כמה הערות על רקע המערכה הצבאית באוקראינה

 

באחרונה נשמעו כמה אמירות כאילו נשיא אוקראינה, וולודימיר זלנסקי, הוא סוג של בר-כוכבא אוקראיני, מנהיג שעשה טעות טרגית בכך שקרא תיגר על מעצמה אדירה ויהיה לכן אחראי לחורבנה של אוקראינה. ייתכן. אינני מתיימר לדעת אם הייתה לאוקראינה דרך אלטרנטיבית ומכובדת יותר להיאנס ע"י הדוב הרוסי. ייתכן, לעומת זאת, שזה היה בלתי-נמנע: אוקראינה חמושה ומשולבת בנאט"ו לא הייתה אופציה שרוסיה הייתה מוכן לקבל. אז אני אישית ממשיך להתייחס לנשיא זלנסקי כאל מנהיג היסטורי. אבל על רקע האירועים הדרמטיים אני מציע כמה נקודות נוספות למחשבה:

הפתעה: מלחמה קונבנציונלית באירופה!

למרבה ההפתעה, המלחמה הקרה שהתנהלה תחת מטרייה גרעינית ושחשבנו שהסתיימה עם התפרקותה של בריה"מ - התחלפה במלחמה 'חמה' בתוך אירופה. בינתיים, זוהי מלחמה מוזרה המתנהלת בהעדר צד אחד (נאט"ו). ועוד הפתעה: זו איננה המלחמה העתידנית, זו שציפינו לה, וירטואלית וסטרילית, שמסתיימת כמעט מיידית בהכרעה בעימות בין מחשבי-על - אנחנו צופים לתימהוננו במערכה נוספת של מחזה מיושן מימי מלחמת העולם השנייה, שחשבנו שהסתיים, עם תותחים וטנקים. אפילו בקרבנו התקיימו ויכוחים על כך שאחזקת צבא המבוסס על דיוויזיות משוריינות יקרות היא אנכרוניזם והמלחמה הבאה היא בכלל 'אלקטרונית'. אז יש אמנם בגירסה הנוכחית של מלחמה ניואנסים מודרניים, כמו מלחמת סייבר והפעלה מסיבית של טילים מדויקים, אבל התמונה המטרידה היא שכיבוש מדינות, הפצצת ערים מרכזיות וחיסול אוכלוסייה אזרחית כאמצעי הלם והכרעה חזרו למרכז הבמה. למרבה הצער, כפי שזה נראה עכשיו, אוקראינה הולכת להיהרס במלחמה שיכולה להימשך זמן רב.

מה יקרה לחלום על כפר גלובלי?

אנחנו מקיצים בבהלה מחלום רגוע שחלמנו: מציאות של ביטחון, שלום, צבאות לאומיים קטנים (כמעט סמליים בגודלם) וכפר גלובלי תוסס ומלא תיקווה (ומדבר אנגלית). היו אמנם מנוולים גם בחלום שלנו, אבל הם לא היו קטלניים. חשבנו לתומנו שמלחמות בין מדינות גדולות הן נחלת העבר. מסתבר שטעינו. ייתכן שההיסטוריה שינתה כיוון. ייתכן שאנחנו בדרך חזרה לעולם של קונפליקטים לאומיים, של מרוץ חימוש. ייתכן שעלינו להתפכח גם מההנחה האופטימית שאפשר לקיים קשרים אמיתיים של שותפות בתחומי כלכלה ותרבות ומדע (וחקר חלל!) עם מדינות טוטליטריות שמחזיקות צבאות קונבנציונליים לא-מידתיים ולא מכבדות חוקים. ייתכן שבעתיד נצטרך לברור לנו בני ברית ביתר-חשדנות, והחבירה הבינלאומית תצטמצם למדינות המשתפות ביניהן אידיאלים של חופש. לא עוד יגור זאב עם כבש, כי הזאב לא ישן - הוא רק נח.

המהלך של פוטין הוא כישלון אסטרטגי

הנשיא פוטין ביצע מהלך משנה-היסטוריה כשפלש לאוקראינה בכוונה מוצהרת לבטל את עצמאותה המדינית (לפחות: להגביל אותה) ולחבר אותה מחדש לרוסיה. קטונתי מלחוות דעה מקצועית, אבל נראה לי שהוא נכשל במהלך זה עוד לפני שהתחיל בו: כוח צבאי של 150 אלף חיילים איננו מספיק למשימה יומרנית זו. הוא יכול אמנם לחולל הרס ולגרום לאבדות, אבל לא לכבוש את המדינה הגדולה באירופה, ובוודאי שלא כאשר עומדת נגדו אוכלוסייה אזרחית חדורת-מוטיבציה. פוטין לא יכול לגרום לעם של 44 מיליון להסכים לוותר על זהותו הלאומית, ואין בכוחו לשלוט בכוח לאורך זמן באוקראינה. התוכנית הצבאית שהפעיל הייתה אמורה כנראה להכניע את השלטון בקייב במהלך בזק ולהחליף את הפרסונות המכהנות (ע"ע שלמה פילבר). זה כבר לא יקרה, כי העם האוקראיני הפתיע בהתנגדותו הצבאית הנחרצת, אולי גם את עצמו. אז הרג והרס ומיליוני פליטים ימיטו אולי אסון על אוקראינה אבל לא יקרבו את פוטין להשגת המטרה המקורית שלו. קשה לפענח מה תהיה מטרתו של פוטין לאור הכישלון המתחוור. ייתכן שהמיתקפה הרוסית תהיה אכזרית והרסנית עוד יותר בגלל זעם ותיסכול, כי אין לפוטין דרך מכובדת לסגת מהצהרותיו וממהלכיו עד כה מבלי שהמהלך כולו ייחשב ככישלון אסטרטגי. ייתכן גם שאין לפוטין אופוזיציה פנימית שתתנגד להמשך המהלך ואף להחרפתו, וזה אומר שייתכן שהחורבן והסבל האנושי באוקראינה עוד יגדלו. 

האם ניתן יהיה גם בעתיד לקיים מדינות ללא צבא משמעותי?

נראה לי (ושוב: קטונתי) שההסדר הבינגושי שהיה נהוג - של שיווי משקל המבוסס על הרתעה גרעינית ומאפשר הקטנה של צבאות קונבנציונאליים - היה משגה של המערב. הרתעה הדדית גרעינית לא מנעה את קיומה של מלחמה קונבנציונאלית, ואנחנו רואים באוקראינה צבא יבשתי מיומן ומפחיד שמאיים על אירופה כולה. זו אולי מסקנה לעתיד, הן לגבי היערכות צבאית קונבנציונאלית מול רוסיה והן (יותר חשוב!) לגבי התנהלות המערב מול האיום הסיני לכיבוש טאיוואן. בינתיים, הרווחנו משהו: המהלך של פוטין לא רק חישל את לאומיותה של אוקראינה אלא גם הזרים מחדש דם בנאט"ו.

יש עוד מדינה שתיפגע עמוקות על-ידי המלחמה הזו

ככל שהמלחמה באוקראינה תימשך, מעגל ההרס יתרחב. אבל הוא איננו מוגבל לאוקראינה: המלחמה הכלכלית שמפעיל המערב בתגובה לפלישה הצבאית הרוסית לאוקראינה נראית אולי נרפית לצופים מהצד, אבל היא תעשה שמות ברוסיה. רוסיה הייתה תמיד, בעיקר לאחר התפוררות בריה"מ, מדינה חלשה כלכלית המחזיקה צבא ענק, שהתקיימה בעיקר בזכות מכירת אוצרות-טבע. הסנקציות הכלכליות שמתכנן המערב עשויות להביא לכך שהחיים האזרחיים ברוסיה ייפגעו אנושות, כלכלית. הקורבן יהיה העם הרוסי, ששוב ישלם מחיר נורא, וייתכן שהנזק הכלכלי יימשך תקופה ארוכה מהעימות הצבאי. ייתכן גם שחלק מגלי ההרס הכלכלי יחזרו למערב: עליית מחירי האנרגיה, עליית מחירי המזון, צמצום האפקט החיובי של שיתוף פעולה גלובלי, תחייתה של האינפלציה, וכו'. אז אם חשבנו שחיינו עד עכשיו בעולם של אי-ודאות כלכלית, ונענו בעצבנות ממשבר למשבר - חשבו מה יכול לקרות עכשיו.

עם כל השקיפות, האם אנחנו מבינים מה קורה במערכה הצבאית המתנהלת באוקראינה?

ברמה הצבאית-אופרטיבית, אנחנו לא באמת יודעים מהו המצב באוקראינה. לכאורה זו מלחמה המתנהלת בשקיפות: עשרות לוויינים (כולל אזרחיים) מצלמים ומשדרים, לכל חייל ולכל אזרח בשטח יש טלפון סלולרי (חלק מהמידע על תנועות הצבא הרוסי נקלט בהתבסס על תמונות וסרטים של טלפונים סלולריים שהופעלו על-ידי חיילים רוסיים) והרשתות החברתיות פועלות. אלא שהתוצאה היא שטבענו בשטף של מידע שנראה אמנם נהדר על המסכים אבל לא באמת חושף מציאות או יוצר תובנה. במקום צלמים וכתבים היינו צריכים לשאוב מידע ממעריכים צבאיים מקצועיים, אלא שהמצלמה מכשפת אותנו ורשתות השידור נלחמות על רייטינג ולכן נגזר עלינו להיות חשופים לתמונות של דם, סבל, אש והרס ללא שום תכלית. אם הצבא (והמיליציה) האוקראינית יצליחו להכשיל, לעכב ולהקיז דם מהמתקפה הרוסית - זה יכול לקחת עוד הרבה זמן. זה עלול להפוך למלחמה עוד יותר אכזרית, עם עוד מיליוני פליטים ועם הרס תשתיות נורא. היא יכולה גם להביא לתוצאות מרחיקות-לכת: רוסיה אולי תנסה להשלים את השתלטותה על צפון הים השחור, לכבוש גם את אודסה ואולי גם את מולדובה (בגלל הרצון לחבור לחבל טרנסניסטריה הפרו-רוסי). כיצד תיראה אוקראינה בסוף המהלך?

מדוע הופקרה אוקראינה?

מנהיגים אוקראיניים מרבים להביע אכזבה מכך שנאט"ו לא התערבה צבאית כדי לסכל את הפלישה הרוסית. אבל עם כל האמפתיה הבינלאומית לעם האוקראיני, לא סביר לצפות שנאט"ו ייעתר לדרישה. ההצעה הנאיבית על הכרזת "אזור סגור לטיסה" (no-fly zone) מובילה היישר לעימות מזויין ישיר, בין-מעצמתי. משם הדרך קצרה לאסון גרעיני. אין שום טובה שתצמח מכך לעולם. אז במקום לשמח את הצופים בסצנות פופולריות של הסתערות פרשים צריך לחתור להסכמות דיפלומטיות שיפרקו אולי את המצב המסוכן שנוצר. אנחנו (פוטנציאלית) באזור אסון - צריך בעיקר לנטרל את האיום על שלום העולם.

האמנם ישראל איננה תומכת מספיק באוקראינה?

העיסוק של התקשורת המקומית בסיפור הפרטי של ישראל בנוגע למלחמה האוקראינית היא מובנת: יש סיפור. ישראל מגנה על עצמה ממיתקפה אפשרית מצפון, תוצאה של שיתוף פעולה בין איראן וארגון החיזבאללה. היא נוקטת כבר שנים בפעולות אקטיביות למניעת כניסתו של חימוש מדויק למערך הטילים שפרוש בלבנון. היא עושה זאת בהסתמך על תיאום שוטף עם חיל האוויר הרוסי הממוקם בצפון סוריה. בניגוד למדינות אירופה, ישראל נמצאת כבר מזמן במלחמה פעילה מול איראן, ומערכת היחסים העדינה והמורכבת עם רוסיה היא נדבך חשוב בביטחון הלאומי שלנו. לכן זה בסדר שנזהרים בכבודו של פוטין ושנוקטים במהלכים שנראים אולי למישהו כשיתוף פעולה לא-מוסרי עם מדינה מרושעת: האינטרס העיקרי שלנו הוא להבטיח קיום לאומי לעם היהודי - לא הפלסטיני, לא האוקראיני ולא הליברלי-אירופי. כמובן שתחת אילוץ זה צריך להיות מתואמים היטב עם האמריקנים, בעלי בריתנו העיקריים: ללא תמיכתם אנחנו רק מדינה קטנה (כמובן עם שגעון גדלות ועם סיפור אישי נוגע ללב) ומבודדת במזרח התיכון. 

ואפרופו סיפור ישראלי - ההיסטוריה היא מחזה אירוני שבו מצבים חוזרים על עצמם, לעיתים בהיפוך תפקידים מצמרר. במערכה הנוכחית של המחזה, מיליוני פליטים אוקראינים נמלטים מאזורי קרבות ומתדפקים על שערים. מי הפעם בתפקיד היטלר? מי בתפקיד היהודים? ומי בתפקיד המדינות שמקשות את ליבן ומסרבות לפתוח את שעריהן לפליטים? באמת מצמרר. אז כדאי לנו להיזכר בסיפור האישי שלנו ולא לסגור את השערים לפליטים אוקראינים בשעתם הקשה. יכולנו להציע סידור קליטה ועבודה זמני נוח ל-50-100 אלף אוקראינים (לא כולל כמובן יהודים) לתקופה של שנתיים-שלוש. עשינו מהלכים דומים בעבר, אנחנו מנוסים, ואפילו כעת חיים בינינו כרבע מיליון לא-יהודים המוגדרים כעובדים זרים. זו רשעות ואטימות-לב שישראל, ששטופה כל חייה הבוגרים בשינון הנרטיב הפרטי על הנאציזם והעולם השותק - לא תפתח את שעריה לפליטי האונייה 'אקסודוס' בגלל שיקולים פוליטיים פנימיים. לאן נוביל את החרפה?

מי צריך את חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות)?

 

יוזמה פוליטית לתיקון חוק המכר (דירות)

הרשימה הקודמת עסקה ביוזמה פוליטית חדשה לתיקון של חוק המכר (דירות) שמטרתה להגן על רוכשי דירות מפני עליית מדד תשומות הבנייה למגורים (ראו כאן). נשוא היוזמה הן עיסקאות בהן רוכשים משקי בית דירות שבנייתן טרם הושלמה. בעיסקאות אלו נהוג לפרוס את התשלומים ליזם על פני תקופה ארוכה, והנוהג הוא להצמיד את התשלומים העתידיים למדד תשומות הבנייה למגורים. היוזמה לתיקון החוק הוסברה ברשימה הקודמת.

יוזמה מיותרת ומזיקה

זוהי יוזמה מיותרת ומזיקה. היא מיותרת - כיון שהיא מציגה את רוכשי הדירות "על הנייר" (ובעיקר את רוכשי הדירות בשלבים מוקדמים של פרויקט הבנייה במסגרת Pre-sale) כמשקי בית תמימים ומוחלשים החשופים לסחיטה לא-מוצדקת מצד יזמים המפעילים מנגנון הצמדה החסר הצדקה כלכלית אובייקטיבית. המציאות, לדעתי, שונה: ראשית, רוב חסרי הדיור רוכשים דירות מיד שנייה - לא דירות "על הנייר" - ולכן היוזמה משתמשת בדימויים מטעים של הגנה על חלשים. 

רכישת דירות "על הנייר" איננה מהלך נאיבי. בעולם שבו מחירי הדירות עולים ועולים, זוהי למעשה עיסקה עתידית (Future). זהו הימור פיננסי על מחירי הדירות: ניסיון של רוכשי דירות (ביניהם רוכשי דירות נוספות, להשקעה) להבטיח לעצמם רווחי הון על-ידי 'סגירת' מחיר שנים לפני קבלת הדירה, וזאת מבלי לשלם את מלוא מחיר הדירה. יתרת התשלומים (ההפרש בין מחיר הדירה לבין התשלום הראשוני) צמודה אמנם למדד תשומות הבנייה, אבל בשנים האחרונות עליית המדד נמוכה משמעותית מהתייקרות מחירי הדירות, ולכן מטרתם של הרוכשים הושגה: ההצמדה למדד לא איינה את הרווח שלהם בעיסקאות אלו. אם יש לכם ספק - בידקו את התנהגות מחירי הדירות מול מדד תשומות הבנייה בעשורים האחרונים. ההצגה המלווה את הצעת השינוי לחוק היא שונה, והיא מנסה להציג את רוכשי הדירות כציבור נפגע.

אבל הבעיה העיקרית עם יוזמה זו היא הסטת הדיון למחוזות רחוקים ולפרטים מיותרים והסחת הדעת מהשאלה האמיתית: מדוע אנחנו מאפשרים עיסקאות של רכישת דירה על הנייר, ומדוע אנחנו מקבלים, ואפילו ממסדים - באמצעות חוקים, הוראות ונהלים - את הנוהג הזה? במה הוא תורם לרוכשי הדירות?

הרקע: השיטה הנהוגה למימון הבנייה

בנייתה של דירת מגורים נמשכת בישראל כשנתיים בממוצע. אלא שזהו נתון מטעה: הוא מודד רק את פרק הזמן שחולף מתחילת הבנייה ועד לסיומה. מבחינת היזם, שלב הבנייה הוא רק פרק חלקי (וקצר-יחסית) בתהליך הכולל של פרויקט בנייה, שכולל גם רכישת קרקע, תכנון ורישוי, התקשרות לצורך מימון, פיתוח הקרקע, בניית המבנה, מכירת היחידות לרוכשים, ועד למסירת המפתח לרוכשים. 

מדובר, אם כך, בתהליך ארוך מאד, מורכב מאד, עתיר סיכונים עסקיים מסוגים שונים, ועצים-הון (Capital Intensive). זו אינה משימה לחובבים, יש בתהליך הבנייה יתרונות לגודל שכדאי לנצל, ולכן טבעי שצמחו חברות בנייה גדולות. ככל פעילות עסקית, גם פעילות הבנייה מחייבת מימון חיצוני. מדובר בהיקפי מימון גדולים (במידה רבה בגלל עלות הקרקע הגבוהה) ובטווחי זמן ארוכים מהמקובל בענפי המשק האחרים (שנים - לא חודשים). הניסיון לייעל את המקטע המימוני של פרויקט בנייה (להגדיל את המינוף של ההון העצמי, לצמצם את פרמיית הסיכון המושתת על היזם על-ידי צמצום הסיכונים) הביא להתפתחותה של דיסציפלינה מקצועית ספציפית. הביטוי של דיסציפלינה זו היא ההתמחות הבנקאית הספציפית בענף הבנייה (הקמת מחלקות מיוחדות של אשראי לבנייה בתוך חטיבות האשראי של הבנקים) והנהגת שיטה ייעודית אחידה ומובנית (מעין פרוטוקול) של מימון תהליך בנייה ("ליווי פיננסי" בישראל, או Construction Lending בארה"ב). 

מימון הבנייה נעשה בשלבים, במקביל להשקעות היזם, והחוב הולך וגדל ככל שהבנייה נמשכת. הוא מגיע לשיאו בתום הבנייה, כשהנכס שנבנה עובר לשלב שבו הוא מממש את ייעודו: מגורים או מסחר. בנקודה זו מסתיים תפקידו של הבנק המלווה: שלב הבנייה הסתיים, ומרגע זה הנכס יכול להחליף ידיים ומתחיל שלב חדש בחייו. הנוהג האמריקני הוא שחובו של היזם נפרע בסיום הבנייה בתשלום יחיד. המקור ממנו יגייס היזם את המקורות לפירעון החוב איננו חשוב לעניין זה, וכדי להבטיח פירעון זה נוהגים הבנקים העוסקים בליווי בנייה לדרוש מהיזם להציג להם כבר בשלב ההתקשרות התחייבות של בנק אחר לפרוע את מלוא החוב בתום תהליך הבנייה (Take-Out Loan). הפרדה זו, שנראית אולי מלאכותית-משהו, היא פרוצדורה מקובלת בניהול סיכונים - אין מערבבים בין סיכונים. כך, בנק אחד אחראי "לשלב הראשון של שיגור הטיל", מתמחה בליווי בנייה ובניהול הסיכונים המתחייב מהעיסוק בתהליכי הבנייה, ו"יוצא מהמשחק" בתום פרויקט הבנייה; בנק אחר אחראי "לשלב הבא של שיגור הטיל", מעמיד ליזם אשראי שמתאים לשימוש של היזם בנכס שנבנה: השכרה ארוכת-טווח, שימוש כנדל"ן מסחרי מניב, מכירה, וכו'. 

בדוגמה האמריקנית, מכירת דירות מגורים למשקי בית היא מקרה פרטי של העיקרון שתיארנו: היא נעשית רק לאחר שהבנייה הושלמה כחוק, והיא מתבצעת על-ידי התבססות על אשראי המתקבל מגופים המתמחים במתן אשראי קמעוני לרכישת דיור שכנגדו משועבדות לבעל החוב (הבנק או מי שיקנה ממנו את החוב) הזכויות הרשומות של הרוכש במקרקעין.

השיטה בישראל

השיטה הנהוגה בישראל שונה מזו הנהוגה בארה"ב, והיא נובעת במידה רבה מההחלטה לנתק את הקשר המחייב שבין תהליך הבנייה לבין תיזמון הרכישה: בישראל ניתן לרכוש דירות עוד לפני שבנייתן הסתיימה. אינני יודע מהן הסיבות לכך שהנוהג הישראלי שונה מהאמריקני, למרות שיש לי השערות משלי. אשמח ללמוד את הסיבות והאירועים שהיתוו את המנהג הישראלי. 

המשמעות של החופש לרכוש דירות "על הנייר" היא מרחיקת לכת:

• מאחר שבמועד ההתקשרות בין הרוכש ליזם בניית הדירה טרם הסתיימה - ממילא היא איננה רשומה במרשם המקרקעין (טאבו). לכן לא מדובר למעשה בעיסקת נדל"ן רגילה, כזו שבה מקבל הרוכש לידיו זכויות רשומות, אלא בעיסקה מורכבת, שבה מתחייב היזם להעביר לידי הרוכש זכויות כאלו בעתיד, לכשתיווצרנה

• מאחר שכספים שהעביר הרוכש לידי היזם על-חשבון הדירה אינם יכולים להיות מובטחים על-ידי שיעבוד זכויות רשומות במקרקעין לטובת הרוכש, עולה מאליה השאלה מה מבטיח את הכספים הללו. לאחר סידרה של קריסות של חברות בנייה בישראל שהותירו את רוכשי הדירות ניזוקים, נחקק בשנת 1974 חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות). חוק זה קובע שכספים ששילם הרוכש ליזם (מעבר ל-7% הראשונים) יהיו מובטחים באחת מחמש חלופות, שהנפוצה שבהן היא ערבות בנקאית שיעביר היזם לידי הקונה ("ערבות חוק המכר").

• מאחר שבמועד הרכישה של דירה שבנייתה טרם הושלמה אין עדיין זכויות במקרקעין הרשומות על שם הקונה, מתעוררת שאלה איזה בטוחה יוכל הרוכש להציע לבנק המעמיד לו אשראי לרכישה (הלוואה לדיור). הבנק איננו יכול לקבל לידיו שיעבוד של זכויות הרוכש במקרקעין (משכנתה), והוא צריך למצוא בטוחות חלופיות. ואמנם, במקרים רבים בישראל נהוגים תחליפי משכנתה - שיעבוד של זכויות מסחריות שיש בידי הלווה כתוצאה מהעיסקה עם היזם - והשיעבוד נעשה באמצעות רשם המשכונות (ולא הטאבו). זה יכול לבוא בצורת התחייבות לרישום עתידי של משכנתה, שעבוד התחייבויות אחרות של היזם כלפי הרוכש, ועוד.

• פירעון חובו של היזם בגין האשראי שקיבל מהבנק לצורך מימון בנייה אינו מתבצע בתשלום יחיד בתום תהליך הבנייה - הוא הופך להיות גמיש: הוא יכול להתבצע, לדוגמה, קודם לסיום הבנייה, על-ידי שימוש במיקדמות ששילמו רוכשי הדירות.

אז מה בעצם עשינו בישראל? 

אז מה נוצר בישראל? אפשרנו התקשרות בין היזם לרוכשי הדירות בשלב מוקדם שבו הבנייה טרם הסתיימה (לפעמים אפילו טרם החלה); חשפנו בכך את רוכשי הדירות לסיכון עיסקי - הסיכון של תהליך הבנייה ושל היזם עצמו - כשבתמורה אנחנו מציעים להם להיות שותפים לרווחי הון שייווצרו כתוצאה מהתייקרות מחירי הדירות; הפכנו למעשה את רוכשי הדירות למממנים בפועל של ענף הבנייה למגורים; כשהתגלו סדקים מסוכנים באידיליה זו ניסינו לגדר את הסיכונים העסקיים של הרוכשים באמצעות חקיקה אד-הוק שבראה את הפנומן של ערבות חוק המכר; ולבסוף - הרגלנו את הבנקים להעמיד לרוכשי הדירות הלוואות לדיור עוד לפני שתהליך הבנייה הסתיים וקיימות זכויות רשומות במקרקעין שניתן לשעבד אותן לבנקים. 

התוצאה היא שחלק ניכר מהלוואות המשכנתה בישראל אינן למעשה הלוואות משכנתה בהגדרה הבינלאומית אלא הלוואות מורכבות שצריך היה להתייחס אליהן כהלוואות עסקיות לצורך ניהול סיכונים: לפחות למשך התקופה עד שהבנייה תסתיים והדירות תירשמנה בטאבו, סיכון האשראי הגלום בהן כולל סיכון עסקי הנובע מתהליך הבנייה ומסיכון היזם. דרישות ההון מהבנקים בגין הלוואות לדיור שניתנו לפני שהדירות נמסרו לרוכשים היו צריכות לקחת עובדה זו בחשבון, אבל עצמנו עין. השלכה נוספת היא שפגענו בסיכויי הצלחת השקתו בישראל של שוק משני למשכנתאות, כיון שמדובר בכל נקודת זמן בתיק אשראי קמעונאי לא הומוגני שמעורבים בו סיכונים עסקיים. 

מול כל אלה, מה באה היוזמה הפוליטית האחרונה להשיג? היא באה לשים נזם זהב באף חזיר: בתואנה של התחשבנות מקפחת בין יזמים לרוכשי דירות "על הנייר" היא באה ליצור מנגנון חדש, לא ברור, של התחשבנות. חוק המכר (דירות), שעבר כבר שמונה תיקונים משמעותיים מאז פירסומו (ראו כאן) - יעבור תיקון נוסף. ואולי במקום הניתוחים הפלסטיים הללו עדיף היה לשקול מהלך אחר?

מה היה צריך לעשות במקום לתקן את שיטת ההצמדה? 

ניהול סיכונים והיכולת להעברת סיכונים (Risk Transfer) בין שחקנים הם חלק אינטגרלי מפעולת השוק החופשי ואין סיבה להגביל אותם באמצעות חקיקה. זכותו של כל פרט ליטול סיכון או לגדר אותו, כרצונו. לכן אין סיבה להגביל את ההסכם שבין יזם לבין משקיע או רוכש. עם זאת, ישנם שני תחומים שבהם מן הראוי להגדיר מחדש את הכללים: תחום הבנקאות ותחום הסיוע הממשלתי לרכישת דיור.

בתחום הבנקאי, מן הראוי להגדיר שאשראי יסווג כאשראי לדיור רק אם הוא הועמד למשק בית לצורך רכישת דירה שבנייתה הושלמה והיא נרשמה במרשם המקרקעין. אשראי שהועמד לרכישת דירה שבנייתה לא הושלמה, או שאינה רשומה במרשם המקרקעין - ייחשב כאשראי עסקי לכל צרכי הרגולציה הבנקאית לרבות הדרישות להלימות ההון. שינוי זה לא ימנע העמדת אשראי לרוכשי דירות "על הנייר" (גם אין סיבה לכך), אבל הוא יחייב את הבנקים לסווג ולתמחר אשראי כזה בצורה שונה מאשראי לרכישת נכס מגורים קיים ורשום שהזכויות הרשומות בגינו שועבדו לבנק. אני מצפה שהתימחור הבנקאי יהיה שונה בין השניים: הבנקים יעמידו אשראי לרכישת דירות שבנייתן לא הושלמה בריבית גבוהה יותר ולתקופות זמן קצרות יותר המשקפות את פרק הזמן הצפוי עד להשלמת הבנייה.

תחום בנקאי נוסף שבו מתבקש שינוי הוא הליווי הפיננסי. מן הראוי שהמפקח על הבנקים ידרוש מהבנקים העוסקים בליווי פיננסי של בנייה לפשט את המורכבות של התהליכים ולצמצם את הסיכונים הפיננסיים הכרוכים בליווי הפיננסי על-ידי הכנסת השיטה של "הלוואת חילוץ" (Take-Out Loan) לתהליך. שינוי זה יצמצם את סיכוני הנזילות של הבנקים וינתק את הקשר האוטומטי הקיים כיום בין תזרים האשראי הבנקאי לתזרים התקבולים הנובע ממכירת יחידות בפרויקט ואת הצורך של הבנק המלווה להיות מעורב בהחלטות היזם לגבי מכירות.

בתחום הסיוע הממשלתי לחסרי-דיור (שאני מקווה שיחזור בעתיד למלא תפקיד קרדינלי במדיניות השיכון) מן הראוי להגביל את העיסקאות לגביהן קיים סיוע לעיסקאות בהן מועברת הבעלות על נכסי דיור שבנייתם הושלמה ושרשומים במרשם המקרקעין.

כיצד לחילופין יכלו משקי בית לגדר את הסיכון של עליית מחירי הדירות?

מדוע בעצם משקי בית מבצעים עיסקאות עתידיות בשוק הדירות, מה גם שמדובר בענף שנחשב מסוכן יחסית? התשובה היא שהם מנסים לגדר את הסיכון שמחירי הדירות יעלו בקצב מהיר יותר משיעור הריבית שהם יכולים לקבל על פיקדונותיהם, ואז ההון העצמי שלהם יישחק במונחי דירות.

האם אפשר היה לגדר סיכון זה אחרת, מבלי לדחוף את משקי הבית לתחום של הימורים פיננסיים? ברשימות אחרות בבלוג זה כבר הצעתי שהממשלה תנפיק אגרות-חוב הצמודות למדד מחירי הדירות. משקי הבית יוכלו אז לגדר את סיכון התייקרות הדירות מבלי לשעוט לשוק הדירות ומבלי לחשוף לסיכון סכומים העוברים את גודל ההון העצמי שלהם. בכך היינו חוסכים לעצמנו את הבועה המתנפחת כבר למעלה מעשור בשוק הדיור. תועלת נוספת תהיה בכך שהממשלה תיקח בכך על עצמה אחריות למחירי הדירות: היא תיאלץ לפרוע חוב לציבור שיהיה צמוד למחירי הדירות.

יוזמה פוליטית: שינוי ההצמדה של תשלומים עתידיים למדד תשומות הבנייה

 

על מה מדובר? 

מליאת הכנסת אישרה בקריאה טרומית ביום 16.2.2022 הצעת חוק שמטרתה לצמצם את ההצמדה של יתרת התשלומים של רוכשי דירות למדד תשומות הבנייה (הצעת חוק המכר (דירות) (תיקון - הצמדת מחיר הדירה למדד), התשפ"ב-2022. ראו: מאגר החקיקה הלאומי, כאן). ההצעה מתייחסת לרכישה של דירה חדשה הנמצאת עדיין בשלבי בנייה - רכישה המתבצעת בדרך-כלל במספר תשלומים. הנוהג בעסקאות כאלו הוא שהרוכשים משלמים ליזם תשלום חלקי במועד החתימה על חוזה הרכישה, ויתרת התשלומים נפרסת עד למועד קבלת המפתח. טענת יוזמי התיקון לחוק היא ששיטת ההצמדה של התשלומים הנהוגה כיום עושה עוול לרוכשי דירות חדשות שבנייתן טרם הושלמה ומייקרת דירות אלו במידה מוגזמת.

איפה הבעיה?

רכישת דירה שבנייתה טרם הושלמה היא עיסקה שבה הצדדים מסכימים על המחיר למרות שעלות ייצורו המלאה של המוצר (דירה) אינה ידועה עדיין למוכר (היזם). משך הבנייה הממוצע של דירות בישראל הוא כשנתיים, ולכן היזם איננו יודע במועד המכירה בכמה תסתכם עלות הבנייה. הוא יכול אמנם להעריך את עלות הבנייה, 'לסגור' חוזים עתידיים לגבי חלק מחומרי הבנייה הדרושים, וליצור לעצמו שולי ביטחון בצורת תוספת למחיר, אבל הוא עדיין נותר חשוף לסיכון של התייקרות עלות הבנייה. זוהי חשיפה מובנית: אי אפשר לבטל אותה - אפשר רק להעביר אותה בין הצדדים לעיסקה. במצב שבו מחיר הדירה נקבע סופית (בש"ח) בהסכם המכירה - החשיפה לסיכון של התייקרות עלות הבנייה היא של היזם. במצב שבו מחיר הדירה אינו נקבע סופית (בש"ח) בהסכם המכירה אלא מוסכם בין הצדדים שהוא יחושב בדיעבד לפי מדד כלשהו שמשקף שינויים אפשריים של עלות הבנייה - החשיפה לסיכון של התייקרות עלות הבנייה היא של הרוכש.

מהן האפשרויות העקרוניות לקבוע את מחיר הדירה?

האפשרות הראשונה (והפשוטה) היא לקבוע מחיר סופי (בש"ח) לדירה. קביעת מחיר סופי היא אינטרס של הרוכש, שחושש בדרך-כלל מהתייקרות מחירי הדירות (או עלות הבנייה): זהו בוודאי אחד המניעים לכך שהחליט לרכוש דירה שבנייתה טרם הסתיימה. הבעיה עם אפשרות זו היא שאם המחיר הסופי נקבע מראש, ובהינתן שבניית הדירה האמורה עשויה להימשך תקופה ארוכה - כל החשיפה לסיכוני ההתייקרות של עלויות הבנייה חלה על היזם.

האפשרות השנייה היא לקבוע בהסכם ההתקשרות מחיר בסיסי לדירה המתבסס על הנתונים והתחשיבים המעודכנים למועד הרכישה, אבל להטיל על רוכש הדירה לשאת בכל התייקרות של העלויות בפועל - סוג של תמחור בשיטת  +COST. מאחר ששיטה זו מסורבלת מעט להתחשבנות (היא מחייבת מערכת אמינה של ניטור והתחשבנות ספציפית לכל דירה) - היא אינה מתאימה לעיסקת רכישה של דירה בודדת, ולכן במקום להסתמך על עלות הבנייה בפועל של הדירה הספציפית נראה הגיוני יותר להצמיד את מחיר הדירה הבסיסי למדד תשומות הבנייה למגורים שמשקף את ההתייקרות הממוצעת במשק של תשומות הבנייה. כל החשיפה לסיכון ההתייקרות של עלויות הבנייה חלה בשיטה זו על הרוכש.

מהי השיטה הנהוגה בישראל?

ברוב העיסקאות של רכישת דירות שבנייתן טרם הושלמה השיטה שנהוגה בישראל היא עירוב של האפשרות הראשונה (קביעת מחיר סופי לדירה) והשנייה (הצמדת מחיר הדירה למדד עלות הבנייה): מחיר הדירה (בש"ח) נקבע אמנם מראש בהסכם המכירה, אבל יתרת התשלומים (מעבר לתשלום שבוצע במועד החתימה על ההסכם) צמודה למדד תשומות הבנייה. זוהי קומבינציה מוזרה לפיה תחולת החשיפה לסיכון של התייקרות עלות הבנייה תלויה בלוח התשלומים של הרוכש: הרוכש יכול לצמצם את חשיפתו לסיכון של התייקרות עלות הבנייה על-ידי הקדמת התשלום, ואז החשיפה לסיכון של התייקרות עלות הבנייה תחול על היזם.

 מהי התוצאה של השיטה הקיימת?

השיטה הנהוגה בישראל יוצרת מציאות מורכבת. מנקודת מבטם של הרוכשים, הם צריכים למעשה לקבל החלטת השקעה (במידה שההחלטה לגבי מועדי התשלום נתונה בידיהם): להשאיר את כספם בידיהם כשהוא מושקע בינתיים באפיק השקעה כלשהו שבחרו, או להקדים תשלומים ליזם ובכך להתגונן מהסיכון של התייקרות עלות הבנייה. 

מנקודת מבטם של היזמים, החשיפה לסיכוני התייקרות של עלות הבנייה לא באמת גודרה. אם הרוכשים בחרו להקדים את תשלומיהם - היזמים חשופים לסיכון של התייקרות עלות הבנייה. אין להם דרך להתגונן מפני התייקרות עלות הבנייה (באמצעות כלי פיננסי) ונסתמה האפשרות 'לגלגל' התייקרות זו על רוכשי הדירות. אם, לעומת זאת, הרוכשים שילמו מראש רק חלק ממחיר הדירה - היזמים יכולים לכאורה לגלגל את תוספת העלויות על הרוכשים. אלא שיכולתם זו איננה מגדרת את הסיכון: אין שום קשר בין חשיפתם לסיכון של התייקרות עלות הבנייה לבין העובדה שיש להם נכסים (תקבולים עתידיים) הצמודים למדד תשומות הבנייה. ייתכן שיתרת התקבולים העתידיים שלהם גדולה מיתרת התשלומים הצפויים, בגלל שימוש בהון עצמי ובאשראי בנקאי בשלבים המוקדמים של הפרויקט, ואז עלייה בלתי צפויה של מדד תשומות הבנייה יוצרת להם רווחים (התקבולים הצפויים, הצמודים למדד, עולים על התשלומים הצפויים), ולהיפך. זהו, כפי שנראה בהמשך, הרקע ליוזמה הפוליטית החדשה וללחץ הציבורי שמפעיל אותה.

אז על מה כל ההתרגשות? ולמה עכשיו?

מדד מחירי תשומות הבנייה למגורים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הוא מדד חודשי העוקב אחר "השינויים החלים במשך הזמן בהוצאה הדרושה לקניית "סל" קבוע של חומרים, מוצרים ושירותים המשמשים לבניית בתי מגורים, והמייצג את הרכב הוצאות הבנייה של קבלנים וקבלני משנה". משקלות הקבוצות השונות במדד הם שכר עבודה (43%), חומרים ומוצרים (44%) והוצאות כלליות (13%). הבעיה שהעלתה את הנושא לתודעה הציבורית וגרמה ליוזמה הפוליטית קשורה להתפתחות המדד בשנים האחרונות: קצב ההתייקרות של עלויות הבנייה גבוה כבר מספר שנים מקצב העלייה של מדד המחירים לצרכן.

הגרף הבא מציג את התפתחות מדד המחירים לצרכן (קו ירוק) ואת זו של מדד תשומות הבנייה למגורים (קו כחול). אנחנו למדים מהגרף שלאחר שנים שבהן שני המדדים נעו במסלול קרוב זה לזה - הם החלו להתבדר. כך, אם נסתכל על הנתונים מתחילת 2014 ועד לסוף 2021, נראה שבעוד שמדד המחירים לצרכן עלה במצטבר ב-2.5% - מדד תשומות הבנייה למגורים עלה במצטבר ב-15%. לא מדובר לכן על "רעש" או תנודתיות אקראית, אלא על הבדלי מגמה.

נתונים לגבי ההתייקרות השנתית (אחוזים במהלך כל שנה) מובאים בגרף השני, להלן. אנו למדים מהגרף שלמרות שקצב עלייתו של מדד תשומות הבנייה למגורים היה גבוה בכל אחת מהשנים מזה של מדד המחירים לצרכן, האירוע של 2021 היה חריג: בעוד שמדד המחירים לצרכן עלה במהלך השנה ב-2.8% (עדיין בתחום היעד האינפלציוני שנקבע לבנק ישראל) - מדד תשומות הבנייה למגורים עלה באותה תקופה בשיעור כפול מכך, 5.5%. זהו הבדל משמעותי, שיש לו השפעה ניכרת על תשלומי רוכשי הדירות שבנייתן טרם הושלמה.

למה גורמת התייקרות עלויות הבנייה?

בניגוד למה שנטען בחלק מאמצעי התקשורת בעקבות פירסום המדד, מדד תשומות הבנייה אינו הקטר הדוחף את מחירי הדירות בישראל: מחירי הדירות עלו בשנה האחרונה בשיעור כפול מזה של המדד, בגלל עודף ביקוש לרכישת דירות. הקטר של מחירי הדירות איננו נמצא מאחור אלא מלפנים: בצד הביקוש. אם כך, מהו הנזק שכן נגרם על-ידי עלייתו של מדד תשומות הבנייה למגורים?

הבעיה היא שיתרת התשלומים של רוכשי הדירות שבנייתן טרם הושלמה הולכת וגדלה לאחר שחתם הסכם רכישה. במקרה של שנת 2021 אנו רואים שיתרה זו גדלה בשיעור של 5.5%. זה אומר שעלות הדירה לרוכש איננה זו שנקובה בהסכם הרכישה: היא ממשיכה לצמוח בתקופה שבין מועד הרכישה למועד קבלת המפתח לדירה וסיום התשלומים. 

כיצד יוכל הרוכש להדביק את הדירה 'הבורחת'? מהיכן יוכל לגייס את מקורות המימון הדרושים? הוא יכול להגדיל את ההון העצמי שהוא משקיע בדירה. הוא יכול, לחילופין, לבקש מהבנק להגדיל את הלוואת המשכנתה כך שתספיק למימון הדירה שמחירה התייקר ובלבד שהגדלת סכום ההלוואה תאושר על-ידי הבנק. מניסיוני, הבנקים קובעים מדדי סיכון (סיכון הלווה) המתבססים דווקא על המחיר החוזי של הדירה - לא זה המעודכן להשתנות מדד תשומות הבנייה.

היוזמה הפוליטית

ההצעה לתיקון חוק המכר (דירות) הפכה בשבוע האחרון מהצעת חוק פרטית להצעת חוק ממשלתית, וככזו היא עוברת בימים אלו הכנה במשרד הבינוי והשיכון. איננו יודעים עדיין אילו שינויים יוכנסו על-ידי משרד השיכון בהצעת החוק לקראת הבאתה מחדש לאישור הכנסת, אבל המסר המקורי של יוזמי ההצעה חשוב: הם מתייחסים בעיקר לעיסקאות מכירה שבהן לוח התשלומים כולל רק שני תשלומים, כאשר התשלום הראשוני הוא קטן-יחסית (20%) והתשלום השני (80%) משולם עם קבלת המפתח לדירה. בלוח תשלומים מעין זה, הנהוג בעיסקאות מסוג pre-sale (עיסקאות בהן היזם מציע למכירה מספר מצומצם של דירות בשלב מוקדם מאד של הפרויקט), פרק הזמן החולף ממועד הרכישה למועד קבלת המפתח יכול להיות 3-4 שנים, במהלכן יתרת התשלומים צמודה למדד תשומות הבנייה. התוצאה היא שחוב שגדול משמעותית מעלות הבנייה האמיתית (וכולל גם חלק מעלות הקרקע) צמוד למדד תשומות הבנייה. זה יכול היה להיות פרט טכני אילו מדד תשומות הבנייה ומדד המחירים לצרכן היו מתנהגים באופן דומה. זה הופך לנושא משמעותי כשמדד תשומות הבנייה 'בורח', כפי שקרה בשנים האחרונות ובעיקר ב-2021: יתרת התשלומים העתידיים של הרוכשים הולכת וגדלה ואיתה עלות הדירה.

למרות שלא הצלחתי לרדת לעומקה של הצעת החוק (וייתכן שפרטים בתוכה עוד ישתנו עד לאישורה הסופי), נראה שכוונת יוזמי ההצעה היא להגביל את חלק החוב שיהיה צמוד למדד תשומות הבנייה לעלות הישירה של הבנייה, שהיא לדבריהם 5,500 ש"ח למ"ר בממוצע. זה אומר שיתרת התשלומים שתהיה צמודה למדד תשומות הבנייה למגורים תהיה מוגבלת לכפולה של שטח הדירה הנרכשת ב-5,500.

הערכה

חוק המכר (דירות) זקוק לחשיבה מחדש. העילה לצורך לחשיבה מחדש איננה העובדה שבשנת 2021 מדד תשומות הבנייה עלה ב-2.7 נקודות אחוז מעבר למדד המחירים לצרכן - זהו אירוע שולי, שאינו מצדיק את ההמולה הפוליטית מלבד הניסיון הפופוליסטי של רשימות פוליטיות להצטייר כמושיעות את מעמד הביניים. העילה לצורך לחשיבה מחדש היא שחוק המכר (דירות) מקדש נוהג פסול שהשתרש בישראל, של מכירת דירות שבנייתן טרם הושלמה. נוהג זה הוא החטא הקדמון. הוא גורם ל'חריקות' ולעיוותים רבים, וחוק המכר עוסק בעיקר בהחלקת עיוותים אלו והעלמתם. הריטואל הקבוע של 'שיוף' החוק מעת לעת כדי להתאימו ל'חריקות' המתגלות הוא מיותר. על כך - ברשימה הבאה.

רשימה משותפת: דילמת התמ"א: כיצד ניתן להבטיח את חיזוק המבנים שבאמת מועדים לפורענות? - פרופ' דני בן-שחר*

 

לאחרונה עבר בקריאה ראשונה בכנסת מתווה תמ״א 38 מתוקן, בהובלת שרת הפנים איילת שקד, שעיקריו הצעת חלופות שונות לזכויות הבנייה שיוענקו מכוח התמ״א ומיסוי ההשבחה, באופן שיעשיר את קופת העירייה. נראה כי התיקון המדובר, כמו אלה שקדמו לו בעבר, מחמיץ פעם נוספת את המטרה העיקרית והאקוטית שהביאה את ממשלת ישראל להנהיג את התמ״א במקור – חיזוק מבנים כנגד רעידות אדמה. גם התיקון העומד עתה על המדוכה ישאיר דווקא את אותם אזורים הצפויים להינזק ביותר מרעידת אדמה מחוץ למעגל יישום התמ״א. 

לפי דו״ח ועדת הכנסת המיוחדת לבדיקת ההיערכות לרעידת אדמה, על ישראל להיערך לרעש אדמה בעוצמה של 7.5 בסולם ריכטר שמוקדו בבית שאן, ושכתוצאה ממנו צפויים להיהרס 10,000 מבנים, 20,000 נוספים יסבלו נזקים כבדים, יותר מ- 350,000 איש יפונו מבתיהם, מספר ההרוגים יגיע לכ-16,000 וכ-6,000 יפצעו קשה. עיקר הנזק צפוי לאורך השבר הסורי-אפריקאי, עם שלוחה בעמק בית-שאן לכיוון עמק יזרעאל והר הכרמל. כוונתה המקורית של תמ״א 38 הייתה, כאמור, לצמצם במידה ניכרת את הנזקים הללו.

העיקרון המנחה של תמ"א 38 הוא לתמרץ בעלי דירות בבניינים שנבנו לפני שנת 1980 לחזק את המבנים שבבעלותם כנגד רעש אדמה על-ידי הענקת זכויות בנייה נוספות – הרחבה של שטחים קיימים ובנייתן של קומות נוספות – בתמורה לחיזוק הבניין כנגד רעידת אדמה. הקומות הנוספות תועברנה ליזמים בתמורה לחיזוק המבנה, הרחבתו והשבחתו. אלא שלתמ״א 38 אין ישימות כלכלית דווקא באותם אזורים הצפויים להינזק ביותר מרעידת האדמה. השיטה של מתן זכויות בנייה כנגד חיזוק המבנה פועלת היטב אך ורק באזורים בהם מחירי הדירות (למ"ר) גבוהים דיים. באזורים אחרים אין במימוש זכויות הבנייה כדי לכסות את עלות החיזוק וההשבחה. בהתאם, הצלחת תוכנית תמ״א 38 ניכרת רק באזורי הביקוש ומותירה את אזורי הסיכון תחת איום אקוטי של נזק חסר תקדים כתוצאה מרעידת אדמה אפשרית.   

כיצד ניתן לתקן היום את עקרונות תמ״א 38 באופן שיביא בסופו של דבר לחיזוק המבנים באותם אזורים בהם אין לה עתה היתכנות כלכלית, ויצמצם בכך את הנזקים הצפויים מרעידת אדמה בישראל? יש לשים לב, שתמ״א 38 פועלת בהצלחה באזורי הביקוש הואיל וערכן של זכויות הבנייה המוענקות מכוח התמ״א עולה ככל שהדירה נמצאת באזור בו הקרקע יקרה יותר. כך יוצא אפוא, שבמתכונתה הנוכחית מציעה תמ״א 38 למשקי הבית בישראל סובסידיה רגרסיבית: לבעלי דירות יקרות יחסית, אשר להם על פי רוב גם הכנסות גבוהות יותר, מעניקה התוכנית ״מתנה״ בדמותן של זכויות בנייה יקרות ערך, בעוד שלבעלי הדירות באזורי הסיכון ערכה של ״המתנה״ אפסי, ולפיכך אינו מתמרץ את חיזוק המבנים.

מדוע, אם כן, לא ליצור מצב שההשבחה הנוצרת בגין זכויות בנייה נוספות המוענקות לבעלי הדירות באזורי הביקוש תנוצל למימון חיזוקם של המבנים באזורי הסיכון? שיתופם של בעלי הדירות באזורי הסיכון בעוגת הסובסידיה שניתנת לבעלי הדירות באזורי הביקוש אינו רק מהלך הוגן מבחינה חברתית, אלא גם יאפשר לתמ״א 38 להפוך למנוע לחיזוקם של המבנים באזורים המועדים לנזק הרב ביותר. 

בהתאם, אנו מציעים כי ההשבחה שנוצרת ממימוש תמ״א 38 באזורי הביקוש תמוסה באופן שתקבולי המס יהוו מקור למימון חיזוק המבנים שאינם באזורי הביקוש. שיעור המס, אזורי הביקוש שימוסו והאזורים שייהנו מהמס שיצטבר לצורך חיזוק המבנים בפריפריה, יוגדרו במסגרת יישום התמ״א המעודכנת. בכל מקרה, התמורה ליזמים שיחזקו את המבנים במקומות מחוץ לאזורי הביקוש תתקבל הן מניצול זכויות הבנייה הנוספות באותם מבנים והן מתוך הקרן שתצטבר כאמור ממסי השבח שיאספו מאזורי הביקוש.   

זאת ועוד, כדי לקדם את חיזוק המבנים בישראל בהקדם האפשרי, יש לנצל את תיקון התמ״א גם כדי לצמצם את הרוב הנדרש מבין בעלי הדירות עבור יציאה של פרויקט לדרך. פרויקטים רבים ״נתקעים״ לאורך השנים בגלל חילוקי דעות בין בעלי הדירות לגבי אופן חלוקת עוגת הסובסידיה הכרוכה בפרויקט. הקטנת הרוב הנדרש להחלטה בדבר יציאה לדרך של הפרויקט תקדם במהירות מספר גדול יותר של פרויקטים לחיזוק מבנים. 

סוגיה נוספת אליה תתייחס התמ״א המתוקנת שאנו מציעים נוגעת לפער בין הצורך המיידי לחיזוק המבנים באזורי הסיכון לבין משך הזמן עד שיצטברו די מקורות למימון מתוך מיסוי הפרויקטים באזורי הביקוש. פתרון אפשרי לכך יהיה במימון ״מגשר״ של המדינה לפחות בכל הנוגע לחיזוק בסיסי כנגד רעידת אדמה באזורי הסיכון, כאשר במסגרת ההסדר, לבעלי הדירות תהיה האפשרות להרחיב את תכולת הפרויקט מעבר לחיזוק הבסיסי כך שתכלול גם השבחה נרחבת של המבנה. סוגיה עקרונית זו תטופל ותיפתר כאמור במסגרת התמ״א המתוקנת. 

לסיום, יש לזכור שחלפו למעלה מ-15 שנים מאז הונהגה תמ״א 38 לראשונה. מאז, בניינים שנבנו לפני יותר מ- 60 שנה המשיכו להתבלות ולרבים מהם נדרשת היום הריסה ובנייה מחדש – הן במרכז הארץ והן בפריפריה. ניתן לפיכך להחיל את העקרונות המוצעים לעיל גם על תכניות התחדשות עירונית כגון פינוי-בינוי. דהיינו, שההשבחה שנוצרת מפרויקטים של התחדשות עירונית באזורי הביקוש תתחלק בין בעלי הדירות באזורים אלה לבין אלו שאינם באזורי הביקוש, כך שמס השבח שייגבה מאזורי הביקוש יצטבר בקרן לטובת תימרוץ התחדשות עירונית בפריפריה. המנגנון האמור לא רק שיסייע בפתרון בעיית חיזוק המבנים וההתחדשות העירונית באזורים שאינם אזורי ביקוש באופן יעיל והוגן, אלא גם יענה על הצורך להגדיל בצורה משמעותית את מספר יחידות הדיור בישראל – באזור המרכז ומחוצה לו – שאוכלוסייתה תמשיך לצמוח בשיעורים ניכרים בעתיד לבוא. 

* פרופ׳ דני בן-שחר הוא חבר סגל בפקולטה לניהול ע״ש קולר באוניברסיטת תל אביב ומכהן כראש מכון אלרוב לחקר הנדל״ן בפקולטה. הרשימה פורסמה בעיתון "ישראל היום" (כאן)

משבר הקורונה: המדיניות הכלכלית הנדרשת

 

ברשימה הקודמת מנינו שלושה נזקים כלכליים שנגרמו על-ידי מגפת הקורונה (ראו כאן): 1) אובדן התוצר שנוצר על-ידי השבתה חלקית של עסקים; 2) העובדה שהנזק היה א-סימטרי וגרם לקריסה אקראית של עסקים פרטיים ולפגיעה לא-מידתית בחלק ממשקי הבית; 3) הפגיעה בשרשראות האספקה שנגרמה עקב יציאתן מסינכרוניזציה, פגיעה שעתידה כנראה להימשך עוד זמן-מה. ברשימה הנוכחית נעסוק בשאלה באלו צעדים כלכליים על הממשלה לנקוט כדי להפחית את הנזק הכלכלי.

סעד לאובדן תוצר: ניהול הביקוש

האפקט הבולט של מגפת הקורונה על המשק הוא תת-ייצור ואבטלה, אם בגלל סגירה חלקית של קווי ייצור שנובעת ממיגבלת היצע (כוח אדם) ואם בגלל נקיטת צעדי זהירות מצד יצרנים החוששים מירידה של הביקושים. התגובה הממשלתית המקובלת להופעתו של מיתון כלכלי היא, בצדק, מדיניות מוניטרית מרחיבה, ובמקרה הספציפי של מגפת הקורונה - גם פיצויים ישירים חד-פעמיים לעסקים שנפגעו ולמשקי בית שנקלעו לאבטלה. 

בכך לא מוצו הכלים שבידי הממשלה. מצב שבו הביקוש הפרטי נפגע הוא מצב מסוכן בגלל האפשרות להתפתחותו של 'אפקט דומינו': תגובה מצמצמת מצד הסקטור הפרטי היצרני שתיצור תגובת-שרשרת של התכווצות. במצב כזה, על הממשלה להפעיל ביקוש (מלאכותי, לכאורה) שירגיע את חששות הסקטור הפרטי מפני מיתון וישכך את תגובת השרשרת הבעייתית. האפיק המקובל להגדלת ביקוש זו הוא ההשקעות הממשלתיות: הפעלתן והאצתן של תוכניות קיימות של השקעות בתשתית. לא רק שהפעלת תוכניות השקעה היא צעד שיקטין את הסיכון שהמשק יגלוש למיתון - זוהי אפילו הזדמנות, לנצל האטה כלכלית להאצת ביצוען של תוכניות מגירה ממשלתיות שקשה לבצען בתקופות של גיאות כלכלית. 

הקריאה לשימוש באמצעים פיסקליים (תקציב הממשלה) מרחיבים נתקלת, כמעט אוטומטית, בהתנגדות מצד אנשי משרד האוצר. זה טבעי: אנשי משרד האוצר אמונים על שמירה על 'משמעת תקציבית' בסקטור הציבורי. הם אחראים להקצאת מסגרת התקציב הכוללת בין השימושים השונים תוך שמירה מפני חריגה ממיגבלת הגירעון הממשלתי. לחם חוקם הוא בלימת יוזמות פוליטיות עקשניות הקוראות 'להיטיב עם העם' תוך חריגה ממיגבלות התקציב: הם 'קורעים מסכות'. אלא שמצבים מיוחדים קוראים לצעדים מיוחדים, ומדובר במקרה זה במצב כלכלי שמחייב אותנו לשנות סדר עדיפויות: יותר חשוב כעת לממשלה לצמצם את הנזק הכלכלי שעלול להיגרם בעקבות מגפת הקורונה מאשר לשמור על כללי 'משמעת תקציבית'. ואכן, בשנתיים האחרונות ממשלות שונות בעולם סטו ממסורת של ניהול פיסקאלי אחראי ויצרו חריגות תקציביות בולטות שהגדילו את החובות הממשלתיים. השאלה היא, עדיין, מהי מידת ההתערבות הנכונה. ההתנגדות האינסטינקטיבית של אנשי משרד האוצר ועוצמתם היחסית בשולחן הדיונים עלולים לגרום לכך שהממשלה תתקשה להפעיל את מלוא המאמץ הנדרש.

סעד לפגיעה האסימטרית: צעדים חלוקתיים

אין סיבה, לא כלכלית ולא חברתית, לקבל את הפגיעה הדיפרנציאלית שגרמה מגפת הקורונה. כלכלית - כי לא מדובר ב-'הרס יצירתי', תהליך דרוויניסטי לגיטימי של 'ניכוש' עסקים כושלים לטובת המשק כולו; חברתית - כי מדובר בפגיעה אקראית ואין לקבל אותה בגלל שיקולים של סולידריות וערבות הדדית. זכרו: היום - זו מגפת קורונה; מחר - זה רעש אדמה או אסון אקולוגי או מלחמה. לכן יש לנקוט בצעדים חלוקתיים שמהותם פיזור של עוצמת החבטה החיצונית בין כלל הציבור, צעדים שיציעו תמיכה נדיבה, מצילה, לנפגעים ממגפת הקורונה ומהשלכותיה הכלכליות.

זו אינה צריכה להיות יוזמה פרטית של ראש ממשלה רחום או של שר אוצר שנלחם על רייטינג פוליטי. זו צריכה להיות הכרעה חברתית ברורה, זה צריך להיות עיקרון: כולנו שותפים בעולם שיש בו סיכונים, ולא נפקיר לגורלם פרטים מתוכנו שנפגעו ממשבר. זה אומר שמשקי בית שנקלעו לאבטלה יזכו לתמיכה שתאפשר להם לשמור על תנאי מחייה סבירים עד שהמשבר יחלוף. זה אומר שעסקים שנקלעו לקשיים כלכליים בגלל ירידה מחזורית של הכנסותיהם יזכו לתמיכה מתאימה שתאפשר להם לשרוד את המשבר. אנשים פרטיים ובעלי עסקים אינם צריכים לפרוץ בבכי בעת ראיון מצולם ולא להפגין ברחובות כדי לזכות לקבל סיוע כלכלי: זה צריך להיות מובן מאליו, והזכאות לסיוע צריכה להיקבע על בסיס אובייקטיבי.

תשאלו: מניין נממן את התמיכה בנפגעי המשבר? חשוב להבין שהמימון לא יגיע מ-"הכיסים העמוקים של הממשלה", כי לממשלה אין בכלל כיסים: היא יכולה רק להכניס יד לכיסים שלנו. לכן נטל הסיוע לנפגעים יוטל בהכרח על הציבור. אז לפני שהתקשורת תרוץ לצלם נכים, משפחות חד-הוריות וניצולי שואה הסובלים מעוני מרוד כדי לשכנע אותנו שאין באמת ממי לקחת - זכרו שאין ברירה, ושיש שכבות אוכלוסייה רחבות שלא נפגעו כלכלית מהמשבר הכלכלי ויכלו לספוג מיסוי אד-הוק שתפקידו לחלוק בנטל. דיון בהצעות מיסוי מפורטות לא יובא כאן מסיבות ברורות.

סעד ליוקר המחייה: עידוד התחרות בשווקים

הדיון הציבורי על יוקר המחייה בישראל המתנהל כבר למעלה מעשור מוביל לפתרונות-דמה כמו הדרישה הציבורית להפחתת מיסים. זוהי דרישה שמקורה בחוויה היסטורית, מימים רחוקים שבהם המשק הישראלי היה עדיין קטן ולא מפותח והוצאות הביטחון היוו נטל כבד וחייבו מיסוי דרקוני. העולם השתנה. נטל המס הממוצע בישראל הוא כיום נמוך יחסית למדינות מפותחות ואינו יכול להוות נימוק ליוקר המחייה הגבוה. "הצלחה" של הלחץ הציבורי להפחתת מיסים לא רק שלא תסייע להפחתת יוקר המחייה אלא היא תקטין עוד יותר את המקורות העומדים לרשות הממשלה למימון הצריכה הציבורית, או תגרום להגדלת הגירעון והחוב הממשלתי ולפגיעה ביציבות הפיננסית של המשק. את התשובה ליוקר המחייה בישראל יש לחפש במקום אחר: בקיום ריכוזיות-יתר בחלק מהשווקים בישראל. מישהו כאן מרוויח יותר מידי: ריכוזיות זו מאפשרת לחלק מהמגזר הפרטי להפיק רווחי-יתר. המסקנה שלנו צריכה להיות עידוד התחרות בכל השווקים, מניעת ריכוזיות-יתר ככל האפשר, ופיקוח על מחירים בענפים הסובלים מריכוזיות.

ניתן אולי להתנחם בעובדה שהמשק הישראלי נקלע מלכתחילה למצב של חוסר תחרות בשל אוסף של כוונות נאצלות: הגנה על החקלאות, עידוד ההתיישבות באזורי ספר, עידוד תעשיות-ינוקא, עידוד תעסוקה באזורי פיתוח, תמיכה ביצוא, תמיכה בתעשיות המייצרות תחליפי יבוא ("כחול-לבן"), ואולי גם רצון לאפשר לתעשיות הצעירות המוכוונות לתחרות בינלאומית לנצל יתרונות לגודל בשוק המקומי. אלא שמסתבר שרוב הצעדים הנגזרים מכוונות נאצלות אלו הם משחיתים: הם ממכרים, הם מונעים התייעלות, הם גורמים לריכוזיות ומצמצמים את התחרות, הם תומכים בקרטליזציה של השווקים המקומיים, והם מגוננים על התעשייה המקומית מפני יבוא מתחרה. בגדול - הם מונעים את המשק מלעבור תהליכים קריטיים של התייעלות, ובדרך הם מאפשרים לחלק מהיצרנים לגזור לעצמם נתח גדול מידי מהעוגה הלאומית.

לא משנה על איזה סימפטום של ריכוזיות תתמקדו: היכולת של יצרנים מקומיים להפלות מחירים בין קבוצות צרכנים מקומיות או בין הקונים בארץ ובחו"ל, היכולת של יבואנים בלעדיים לגזור קופון מטורף על היבוא, היכולת של רשתות שיווק להכתיב מחירים מופקעים לתוצרת החקלאית שקנו בזול מהחקלאים, הקופונים שגוזרת רשות שדות התעופה (או רשות הנמלים) תמורת המעבר במתקניה, השכר הגבוה-מידי של עובדי הבנקים, רמת השירות המחפירה של רשות הדואר - כל אלו הם סימפטומים של אותה בעיה. כולם מעידים על כך שלא קיימת תחרות מספקת בשווקים מסוימים, ושמצב זה מנוצל על-ידי גורמים מסוימים להפקת רווחי-יתר. אין סיבה, לכן, לקבל את ההתפתלויות של הדרג הפוליטי שמבטיח הורדת מיסוי (או סבסוד דלק): לא המיסוי גרם ליוקר המחייה, הפחתתו לא תסייע לפתרון הבעיה, ובדרך נרוקן את הקופה הציבורית ונדרדר עוד יותר את השירותים הציבוריים.

מה כן יכול לסייע להפחית את יוקר המחייה? חשיפה של המשק לתחרות מחו"ל, מלחמה נחרצת במונופולים (ומניעת הפרטה של מונופולים), פיקוח הדוק על מחירים בכל שוק שבו קיימת ריכוזיות-יתר, הכבדה על מיזוגים בין מתחרים מקומיים, עידוד לכניסת מתחרים חדשים בכל שוק מקומי, פירוק פירמידות אחזקה, דיסאינטגרציה (אופקית ואנכית) של חברות ענק ישראליות וניטור שיטתי של מידת התחרות בתחומים שונים. אפילו שר הממונה על התחרות אינו רעיון בלתי-סביר.

סעד לפגיעה בשרשרת האספקה: חיזוק ההנהגה המקצועית

אנו נמצאים כיום בתקופה מוזרה, שבה ערפל כבד שורה על המערכת הכלכלית. תוך מעט יותר משני עשורים חווינו שלושה משברים כלכליים בינלאומיים (משבר ה-'דוט.קום', המשבר הפיננסי העולמי שנגרם בעקבות משבר המשכנתאות האמריקני, והמשבר הנוכחי שנגרם על-ידי מגפת הקורונה). הריבית צנחה לרמה חסרת-תקדים וגרמה לסערה בשווקים הפיננסיים ולהתנפחות בועת נכסים שמסכנת את היציבות העולמית (בעיקר על רקע האפשרות שהריבית תעלה בשנה הקרובה ושעלייתה תהייה מלווה בהתרסקות בבורסות לניירות-ערך). מגפת הקורונה יצרה זעזוע סייסמי שפגע בסינכרוניזציה של המשק הגלובלי וגרם לבעיות בשרשרת האספקה ולזעזועי מחירים. לראשונה מזה עשורים, התחדש חשש מפני תחייתה של האינפלציה. ועל כל אלו ראוי להוסיף את הערפל הרפואי סביב התפתחותה האפשרית של מגפת הקורונה בשנה הקרובה והשפעתה על הפעילות הכלכלית, ואת הערפל הגיאופוליטי סביב מוקדי המתיחות בין סין לארה"ב ובין רוסיה לאוקראינה. ייתכן שהשמש תזרח מבעד לעננים. אבל ייתכן שזו 'שעה אפלה'.

בשעה שכזו, אנו זקוקים להנהגה אמיצה. אין לצפות מהדרג הפוליטי שימלא את תפקידו בכוחות עצמו: הוא זקוק לנבחרת ניהולית-מקצועית משובחת, שתבצע את תפקידה המקצועי היטב ותתמוך בתהליכי קבלת החלטות על בסיס הערכת מצב נכונה והבנה של מרחב האפשרויות. דרושה עבודת מטה אמיתית: יש מספיק ערפל אמיתי סביבנו - אין צורך בכאוס מעשה-ידי-אדם. זה הזמן לשקם את ה- civil service הישראלי שנהרס בשנים שבהן דרישה לנאמנות פוליטית החליפה את הדרישה למקצועיות וממלכתיות. זה הזמן להחליף את המשרתים ב'משרות האמון' בבעלי מקצוע. זה כבר החל בחלק מהמערכות הציבוריות, וזה חייב להימשך גם להנהגה הכלכלית. 

זה לא ימנע אינפלציה, תנודות מחירים שמקורן בזעזוע של שרשראות האספקה או עליית מחירי דירות. אבל זה ימנע מצב שבו גשר הפיקוד נמצא בידיים לא-מוכשרות, שאחיתופל מכביר עצות כלכליות, שהשיקולים לקבלת החלטות הם בעיקר פוליטיים, או שיחצ"נים מכתיבים את סדר היום הכלכלי. זה ימנע ואקום מקצועי שמושך אליו ויכוחי סרק שטחיים. זה אולי יחזיר אמון ציבורי בהנהגה הכלכלית - מרכיב כל-כך חשוב בסיכוי להצלחת מהלכים כלכליים. יש מספיק ענני סערה באופק - בואו נשלח למערכה נבחרת מקצועית ועניינית ונקווה לניווט מוצלח.

משבר הקורונה: הנזק הכלכלי

 

לפי נתוני אנליסטים שונים, הגל החמישי של COVID-19 בישראל עבר כבר את נקודת השיא שלו ומתקרב לסיומו. הגל - לא המגפה: האירוע של מגפת הקורונה טרם הסתיים כנראה, ואנחנו נכנסים לשנה השלישית שלו. מה שהולך ומתחוור הוא הנזק הכלכלי שספג המשק בשנתיים אלו. להלן מספר נקודות על מהות הנזק.

נזק כלכלי ראשון: אובדן תוצר

מגפת הקורונה גרמה להאטה של הפעילות הכלכלית במשק - ירידת התוצר. את ההמחשה הטובה ביותר לאופייה של הפגיעה בתוצר מצאתי בגרף שנכלל במחקר שפירסמו שני כלכלנים של בנק ישראל (ראו הודעה לעיתונות של בנק ישראל, כאן). בעבודת מחקר משותפת של טים גינקר וד"ר טניה סוחוי הם פיתחו מודל חדש המכוון לתת תמונה חדה יותר של מצב הפעילות המשקית בזמן אמת. היתרון של המודל הוא ביכולתו לספק רזולוציה חודשית (נתוני התוצר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מתפרסמים רק בתדירות רבע-שנתית) ובפיגור קצר מזה המקובל לגבי נתוני החשבונאות הלאומית. אנו נשתמש בגרף שפירסמו השניים למטרה מוגבלת: כדי להמחיש את אופי והיקף הנזק הכלכלי שנוצר בשנתיים האחרונות. 

הגרף מציג את התוואי בו התפתח התוצר בפועל בשנים 2020-2021 בהשוואה לתוואי תיאורטי (המוצג בגרף בקו מקווקוו) שמציג מה שצפוי היה לקרות אילו התוצר היה ממשיך להתפתח לפי המגמה ששררה לפני משבר הקורונה. זהו תרגיל מחשבתי שמקובל על כלכלנים בבואם להציג נזק כלכלי (הפסד תוצר) שנוצר בתקופות של מיתון כלכלי: השוואה של תוצר בפועל (מה שהיה) לתוצר פוטנציאלי (מה שהיה קורה אילולא). אנו למדים מהגרף שבגל הראשון של המגפה הייתה הפגיעה הכלכלית עמוקה: המשק פעל באפריל 2020 ברמה של כ-84% מהתוצר הפוטנציאלי. לאחר מכן ובמהלך הגלים הבאים המשק למד להתמודד עם אילוצי הקורונה והצליח לתפקד ברמה של כ- 95% מהתוצר הפוטנציאלי. שתי נקודות מובלטות בגרף: האחת - למרות ההתאוששות הכלכלית הניכרת שהייתה בשנת 2021 בישראל ובעולם, המשק לא חזר עדיין למלוא הפעילות הפוטנציאלית שלו; השנייה - השטח ה"כלוא" בין שני הקווים מבטא את הנזק המצטבר שנוצר בשנתיים האחרונות. ממבט שטחי בגרף נראה שהפסד התוצר המצטבר (במונחי תוצר שנתי) הוא בתחום 10-15%, ושרובו התרחש בשנת 2020. זהו נזק אמיתי: גם חזרה לפעילות משקית מלאה לא תחפה עליו.

נזק כלכלי שני: הפגיעה האסימטרית

מעבר לעצם הפגיעה, בולט שמגפת הקורונה ואמצעי המדיניות שבהם נקטו ממשלות בתגובה גרמו לפגיעה לא-סימטרית במשק. ענפי-משק מסוימים סבלו מירידה חדה בפעילותם הכלכלית, בעוד ענפים אחרים נפגעו פחות (או כלל לא). הענפים שהפגיעה בהם בולטת הם התיירות, האירוח, המסעדנות, האמנות והבידור. עם זאת, המיפוי של הפגיעה הכלכלית איננו ניתן למיצוי על-ידי השיוך הענפי גרידא: קיימים איים של פגיעה.

הפגיעה הכלכלית במשקי הבית גם היא איננה סימטרית. משקי הבית שמקור פרנסתם נפגע סבלו מאובדן הכנסות ובחלקם נאלצו להתקיים על-ידי מיצוי עתודות פיננסיות או אף נטילת אשראי. לעומתם, ישנם משקי בית שהכנסותיהם לא נפגעו כלל (חשבו לדוגמא על עובדי הסקטור הציבורי, על פנסיונרים). 

שתי בעיות צריכות להטריד אותנו סביב הפגיעה (הכלכלית) הדיפרנציאלית של הקורונה: האחת - תהליך ההתחסלות של חלק מהמגזר הפרטי איננו תהליך שמתיישב עם העיקרון של טובת המשק בטווח הארוך ("הרס יצירתי") לפיו עסקים לא יעילים קורסים ומשחררים בכך גורמי ייצור לטובת עסקים חדשים; הפגיעה שנוצרה על-ידי אירוע הקורונה היא שרירותית, חד-פעמית, לא קשורה ליעילות כלכלית ולכן אין בה שום 'בשורה' קפיטליסטית שתצדיק אותה (או לפחות תרכך אותה). הבעיה השנייה - הפגיעה האסימטרית במשקי הבית מעלה שאלה חברתית, לגבי סולידריות ולגבי הצורך בערבות הדדית כדי למנוע (או לשכך) פגיעה נקודתית אקראית. הצעדים בהם נקטה הממשלה במהלך השנתיים האחרונות כדי לפצות משקי בית שנפגעו מהקורונה היו חלקיים בלבד.

נזק כלכלי שלישי: בעיות בתפקוד שרשרת האספקה

בעשורים האחרונים חווה העולם תהליך מתמשך של גלובליזציה. הגלובליזציה איננה רק המשך טבעי של התרחבות הסחר הבינלאומי, זו שאפשרה את הגדלת היעילות הכלכלית והרווחה במחצית השנייה של המאה ה-20: היא השלב המהותי הבא, יצירת מגרש משחקים גלובלי המאפשר קפיצת-מדרגה כלל-עולמית. ביטויה הוא העברה של קווי ייצור ממשקים שבהם שכר העבודה יקר למשקים שבהם שכר העבודה זול. תעשיות שלמות עברו ממדינות מפותחות למדינות לא-מפותחות, כשפירות המהלך הם עלייה מהירה ברמת החיים של כלל המשקים - הן המשקים המפותחים שתושביהם נהנו מעליית רמת החיים עקב הוזלת יוקר המחייה והן המשקים הלא-מפותחים שזכו לתהליך מואץ של תיעוש וצמיחה כלכלית. זהו החזון הקפיטליסטי של מסחר בינלאומי, ניצול יתרונות יחסיים של משקים לאומיים לטובת כלל האנושות. משחק של Win-Win. היכולת ליהנות מתהליך מואץ של גלובליזציה מותנית בהתייעלות והוזלה של ההובלה הבינלאומית ובשיתוף פעולה כלכלי בין מדינות. שני התנאים הללו אמנם התקיימו. כולנו נהנים מפירות הגלובליזציה בזכות העלייה של רמת החיים שהיא איפשרה. חלקנו נפגעים (תעסוקתית) מהגלובליזציה בגלל סגירת קווי ייצור מקומיים שהפכו ללא יעילים בגלל התחרות הבינלאומית.

מגפת הקורונה פגעה ישירות במודל הגלובליזציה. היא יצרה זעזוע סייסמי עולמי (הגרף של בנק ישראל שהובא לעיל מאפיין את הזעזוע בכל העולם). התגובה לנפילת הביקושים הייתה עצירה זמנית של ההובלה הבינלאומית (בעיקר זו הימית). כשהביקוש והייצור העולמי התאוששו וניסו לשוב לרמתם לפני המגיפה - הסתבר שהסינכרוניזציה נפגעה: נוצרו פקקים, עודפי ביקוש, מחסורים נקודתיים ותנודות מחירים חזקות של ההובלה הימית.

כולנו חווים את צווארי הבקבוק הללו כשאנו נתקלים בעיכובים ביבוא סחורות. כולנו חווים את העלאות המחירים שיוצרים צווארי הבקבוק, ואת החשש שמא לא מדובר רק בתופעות נקודתיות וזמניות של עליית מחירים אלא באפשרות להתעוררותה של מפלצת האינפלציה. אבל למרות שהמרחב התקשורתי שוקק פרשנויות ותחזיות פסימיות - איננו יודעים עדיין לפענח את התהליכים המתרחשים מול עינינו.

מה הלאה?

זוהי השאלה העיקרית המטרידה את כולנו. האם נחזור בקרוב למסלול חיינו הקודמים וסיוט הקורונה יצטרף לאלבום הזיכרונות שלנו, או שהעתיד לא יהיה דומה לעבר?

רפואית, נראה שמגפת הקורונה טרם הסתיימה. ייתכן שצפויים גלי הדבקה נוספים; ייתכן שצפויות מוטציות נוספות, מסוכנות, של הנגיף; ייתכן שהסכנה איננה מקומית אלא שוכנת מעבר לגבול: לדוגמא - שתתרחש התפרצות דרמטית של קורונה בסין (בגלל מדיניות "אפס קוביד" שהונהגה בה בשנתיים האחרונות, סין היא אסון פוטנציאלי). איננו יודעים.

כלכלית, ייתכן שהזעזועים הכלכליים שנוצרו בעולם בשנתיים האחרונות יגרמו להשפעות שליליות מתמשכות שיקרינו על העתיד. ייתכן שהמדיניות המוניטרית ההגנתית שבה נקטו ממשלות, שהציפה את השווקים בנזילות וגרמה להתנפחותן של בועות נכסים ולצבירת חובות-ענק - תגרום להתערערות של המערכת הפיננסית, לקריסות של מחירי נכסים ואולי אפילו לקריסתן של מדינות. ייתכן שעליית המחירים הכללית שאירעה ב-2021, שנתפסת עדיין כמונעת על-ידי לחצים זמניים ונקודתיים מצד ההוצאות (עליית מחירי ההובלה הימית, צווארי בקבוק לאורך שרשראות האספקה, עליית מחירי האנרגיה) - תהפוך לתופעה כללית של התחדשות האינפלציה.

העתיד איננו ברור. אפשר לדון בו, אם כי כדאי להימנע מאשליה: אין בכוחם של דיונים לפזר את הערפל האופף אותנו. מה שכן ניתן לעשות הוא לחשוב על איומים אפשריים ועל מדיניות ממשלתית שתתמודד עם איומים אלו. על כך - ברשימה הבאה.