השאלה החשובה כיום איננה אם סמוטריץ' יהיה שר אוצר טוב

 

האם בצלאל סמוטריץ' מסוגל לצמוח ולהתפתח כך שימלא את החליפה של שר אוצר? האם איתמר בן-גביר יכול להשתלט על תפקיד של שר לביטחון לאומי? ההתעסקות הקנטרנית שלנו בשאלות הרכילותיות הללו היא היגררות ילדותית אחרי זוטות והסחת הדעת מהשאלות החשובות. יש לנו מדינה אמיתית שיש לה דילמות אמיתיות ואתגרים עצומים. מהתעסקות בפרסונות ובטריוויה ומלעג מתנשא לכשלים קטנים - לא ניבנה.

יש לנו דילמה ביטחונית מהותית. למרות הזיותינו הלאומניות, שהיו אולי נסלחות ואפילו מלכדות בשנים הראשונות של ישראל הצעירה, מבחינה מדינית אנחנו בסה"כ שלוחה קדמית מתוחזקת של ארה"ב – לא ציר חשוב במקבילית הכוחות הבינלאומית. אנחנו מוקפים מדינות בעייתיות ולא דמוקרטיות, ואין לנו קיום עצמאי מובטח במזרח התיכון ללא החסות המדינית-ביטחונית האמריקנית. היזכרו ב"מבצע סיני" (1956) שבו נשענו על ברית צבאית עם בריטניה וצרפת לצורך כיבוש סיני ורצועת עזה, וב-"מלחמת יום הכיפורים" (1973) שבה נבנינו מרכבת אווירית אמריקנית שסיפקה לנו מנות תחמושת כמעט יומיות. חישבו על כך שהסיוע הצבאי האמריקני המצטבר לישראל מתקרב כבר ל-200 מיליארד דולר. זה אומר שלמרות שאנחנו בעלי-ברית של ארה"ב – היא יכולה להתקיים גם בלעדינו; אנחנו – אפילו לא שנה. זה אומר שלמרות שיש לנו ברית צבאית לכאורה-יציבה עם ארה"ב – עלינו לטפח אותה, לנהל את צעדינו בזהירות ובתיאום מרבי עם ידידינו-מגינינו: לחפש דרכים לבריתות מדיניות במרחב הקרוב, להימנע ממלחמות מיותרות (בעיקר מלחמות-דת, או כאלו שבהן איננו תורמים לאינטרסים האמריקניים), ולסיים בהקדם האפשרי את פרשת הכיבוש והשליטה במיליוני הפלסטינים. הקיפאון בפתרון הסכסוך והדחיפה הפנימית המתמדת לסיפוח השטחים, ועוד באמתלה של "זכות היסטורית" - הם סיכון אמיתי להמשך קיומה של ישראל.

יש לנו בעיה כלכלית מהותית. פריחתו המדהימה של המשק הישראלי בעשורים האחרונים אינה משקפת הצלחה של מדיניות תעשייתית, פריצה של היצוא החקלאי או גילוי מחצבים נדירים שיפטרו אותנו מהצורך לעבוד לפרנסתנו – הפריחה היא תוצאה של מהפכה קיברנטית שישראל ניצלה, והיא קשורה לכלכלת-ידע ואולי גם להתפתחות מהירה ומתבקשת של התעשיות הביטחוניות. זה איפשר לישראל לסגור את הפער הכלכלי למדינות המערב: לפתע, אנחנו מדינה מפותחת ועשירה. אבל יש תנאים להצלחה כזו: מדיניות כלכלית ליברלית התומכת בהקצאת משאבים על-ידי השוק, ניהול מקרו-כלכלי ממושמע ואחראי שמבטיח אקלים תומך של יציבות, השקעה ממשלתית נמרצת בתשתיות התומכות בהתפתחות המשק הפרטי, השקעות ממשלתיות מדרבנות המתעדפות פיתוח טכנולוגי והכשרה מדעית של כוח האדם במשק, ופתיחות לשוקי העולם שתאפשר זרימת הון חופשית אל ומחוץ לישראל. אי-עמידה בתנאים הללו, לרבות שמירה על שלטון החוק כערובה להבטחת קניין רוחני – עלולים לפגוע בהמשך התהליך. זה אומר אחריות כלכלית – לא הרפתקנות ופופוליזם.

יש לנו בעיה חברתית מהותית. הפריחה הכלכלית המדהימה של העשורים האחרונים איננה מקיפה את כל חלקי החברה הישראלית, והיא גורמת ליצירת פערים כלכליים הולכים ומתרחבים בין אותן שכבות אוכלוסייה הנישאות על גלי הגיאות לבין שכבות מוחלשות שנותרות מאחור. התקוות האופטימיות ש"חילחול" אוטומטי של השפע שייווצר יביא בעקיפין לשיתוף רוב האוכלוסייה - לא התממשו. זה עלול לפלג את החברה הישראלית ויוצר פוטנציאל למתחים בין קבוצות אוכלוסייה על רקע התגברות אי-שוויון. זה מסכן את לכידותה של החברה בישראל ואת יציבותה הפוליטית. זהו איום שמתממש בגלל הנוהג של גורמים פוליטיים להפוך את המתחים החברתיים למקור אנרגיה פוליטי עבורם על-ידי סכסוך ושיסוי. זה אומר שישראל הייתה צריכה ללוות את הפריחה הכלכלית במדיניות חברתית מתאימה ואפקטיבית שתשתף את רוב האוכלוסייה בפירות הצמיחה, תבטיח רשת ביטחון לאוכלוסייה שנפלטת משוק העבודה בגלל השפעות המהפכה הטכנולוגית, תצמצם את אי-השוויון הכלכלי, ובעיקר - תבטיח שוויון הזדמנויות לבני הדור הצעיר.

יש לנו בעיה דמוגרפית מהותית. שיעורי ילודה גבוהים בחברה החרדית - חברה שבחרה שלא להשתלב במלואה בשוק העבודה ובנשיאת הנטל הביטחוני – עלולים להביא לכך שהצמיחה הכלכלית תואט ולא תספיק עוד כדי להבטיח את המשך העלייה של רמת החיים. חקיקת חוקים המנציחים את הפטור של צעירים חרדים משירות הביטחון והבטחת תנאי קיום לקבוצת אוכלוסייה זו במנותק מתרומתה לכלכלה הם נוסחה לשיסוע החברה בישראל ולכישלון של כלכלת ישראל.

יש לנו בעיה דמוקרטית מהותית. מסיבות היסטוריות, משטר מדינת ישראל הוא יצירה שבנייתה לא הושלמה. כתוצאה, הדמוקרטיה הישראלית פריכה, בהעדר חוקה ובהעדר הפרדה אמיתית בין רשויות השלטון ואיזון ביניהן. זה אמנם איננו מידע חדש לרובנו, אבל הניסיון הבוטה של ממשלת החורבן לבצע הפיכה משטרית מכוונת בעילה של "רפורמה משפטית" שתחזק לכאורה את ה"משילות" הוכיח לנו שהמערכת הדמוקרטית של ישראל היא חסרת-הגנה מפני תקיפה פוליטית ושעלינו לדאוג מיידית לחיזוק המשטר הדמוקרטי בישראל כך שלא יהיה בסיכון מתמיד בשל משבי-רוח פוליטיים מתחלפים. הרפורמה המשפטית הייתה צריכה לנוע בכיוון הפוך לזה שבו היא נעה.

יש לנו בעיה מהותית בנושא יחסי דת-מדינה. ההתחמקות הפוליטית מקיבוע חוקתי של מערכת היחסים בנושאי דת ומדינה בתחילת דרכה של ישראל גרמה לכך שתחת מסווה מטעה של "סטטוס-קוו" מתקיימים תהליכים מתמשכים של הדתה, כשהמדינה נסוגה והולכת ומותירה את הקרקע פנויה להשתלטות של מוסדות הדת על חיי היומיום. כל זה קורה כשמדובר בזרם יחיד של היהדות – הזרם האורתודוקסי – שנטל לעצמו משום-מה מונופול (מקומי – רק בישראל) על היהדות בחסות המדינה. זרם זה מיוצג בעוצמת-יתר בממשלת החורבן בגלל בידודו הפוליטי המתגבר של נתניהו, והוא מנסה אפילו להכתיב למדינה כיוונים מדיניים שנגזרים לכאורה מתורת ישראל ואינם נתונים עוד להכרעה מדינית.

יש לנו בעיה מהותית ומחמירה בתחום איכות השלטון. כדי לשפר את אחיזתו של הדרג הפוליטי בשלטון בישראל ולאפשר לו לפעול בחופשיות (שוב, תחת הכותרת השקרית "משילות"), נעשה מאמץ לסרס את הדרג המקצועי של השירות המקצועי (Civil Service). הביטוי המעשי הוא החלפת מנהלים במקורבים, הגדרת משרות מקצועיות כ-"משרות אמון", והתייחסות לדרג הציבורי הבכיר כאל "פקידים" שתפקידם מתמצה בביצוע הוראות – להבדיל מ"מנהיגים" שלכאורה נבחרו לתפקידם דמוקרטית על-ידי "העם". בתהליך זה, יותר ויותר משרות שמחייבות כישורים מקצועיים גבוהים "נמכרות" כאתנן פוליטי למקורבים. מריטוקרטיה מוקרבת לטובת צבירת כוח על-ידי הדרג הפוליטי. בדרך מאבדת ישראל שכבת ניהול מקצועית הנאמנה לטובת הציבור ומסוגלת להתמודד עם אתגרי תכנון מדינתי ארוך-טווח וניהול מערכות ציבוריות מורכבות, וממלאת את השורות במקום זאת בנושאי-משרות מעוטי-כישורים שנאמנותם היא אישית לממנים אותם. הניסיון לסלק את "שומרי הסף" הוא אקורד נוסף של מהלך זה להעצמת כוחו של הדרג הפוליטי, בתואנה מגוחכת "לא נבחרתם".

*     *     *     *

השאלה איננה, אם כך, אם בצלאל סמוטריץ' יהיה שר אוצר טוב, ולא אם איתמר בן-גביר יצליח להשתלט על מנגנוני הביטחון הלאומי. השאלה היא מה תהיה תוצאת ההתקפה הפוליטית על משטר מדינת ישראל, אם ישראל תצליח להדוף את ההתקפה ולהתמודד בהמשך עם אתגריה האמיתיים בצורה דמוקרטית. למרות ההפגנות הסוחפות של תנועות המחאה אין תשובה ברורה לשאלה זו, כיצד מדינת ישראל תתעשת ותיערך נכונה להתמודדות עם שאלות היסוד. חלקים גדולים מהאוכלוסייה עדיין משוכנעים שישראל היא מעצמה צבאית שיש בכוחה להפעיל כוח צבאי עצמאית להשגת מטרות מדיניות, שיש לנו זכות אבות בלתי ניתנת לערעור על שטחי יהודה ושומרון, שצה"ל יכול להבטיח ביטחון לישראל גם לאחר ויתור על עיקרון "צבא העם" והנהגת צבא מקצועי שכיר, שהדרג הניהולי הבכיר במגזר הציבורי יכול להיות מוחלף בידי שליחיו הממונים של הדרג הפוליטי בלא שייגרם נזק נורא לאיכות השלטון, ושהדמוקרטיה בישראל תישמר גם לאחר שהרשות השופטת תנוון ותמוזג אל תוך הרשות היחידה, זו הקואליציונית. כל זאת, כשרוב הדרג הפוליטי של ישראל איננו ברמה האנושית הנדרשת אובייקטיבית כדי לעסוק בניהול ענייני המדינה – זה בולט לא רק בקרב מנהיגי הליכוד אלא לרוחב הכנסת והעסקונה הפוליטית. זה אומר שהאתגר האמיתי העומד בפני מדינת ישראל הוא מורכב יותר ממה שנראה לעין, והוא לא יטופל על-ידי היטפלות למנהיג זה או אחר או החלפתו במועמד פוליטי אחר.

מחירי הדירות החלו לרדת - כמה הערות לגבי המצב

 

מדד מחירי הדירות שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה החל לרדת – כך עולה מהנתון שפרסמה הלמ"ס החודש. להלן כמה אמירות בעקבות הודעת הלמ"ס:

• 1.        יש אנשים שמייחסים חשיבות לעיתוי המפנה, ולכן חשוב להדגיש שתיזמון המפנה איננו משמעותי: מחירי הדירות לא החלו לרדת בחודש מרץ אלא כנראה כמה חודשים קודם לכן. בגלל המתודולוגיה שבעזרתה מודדת הלמ"ס את השינוי במחירי הדירות, הירידה נרשמה רק במרץ. בפועל, אינדיקטורים משוק הדיור מראים שהביקוש לרכישת דירות (ואיתו מספר העסקאות בפועל) החלו לרדת כבר לפני מספר חודשים. תגובת המחירים (הנחות היזמים על מחירי דירות חדשות, הפחתות המחירים יחסית למחיר המבוקש במקרה של דירות יד-שנייה) החלו כבר לפני מספר חודשים, גם אם בפיגור מסוים אחר תפנית הביקוש.
• 2.        ירידת מחירי הדירות איננה מעידה על הצלחת מדיניות כלכלית שננקטה בישראל לאורך שני עשורים (והיה אפילו ניסיון מגוחך של שר האוצר סמוטריץ' ליטול קרדיט להיפוך המגמה לממשלה הנוכחית שכביכול "הצליחה" לעצור את עליית המחירים בתוך זמן קצר), אלא תוצאה של עליית הריבית בשנה האחרונה. עליית הריבית התרחשה ברוב משקי המערב במחצית השנייה של 2022, כשהבנקים המרכזיים החלו להעלות את הריבית המוניטרית בתגובה לנתונים מדאיגים על התעוררות האינפלציה. בנק ישראל איננו יכול לנהל מדיניות מוניטרית בלתי-תלויה נוכח מהלך בינלאומי מתואם של העלאות ריבית (זה עלול להביא לתנועות הון ספקולטיביות שיטלטלו את שער החליפין של השקל), והוא הצטרף למגמה הכללית.
• 3.        העלאת הריבית המוניטרית, כשלעצמה, איננה צריכה להשפיע ישירות על שוק האשראי לדיור (הריבית על משכנתאות) ולכן גם לא על הביקוש לרכישת דיור: האשראי לדיור הוא ארוך-טווח באופיו ובחלק מהמדינות הוא נשען על שיעורי ריבית של הטווח הארוך. בישראל, להבדיל, הריבית המוניטרית הנמוכה בעשורים האחרונים פיתתה את הלווים ליטול הלוואות בריבית משתנה הנשענת על הריבית המוניטרית (הלוואות המכונות בישראל "מבוססות ריבית פריים"), ולכן לכל החלטת ריבית של בנק ישראל (והבנק המרכזי קובע רק את הריבית המוניטרית) יש השפעה ישירה ומיידית על מחירי המשכנתאות, לרבות הלוואות שניתנו בעבר.
• 4.        שינויים מחזוריים של מחירי הדירות הם תופעה בעייתית, אבל מחויבת-מציאות: בכל העולם, מחזורי עסקים כלכליים מתורגמים גם לשוק הדיור. ההכרה בכך שמחזורים אלו הם בעייתיים (בעיקר כי הם נוטים לתנודות-יתר ולמשברים ("בועות"), וכי הם עלולים ליצור לחצים ציבוריים על ממשלות ובכך להביא לאי-יציבות פוליטית) גורמת לתובנה שעל הממשלה לנסות לשכך את מחזורי הדיור באמצעות צעדים אנטי-מחזוריים. כך, על הממשלה לעודד בנייה בתקופות שפל מצד הביקוש ולרסן פעילות ספקולטיבית מצד הביקוש בתקופות גאות.
• 5.        ירידת מחירי הדירות של 2023 היא אירוע שיש לו פוטנציאל להתפתח לממדים משמעותיים. אנחנו נמצאים לאחר גל ארוך של עליית מחירים שנמשך כעשור וחצי וגרם להכפלת מחירי הדירות, וייתכן שמה שצפוי לנו אינו רק עצירה או תיקון טכני זעיר אלא ירידה משמעותית ומתמשכת של מחירי הדירות. אינני יודע. הדיבורים של גורמים בשוק הדיור על כך שהתופעה לא תימשך לאורך זמן כי הבנק המרכזי יפחית בשלב כלשהו את הריבית המוניטרית – אין להם על מה להסתמך ואני חושש שלא מדובר בהערכה מקצועית תמימה אלא בניסיון לשדל משקי בית שלא להירתע משוק הדיור.
• 6.        הסביבה המקרו-כלכלית מעורפלת. זה נכון בכל העולם, על רקע הסכסוך הצבאי המתמשך באוקראינה, המתיחות המתגברת בין מעצמות-העל ארה"ב וסין, והמשבר המעמיק במגזר ההי-טק. אם נוסיף על כך את האירועים הדרמטיים המתרחשים בישראל בעטיה של היוזמה לרפורמה משפטית – אנו מקבלים רמה גבוהה של אי-ודאות שעלולה להשפיע על החלטות משקי הבית לרכוש דירות במצב הנוכחי וליטול על עצמם התחייבויות פיננסיות ארוכות-טווח. ניבוי, במצב כזה, הוא אמנם הכרחי – אבל על אחריותכם: אל תחפשו עצות ותחזיות בתקשורת. דווקא אולי בגלל שיש הרבה כאלה.
• 7.        כשלעצמה, ירידת מחירי דיור איננה דרמה. היפוך המגמה של מחירי הדירות הוא בעל חשיבות בעיקר מבחינת השפעתו על תודעת הציבור. לאור העלייה המתמשכת של מחירי הדירות בעשור וחצי האחרונים התחזקה אמונה בקרב הציבור שמחירי דירות תמיד עולים. המשמעות המעשית של אמונה זו הייתה שתמיד כדאי להשקיע בדיור. אמונה זו עלולה להיפגע, בעיקר ככל שירידת מחירי הדירות תתמשך ותתעצם. במצב כזה, לא רק שלא יגיעו משקיעים חדשים לשוק הדיור אלא שמשקיעים ותיקים עשויים להחליט לצמצם את השקעותיהם בנדל"ן. המשמעות היא עלייה של ההיצע, וההשפעה עשויה להיות לחץ נוסף לירידת מחירי דירות. המצב הוא שציפיות הציבור מובילות את השוק, ולכן היפוך המגמה עלול להיות אירוע משמעותי.
• 8.        ציפיות שמחירי הדירות ימשיכו לרדת בתקופה הקרובה עלולות לגרום למשבר בענף הבנייה. כשהקונים הפוטנציאליים נעלמים, וחלקם מהססים או מתאמצים לנצל את המצב להוזלת מחירי הדירות – היזמים יצטרכו להאט את קצב הבנייה, לבחור אסטרטגיה מתאימה למכירת דירות מהמלאי הקיים, ולנהל את המחרת הדירות כדי למזער נזקים. הבנקים יצטרכו לעצור את האשראי ליזמים ולהדק את הפיקוח כדי למנוע קריסה של יזמים. יש לקוות שתהליך העצירה הענפי יתנהל עם מינימום קריסות פיננסיות, אבל יש לזכור שחלק מהיזמים רכשו קרקעות במחירים גבוהים ששיקפו ציפיות להמשך עליית מחירי דירות וקיימת שאלה אם יש ביכולתם לספוג את ההפסדים הנובעים מנפילת מחירי הקרקעות.
• 9.        תפקידו של בנק ישראל הוא לנהל מדיניות מוניטרית שתבטיח יציבות מחירים ויציבות כלכלית במשק הישראלי. היו תקופות שזו הייתה משימה יחסית-קלה. נראה לי שהתקופה הקרובה לא תהיה כזו: אי-ודאות בינלאומית, סכסוכים בינלאומיים, אינפלציה עולמית, ועכשיו גם טלטלה פוליטית בישראל שעלולות להיות לה השלכות קשות. בנק ישראל יצטרך להפעיל אנטנות נוספות, להגביר את העירנות, לבצע יותר הערכות מצב ולקבל החלטות, וכל זאת אולי גם באקלים תקשורתי ופוליטי עוין. על כל אלו עלול להתווסף מטרד נוסף: תגובה תקשורתית ערנית במיוחד לכל העלאת ריבית בגלל ההשפעה על ריבית המשכנתאות. זוהי הטרדה מיותרת ומוגזמת: אף אחד לא הכריח את הלווים ליטול הלוואות במסלול ריבית הפריים, והם יכולים בכל עת לשנות מסלול ולעבור להלוואות בריבית קבועה. צליבת בנק ישראל בשל ריבית המשכנתאות לכן איננה הגיונית והיא עלולה להוסיף אילוץ מיותר שיפריע לבנק המרכזי לנהל מדיניות מוניטרית נכונה.
• 10.     שינויי הריבית המוניטרית והעלייה הנגזרת של התשלום החודשי יצרו לגבי חלק מהלווים קשיי נזילות (קשיים לעמוד בתשלומי המשכנתא השוטפים). חלק מהם ייטיבו לעשות אם יבצעו הערכה מחדש של מצבם לאור הריבית ויקבלו החלטות לגבי מיחזור הלוואת המשכנתא והחלפתה בתמהיל שמתאים יותר למצבם ולמצב הריבית. זהו מהלך מתבקש, והעובדה שהבנקים מדווחים על ירידה דרסטית בפעילות העמדת הלוואות חדשות לאור ירידת היקף העסקאות מהווה אולי הזדמנות ללווים למצוא אוזן קשבת בבנקים ולבצע את המיחזור בצורה שתשפר את מצבם התזרימי.

ישראל מתקרבת למשבר

 

במהלך החודש הקרוב תיפול הכרעה שעשויה להיות גורלית לקביעת אופייה של מדינת ישראל. עד לפתיחת כנס הקיץ של הכנסת (2/5) אמורים צוותי המשא-ומתן המתקיים בבית הנשיא להגיע לאחת משתי תוצאות: הסכמה לגבי תכולת הרפורמה משפטית, או אי-הסכמה ואז הממשלה כנראה תמשיך ביוזמת החקיקה שבה החלה בתחילת חודש ינואר. אינני יודע מהו הסיכוי שתושג הסכמה בבית הנשיא. נשמעות אמנם הכרזות לוחמניות משני הצדדים, אבל ייתכן שמדובר בטקטיקה של ניהול משא-ומתן, בשליחת איומים מתמרנים לצד השני ומסרים מרצים לתומכים. לא מדובר בעוד משא-ומתן בין הגושים הפוליטיים; ייתכן שאנחנו נמצאים הפעם בצומת היסטורית: השלמת הרפורמה שהוצעה על-ידי לוין עלולה לגרום לכך שמדינת ישראל כפי שהכרנו אותה – מדינה יהודית ודמוקרטית - תחדל להתקיים. זה יתחיל במשבר חוקתי בשל עימות גלוי בין הרשויות. זו דרך שאיננה משורטטת במפה שבידנו: איננו יודעים לאן זה יתפתח.

אם ההידברות בבית הנשיא תיכשל, לא בטוח שתימצא דרך אחרת להגיע להסכמה. לא ברור גם כיצד תיראה הכנעה של אחד מהצדדים בידי הצד האחר ומה תהיינה השלכותיה של הכנעה. לכן, לכל האנשים המשתתפים כרגע בפסטיבל השנאה ההדדית והטחת ההאשמות במחנה האחר ומלהיבים את עצמם לקראת אפשרות פריצתה של מלחמת אזרחים – אני מציע לשקול שצודקים ככל שיהיו, הם שותפים מרצון לאקט שיכול להביא להתאבדות מדינתית. ישנה אפשרות שהמדינה שבה חיינו עד כה לא תתקיים עוד.

מה עומד על הפרק ביוזמה הממשלתית לרפורמה משפטית? אסור להיתפס לפרטים (יש כנראה למעלה מ-150 הצעות חוק על הפרק) אלא להתמקד בכוונה העקרונית: לצמצם את יכולתה של הרשות השופטת להגביל את כוחה של הקואליציה לשנות את המציאות החקיקתית, ובכך לאפשר לממשלה להפעיל מדיניות כרצונה (מושג הקרוי בידי דוברי הימין 'משילות'). בהינתן המטרה הכוללת של היוזמה, מיותר להיתפס לוויכוחים נקודתיים על חוק זה או אחר: הם אינם באמת חשובים.

מדוע עולה מושג ה'משילות'? החברה הישראלית מפולגת פוליטית, מציאות שמחייבת להקים ממשלות קואליציוניות רב-מפלגתיות וקשות לניהול. על אלו נוסף בג"צ, שבכוחו להפעיל ביקורת שיפוטית על הכנסת והממשלה. הדרג הפוליטי מתייחס לבג"צ כאל אילוץ – מעבר לצורך להשיג פשרות בתוך הקואליציה - בדרך להגשמת רצונותיו. מאחר שלאורך רוב התקופה של למעלה מארבעה עשורים הממשלה בישראל היא בראשות מפלגות הימין – אפשר להבין כיצד הביקורת השיפוטית של בג"צ יכולה להיתפס בציבור כביטוי של דעות השמאל הפוליטי: העתירות מוגשות תמיד על-ידי המיעוט. אלא שתקופת שלטונו של רבין היא הוכחה (שאולי כבר נשכחה) שאין מדובר בהתערבות פוליטית: זוהי ביקורת שיפוטית, נייטרלית מבחינה פוליטית, הנשענת על חוקי יסוד בבואה לקבוע גבולות לחופש החקיקה של הכנסת.

חלק מהציבור מבין ש'הרפורמה החוקתית' הנרקמת איננה רק אוסף של חוקים הדורשים תיקון, מהלך שיש לגביו הסכמה מקצועית של רוב המשפטנים – מדובר בהפיכה משטרית מכוונת: מרגע שיוגבל כוחו של בג"צ תוכל הממשלה לחוקק חוקים כרצונה ללא הגבלה וללא ביקורת שיפוטית. לכן העיסוק בפרטי החוקים (מי יהיה חבר בוועדה למינוי שופטים, וכו') הוא מיותר ומהווה הסחת הדעת מהעיקר. היער חשוב – לא העצים. הבחנה זו לא נקלטה על-ידי המחנה הגדול של תומכי יוזמת החקיקה: הם מתפתים לתעמולה הגורסת שהמחאה ההמונית כנגד יוזמת החקיקה היא הבעה של עמדה פוליטית, משקפת רק את המאבק המתמשך בין 'שמאל' ל-'ימין', ואינם ערים להשלכות אפשריות של ההפיכה המשטרית על ענייניהם האישיים, על זכויותיהם כאזרחים.

גם בפיקוד הצבא קיים עירפול סביב שאלת הנאמנות. 75 שנים של מלחמה מתמשכת נגד אויב חיצוני יצרו תחושה הישרדותית שקיים מעין 'מסדר ערכים', כשהנאמנות לשלטון (= למדינה) היא ערך עליון, ציווי ממלכתי. זהו הבסיס לאמירות על 'קו אדום' שאסור לחצותו. בהתאם, התגובה של צמרת צה"ל להכרזה מצד חלק ממערך משרתי המילואים על כוונתו שלא להמשיך להתנדב לשירות מילואים מרגע שתוחל ההפיכה המשטרית היא כאילו מדובר בסרבנות על רקע מצפוני או פוליטי. ולא היא: לא מדובר על איום בפרישה ממערך המילואים בגלל החלטה מדינית של הממשלה (חישבו על אירועים כמו מלחמת לבנון, מבצע 'חומת מגן', הנסיגה מסיני, ההתנתקות מעזה, השיטור בשטחי יהודה ושומרון לצורך שמירה על ביטחון ההתנחלויות, וכו') אלא בגלל המהלך של הפיכה משטרית. בעיני המאיימים עלול להיווצר מצב שבו השלטון איננו בהכרח מזוהה עוד עם המדינה; נאמנות לשלטון אינה נגזרת עוד מנאמנות למדינה.

מה יקרה אם אמנם יתפתח בישראל משבר חוקתי? ייתכן שיתקיים קרב-ענקים שישאב לתוכו את כל האנרגיות והקשב של החברה הישראלית, תוך הפקרה של ניהול ענייני המדינה. חלק מזה כבר קרה במאה הימים הראשונים של הממשלה. בקרב-ענקים זה כל אחד מאיתנו יצטרך לבחור צד. למרות שתוצאות המשבר (התפטרות הממשלה? התפטרות השופטים?) ואורך התקופה אינן ידועות מראש, ברור שכלכלת ישראל, ביטחונה ומעמדה הבינלאומי יסבלו פגיעה קשה. זה לא יקרה כי חברות דירוג בינלאומיות יכריזו על הפחתת הדירוג של ישראל, אלא להיפך: חברות הדירוג רק יתעדו בדיעבד את המציאות ששוקי ההון ישרטטו. וכך, הרווחה הכלכלית שפקדה את ישראל בעשורים האחרונים לא תימשך. המציאות הישראלית הייחודית של העשורים האחרונים - יציבות, ביטחון ורווחה כלכלית - כנראה תשתנה לרעה. ולמרות שיש גופים כלכליים חשובים שמנסים את כוחם בניבוי הנזק – ראו את התחזיות שפורסמו באחרונה על-ידי משרד האוצר ובנק ישראל - מדובר יותר באקט טכני מחויב-המציאות מצידם מאשר בתחזית כלכלית ממשית: איננו באמת יודעים מה יקרה לכלכלת ישראל, כי איננו יודעים מה יקרה למדינת ישראל.

מהם הכוחות המניעים תהליך זה שמוביל (חו"ח) להתאבדות לאומית? חברו כאן יחד החלום המשיחי של ציבור דתי-לאומי שמקווה להשלים את סיפוח יהודה ושומרון ("ארץ האבות") למדינת ישראל ללא מתן זכויות אזרח לאוכלוסייה הפלסטינית, עם הרצון של הקהילה החרדית להבטיח לעצמה קיום כלכלי תוך שהיא שומרת על התבדלות מהחיים הכלכליים והביטחוניים של מדינת ישראל, ועם שנאה שואפת-נקם מצד חלק ממצביעי הליכוד כלפי יריב בדיוני ומתנשא ("הסמול"), שנאה שטופחה בשיטתיות לאורך השנים בידי נתניהו לצרכים פוליטיים ואישיים ציניים. לא מדובר בחבירה הומוגנית: בעוד ששתי הקבוצות הראשונות חברו לגוש נתניהו רק כדי לקדם שיקולים מגזריים קרים והם אינם רואים בו מנהיג ערכי – מחנה השנאה של הימין הוא מחנה מלוכני באופיו, שלהוותו מזהה את צרכיו עם סיסמאותיו המזדמנות של נתניהו.

נראה לי שלא קיימת דרך לפשרה ב'קמפ דייוויד' שנוצר בבית הנשיא. נפל דבר בישראל: המסכות נקרעו. המחנה החרדי והמחנה הדתי-לאומי אינם מחפשים דו-קיום אזרחי מהסוג שישראל הייתה מצויה בתוכו (לפחות לכאורה) ולא דו-קיום אחר שהציבור החילוני יהיה מוכן לקבל. הם מחפשים לכפות את דרישותיהם חד-צדדית. הראשונים דורשים לאפשר להם קיום כגטו תרבותי, לא-ציוני, הנשען כטפיל על החברה החילונית. הם מצפים להיות פטורים לעד משירות הביטחון ומהצורך לפרנס את עצמם כקהילה. הצלחות העבר מסמאות אותם, והם אינם מודעים לכך שבהינתן המגמות הדמוגרפיות בחברה הישראלית טפילות זו כלל איננה פיזיבילית מבלי להרוס את הכלכלה. המחנה הדתי-לאומי, מצידו, טיפח לאחר כיבוש השטחים ב-1967 חלום מדיני על שליטה בכל שטחי ארץ ישראל, חלום הכרוך בשליטה חד-צדדית בגורלו של עם אחר ויצירת מדינת אפרטהייד לצורך כך. הציבור החילוני יצטרך – לדעת המחנה הדתי-לאומי - לשאת בנטל הביטחוני הנגזר משליטה במיליוני הפלסטינים ומהצורך בשמירת ביטחונם של המתנחלים. מעבר לכך, הוא ייאלץ לשאת במחיר הבינלאומי של היות ישראל מדינת אפרטהייד, מוקצה על-ידי גוש המדינות הליברליות. גם חלום זה, לדעתי, איננו פיזיבילי.

אני מאמין שבעתיד יתפכחו שני המחנות הללו מחלומותיהם וייווכחו בטעותם, בעיקר ככל שהם יצליחו להכתיב את מהלך העניינים. אבל תהליך ההתפכחות עלול להיות ארוך מידי וכואב מידי לכולנו. בינתיים, את הנעשה אין להשיב: השדים יצאו מהבקבוקים ולא ניתן להחזיר את הדברים למקומם הקודם. המחנה החילוני, שהתנהל תמיד כרוב לא-דומיננטי במדינתו, צריך להילחם על זכותו לקיים בית לאומי כרצונו מבלי להיכנע לתכתיבים של זרמים קנאיים המאיימים להפוך את ישראל למדינה כושלת, מבודדת, קלריקלית, חשוכה. המחנה החילוני יכול לנצל משבר-זהות זה כהזדמנות להעריך מחדש את האפשרויות ולשקול לכונן חוזה חדש לגמרי עם שני המחנות הללו. חוזה זה חייב להיות ברוח הציונות המדינית, העקרונות המובעים במגילת העצמאות, והשאיפה לקיים חברה ליברלית ודמוקרטית יציבה. אנחנו אולי ברגע מכונן, של התנעה מחדש של מדינת ישראל, כזו שלא הצלחנו לעשות במשך 75 שנים. אלא שבחוזה החדש צריך להבטיח שהקהילה החרדית תשתלב כשותף מלא ופרודוקטיבי במדינת ישראל ולא כנטל, ולקבוע שישראל תחתור להיפרדות מרוב העם הפלסטיני (ולכן מרוב חלקי יהודה ושומרון) כדי להגשים את חזונה הציוני להיות מדינה יהודית ודמוקרטית. אם אין דרך לרצות את המחנות הללו תוך שמירה על מדינה דמוקרטית וליברלית – אולי נצטרך לוותר על החלום של שותפות איתם: לחלומותיהם אין תוחלת.

מה כל זה אומר לגבי ההמשך?  ראשית, יש להמשיך במחאה, ומוטב אפילו להגביר את עוצמתה ואת מידת האפקטיביות והנחרצות שלה. תחזקנה ידיהם של מאות האלפים העושים במלאכה: מה שקורה בחודשים האחרונים בצמתים לא קרה מעולם, וזוהי עדות לכך שיש תקווה לחזון הציוני, שיש חזון משותף וקיימת אנרגיה עצומה. המחאה צריכה להימנע מלהתמסר להפצרותיהם של שוחרי הפשרות, כי המחשבה שניתן להחזיר את המצב לקדמותו מבלי לפתור את המחלוקות הבסיסיות (תחת הסיסמה השקרית 'אנשים אחים אנחנו') היא אילוזיה. לכן אין מקום לפשרות שאינן כוללות ביטול מוחלט של יוזמת החקיקה. חשיבותה של המחאה היא בכך שיש בכוחה אולי לעצור לבדה את יוזמת החקיקה מבלי שישראל תגלוש למשבר חוקתי שבו ייקרא בג"צ לבלום את המהפכה המשטרית. חישבו על הסתפקות ב'מכה אווירית' מול האפשרות המסוכנת של 'כניסה קרקעית'. אם המחאה תצליח אולי ייחסך מכולנו משבר חוקתי ואיתו החמרה מסוכנת ומיותרת – מדינית, ביטחונית וכלכלית - במצבה של המדינה.

שנית, צריך להתנער מהדרישה המופנית למחנה המחאה על-ידי חוגים בציבור, לנאמנות למדינה כערך עליון העומד מעבר לדמות המשטר: זוהי דרישה צבועה, חד-צדדית. אנחנו מופעלים בציניות על-ידי תחושות אשמה מיותרות ובכך נידונים לשאת בנזק הביטחוני שמחוללת ממשלת החורבן תוך שהיא מנאצת אותנו.

שלישית, עלינו לשקול את האפשרות שהדרג הפוליטי הקיים (על מפלגותיו הפרסונליות והלא-דמוקרטיות) איננו רלוונטי לחזון החדש, מעבר אולי לגישור לתקופת מעבר. זהו, אולי, 'דור המדבר'. מעבר לטווח המיידי, דרושה היערכות פוליטית שונה שתבטא את השאיפה לחברה דמוקרטית-ליברלית וחילונית ותאפשר הקמת מפלגות גדולות, בעלות אידיאולוגיות ברורות ותהליכים פנימיים דמוקרטיים. לא ייתכן שנושאי הבשורה יהיו בעלים פרטיים של מפלגות קטנות, והריטואל של החיפוש אחר מועמדים למלוכה כלילי-שלמות (בעיקר בקרב פורשים מצמרת צה"ל) הוא חולשה שצריך להתנער ממנה. אני הייתי מחפש את מנהיגי העתיד שלי בקרב פעילי המחאה.

רביעית, עלינו ליצור קשר עם אותו חלק מהימין שניתן לשכנע אותו שהבעיה הנוכחית בישראל איננה שמאל-ימין אלא דמוקרטיה-דיקטטורה, ושהמטרה היחידה של הדגשת שיח שמאל-ימין (או 'ישראל הראשונה' ו'ישראל השנייה') הייתה תמיד הבטחת שלטונם של פוליטיקאים מושחתים באמצעות פילוג העם למחנות ושיסוי המחנות זה בזה. קשר זה לרוחב הגושים חשוב כי בלעדיו אנחנו מדברים בתיבות תהודה נפרדות זו מזו ומנציחים את הקיפאון הפוליטי העקר.

תהיינה השלכות כלכליות ליוזמה לביצוע "רפורמה משפטית"

חיתוך מצב

מיהו המשק הישראלי שנגרר כעת בעל-כרחו לתהום כלכלית בידי הקואליציה של "ימין-על-מלא" על רקע המהלך של "רפורמה משפטית"? זה איננו המשק הישראלי שקיים בזיכרון של המבוגרים שבינינו, המשק התת-מפותח שהתבסס על ענפי-ייצור מסורתיים וחתר בעקשנות לצמיחה שתבטיח את הישרדותו תוך שהוא נשען על תמיכות ומילוות למימון קיומו. זהו משק שונה: מפותח, מודרני מבחינת מקורות מחייתו, נשען על שוק ההון ותלוי במידה רבה בטיב קשריו עם שותפי הסחר שלו.

כולנו למדנו בצעירותנו את סיפור "הנס הכלכלי של ישראל". הכוונה היא להצלחה הכבירה של המשק הישראלי בשניים-וחצי העשורים הראשונים שלו, זו שאיפשרה את קליטת העלייה ההמונית ובניית חברה משגשגת. אבל היה גם נס נוסף, שראוי לכנותו "הנס הכלכלי השני של ישראל". הוא התרחש בתקופה שהחלה עם השקת התוכנית לייצוב המשק (1985) ונמשכה עד לסוף 2022 – כמעט ארבעה עשורים. הנס השני לא אירע בהמשך ישיר לזה הראשון, אלא רק לאחר משבר כלכלי עמוק שפקד את המשק הישראלי לאחר מלחמת יום הכיפורים (1973) ונמשך למעלה מעשור. במהלך משבר זה שקע המשק הישראלי למיתון כלכלי (1975/6), למשבר פיננסי שמוטט את המערכת הבנקאית (1983), למצוקת מימון מאזן התשלומים שגרמה לצמיחה מהירה של החוב הלאומי, ולאינפלציה דוהרת (445% ב-1984) שמוטטה את המטבע המקומי (המטבע המקומי הוחלף פעמיים – ב-1980 ושוב ב-1986). העובדה שאנו חיים כיום במשק מודרני, עם מטבע יציב וחופשי, עם שיעורי מס נמוכים, שהחוב הפנימי התכווץ לממדים נמוכים, שמאזן התשלומים של ישראל חיובי, ושההכנסה לנפש בישראל קרובה לממוצע מדינות ה-OECD – היא תוצאה של הפעלת אותה תוכנית לייצוב המשק. היא עדות לכך שחווינו את הנס הכלכלי השני של ישראל. זה ממש לא היה בקלפים, למי שזוכר את הימים.

למי שמחפש המחשה מספרית, נספר כך: בשנת 1984 הספיק היצוא הישראלי כדי לממן רק כ-70% מהיבוא, כשהיצוא נשען בעיקר על סחורות - ענפי התעשייה והחקלאות, שזכו למערכת בירוקרטית מסורבלת של תמיכה וסבסוד; את עודף היבוא מימן המשק הישראלי על-ידי העברות חד-צדדיות ותמיכות מחו"ל ועל-ידי נטילת הלוואות ארוכות-טווח. בשנת 2022, לעומת זאת, היצוא היווה 110% מהיבוא, ורוב היצוא התרכז בענפי השירותים. עם כל הכבוד לנוסטלגיים שבינינו שמתרפקים על המורשת החקלאית, התמורה מהיצוא החקלאי ב-2022 הספיקה כדי לממן רק 0.7% מהיבוא: ישראל איננה מתפרנסת כיום מיצוא הדרים, פרחים, פירות או כותנה. מאזן התשלומים של ישראל משקף מהפכה: אם ב-1984 נותר לישראל גירעון של כ-2 מיליארד דולר בחשבון השוטף גם לאחר ההעברות ותמיכות והמיסוי הכבד על היבוא – ב-2022 היה לישראל עודף של כ-26 מיליארד דולר. זרימת ההון הזר לישראל (בעיקר השקעה ישירה בענפי הטכנולוגיה) מהווה בשנים האחרונות קטר לצמיחה, והיא מלווה בפיתוח מהיר של מרכזי מחקר ופיתוח בינלאומיים בישראל.

נקודות התורפה של כלכלת ישראל

הנס הכלכלי השני של ישראל יצר למשק נקודות תורפה חדשות: זה איננו עוד משק מהסוג הישן, של ייצור לצרכים עצמיים וענפי תעשייה מסורתיים – זהו משק פתוח, חדשני, מבוסס במידה הולכת וגוברת על שיתופי-פעולה בינלאומיים, התלוי במידה רבה בפעילותם התקינה של שוקי ההון ולכן ביציבותו הכלכלית ובמדיניות מקרו-כלכלית אחראית. מעבר לכך, לא מדובר בענפי-משק נטועים-גיאוגרפית (חישבו על מחצבים, דייג, חקלאות, תעשייה כבדה וכו') אלא בענפים מבוססי-ידע שהם ניידים מטבעם ורגישים לסביבה תומכת. זה אומר שהמשק הישראלי רגיש מבעבר להתנהלות מקרו-כלכלית אחראית, למידת התפתחותם ופתיחותם של שוקי ההון, ובמיוחד – לקיום התשתית החוקית המבטיחה את זכויות הקניין הרוחני של המשקיעים. ועל כל אלו מאיימת כעת היוזמה הפוליטית החדשה שהשיקה בחודש ינואר "רפורמה משפטית" שמטרתה לחזק את כוחה של הממשלה על-חשבון הרשות השופטת, תוך הצגת שלל צעדי-חקיקה הננקטים סימולטנית, באופן דורסני.

תרחיש

עוד לפני שהמהלך של "רפורמה משפטית" בישראל יצא לדרך (בתחילת ינואר 2023), המציאות הכלכלית כבר החלה להשתנות. זה קרה עוד במחצית השנייה של 2022, כשעל רקע התעוררות תהליכים אינפלציוניים עולמיים החלו הבנקים המרכזיים במדינות המערב בסדרת צעדים להעלאת הריבית המוניטרית. למרות שהבנקים המרכזיים הודיעו חודשים מראש על כוונתם להעלות את הריבית, ולמרות שעשו זאת בצעדים מדודים – עליית הריבית השפיעה על הפעילות הכלכלית, והיא עתידה להמשיך ולהשפיע גם ב-2023. בהקשר זה יש לראות את העובדה שמחירי הדירות החלו לרדת ברוב המדינות, את המיתון שהחל בפעילות ענף ההיי-טק בכל המדינות, ואפילו את ההתמוטטות הדרמטית של כמה בנקים בחודשיים האחרונים.

כל זה בטל-בשישים לעומת ההשפעה הצפויה של המהלך של רפורמה משפטית בישראל על המשק הישראלי. מבלי להתיימר להציג תרחיש כמותי מהסוג שפירסם באחרונה משרד האוצר, המגמה ברורה ככל שהממשלה והכנסת תצלחנה לממש את הכוונה לפגוע בסמכות הרשות השופטת: פגיעה בהשקעות זרות בישראל, בריחת הון, "היפוך שרוול" בחברות הבינלאומיות שמשמעותו בעיקר פגיעה בתשלומי המיסים של חברות אלו לרשויות המס בישראל, הגירת בעלי מקצוע ("בריחת מוחות"), צמצום שיתופי הפעולה הבינלאומיים של מוסדות המחקר של ישראל, ועוד. ראוי גם לזכור שחלק חשוב מהיצוא הישראלי קשור לתעשיית הנשק, ויצוא זה רגיש למעמדה הבינלאומי של ישראל בקרב העמים, כך שהפגיעה תגיע מן-הסתם גם ליצוא התעשייתי.

ואסור כמובן לשכוח את שאלת היציבות המקרו-כלכלית. התחזקותו ההיסטורית של המטבע הישראלי והפיכתו למטבע הניתן להמרה בשוקי הכספים בעולם נשענו על הצלחה ארוכת-טווח של המדיניות הכלכלית ובעקבותיה על התעוררות הביקוש להשקעה בישראל. מצד שני, יציבותו הבינלאומית של השקל איפשרה את כיבוש האינפלציה בישראל ואת המציאות היומיומית שבה משקי בית מנהלים את נכסיהם והתחייבויותיהם במטבע ישראלי. בעלי זיכרון יכולים להעיד על זמנים אחרים: על תקופה של אי-יציבות, של אינפלציה, של פיקוח הדוק על השימוש במטבע-חוץ וקיצובו, ועל מציאות של נטישת המטבע הישראלי בכל התקשרות פיננסית (שימוש בהצמדה למדד, שימוש בדולרים בחוזים להשכרת דירות, וכו'). העובדה שמאזן התשלומים הישראלי מבוסס כיום במידה רבה על שירותים ותנועות-הון (ולא על יצוא מחצבים או תעשיות כבדות) משמעותה שהמציאות הנוכחית אינה קשיחה: היא עלולה להשתנות, ובמהירות. המחשבה שבדיון הציבורי המתקיים בחודשים האחרונים בישראל לגבי הרפורמה המשפטית הסיכון הכלכלי איננו מהווה שיקול חשוב - הוא אפילו מוכחש ומיוחס למתנגדי הרפורמה המשפטית כטענת-סרק שמניעיה פוליטיים – היא מטרידה. וכל זאת עוד לפני שהתיישבנו להעריך את המשמעות האפשרית של תרחיש קיצון, כזה שיסיג את המשק הישראלי עשורים לאחור ויחזיר לחיינו את התהליך האינפלציוני. מספיק שהביקוש למט"ח יגרום לפיחות משמעותי של השקל (חישבו לדוגמא על פיחות השקל שיביא את שער הדולר ל-5 ₪ - לא אירוע בלתי סביר) כדי שנעבור באחת לסביבה שונה לגמרי של אינפלציה וריבית מזו שחווינו בשנים האחרונות.

חלק מהנזק כבר נעשה

הימים ימי הידברות. עדיין ייתכן שהצדדים לעימות הפוליטי יפנימו שניצחון לאחד מהצדדים הוא בהכרח כישלון לכלל מדינת ישראל, ונזכה להסכמה על מהלך אחר. זה נראה אירוע חיובי, של צפירת ארגעה, אבל אני חושש שגם אז חלק מהנזק הכלכלי כבר נגרם. אולי זה בגלל שנקרעו מסכות בינינו, והאידיליה הקודמת של סטטוס-קוו והיותנו אנשים-אחים כבר נפגעה. אולי זה בגלל שהסיסמוגרף של המשקיעים הזרים איננו יכול להתעלם מהסימנים שכבר התקבלו, לפיהם מדינת ישראל היא איזור מועד לאי-יציבות פוליטית. אולי זה כי חלק מההון כבר ברח מישראל או שלא יגיע יותר בהיקף שיכולנו לצפות לו לפני שהתחלנו מרצוננו במופע האימים המשטרי. ייתכן גם שהעובדה שהשקל נשאר יחסית-יציב ברביע הראשון של 2023 אינה מצביעה על יציבות אלא נגרמה על-ידי התערבות מלאכותית של בנק ישראל שמכר יתרות מט"ח בניסיון למנוע התמוטטות היסטרית של השקל בשווקים. בכל מקרה, אנחנו צריכים להיות מודעים לכך שייתכן שהתוואי של כלכלת ישראל נפגע ברביע האחרון ולכן נקלוט אינדיקטורים שליליים לגבי המשק הישראלי בהמשך למרות ההידברות. את זאת אולי לא נוכל כבר למנוע, אבל לפחות נוכל למנוע את האסון שמצפה לנו אם נתעקש למצות את מלחמת האזרחים, לכלות זעמנו זה-בזה.

ועוד לא דיברנו אף מילה על ביטחון. 

רשימת אורח: האם מחירי הדירות בדרך חזרה לרמה שפויה? - יאיר דוכין*

 

אין לייחס למחירי הדירות ממד של שפיות או אי-שפיות: מחירי הדירות מייצגים בכל נקודת-זמן את המפגש בין הביקוש להיצע של דירות. השאלה המעניינת היא לאן מועדות פניהם של מחירי הדירות בתקופה הקרובה. בכך נעסוק בהמשך.

מה מעריכים היזמים, אלו שניגשים למכרזי קרקעות? ניתן ללמוד על הציפיות של היזמים לכיוון השינוי (עלייה או ירידה) של מחירי הדירות לפי המחירים שהם מציעים במכרזי הקרקעות של רמ"י. לשם כך נסתכל על התהליך שמוביל יזם להגשת הצעת מחיר במכרז קרקע. תהליך זה מורכב מארבעה שלבים עיקריים:

שלב א' -   קביעת תמהיל הדירות המתוכנן למתחם בנייה והערכת מחירי הדירות שתימכרנה, כולל עיתוי המכירה. שלב זה מבוסס על ניתוח המרחב העסקי של המתחם תוך התייעצות עם מתווכים וכלכלנים המכירים את המרחב. כמו-כן כולל שלב זה הערכה תכנונית רגולטורית באשר למשך הזמן שיחלוף בין מועד הזכייה במכרז למועד הוצאת היתרי בנייה (למשך זמן זה השפעה מהותית על הסיכונים הכרוכים בעיסקה).

שלב ב' - קביעת שיעור הרווח היזמי והערכת עלויות ההקמה של הדירות. שלב זה מבוסס על הידע המקצועי של היזם בכל הכרוך בעלויות הפעלת הפרויקט ולוחות הזמנים של הביצוע.

שלב ג' – סגירה פיננסית למימוש הפרויקט. שלב זה מבוסס על פנייה לבנק (או גורם מימון חוץ-בנקאי) וקבלת אישור טנטטיבי כולל עלות, על נכונות ללוות פיננסית את הפרויקט, כולל קביעת היקף ההון העצמי שיידרש היזם להביא. בסיום שלב זה יוכל היזם לצרף את נתוני המימון לתכנית העסקית של הפרויקט.

שלב ד' – הגשת ההצעה למחיר הקרקע במכרז. ניתן להציג את שלב ד' שבו נקבע מחיר מחולץ של קרקע – המחיר המקסימלי אותו יציע היזם - לדירה מייצגת (4 חדרים, 120 מ"ר), בטבלה הבאה:

סעיף	ש"ח
מחיר דירה צפוי (לא כולל מע"מ)	3,000,000
פחות: רווח יזמי 15%	450,000
פחות: עלות בנייה ישירה (כולל שטחי שירות)	840,000
פחות: עלויות עקיפות	300,000
שווי קרקע מחולץ לדירה	1,410,000

מהטבלה ברור ששווי הקרקע נגזר ממחיר הדירה, ולא להיפך. לכן לציפיות היזמים באשר למחירים שבהם יוכלו למכור את הדירות לאחר הוצאת היתרי הבנייה יש השפעה מכרעת על מחיר הקרקע שיציעו במכרז.

לאחר שרכש היזם את הקרקע מתחיל תהליך משולב, שתכליתו הוצאת היתרי בנייה שיאפשרו לו למכור את הדירות המתוכננות (כידוע, הציבור קונה דירות - לא קרקעות). תהליך זה נמשך בממוצע כשלוש שנים. אם בתום התהליך אכן יוכל היזם למכור את הדירות במחיר שצפה ואם לא יחולו שינויים משמעותיים בסעיפי העלויות - היזם יוכל לממש את הרווח היזמי (בדוגמא לעיל: 15%).

תהליכי רכישת קרקעות על פי המתכונת שהצגתי התרחשו בפועל במהלך 2021-2020. אולם, החל מאפריל 2022 (דהיינו: לאחר רכישת הקרקעות), החל בנק ישראל במהלך רציף של העלאות של הריבית המוניטרית עקב התהליכים האינפלציוניים הגלובליים והמקומיים בישראל. המהלך הביא את הריבית המוניטרית בתוך שמונה חודשים מרמה של 0.1% לרמה של 4.25% בפברואר 2023.

נתוני האינפלציה הנוכחיים (5.2%) יחד עם איום הפיחות של השקל עקב הרפורמה המשפטית, מצביעים על המשך צפוי של העלאות הריבית גם בחודשים הקרובים. העלאת הריבית כבר גרמה למהפך בשוק הדיור: ההתקררות החריפה של השוק כבר גרמה לכך שמחירי הדירות החדשות ירדו ב- 2.4% ברבעון האחרון של 2022 ולהערכתי עד סוף 2024 צפויה ירידה נוספת של 15%-10 ואולי אף יותר. כמו-כן, במצב כזה תתווסף גם התייקרות משמעותית של הוצאות המימון עקב עליית הריבית. כתוצאה מכך עלול היזם לאבד בשלב ראשון את הרווח היזמי ולעיתים גם חלק (או כל) מההון העצמי שהכניס לפרויקט.

כדי להדגים את הסיכון שהוצג לעיל נסתכל על הניתוח הבא:

נניח שהיזם העריך שמחירי הדירות יעלו ב- 20%, ולכן רכש קרקע במחיר הנגזר מהערכה זאת. שווי הקרקע במקרה זה יגיע ל- 1,920,000. להלן החישוב:

סעיף	ש"ח
מחיר דירה צפוי (לא כולל מע"מ)	3,600,000
פחות רווח יזמי 15%	540,000
פחות עלות בנייה ישירה	840,000
פחות עלויות עקיפות	300,000
שווי קרקע מחולץ לדירה	1,920,000

אבל, אם היזם טעה בהערכתו ומחיר הדירות לא יעלה - יהפוך הרווח היזמי לשלילי בסך 60,000 ש"ח. להלן החישוב:

סעיף	ש"ח
מחיר המכירה של הדירה (לא כולל מע"מ)	3,000,000
פחות עלות הקרקע	1,920,000
פחות עלות בנייה ישירה	840,000
פחות עלויות עקיפות	300,000
רווח יזמי מעודכן	60,000 -

כלומר, לא רק הרווח היזמי נעלם, אלא גם חלק מההון העצמי שהושקע בפרויקט נשחק. כמובן שאם נביא בחשבון ירידת מחירים של הדירות (בדוגמא לעיל הם נותרו ללא שינוי) ושגם עלויות המימון התייקרו (עקב עליית הריבית ותמחור סיכונים חמור יותר על ידי המלווה הפיננסי) - השחיקה של ההון העצמי תהייה גדולה אף יותר.

המחירים ששילמו הזוכים במכרזי הקרקע במתחם שדה דב שיקפו ציפיות של היזמים לעליית מחירים מצטברת של למעלה מ- 30% במהלך השנים 2023–2025, בתנאי ריבית (מוניטרית) אפסית של 0.1%. לעומת זאת, המחירים ששילמו הזוכים במכרזי הקרקע במחצית השנייה של שנת 2022 משקפים צפי של היזמים דווקא לירידת מחירים של 10%-5 במחירי הדירות. מסתמן אפוא מהפך ברור בציפיות היזמים (צד ההיצע) באשר לכיוון ההשתנות של מחירי הדירות. על רקע מהפך הציפיות מובנת שתיקתם הרועמת של רוכשי הקרקעות במתחם שדה דב.

באשר לצד הביקוש, גם כאן המגמה ברורה: עליית ריבית, שמייקרת את המשכנתאות ואלה בתורן דוחפות לקיטון משמעותי ומתמשך במספר העיסקות בשוק, משולבת בגל פיטורים, עקב חששות גוברים למיתון משמעותי כבר בשנת 2023. צד הביקוש תורם אפוא את חלקו ללחץ שילך ויגבר לעצירה ואולי גם להמשך ירידת מחירי הדירות. 

* ד"ר יאיר דוכין הוא ראש תכנית ה-MBA בהתמחות נדל"ן בביה"ס למנהע"ס באוניברסיטה העברית

קוו ואדיס?

 

מסביב יהום הסער. קרב איתנים ניטש בין הקואליציה של נתניהו, העסוקה בקדחתנות בהעברת חוקים שהם חלק מ"הרפורמה המשפטית", לבין תנועות המחאה. על הגדר יושב בינתיים ציבור גדול שטרם בחר צד. הנשיא הרצוג וקבוצות נוספות מנסים לשכנע ציבור זה שקיימת דרך ביניים, פשרה, שבה נוכל לרצות את הקואליציה מבלי להפוך את ישראל למדינה שאיננה דמוקרטית. מן הסתם, תקופת המבחן ליוזמה זו היא קצרה: עד לסוף כנס החורף של הכנסת (2.4.2023).

המצב נראה אולי כמו מלחמת אזרחים, לפחות לפי המסרים המילוליים המוחלפים בין הצדדים, אבל הוא איננו כזה, לפחות בינתיים. תנועות המחאה שומרות על התנהגות צייתנית, במסגרת החוק. עוצמתן המפתיעה מעניקה להן יכולת לפעול באפקטיביות גם בדרך לא-אלימה וללא התנגשות עם כוחות הביטחון או עם ציבור נגדי. זה יכול להשתנות. בינתיים, ישראל צפויה לספוג נזקים כלכליים ואובדן יציבות מקרו-כלכלית (פיחות השקל, אינפלציה), ובתחום הביטחוני קיימת אפשרות שהפילוג הפנימי יזמין אויב חיצוני לנצל הזדמנות. זה יהיה חמור יותר ככל שהפילוג הפנימי יגבר. לכן עולה השאלה הטבעית: מהי תוחלת המחאה? מה היא יכולה להשיג בסבירות גבוהה? ובאיזה מחיר? האם לא עדיפה פשרה על הכרעה של אחד הצדדים? האם לא כדאי לכולנו לנסות לסובב את מחוגי השעון לאחור ולהגיע לפשרה שתותיר את שני הצדדים עם חצי תאוותם בידם?

אני חושב שהתשובה לשאלה היא שלילית, שאין דרך לחזור למצב בו היינו לפני מספר חודשים: אי-אפשר להחזיר לבקבוק את השדים שיצאו ממנו. במערכת הבחירות האחרונה ישראל נבקעה. מה שהיה קודם לכן חילוקי דעות פנימיים ידועים ומתמשכים לגבי הדרך – מה שכינינו "המחלוקת בין השבטים" - עבר פאזה. המרכיבים של קואליציית נתניהו הגיעו להחלטה שהגשמת מטרותיהם המגזריות חשובה להם יותר מהאחדות הלאומית. לכן הם אינם מהססים לנצל צירוף נסיבות פוליטי שנוצר במפתיע בסבב הבחירות האחרון (64 מנדטים) לשינוי מציאות בנושאים שעד כה היו שנויים במחלוקת ללא הכרעה. לצורך כך הם עמלים לשנות את מאזן הכוחות שבין הרשויות, כדי למנוע מהרשות השופטת יכולת לבלום את מהלכי הרשות המחוקקת/מבצעת. האמירה ברקע צעדים אלו היא שהמטרות של הזרמים המרכיבים את הקואליציה מקדשות הן את הפגיעה האנושה במבנה הדמוקרטי של מדינת ישראל והן את ביטול השותפות ההיסטורית בין חלקי העם. ולכן, השאלה שעולה לדיון איננה טכנית: לא מבנה הוועדה לבחירת שופטים, לא שאלת מעמדם של היועצים המשפטיים ולא פסקת ההתגברות, אלא מתן כוח מוחלט בידי הממשלה/הכנסת להכריע בכל נושא. החרבת הדמוקרטיה, לכן, איננה תוצאה של ה"רפורמה" המשפטית אלא המטרה האמיתית שלה. וגם היא איננה אלא מטרת-ביניים: באין ביקורת שיפוטית על הממשלה/הכנסת ניתן יהיה לחוקק חוקים באין מפריע, כך שלמעשה הנושא שצריך לחשוב עליו איננו חוק זה או אחר אלא כל חוק שיעלה בעתיד על דעתה של הקואליציה. זה יכול גם לכלול חקיקות קיצוניות כמו ביטול מועד הבחירות, או ביטול זכות הבחירה של אזרחים ערביים.

אז האם אפשר להדביק מחדש את האגרטל הנדיר ששברנו הפעם, את המבנה העדין של דמוקרטיה ליברלית שמנסה להכיל את כל הזרמים ולתפקד למרות חילוקי דעות פנימיים? לדעתי – כלל לא ברור. ייתכן שמה שהיה כבר איננו יותר אופציה, מכיון שיצא המרצע מהשק: מי שהיו שותפים שלנו לחלום של מדינה יהודית ודמוקרטית אינם באמת שותפים. ברגע שזיהו הזדמנות – קמו עלינו לכלותנו. יש לכך השלכות לעתיד.

אני מניח שאין סיכוי לקואליציה הנוכחית להגשים את תוכניתה (המתבצעת בעוד דברים אלו נכתבים) להפיכה משטרית: מרגע שתסתיים החקיקה תחל המערכה השנייה, זו של עתירות לבג"צ. זה מותיר שתי אפשרויות: השגת פשרה, או ניהול מאבק מתמשך על דמותה של המדינה. יש תומכים רבים לפשרה: אנשים פרגמטיים שנוטים לסיים כל סכסוך בפשרה ומעדיפים שלום-בית על הכרעה, אנשים שאינם נוקטים עמדה פסקנית בשאלות הערכיות עצמן, אנשים שחוששים ממלחמת אזרחים והשלכותיה יותר מאשר מהצרת צעדיה של הרשות השופטת, ואנשים הדבקים בערכים של נאמנות (ממציאי 'קווים אדומים' למיניהם). גם רוב הפוליטיקאים ישמחו לכל פשרה: רובם ממילא אנשי שיווק-עצמי ולא באו לפוליטיקה כדי לקיים שיח על ערכים.

שאר הציבור יצטרך לבחור אם הוא נלחם על ערכים ומנצל את המשבר להבהרה מחדש של בעיות היסוד של המדינה, או שהוא נרתע מאי-הוודאות הכרוכה בהמשך המאבק ומעדיף לחתור לפשרה פוליטית. ויש אי-ודאות: ללא פשרה תמשיך הקואליציה במהלכי החקיקה ואנו צפויים להגיע בקרוב למשבר חוקתי כשבג"צ יפסול חלק מהחוקים החדשים ויקלע את כולנו למערבולת סביב השאלה למי עלינו לציית. ברור גם שיהיו מחירים למאבק כזה: כלכליים, אישיים, אולי אפילו ביטחוניים. צריך להיות מוכנים לשלם את המחירים הללו, מבלי לדעת לאן יוביל המאבק בסוף הדרך. ויש בעיות יסוד שהזנחנו ושיש להכריע לגביהן: שאלת הפרדת הדת מהמדינה, המהלכים החוקתיים הנדרשים לחיזוק הדמוקרטיה, יצירת חוקה לישראל, והליכה לקראת הסכם אזורי שיכלול פשרה טריטוריאלית עם הפלסטינים.

הבחירה בין החלופות היא אישית. אז תרימו דגלים ותרעננו את ערכי הציונות, או שתתפשרו עם הקואליציה ותקוו לטוב.

היוזמה הפוליטית לעצירת הריבית על משכנתאות

 

ברוכים הבאים לסביבה של ריבית נורמלית

באפריל 2022 הסתיימה תקופה היסטורית בשווקים הפיננסיים בישראל: לאחר שנתיים רצופות בהן הריבית המוניטרית עמדה על 0.1%, ולאחר כשמונה שנים שבהן היא לא עלתה על 0.25%, בנק ישראל העלה את הריבית ל-0.35%. לא מדובר באירוע ייחודי לישראל, ולא מדובר בתיקון חד-פעמי: בכל המדינות המערביות הבנקים המרכזיים החלו להעלות את הריביות המוניטריות, אם על רקע ההתאוששות הכלכלית ואם לאור האצת קצב האינפלציה. תקופה ארוכה, חסרת-תקדים, של ריבית אפסית - הגיעה לסיומה. מאז, הודיע בנק ישראל כבר שמונה פעמים על העלאת הריבית המוניטרית, והיא עומדת כיום על 4.25% (ראו בהמשך גרף של הריבית המוניטרית לשנים 2023-2014 שנלקח מאתר בנק ישראל).

המצב הקודם – זה של ריבית נמוכה במיוחד - לא היה טבעי, אלא תוצאה של מאמץ מצד הבנקים המרכזיים להתמודד עם סידרת אירועים היסטוריים שליליים: משבר מניות ה-Dot.com, משבר הלוואות ה-'סאב-פריים' שהתגלגל למשבר פיננסי בינלאומי, והמיתון שנוצר בעטיה של מגפת ה-Covid-19. בכל המקרים ניסו הבנקים המרכזיים למנוע התדרדרות לשפל כלכלי באמצעות צעדים של הרחבה מוניטרית מעודדת-השקעה, בסיוע הפחתה מלאכותית של הריבית. זה כנראה נגמר: אלא אם העולם יתדרדר לשפל כלכלי חדש (מלחמה על-אזורית?) – התקופה של ריבית אפסית נמצאת מאחורינו.

מה מבשר השינוי לשוק הדיור?

האירוע המתמשך של סביבת ריבית נמוכה שינה את המציאות בשוקי הדיור בכל העולם. הריבית הנמוכה על הלוואות המשכנתא הגדילה את כוח הקנייה של משקי-בית במונחי דירות (ירידת נטל התשלומים איפשרה להם להגדיל את הלוואות המשכנתא), והם הגדילו לכן את הביקוש לרכישת דיור. מנגד, הריבית הנמוכה על פיקדונות הסיטה כספי חיסכון של משקי בית מבוגרים מהאפיקים הפיננסיים להשקעה בדיור. עליית מחירי הדירות שנוצרה עקב הגיאות ליבתה עוד יותר את הביקוש לרכישת דיור, באמצעות עידוד הביקוש הספקולטיבי. וכך, ברוב מדינות המערב נחוותה עלייה משמעותית ומתמשכת של מחירי דירות, למרות שבמקביל חלה גיאות גם של היקפי הבנייה.

עליית הריבית של השנה האחרונה מבשרת על היפוך מגמה. התייקרות המשכנתאות מגדילה את נטל התשלומים השוטפים ומרחיקה את רכישת הדירות מהישג-ידם של משקי הבית. עליית התשואה על פיקדונות בנקאיים צפויה להחזיר כספי חיסכון משוק הדיור לאפיקי ההשקעה הפיננסיים. הביקוש לרכישת דיור כבר מתכווץ בבירור במערב וכנראה שגם בישראל, ובעקבות כך עליית מחירי הדירות מפנה את מקומה לירידה.

על מה נזעק יו"ר ועדת הכספים?

ההעלאות התכופות של הריבית המוניטרית יצרו בעיה ייחודית ללווי המשכנתאות בישראל. מזה קרוב לשני עשורים פשה בישראל מנהג ליטול הלוואות לדיור במסלול של ריבית משתנה המבוססת על ריבית ה-'פריים' של הבנקים (שהיא, כידוע, נגזרת ישירות מהריבית המוניטרית). המנהג הזה התפתח שכן הריבית (ולכן התשלום השוטף בגין המשכנתא) במסלול זה היו נמוכים משמעותית לעומת מסלולי המשכנתא האחרים (הלוואה צמודת-מדד, הלוואה בריבית קבועה), מה שיצר ללווים פיתוי. הבעייתיות של מנהג זה נעוצה בכך שמדובר היה בסביבת ריבית זמנית (כלומר: ברור היה לכולם שהריבית המוניטרית תעלה משמעותית בעתיד, גם אם לא היה ברור מתי), ובכך שבישראל (בניגוד למנהג בארה"ב) עליית הריבית משפיעה במלואה על גובה התשלום החודשי, מה שיוצר סיכון נזילות ללווים: אם עליית הריבית תהיה משמעותית – ייתכן שהם יתקשו לעמוד בתשלומי המשכנתא השוטפים.

ואמנם, העלאות הריבית המוניטרית על-ידי בנק ישראל גררו קולות נהי על גורלם המר של לווי המשכנתאות. בהתאם, כל העלאת ריבית על-ידי בנק ישראל לוותה בפרשנות קודרת בתקשורת ובאומדן לגבי הגידול הנגזר בגובה התשלום החודשי בהלוואת משכנתא ממוצעת, לרבות העלאת החשש שהלווים יתקשו לעמוד בגזרה. על זאת נאמר (בעריכה קלה של פרשת "שמות"): "וייאנחו בני ישראל מן [תשלומי המשכנתא] ויזעקו, ותעל שוועתם אל [יו"ר ועדת הכספים]. וישמע [יו"ר ועדת הכספים] את נאקתם". וליבו של יו"ר ועדת הכספים נכמר, והוא הודיע בתגובה שהוא מעלה להצבעה טרומית הצעת חוק פרטית שתאסור על בנק ישראל להעלות את הריבית על משכנתאות. מי כמוך באלים, משה גפני?

מה נענה ליו"ר ועדת הכספים?

יקרה? לא יקרה? אינני יודע. אבל יש כמה דברים שיש לקחת בחשבון בדיון הציבורי על השפעת העלאות הריבית על לווי המשכנתאות. ראשית - לא קרה כאן שום אירוע קוסמי, כזה שלא ניתן היה לחשוב על התרחשותו. כבר שנים שהכלכלנים מזהירים את הציבור שמדובר במציאות זמנית, ושיש לקחת בחשבון אפשרות שהריבית תעלה ולהתכונן לקראתה. לכן, מסלול ה"פריים" היה מראש מסוכן, ובנק ישראל לא רק הדגיש את הסיכון לאורך השנים אלא אפילו הגביל בהוראה (בעייתית כשלעצמה) את יכולתם של הלווים ליטול הלוואות במסלול זה. חלק ניכר מהלווים בחרו מרצונם החופשי ליטול הלוואות גדולות במסלול ה"פריים" ולהסתכן בהתייקרות הריבית. הם עשו זאת כדי להוזיל לתקופת הביניים את עלות המשכנתאות. כפי שהראיתי ברשימה קודמת בבלוג זה, הם חסכו לעצמם תשלומי ריבית משמעותיים בדרך זו. לא מדובר בקורבנות תמימים של מדיניות הממשלה שיש צורך להצילם.

שנית – לא קרה אסון: רק השתנו הריביות ואיתן מתעוררת שאלה ללווים עד כמה תמהיל המשכנתא שבו בחרו בעבר עדיין מתאים לצרכיהם ולמציאות בשוקי הכספים. אם לא - הלווים יכולים לפנות לבנקים ולשנות את תמהיל ההלוואה שלהם כך שיתאים ליכולותיהם ולהעדפותיהם לאור הריביות החדשות.

ולבסוף - בנק ישראל איננו כתובת לגיטימית ליוזמות פופוליסטיות. תפקידו הוא ניהול המדיניות המוניטרית של ישראל לצורך השגת יציבות כלכלית ופיננסית. הוא כלל איננו קובע את הריבית על משכנתאות: החיבור המוזר שנוצר בישראל בין הריבית המוניטרית לריבית המשכנתאות הוא תוצאה של המוצר הפיננסי שיצרו הבנקים בישראל, והעובדה שהלווים בחרו במוצר בעייתי זה כדי לנצל מצב זמני להוזלת תשלומי הריבית על המשכנתא. היוזמה הפופוליסטית להכתיב לבנק ישראל את ניהול המדיניות המוניטרית בשם דאגה ללווי המשכנתאות היא למעשה ניצול של בורות הציבור להתערבות פוליטית בהחלטות בנק ישראל. היא עוד דוגמא מבית המדרש של המהפכה החוקתית, שמאיימת להפקיע את כל הכוח של ניהול ענייני המדינה מהדרגים המקצועיים לדרג הפוליטי השיכור מכוח. חלילה לנו.