"זכור את עמלק!"

 

ברשתות החברתיות אני נתקל בניסיונות של מתנגדי יוזמת החקיקה שמקודמת על-ידי ממשלת נתניהו להסביר לתומכי ה"רפורמה" שבניגוד לכותרת - זו איננה באמת רפורמה: היא לא באה להציע תיקונים לליקויים ידועים ומוסכמים במערכת היחסים שבין הרשות המחוקקת לבין הרשות השופטת, והיא איננה עוסקת כלל בטובת האזרח; כל-כולה התנפלות מגמתית על המערכת המשפטית כדי להשתיק אותה ולהגביר את העוצמה השלטונית שבידי הרשות המבצעת, ואגב כך פתיחת אפשרות למורשעים ולנאשמים לתפוס בהגה השלטון. במהלך זה - כך מסבירים מתנגדי ה"רפורמה" - איננו מסכנים רק את שלטון החוק בישראל ומחלישים את הדמוקרטיה, אלא גם מסכנים למעשה את המשך קיומה של מדינת ישראל: משוחררת מעכבות משפטיות, ממשלה ימנית-קיצונית עלולה לנקוט במהלכים מדיניים שיביאו את ישראל לידי עימות אזורי מסוכן ומיותר. 

המאמץ לשכנע את התומכים ביוזמת החקיקה המשפטית של נתניהו ולוין לשנות את דעתם בהסתמך על נימוקים רציונליים נראה לי חסר-סיכוי. תומכי ה"רפורמה" רואים בה לא רק מהלך שבא לתקן "קילקולים", אלא גם מנוף להשתלטות מוחלטת על סדר היום הלאומי בשם "הרוב" שלכאורה העניק לנציגיו בכנסת ייפוי כוח מלא בכל נושא ונושא, וגם הזדמנות להיפרע ממה שמכונה בשיח הציבורי "האליטות". כך, אינני נתקל ברשתות בדיון ענייני או בוויכוח מנומק בין המחנות - רק בתגובות לא-מכבדות, רק בשנאה. התגובה השכיחה לטענות של מתנגדי החקיקה המשפטית היא לעג, שמחה לאיד ("תפנימו שהפסדתם…"), הפצת אמיתות אלטרנטיביות, קללות ועלבונות, ואפילו האשמה של מתנגדי יוזמת החקיקה בבגידה בציונות ובמדינת ישראל. זה איננו שיח אלא מלחמת אזרחים מילולית: לא הקשבה לצד השני, לא ניסיון לקיים ויכוח מנומק - העיקר להגיב, "להנחית", וכמה שיותר בנוסח מעליב ומשפיל. במקביל, חברי "גוש נתניהו" נוקטים בתרגילים פרלמנטריים שמטרתם להתגבר על האופוזיציה הפרלמנטרית ולשנות את המציאות החוקתית במהירות האפשרית. אני סבור שמיותר להמשיך את הוויכוח, שכן אין למעשה סיכוי לשנות עמדות ודעות בדרך של שכנוע. נותר רק להיאבק, ולא במסגרות הפוליטיות, כדי למנוע את הרעה: הדברים יוכרעו בהתאם לעוצמת תגובותיו של הציבור הרחב.

יש בכל זאת מסר אחד, אחרון, שהייתי רוצה להעביר למחנה התומך ביוזמת נתניהו-לוין. הסיבוב האחרון של הבחירות הוכרע אמנם לטובת גוש הימין, והממשלה הקואליציונית שהוקמה היא חוקית, כמו גם החלטותיה. אבל זוהי רק מערכה אחת של המשחק - לא המשחק כולו. המשחק יימשך, כולנו נישאר כאן בארץ, ולכולנו יש זיכרון טוב. ואנחנו נזכור את המערכה החוקתית הניטשת לא בגלל נושאי הוויכוח בינינו אלא בגלל שהניסיון להכריע בנושאים אלו מתבצע באמצעים שאינם לגיטימיים. זה לגמרי לגיטימי להתווכח בינינו על גורל השטחים ועל האפשרות והדרך להשגת הסכם מדיני עם הפלסטינים - הקיפאון המדיני של העשורים האחרונים הוא עדות לחוסר היכולת שלנו להגיע להכרעה פוליטית כזו בינינו. זה לגמרי לגיטימי להיאבק על תקציבי התמיכה הממשלתית באוכלוסייה החרדית - המצב הנוכחי שבו חלק ניכר מהאוכלוסייה החרדית נעדר מבחירה משירות הביטחון ומשוק העבודה הוא תוצאה של היותן של המפלגות החרדיות לשון מאזניים פוליטית והצלחתן לתרגם עובדה זו להישגים מגזריים.  זה לגיטימי לגמרי להתווכח בינינו על הפעלת תחבורה ציבורית בשבת ועל הזכות לנישואין אזרחיים - הסטטוס-קוו בנושאי דת בישראל והמעמד הבכיר שניתן לרבנות האורתודוקסית הם תוצאה של היותו של המחנה הדתי לשון-מאזניים פוליטית והצלחתו להשיג בתמורה הטבות לזרם דתי יחיד. כל אלו הם כישלונות לאומיים מנקודת מבטי, אבל הישגים פוליטיים לגיטימיים שכן הם הושגו במשא-ומתן קואליציוני ובמסגרת חוקי המשחק הקיימים. אבל יש משהו שאיננו יכול להיות לגיטימי: ניצול הניצחון הפוליטי בבחירות לכנסת לשינוי חד-צדדי של כללי המשחק הפוליטי; ניצול הרוב הקואליציוני שהושג בבחירות האחרונות ליצירת מציאות חוקתית חדשה שפועלת לטובת הרוב הנוכחי בכנסת. זוהי פגיעות מובנית ידועה של השיטה הדמוקרטית שהיא מאפשרת לרוב פרלמנטרי לשנות את הכללים, אבל האופציה הזו חייבת להיות לא לגיטימית: לא יכול להיות שלמנצח בבחירות שהתקיימו לפי חוקי משחק מסוימים תהיה אפשרות לשנות כרצונו את חוקי המשחק מרגע שהוא אוחז ברוב פרלמנטרי. לא יכול להיות שמטרת המפלגות בתהליך הבחירות איננה רק להשיג רוב קואליציוני כדי להוביל את המדינה בהתאם להשקפותיהן אלא לשנות את חוקי המשחק הדמוקרטיים: ההצבעה בדמוקרטיה איננה נסובה על חוקים אלא על בחירת מטרות ודרכים בכפוף לחוקים. הכנסת הנכנסת איננה אמורה לבטל את השיטה בעזרתה נבחרה או לשנות אותה כדי ליטול לעצמה סמכויות או חופש פעולה שלא היו לה קודם לכן, גם אם אין (עדיין) בישראל חוקה. זה איננו אינטרס של צד זה או אחר - קואליציות נוהגות להתחלף.

המהלך שבא לשנות את חוקי המשחק נובע בראש ובראשונה ממאמציו של נתניהו לבטל את תהליך משפטו, למרות שהוא עצמו נהג להכחיש כוונה זו לאורך השנים. חברו אליו גופים אופורטוניסטיים שהצטרפו למלחמתו זו במערכות המשפט כדי ליטול לעצמם זכויות שלא יכלו להשיג ללא שינוי המשטר החוקתי: החרדים, שחפצים לבטל את יכולתו של בג"צ לבלום מהלכים של הממשלה ובכך למנוע מהם הישגים חומריים ודתיים, והציונות הדתית, שחותרת להשלים את סיפוח שטחי יהודה ושומרון למדינת ישראל ומודעת למחסום שמציב בג"צ. אין לשני גופים אלו (ולא למצביעיהם) עניין אמיתי במשפטו של נתניהו - הם רק מנצלים את מצבו ומשתמשים בו כמכשיר להשגת מטרותיהם. אלא שיש בחבירה זו של המפלגות החרדיות והציונות הדתית לנתניהו אמירה בוטה שעלינו להפנים: הם מביעים בחבירתם זו את חוסר העניין שלהם בשלטון החוק ובחוסנה הדמוקרטי של ישראל. מדינת ישראל - יהודית ודמוקרטית - חשובה להם רק אם היא משרתת את האינטרסים הספציפיים שלהם. מעבר לכך - הם מוכנים להקריב אותה.

כולנו רואים אותם, את אלו שנותנים את ידם למהלך לשינוי המשטר ולסיכון עתידה של המדינה ושל אופייה, את אלה ששותקים כשמכונת ההרס מתקרבת למערכת המשפטית כי הובטחו להם הטבות בתמורה לשתיקתם. הם מוכיחים במעשיהם שאינם שותפים אמיתיים לשאיפה הציונית להקים פה חברת-מופת ודמוקרטיה ליברלית: מצידם - שהדמוקרטיה תיהרס. הם מוכיחים במעשיהם שאינם שותפים אמיתיים למאמץ שלנו להבטיח את ביטחונה ושגשוגה של ישראל: מצידם - שישראל תאבד את תמיכת העולם הדמוקרטי ואולי גם תיקלע למלחמה אזורית חסרת-סיכוי ובלבד שתוגשם הבטחת הקב"ה לאברהם אבינו. הם מוכיחים במעשיהם שאינם שותפים אמיתיים לשאיפה שלנו לבצר את שלטון החוק ולטהר את השחיתות: מצידם - שהשחיתות תאכל בכל פה ובלבד שנתניהו יוכל להמשיך לעמוד בראש המדינה.

עלינו לזכור אותם בשל מעשיהם - הם הפכו את עצמם במהלך זה לאויבי המדינה: החרדים, הציונות הדתית, והמחנה אכול-השנאה המצטופף סביב נתניהו כדי לבטל את משפטו ומאשים אותנו בבגידה במדינה. כולנו רואים אותם, כולנו נזכור אותם. אין לנו שום כוונה להיכנע, לוותר או לסגת: מבחינתנו זוהי מלחמה על הבית, ממש כמו מלחמת העצמאות. אנו נילחם בכל כוחנו, לא נתפשר ולא נוותר, ונזכור אתכם תמיד. יהיה מחיר למעשיכם, מחיר לשתיקתכם. איננו אחים עוד, ולא שותפים לחלום. חישבו היטב, אתם העמלקים שמאפשרים לנאשם אחד להרוס את מנגנוני הדמוקרטיה ולסכן את עתיד כולנו, שבשם הקואליציה המושחתת, הקנאית ואכולת-השנאה הזו ממהרים לקרוע את האריג הציוני. 

"עלה בידו" - מה הלאה?

 

הממשלה שהוקמה בשבוע שעבר היא תוצאה של ברית בין שלושה מרכיבים ("גוש נתניהו") הנבדלים זה מזה במטרותיהם: המפלגות החרדיות, סיעות הציונות הדתית, והליכוד. המפלגות החרדיות ממוקדות ביעד סקטוריאלי-כלכלי: הגדלת המשאבים המוקצים לאוכלוסייה החרדית על-חשבון שאר הסקטורים. מטרת סיעות הציונות הדתית היא "שלמות הארץ": הבטחת השליטה של המדינה היהודית בכל שטחי יהודה ושומרון. המרכיב השלישי - הליכוד - אינו גוש בעל אג'נדה חברתית או מדינית מפורשת, והוא מצופף שורותיו מאחורי נתניהו גם אולי מתוך אמונה שהלה הוא מנהיג בעל חזון מדיני לאומי-ימני מובהק ובעל שיעור קומה נדיר, אבל בעיקר - מפני שהוא מייצג את כמיהת הציבור הליכודי לבוא חשבון עם 'האליטות הישנות'. 

המשותף למרכיבי הגוש אינו אידיאולוגיה אלא זיהוי אויב משותף: מערכת אכיפת החוק. המפלגות החרדיות רואות במערכת אכיפת החוק אויב בגלל שבג"צ מסתמן כמחסום ליוזמות קיימות של חקיקה דתית או מגזרית. סיעות הציונות הדתית רואות במערכת אכיפת החוק אויב בגלל שבג"צ מסתמן כמחסום ליוזמות חקיקה קיימות שמטרתן להבטיח את היכולת להשלים את ההשתלטות הישראלית על שטחי יהודה ושומרון. מטרה משותפת נוספת של שני מרכיבים אלה היא הסגת הדגל הליברלי-דמוקרטי של מדינת ישראל לטובת הדגל הדתי, והשלטת דרך החיים האורתודוקסית והממסד האורתודוקסי על סדר היום היהודי של המדינה. בניגוד לשני אלו, הליכוד הוא שותף חדש למערכה נגד מערכת אכיפת החוק: הוא רואה בה אויב רק בגלל תהליך משפטו של נתניהו, המאיים על המשך שלטונו. לכן, הקואליציה שהוקמה אינה רק החלפת ממשל: היא מתכוונת לבצע מהפך שלטוני בישראל שעיקרו סירוס הרשות השופטת כדי להבטיח שמערכת האכיפה לא תוכל עוד להוות מכשול בדרך להשגת היעדים של השותפים השונים. החרבת הדמוקרטיה הישראלית איננה מטרה כשלעצמה עבור הממשלה, אלא אמצעי להשגת המטרות האחרות. לכשתושג, האיזון העדין והבעייתי של "מדינה יהודית ודמוקרטית" אמור להשתנות לטובת "יהודית".

אין כרגע לממשלה החדשה אופוזיציה ממשית. מפלגות האופוזיציה הן ברובן פרטיות-פרסונליות, חסרות עמוד שידרה אידיאולוגי, חסרות יכולת להתאחד בגלל מלחמות אגו, וחסרות מנהיגים בעלי שיעור קומה ציבורי או כריזמה סוחפת. הציבור הערבי, המהווה כחמישית מהאוכלוסייה, לא השכיל להשיג ייצוג נאות של האינטרסים המגזריים שלו דרך המפלגות העיקריות, המעורבות, ומאידך גיסא לא הצליח להצמיח מפלגות מגזריות אפקטיביות. לכן, היכולת להיבנות ממערך פוליטי אופוזיציוני שיתמודד עם פוטנציאל ההרס המאיים של הממשלה החדשה - היא קלושה. לא שם צריך לחפש מזור.

התגובה של האופוזיציה היהודית להפסד בבחירות האחרונות ולעלייתה של ממשלת "ימין על מלא" היא בשלב זה תגובה רגשית: אכזבה, האשמה עצמית בניהול כושל של הגוש, עלבון ("אכלו לי, שתו לי"), ייאוש, והבעת שנאה למצביעי הקואליציה ולנבחריה. גם אם אפשר להבין את זרם התגובות הרגשיות ואת העויינות, אלו תגובות אימפוטנטיות: הן אינן חורגות מתגובה ילדותית ואינן יכולות להוות תחליף לראייה מפוכחת של המציאות ולהסקת מסקנות אופרטיביות לגבי העתיד, שלא לדבר על היערכות לפעולה. מישהו כאן מתקשה להבין שמלחמת האזרחים הישראלית החלה למעשה, לאחר שהוכרזה בתעמולת הבחירות של הסבבים האחרונים. השנאה המילולית ששטפה אותנו מקודם כבר מיתרגמת מאז השבעת הכנסת להתקפה עלינו ועל המדינה שהייתה כאן עד היום. בהינתן המגמות הדמוגרפיות ארוכות-הטווח קשה לקוות למהפך דמוקרטי בעתיד הנראה לעין. אין טעם להמשיך לחלום על גנרל זה או אחר שיצטרף לפוליטיקה ויושיע את האופוזיציה או על שינוי טקטי בניהול מערכת הבחירות שישנה את שיווי המשקל הפוליטי. זהו כבר העתיד, והוא מחייב אותנו להתפכח מאשליות.

תוחלת החיים של הממשלה החדשה מעורפלת. לא ברור עד כמה הדבק המחזיק אותה יספיק כדי להתמודד עם קרבות האינטרסים הצפויים בין מרכיביה, בעיקר לכשיסתבר שהשמיכה הקואליציונית קצרה מכדי לספק את כל המאוויים. פרט למלחמות פנימיות נכונו לממשלה החדשה גם קשיים מבחוץ: קבלת פנים בינלאומית עוינת, סיכון מוגבר של התלקחות ביטחונית ביהודה ושומרון, והאטה כלכלית עולמית. לכן, סביר שלא כל סעיפי ההסכמים הקואליציוניים יקוימו. אבל יש מהלך אחד שכנראה כן יתבצע: התקפה קטלנית על מערכת אכיפת החוק. זהו כנראה היעד היחיד שמשותף לכל מרכיבי הקואליציה והסיבה האמיתית להקמת הממשלה הקיצונית הזו. ההתקפה כבר מתוכננת לפרטיה, ובהסכמים הקואליציוניים שנחתמו היא קיבלה עדיפות על פני מהלכים אחרים.

החל מהבוקר (1.1.2023) צפויה מציאות חדשה לדרג הבכיר של עובדי הציבור (civil service). תחת הסיסמה השקרית "משילות!" הם יחוו התקפה חזיתית מצד הדרג הפוליטי. מטרת ההתקפה היא שעבוד הדרג המקצועי לדרג הפוליטי והשתקתו: הסרת כל התנגדות (קיימת או פוטנציאלית) של הדרג המקצועי למהלכים פוליטיים. אין מדובר רק בגופי אכיפת החוק (משטרה, פרקליטות, בתי המשפט והיועצים המשפטיים): מדובר בדרג הניהולי הבכיר של המיניסטריונים, השלטון המקומי, החברות הממשלתיות, גופי הביקורת, החשבויות, וכו'. תהליך הפוליטיזציה שכבר ראינו בעבר בגופי התקשורת יחזור על עצמו בכל הגופים הציבוריים, כשהמטרה הכללית היא למנוע את קיומם של בלמים ואיזונים שחשובים כל-כך לתפקודה של דמוקרטיה. אנשים "משלנו" יישתלו בכל משרה אפשרית. במונח השאול מהגדרותיו של הרמטכ"ל היוצא, הדרג הפוליטי יהיה יותר קטלני. שטח המריבה צפוי להתרחב: ככל שיצטברו נתונים בעייתיים לגבי המדיניות הכלכלית וניהול המשק - יסומנו גם משרד האוצר ובנק ישראל כאויב, וכמוהם גם מוסדות ההשכלה הגבוהה; ככל שהמצב הביטחוני יסתבך - תסומן גם צמרת צה"ל כחסרת-אונים וכתבוסתנית; וככל שתצטברנה עדויות על בעיות בתפקוד הממשלה - יגבר הלחץ לצמצום מידת החופש של כלי התקשורת ולהפעלת צנזורה. תסתכלו על ההתפתחות ברוסיה מאז פרוץ המלחמה באוקראינה. תסתכלו על סין מאז פרוץ מגפת הקורונה.

אין מקום למורך, לוויתור ולנסיגה מעקרונות שהנחו אותנו עד כה. מדינת ישראל לא תצליח לשגשג ללא שיושג הסדר מדיני שיאפשר היפרדות מהפלסטינים: מדיניות הממשלה החדשה תהפוך את ישראל למדינת אפרטהייד מבודדת וליעד מקובל של איבה בינלאומית, וזה לא בגלל ש"העולם כולו נגדנו". המשק הישראלי לא יוכל להמשיך לצמוח בטווח הארוך כפי שהצליח בעבר בלא שהמגזר החרדי ישתלב יותר בשוק העבודה. התביעה של נציגי הציבור החרדי לשיפור מיידי של מצבו הכלכלי על-חשבון שאר האוכלוסייה תגרום לפגיעה קשה ואולי אף מוצדקת בלכידות החברתית ובנכונות של האוכלוסייה הלא-חרדית להמשיך לשאת לבדה בנטל הביטחוני והכלכלי. החלשת גופי אכיפת החוק לצורך הפסקת משפטו של נתניהו תביא לאנדרלמוסיה ולכאוס כללי שיתנקמו בכלל האוכלוסייה ככל שנושא זכויות האזרח ירד מסדר היום. המהלכים המתוכננים להגברת כוחו של הממסד הדתי האורתודוקסי יחמירו את הכפייה הדתית בישראל וירחיבו את הקרע שבין ישראל לקהילות היהודיות בעולם. החלשת הדמוקרטיה הישראלית תחליש את ישראל מבפנים ותפגע ביכולתה להתמודד בהצלחה עם בעיות אמיתיות: חולשתה של הדמוקרטיה היא גם מקור כוחה ויכולתה להשתנות.

המענה לאיום שמציבה הממשלה החדשה על עתידה של ישראל צריך להיות אפקטיבי. הוא איננו יכול להסתכם בכתיבת פוסטים זועמים ברשתות החברתיות ולא בהפגנות בצמתים או על גבי הגשרים: המטרה איננה שינוי דעתו של הציבור האחר בדרך של פולמוס. ממילא הדו-שיח ברשתות (להבדיל מקללות ונאצות) איננו חוצה את קו ההפרדה שבין המחנות אלא מתקיים בתוך המחנות כך שהוא דו-שיח של חרשים. ההפגנות הפוליטיות (בעיקר נגד שחיתות) של השנים האחרונות אינן מביעות עוצמה פוליטית והן מתקיימות בהיעדרותו הברורה והסמלית של הדור הצעיר. מדוע זה קורה? אולי זהו פער בין-דורי בתפיסת האחריות של הפרט לגורל הפרויקט הציוני, הבדל בין דור מגויס לבין דור שאיננו מגויס. קשה לי להאמין שבני הדור הצעיר בישראל מאמינים באמת שבזכות הדרכונים האירופים שברשותם או באמצעות רילוקיישן הם יכולים להבטיח לעצמם אלטרנטיבה של חיים באירופה, היבשת ששחטה במאה שעברה כמעט את כל יהודיה וגירשה את היתר. אם למדנו משהו מתגובות הנגד בעולם לתהליך הגלובליזציה זה שכל העולם שונא זרים. הרצל צדק: אין באמת פתרון אחר לעם היהודי. חבל רק שהפרויקט שיזם נפל לידי הקנאים.

ממשלת "ימין על מלא" איננה רעיון מדיני או חברתי אמיתי אלא מכשיר שתכליתו לחלץ את נתניהו ממשפטו: שום קואליציה אחרת לא הייתה מאפשרת לו להתחמק ממשפטו. בתמורה, הוא "מוכר" לשותפיו מהציונות הדתית את התקווה של השתלטות על מלוא שטחי ארץ ישראל, ולשותפיו החרדים - את החלום להמשיך קיום פרזיטי לדור נוסף. ממשלה זו מהווה - לפי הכתוב בהסכמים הקואליציוניים עליהם שותפיה חתומים - איום על קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. מה שדרוש הוא, לכן, התנגדות דמוקרטית המונית לפעולות החקיקה המתוכננות כדי לנסות לשבש אותן במסגרת החוק - לא רק הזדעזעות מילולית מכל מהלך ומהלך של הממשלה החדשה.

מעבר להתנגדות פעילה במסגרת החוק, דרושה חשיבה מחדש על אופייה של המדינה הציונית ועל האפשרויות לקיים מדינה כזו. יש לנקוט עמדה בלתי מתפשרת בכל אחת משאלות היסוד: היפרדות מהפלסטינים, שמירה על דמוקרטיה מתפקדת ולא מסורסת (ואולי אף אימוץ חוקה), ביצור שלטון החוק, והפרדה מלאה של הדת מהמדינה. מהלכים אלו לא יהיו אפשריים אם נמשיך לחשוב במונחים של הגעה לפשרות עם הציבור החרדי או עם ציבור הציונות הדתית: עדיף לקבל על עצמנו את הצורך בהיפרדות, את הצורך ביצירת אוטונומיה ליברלית-דמוקרטית-חילונית שתדאג לאינטרסים שלה כחברה ולא תנסה עוד להתפשר עם קבוצות אוכלוסייה שאין על מה להתפשר איתן. 

מי טועה, שר השיכון המיועד או כולנו?

 

שר הבינוי והשיכון המיועד, ח"כ יצחק גולדקנופף, היה בשבוע שעבר יעד להתנפלות כללית בתקשורת לאחר שבוועידת השלטון המקומי התבטא בנושא משבר הדיור: "מדברים איתי כל הזמן על משבר. אני לא הכרתי קודם את משרד השיכון, ככה שאני לא יודע שיש משבר בענף הזה" (ראו כאן). הזעם היה כמעט קדוש: מי הוא, החייזר הזה, שמעז לכפור באמת הידועה לכול לפיה בישראל שורר משבר דיור? מן הסתם, המפלה של מחנה רל"ב בבחירות האחרונות עוד הוסיפה שמן למדורת הזעם. אבל חשוב להבין: השאלה אם קיים בישראל משבר דיור ומה צריכה להיות מדיניות הדיור של הממשלה (וזו אינה שאלה שיש לה תשובות פוליטיות שונות…) חשובה מכדי שניתן להותיר אותה רק כתחמושת במאבקים הפוליטיים.

אני מציע לשקול שאין בישראל משבר דיור, ושמה שאנחנו מכנים בטעות משבר דיור הוא למעשה תהליך מתמשך של עליית מחירי הדירות: בועת נדל"ן שהחלה להתנפח ב-2009. אין מדובר כאן בסמנטיקה אלא במהות: הדיאגנוזה חשובה שכן ממנה נגזרת המדיניות הממשלתית הנדרשת. ראו לכן את הנקודות הבאות:

• אין בידינו סימנים המעידים על מצוקת דיור כוללת הקיימת כיום בישראל, בוודאי שלא במונחים פיזיים המקובלים לאבחון של מצב הדיור. אין לנו גם עדות על כך שתנאי הדיור בישראל הורעו בשני העשורים האחרונים

• הנתון הכלכלי שהטוענים לקיומו של משבר דיור מנפנפים בו הוא מדד מחירי הדירות, שהמריא מאז 2009. אלא שאין בעליית מחירי הדירות כשלעצמה כדי להצביע על קיומו של משבר דיור, ממש כפי שנסיקת מחירי המניות איננה מעידה על משבר בשוק המניות. מדובר בשוק נכסים, המגיב תגובה נורמלית למצבים של עודף או חוסר ביקוש באמצעות המחיר

• עליית מחירי הדירות של השנים האחרונות (ובעיקר בתקופת הקורונה) איננה תופעה ייחודית למשק הישראלי: זוהי תופעה המשותפת למשקים רבים. היא נובעת מהמדיניות המוניטרית המרחיבה שבה נקטו הבנקים המרכזיים לאחר המשבר הפיננסי הבינלאומי של 2007/8, מדיניות שבמרכזה הפחתה חסרת-תקדים של שיעור הריבית. הפחתת הריבית כשלעצמה פגעה בבעלי החיסכון הפרטי (חישבו: פנסיונרים המנסים לקבל תשואה שמרנית על חסכונותיהם). היא הביאה בכל העולם להסטת החיסכון הפרטי מפיקדונות בנקאיים ותעודות חוב נושאות-ריבית (debt) לנכסים (equity), ומהתחום הפיננסי - להשקעה בנדל"ן. התוצאה הייתה עלייה כללית של מחירי נכסים, עד כדי התפתחותה של "בועה": ראו מה קרה למחירי המניות, הנכסים הפיננסיים והדירות

• למרות שישנם אנליסטים שמנסים להצביע על קיומו של מחסור דיור פיזי בישראל (= עודף משקי בית על יחידות-דיור) ואף לאמוד את שיעורו במונחי יחידות-דיור - אין דרך אובייקטיבית להצביע על עצם קיומו של מחסור כזה או לאמוד את גודלו: כל אומדן נשען על מערכת הנחות שיש להן ביסוס כמותי קלוש. לכן, כל אומדן נקודתי כזה הוא רופף מכדי שניתן יהיה לבסס עליו מהלכים ממשלתיים משמעותיים. להערכתי, מלאי הדירות בישראל תואם את המצבת הנוכחית של משקי הבית. זה נכון לא רק במונחי מלאי אלא גם במונחי זרם: ההיקף המצטבר של התחלות הבנייה (בניכוי גריטה) בעשור האחרון מתיישב ככל-הנראה עם הגידול המצטבר של מספר משקי הבית. אין בידינו עדויות על שינויים דמוגרפיים או סוציאליים שחלו בעשור וחצי האחרונים ושיש בהם כדי לגרום להיווצרותו של מחסור במלאי הדירות 

• לפי נתוני הלמ"ס, העלייה המצטברת של מחירי הדירות בעשור וחצי האחרונים הייתה גבוהה מזו של שכר הדירה. זוהי אינדיקציה מקובלת לכך שהגורם לעליית המחירים מצוי בשוק הנכסים (ביקוש ספקולטיבי לרכישת דירות) ולא בהתפתחות של צרכי הדיור (גורם דמוגרפי) או של מלאי הדיור (נתוני בנייה), שהיו פועלים תחילה דרך שוק השכירות (מחירי השכירות) ועוברים משם לשוק הנכסים (מחירי הדירות)

• האטרקטיביות המוכחת של ההשקעה בדירות מגורים - העלייה המתמשכת של מחירי דירות ומנגד הריבית הנמוכה - משכה יותר ויותר משקי בית מבוססים לרכוש דירות נוספות למטרות השקעה. התוצאה היא צבירה של מלאי דירות בידי שכבות אוכלוסייה מבוססות (מעמד של "בעלי-בתים"), והשכרת דירות אלו לחסרי-דיור. לכן, יותר משמדובר במחסור דיור - מדובר ב"נדידה" של מלאי דיור לידי השכבות המבוססות תוך דחיקה של שכבות מוחלשות וצעירים אל מחוץ לשוק רכישת הדירות

• התלונה הכללית בציבור על עליית מחירי הדירות הוא תופעה מסקרנת והיא מעלה שאלה. בקווים גסים, כ-2.5 מיליון משקי בית הם בעלי דירה בישראל. הכפלת מחירי הדירות בעשור וחצי האחרונים יצרה להם רווחי הון עצומים והפכה אותם לעשירים יותר תוך שהיא מגמדת (יחסית ובפועל) את חובם לבנקים. נניח שאחד משבעה-שמונה ממשקי הבית הללו מחזיקים בבעלותם דירה נוספת לצורך השקעה: נוכל לקבוע שהם ניצלו היטב את ההזדמנות שסיפקה בועת הנדל"ן ואפילו יכולים להיחשב בעיני עצמם כאשפים פיננסיים. ולא רק הם: גם צעירים שרכשו דירות לראשונה בעשור וחצי האחרונים יכולים לחוש עצמם בני מזל אם הם משווים את עלות הדירות שרכשו למחירי הדירות הנוכחיים - הם עשו עיסקה מצוינת; הם 'עלו על העגלה' בזמן. לכן רוב הציבור אינו יכול לטעון שעליית מחירי הדירות שהתרחשה בישראל רוששה אותו - להיפך. 

אז נוכח הזעקה הציבורית - מי באמת זכאי להתלונן? הגענו לחסרי-הדיור. הם היחידים שנפגעו מעליית המחירים של העשור האחרון והתרחקו מהסיכוי להגיע לדירה בבעלותם. אבל אם כך - מדוע כולם בוכים?

הזעקה על "משבר הדיור" היא הסחה של תשומת הלב הציבורית מבעיה אמיתית (מצוקה של שכבות מוחלשות) לדרמה מדומה ("משבר!!!"). עליית מחירי הדיור מעשירה את רוב הציבור - תפנימו את זה, מבעד למסך הדמעות. אם רכשתם דירה בשנתיים האחרונות - מדוע נראה לכם שמצבכם הכלכלי ישתפר אם הממשלה תנקוט בצעד מדיניות אפקטיבי ומחירי הדירות יצנחו ב-10-20% וההון העצמי שלכם ייפגע?

הלחץ הציבורי להורדת מחירי הדירות הוא לא רק מיותר אלא גם מסוכן: פעולה ממשלתית גורפת להורדת מחירי הדיור תחולל מהומה ותפגע מן-הסתם ברוב הציבור. כל תוכנית פעולה שתאומץ על-ידי הממשלה, הממהרת לרצות את הציבור, תהיה מסוכנת מבחינת השלכותיה המשקיות וכנראה גם אירוע קיצוני של חוסר יעילות ושחיתות. הקריאה להאצת קצב הבנייה (ועוד יותר לקיצור הליכי רישוי ותכנון) מגיעות בעיקר מקבוצות אינטרסנטיות שחפצות להסיר מכשולים בדרך להתעשרות ובעיקר כדי לקבל הטבות כלכליות חריגות: הטבות מס, קרקע מסובסדת, תוספת אחוזי בנייה ללא תשלום תמורה נאותה, ויתור על תקנות בנייה או חריגה מתוכניות הפיתוח הארציות. הורדת מחירי הדיור איננה יעד סביר לממשלה, מה גם שהיפוך מגמת הריבית כבר החל להשפיע שלילית על הביקוש לרכישת דירות והלחץ צפוי להתעצם ולהביא ממילא להפחתת מחירי דירות בתקופה הקרובה. 

הציבור היחיד שיש לטפל בו הוא ציבור חסרי הדיור. חלק מחסרי הדיור הם בעלי יכולת מוגבלת לרכוש דירה, ומטרת מדיניות השיכון הממשלתית צריכה להיות לסייע להם להגיע לדירה בבעלותם. חלק אחר הם משקי בית מוחלשים שלא יוכלו להגיע לבעלות על דיור ועל המדינה להתגייס כדי להבטיח להם תנאי מגורים מינימליים.

יהודית, או דמוקרטית?

 

כפי שזה נראה בעת כתיבת דברים אלו, "בלוק נתניהו" ניצח בבחירות וצפוי להקים ממשלת "ימין מלא". זה היה מאבק פוליטי ממושך, והוא הגיע כנראה לסיומו בניצחון של גוש הימין אחרי ארבעה סיבובי בחירות שבהם כשל.

במשך תקופה ארוכה המצב בין הגושים נראה סטטי, מין מלחמת חפירות ללא הכרעה. אבל למרות הקיפאון חלו במהלך המערכה הפוליטית הארוכה הזו שינויים מרחיקי-לכת בפוליטיקה הישראלית: הכנסת (ה-21) בחרה מרצונה להתפזר כחודש בלבד לאחר שהושבעה וללא שהוקמה ממשלה; הכנסת הבאה (ה-22) בחרה שוב להתפזר שלושה חודשים לאחר הבחירות; הכנסת ה-23 פוזרה בגין "מוקש" שהוטמן מראש בהסכם הקואליציוני, כיון שלא הוצג תקציב ממשלה במועד המחייב לפי חוק יסוד: הכנסת; יו"ר הכנסת ה-23 היוצאת סירב לציית לפסיקת בג"צ המורה לו לכנס את הכנסת לצורך בחירת יו"ר חדש; הוקמו שתי ממשלות שבהן הונהג לראשונה המושג "ראש ממשלה חליפי"; לראשונה מונה לראשות הממשלה פוליטיקאי שעמד בראש מפלגה קטנה ולא בראש הרשימה הגדולה ביותר; שונו חוקי יסוד (חוק יסוד: הכנסת, חוק יסוד: הממשלה) כדי לאפשר הקמת ממשלה או כדי לאפשר הישארותה על כנה. 

אלו מהפכות חוקתיות. הרושם הכללי שעולה מהנהגתן הוא שהמאבק הפוליטי בישראל ניטש על משהו שגדול יותר מחוקי המשחק, ולכן שינוי חוקים במהלך המשחק מתקבל על-ידי הצדדים כצעד לגיטימי. גם סידרת האירועים החוקתיים הצפויים לאחר ניצחונו של גוש הימין כבר איננה מפתיעה איש: חקיקת חוק המאפשר לרשות המחוקקת להתגבר על התנגדות אפשרית של בג"צ, שינוי של חוק יסוד: הממשלה כדי להכשיר את כהונתו של נתניהו למרות משפטו ואת מינויו של דרעי לשר למרות הרשעותיו בדין; שינוי שיטת מינוי השופטים כדי להחליש את עוצמתה של הרשות השופטת; הגדרת היועצים המשפטיים של משרדי הממשלה כמשרות אמון כדי להגביר "משילות" (קרי: להחליש את רובד ה-civil service ולסלק את "שומרי הסף"), ועוד. אנחנו משתתפים במשחק פוליטי חדש, שבו המטרה מקדשת את שינוי כללי המשחק: חוקי המשחק יותאמו כך שהם יאפשרו לקואליציה להשיג את התוצאה הרצויה מראש. זו תהיה דמוקרטיה חלקית, בה קיימת למעשה רשות יחידה (הרשות המבצעת), המתהדרת בהיות המשטר דמוקרטי בזכות העובדה שהוא משקף (לכאורה) את רצון הרוב. 

יש משהו מתריס ומדאיג בטענת גוש הימין כי "העם אמר את דברו". האמירה הזו איננה רק הכרזת ניצחון פוליטי של גוש הימין: היא משרטטת מעגל וירטואלי שבתוכו נמצאים הציבור החרדי, הציבור הדתי וחלק מהציבור החילוני-ימני - להלן "העם"; הציבור האחר - המרכז, השמאל, הימין שאיננו תומך בנתניהו וכמובן הציבור הערבי - נמצא מחוץ למעגל זה. הוא איננו עוד "העם". הוא גם איננו "לאומי", ולא "ציוני". הוא חשוד בחוסר-נאמנות למדינה.

המאוכזבים מניצחונו של גוש הימין עסוקים בבירור הסיבות לכישלון ובהאשמות הדדיות. הם מונים מהלכים ומחדלים ספציפיים שהביאו לכאורה לכישלון: הניהול הרשלני של הגוש הקואליציוני, הכישלון להקטין את אחוז החסימה, ההימנעות מחתימה על הסכמי עודפים בין הרשימות שבתוך הגוש, הנטישה מרצון של מצביעי מרצ לטובת "יש עתיד" משיקולים אסטרטגיים, סירובה של "העבודה" לחבור למרצ, הסכסוך האישי בין רשימות המגזר הערבי שהביא לכישלונה של בל"ד, ועוד. לאור העובדה שהיה כמעט-שוויון מספרי בין מצביעי גוש הימין לגוש האחר (ניצחון גוש הימין הושג עקב כישלונן של שתי רשימות מהגוש הקואליציוני לעבור את אחוז החסימה), נדמה כי הכישלון היה יכול באמת להימנע אילו ננקטו הצעדים לעיל, ו"ממשלת השינוי" הייתה זוכה אז לפרק זמן נוסף בשלטון. 

אבל האם זה היה מהווה ניצחון אמיתי? אני מציע לשקול שייתכן שנחלצנו מצרה: אולי חיכתה לנו תקופה נוספת של חוסר-יציבות שלטונית, של ממשלה "מתנדנדת" החסרה יכולת לנווט את הספינה בשאלות המדיניות החשובות, ממשלה מותקפת ומושמצת ללא הרף, ותלויה בפוליטיקאי הבא שימצא תירוץ לפרוש ממנה ובכך יחרוץ את גורלה? אולי חיי הממשלה הזו היו תלויים על בלימה, בהמתנה לפעם הראשונה שבה תפרוצנה מהומות אלימות בשטחים ומחזה הנכאים הזה יגיע לסיומו? אם כך, אולי כל מה שקרה לנו בבחירות האחרונות הוא רק Fast Forward למה שהיה קורה ממילא בבחירות השישיות או השביעיות? אולי בעצם הרווחנו זמן? אולי המגמות הדמוגרפיות - הגידול המהיר של המגזר החרדי וחילופי הדורות של האלקטורט הישראלי (הדור הצעיר נוטה ימינה יחסית לדור המבוגר) - מכתיבות את ניצחונו של גוש הימין בטווח הארוך והעיסוק בניתוח הכשלים הנקודתיים הוא מסיח ומיותר?

הדילמה האידיאולוגית העיקרית של ישראל היא סביב השילוב המוצהר של מדינה יהודית ודמוקרטית. זה חיבור שנשמע בזמנו הגיוני: הציונות - תנועה לאומית צעירה שקמה באירופה לקראת סוף המאה ה-19 ודגלה בפתרון לאומי נפרד לעם היהודי - בוחרת לעצמה סט ערכים ש'יקשט' את החזון הלאומי. היא מנסה לשלב בין הערכים האוניברסליים המודרניים שמאמצות אומות אירופה הצעירות לבין ערכים מוסריים ותרבותיים של היהדות. זה מספק תוכן מוכן-מראש (Prefab) לציונות. זה מספק "דבק" שיסייע לחיבור יוצאי הקהילות היהודיות השונות והזרמים השונים ללאום יחיד, הומוגני. זה מחבר תנועה לאומית צעירה לנרטיב היסטורי מכובד: אנחנו לא אוסף של פליטי פוגרומים וקורבנות אפליה אלא עם עתיק השב לארצו לאחר גלות של אלפיים שנה. זוהי בחירה פרקטית המספקת לאומה הצעירה תשובות קלות לשאלות אפשריות שונות לגבי זהות: שם המדינה, דגל, המנון, חזון מוסרי שלאורו נתחנך, גאווה לאומית, זיקה לקהילות יהודיות אחרות בעולם, שפה, ואפילו לוח חגי השנה. זהו רעיון שיווקי מוצלח של התנועה הציונית.

אבל כמה יהודית תהיה מדינת ישראל? הוגי המדינה - אנשי תקופת ההשכלה - חשבו כנראה על מינימום: על טיפוח קשר רגשי לארץ, על תרבות, על זיקה ליהדות, על נרטיב היסטורי מלכד, על סמלים ומנהגים, ועל ערכי המוסר (האוניברסליים ממילא) של נביאי ישראל. בעיני רוחם הם ראו כנראה דמוקרטיה עם שאר-רוח. כך התחנכנו אנו - חברה שתפיץ "אור לגויים".

על הסקלה הדתית, מה שהתפתח בפועל אמנם איננו מקסימום ("מדינת הלכה"), אבל הוא רחוק מהדמיון הציוני. חוק השבות (1950) שנחקק כדי להבטיח לכל יהודי זכות להתיישב בארץ חייב הגדרה ברורה מיהו יהודי, וזכות ההגדרה ניתנה לממסד הדתי. האם מדובר בתום-לב? בקוצר-ראייה? בחולשה? מאחר שבמדינת ישראל יש כיום לזרם האורתודוקסי מונופול על הממסד הדתי - הוא מכתיב לכולנו את הפרשנות המחייבת לכותרת "יהודית". גם חייו היומיומיים של הציבור החילוני נשלטים על-ידי הממסד האורתודוקסי, אם בנושאי נישואין ואם בנושאי כשרות. הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי הוחרמו למעשה ונשלל מהם סיוע המדינה. בכך נוצר שוני בין ישראל לבין הקהילות היהודיות בתפוצות: רק בישראל הזרם האורתודוקסי הוא השולט, בעוד שהזרמים האחרים אינם זוכים להכרה על-ידי המדינה לכל צורך אזרחי. ומעל לכל - המצב של יחסי דת-מדינה איננו סטטי: תחת הסיסמא הכוזבת "סטטוס-קוו" שמלווה אותנו לאורך חיי המדינה מתקיימת הדתה רצופה של החיים היומיומיים בישראל, לרבות של מערכת החינוך הממלכתי (הלא-דתי), כפייה דתית ופגיעה ברורה בחופש האזרח. 

בעיה נפרדת קיימת סביב אופן התנהלותה של הקהילה החרדית כחלק מהחברה הישראלית. מדובר במידה רבה בציבור שאיננו ציוני ואיננו מזדהה עם אופייה החילוני והליברלי של המדינה, וככזה הוא מתנהל כגטו תרבותי, מרוכז בצרכיו-הוא ונשמע רק לציוויי הנהגתו הדתית. זהו ציבור טפילי בכל הקשור לנשיאה בנטל הכלכלי ובנטל הביטחוני: השתתפותו בשוק העבודה ובשירות הביטחון היא זעומה. בעיניו, היתרון של הסתופפות במדינת ישראל נעוץ בקבלת שירותים ללא תמורה ופטור מחובות האזרח. שיעור הצבעה גבוה והומוגני בקרב אוכלוסייה זו בבחירות לכנסת נותן לה עוצמה פוליטית גדולה יחסית לשיעורה באוכלוסייה, ועוצמה פוליטית זו מתורגמת במו"מ קואליציוני להשגת הטבות כלכליות מגזריות על חשבון שאר האוכלוסייה. בגלל הריבוי הטבעי המהיר של קבוצת אוכלוסייה זו (חלקו כנראה בגלל מדיניות ממשלתית נדיבה מידי של עידוד ילודה) - חלקה באוכלוסייה הכוללת של ישראל עולה בהתמדה. גידולה הצפוי בעשורים הבאים מעלה ספק לגבי האפשרות שהיא תמשיך ליפול למעמסה על שאר האוכלוסייה: מדובר בפצצת-זמן, לא פחות.

לאן כל זה מוביל? 

1. הסטטוס-קוו הוותיק בנושא דת ומדינה איננו אלא אחיזת-עיניים: ישראל נמצאת בתהליך הדתה רצוף שבו מומרים ערכים ליברליים בערכים דתיים. זהו מהלך שלא ייעצר, מסיבות דמוגרפיות, והוא יגרום לצמצום מתמשך של זכויות האזרח של האוכלוסייה החילונית

2. מאחר שהזרם האורתודוקסי שינה את עמדותיו המדיניות הניטרליות לאחר 1967 ורובו מקדש כיום את זכותו של העם היהודי לשלוט על כל שטחי ארץ ישראל - הוא שולל אפשרות של השגת פשרה טריטוריאלית בסכסוך הישראלי-פלסטיני. במקום זאת, הוא דוגל בפתרון של מדינה יחידה שבה הפלסטינים יהיו אזרחים מדרגה שנייה והסכסוך ינוהל בכוח הזרוע

3. נדבך נוסף של גוש הימין - הציבור החרדי - מתמקד אמנם בעיקר בהשגת הטבות לעצמו על חשבון שאר מגזרי האוכלוסייה, אבל גם הוא חיזק את היסודות הלאומניים בהשקפותיו המדיניות וגם הוא פועל במרץ להדתה ולפגיעה בעקרונות יסוד של החברה הליברלית

4. שני ציבורים אלו חברו לציבור מצביעי הליכוד - בעבר מפלגה ימנית-ליברלית - שמצידו ויתר מזמן על השקפותיו המדיניות והליברליות לטובת שנאה עזה לאליטה הישנה של ישראל ולטובת התנגדות גורפת לכל יוזמה להשגת הסכם שלום עם הפלסטינים ולבניית חברה ליברלית. באין לו עוד אידיאולוגיה מדינית או חברתית פרקטית, ציבור זה מתמקד בטיפוח ושימור תחושות של קיפוח עדתי. לרוע המזל, הוא בחר להתלכד סביב מנהיג פוליטי ציני שמטרתו היחידה היא מילוט אישי ממשפטו על-ידי הרס של מערכות שמירת החוק, כל זאת כשהוא מניף דגלים כוזבים לצורך פיתוי בני-ברית. 

נוצר בכך גוש פוליטי מוצק. מה שקרוי בסבבי הבחירות האחרונים 'גוש הימין' איננו אלא ברית - מבוססת על אינטרסים נפרדים - בין שתי קבוצות אוכלוסייה דתיות, קבוצת אוכלוסייה המוסתת על רקע קיפוח, ומנהיג בודד שנלחם על הישרדותו האישית מול מערכת החוק. הסימביוזה בין הקבוצות מבוססת על שנאה משותפת לשלטון החוק - אויב משותף לכולם, כל קבוצה מסיבה נפרדת - וניסיון לקעקע אותו. מה שעלול לקרות לישראל בשנים הקרובות הוא לכן שילוב של תהליכים הרסניים: הדתה מתמשכת שתבטל הישגים ליברליים ואזרחיים של העשורים האחרונים, הכבדת הנטל הכלכלי על רוב האוכלוסייה בשל הסירוב של הציבור החרדי לקחת בו חלק, וכרסום בדמוקרטיה כתוצר-לוואי של מאמציו של הנאשם לחלץ את עצמו ממשפט ושל בעלי בריתו להשיג הישגים חומריים או דתיים. במקביל, הקצנת עמדות מדיניות וכירסום שלטון החוק יביאו כנראה להרחקת הסיכוי לקידום פתרון של שלום עם הפלסטינים. תהליכים אלו יפגעו בסולידריות, החשובה כל-כך בחברה צעירה העלולה למצוא את עצמה שוב במבחן צבאי. הם יביאו להתפרקות החברה הישראלית לשבטים העוינים זה את זה ונלחמים ביניהם על הבכורה ועל השלל. למותר לציין שהישרדותו של הפלא הכלכלי של המשק הישראלי נמצאת בסכנה בגלל מגמות אלו של הדתה והתחזקות מגמות פשיסטיות שעלולות להרחיק את ישראל ממדינות המערב.

ייתכן שאנו נמצאים כבר בדרך ללא מוצא. ייתכן שמה שנדרש הוא פניית-פרסה. השאלה חוזרת אל ההחלטה המקורית להגדיר את מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. נראה שהשאיפה להרים את שני הדגלים ביחד הייתה מוטעית, נאיבית: בעוד שמרחב ההגדרה של מדינה דמוקרטית הוא פחות-או-יותר ברור ואוניברסלי - ההגדרה של מדינה יהודית היא ערטילאית. כי מה זה בעצם "מדינה יהודית"? האם מדינה יהודית פירושה מדינת הלכה? האם מדינה יהודית משמעותה חתירה לשליטה מלאה בכל שטחי ארץ ישראל? האם במדינה יהודית יוכר רק הזרם האורתודוקסי כסמכות הדתית הרשמית? האם חלקים מהחוק הישראלי ייגרטו לטובת החוק העברי? האם מדינה יהודית אינה זקוקה למבנה חוקי היררכי שביסודו חוקה? האם לבית הדין הרבני תהיה במדינה יהודית סמכות שיפוטית העולה על זו של בית הדין האזרחי? האם אין לתושבים שאינם יהודים זכות להיות אזרחים שווי-זכויות במדינה יהודית? האם מדינה יהודית פירושה שיש לבנות את בית המקדש השלישי על הר הבית? האם במדינה יהודית מתחייבת שמירה על כשרות, על קדושת השבת ועל דיני נישואין וקבורה על-ידי כלל התושבים? האם ירושלים חייבת להיות עיר הבירה של המדינה היהודית והיא באמת איננה ניתנת לחלוקה? 

הייתכן שההלחמה של המושגים 'יהודית' ו'דמוקרטית' נעשתה בחוסר מחשבה תחילה, ברגע של נאיביות והתלהבות רומנטית? הייתכן שהצירוף "יהודית ודמוקרטית" הוא אוקסימורון? תארו לכם שהיינו מתעשתים ומחליטים לבטל את המושג "מדינה יהודית" מחיינו, מחזירים את המושג 'יהודי' להקשר הדתי שלו (והוא לא יופיע עוד במרשם התושבים…) ומבטלים בהתאם את ההגדרה "לאום: יהודי". נסתפק בכך שישראל תהיה דמוקרטית: מדינה דמוקרטית-ליברלית, עם חוקה, עם הפרדה מלאה בין דת למדינה, שמבטלת כליל את הממסד הדתי הממלכתי, שאוסרת על כפייה דתית במרחב הציבורי, שיש בה רק זרם חינוך ממלכתי יחיד, ושבה נושאים כמו נישואין וקבורה מטופלים על-ידי גורמים אזרחיים. 

זה לא שאינני אוהב את ההיסטוריה היהודית, את ההלכה היהודית, את כתבי הקודש היהודיים, את תורת הנביאים, את השפה העברית, את חגי ישראל או את המסורת - נהפוך הוא. הבחירה בצירוף "יהודית ודמוקרטית" פשוט הוכיחה את עצמה כמוקש, כבחירה ערטילאית, לא-יציבה, כהרפתקה שסופה מר. מסתבר שנדרשת בחירה בין יהודית לבין דמוקרטית: יש להסתפק בדגל אחד. נראה לי שתובנה זו קיימת גם בקרב גוש הימין, והנטייה שלו היא לבחור בדגל המדינה היהודית. כך לפחות זה נראה לפי ההצהרות הפוליטיות המושמעות. אני מציע לבחור דווקא בדגל האחר - דגל המדינה הדמוקרטית. אם אי אפשר שישראל תהיה מדינה יהודית ודמוקרטית - נסתפק בכך שישראל תהיה מדינה דמוקרטית.

זה מחייב חשיבה מחדש לגבי אופייה של מדינת ישראל. ברור לי שבין קוראי דברים אלו יהיו כאלו שיצפו להמשך לוגי של הטיעון, לפירוטו, ליישומו לתוכנית, אפילו לצעדים אופרטיביים מוצעים. אין לי אותם. הבחירה במדינה דמוקרטית במקום במדינה יהודית ודמוקרטית איננה מספקת כשלעצמה פתרון לאף אחת מבעיות היסוד של ישראל. היא רק מציעה להכיר בטעות, למחוק את אוסף התשובות שנתנו בעבר ולחזור לשאלות הקיומיות. בואו נפרום את האריג שנוצר כאן ונתחיל מחדש. בואו נחזור לשולחן השרטוט ונחשוב על אלטרנטיבה מוצלחת יותר מזו שבה בחרו מנהיגי הציונות של תחילת המאה ה-20. האלטרנטיבה היא להיות זרים בארצנו או בכלל לנטוש מרצוננו את הספינה - מה הטעם?

בנק ישראל למשכנתאות

 

באחרונה התבשרנו על יוזמה פוליטית חדשה, של יו"ר ועדת הכספים של הכנסת משה גפני. כשהגיע נגיד בנק ישראל בשבוע שעבר לישיבת ועדת הכספים הזדרז יו"ר הוועדה להכריז על הצעת חוק שיזם, שתנתק את הקשר בין ריבית בנק ישראל לבין הריבית על משכנתאות: כשהריבית במשק תעלה - הריבית על המשכנתא לא תעלה ביחד עימה (ראו לדוגמא דיווח בעיתון "גלובס", כאן). לא ברור לאיזו מתכונת חוק מתכוון בדיוק ח"כ גפני. לא ברור גם אם ההצהרה הזו מבשרת על כוונה רצינית לפעול כדי לשפר את מצבם של רוכשי דירות או שהיא בכלל סוג של "עז" שהוכנסה למערכה לצורך הישגים בתחומים פוליטיים אחרים. אבל מה שמסתבר הוא שבנק ישראל נדחק למיגננה בנושא המשכנתאות: הוא נתפס מעכשיו כ"אשם" בעליית הריבית על משכנתאות. כך, אחרי ההתקפות שכבר היו בתקשורת מצד גורמים עיסקיים על כך שהעלאות הריבית המוניטרית אינן מוצדקות והן פוגעות בפעילות הכלכלית של המשק היצרני, הורחבה כעת החזית מול בנק ישראל: הצטרפו אליה משקי הבית שהריבית העולה מרחיקה מהם את היכולת לרכוש דירה. 

איך זה קרה שבנק ישראל, שאמור היה לנהל עצמאית את המדיניות המוניטרית בכפוף לשיקולים מקרו-כלכליים, מותקף בשם משקי הבית? מה הקשר בין ניהול המדיניות המוניטרית לבין שוק המשכנתאות? ישנם שני גורמים לקשר הזה: האחד - התהליך המהיר של העלאת הריבית המוניטרית במשק שהחל באפריל 2022 והשפיע משמעותית על שוק המשכנתאות; השני - הזיהוי של בנק ישראל כגורם בעל סמכות (ולכן גם נושא באחריות) בשוק המשכנתאות. 

העלאת הריבית המוניטרית בישראל בחודשים האחרונים איננה יוזמה שרירותית של בנק ישראל: היא תגובה בלתי-נמנעת. היא התחייבה מרגע שהבנקים המרכזיים במדינות המערב החלו בהעלאת הריבית המוניטרית אצלם, במסגרת פעילות הגנתית שתפקידה למנוע האצה של תהליך האינפלציה. הימנעות מהעלאת הריבית בישראל הייתה עלולה לגרום לבריחת הון לעבר משקים שבהם שיעור הריבית גבוה יותר, להיחלשות השקל וכתוצאה מכך גם להאצת תהליך האינפלציה בישראל. מאחר שלאורך שנים שבהן הריבית המוניטרית היתה אפסית עבר שוק המשכנתאות הישראלי להסתמך יותר ויותר על הריבית הקצרה (באמצעות הלוואות על בסיס ריבית ה"פריים") - עליית הריבית המוניטרית תורגמה מיידית להתייקרות ריבית ההלוואות, לרבות בהלוואות קיימות בריבית משתנה שהעוגן שלהן מתבסס על ריבית ה"פריים". 

העלאת הריבית המוניטרית היא לכן התפתחות צפויה המתיישבת עם ניהול מקרו-כלכלי נכון, שלווים היו אמורים לקחת בחשבון כשבחרו את תמהיל ההלוואה. אז על מה הם מתלוננים? ומדוע הכתובת היא בנק ישראל? זה נוגע לגורם השני - הזיהוי של בנק ישראל כגורם האחראי בשוק המשכנתאות. לא מדובר בטעות תמימה מצד הלווים: בנק ישראל החל להתערב בשוק המשכנתאות לפני מעט למעלה מעשור, על רקע הפחתת הריבית המוניטרית והחשש שהריבית הנמוכה עלולה לגרום לגידולו של הביקוש לדיור ולכן להתפתחותה של "בועת נדל"ן". במהלך השנים ניצל בנק ישראל את הצינור הרגולטורי (קרי: הפיקוח על הבנקים) להעברת הוראות שונות לבנקים. מדובר היה לכאורה בהתערבות מנימוקים מקרו-כלכליים, זמנית, של "המבוגר האחראי", שניסה למנוע התפתחות של "בועת נדל"ן" בכובע של שמירה על יציבות פיננסית. אבל בהדרגה הפכה ההתערבות לספציפית יותר ויותר, ולבעלת אופי של הסדרה קבועה, פטרנליסטית. כיום, הבנקים אינם רשאים להעמיד אשראי לדיור ששיעור המימון שלו עולה על 75% לחסרי-דיור, ולא אשראי שכולו בריבית משתנה. באחרונה קראנו בתקשורת הכתובה גם על כך שנציגי הפיקוח על הבנקים מוודאים שתשלומי המשכנתא השוטפים לא יעלו על 50% מהכנסות הלווים, כשהגדרת הכנסותיהם של הלווים לצורך זה נקבעת על-ידי הוראות המפקח על הבנקים.

כשהבנק המרכזי הפך עצמו למעשה למחוקק המכתיב לבנקים קריטריונים ספציפיים למתן אשראי, והלווה הפוטנציאלי נתקל במשא-ומתן שלו מול הבנקים במיגבלות חיצוניות שמקורן בבנק ישראל - לא נראה מוזר שטענות הציבור על יוקר האשראי לדיור מופנות כעת לבנק ישראל. הבעייה היא שההחלטה של בנק ישראל להתערב - שלא לצורך, לטעמי, ואפילו שלא בסמכות, בשוק המשכנתאות - מגבילה ואף מסכנת את חופש הפעולה שלו בכל הנוגע לצעדי המדיניות המוניטרית. 

זהו מצב בעייתי. בעולם גובר החשש מפני כניסה למיתון בשנה הקרובה ומפני האצת קצב האינפלציה. לבנקים המרכזיים נכון בשל כך מאבק על שמירה על משמעת פיסקלית מצד הממשלות, ועל המדיניות המוניטרית הנכונה שיש לנקוט מול השילוב של אבטלה ואינפלציה. בישראל ייתכן גם קושי נוסף בשל ההבטחות התקציביות המוגזמות שניתנו במהלך הבחירות האחרונות. הסמכות שנטל לעצמו בנק ישראל "בהתנדבות" בשוק המשכנתאות - עלולה לגרום לו לפעול מול חזית רחבה מידי של מתנגדים ולכן היא מקטינה את חופש הפעולה שלו בתחום שהוא מופקד עליו.

ביטול הוראות בנק ישראל בנושא תמהיל הלוואות לדיור

 

ברשימה קודמת בבלוג זה ("הלוואת משכנתא צמודת-פריים - הימור שהצליח מעל למשוער", ראו כאן) הצגתי את ההזדמנות שיצרה הפחתת הריבית המוניטרית לרוכשי הדירות להוזיל את עלות המשכנתא שלהם. ניצול ההזדמנות היה אפשרי באמצעות נטילת הלוואות משכנתא במסלול השקלי בריבית משתנה, שבו ריבית המשכנתא מבוססת בעקיפין על הריבית המוניטרית (מסלול הקרוי בישראל "פריים") במקום במסלול הצמוד למדד בריבית קבועה. מאחר שהפחתת הריבית המוניטרית ב-2009 (בישראל כמו בכל העולם) הייתה צעד מדיניות אנטי-מחזורי, זמני, שמטרתו לשכך את השפעת ההאטה הכלכלית - ברור שהבחירה במסלול ה"פריים" הייתה הימור לגבי משך התקופה שבמהלכה הריבית המוניטרית תישאר נמוכה. בדיעבד, המדיניות המוניטרית המרחיבה והריבית המוניטרית הנמוכה היו איתנו תקופה ארוכה, עד לחודשים האחרונים (ראו גרף ברשימה המוזכרת). התוצאה היא, כפי שממחיש תחשיב שהוצג באותה רשימה, שלווים שבחרו במסלול הפריים הצליחו להוזיל ביותר ממחצית את עלות המשכנתא שלהם. 

השוק אמנם הגיב להזדמנות שנוצרה בעקבות סביבת הריבית הנמוכה, ובהדרגה עברו לווים רבים למסלול המבוסס על ריבית ה"פריים". בנק ישראל, שחשש שמא הלווים אינם מודעים לסיכון הריבית שהם נוטלים על עצמם, החל עוד ב-2009 לשגר התראות להנהלות הבנקים ובהן דרישה לוודא שהלווים מודעים לסיכון הריבית ולהתייחס לאפשרות שהם-עצמם נחשפים בעקיפין לסיכון הריבית של הלווים, בגלל קשיי נזילות אפשריים של הלווים. ב-2011, משדעתו של בנק ישראל לא נחה, הוא הורה לבנקים להגביל את חלק ההלוואה הניתן בריבית משתנה מתוך סכום ההלוואה הכולל. בסדרת הוראות ששיגר בנק ישראל לבנקים בשנים 2011-2014 הוא הגדיר מגבלות שונות לגבי הלוואות המשכנתא, בטענה שהוא חותר לקצץ בביקוש לאשראי לדיור כחלק ממאבק לעצירת העלייה המהירה של מחירי דירות. בהוראה מ-2014 קבע בנק ישראל שחלק ההלוואה הניתן בריבית "פריים" לא יעלה על 33.33% מסכום ההלוואה הכולל. 

ההוראות שקבע בנק ישראל לא הצטמצמו לתמהיל ההלוואה ולא לשימוש בהלוואות "פריים": הן נגעו גם לשיעורי מימון (היחס בין גודל ההלוואה לעלות הדירה הנרכשת), לאופן שבו נמדדת הכנסת הלווה לצורך הערכת הנטל השוטף, ועוד. הוראות אלו שינו את הנהגים המקובלים בשוק המשכנתאות. נוצר מצב חסר-תקדים שבו בנק ישראל מתערב פרטנית בקריטריונים למתן אשראי ומגביל את חופש ההחלטה של הבנקים לגבי בקשות לאשראי לדיור. הקדשנו מספר רשימות בבלוג זה לביקורת על המציאות שנוצרה, כנראה בלא-משים, כשהמטרה המוצהרת הייתה בכלל לשמור על יציבות הבנקים, והתוצאה היא הפקעה חסרת-בסיס של מדיניות האשראי לדיור מהבנקים (למיטב ידיעתי, בנק ישראל לא סיפק מעולם ביסוס מחקרי שיצדיק את "הלאמת" מדיניות האשראי בכלל ואת הקריטריונים הכמותיים הספציפיים שקבע בפרט). אבל לא נסטה מהנושא העיקרי, והדיון כאן יוגבל לשאלת תמהיל ההלוואה: הגבלת זכותו של הלווה לבחור תמהיל כרצונו.

השאלה היא עקרונית: מי נתן סמכות לבנק ישראל להכתיב למשקי בית (לווים) ולבנקים (מלווים) מיגבלות על תמהיל המשכנתא? מהו מקור הסמכות? הפרט בישראל רשאי להחליט, במיגבלות החוק, כמעט בכל נושא כלכלי. הוא רשאי לרכוש ולמכור דירה, לנהל את נכסיו כראות עיניו, לבחור בין מסלולי השקעה כשמדובר בחיסכון הפנסיוני, ליטול על עצמו סיכונים פיננסיים שונים, ליטול על עצמו חובות צרכניים מכל סוג ולכל מטרה, אבל אסור לו לבחור תמהיל כרצונו כשמדובר בנטילת הלוואה לדיור. מה מיוחד בהחלטה על תמהיל הלוואה לדיור? שימו לב שההוראה לגבי האיסור אמנם איננה מקפת - מקורה בבנק ישראל ולכן היא מופנית רק לבנקים - אבל במציאות הישראלית הנוכחית שבה האשראי לדיור מרוכז כמעט כולו בידי הבנקים - ההוראה מחייבת למעשה את כלל הלווים. אבל מדוע? ומכוח מה?

בנק ישראל הגביל את הבנקים בנושא תמהיל הלוואה החל מ-2011. ההגבלה הוטלה על רקע הריבית המוניטרית הנמוכה, כשהעילה היא לכאורה הגנה על הלווים החפים מידע מפני תרחיש של עלייה משמעותית של הריבית שתגרום להם לקשיים לעמוד בתשלומים השוטפים. זה אולי נשמע אחראי, מגונן, אבל מדובר בכפייה: בשלילת חופש הבחירה של הפרט. מדובר בהוראה דרקונית שאיננה מתחשבת לא בסכום ההלוואה ולא בשאלה אם מדובר במשק בית מבוסס או במשק בית מוחלש הנזקק (אולי) להנחיה פטרנליסטית כדי שלא להיקלע לקשיי נזילות. ההוראה גם אינה מתחשבת אם מדובר ברכישת דירה לצרכי השקעה או לצרכי מגורים. היעלה על הדעת שרגולטור אחר יכתיב מיגבלות לגבי תמהיל השקעות כשמדובר בכספם הפרטי של משקי בית? 

 כפי שהבנו, מדובר בהוראה שגרמה בעליל לציבור רחב של לווים לשלם תשלומי ריבית גבוהים בגלל האיסור לנצל את הלוואות ה"פריים" למימון מלוא ההלוואה. בינתיים, עבר עשור. המדיניות המוניטרית השתנתה והריבית המוניטרית נמצא במגמת עלייה. ההוראה, שהייתה כנראה מיותרת גם בזמנה (או, לחילופין, הייתה צריכה להיות מוגבלת בזמן - "הוראת שעה") - צריכה להתבטל. ואם בנק ישראל יהסס לבטלה - זה יכול להיות אתגר לארגונים השונים השוחרים את חופש האזרח לעתור נגד בנק ישראל כדי לכפות עליו את ביטול ההוראות.

הלוואת משכנתא צמודת-פריים - הימור שהצליח מעל למשוער

 

תקופת הריבית הנמוכה הסתיימה כנראה

העלאות הריבית של בנק ישראל שהחלו בחודש אפריל 2022 אינן סידרה של תגובות אד-הוק לאינדיקטורים שוטפים על מצב המשק: זהו מהלך מתוכנן, רב-שלבי, של העלאת הריבית במשק. זהו חלק ממהלך בינלאומי, שהונע על-ידי עליות המחירים העולמיות שהחלו לקראת סוף 2021 והחשש שמא לא מדובר באירועים בדידים שמקורם בתקלות זמניות בשרשרת האספקה בתקופת הקורונה או בעליית מחירי האנרגיה בשל המלחמה באוקראינה אלא בהתפרצותה של אינפלציה. כך, לאחר כ-7 שנים בהן ריבית בנק ישראל עמדה על 0.1% (למעט תקופת ביניים ב- 2019), היא החלה לטפס. עם כתיבת דברים אלו היא הגיעה כבר ל-2.75%, ואם לשפוט לפי צעדים שבהם נקטו הבנקים המרכזיים הגדולים - היא תמשיך כנראה לעלות בחודשים הקרובים. בכך מסתיימת תקופה ארוכה שבמהלכה חיינו בסביבת ריבית אפסית. 

מה בכלל קרה לריבית?

בנק ישראל החל להפחית את הריבית לקראת סוף 2008, על רקע המשבר הפיננסי הבינלאומי ובתיאום עם מדיניות דומה שננקטה במדינות המפותחות. בין אוקטובר 2008 למארס 2009 הופחתה הריבית במצטבר מ-4.25% ל-0.5% (ראו גרף).

זו הייתה הפחתה דרמטית, ורמה נמוכה כזו של ריבית מוניטרית היא חסרת-תקדים. ואמנם, הבנקים המרכזיים ובנק ישראל ניסו להחזיר בהדרגה את הריבית לרמה "סבירה" (ראו בגרף את העלאות הריבית הרצופות בין אוגוסט 2009 ליוני 2011), אלא שמה שנראה בתחילה כמשבר פיננסי שיחלוף במהרה התברר כמיתון כלכלי מתמשך. הבנקים המרכזיים חזרו לכן והפחיתו את הריבית כדי לעודד את ההשקעות ולמנוע גלישה למיתון עמוק יותר. כך, בתחילת 2015 הוריד בנק ישראל את הריבית לשפל של כל הזמנים - 0.1%.

שוק המשכנתאות מגיב לריבית הנמוכה: המעבר להלוואות "פריים"

היסטורית, ההלוואות לדיור בישראל היו בעיקר צמודות-מדד. המציאות של ריבית מוניטרית אפסית יצרה פיתוי למשקי הבית לנצל את הריבית הנמוכה להוזלת עלות המשכנתאות על-ידי נטילת הלוואות שקליות במקום הלוואות צמודות-מדד. לבנקים לא היו אז מקורות מימון שקליים ארוכי-טווח בריבית קבועה, ולכן הם הציעו ללווים הלוואות שקליות בריבית משתנה הנשענת על ריבית בנק ישראל (מה שקרוי בישראל "ריבית פריים" הוא למעשה ריבית בנק ישראל בתוספת 1.5%). ואמנם, הלווים נטשו את המסלול צמוד-המדד ועברו למסלול השקלי בריבית משתנה. 

הלוואת משכנתא מבוססת-"פריים" היא הימור

האם הלוואה מבוססת-פריים היא בחירה מתאימה לרוכשי דירות? כנראה שלא: הלווה נחשף באמצעותה לסיכון שהבנק המרכזי יעלה את הריבית המוניטרית, ריבית ה"פריים" תעלה מיידית כתוצאה טכנית מכך, התשלום החודשי (הקרוב!) יותאם לשינוי הריבית בהלוואה, והוא עלול למצוא את עצמו במצב של קושי לעמוד בתשלומי המשכנתא השוטפים. לאור ההפחתה הדרמטית של הריבית המוניטרית וההכרזה של הבנק המרכזי שהוא נוקט בצעד חריג זה כדי למנוע גלישה של המשק למיתון כלכלי, סביר היה לצפות שמדובר במצב זמני, שיחלוף לכשיופיעו אינדיקטורים לכך שהמשק מתאושש. מנקודת מבטו של הלווה מדובר לכן ברווח (חיסכון בתשלומי ריבית) לזמן מוגבל, שכן לכשתחזור ריבית בנק ישראל לרמה "סבירה" - עלותה של הלוואה מבוססת-"פריים" לא תהיה עוד נמוכה מעלותה של הלוואה במסלול אחר. העובדה שבנקודת היציאה התשלום החודשי בהלוואה מבוססת-"פריים" נמוך משמעותית מזה בהלוואה במסלול הצמוד למדד (ראו טבלה בהמשך) מדגישה את גודל הפיתוי שבפניו עומד הלווה. אבל הבחירה במסלול ה"פריים" בהלוואה ארוכת-טווח היא למעשה הימור על אורך התקופה שבמהלכה הריבית בהלוואה מבוססת-"פריים" תהיה נמוכה מהריבית במסלולי הלוואה אחרים.

האם ההימור הצליח? תחשיב לדוגמא

דמיינו לווה שנטל הלוואה בחודש אפריל 2009, כשריבית בנק ישראל כבר הופחתה ל-0.5%. נניח שסכום ההלוואה שהוא נטל הוא 1 מיליון ש"ח, ושהוא ביקש מהבנק לפרוס את תשלומי ההלוואה ל-20 שנים. הוא יכול היה ליטול את ההלוואה במסלול המסורתי (ריבית קבועה והצמדה למדד), או להמר, לנצל את הריבית המוניטרית הנמוכה וליטול הלוואה במסלול ה"פריים". נניח עוד שהבנק קבע ששיעור הריבית בהלוואה הספציפית הזו יהיה "פריים פחות 0.5%". 

האם ההימור הצליח? כן. הריבית המוניטרית נותרה נמוכה לאורך שנים. לכן, בדיעבד, ברור לנו שבתקופה שבין 2009 ל-2022 מסלול הפריים היה המסלול העדיף והלווה היה יכול לחסוך תשלומי ריבית. אבל בכמה בדיוק הסתכם החיסכון ללווה עד כה? נפשיל שרוולים: לפי דיווחי בנק ישראל, הריבית הממוצעת על הלוואות משכנתא צמודות-מדד לתקופה של 20 שנה עמדה באפריל 2009 על 4.02%. הריבית בהלוואת ה"פריים" הייתה אז 1.5% (P-0/5%). הסתכלו עכשיו בלוח הבא המציג את סיכום התוצאות בדיעבד בשני המסלולים האלטרנטיביים.

	מסלול צמוד-מדד בריבית קבועה	מסלול "פריים"
שיעור הריבית ביום מתן ההלוואה (4/2009)	4.02	1.50
שיעור הריבית בהלוואה כיום	4.02	3.75
גודל התשלום החודשי הראשון (5/09) (ש"ח)	6,070	4,825
גודל התשלום החודשי כיום (11/22) (ש"ח)	7,328	5,266
תשלומי הריבית המצטברים (ש"ח)	443,241	187,509
סה"כ תשלומי המשכנתא המצטברים	1,101,002	831,739
יתרת החוב כיום (ש"ח)	490,971	355,770

ראשית, כמה הערות. מדד המחירים לצרכן ירד בחלק מהתקופה, כך שעצם ההצמדה למדד לא היוותה נימוק אפריורי שיצביע על עדיפות למסלול הלא-צמוד. בכלל, מרגע שהבנקים החלו להציע הלוואות שקליות לא-צמודות בריבית קבועה לטווח ארוך (20 שנים ויותר), הפרש הריבית בין הלוואה במסלול הצמוד להלוואה במסלול הלא-צמוד התיישב עם הציפיות לאינפלציה כך שאף מסלול לא היה עדיף אפריורי. בנוסף, וכפי שניתן לראות בגרף הריבית, בנק ישראל החל להעלות את הריבית המוניטרית כבר לקראת סוף 2009 והמשיך להדק את המדיניות המוניטרית במספר מהלכים, כך שריבית בנק ישראל הגיעה באמצע 2011 ל-3.25%. המשמעות לגבי הלווה הדמיוני שלנו היא שריבית המשכנתא שלו עלתה ל-4.25% - מעל לשיעור הריבית במסלול הצמוד למדד. לכאורה, חלון ההזדמנויות נסגר. אלא שאז הסתבר שמשקי המערב נפגעו מהמשבר הפיננסי יותר משהעריכו ראשי הבנקים המרכזיים, והם חזרו והפחיתו את הריבית המוניטרית. חלון ההזדמנויות נפתח מחדש, וההימור חזר לשאת פרי.

כפי שניתן ללמוד מהלוח, הלווה שלנו, שנטל הלוואה במסלול מבוסס-פריים, הצליח בהימור, ובגדול. נטל התשלום החודשי שהוא נדרש לעמוד בו במהלך התקופה היה נמוך משמעותית - בשיעור של 25% במצטבר - לעומת האלטרנטיבה (תשלומיו הסתכמו ב- 831,739 ש"ח במקום 1,101,002 ש"ח). תשלומי הריבית המצטברים שלו היו נמוכים בכ-58% מתשלומי הריבית וההצמדה במסלול האלטרנטיבי. כיום, יתרת החוב שלו נמוכה בכ-28% משהייתה לו בחר במסלול האלטרנטיבי. 

האם יש מה להסיק מהתיאור לעיל?

התשובה הקצרה היא: לא. העבר איננו מלמד אותנו על העתיד, ממש כפי שהמספר שעלה בגורל בהגרלה האחרונה של מפעל הפיס איננו המספר שיש לו הסתברות גבוהה לעלות בגורל בשבוע הבא. העובדה שלווה שבחר במסלול מבוסס-פריים ב-2009 הצליח להוזיל משמעותית את עלות הלוואת המשכנתא שלו אין בה כדי לסייע לנו בהחלטה כיום אם יש עדיפות למסלול הפריים על מסלול צמוד-מדד. החשיפה לסיכון הייתה קיימת ב-2009 והיא קיימת גם ב-2022 - רק "הכוכבים הסתדרו אחרת". אין מזה מסקנה מושכלת שנוכל להסיק.