קוו ואדיס?

 

מסביב יהום הסער. קרב איתנים ניטש בין הקואליציה של נתניהו, העסוקה בקדחתנות בהעברת חוקים שהם חלק מ"הרפורמה המשפטית", לבין תנועות המחאה. על הגדר יושב בינתיים ציבור גדול שטרם בחר צד. הנשיא הרצוג וקבוצות נוספות מנסים לשכנע ציבור זה שקיימת דרך ביניים, פשרה, שבה נוכל לרצות את הקואליציה מבלי להפוך את ישראל למדינה שאיננה דמוקרטית. מן הסתם, תקופת המבחן ליוזמה זו היא קצרה: עד לסוף כנס החורף של הכנסת (2.4.2023).

המצב נראה אולי כמו מלחמת אזרחים, לפחות לפי המסרים המילוליים המוחלפים בין הצדדים, אבל הוא איננו כזה, לפחות בינתיים. תנועות המחאה שומרות על התנהגות צייתנית, במסגרת החוק. עוצמתן המפתיעה מעניקה להן יכולת לפעול באפקטיביות גם בדרך לא-אלימה וללא התנגשות עם כוחות הביטחון או עם ציבור נגדי. זה יכול להשתנות. בינתיים, ישראל צפויה לספוג נזקים כלכליים ואובדן יציבות מקרו-כלכלית (פיחות השקל, אינפלציה), ובתחום הביטחוני קיימת אפשרות שהפילוג הפנימי יזמין אויב חיצוני לנצל הזדמנות. זה יהיה חמור יותר ככל שהפילוג הפנימי יגבר. לכן עולה השאלה הטבעית: מהי תוחלת המחאה? מה היא יכולה להשיג בסבירות גבוהה? ובאיזה מחיר? האם לא עדיפה פשרה על הכרעה של אחד הצדדים? האם לא כדאי לכולנו לנסות לסובב את מחוגי השעון לאחור ולהגיע לפשרה שתותיר את שני הצדדים עם חצי תאוותם בידם?

אני חושב שהתשובה לשאלה היא שלילית, שאין דרך לחזור למצב בו היינו לפני מספר חודשים: אי-אפשר להחזיר לבקבוק את השדים שיצאו ממנו. במערכת הבחירות האחרונה ישראל נבקעה. מה שהיה קודם לכן חילוקי דעות פנימיים ידועים ומתמשכים לגבי הדרך – מה שכינינו "המחלוקת בין השבטים" - עבר פאזה. המרכיבים של קואליציית נתניהו הגיעו להחלטה שהגשמת מטרותיהם המגזריות חשובה להם יותר מהאחדות הלאומית. לכן הם אינם מהססים לנצל צירוף נסיבות פוליטי שנוצר במפתיע בסבב הבחירות האחרון (64 מנדטים) לשינוי מציאות בנושאים שעד כה היו שנויים במחלוקת ללא הכרעה. לצורך כך הם עמלים לשנות את מאזן הכוחות שבין הרשויות, כדי למנוע מהרשות השופטת יכולת לבלום את מהלכי הרשות המחוקקת/מבצעת. האמירה ברקע צעדים אלו היא שהמטרות של הזרמים המרכיבים את הקואליציה מקדשות הן את הפגיעה האנושה במבנה הדמוקרטי של מדינת ישראל והן את ביטול השותפות ההיסטורית בין חלקי העם. ולכן, השאלה שעולה לדיון איננה טכנית: לא מבנה הוועדה לבחירת שופטים, לא שאלת מעמדם של היועצים המשפטיים ולא פסקת ההתגברות, אלא מתן כוח מוחלט בידי הממשלה/הכנסת להכריע בכל נושא. החרבת הדמוקרטיה, לכן, איננה תוצאה של ה"רפורמה" המשפטית אלא המטרה האמיתית שלה. וגם היא איננה אלא מטרת-ביניים: באין ביקורת שיפוטית על הממשלה/הכנסת ניתן יהיה לחוקק חוקים באין מפריע, כך שלמעשה הנושא שצריך לחשוב עליו איננו חוק זה או אחר אלא כל חוק שיעלה בעתיד על דעתה של הקואליציה. זה יכול גם לכלול חקיקות קיצוניות כמו ביטול מועד הבחירות, או ביטול זכות הבחירה של אזרחים ערביים.

אז האם אפשר להדביק מחדש את האגרטל הנדיר ששברנו הפעם, את המבנה העדין של דמוקרטיה ליברלית שמנסה להכיל את כל הזרמים ולתפקד למרות חילוקי דעות פנימיים? לדעתי – כלל לא ברור. ייתכן שמה שהיה כבר איננו יותר אופציה, מכיון שיצא המרצע מהשק: מי שהיו שותפים שלנו לחלום של מדינה יהודית ודמוקרטית אינם באמת שותפים. ברגע שזיהו הזדמנות – קמו עלינו לכלותנו. יש לכך השלכות לעתיד.

אני מניח שאין סיכוי לקואליציה הנוכחית להגשים את תוכניתה (המתבצעת בעוד דברים אלו נכתבים) להפיכה משטרית: מרגע שתסתיים החקיקה תחל המערכה השנייה, זו של עתירות לבג"צ. זה מותיר שתי אפשרויות: השגת פשרה, או ניהול מאבק מתמשך על דמותה של המדינה. יש תומכים רבים לפשרה: אנשים פרגמטיים שנוטים לסיים כל סכסוך בפשרה ומעדיפים שלום-בית על הכרעה, אנשים שאינם נוקטים עמדה פסקנית בשאלות הערכיות עצמן, אנשים שחוששים ממלחמת אזרחים והשלכותיה יותר מאשר מהצרת צעדיה של הרשות השופטת, ואנשים הדבקים בערכים של נאמנות (ממציאי 'קווים אדומים' למיניהם). גם רוב הפוליטיקאים ישמחו לכל פשרה: רובם ממילא אנשי שיווק-עצמי ולא באו לפוליטיקה כדי לקיים שיח על ערכים.

שאר הציבור יצטרך לבחור אם הוא נלחם על ערכים ומנצל את המשבר להבהרה מחדש של בעיות היסוד של המדינה, או שהוא נרתע מאי-הוודאות הכרוכה בהמשך המאבק ומעדיף לחתור לפשרה פוליטית. ויש אי-ודאות: ללא פשרה תמשיך הקואליציה במהלכי החקיקה ואנו צפויים להגיע בקרוב למשבר חוקתי כשבג"צ יפסול חלק מהחוקים החדשים ויקלע את כולנו למערבולת סביב השאלה למי עלינו לציית. ברור גם שיהיו מחירים למאבק כזה: כלכליים, אישיים, אולי אפילו ביטחוניים. צריך להיות מוכנים לשלם את המחירים הללו, מבלי לדעת לאן יוביל המאבק בסוף הדרך. ויש בעיות יסוד שהזנחנו ושיש להכריע לגביהן: שאלת הפרדת הדת מהמדינה, המהלכים החוקתיים הנדרשים לחיזוק הדמוקרטיה, יצירת חוקה לישראל, והליכה לקראת הסכם אזורי שיכלול פשרה טריטוריאלית עם הפלסטינים.

הבחירה בין החלופות היא אישית. אז תרימו דגלים ותרעננו את ערכי הציונות, או שתתפשרו עם הקואליציה ותקוו לטוב.

היוזמה הפוליטית לעצירת הריבית על משכנתאות

 

ברוכים הבאים לסביבה של ריבית נורמלית

באפריל 2022 הסתיימה תקופה היסטורית בשווקים הפיננסיים בישראל: לאחר שנתיים רצופות בהן הריבית המוניטרית עמדה על 0.1%, ולאחר כשמונה שנים שבהן היא לא עלתה על 0.25%, בנק ישראל העלה את הריבית ל-0.35%. לא מדובר באירוע ייחודי לישראל, ולא מדובר בתיקון חד-פעמי: בכל המדינות המערביות הבנקים המרכזיים החלו להעלות את הריביות המוניטריות, אם על רקע ההתאוששות הכלכלית ואם לאור האצת קצב האינפלציה. תקופה ארוכה, חסרת-תקדים, של ריבית אפסית - הגיעה לסיומה. מאז, הודיע בנק ישראל כבר שמונה פעמים על העלאת הריבית המוניטרית, והיא עומדת כיום על 4.25% (ראו בהמשך גרף של הריבית המוניטרית לשנים 2023-2014 שנלקח מאתר בנק ישראל).

המצב הקודם – זה של ריבית נמוכה במיוחד - לא היה טבעי, אלא תוצאה של מאמץ מצד הבנקים המרכזיים להתמודד עם סידרת אירועים היסטוריים שליליים: משבר מניות ה-Dot.com, משבר הלוואות ה-'סאב-פריים' שהתגלגל למשבר פיננסי בינלאומי, והמיתון שנוצר בעטיה של מגפת ה-Covid-19. בכל המקרים ניסו הבנקים המרכזיים למנוע התדרדרות לשפל כלכלי באמצעות צעדים של הרחבה מוניטרית מעודדת-השקעה, בסיוע הפחתה מלאכותית של הריבית. זה כנראה נגמר: אלא אם העולם יתדרדר לשפל כלכלי חדש (מלחמה על-אזורית?) – התקופה של ריבית אפסית נמצאת מאחורינו.

מה מבשר השינוי לשוק הדיור?

האירוע המתמשך של סביבת ריבית נמוכה שינה את המציאות בשוקי הדיור בכל העולם. הריבית הנמוכה על הלוואות המשכנתא הגדילה את כוח הקנייה של משקי-בית במונחי דירות (ירידת נטל התשלומים איפשרה להם להגדיל את הלוואות המשכנתא), והם הגדילו לכן את הביקוש לרכישת דיור. מנגד, הריבית הנמוכה על פיקדונות הסיטה כספי חיסכון של משקי בית מבוגרים מהאפיקים הפיננסיים להשקעה בדיור. עליית מחירי הדירות שנוצרה עקב הגיאות ליבתה עוד יותר את הביקוש לרכישת דיור, באמצעות עידוד הביקוש הספקולטיבי. וכך, ברוב מדינות המערב נחוותה עלייה משמעותית ומתמשכת של מחירי דירות, למרות שבמקביל חלה גיאות גם של היקפי הבנייה.

עליית הריבית של השנה האחרונה מבשרת על היפוך מגמה. התייקרות המשכנתאות מגדילה את נטל התשלומים השוטפים ומרחיקה את רכישת הדירות מהישג-ידם של משקי הבית. עליית התשואה על פיקדונות בנקאיים צפויה להחזיר כספי חיסכון משוק הדיור לאפיקי ההשקעה הפיננסיים. הביקוש לרכישת דיור כבר מתכווץ בבירור במערב וכנראה שגם בישראל, ובעקבות כך עליית מחירי הדירות מפנה את מקומה לירידה.

על מה נזעק יו"ר ועדת הכספים?

ההעלאות התכופות של הריבית המוניטרית יצרו בעיה ייחודית ללווי המשכנתאות בישראל. מזה קרוב לשני עשורים פשה בישראל מנהג ליטול הלוואות לדיור במסלול של ריבית משתנה המבוססת על ריבית ה-'פריים' של הבנקים (שהיא, כידוע, נגזרת ישירות מהריבית המוניטרית). המנהג הזה התפתח שכן הריבית (ולכן התשלום השוטף בגין המשכנתא) במסלול זה היו נמוכים משמעותית לעומת מסלולי המשכנתא האחרים (הלוואה צמודת-מדד, הלוואה בריבית קבועה), מה שיצר ללווים פיתוי. הבעייתיות של מנהג זה נעוצה בכך שמדובר היה בסביבת ריבית זמנית (כלומר: ברור היה לכולם שהריבית המוניטרית תעלה משמעותית בעתיד, גם אם לא היה ברור מתי), ובכך שבישראל (בניגוד למנהג בארה"ב) עליית הריבית משפיעה במלואה על גובה התשלום החודשי, מה שיוצר סיכון נזילות ללווים: אם עליית הריבית תהיה משמעותית – ייתכן שהם יתקשו לעמוד בתשלומי המשכנתא השוטפים.

ואמנם, העלאות הריבית המוניטרית על-ידי בנק ישראל גררו קולות נהי על גורלם המר של לווי המשכנתאות. בהתאם, כל העלאת ריבית על-ידי בנק ישראל לוותה בפרשנות קודרת בתקשורת ובאומדן לגבי הגידול הנגזר בגובה התשלום החודשי בהלוואת משכנתא ממוצעת, לרבות העלאת החשש שהלווים יתקשו לעמוד בגזרה. על זאת נאמר (בעריכה קלה של פרשת "שמות"): "וייאנחו בני ישראל מן [תשלומי המשכנתא] ויזעקו, ותעל שוועתם אל [יו"ר ועדת הכספים]. וישמע [יו"ר ועדת הכספים] את נאקתם". וליבו של יו"ר ועדת הכספים נכמר, והוא הודיע בתגובה שהוא מעלה להצבעה טרומית הצעת חוק פרטית שתאסור על בנק ישראל להעלות את הריבית על משכנתאות. מי כמוך באלים, משה גפני?

מה נענה ליו"ר ועדת הכספים?

יקרה? לא יקרה? אינני יודע. אבל יש כמה דברים שיש לקחת בחשבון בדיון הציבורי על השפעת העלאות הריבית על לווי המשכנתאות. ראשית - לא קרה כאן שום אירוע קוסמי, כזה שלא ניתן היה לחשוב על התרחשותו. כבר שנים שהכלכלנים מזהירים את הציבור שמדובר במציאות זמנית, ושיש לקחת בחשבון אפשרות שהריבית תעלה ולהתכונן לקראתה. לכן, מסלול ה"פריים" היה מראש מסוכן, ובנק ישראל לא רק הדגיש את הסיכון לאורך השנים אלא אפילו הגביל בהוראה (בעייתית כשלעצמה) את יכולתם של הלווים ליטול הלוואות במסלול זה. חלק ניכר מהלווים בחרו מרצונם החופשי ליטול הלוואות גדולות במסלול ה"פריים" ולהסתכן בהתייקרות הריבית. הם עשו זאת כדי להוזיל לתקופת הביניים את עלות המשכנתאות. כפי שהראיתי ברשימה קודמת בבלוג זה, הם חסכו לעצמם תשלומי ריבית משמעותיים בדרך זו. לא מדובר בקורבנות תמימים של מדיניות הממשלה שיש צורך להצילם.

שנית – לא קרה אסון: רק השתנו הריביות ואיתן מתעוררת שאלה ללווים עד כמה תמהיל המשכנתא שבו בחרו בעבר עדיין מתאים לצרכיהם ולמציאות בשוקי הכספים. אם לא - הלווים יכולים לפנות לבנקים ולשנות את תמהיל ההלוואה שלהם כך שיתאים ליכולותיהם ולהעדפותיהם לאור הריביות החדשות.

ולבסוף - בנק ישראל איננו כתובת לגיטימית ליוזמות פופוליסטיות. תפקידו הוא ניהול המדיניות המוניטרית של ישראל לצורך השגת יציבות כלכלית ופיננסית. הוא כלל איננו קובע את הריבית על משכנתאות: החיבור המוזר שנוצר בישראל בין הריבית המוניטרית לריבית המשכנתאות הוא תוצאה של המוצר הפיננסי שיצרו הבנקים בישראל, והעובדה שהלווים בחרו במוצר בעייתי זה כדי לנצל מצב זמני להוזלת תשלומי הריבית על המשכנתא. היוזמה הפופוליסטית להכתיב לבנק ישראל את ניהול המדיניות המוניטרית בשם דאגה ללווי המשכנתאות היא למעשה ניצול של בורות הציבור להתערבות פוליטית בהחלטות בנק ישראל. היא עוד דוגמא מבית המדרש של המהפכה החוקתית, שמאיימת להפקיע את כל הכוח של ניהול ענייני המדינה מהדרגים המקצועיים לדרג הפוליטי השיכור מכוח. חלילה לנו.

על מה הזעם?

 

ייתכן שמדינת ישראל הדמוקרטית נושמת את נשימותיה האחרונות. השינוי החוקתי שעומד על הפרק עלול לקבל את אישורה של הכנסת למרות ההתנגדות הציבורית הבולטת ולהביא - גם אם בהדרגה, בסידרת מהלכים חקיקתיים - ליצירת מדינה אחרת. תקום הרפובליקה השנייה של ישראל, בעלת משטר שונה. היא תהיה שונה באופייה, בהגדרת מטרותיה, וכנראה גם בגורלה, ממדינת ישראל שבה חיינו עד כה.

בעקבות שתי רשימות אישיות שהעליתי בבלוג זה בחודש שעבר שעניינן פוליטי (ראו: "עלה בידו" – מה הלאה? כאן, ו-"זכור את עמלק!", כאן) קיבלתי תגובות לגבי הטון התוקפני שבו נקטתי בהתייחסות לתומכי מהלכי החקיקה, טון שהיה לדברי המגיבים שונה מזה השקול שהיה נהוג ברשימותי בעבר. אני מקבל הערות אלו: אני מודע לכך שאירועי החודשיים האחרונים ממלאים אותי זעם, ותחושה זו באה לידי ביטוי בשתי הרשימות לעיל.

על מה הזעם? הוא איננו בגלל עצם עלייתו מחדש של נתניהו בראש ממשלת "ימין-על-מלא" – אלו הן תוצאות לגיטימיות של הבחירות האחרונות ושל הצלחתו של נתניהו לגבש קואליציה של 64 חברי כנסת. הוא גם איננו בגלל שהממשלה הזו צפויה לנקוט במדיניות שאני מתנגד לה – לזה אני רגיל כבר שנים רבות. זה גורלו של מי ששייך למיעוט; זהו המחיר של הצורך לגבש קואליציה יציבה: הצורך להתפשר עם בעלי דעות אחרות. לכן חייתי עד-כה בשלום עם המציאות הבעייתית, במדינה שמתקיימת בה כפייה דתית חונקת, במדינה הנתונה בסכסוך טריטוריאלי רב-דורי עם העם הפלסטיני ואיננה נוקטת יוזמות לסיום הסכסוך למרות שבכך היא מסכנת את עתידה, במדינה המתהדרת בכלכלה ליברלית פורחת ומפקירה אגב כך את השכבות החלשות של החברה לעתיד קודר וללא מתן הזדמנויות אמיתיות לצעירים. לכל אלה אני כבר רגיל: העדפותי אינן חופפות את אלו של הקואליציה. אז מה שונה הפעם? השינוי לעומת העבר הוא שהגוש הפוליטי שניצח בבחירות האחרונות החליט לא רק לממש את הבטחותיו לבוחרים ולהכתיב את המדיניות הנראית לו בכפוף לחוקי המשחק הקיימים, אלא לעשות זאת גם בניגוד לכללי המשחק הקיימים על-ידי שינוים. אין יותר חוקים! הגוש שניצח בבחירות מנצל את החולשה המובנית של המשטר הדמוקרטי לריסוק הדמוקרטיה הקיימת. זה יביא לסיום חייה של הרפובליקה הישראלית הראשונה ולעלייתה לבמה של רפובליקה ישראלית חדשה, שונה, שבה ייתכן שהדעה הקובעת תהיה תמיד של מי שניצח בבחירות של 2022.

המהלך הזה לא נעשה בדרך מכבדת, של הכרעה דמוקרטית המכירה גם בקיומו של המיעוט ובאפשרות שהגלגל יכול בעתיד להסתובב אחרת. הוא נעשה כאקט של רמיסה, כתקיעת אצבע בעין היריב הפוליטי. הוא נעשה תוך צביעת מחנה פוליטי אחד כיהודי, ציוני, נאמן למדינה, והמחנה האחר כלא-יהודי, לא ציוני, לא נאמן למדינה. בעתיד – ויש לרשותנו שפע של דוגמאות היסטוריות – המחנה האחר אולי יהיה אפילו גם לא לגיטימי. לכן בעיני זה איננו עוד מאבק פוליטי על דעות, ויכוח על דרך – זוהי הכרזת מלחמה. מלחמת אזרחים. לא הייתי זקוק לנאומו של ח"כ אמסלם כדי להבין זאת – הדבר עולה מהתבטאויות של כל ה"שופרות" של הקואליציה. כך, היריעה הלאומית שהוטלאה במאמץ של עשרות שנים על-ידי התנועה הציונית באמצעות קיבוץ גלויות ובניית כור היתוך כל-כך אפקטיבי – ראו את מדינת ישראל, את צה"ל, את פריחת השפה והתרבות העברית – נקרעה לגזרים. ולא מכורח – מבחירה חופשית המונעת על-ידי אינטרסים מגזריים. מסתם ישראלים הפכנו כולנו לדתיים וחילוניים, לאשכנזים ומזרחיים, למבוססים ומוחלשים, לשמאל וימין. הלאה הסולידריות והערבות ההדדית: "איש לאוהליך, ישראל".

לרפובליקה הישראלית השנייה, זו שאולי תקום בעקבות יוזמת החקיקה, אין באמת תוחלת חיים. היא תהיה לעומתית, תוצר של צנטריפוגה עממית המשליכה קבוצות שונות לכיוונים נפרדים. היא תשאף להדתה, להגברת הכפייה הדתית ולחיזוק המונופול של הזרם האורתודוקסי על הממסד הדתי, ובכך תרחיק מעליה קהילות יהודיות מחו"ל. היא תחתור למימוש השליטה היהודית הפיזית על כל שטחי ארץ ישראל ובכך תקטין את הסיכוי להשגת הסכמים אזוריים גיאופוליטיים ואולי אף תביא למלחמה, אם בגלל החיכוך היומיומי האלים בשטחים ואם בגלל הבערת הסכסוך הבין-דתי לכדי פיצוץ. היא תמשיך בניסוי הנואל וחסר-הסיכוי של האוכלוסייה החרדית לחיות על חשבונם של אחרים תוך היעדרות משוק העבודה והשתמטות משירות הביטחון. היא תצמצם את זכויות הפרט ובכך תרחיק את עצמה ממדינות המערב ומהקהילות היהודיות שם. ללא ביקורת שיפוטית אפקטיבית של בג''צ, יועצים משפטיים בלתי-תלויים ושומרי סף – המדינה תהיה בהכרח יותר מושחתת; זה איננו מקרה שכל-כך הרבה פוליטיקאים הסתבכו בפלילים. ירידת קרנה הדמוקרטית והליברלית של ישראל תפגע במשק ותסיג את כלכלת ישראל לאחור שנים רבות, בעיקר לאור העובדה שמדובר במשק פתוח שאיננו נשען על ענפים מסורתיים של חקלאות ותעשייה אלא על ענפי ידע ושירותים שרגישים לתפיסת מעמדה של ישראל בעולם וליציבותה המשטרית. בחברה הישראלית עצמה היא תכבה את הניצוץ, את תחושת הסולידריות, את הערבות ההדדית. היא תגרום לגוויעת המודל של "צבא העם" המבוסס על גיוס חובה, התנדבות ושירות מילואים. אין למדינה כזו אופק אמיתי, וייתכן שרק כישלונה – בסערה או בגסיסה מתמשכת - יביא להקמת רפובליקה אחרת, שונה: הרפובליקה השלישית.

מה יהיה הנזק מהניסוי ההזוי הזה שאליו נכנסת ישראל תחת הסיסמאות הנבובות "העם אמר את דברו"? הוא יכול להיות עצום, מתמשך. לא ברור גם עד כמה התהליך הוא רברסיבילי, כלומר עד כמה מהפך פוליטי שיביא בעתיד לביטול ההפיכה החוקתית יוכל להשיב את ישראל לתוואי המקורי שלה. בעולם שלנו, שבו דעה גוברת על מידע, גם אינני בטוח מהי יכולתם של האירועים ההיסטוריים להשפיע על עמדות הציבור: ייתכן שמנגנון המשוב הלוגי אבד בגלל פופוליזם.

ייתכן שאני טועה והמהלך החקיקתי יסתיים בכלל בקרוב בכישלון היוזמה, אם בגלל לחץ אזרחי, לחץ חיצוני, או התפתחויות כלכליות מאיימות. ייתכן, לחילופין, שהיוזמה תעבור, אבל הממשלה לא תצלח את שנתה הראשונה ונגיע למערכת בחירות נוספת מוקדם מהצפוי. בכל מקרה, כשם שוולדימיר פוטין, שחשב שיצליח לכבוש את אוקראינה בפלישת-בזק ולהפוך אותה לחלק מהאימפריה הרוסית החדשה, העיר למעשה את האומה האוקראינית – כך "ממשלת החורבן" של נתניהו בהתקפתה על המשטר הדמוקרטי מקימה למעשה את המחנה הנגדי בישראל. ראו את התחייה של המחאה העממית (שהפכה להתנגדות), את היכולת של מחאה עממית שאיננה מונהגת על-ידי דמות מרכזית או גופים פוליטיים ממוסדים להתארגן ולהתנהל באפקטיביות, ואת ההצטללות המהירה של הבנת הציבור את הערכים האמיתיים העומדים תחת התקפה.

ההצעות על פשרה שיוצאות מבית הנשיא ומחלק מההנהגה הפוליטית של האופוזיציה (שהתחוורה כלא-רלוונטית באירוע הזה) אינן קבילות לטעמי. ההתקפה האלימה של המחנה החרדי, המחנה המתנחלי והמחנה האורתודוקסי על הדמוקרטיה הישראלית חשפו לעין כל קרע שאיננו ניתן עוד לאיחוי. אין על מה להתפשר כי המרצע יצא מן השק: פני הקואליציה להחרבת הדמוקרטיה הישראלית, זה יקרה על אפינו ועל חמתנו. תנועת ההתנגדות איננה לגיטימית בעיני השלטון: לפי דובריו, היא לא יותר מאספסוף אנרכיסטי הממומן על-ידי שונאי ישראל. לא עובר כמעט יום ללא יוזמה נוספת שמנסה לחסום את המסורת הדמוקרטית שהתבססה בישראל, לרבות יוזמות לפגיעה בחופש הביטוי. זוהי הכרזה על מלחמה כוללת בתנועת המחאה. לכן, אם וכאר יצליח מחנה המחאה להדוף את ההתקפה על הדמוקרטיה נצטרך להתנתק מהסדרי העבר, אלו שהעדיפו פשרה ושלום בית על פני עקרונות, ולהגדיר מחדש את אופיה של מדינת ישראל: מדינה חילונית, דמוקרטית, המעניקה שוויון זכויות לכל תושביה, החותרת לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים באמצעות היפרדות טריטוריאלית, החותרת להשתלבות במזרח התיכון באמצעות הסכמים אזוריים, והשואפת להוות מודל של צדק חברתי.

מה קורה למחירי דירות ומה צפוי בעתיד?

 

אז מה קורה למחירי הדירות? באחת מהכתבות שהוצגו בערוצי הטלוויזיה התלוננה הפרשנית הכלכלית על כך שקיימת סתירה בין 'תחושת השוק' המשותפת לפעילים בשוק הדיור על כך שמחירי הדירות בישראל החלו כבר לרדת, לבין נתונים מעודכנים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שמצביעים – ראו זה פלא - על המשך עליית המחירים. איך פותרים את הסתירה ומה אפשר להעריך לגבי הכיוון שבו שוק הדיור מתפתח?

המפנה כבר קרה

לאחר תקופה ארוכה של עליית מחירים – כעשור וחצי - שוק הדיור בישראל הגיע כנראה לנקודת מפנה. עליית המחירים המתמשכת "תודלקה" על-ידי הריבית הנמוכה ששררה במשק מסוף 2008, שהגבירה את הביקוש לרכישת דיור. במידה רבה נחשול הביקוש הונע על-ידי הצטרפותו של ביקוש ספקולטיבי (להבדיל מביקוש המבוסס על צמיחה של צרכי-דיור) שחתר לנצל את ההזדמנות של עליית מחירי דירות (ומנגד – הריבית הנמוכה על האשראי לדיור) לצבירת רווחי-הון.

מדובר באירוע מחזורי, ולכן טבעו להגיע לנקודת מפנה. התזמון של המפנה הוא אקראי: זה חייב היה להתרחש בנקודת-זמן כלשהי; זהו אירוע שממתין ל"טריגר" שיפעיל אותו. ה"טריגר" הצפוי – וזה כבר היה ברור מזמן – הוא העלאת הריבית המוניטרית על-ידי בנק ישראל. העלאת הריבית – בישראל כמו בשאר המדינות המערביות - אמורה הייתה כבר להתרחש מזמן (2020?), כאשר האינדיקטורים הכלכליים העידו על כך שהמשק מתקרב לתעסוקה מלאה, אבל התפרצות מגפת הקורונה גרמה בכל העולם לדחיית תהליך העלאת הריבית המוניטרית בגלל החשש לפגיעה כלכלית במשק והרצון לסייע לכלכלה להתמודד טוב יותר עם השלכות המגיפה. אז מה שהיה צפוי מזמן – נדחה, וקורה בחודשים האחרונים.

אפיון התהליכים הצפויים איננו מורכב. עליית הריבית מייקרת את המשכנתאות ללווים, ובמקביל מקטינה את המניע הספקולטיבי לרכישת דירות למטרת השקעה כיון שנוצרת חלופת-השקעה חסרת-סיכון עבור המשקיעים. התוצאה הטבעית היא ירידה של הביקוש לרכישת דיור. זו תביא להתקררות של שוק הדירות ובהמשך גם להפחתת מחירי דירות. אנו צפויים לראות היסוס מצד רוכשי דירות פוטנציאליים, האטה של קצב המכירות, התארכות של פרק הזמן שבו דירות מוצעות למכירה ("נמצאות על המדף"), ולבסוף ירידה של מחירי דירות. לפי הדיווחים בתקשורת, הכל כבר קורה. יש בתהליך זה אלמנט רקורסיבי, שמגביר את עצמו: כשמחירי הדירות מתחילים לרדת – האינפורמציה מתפשטת וגורמת לציבור לגבש ציפיות שמחירי הדירות ימשיכו לרדת, ולכן נפגע הביקוש (בעיקר זה הספקולטיבי), דבר שגורם לירידה נוספת של מחירי הדירות. שימו לב רק שבעוד שהכיוונים ברורים מראש – עוצמת השינויים ונקודות המפנה אינן ידועות ועל כך מהמרים "האמיצים" שנוקטים בצעדים בשוק הדירות.

מדוע ירידת המחירים שלכאורה כבר החלה איננה משתקפת בפרסומי הלמ"ס?

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה איננה מחשבת מדד "רגיל" של מחירי דירות, אלא סוג של אינדיקטור אנליטי לגבי השתנות המחיר הממוצע של דירות בבעלות פרטית שנמכרו. הנתונים המשמשים לחישוב מבוססים על דיווחי שלטונות המס לגבי תקבולים בגין עסקאות מכירה של דירות. נתונים אלו מדווחים על-ידי המוכרים בפיגור שיכול להגיע ל-45 ימים מיום העיסקה, הם מחושבים על בסיס דו-חודשי, והם ארעיים (כלומר: נתונים לעדכון בדיעבד לאחר שיתקבלו נתונים נוספים). לדוגמה: המדד המתפרסם בחודש אוגוסט מתבסס על מחירי עסקאות שבוצעו בחודשים מאי–יוני לעומת אפריל–מאי; המדד האחרון הידוע, שהתפרסם ב-15 בינואר 2023 (ומצביע על עלייה של 0.3%), נגזר מהשוואת מחירי העסקאות שבוצעו בחודשים אוקטובר-נובמבר 2022 עם מחירי העסקאות שבוצעו בחודשים ספטמבר-אוקטובר 2022.  לכן, ייתכן שלמרות שמחירי הדירות בשטח כבר נעצרו או אף החלו לרדת – נתוני הלמ"ס השוטפים ממשיכים להצביע על עליית מחירים: הם אינם נתונים מעודכנים. בפיגור-זמן מסוים הם 'יתיישרו' עם המציאות.

מהו התרחיש הצפוי?

אינני מתיימר לתזמן את שוק הדיור – לאמוד את קצב שינוי המחירים ולחזות נקודות מפנה. בתחום זה של הימור כל אחד פועל על-פי הערכותיו-הוא ועל אחריותו. ובכל זאת, אני מעז לומר כמה דברים לגבי ההמשך.

אנו צפויים כנראה לראות תהליך של ירידת מחירים. ירידה זו תתבטא במדד אולי כבר בחודש הקרוב. ככל שהיא תימשך, ירידת המחירים תצנן את הביקוש הספקולטיבי ולכן את השוק. זכרו שמעבר להשפעה על צד הביקוש קיים מלאי דירות שנרכשו בעבר והוחזקו למטרות השקעה, וניתן לצפות שחלק מהן יופיעו בקרוב בצד ההיצע (מימוש), מה שיגדיל את עודף ההיצע בשוק. מעבר לכך, קצב התחלות הבנייה של השנה האחרונה היה כנראה מעבר לצרכי המגורים (הגידול של מספר משקי הבית), כך שגם הוא אמור להשפיע לכיוון של ירידת מחירי הדירות.

האם צפויה נחיתה "רכה" של שוק הדירות? אינני יודע. אני מקווה שיזמים וחברות בנייה לא ייקלעו לקשיים, שפרויקטים וחברות לא יקרסו, ושירידת המחירים תהיה קלה - לא הרסנית. מי שמקווה שמחירי הדירות יחזרו שנים לאחור צריך להבין שהדבר עלול להיות כרוך בקריסה כלכלית בענף הבנייה, ומן-הסתם גם במשבר פיננסי. בכל מקרה, המסקנה לרוכשי דירות פוטנציאליים היא שכיוון הרוח השתנה לטובתם, והם יכולים לבחון טוב יותר את ההתפתחויות ולנסות לנצל הזדמנויות בשוק הדירות. חשוב גם להיות ערים לסיכון המוגבר שברכישת דירות "על הנייר" בתקופה כזו.

ומה קורה מעבר לאופק?

מה שמתרחש כעת בתחום מחירי הדירות הוא שינוי מחזורי – לא שינוי של המגמה ההיסטורית. אין בו כדי להעיד על הצפוי מעבר לאופק הקרוב – אולי אפילו להיפך. ישראל היא מדינה בעלת מאפיינים ייחודיים: היא אמנם מדינה בעלת משק מפותח, אבל שלא כמו שאר המדינות המפותחות הנמצאות בתהליך ברור של הצטמצמות אוכלוסייה – ישראל מתאפיינת במגמה ארוכה וברורה של גידול אוכלוסייה שנשען בעיקר על ריבוי טבעי. יש משמעות חשובה לתופעה זו בכל הנוגע לשאלת הדיור: ישראל צפופה, והיא הולכת ומצטופפת עוד.

באיזה קצב מדובר? אוכלוסיית ישראל מונה כיום כ-9.7 מיליונים, והיא צפויה להגיע במהלך 2024 ל-10 מיליון. לפי תחזיות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הנשענות על מגמות דמוגרפיות ארוכות-טווח, אוכלוסיית ישראל תגיע ל-15 מיליון בשנת 2048 (מאה שנה למדינת ישראל) ול-20 מיליון ב-2065. האוכלוסייה תוכפל, אם-כן, תוך 40 שנה.

היכן תתגורר תוספת האוכלוסייה? טכנית, אוכלוסייה יכולה להצטופף על-ידי בנייה צפופה יותר (יותר יחידות דיור ליחידת שטח), ניצול עתודות קרקע פנויות שאינן משמשות כיום למגורים, והחלפה של מלאי דיור ישן במלאי דיור חדש שמשתמש בצורה חסכנית יותר בעתודות הקרקע, לדוגמה על-ידי בנייה לגובה בפרויקטים של פינוי-בינוי (כלומר: הוספת "אחוזי בנייה" בקרקע שכבר משמשת למגורים). השאלה היא אם תהליכים אלו יקרו מעצמם.

החשש שלי הוא שהם לא יקרו מעצמם, בגלל העדר מדיניות ממשלתית נחושה שתכין עתודות קרקע ותתכנן התחדשות עירונית בקנה מידה נרחב (פרויקטים של תמ"א 38 הם עדות לנירפותה של הממשלה) ובגלל יכולתם של בעלי הדירות לעכב את צעדי הממשלה בדרך של התנגדות משפטית לפגיעה בזכויות הקניין שלהם. אם אמנם אני צודק בחששי זה, הביקוש ארוך-הטווח לדירות לא יבוא על סיפוקו. נהיה עדים לשינוי מיותר של ייעודי קרקע מחקלאות וטבע לשטחי מגורים, לאובדן שטחים פתוחים, לפגיעה אקולוגית, ובעיקר – להתייקרות בלתי-נסבלת של מחירי דירות בגלל התייקרות הקרקעות הזמינים לבנייה. כך שהמפנה הנוכחי של מחירי הדירות אינו צריך להוות נימוק להימנע מהשקעה בדירת מגורים כשמדובר במשקי בית צעירים.

על גילוי הדעת של הכלכלנים

 

לפני מספר ימים פורסם גילוי דעת על הנזק הצפוי לכלכלת ישראל כתוצאה מיישום הרפורמות המתוכננות במערכת המשפט. על גילוי הדעת חתומים 271 אנשי סגל בתחומי הכלכלה והניהול (ראו כאן). החותמים מביעים דאגה עמוקה לנוכח מהלכי הממשלה שצפויים לפגוע בעצמאות מערכת המשפט והשירות הציבורי, שלהערכתם יגרמו לנזק חסר-תקדים לכלכלה הישראלית.

ממה חוששים הכלכלנים? הם מביעים חשש ש"הפגיעה בעצמאות הרשות השופטת תגביר מאוד את הסבירות לפגיעה בדירוג האשראי של ממשלת ישראל, ובגיוסי ההון של חברות ישראליות", שפגיעה זו "תוביל לירידה בהיקף ההשקעות, וזו תפגע בראש ובראשונה בענף ההייטק הישראלי, קטר הצמיחה של המשק... והאפשרות שחברות הייטק יעתיקו את מרכזיהן אל מחוץ לגבולות המדינה." היא עלולה "להוביל לתופעה של ״בריחת מוחות״ – הגירה בעלת השלכות על חוסנה הכלכלי של מדינת ישראל". הכלכלנים מביעים, לפיכך, "חשש כבד שהחלשת מערכת המשפט תוביל לפגיעה ארוכת-טווח בתוואי הצמיחה של המשק ובאיכות החיים של תושבי ישראל".

כיצד אמור להתרחש התהליך הזה, של פגיעה בכלכלה ישראלית? הדגש הוא צעד פורמלי של פגיעה בדירוג האשראי של ישראל: הכרזה של אחת מחברות הדירוג הבינלאומיות על הפחתת דירוג האשראי. צעד כזה יתבסס כנראה – כך אנו למדים מגילוי הדעת – על "מחקרים המראים שללא מגבלות אפקטיביות על כוחם של מוסדות השלטון גוברת החקיקה הפרסונלית והמנגנון הבירוקרטי נחלש והופך לבלתי מקצועי". ואמנם, "הורדת דירוג האשראי המפתיעה של אגרות החוב הממשלתיות של פולין בינואר 2016 על ידי סוכנות הדירוגS&P   נומקה בפגיעה בעצמאות בית המשפט החוקתי ובשידור הציבורי".

הפחתת דירוג האשראי צפויה להשפיע מיידית על תנועות ההון הבינלאומיות של ישראל. המשק הישראלי המשגשג ובעל דירוג האשראי הגבוה נהנה בעשורים האחרונים מהשקעות אדירות, ותנועות-הון אלו הן שעומדות מאחורי השקל החזק. המגמה עלולה להתהפך: קרנות השקעה בינלאומיות עלולות לפעול לצמצום חשיפתן לסיכוני המשק הישראלי על-ידי צמצום השקעותיהן בישראל; חברות ההייטק הבינלאומיות עלולות לשקול להעביר חלק מפעילותן מישראל לחו"ל; משקיעים פרטיים (לרבות חוסכים ישראלים) המחזיקים כספם בישראל עלולים להעביר חלק מכספם לחו"ל, משיקולי פיזור-סיכונים. כל המהלכים הללו חייבים לעבור דרך שוק מט"ח. הם יביאו לתנועות הון אל מחוץ למשק.

לפיכך, למרות שגילוי הדעת של הכלכלנים עוסק בעיקר בהשפעות ארוכות-הטווח של מדיניות הממשלה – השקעות, צמיחה, תעסוקה, "בריחת מוחות" – ייתכן שהדרמה תתרחש כבר בטווח הקצר והרבה יותר קרוב לכולנו: בשוק מט"ח. זה יקרה בטווח הקצר – כי אף אחד איננו צריך להמתין שחברת דירוג בינלאומית תודיע פורמלית על הפחתת הדירוג של ישראל: משקיעים זהירים יכולים להעריך את הסיכונים ולפעול עוד לפני שהחלטה כזו תתקבל, כיון שהחלטה כזו עלולה לפגוע בהם אם התוצאה המיידית שלה תהיה ירידת ערכו הבינלאומי של השקל (ולכן של השקעותיהם); היא תהיה קרוב יותר לכולנו – כי אם תחלנה תנועות הון כאלו הן תגרומנה לפיחות השקל ולהתייקרות מיידית של היבוא. הבנק המרכזי ינסה אולי בתחילה למנוע תנודות חדות בשער החליפין של השקל על-ידי התערבות מווסתת מוגבלת (מכירת מט"ח מהרזרבות), אבל הוא לא יוכל למנוע פיחות אם השטף של הסקטור הפרטי יתגבר.

אם התרחיש לעיל יתממש (כלומר אם אמנם 271 הכלכלנים יתויגו כ"שמאלנים" ויוקעו כמחוללי פאניקה) – ישראל תחווה התייקרות של היבוא בגלל פיחות השקל, וזו תגלוש מיידית למדד המחירים לצרכן. זה ירחיב את האירוע לאי-שקט בשוק העבודה. זה כנראה יגביר את ההאשמות ההדדיות בין תומכי הממשלה לבין כל היתר - ההסתדרות, המעסיקים והדרג המקצועי בשירות הממשלתי. וכל זאת עוד לפני שתתפתחנה התופעות ארוכות-הטווח מפניהן הזהירו חותמי גילוי הדעת. אני הייתי מציע לממשלה, לכן, להתייחס לחותמים על גילוי הדעת כאל מנהלי סיכונים לויאליים – לא כמחוללי פאניקה בוגדניים.

אז היכן נמצאת הגבעה שעליה כדאי להתמקם כדי לצפות בנוחות בדרמה המתרחשת? היא נמצאת כנראה מעל שוק מט"ח. אני מעריך שאת המשקפות כדאי לכוון לשער החליפין של השקל, ולעקוב.

"זכור את עמלק!"

 

ברשתות החברתיות אני נתקל בניסיונות של מתנגדי יוזמת החקיקה שמקודמת על-ידי ממשלת נתניהו להסביר לתומכי ה"רפורמה" שבניגוד לכותרת - זו איננה באמת רפורמה: היא לא באה להציע תיקונים לליקויים ידועים ומוסכמים במערכת היחסים שבין הרשות המחוקקת לבין הרשות השופטת, והיא איננה עוסקת כלל בטובת האזרח; כל-כולה התנפלות מגמתית על המערכת המשפטית כדי להשתיק אותה ולהגביר את העוצמה השלטונית שבידי הרשות המבצעת, ואגב כך פתיחת אפשרות למורשעים ולנאשמים לתפוס בהגה השלטון. במהלך זה - כך מסבירים מתנגדי ה"רפורמה" - איננו מסכנים רק את שלטון החוק בישראל ומחלישים את הדמוקרטיה, אלא גם מסכנים למעשה את המשך קיומה של מדינת ישראל: משוחררת מעכבות משפטיות, ממשלה ימנית-קיצונית עלולה לנקוט במהלכים מדיניים שיביאו את ישראל לידי עימות אזורי מסוכן ומיותר. 

המאמץ לשכנע את התומכים ביוזמת החקיקה המשפטית של נתניהו ולוין לשנות את דעתם בהסתמך על נימוקים רציונליים נראה לי חסר-סיכוי. תומכי ה"רפורמה" רואים בה לא רק מהלך שבא לתקן "קילקולים", אלא גם מנוף להשתלטות מוחלטת על סדר היום הלאומי בשם "הרוב" שלכאורה העניק לנציגיו בכנסת ייפוי כוח מלא בכל נושא ונושא, וגם הזדמנות להיפרע ממה שמכונה בשיח הציבורי "האליטות". כך, אינני נתקל ברשתות בדיון ענייני או בוויכוח מנומק בין המחנות - רק בתגובות לא-מכבדות, רק בשנאה. התגובה השכיחה לטענות של מתנגדי החקיקה המשפטית היא לעג, שמחה לאיד ("תפנימו שהפסדתם…"), הפצת אמיתות אלטרנטיביות, קללות ועלבונות, ואפילו האשמה של מתנגדי יוזמת החקיקה בבגידה בציונות ובמדינת ישראל. זה איננו שיח אלא מלחמת אזרחים מילולית: לא הקשבה לצד השני, לא ניסיון לקיים ויכוח מנומק - העיקר להגיב, "להנחית", וכמה שיותר בנוסח מעליב ומשפיל. במקביל, חברי "גוש נתניהו" נוקטים בתרגילים פרלמנטריים שמטרתם להתגבר על האופוזיציה הפרלמנטרית ולשנות את המציאות החוקתית במהירות האפשרית. אני סבור שמיותר להמשיך את הוויכוח, שכן אין למעשה סיכוי לשנות עמדות ודעות בדרך של שכנוע. נותר רק להיאבק, ולא במסגרות הפוליטיות, כדי למנוע את הרעה: הדברים יוכרעו בהתאם לעוצמת תגובותיו של הציבור הרחב.

יש בכל זאת מסר אחד, אחרון, שהייתי רוצה להעביר למחנה התומך ביוזמת נתניהו-לוין. הסיבוב האחרון של הבחירות הוכרע אמנם לטובת גוש הימין, והממשלה הקואליציונית שהוקמה היא חוקית, כמו גם החלטותיה. אבל זוהי רק מערכה אחת של המשחק - לא המשחק כולו. המשחק יימשך, כולנו נישאר כאן בארץ, ולכולנו יש זיכרון טוב. ואנחנו נזכור את המערכה החוקתית הניטשת לא בגלל נושאי הוויכוח בינינו אלא בגלל שהניסיון להכריע בנושאים אלו מתבצע באמצעים שאינם לגיטימיים. זה לגמרי לגיטימי להתווכח בינינו על גורל השטחים ועל האפשרות והדרך להשגת הסכם מדיני עם הפלסטינים - הקיפאון המדיני של העשורים האחרונים הוא עדות לחוסר היכולת שלנו להגיע להכרעה פוליטית כזו בינינו. זה לגמרי לגיטימי להיאבק על תקציבי התמיכה הממשלתית באוכלוסייה החרדית - המצב הנוכחי שבו חלק ניכר מהאוכלוסייה החרדית נעדר מבחירה משירות הביטחון ומשוק העבודה הוא תוצאה של היותן של המפלגות החרדיות לשון מאזניים פוליטית והצלחתן לתרגם עובדה זו להישגים מגזריים.  זה לגיטימי לגמרי להתווכח בינינו על הפעלת תחבורה ציבורית בשבת ועל הזכות לנישואין אזרחיים - הסטטוס-קוו בנושאי דת בישראל והמעמד הבכיר שניתן לרבנות האורתודוקסית הם תוצאה של היותו של המחנה הדתי לשון-מאזניים פוליטית והצלחתו להשיג בתמורה הטבות לזרם דתי יחיד. כל אלו הם כישלונות לאומיים מנקודת מבטי, אבל הישגים פוליטיים לגיטימיים שכן הם הושגו במשא-ומתן קואליציוני ובמסגרת חוקי המשחק הקיימים. אבל יש משהו שאיננו יכול להיות לגיטימי: ניצול הניצחון הפוליטי בבחירות לכנסת לשינוי חד-צדדי של כללי המשחק הפוליטי; ניצול הרוב הקואליציוני שהושג בבחירות האחרונות ליצירת מציאות חוקתית חדשה שפועלת לטובת הרוב הנוכחי בכנסת. זוהי פגיעות מובנית ידועה של השיטה הדמוקרטית שהיא מאפשרת לרוב פרלמנטרי לשנות את הכללים, אבל האופציה הזו חייבת להיות לא לגיטימית: לא יכול להיות שלמנצח בבחירות שהתקיימו לפי חוקי משחק מסוימים תהיה אפשרות לשנות כרצונו את חוקי המשחק מרגע שהוא אוחז ברוב פרלמנטרי. לא יכול להיות שמטרת המפלגות בתהליך הבחירות איננה רק להשיג רוב קואליציוני כדי להוביל את המדינה בהתאם להשקפותיהן אלא לשנות את חוקי המשחק הדמוקרטיים: ההצבעה בדמוקרטיה איננה נסובה על חוקים אלא על בחירת מטרות ודרכים בכפוף לחוקים. הכנסת הנכנסת איננה אמורה לבטל את השיטה בעזרתה נבחרה או לשנות אותה כדי ליטול לעצמה סמכויות או חופש פעולה שלא היו לה קודם לכן, גם אם אין (עדיין) בישראל חוקה. זה איננו אינטרס של צד זה או אחר - קואליציות נוהגות להתחלף.

המהלך שבא לשנות את חוקי המשחק נובע בראש ובראשונה ממאמציו של נתניהו לבטל את תהליך משפטו, למרות שהוא עצמו נהג להכחיש כוונה זו לאורך השנים. חברו אליו גופים אופורטוניסטיים שהצטרפו למלחמתו זו במערכות המשפט כדי ליטול לעצמם זכויות שלא יכלו להשיג ללא שינוי המשטר החוקתי: החרדים, שחפצים לבטל את יכולתו של בג"צ לבלום מהלכים של הממשלה ובכך למנוע מהם הישגים חומריים ודתיים, והציונות הדתית, שחותרת להשלים את סיפוח שטחי יהודה ושומרון למדינת ישראל ומודעת למחסום שמציב בג"צ. אין לשני גופים אלו (ולא למצביעיהם) עניין אמיתי במשפטו של נתניהו - הם רק מנצלים את מצבו ומשתמשים בו כמכשיר להשגת מטרותיהם. אלא שיש בחבירה זו של המפלגות החרדיות והציונות הדתית לנתניהו אמירה בוטה שעלינו להפנים: הם מביעים בחבירתם זו את חוסר העניין שלהם בשלטון החוק ובחוסנה הדמוקרטי של ישראל. מדינת ישראל - יהודית ודמוקרטית - חשובה להם רק אם היא משרתת את האינטרסים הספציפיים שלהם. מעבר לכך - הם מוכנים להקריב אותה.

כולנו רואים אותם, את אלו שנותנים את ידם למהלך לשינוי המשטר ולסיכון עתידה של המדינה ושל אופייה, את אלה ששותקים כשמכונת ההרס מתקרבת למערכת המשפטית כי הובטחו להם הטבות בתמורה לשתיקתם. הם מוכיחים במעשיהם שאינם שותפים אמיתיים לשאיפה הציונית להקים פה חברת-מופת ודמוקרטיה ליברלית: מצידם - שהדמוקרטיה תיהרס. הם מוכיחים במעשיהם שאינם שותפים אמיתיים למאמץ שלנו להבטיח את ביטחונה ושגשוגה של ישראל: מצידם - שישראל תאבד את תמיכת העולם הדמוקרטי ואולי גם תיקלע למלחמה אזורית חסרת-סיכוי ובלבד שתוגשם הבטחת הקב"ה לאברהם אבינו. הם מוכיחים במעשיהם שאינם שותפים אמיתיים לשאיפה שלנו לבצר את שלטון החוק ולטהר את השחיתות: מצידם - שהשחיתות תאכל בכל פה ובלבד שנתניהו יוכל להמשיך לעמוד בראש המדינה.

עלינו לזכור אותם בשל מעשיהם - הם הפכו את עצמם במהלך זה לאויבי המדינה: החרדים, הציונות הדתית, והמחנה אכול-השנאה המצטופף סביב נתניהו כדי לבטל את משפטו ומאשים אותנו בבגידה במדינה. כולנו רואים אותם, כולנו נזכור אותם. אין לנו שום כוונה להיכנע, לוותר או לסגת: מבחינתנו זוהי מלחמה על הבית, ממש כמו מלחמת העצמאות. אנו נילחם בכל כוחנו, לא נתפשר ולא נוותר, ונזכור אתכם תמיד. יהיה מחיר למעשיכם, מחיר לשתיקתכם. איננו אחים עוד, ולא שותפים לחלום. חישבו היטב, אתם העמלקים שמאפשרים לנאשם אחד להרוס את מנגנוני הדמוקרטיה ולסכן את עתיד כולנו, שבשם הקואליציה המושחתת, הקנאית ואכולת-השנאה הזו ממהרים לקרוע את האריג הציוני. 

"עלה בידו" - מה הלאה?

 

הממשלה שהוקמה בשבוע שעבר היא תוצאה של ברית בין שלושה מרכיבים ("גוש נתניהו") הנבדלים זה מזה במטרותיהם: המפלגות החרדיות, סיעות הציונות הדתית, והליכוד. המפלגות החרדיות ממוקדות ביעד סקטוריאלי-כלכלי: הגדלת המשאבים המוקצים לאוכלוסייה החרדית על-חשבון שאר הסקטורים. מטרת סיעות הציונות הדתית היא "שלמות הארץ": הבטחת השליטה של המדינה היהודית בכל שטחי יהודה ושומרון. המרכיב השלישי - הליכוד - אינו גוש בעל אג'נדה חברתית או מדינית מפורשת, והוא מצופף שורותיו מאחורי נתניהו גם אולי מתוך אמונה שהלה הוא מנהיג בעל חזון מדיני לאומי-ימני מובהק ובעל שיעור קומה נדיר, אבל בעיקר - מפני שהוא מייצג את כמיהת הציבור הליכודי לבוא חשבון עם 'האליטות הישנות'. 

המשותף למרכיבי הגוש אינו אידיאולוגיה אלא זיהוי אויב משותף: מערכת אכיפת החוק. המפלגות החרדיות רואות במערכת אכיפת החוק אויב בגלל שבג"צ מסתמן כמחסום ליוזמות קיימות של חקיקה דתית או מגזרית. סיעות הציונות הדתית רואות במערכת אכיפת החוק אויב בגלל שבג"צ מסתמן כמחסום ליוזמות חקיקה קיימות שמטרתן להבטיח את היכולת להשלים את ההשתלטות הישראלית על שטחי יהודה ושומרון. מטרה משותפת נוספת של שני מרכיבים אלה היא הסגת הדגל הליברלי-דמוקרטי של מדינת ישראל לטובת הדגל הדתי, והשלטת דרך החיים האורתודוקסית והממסד האורתודוקסי על סדר היום היהודי של המדינה. בניגוד לשני אלו, הליכוד הוא שותף חדש למערכה נגד מערכת אכיפת החוק: הוא רואה בה אויב רק בגלל תהליך משפטו של נתניהו, המאיים על המשך שלטונו. לכן, הקואליציה שהוקמה אינה רק החלפת ממשל: היא מתכוונת לבצע מהפך שלטוני בישראל שעיקרו סירוס הרשות השופטת כדי להבטיח שמערכת האכיפה לא תוכל עוד להוות מכשול בדרך להשגת היעדים של השותפים השונים. החרבת הדמוקרטיה הישראלית איננה מטרה כשלעצמה עבור הממשלה, אלא אמצעי להשגת המטרות האחרות. לכשתושג, האיזון העדין והבעייתי של "מדינה יהודית ודמוקרטית" אמור להשתנות לטובת "יהודית".

אין כרגע לממשלה החדשה אופוזיציה ממשית. מפלגות האופוזיציה הן ברובן פרטיות-פרסונליות, חסרות עמוד שידרה אידיאולוגי, חסרות יכולת להתאחד בגלל מלחמות אגו, וחסרות מנהיגים בעלי שיעור קומה ציבורי או כריזמה סוחפת. הציבור הערבי, המהווה כחמישית מהאוכלוסייה, לא השכיל להשיג ייצוג נאות של האינטרסים המגזריים שלו דרך המפלגות העיקריות, המעורבות, ומאידך גיסא לא הצליח להצמיח מפלגות מגזריות אפקטיביות. לכן, היכולת להיבנות ממערך פוליטי אופוזיציוני שיתמודד עם פוטנציאל ההרס המאיים של הממשלה החדשה - היא קלושה. לא שם צריך לחפש מזור.

התגובה של האופוזיציה היהודית להפסד בבחירות האחרונות ולעלייתה של ממשלת "ימין על מלא" היא בשלב זה תגובה רגשית: אכזבה, האשמה עצמית בניהול כושל של הגוש, עלבון ("אכלו לי, שתו לי"), ייאוש, והבעת שנאה למצביעי הקואליציה ולנבחריה. גם אם אפשר להבין את זרם התגובות הרגשיות ואת העויינות, אלו תגובות אימפוטנטיות: הן אינן חורגות מתגובה ילדותית ואינן יכולות להוות תחליף לראייה מפוכחת של המציאות ולהסקת מסקנות אופרטיביות לגבי העתיד, שלא לדבר על היערכות לפעולה. מישהו כאן מתקשה להבין שמלחמת האזרחים הישראלית החלה למעשה, לאחר שהוכרזה בתעמולת הבחירות של הסבבים האחרונים. השנאה המילולית ששטפה אותנו מקודם כבר מיתרגמת מאז השבעת הכנסת להתקפה עלינו ועל המדינה שהייתה כאן עד היום. בהינתן המגמות הדמוגרפיות ארוכות-הטווח קשה לקוות למהפך דמוקרטי בעתיד הנראה לעין. אין טעם להמשיך לחלום על גנרל זה או אחר שיצטרף לפוליטיקה ויושיע את האופוזיציה או על שינוי טקטי בניהול מערכת הבחירות שישנה את שיווי המשקל הפוליטי. זהו כבר העתיד, והוא מחייב אותנו להתפכח מאשליות.

תוחלת החיים של הממשלה החדשה מעורפלת. לא ברור עד כמה הדבק המחזיק אותה יספיק כדי להתמודד עם קרבות האינטרסים הצפויים בין מרכיביה, בעיקר לכשיסתבר שהשמיכה הקואליציונית קצרה מכדי לספק את כל המאוויים. פרט למלחמות פנימיות נכונו לממשלה החדשה גם קשיים מבחוץ: קבלת פנים בינלאומית עוינת, סיכון מוגבר של התלקחות ביטחונית ביהודה ושומרון, והאטה כלכלית עולמית. לכן, סביר שלא כל סעיפי ההסכמים הקואליציוניים יקוימו. אבל יש מהלך אחד שכנראה כן יתבצע: התקפה קטלנית על מערכת אכיפת החוק. זהו כנראה היעד היחיד שמשותף לכל מרכיבי הקואליציה והסיבה האמיתית להקמת הממשלה הקיצונית הזו. ההתקפה כבר מתוכננת לפרטיה, ובהסכמים הקואליציוניים שנחתמו היא קיבלה עדיפות על פני מהלכים אחרים.

החל מהבוקר (1.1.2023) צפויה מציאות חדשה לדרג הבכיר של עובדי הציבור (civil service). תחת הסיסמה השקרית "משילות!" הם יחוו התקפה חזיתית מצד הדרג הפוליטי. מטרת ההתקפה היא שעבוד הדרג המקצועי לדרג הפוליטי והשתקתו: הסרת כל התנגדות (קיימת או פוטנציאלית) של הדרג המקצועי למהלכים פוליטיים. אין מדובר רק בגופי אכיפת החוק (משטרה, פרקליטות, בתי המשפט והיועצים המשפטיים): מדובר בדרג הניהולי הבכיר של המיניסטריונים, השלטון המקומי, החברות הממשלתיות, גופי הביקורת, החשבויות, וכו'. תהליך הפוליטיזציה שכבר ראינו בעבר בגופי התקשורת יחזור על עצמו בכל הגופים הציבוריים, כשהמטרה הכללית היא למנוע את קיומם של בלמים ואיזונים שחשובים כל-כך לתפקודה של דמוקרטיה. אנשים "משלנו" יישתלו בכל משרה אפשרית. במונח השאול מהגדרותיו של הרמטכ"ל היוצא, הדרג הפוליטי יהיה יותר קטלני. שטח המריבה צפוי להתרחב: ככל שיצטברו נתונים בעייתיים לגבי המדיניות הכלכלית וניהול המשק - יסומנו גם משרד האוצר ובנק ישראל כאויב, וכמוהם גם מוסדות ההשכלה הגבוהה; ככל שהמצב הביטחוני יסתבך - תסומן גם צמרת צה"ל כחסרת-אונים וכתבוסתנית; וככל שתצטברנה עדויות על בעיות בתפקוד הממשלה - יגבר הלחץ לצמצום מידת החופש של כלי התקשורת ולהפעלת צנזורה. תסתכלו על ההתפתחות ברוסיה מאז פרוץ המלחמה באוקראינה. תסתכלו על סין מאז פרוץ מגפת הקורונה.

אין מקום למורך, לוויתור ולנסיגה מעקרונות שהנחו אותנו עד כה. מדינת ישראל לא תצליח לשגשג ללא שיושג הסדר מדיני שיאפשר היפרדות מהפלסטינים: מדיניות הממשלה החדשה תהפוך את ישראל למדינת אפרטהייד מבודדת וליעד מקובל של איבה בינלאומית, וזה לא בגלל ש"העולם כולו נגדנו". המשק הישראלי לא יוכל להמשיך לצמוח בטווח הארוך כפי שהצליח בעבר בלא שהמגזר החרדי ישתלב יותר בשוק העבודה. התביעה של נציגי הציבור החרדי לשיפור מיידי של מצבו הכלכלי על-חשבון שאר האוכלוסייה תגרום לפגיעה קשה ואולי אף מוצדקת בלכידות החברתית ובנכונות של האוכלוסייה הלא-חרדית להמשיך לשאת לבדה בנטל הביטחוני והכלכלי. החלשת גופי אכיפת החוק לצורך הפסקת משפטו של נתניהו תביא לאנדרלמוסיה ולכאוס כללי שיתנקמו בכלל האוכלוסייה ככל שנושא זכויות האזרח ירד מסדר היום. המהלכים המתוכננים להגברת כוחו של הממסד הדתי האורתודוקסי יחמירו את הכפייה הדתית בישראל וירחיבו את הקרע שבין ישראל לקהילות היהודיות בעולם. החלשת הדמוקרטיה הישראלית תחליש את ישראל מבפנים ותפגע ביכולתה להתמודד בהצלחה עם בעיות אמיתיות: חולשתה של הדמוקרטיה היא גם מקור כוחה ויכולתה להשתנות.

המענה לאיום שמציבה הממשלה החדשה על עתידה של ישראל צריך להיות אפקטיבי. הוא איננו יכול להסתכם בכתיבת פוסטים זועמים ברשתות החברתיות ולא בהפגנות בצמתים או על גבי הגשרים: המטרה איננה שינוי דעתו של הציבור האחר בדרך של פולמוס. ממילא הדו-שיח ברשתות (להבדיל מקללות ונאצות) איננו חוצה את קו ההפרדה שבין המחנות אלא מתקיים בתוך המחנות כך שהוא דו-שיח של חרשים. ההפגנות הפוליטיות (בעיקר נגד שחיתות) של השנים האחרונות אינן מביעות עוצמה פוליטית והן מתקיימות בהיעדרותו הברורה והסמלית של הדור הצעיר. מדוע זה קורה? אולי זהו פער בין-דורי בתפיסת האחריות של הפרט לגורל הפרויקט הציוני, הבדל בין דור מגויס לבין דור שאיננו מגויס. קשה לי להאמין שבני הדור הצעיר בישראל מאמינים באמת שבזכות הדרכונים האירופים שברשותם או באמצעות רילוקיישן הם יכולים להבטיח לעצמם אלטרנטיבה של חיים באירופה, היבשת ששחטה במאה שעברה כמעט את כל יהודיה וגירשה את היתר. אם למדנו משהו מתגובות הנגד בעולם לתהליך הגלובליזציה זה שכל העולם שונא זרים. הרצל צדק: אין באמת פתרון אחר לעם היהודי. חבל רק שהפרויקט שיזם נפל לידי הקנאים.

ממשלת "ימין על מלא" איננה רעיון מדיני או חברתי אמיתי אלא מכשיר שתכליתו לחלץ את נתניהו ממשפטו: שום קואליציה אחרת לא הייתה מאפשרת לו להתחמק ממשפטו. בתמורה, הוא "מוכר" לשותפיו מהציונות הדתית את התקווה של השתלטות על מלוא שטחי ארץ ישראל, ולשותפיו החרדים - את החלום להמשיך קיום פרזיטי לדור נוסף. ממשלה זו מהווה - לפי הכתוב בהסכמים הקואליציוניים עליהם שותפיה חתומים - איום על קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. מה שדרוש הוא, לכן, התנגדות דמוקרטית המונית לפעולות החקיקה המתוכננות כדי לנסות לשבש אותן במסגרת החוק - לא רק הזדעזעות מילולית מכל מהלך ומהלך של הממשלה החדשה.

מעבר להתנגדות פעילה במסגרת החוק, דרושה חשיבה מחדש על אופייה של המדינה הציונית ועל האפשרויות לקיים מדינה כזו. יש לנקוט עמדה בלתי מתפשרת בכל אחת משאלות היסוד: היפרדות מהפלסטינים, שמירה על דמוקרטיה מתפקדת ולא מסורסת (ואולי אף אימוץ חוקה), ביצור שלטון החוק, והפרדה מלאה של הדת מהמדינה. מהלכים אלו לא יהיו אפשריים אם נמשיך לחשוב במונחים של הגעה לפשרות עם הציבור החרדי או עם ציבור הציונות הדתית: עדיף לקבל על עצמנו את הצורך בהיפרדות, את הצורך ביצירת אוטונומיה ליברלית-דמוקרטית-חילונית שתדאג לאינטרסים שלה כחברה ולא תנסה עוד להתפשר עם קבוצות אוכלוסייה שאין על מה להתפשר איתן.