישראל, כשההלוואות היו מכספי המדינה ורוב הלווים היו זכאים של משרד השיכון - בעיקר משפחות צעירות חסרות-דיור. אני מעריך שהנוהג היה טוב לזמנו: המדינה נרתעה מהצורך לממש ביטחונות במקרה של מות אחד הלווים, ויתרונו של הביטוח היה בכך שהוא איפשר למשפחה במקרה של אסון ליהנות ממחיקת יתרת החוב ולהימנע בכך ממצוקה. מעבר לכך, ביטוח חיים בגין המשכנתא הוא זול-יחסית כשהלווים הם בגיל צעיר. הביטוח מקטין מעט את סיכון האשראי של הבנק (הבנק אינו יכול להיפגע במקרה האסון), ובעיקר - פוטר את הבנק מהצורך המעיק לנהל תביעה משפטית כנגד השאירים כדי לממש את הדירה. לעומת זאת, ביטוח חיים אינו מתאים ללווים מבוגרים: הוא אינו חשוב במקרה של לווה שאיננו מתגורר בדירה, ובוודאי שאינו דרוש כאשר שיעור המימון מספיק נמוך כדי למזער את סיכון האשראי של הבנק במקרה של אסון. מצד שני, דרישה להמציא ביטוח חיים היא בעלת משמעות כספית חמורה ללווה מבוגר: חברות הביטוח תדרושנה פרמייה גבוהה מאד. התוצאה היא שמדובר בדרישה שמכבידה על הלווה ללא צורך ממשי: הנטל הכספי על הלווה הוא גדול, בעוד שהתועלת לבנק (במונחי הפחתת סיכון האשראי) היא זניחה.

הדרישה השלישית של הבנק, שהתשלומים החודשיים בגין המשכנתא לא יעלו על 30% מהכנסתו הפנוייה של הלווה, יכולה הייתה אולי להיראות סבירה; אלא שהתשובה שקיבל הפנסיונר במקרה הזה היא שההכנסות הצפויות מהשכרת הדירה אינן יכולות להיחשב כחלק מההכנסה לצורך עמידה בדרישה זו. זוהי גישה מוזרה כשמדובר במימון השקעה בנכס מניב, כי זוהי התעלמות מהמהות הבסיסית של העיסקה: מה שביקש הלקוח מהבנק היה מימון חלקי של השקעתו, ותוכניתו הייתה לממן את שירותי החוב (התשלומים השוטפים לבנק) מהכנסותיו השוטפות משכר הדירה. זוהי המתכונת המקובלת של כל מימון השקעה במגזר העיסקי, אז מה טעם ליצור גישה נפרדת כשמדובר במשקי-בית?

השאלה המעניינת: מה גרם לתשובות אלו של הבנק?

אפשרות ראשונה שיש לקחת בחשבון היא שהסיבה לתגובתו של הבנק לבקשתו של הלקוח היא הוראות הרגולטור. מאז 2012, על רקע הגיאות בשוק הדיור ובשוק המשכנתאות שנישאה על גלי הריבית הנמוכה והציפיות להמשך עליית מחירי דירות, החל בנק ישראל להתערב בשוק המשכנתאות כשהוא מנסה לרסן את הביקוש לרכישת דיור. התערבותו המרסנת של בנק ישראל התבצעה באמצעות הנחיות חדשות של המפקח על הבנקים בנושא מדיניות ניהול סיכוני האשראי. לא מדובר רק בהנחיות כלליות, בהתרעות ובדרישה להידוק הפיקוח של הדירקטוריון על סיכוני האשראי (כל זה היה כמובן כלול): התערבותו של המפקח לבשה הפעם צורה של הכתבה פרטנית של קריטריונים למתן אשראי. כבר ראינו ברשימות אחרות בבלוג זה שהתערבות זו היא חסרת-תקדים: מעולם לא הייתה התערבות של המפקח על הבנקים בקריטריונים הפנים-בנקאיים למתן אשראי - כל בנק פעל כראות עיניו. חשוב גם להבין שהתערבות זו היא שרירותית: בניגוד לבנקאים, שמחזיקים במודלים ממוחשבים מבוססים-סטטיסטית להערכת סיכוני אשראי - לאנשי הפיקוח על הבנקים אין שום ידע אמפירי על מקורות סיכוני האשראי; קביעותיהם הפסקניות, המכתיבות לבנקים קריטריונים ותנאים ספציפיים, הן לכן שרירותיות; הן מבוססות על סברות ותחושות אינטואיטיביות - לא על מסקנות שעולות ממחקרים אמפיריים מוכרים. דרישות אלו גם אינן נובעות מהסכמות של גופי תיאום בינלאומיים - הן ייחודיות לישראל. כך, מה שהחל לפני כעשור כמהלך של "המבוגר האחראי" לרסן את גיאות המשכנתאות כדי למנוע התפתחות אפשרית של בועת נדל"ן - הפך בהדרגה לשליטה ביורוקרטית פרטנית ומיותרת של הרגולטור במדיניות האשראי של הבנקים. התוצאה היא שלקוח שמגיש בקשה להלוואה נענה לעיתים על-ידי יועץ המשכנתאות הבנקאי שהבנק היה מוכן אולי למלא את בקשתו אבל הוא מנוע מכך על-ידי הוראות המפקח על הבנקים.

אלא שזו איננה התשובה האפשרית היחידה לשאלה מדוע ענה הבנק כפי שענה. אפשרות אחרת היא שמדובר בשמרנותם הטבעית של הבנקים, כלומר שנוח אמנם לבנקים להסתתר מאחורי מיגבלות שהטיל המפקח, אבל גם אילו ניתנה להם יד חופשית - הם היו נמנעים מלהעמיד את האשראי במקרה המדובר. שמרנות היא מושג שמצטלצל יפה, ומתחרז היטב עם אחריות, שיקול-דעת ושנאת-סיכון. לכאורה, מי שעיניו בראשו ואינו חסר-אחריות - לעולם יהיה שמרן. אלא שבעולם שבו יש לבנקים מודלים ממוחשבים שמאפשרים להם להתמודד עם סיכונים על בסיס ניתוח מידע סטטיסטי - שמרנות משמעותה הימנעות מנקיטת מהלכים בניגוד להיגיון העיסקי, משיקולים זרים. שמרנות במקרה זה מובילה לפגיעה ברווחים של הבנקים - לא לשמירה עליהם. כי מדוע שהבנקים יהיו שמרנים אם שעוני הסיכון היקרים והמתוחכמים שהם בנו בעמל רב (מודלים ממוחשבים) מורים להם כיצד לנווט בעולם של סיכונים? יש משהו לא הגיוני בכך שבנק יתעלם משעוני הסיכון שבנה ויפעל לפי עקרונות "רכים" (או אפילו סיסמאות) של שמרנות. זה דומה למי שמתעלם ממכשיר ניווט אלקטרוני שברשותו ומעדיף על פניו ניווט באזימוטים. או שזו איננה התשובה האמיתית לשאלה וישנה אפשרות שלישית.

האפשרות השלישית להסביר את תשובת הבנק ללקוח היא שאיננו נמצאים בסביבה בנקאית תחרותית. בסביבה תחרותית, היינו מצפים שכל אחד מהשחקנים יפעל כדי למקסם את רווחיו. הוא יכול למקסם את רווחיו בעולם המשכנתאות על-ידי הגדלת פלח השוק שלו, תמחור מושכל של סיכון האשראי, והתייעלות תפעולית. הגיאות האדירה של שוק המשכנתאות בשני העשורים האחרונים הניבה לבנקים רווחי-עתק. מאידך, תהליכי מיזוג הפחיתו את מספר השחקנים בשוק: שלושת הבנקים המובילים חולקים ביניהם כ-80% משוק המשכנתאות. בעולם זה של שפע, הבנקים אינם 'רעבים' עוד: התחרות האפקטיבית ביניהם הולכת ומצטמצמת. ניתן להיווכח בכך בעיקר על-ידי התחושה של הלקוחות שהבנקים אינם נאבקים עליהם, על-ידי הקושי של לקוחות ליצור קשר עם יועצי המשכנתאות (בתואנה שיש עומס עצום על סניפי הבנקים), בחוסר הנכונות של הבנקים להתגמש אל מול צרכי הלקוחות, ולבסוף - בחוסר רצון מצד הבנקים להעמיד אשראי שאיננו טריוויאלי (Plain Vanilla). המשמעות במקרה שלנו - הבנק איננו מעוניין להיענות לצרכי פנסיונרים שמעוניינים להשקיע. יש לו מספיק 'ביזנס' בלעדיהם. אין לו צורך להתאמץ.

מה היו צריכות להיות תשובות הבנק?

בעולם תחרותי, שבו הבנקים היו שואפים להגדיל את רווחיהם ככל האפשר, הלקוח נשוא רשימה זו הוא לקוח רצוי. הבנק היה מנסה למצוא דרך שבה הלקוח יוכל להגשים את תכניותיו והבנק יוכל להרוויח. זה אומר שבבסיס התקשורת בין הלקוח לבנק לא הייתה נמצאת האמירה הבנקאית 'קשה לי איתך' אלא האמירה 'טוב שבאת אלי - בוא נמצא את הדרך הנוחה ביותר לשני הצדדים לבצע את העיסקה'. התוצאה תהיה לא רק בתחום שיפור השירות וחוויית הלקוח, אלא גם בהגדלת השוק: יותר לקוחות יוכלו לבצע עיסקאות, והרווח הבנקאי יגדל בהתאם.

גילו של הלווה אינו יכול להוות עילה לדחיית עיסקה - זהו בכלל עניין חוקי. תפקידו של הבנק הוא רק לוודא שבמקרה של חדלות-פירעון יש לו אמצעים לסלק את יתרת החוב על-ידי מימוש ביטחונות (במקרה הזה: מכירת הדירה המשועבדת).

דרישת לשיעבוד ביטוח חיים לבנק כנגד ההלוואה היא מהלך מיותר במקרה של לווה מבוגר: עלותו ללווה גבוהה (היא יכולה להגיע ל-2-3% לשנה מגובה ההלוואה) ותועלתו לבנק נמוכה. עדיף היה לבנק לתמחר את הסיכון הנוסף שגלום אולי בהעדר ביטוח כזה (אם בכלל) ולגלם אותו בריבית המשכנתא. זה היה הופך לחלק מהתחרות, והיה יכול להגדיל את רווחיות הבנקים.

הדרישה שתשלומי המשכנתא השוטפים לא יעלו על 30% מהכנסתו השוטפת של הלווה (לא כולל ההכנסה מהשכרת הנכס הנרכש) היא דרישה שיכולה למנוע את ביצוע העיסקה, שלא לצורך. כל עוד הבנק מעריך שסיכון האשראי שלו בעיסקה הוא נמוך (שיעור המימון הוא קטן-יחסית והשיעבוד של הנכס הוא 'חזק') - אין סיבה להקפיד על פרטים לגבי הכנסות הלווה. מעבר לכך, ייתכן שהתמקדות בהיענות לצרכי הלווה תוביל בכלל את הצדדים לבחור במימון באמצעות הלוואה 'עומדת', כלומר הלוואה שהתשלומים השוטפים בגינה אינם לפי 'לוח שפיצר' אלא קטנים יותר.

כמה תובנות לסיכום

מהו תפקידו של בנק? - בניגוד למה שאולי ניתן לחשוב, בנק איננו עסק להחלפת מטבע (יש חלפנים), לא גוף לביצוע תשלומים לספקים (יש חברות אשראי ויש שירותי תשלומים) ולא גוף לניהול השקעות (ישנם מנהלי השקעות). בנק הוא מתווך פיננסי שעוסק בגיוס פיקדונות של חוסכים ובשימוש בהם להעמדת אשראי למשקיעים. התמחותו העיקרית של הבנקאי היא ניהול סיכונים: היכולת לזהות אפיקי אשראי שבהם התשואה גבוהה מהסיכון. הערכת הסיכון ותימחורו הוא תמצית אומנותו של הבנקאי, והיא מהווה חלק אינטגרלי מיכולתו להפיק רווח. אין אפשרות ליצור רווח (מעבר לריבית חסרת-הסיכון) מבלי ליטול סיכונים.

המסקנה היא שהניסיון ליצור בשוק המשכנתאות עולם חסר-סיכון הוא מהלך הזוי: יש סיכון במציאות היומיומית, ותפקיד הבנקאי להעריך אותו, לתמחר אותו ולגלם אותו בריבית. המחשבה שניתן להביא את סיכון האשראי לאפס (האילוזיה של 'אפס טעויות') היא מחשבה מנוונת: היא מובילה לבנקאות מצמצמת, לעודף ביטחונות בהלוואות המשכנתא ולרווחיות נמוכה של הבנקים בגלל החמצת הפוטנציאל העיסקי. ובכל זאת הבנקים בישראל ממשיכים לנסות. זה מתאפשר בגלל היעדר תחרות בשוק המשכנתאות, בגלל רווחיות גדולה מידי של הבנקים שמאפשרת להם להימנע מהתמודדות אמיתית ולהסתפק רק בחלק מהשוק הפוטנציאלי, ובגלל התערבות מיותרת ומזיקה של בנק ישראל שתומכת בצמצום השוק. זה מאפשר את המצב הנוכחי שבו יותר מידי לקוחות הפונים לבנקים נענים בשלילה: בעולם של תחרות בנקאית אמיתית וניהול סיכונים מתקדם אין למעשה מקום לתשובה שלילית - הכל צריך להיות מגולם בדרישת הביטחונות ובשיעור הריבית.

ונקודה אחרונה - על תיפקודו של בנק ישראל במחזה הזה. באמצעות הוראות המפקח על הבנקים הושם בעשור האחרון מחסום להתפתחותו של שוק המשכנתאות: מיעוט תחרות, רווחיות מוגזמת של הבנקים, התערבות רגולטורית פרטנית ומוגזמת שמצמצמת את התחרות בין הבנקים ומנוונת את כישורי הערכת הסיכונים שלהם, הדרה של שכבות-אוכלוסייה מוחלשות משוק המשכנתאות באמצעות החמרה של הקריטריונים למתן אשראי, והעדפה בולטת של שאלת יציבות הבנקים על פני טובתם של משקי הבית. גם אם ניתן להבין את המניע למהלכים המקוריים בהם נקט בנק ישראל על רקע העלייה המהירה של מחירי הדירות בתחילת העשור - הכיוון בו נעה המערכת מאז אינו סביר ותוצאותיו קשות, גם לטווח הארוך. הגיע זמן להתעורר.

האמנם אין יותר שמאל מדיני בישראל?*

רוגל אלפר טוען במאמר שפורסם השבוע ב-'הארץ' שהמאבק בין ימין לשמאל פוליטי בישראל הסתיים: "הוא הוכרע בנוק-אאוט של הימין"; "חזון הסיפוח ... נהנה מתמיכה של רוב עצום בציבור היהודי בישראל ... כבר אין חצי-עם שתומך במסירת שטחים תמורת שלום ... השמאל הובס והתכווץ לשוליים חסרי משמעות" (ראו: 'קץ הפוליטיקה', כאן).

אני מציע קריאה שונה של המציאות. מזה שנה ניטשת בישראל מערכה פוליטית כבדה על סיום שלטונו של נתניהו. מערכה זו לא הוכרעה בשני סיבובי הבחירות האחרונים, ולפי הערכות סוקרי דעת הקהל לא בטוח שהיא תוכרע בסיבוב השלישי. קרב ההגנה שנתניהו מנהל הוא נואש. הכול מותר בעיניו כדי לסכל את המהלך - הוא 'שורף את המועדון': תוקף (ומקעקע) את רשויות החוק של המדינה, מתיז ארס לכל עבר, מקריב את עתידה הפוליטי של מפלגתו-שלו משיקולי הישרדותו האישית, וממנה לכל התפקידים הממלכתיים אנשים לא-ראויים שנבחרים על ידו רק לפי מידת נאמנותם האישית לו. אין יותר ערכים ממלכתיים שמגבילים אותו בקרב זה. 

זוהי מלחמה קשה, ולמחנה שמייחל לסילוקו של נתניהו מראשות הממשלה יש סדר-עדיפות: קודם כל לסלק את נתניהו, ורק אחר-כך להתפנות לעסוק בשאלות הפוליטיות האחרות. סדר-עדיפות זה מכתיב אסטרטגיה לבחירות הקרובות: תמיכה ברשימה פוליטית שיש לה סיכוי ממשי להביס את נתניהו. זה חייב להיות גוף מהמרכז הפוליטי, שהיתרון האלקטורלי שלו נעוץ בכך שיש לו יכולת לגייס תמיכה גם בקרב מצביעים מהימין, כאלו שמחזיקים אמנם בדעות של הימין אבל מאסו בשלטון נתניהו. 'כחול-לבן' היא כיום הרשימה היחידה שיש לה סיכוי לנצח במערכה זו; היא חברה לשם כך; זהו ייעודה. ולכן שונעו מנדטים של מפלגות שמאל אליה: מצביעי שמאל עברו לתמוך ב-'כחול-לבן'. 

אין בנהירה מהשמאל ל-'כחול-לבן' שום אמירה על הפקרת ערכי השמאל. 'כחול-לבן' איננה מפלגה הומוגנית, לא בית פוליטי אמיתי ולא בעלת תפיסה אידיאולוגית מגובשת – היא רק כלי-מגח שמגלם את הסיכוי הפוליטי היחיד לפורר את אחיזתו של נתניהו בשלטון. יש לכן לברך על קיומה – לא לתהות על קנקנה, לא לבדוק בציציותיה. לתמוך - לא לבקר. על הנוסעים שעלו לרכבת של 'כחול-לבן' לעשות הכל כדי שהיא תצליח במסעה זה - לא לעסוק בצורה כפייתית בבירור עד כמה מנהיגיה הם באמת אנשים ללא רבב או הוגי רעיונות מעוררי השראה. זו איננה השאלה החשובה כעת.

אם אמנם היא תצליח במאמציה לסיים את שלטונו של נתניהו, 'כחול-לבן' תמלא את תפקידה ההיסטורי. חלקנו נוכל לחזור אז לאוהלינו האידיאולוגיים המקוריים ולשוב ולהתכתש בינינו לבין עצמנו על ניואנסים וגוונים של הסכם השלום עם הפלסטינים. נוכל לשוב אז לשאלות הפנימיות החשובות של חברה, כלכלה, דת ומדינה. שורות השמאל תתמלאנה מחדש. אבל התנאי לכל זה הוא שנצליח לסיים את עידן נתניהו, ועדיף לנו כחברה מורכבת והטרוגנית שנעשה זאת פוליטית, באמצעות הקלפי, ולא שניוושע ע"י המערכת המשפטית. ובינתיים, מיותר להתייאש: המאבק בין ימין לשמאל לא הוכרע, ויש בהחלט חצי-עם שתומך בפשרה טריטוריאלית במסגרת הסכם שלום. והוא ישוב לזה מייד לאחר שנתניהו יפנה את מקומו. 

*רשימה זו פורסמה כשהיא מקוצרת מעט במדור 'מכתבים למערכת הארץ', 19.2.20

האם אתם מוכנים לשינוי מגמה?

הבלוג "Calculated Risk" פירסם באחרונה גרף המתאר את התפתחות שיעור הפיגורים הקשים (פיגור הנמשך מעבר ל-90 יום) בהלוואות שבוטחו על-ידי סוכנויות המשכנתאות האמריקניות "פאני מיי" (Fannie Mae) ו-"פרדי מק" (Freddie Mac) בתקופה 2020-1998. להלן הגרף:

הגרף ממחיש את הדרמה שחולל משבר המשכנתאות. אנו רואים שעד לשנת 2007 שיעור הפיגורים הקשים בהלוואות משכנתא שמעמידות הסוכנויות היה יציב בתחום 1%-0. יציבות זו התערערה ב-2007, כשמיליוני לווים (לא בהכרח לווים חדשים) החלו להיקלע לפיגורים, ובתוך כשנתיים (עד לסוף 2009) השיעור עלה לכ-4.2% ("פרדי מק") או 5.6% ("פאני מיי"). מאז, שיעור הפיגורים ירד ברציפות והוא חזר בסוף 2019 לרמתו של לפני המשבר. זוהי המחשה דרמטית של יחידותה של התופעה, של עוצמתה, ושל ההסיכוי שהמשבר אולי מאחורינו ושוק המשכנתאות האמריקני חוזר לבריאות תקינה.

עדות גרפית נוספת לסיומו של המיתון הכלכלי העמוק ביותר שהיה במשק האמריקני ב-80 השנים האחרונות (לאחר השפל הכלכלי של שנות ה-30') מומחשת בגרף הבא, המציג את שיעור האבטלה בשני העשורים האחרונים (2019-2000). הנתונים של הבנק הפדרלי, סנט לואיס:

גם בגרף זה אנו יכולים לראות שבאמצע 2007 החל שיעור האבטלה לטפס, וזו הייתה עלייה דרמטית: מ-4.4% במחצית הראשונה של 2007 ל-10% לקראת סוף 2009. גם כאן אנו יכולים להיווכח שבסוף 2009 חל מיפנה ושיעור האבטלה החל לרדת; הוא ירד ברציפות עד לסוף 2019 ועמד על 3.5% - השיעור הנמוך ביותר מאז סוף שנות ה-60'.

לפי שני הגרפים הללו, נראה שהמשבר הכלכלי האחרון הסתיים. אבל מה ניתן ללמוד מהאירוע הזה?

הלקח החשוב הוא שאנו חיים במציאות מחזורית: מגמות של גיאות ושפל מתחלפות ואינן נמשכות לנצח, ויציבות - כלל אינה מציאות אופציונלית. לכן, גם המגמות החיוביות שאנו חווים כיום תחלופנה ונגיע לנקודות מיפנה. דוגמה שממחישה היטב את התנועות המחזוריות הכלכלית ניתן לראות בגרף הבא, שפורסם באתר של CNBC באמצע 2019 תחת הכותרת "זהו כעת מחזור הגיאות הארוך ביותר בהיסטוריה של ארה"ב". תקופת הגיאות הנוכחית "חגגה" אז עשור, וכיום היא "חוגגת" 42 רבעי-שנה. זהו המחזור הארוך ביותר בארה"ב מאז אמצע המאה ה-19. הגרף "מציע" לנו תובנה: לחשוב על כך שכל מחזור גיאות (עמודה ירוקה בגרף) מסתיים בהיפוך מגמה (עמודה אדומה בגרף).

למרות שהיפוכי מגמה מחזורית הם מציאות חיים - אורך המחזורים אינו קבוע ואינו ידוע מראש (למרות מאמצים כבירים שמושקעים בחיזוים), ולאירועים של היפוכי מגמה יש בדרך כלל "הדק" (Trigger) - אירוע שמפעיל אותם; דינמיקה שמזכירה מפולות שלגים. המשבר האחרון - זה שהחל ב-2007 - היה ייחודי בכך שהוא הופעל על-ידי שוק הדיור האמריקני, שהתפוצץ מסיבות ידועות (לא כאן המקום לפרטן - יש רשימות אחרות שנכתבו בבלוג זה). לענייננו, עלינו לקחת בחשבון שבשלב כלשהו נגיע לשינוי מגמה, וגם מעקב שיטתי אחר התקשורת והפרשנויות לא יספק לנו התראה אפקטיבית על כך. צאו מהנחה שתופתעו - אל תניחו שאתם "על" התמונה, שאתם יודעים ומבינים מה מתרחש ושתהיה לכם התראה שתאפשר לכם להיערך לשינויי מגמה. לא תהיה לכם.

אם תפנימו שאנו חיים בעולם של אי-ודאות, בעולם של מחזורים כלכליים - תבינו גם את ההשלכות של נטילת סיכונים פיננסיים: אתם חשופים לסיכונים פיננסיים (וזה כשלעצמו לא נורא), אבל ייתכן שאינכם מודעים לכך (וזה כן נורא). במקום ליטול סיכונים פיננסיים המבוססים על אי-הבנה או תחושת הביטחון שיש לכם ביכולתכם "לקרוא את המפה" (ואפילו להכחיש שנטלתם סיכונים אלו) - התייחסו לסיכונים, וקבלו החלטות מושכלות לגביהם: העריכו מהו הרווח שאתם מצפים לו, ומהו ההפסד הפוטנציאלי שלכם בהתממש סיכון. התנהלו בעיניים פקוחות: ישנם סיכונים במצב הנוכחי, וכדאי להכיר אותם ואולי להתגונן מפניהם.

האם יש מסקנה אופרטיבית עבורנו מהתחזית הכלכלית שפירסם מזרחי-טפחות?

בנק מזרחי-טפחות מציג תחזית כלכלית

בראיון שהתפרסם באחרונה בעיתון "גלובס" (ראו כאן) הציג מודי שפריר - האסטרטג הראשי של בנק מזרחי-טפחות - תחזיות לגבי כלכלת ישראל לשנים הקרובות. התמונה המוצגת היא אופטימית: המשך הצמיחה, אינפלציה נמוכה, התחזקות השקל, המשך הריבית הנמוכה, והתחדשות העלייה של מחירי הדירות. קצב הצמיחה של המשק יואט יחסית ל-2019, אבל ייוותר ברמה גבוהה בהשוואה עולמית - 3%: "... כרגע לא רואים מיתון גלובלי באופק ... אין סיבה ממשית שקצב האינפלציה בישראל יעלה בשנים הקרובות על 1% לשנה. גם הריבית בישראל תישאר מאוד נמוכה להרבה זמן". שפריר אינו מתרגש מחריגת הגירעון בתקציב הממשלה אל מעבר לתקרה: "הגירעון שגדל ... לא השפיע על שוק האג"ח או על הריבית שישראל משלמת על גיוסי החוב שלה ... יחס החוב לתוצר ירד בשנה שחלפה מכ-61% לכ-60% …. כיום אנחנו ... לא מעריכים שצפויה עלייה או ירידת תשואות באג"ח הממשלתיות השקליות... השקל במגמת התחזקות די רציפה מול סל המטבעות ... גם כיום יש בעולם כמה מגמות שתומכות בהמשך התחזקות השקל … יש המון כסף שנמצא בעולם של ריביות שליליות שמחפש איפה לקבל תשואה חיובית סבירה ... תוסיף לזה את הצטרפות ישראל למדד ה-WGBI … - הצפי שלנו הוא שהכניסה למדד תוביל לזרימה של 3-5 מיליארד דולר להשקעה באג"ח שקליות בישראל - ואת החשבון השוטף החיובי שצפוי להיות השנה ברמה של 12-14 מיליארד דולר בעקבות תחילת הפעילות של מאגר לוויתן, ואתה מקבל הרבה סיבות להמשך התחזקות השקל". לבסוף, שפריר מעריך שהביקוש לרכישת דירות יתחדש ואיתו עליית המחירים:  "... מחירי הדירות יעלו השנה ... יש ירידה חדה בריבית הריאלית … נרשמה ירידה חדה בריבית על משכנתאות בחודשים האחרונים לצד גידול מתמיד בביקושים ורמה לא מספקת של התחלות בנייה. גם אי-הוודאות הפוליטית תורמת לביקושים לדירות כך שקשה לראות איך מחירי הדירות לא ממשיכים לעלות".

התחזית של בנק מזרחי-טפחות מתיישבת עם זו שהציג בנק ישראל לפני כשבועיים (ראו: התחזית המקרו-כלכלית של חטיבת המחקר, ינואר 2020, כאן). זה לא צריך להפתיע: הערכת מצב מקרו-כלכלית וביצוע תחזיות כלכליות הם 'משחק של גדולים' והם מחייבים משאבים להחזקת צוות כלכלנים גדול ותשתית מקצועית (לרבות מודלים לחיזוי) שאינם נמצאים בדרך כלל בידי גופים עסקיים. אני מעריך לכן שהתחזית של בנק מזרחי-טפחות מתבססת על ניתוח של אחרים; אבל, מן הסתם, הדברים שהוצגו אינם רק הודעה יחצ"נית מטעם הדובר: בנק מזרחי-טפחות כנראה מאמץ את תחזית חטיבת המחקר של בנק ישראל בבואו להכין את תוכניות העבודה שלו-עצמו לשנת 2020.

שימו לב שהתרחיש שהוצג הוא חיובי. לא רק שהמצב הכלכלי של המשק היה טוב בשנים האחרונות, כפי שניתן להיווכח מהנתונים - צמיחה כלכלית מתמשכת, אבטלה נמוכה, יציבות מחירים, עודף במאזן התשלומים ושקל חזק - הוא גם ימשיך להיות טוב. ולא רק בשנה הקרובה, אלא גם אל תוך האופק. כדברי טל ברודי ב-1977: "אנחנו על המפה, ונשארים על המפה!". זהו משק שיכול להוות מושא-קנאה לגויים. האם זה באמת מה שיקרה לנו?

מה צריך להפתיע אותנו בתמונת המשק הישראלי?

הנתונים הכלכליים של העולם בעשור האחרון מעוררים דאגה: הם קצת יותר מידי טובים. ארה"ב חווה את מחזור הגיאות הארוך ביותר בתולדותיה (מחזור הגיאות האחרון, שהחל באמצע 2009, נמשך ברציפות זו השנה ה-11. ראו לדוגמה גרף של ה"אקונומיסט", כאן); שיעור האבטלה בארה"ב נמצא בשפל - זהו הנתון הנמוך ביותר ב-50 השנים האחרונות; שוק המניות נמצא בשיא של כל הזמנים, ומחירי הבתים חזרו (בממוצע) למצבם לפני המשבר הפיננסי האחרון. אבל התמונה המוארת הזו אינה חסרה צללים: קצב היציאה מהמיתון האחרון היה איטי יחסית לתהליכים היסטוריים של התאוששות, והשפעתו על שוק העבודה הייתה חלקית בלבד (במונחי הרכב התעסוקה); המשק האמריקני (ואיתו חלקים מהכלכלה העולמית) חיים כבר למעלה מעשור במציאות מטרידה של ריבית אפסית שננקטת על-ידי הבנק הפדרלי כדי להבטיח שתהליך ההבראה השברירי לא ייעצר (אילו היה לבנק הפדרלי אמון בחוסנה של הכלכלה - הוא היה מעלה את הריבית כבר מזמן); משבר האקלים מאיים על עתידו הכלכלי של העולם, והיינו צריכים כבר לראות הפנמה מסויימת של איום זה בשווקים; הממשל הנוכחי בארה"ב קרא בשלוש השנים האחרונות תיגר על הסדר הכלכלי העולמי - ביטל הסכמי סחר בינלאומיים, פרש מבריתות בינלאומיות, ויצר עימות כלכלי-מסחרי גלוי עם סין שעלול להתפתח בעתיד לעימות בין-מעצמתי; הממלכה המאוחדת פרשה מהאיחוד האירופי והשפעתו הצפויה של צעד זה על כלכלת המערב אינה ידועה; ולבסוף - כבר כמה שנים מעמיק קונפליקט איזורי במזרח התיכון סביב תהליך ההתגרענות של אירן, ויש חשש שהסכסוך יסלים למלחמה. האם הצללים הללו הופנמו כבר בהתנהגות השווקים?

וכשמדובר בישראל - קיימים צללים נוספים, ספציפיים: בגלל חולשה פוליטית של הקואליציה הממשלה חורגת כבר שנתיים מתוואי הגירעון הרצוי ("קוסמטיקאים פיננסיים" הצליחו להסתיר חריגה זו למשך שנה אחת...) והדבר מהווה איתות שלילי לשווקים לגבי טיב הניהול הכלכלי של המשק; בגלל פרשיות משפטיות של נתניהו אין בישראל ממשלה נבחרת כבר שנה, ואין ודאות שמצב זה עומד להשתנות בקרוב; ההתמודדות הכושלת של הממשלה הנוכחית עם הוצאותיה המתנפחות גרמה לשחיקה מוגזמת של סעיפי ההוצאה האזרחית (התקציבים החברתיים) ולאיום על שלומן של מערכות הבריאות, החינוך, הרווחה וכו'; הריבית הנמוכה של העשור האחרון - תוצאת לוואי של המשבר הפיננסי העולמי - גרמה להתרוממותו של גל ביקוש ספקולטיבי עצום להשקעה בדיור, להכפלת מחירי הדירות בישראל בתוך כעשור ולחשש שניפחנו בועת נדל"ן שעלולה להתפוצץ; הריבית הנמוכה גרמה לבועה גם בשוקי ההון - התנפחות מחירי המניות והאג"ח - שמקטינה את האטרקטיביות של אפיקי החיסכון השמרניים ומגדילה את סיכון המשקיעים; ולבסוף, מצבה הביטחוני של ישראל אינו נוח, בגלל פוטנציאל גובר להתלקחות צבאית נגד אירן ובגלל חשיפת מרכז הארץ לאפשרות של התקפת טילים מסיבית ממספר חזיתות. ואם כל זה אינו מספיק - הופיע עכשיו טרלול חדש בצורת "עיסקת המאה" שמנדנד שלא לצורך את הסירה. 

לפיכך עולה תמיהה: איך זה שהנתונים הכלכליים בישראל כל-כך טובים? איך זה קורה שהשקעות זרות ממשיכות לזרום למשק הישראלי בקצב גבוה? איך זה קורה שכספים ש'חונים' בישראל אינם זורמים אל מחוץ לישראל כדי להתגונן מפני משבר אפשרי? איך זה שהשקל ממשיך להתחזק, שנמשכת צמיחה כלכלית יציבה ושהתחזיות הכלכליות לשנים הקרובות גם הן כל-כך חיוביות? האם הגענו למצב דיכוטומי שבו המשק הפרטי פורח ללא קשר למה שהממשלה עושה? 

אין לי תשובות טובות לשאלות אלו. אני אפילו לא מנסה להציע תשובות. אולי בעוד שנה-שנתיים, בדיעבד, נבין משהו. במקום תשובה אני מציע להבחין מהי תחזית כלכלית.

מהי בעצם תחזית כלכלית?

תחזית כלכלית איננה נבואה: מטרתה איננה לחזות את העתיד. זהו למעשה תרגיל לוגי שמשתמש באינפורמציה הקיימת ובמגמות המסתמנות כדי לאמוד (לא לדעת...) מה צפוי בהמשך בהינתן המציאות הקיימת. זהו תרגיל של חיוץ (אקסטרפולציה), מוגבל מטבעו, שלא נועד לחזות את העתיד אלא להציע תרחיש סביר (סימולציה) כדי לבחון מולו את היערכותנו-שלנו: בהנחה שהמצב מסביבנו יתפתח בכיוון סביר (זה שמסתמן מהנתונים כיום) - מה זה יעשה לנו. זהו כלי תכנוני שמטרתו היא לחשוף נקודות תורפה אפשריות אצלנו.

חיוץ משתמש בחומרים קיימים (תצפיות נקודתיות) ובהשערות על קשרים שקיימים בין משתנים (קרי: מודלים), והאמירה שלו היא הסתברותית - לא דטרמיניסטית. לכן הוא כלי נאיבי, מועד לכישלון בנקודה כלשהי בעתיד (יכול לקרות משהו לא צפוי), ותשובתו היא תמיד במונחי תחום - לא תשובה נקודתית: מי שרוצה להיווכח בכך יכול להציץ בגרפים המלווים את תחזית בנק ישראל ולהסתכל ב"אלומה" המשורטטת (ראו כאן). החיזוי הכלכלי הוא פרוצדורה הנתונה לתהליך מתמיד של שינויים ושיפורים, בעיקר כלקח מטעויות. חכמה שלאחר מעשה היא נורמה מקובלת כאן - היא מאפשרת לנו לשפר את יכולותינו לפעם הבאה, להשחיז את הכלים. טעות חיזוי היא בעלת ערך, היא הזדמנות - לומדים ממנה. 'מבחן התוצאה' - הכלי האולטימטיבי של השווקים לברירה (בשווקים, מי שחזה נכון את כיוון השוק הוא המנצח) - הוא בעל משמעות שונה כאן.

נחזור לתחזית הכלכלית שנפרסה לפנינו באותו ראיון. לפיה, בהינתן ההתפתחויות הכלכליות בשנים האחרונות והקשרים הנאמדים בין המשתנים הכלכליים (כלומר: המודל של בנק ישראל) - צפויה לנו שנה נוספת של צמיחה, של יציבות מחירים, של ריבית נמוכה, של שוק עבודה חיובי, ושל עליית מחירי דירות. התמונה המתוארת היא חיובית - לכן היא איננה מעוררת דילמות שיש לפתור, היא איננה מצביעה על נקודות תורפה, אין בה שום מסר התראתי, אופרטיבי. היא נעימה לשומע: "תירגע ותמשיך בכיוון שפעלת - יהיה בסדר". אם משהו ישתבש בתמונה זו - זה יהיה בגלל שבמהלך השנה הקרובה יקרה משהו לא צפוי, או שיתערער קשר בין משתנים (כשל של המודל), או שיתרחש אירוע שכלל אינו מופיע כגורם במודל, וזה איננו משנה אם מדובר בסכסוך במזרח התיכון, בהשלכות הברקזיט, בקריסה כלכלית של מדינה כלשהי או בהשלכות של הסכסוך הבין-מעצמתי.

מה צריך לעשות מי שמקבל את התחזית כפשוטה?

תארו לכם שהייתם מקבלים את התחזית שהוצגה לעיל כפשוטה. האם נגזר ממנה מה עלינו לעשות? בואו נחשוב שוב: הריבית צפויה להישאר נמוכה, אבל מחירי הדירות יעלו. זה אומר שכדאי לנו להסיט כספים מאפיקי ההשקעה הפיננסיים לרכישת דירות: התשואה הכוללת על ההשקעה בדיור (הכנסה שוטפת מהשכרה + עליית ערך הדירה) תהיה גבוהה משמעותית מהתשואה האלטרנטיבית חסרת-הסיכון (תשואה על השקעה באג"ח ממשלתיות) וגבוהה אפילו מעלות האשראי (ריבית המשכנתא). 

דבר נוסף לפי התחזית: השקל צפוי להמשיך להתחזק מול המטבעות האחרים. כדאי לנו לכן להעביר השקעות ממטבע זר לאפיקים שקליים. כדאי לנו אולי להכניס כספים המושקעים בחו"ל לתוך ישראל.

מה עושה מי שמפקפק בתחזית?

קראתם את התחזית שהוצגה בראיון ב"גלובס". היא נראית אמנם הגיונית ומנומקת היטב, אבל מטרידה אתכם השאלה מה יקרה אם תחזית זו לא תתממש. הבעייה שלכם היא שאתם בנקודת החלטה לגבי צעד כלכלי שאתם עומדים לנקוט ואתם שוקלים אם להתבסס על התחזית. אם הדברים יתפתחו שלא לפי התחזית - אתם עלולים להיפגע משמעותית.

כשמקבלים החלטות אי-אפשר להסתפק בתחזית כלכלית ככלי יחיד לבסס עליו את ההחלטה - צריך להשלים את האינפורמציה בניתוח של החשיפה שלכם לסיכון במקרה שהתחזית הכלכלית לא תתאמת. ההסתכלות על ההשלכה האפשרית של טעות היא בבסיס ניהול הסיכונים. שינוי הגישה הוא שאיננו מתייחסים עוד לתחזית כאל נבואה נקודתית, אלא כאל תרחיש סביר, אבל רק אחד מתוך מספר תרחישים אפשריים. בהתאם, אנחנו צריכים להעריך כמה נזק ייגרם לנו אם נפעל לפי התחזית לעיל, ובדיעבד יתפתח תרחיש אחר. בדוגמה לעיל: תארו לכם שנטלנו הלוואה דולרית (הרי השקל אמור להתחזק...) ורכשנו דירה להשקעה (הרי מחירי הדירות יעלו...), ובדיעבד יסתבר שהשקל נחלש ומחירי הדירות צנחו. מהו הנזק שנגרם לנו? 

ניהול סיכונים משמעותו שאנו מתייחסים לתחזית כאל תרחיש סביר - לא כאל נבואה. ישנם תרחישים אחרים. כשאנחנו שוקלים לקבל החלטה - עלינו להעריך לא רק את כדאיותה לאור התחזית, אלא גם את הנזק שצפוי לנו אם התחזית לא תתממש. לכן ניהול סיכונים אינו תפקיד של לשגר נבואות זעם, לא להיות פסימי, לא להיות 'איפכא מסתברא' של עולם המודיעין, ובטח לא להיות חרדתי - זהו תהליך מושכל, קר, של בדיקת חשיפה לסיכונים לאור תרחישים אפשריים כדי לשפר את קבלת ההחלטות. מאחר שמדובר בתהליך רציונלי, ומאחר שהוא נשען לרוב על חשיבה סטטיסטית - פסימיות אינה משרתת את ניהול הסיכונים. ממש כשם שאופטימיות אינה ערובה להצלחה.