רשימת אורח: תובנות לגבי הבחירות הקרבות בארה"ב - אבנר סידי*

 

לאור הציפיות מצד מפלגות ומנהיגים במערכת הפוליטית בישראל לזכות בתמיכת הנשיא הבא שיבחר בארה"ב, וכמעט חצי שנה לפני הבחירות הכלליות הקרובות לנשיאות בארה"ב – עולות מספר תובנות בסיסיות כתוצאה מתהליכים "מפרכים" ומתישים שעברנו בפוליטיקה הפנימית הישראלית והאמריקאית כאחד, ולאור אלו הקרבים. בדומה לעייפות מארבע מערכות הבחירות האחרונות אשר התקיימו בישראל (שלוש מהן נערכו תוך שנתיים, עם הכנה מינימלית של מספר חודשים לפני כל מועד), הרי בארה"ב, מאור הדמוקרטיה, כל מערכת בחירות לנשיאות היא מאורע מתיש ומתגלגל אשר מתרחש פעם בארבע שנים ונמשך כמעט שנתיים. בנוסף, מערכת בחירות מקבילה של "בחירות-האמצע" לשני בתי המחוקקים מתחוללת כל שנתיים, כך שהרושם הוא של תהליך בחירות הנמשך קרוב לארבע שנים. תהליך אינטנסיבי כזה ראוי שיזכה לניתוח יסודי של המשמעויות שלו. 

נדון תחילה בארבע תובנות אשר התחזקו לאחר הבחירות הכלליות האחרונות וכן לאחר בחירות-האמצע בארה"ב, כשכל אחת מהן מבליטה בעיה לקראת הבחירות הכלליות הבאות שם לנשיאות.

1. לאחר הבחירות הכלליות האחרונות וגם לאחר בחירות-האמצע,  נשמר ולא הופר האיזון בין שלוש הזרועות של המשטר הדמוקרטי. יש לכך לפחות שלוש עדויות:  

• נשמר האיזון בין הזרוע המחוקקת (הבית התחתון = הקונגרס, שבו הרוב הוא רפובליקני) לזרוע המבצעת (כאשר הנשיא הנבחר הוא דמוקרט), וכאשר ההחלטות "החשובות" חייבות לעבור לא ברוב זעום (של קול אחד בסנאט) אלא ברוב מיוחס (הרוב המיוחס מכונה גם "פיליבסטר") של 60 צירים בבית העליון = הסנאט.  

• נשמר האיזון בין הרשות השופטת (בית-המשפט העליון שהוא כיום כבר לא "אקטיבי" בחקיקה עצמאית של חוקים) והרשות המחוקקת (הסנאט ששולט בו רוב דמוקרטי זעום של קול אחד בלבד). כתוצאה מכך הייתה ציפיה שהקונגרס והסנאט ישתפו פעולה בחקיקתם של חוקים נדרשים, ללא התערבות של הרשות השופטת (כמחוקק-על) או של הרשות המבצעת (בעזרת צווים נשיאותיים).

• כתוצאה מאיזון הכוחות בין שלוש הזרועות, נוצרה מציאות בה היה קשה מאוד לבצע שינויים מסוגים שונים: שינויים מבניים בחוקה, הרחבת מספר שופטי ביהמ"ש העליון, הוספת מדינות מצביעות (כמו הפיכת פוארטו-ריקו, שהצטרפה ללא זכות הצבעה, או אזור DC, שנקבע מראש בחוקה כאזור ממשל לא-מדינתי שאינו בר-הצבעה) שיש בהם רוב ידוע וברור של בוחרים דמוקרטי, מינוי בכירים ושופטים, הטלת מיסים חדשים, ועוד. לאישור שינויים עקרוניים כאלה, היה מצופה לראות שיתוף פעולה בין הגישה הדמוקרטית לזו הרפובליקנית, ולא נסיונות של אכיפה דורסנית על-ידי צד אחד. 

למרות הציפיות לשיתוף פעולה, שיתוף פעולה כזה התחולל רק פעמיים, ורק כשהמערכת נקלעה למבוי-סתום לאחר בחירות-האמצע: בפעם הראשונה כדי לאפשר את המשך ההוצאות ואת הפעילות הכספית של הממשל, ובפעם השנייה כדי לממן עזרה דחופה ותמיכה בבעלות ברית כמו ישראל ואוקראינה. גם אירועים אלה קרו תוך ביקורת קשה של הקיצונים בשני המחנות הפוליטיים, שלא אהבו שיתוף פעולה כזה: הרפובליקנים הקיצוניים במקרה הראשון, אשר גרמו בביקורתם על מנהיג הרוב הרפובליקני בקונגרס (שהפך לדעתם בשיתוף הפעולה שלו למשת"פ עם הממשל הדמוקרטי) להחלפתו במנהיג רוב אחר בקונגרס, והדמוקרטים הקיצוניים (עם התנגדותם לתמיכה בישראל) והרפובליקנים הקיצוניים (עם התנגדותם למימון אוקראינה) במקרה השני. 

שיתוף הפעולה בין הדמוקרטים לרפובליקנים נהיה נדיר ומכאיב, והבעיה שנוצרה היא שהמערכת איננה מצויה באיזון אלא בשיתוק. כנראה, אין זה מבשר יותר יציבות ואיזון בעתיד הנראה לעין. השיתוק הזה, שהגיע לשיאו אחרי כמעט שני עשורים של קוטביות פוליטית, יכול להביא לקריסת מערכות מבחינת היכולת לחוקק חוקים, לאזן בין הרשויות המבצעת והשופטת, לאשר את גרעונות הממשל ולהשליט חוק וסדר.

2. התובנה השנייה היא היחס המספרי בין מצביעי המפלגה הדמוקרטית למצביעי המפלגה הרפובליקנית אשר נשאר בעשור האחרון כמעט מאוזן - קרוב ל-1:1. בבחירות האחרונות לנשיאות היה היחס 49:51. ההפרש הסתכם ב-4 מיליון קולות בלבד - 2.6% ממספר המצביעים (150 מיליון), וזאת בניגוד להפרש של 10-15% שהיה צפוי לפי הסקרים. כל זאת למרות כל השינויים הדמוגרפיים בשני העשורים האחרונים (ראה רשימה קודמת שלי שנגעה בנושא ההגירה, כאן),[1] ולמרות החיבור כביכול של המפלגה הדמוקרטית עם המיעוטים ומעמד הפועלים, אשר בעטיים המפלגה הדמוקרטית ציפתה שהיתרון בהצבעה יגדל ליחס של 40:60 לטובתה. בהקשר לכך, נראה שהתרחשו לפחות שלושת התהליכים הלא-צפויים הבאים: 

•  כמות מרשימה של 17 נשים (רובן בנות מהגרים ו"מיעוטים") נבחרו מטעם המועמדות הרפובליקניות לקונגרס,[2] בצורה שכבר לפני בחירות האמצע, צמצמה מאוד את היתרון הדמוקרטי בקונגרס, וגרמה בתום שנתיים לאיבודו לאחר בחירות-האמצע.

• נסדק ונשבר הקשר בין האוכלוסייה ממוצא לטיני לבין כיוון ההצבעה הדמוקרטי [3]. זה הודגם בבירור בצורת ההצבעה בבחירות-האמצע בפלורידה, בבחירות למושל המדינה. הקשר של המפלגה הרפובליקנית עם מיעוטים נבנה והתחדש לאחר יותר מעשור בתקופת הנשיא אובמה (שלא הצליח לעזור ולחזק את המיעוטים). דווקא טראמפ הצליח להוריד את אחוז המובטלים בקרב אוכלוסיות המיעוטים, והם הצביעו לו בתמורה (אחוז המצביעים השחורים שהצביעו לו בבחירות ב-2020 הוכפל, והמצביעים הלטיניים זנחו במדינות הדרום את הדמוקרטים) בצורה שהעניקה למפלגה הרפובליקנית מאחזים לא צפויים במדינות הדרום (כולל צפון ודרום קרוליינה, פלורידה, טקסס). גם לפי הניו יורק-טיימס, המצביעים הלטיניים בעשור האחרון התאכזבו והם זונחים הדרגתית את השתייכותם או הצבעתם למפלגה הדמוקרטית בבחירות הכלליות מאז 2012. [4]

•  בקונפליקט בין אישיות לדרך, מאמיני "הדרך הרפובליקנית" הצביעו נגד סוגיית מדיניות ההגירה הדמוקרטית שנכשלה כישלון חרוץ, ולאו דווקא מתוך תמיכה בטראמפ. לעומת נטיה זו (ובהצלחה לא מבוטלת שמיתנה או ביטלה את ה"גל הרפובליקני בבחירות-האמצע), מאמיני "הדרך הדמוקרטית" הצביעו גם כנגד כל המועמדים שנתמכו ע"י טראמפ (ומנעו את בחירת רובם של מועמדים אלו בבחירות-האמצע), וגם כנגד מדיניות "איסור ההפלות" אשר מנוגדת לרוח שמירת חירות הפרט ולדרך הדמוקרטיה אשר שומרת על זכויות הפרט.

איזון זה בין המצביעים הפוטנציאליים של שתי המפלגות הגדולות הביא למצב שבו אפשרות "שבירת השוויון" עברה לידי המצביעים הבלתי "מחוייבים" (ובלתי רשומים למפלגות אלו), ומבטא אפשרות של עליית כוח יחסית של "הבלתי מזוהים" או "עצמאיים", לקראת הבחירות הבאות לנשיאות, עם ירידת ההשפעה, הדומיננטיות והשליטה המרכזית של המפלגות המסורתיות.

3. התובנה השלישית מתרכזת בשאלה אם הישגים כלשהם בסוגיות עקרוניות וחשובות בעולם המושגים האמריקאי, שקרו בזמן המשטר הקודם – נשארו, נוטרלו או אומצו על-ידי המשטר הנוכחי, בצורה שתוכל לקדם סוגיות חשובות לממשל זה או אחר. לפני שמתרכזים בשאלה זו, יש להבין שמדיניות טראמפ הביאה למאמינים בדרך השמרנית-רפובליקנית (ולאו דווקא בטראמפ עצמו) תחושת הצלחה בשלוש סוגיות חשובות לפחות:

• בית-המשפט העליון הוא עתה זרוע משפטית שאינה מתערבת בחקיקה – לעשרות השנים הבאות (ראה רשימה קודמת שלי בנושא הפרדת רשויות וביהמ"ש העליון, כאן),[5] וזאת כמובן בתנאי שלא יורחב מספר השופטים בצורה מלאכותית (PACKING THE COURT) תוך שינוי המספר הנוכחי שנהוג מעל 150 שנים (מאז 1867) – כפי שהדמוקרטים כבר הציעו מספר פעמים. מצד שני, ברור היום - לאחר כמעט ארבע שנים בהרכב הנוכחי עם רוב שמרני של בית המשפט - שכל התערבות שלו בסוגיית ההפלות גוררת התנגדות ציבורית מקיפה מצד הדמוקרטים ו"הלא מזוהים" המזיקה קשות לאג'נדה השמרנית בפוליטיקה האמריקאית ולכן להקטנת סיכויי הבחירה של נציגי המפלגה הרפובליקנית לבית הנבחרים (כפי שקרה בבחירות-האמצע). כתוצאה מההבנה הזו בית המשפט העליון מצמצם את מעורבותו בנושא זה (וגם הפנה עקרונית את הבעיה הזו, המשולה ל"תפוח-אדמה לוהט", למדינות עצמן).

• המזרח התיכון שנכנס למערבולת של טרור ומלחמות, עליית הציר השיעי על חשבון הסוני בעקבות מדיניותו של הממשל הדמוקרטי (לפני יותר מעשור, בהנהגת אובמה וביידן) – עבר בהנהגת טראמפ לקשר המבוסס על תועלתנות הדדית בין הציר הסוני לישראל עם הסכמי שלום שבודדו את איראן, ועם סיכוי טוב מבעבר להביא את הסעודים לשותפות בציר סוני-ישראלי. ביידן לא היה יכול להתעלם מהמצב החדש הזה, לוותר על הציר הסוני-ישראלי, או להחזיר את הגלגל לאחור, והיה צריך כבר בעלייתו לשלטון לבנות על המצב הקיים שהכין לו טראמפ (ראה רשימה אחת שלי בנושא האוניברסיטאות והמזרח התיכון –כאן, וכן רשימה שנייה על מורשת הממשל האמריקאי בנוגע לישראל והמזרח התיכון, כאן).[6] [7] הממשל הדמוקרטי היה גם חייב להמשיך בדרכו של טראמפ, לא רק בגלל שכוונותיו להתפייס עם איראן בנושא חזרה להסכמי הגרעין התבדו, אלא גם ובעיקר בגלל חשש מהתפרצות רב-זירתית בעקבות המלחמה בין החמאס והחיזבאללה בישראל, כאשר ביידן הפך מחויב לתמוך ולסייע בישראל ובמדינות הציר הסוני-ישראלי כנגד הציר השיעי בהנהגת איראן. הבעייה של הממשל הנוכחי היא שתמיכתו בישראל עוררה נגדו את הציבור האקדמי באוניברסיטאות (ראה רשימה קודמת שלי בנושא האוניברסיטאות, כאן)[6] ואת הפלג הליברלי-פרוגרסיבי במפלגתו בצורה המסכנת את סיכויי בחירתו מחדש של ביידן. מצד שני, התעוררות ההפגנות ה"שקטות" ו"האלימות" באוניברסיטאות התומכות בחמאס ופלסטינים עם גילויי אנטישמיות קשים (בלמעלה מ- 50 מוקדים בכל רחבי ארה"ב) עוררו זעזוע נרחב בקהילה היהודית, בקרב האגף המרכזי של המפלגה הדמוקרטית, ובכל חלקה טובה בציבוריות האמריקאית (מעל 70% הביעו תמיכה בעמדה הישראלית לפי סקרים אחרונים), בצורה שהבליטה את מידת הסטייה והקיצוניות של האגף הפרוגרסיבי-הליברלי של המפלגה הדמוקרטית. כמובן, שסוגיית ישראל והמזרח התיכון הפכה מייד לכלי ניגוח פוליטי בידי הרפובליקנים. 

• מדיניות ההגירה של טראמפ (ראה רשימה קודמת שלי שנגעה בנושא ההגירה, כאן),[1] הצליחה בשנה האחרונה לכהונתו להשתלט על גל ההגירה הבלתי חוקית, בשורה של פעולות שכללו הפעלה של משטרת ההגירה, מימוש ההגבלות שאפשרו לו החוקים הקיימים, הסכמים עם מקסיקו לשליטה על הגבול, וגם בנייה מאסיבית ומזורזת של החומה בגבול מקסיקו. פעולות אלו גררו ביקורת קשה מצד כל פלגי המפלגה הדמוקרטית, מרכז וליברלים כאחד. לעומת זאת, הפעולות בהן נקט הנשיא ביידן להסרת ההגבלות שהפעיל הנשיא טראמפ על ההגירה - כולל הפסקת בניית החומה, התרת וביטול הגבלות המעבר בגבול אשר תואמו עם מקסיקו כדי להציג יחס יותר "הומני" לצעירים המסתננים "ללא ליווי ההורים" - הביאו ל"התפוצצות" מחודשת של הסתננות שיצאה משליטה והגיעה כבר בראשית 2021 להכפלה ושילוש יחסית ל-2019, עם קצב שעלה והתגבר ב-2023 לזרם שנתי של מעל ל-3 מיליון מהגרים לא-חוקיים בשנה, עם שבירת כל שיאי ההגירה הבלתי חוקית בכל הזמנים, והשלשת השיא הקודם בהגירה כזו (השייך לעשור הראשון של המאה הנוכחית).

התוצאה הנוכחית של ההתגוששות בשלוש הסוגיות החשובות האלו היא שלכל אחד מהממשלים יש כיום לפחות סוגיה (ISSUE) אחת מובילה, שיכולה לסייע ולתמוך בחזרה לשלטון ובקידום או מימוש האג'נדה של אותו ממשל. לדמוקרטים חשוב מאוד להבליט את סוגיית ההפלות ולהצניע או לצמצם את סוגיית המזרח התיכון; לעומת זאת, הרפובליקנים מבליטים את סוגיית השליטה בבית המשפט העליון, את התמיכה הבלתי מסויגת בישראל, ואת כישלון מדיניות ההגירה של הממשל הנוכחי.

4. התובנה האחרונה היא לגבי ביצוע סקרים מקדימים לפני הבחירות ומעלה שאלות קשות: האם תעשיית הסקרים, במצב בו יש פילוג עמוק וכמעט-שוויון סטטיסטי בין שתי המפלגות הגדולות, נמצאת גם כיום (כמו לאחר הבחירות ב-2016 וב-2022) בפשיטת רגל מוחלטת? אין ספק, לסקרים יש השפעה (לעיתים בצורה הגובלת ב- "MALPRACTICE") על עיצוב דעת הקהל והתקשורת, אבל לעיתים תכופות מידי לא הצליחו הסוקרים לחזות את תוצאות האמת. לכן עלו הצעות לאחר כישלונות מהדהדים במיוחד שאולי סוקרים שנכשלו יחפשו מקצוע אחר. התובנה הנוכחית מעלה לפחות שלוש נקודות לדיון:

• אין ספק שלסקרים יש השפעה על דעת הקהל ולא רק יכולת לשקף את הלך הדעות בציבור. לכן העוסקים במקצוע זה צריכים לנהוג משנה זהירות כדי למנוע התערבות בתהליך הבחירות (שיכול להיות גם מנוצל ע"י גורמים חיצוניים כמו רוסיה).

• יש דוגמאות לטעויות שאפשר לצפות אשר מתקבלות על הדעת, המבוססות על "טעות דגימה" במדינות "המתנדנדות" שהיו לפי הסקרים ב"טווח הטעות הסטטיסטית" של 2-3% לטובת ביידן (פלורידה, צפון קרוליינה) ובסופו של דבר התהפכו באותו אחוז לרעתו, כלומר סטיה של כ- 4-6% מהמצופה, תוך היפוך התוצאה. סטיות כגון אלו כנראה אינן מבטאות כישלון מקצועי של סוקרים.

• דוגמאות יותר חריפות של טעויות לא-צפויות, מכוונות או לא-מכוונות, שהן מעבר לתחום הטעות הסטטיסטית, נתנו יתרון של 8-15% לטובת ביידן לפני הבחירות, והתבררו בסופו של דבר כהפרשים אפסיים בסדר גודל של כמה עשרות אלפי קולות - פחות מ-1-2% (מישיגן, מינסוטה, ויסקונסין, פנסילבניה). סוקרים אלה מוטב שיחפשו מקצוע אחר. יש לציין שהאתר הסטטיסטי הידוע של הסקרים "538" משתמש בעת הצגת הסקרים באתר בתהליך הטמעת אלגוריתם המפחית את חשיבות ממצאי הסוקרים שנכשלו בעבר.[8]

יתכן שכל הבעייתיות הזו מבטאת חוסר יכולת בסיסית ל"פלח" או להעריך/לנבא ניצחון כאשר הבחירות "צמודות". אבל גם ברור שיש מוגבלות מובנית בשיטת הסקרים כאשר התוצאות הן כה צמודות, בלתי-צפויות ובלתי-נצפות כפי שמערכת הבחירות בארה"ב האחרונה, ובמיוחד הקרובה, מציבות לפנינו.

לאור כל התובנות שפורטו לעיל, אפשר להבין מהן וכיצד נולדות שתי תובנות חדשות המצביעות על מיוחדות ומוזרות של הבחירות הכלליות המתקרבות בארה"ב, שהופכות אותן ואשר גורמות להן להיות בלתי צפויות לחלוטין:  

האחת - מערכת הבחירות המתקרבת היא ללא תקדים, עם לפחות שלוש תופעות מיוחדות ומוזרות שלא היו לפניה: 

• האחת - זוהי מערכת מיוחדת שנשברים בה שיאים היסטוריים:                                                     

א) שני המועמדים נקבעו הפעם ללא מתחרים כבר במועד מאד מוקדם ובשלב מוקדם יחסית של התמודדות הפנים-מפלגתית; גם ההתמודדות הפומבית ביניהם כנראה תתרחש מוקדם - כבר ביוני לפני הכנסים המפלגתיים המכריזים על בחירתם הרישמית למועמדות מטעם המפלגה. 

ב) שני המועמדים הם בגיל הכי "מבוגר/ זקן" (סביב 80 שנה) שהיה למועמדים אי-פעם בהיסטוריה האמריקאית;  

ג) לראשונה בהיסטוריה האמריקאית שני נשיאים לשעבר מתמודדים על תפקיד הנשיא הבא. אחד מהם - טראמפ - עלול להיות הנשיא השני בהיסטוריה אשר יכהן בשתי קדנציות לא רצופות (היחידי עד כה – גרובר קליבלנד בשנים 1889-1885 ו- 1897-1893). 

• השנייה - לכל אחד מהמועמדים בעיות חוקיות-משפטיות לפניו:  

לפני טראמפ נערמו 4 משפטים פליליים הגוזלים מזמנו ומרצו לפני הבחירות [9] והם: 

א) תשלום דמי שתיקה מכספי בחירות (עליו כבר נקנס בסכום אסטרונומי - חצי ביליון $);  

ב) הוצאת מסמכים רשמיים מסווגים ואי החזרתם; 

ג) ניסיון בוטה לשינוי תוצאות הבחירות בג'ורג'יה; 

ד) ניסיון להמרדה באמצעות ההסתה שהפעיל על ההמון לתקיפת הסנאט ב- 6 בינואר 21. 

טראמפ מנסה (בהצלחה חלקית) למזער את הנזק הכספי מהקנס הגדול שכבר הושת עליו במשפט הראשון. בכל אחד מהמשפטים הוא מנהל קרב הגנה מפרך כדי לדחות את הדיונים וההכרעה לאחר תקופת הבחירות. בחלק מהם הוא טוען (בהצלחה חלקית, לפחות לפי רשמים מהדיונים בבית המשפט העליון) שהוא מוגן מתביעות על רקע היותו נשיא מכהן בעת האירועים. לפחות באחת מהמדינות (ג'ורג'יה) הוא איננו יכול לחון את עצמו אם יבחר לנשיא. אין ספק שאפילו אם יצלח בידו להתחמק מלתת את הדין לפני הבחירות, ולמרות שברור שחלקם או רובם של המשפטים הם בפרוש "רדיפה פוליטית" (כפי שמומחי-משפט ולא רק הוא ותומכיו האדוקים טוענים) – הרי התוצאה הסופית היא שזה יכול להבריח ולהרחיק ממנו את המצביעים "המתנדנדים" או "הבלתי-תלויים". 

 גם לפני ביידן יש מספר בעיות חוקיות-משפטיות אשר הרפובליקנים בקונגרס מנסים להוביל ולנהל נגדו עוד לפני הבחירות – IMPEACHMENT (הדחת נשיא מכהן מתפקידו) על רקע שתי סוגיות: 

א) הדחה שלו ושל הממונה על הגבולות בשל כישלון מדיניות ההגירה שלו,[10] שגרמה להצפה של  מדינות הדרום ע"י מיליוני מהגרים בלתי-חוקיים והעברתם הבלתי מבוקרת של הבלתי-חוקיים למספר מדינות באזור צפון-מזרח ארה"ב ללא יכולת לטפל בבעיות החברתיות-סוציאליות ובעיות חוק-וסדר הנובעות מכך. 

ב) סוגיית השחיתות המקשרת מעורבות אישית שלו כסגן-נשיא עם בני משפחתו בשוחד של עשרות מיליונים [11] מצד חברות כלכליות הקשורות לממשלה זרה ויריבה (סין) ולממשל מושחת (של אוקראינה).[12] 

גם אם ניסיונות ההדחה נידונו מראש לכישלון בסנאט הנשלט ע"י רוב דמוקרטי, הרי אין ספק שזה לא יעזור לו להיבחר,  בעיקר בקרב "המהססים/המתנדנדים/הבלתי תלויים".

•  השלישית - לכל אחד מהמועמדים יש בעיות אישיות אשר משפיעות על התמיכה בו בקרב קהל הבוחרים בכלל, ובקרב קהל בוחריו הפוטנציאלי. כל אחד משני המועמדים שנוא גם במסגרת מצביעי מפלגתו: לפי אתר הסקרים 538, ביידן (בשל גילו המתקדם וירידת יכולתו הקוגניטיבית, המוצגת ללעג בהזדמנויות רבות) הוא הנשיא עם הפופולריות הנמוכה ביותר (מתחת ל-40% כיום) באותה נקודת זמן בנשיאות, בקרב בוחרים פוטנציאליים בכלל (ראה דף פופולריות באתר הסקרים ) [13] מאז החלו סקרים לגבי 14 הנשיאים האחרונים ב-100 השנים האחרונות (מאז טרומן, וכולל טראמפ עצמו, בוש האב, ג'ונסון, וקארטר – שלא נבחרו). מדיניותו בשטח ההגירה נחשבת כבעייתית ביותר בעיני קרוב ל 50% מהציבור, וגם כבעייה העיקרית מכלל הבעיות הלא-כלכליות המטרידות מעל 65% מכלל התושבים (כולל תומכיו הרשומים דמוקרטיים). [14],[15] הפרוגרסיבים-דמוקרטים הקיצוניים קוראים לו בשם גנאי ג'ו "רוצח-העם" (הפלסטיני). לאחרונה מופיעים קולות במדיה הדיגיטלית הקוראים להחלפתו ממש לפני הוועידה הדמוקרטית לקביעת המועמד מטעם המפלגה ביולי. מהצד השני, טראמפ (בגלל אישיותו שהיא מאוד בעייתית, בלשון המעטה) דוחה 30% מהמצביעים הרפובליקנים הרשומים, זאת לפי הסקרים האחרונים במספר מדינות בעת הבחירות המקדימות לנשיאות שנערכו בחודשים האחרונים.

 מערכת הבחירות המתקרבת היא  UNPREDICTED - בלתי צפויה ובלתי-נצפות בגלל כל הסיבות הבאות:

א)   האיזון הקיים בין המצביעים הפוטנציאליים של שתי המפלגות הגדולות עלול להביא למצב שבו "שבירת השוויון" תתרחש בצורה לא צפויה. 

• הסקרים מורים על טווח טעות אפשרי וברור בהערכת היתרון המזערי (3-5%) של כל מועמד במדינות "המתנדנדות".[16] בשל שיטת הבחירות בארה"ב המבוססת על בחירת אלקטורים בכל אחת מהמדינות, האלקטורים מחויבים כולם להעביר את הצבעתם למועמד המוביל באותה מדינה. כלומר יתרון קטן בקולות הבוחרים מתרגם מיד לזכיית המועמד בכל קולות האלקטורים באותה מדינה. יש דוגמאות לטעויות שאפשר לצפות ואשר קרו בעבר, המבוססות על "טעות דגימה" של אחוזים בודדים ב-7 מדינות "המתנדנדות" (שהן כיום מישיגן, פנסילבניה, ויסקונסין, צפון-קרוליינה, ג'ורג'יה, אריזונה, נבדה).[17] זה גם מסביר מדוע ביידן כה רגיש לביקורת כלפיו מצד מצביעים פוטנציאליים במדינת מישיגן, ומוכן לשנות ולהתאים את מדיניות החוץ שלו בגלל לחצי-פנים במדינות בודדות בארה"ב כמו מישיגן (שלה 15 אלקטורים שיכולים להטות את כל ספירת ההצבעה לצד זה או אחר). במאמר מוסגר יש להזכיר כאן כי ביידן כבר שינה בעבר את התייחסותו החיובית לישראל, וללא שום היסוס תמך בלחצים ואפילו איים בהפסקת סיוע בשבתו כסנאטור ב- 1982 בראשות הוועדה ליחסי חוץ בסנאט על ישראל, כדי שזו תתישר עם מדיניות החוץ האמריקאית.[18]

• עליית כוחם של ה"בלתי תלויים" – כאמור לעיל, האיזון בין המצביעים הפוטנציאליים של שתי המפלגות הגדולות – מביא למצב שבו "שבירת השוויון" תהיה בידי המצביעים הבלתי מחוייבים (ובלתי רשומים למפלגות אלו), ומבטא עליית כוחם של "הבלתי מזוהים" או "עצמאיים", לקראת הבחירות הבאות לנשיאות. עליית כוחם של מועמדים פוטנציאליים שיכולים לייצר מועמד "שלישי" (שלא קשור לשתי המפלגות הגדולות) – יכולה לגרום ל"גזילת קולות" מהמפלגה הדמוקרטית (כמו שגרפו וגורפים הכוכב הדמוקרטי העולה בן למשפחת קנדי RFK-הצעיר, סנטור אד מנצ'ן מווירג'יניה, או הסנטור ג'ו ליברמן שנפטר בימים אלה) שאיימו או נוטים להפוך להיות מועמדים "עצמאיים", ובכך להשפיע בצורה לא צפויה לחלוטין על תבנית ההצבעה למפלגות המסורתיות בכלל, וכן למפלגה הדמוקרטית בפרט.[19]

ב)  ההצלחה של הבלטת הסוגיות הבוערות הרצויה לצד זה או אחר לקראת הבחירות, אינה צפויה כלל. תיאורטית, אמנם לכל אחד מהממשלים יש כיום לפחות סוגייה אחת מובילה, שיכולה לסייע ולתמוך בחזרה לשלטון ובקידום האג'נדה של אותו ממשל. מעשית, לא ברור מי יצליח להביא את בוחריו ביתר התלהבות להצביע ביום הבחירה, בשל סוגייה מנצחת כלשהי.

• לדמוקרטים חשוב מאוד להבליט את סוגיית ההפלות. הם הצליחו להבליט אותה בשני סבבי הבחירות האחרונות ב-2020 ו-2022.

• לעומת זאת הרפובליקנים מבליטים את סוגיית השליטה בבית המשפט העליון, את סוגיית התמיכה בישראל, ובעיקר את כישלון מדיניות ההגירה של הממשל הנוכחי.[14],[15]. קשה לצפות כיצד תשפיע סוגיית התמיכה בישראל בעד או נגד בחירת נשיא דמוקרטי, אבל אין ספק שזו הפכה לכלי ניגוח פוליטי בידי הרפובליקנים מצד אחד, ולאמצעי לחץ וסחיטה של האגף הפרוגרסיבי-דמוקרטי שעלול להכשיל או למנוע את בחירתו של נשיא דמוקרטי כתוצאה מהפסד ו"איבוד" חלק מאותן המדינות אשר "מתנדנדות".

• השאלה מהי הפילוסופיה הנכונה בנושא הסוגייה הכלכלית, אשר מפרידה בצורה תהומית בין הדמוקרטים והרפובליקנים ( (ראה רשימה קודמת שלי בנושא כלכלת ביידן, כאן),[20] אינה מביאה ליתרון ברור לשום צד. אמנם הממשל הדמוקרטי הצליח לרסן את האינפלציה שהתקרבה לגודל דו-ספרתית לרמה של מתחת ל-5% עם העלאת הריבית בצורה חריפה ללא תקדים [21]. אבל זו הרימה שוב ראש בחודשים האחרונים, ואכן הנושא הכלכלי והמצב הכלכלי הנוכחי שוב מטריד כיום מאוד מעל 65% מכל תושבי ארה"ב.[22]

* פרופ' (אמריטוס) סידי הוא רופא שבילה תקופות ארוכות בארה"ב

מקורות:

1.https://doronnachmany.blogspot.com/2021/05/blog-post.html

2. https://thehill.com/homenews/house/526012-here-are-the-15-gop-women-newly-elected-to-the-house-this-year

3.   https://www.as-coa.org/articles/chart-how-us-latinos-voted-2020-presidential-election

4.   https://www.nytimes.com/2024/04/30/briefing/latino-republicans-2024.html

5.  https://doronnachmany.blogspot.com/2021/04/blog-post.html

6.  https://doronnachmany.blogspot.com/2024/01/blog-post_26.html

7.  https://doronnachmany.blogspot.com/2022/01/blog-post.html

8.  https://projects.fivethirtyeight.com/pollster-ratings/

9.  https://www.nytimes.com/2024/01/09/briefing/trump-court-cases-2024-election.html

10. https://www.reuters.com/world/us/us-senate-seen-swiftly-ending-impeachment-bidens-top-border-official-2024-04-16/

11. https://www.theepochtimes.com/us/foreigners-paid-more-than-20-million-to-biden-family-associates-bank-records-5453849

12. https://www.theepochtimes.com/us/court-records-show-hunter-biden-received-millions-from-china-ccp-affiliates-5448816

13.  https://projects.fivethirtyeight.com/biden-approval-rating/

14.  https://fivethirtyeight.com/videos/where-the-immigration-debate-stands-today/

15.  https://news.gallup.com/poll/1675/most-important-problem.aspx

16.  https://www.npr.org/2024/04/23/1246359499/2024-electoral-map

17.  https://www.usnews.com/news/elections/articles/7-swing-states-that-could-decide-the-2024-presidential-election

18.  https://www.israelhayom.com/opinions/bidens-duplicitous-history-against-israel/

19. https://www.nytimes.com/2024/05/14/briefing/robert-f-kennedy-jr-2024-election.html

20.  https://doronnachmany.blogspot.com/2021/03/blog-post_11.html

21.  https://www.wsj.com/economy/central-banking/fed-says-inflation-progress-has-stalled-and-extends-wait-and-see-rate-stance-51b74bbf?mod=itp_wsj,djemITP_h

22.  https://fivethirtyeight.com/features/improving-economy-help-biden-2024/

תפקיד של מי זה, להילחם?

 

ישנו מיתוס ישראלי שמלווה אותי לאורך השנים: צה"ל הוא הצבא הכי … בעולם. זה נאמר בדרך-כלל לגבי יחידות ספציפיות (לדוגמה: טייסי הקרב של חיל האוויר), אבל גם לגבי כלל הצבא. זהו "צבא העם". ומצויינותו של צה"ל מאצילה על כולנו נוגה משכר של מצויינות: כולנו הכי … בעולם. אלא שיש לי כמה בעיות עם טענה זו. הן אינן בעיות חדשות, אבל הן התעצמו במלחמה האחרונה.

בצעירותי, נתקלתי הרבה במושג "דור הפלמ"ח". רוצה לומר: זה לא שהיתה מסגרת צבאית מצומצמת, מבוססת-מתנדבים, שהייתה כוח החוד של ארגון "ההגנה" - לא ולא: כל הדור היה כזה! אז זהו שלא. למיטב ידיעתי (ואתם רשאים בהחלט לחלוק על המידע כאן), הפלמ"ח הוקם ב-1941 בהסכמת הבריטים ובמימונם ככוח שיסייע להם בהגנה על ארץ ישראל מפני הצבא הגרמני המתקרב. לקראת סוף 1942, לאחר שניגף צבאו של הגנרל רומל מול כוחות הברית במדבר המערבי (אל-עלמיין) - הסכנה של פלישה גרמנית לארץ ישראל נחלשה ואיתה התמיכה הבריטית בפלמ"ח. הפלמ"ח - ארגון מבוסס-מתנדבים שנכנס למחתרת, השתכן בעקבות זאת בקיבוצים ופירנס את עצמו בעבודה חקלאית - מנה כנראה כ-2,000 לוחמים. בהמשך התקופה, כשהכשרות הפלמ"ח השתחררו וחזרו לביתן, נוספו לפלמ"ח עוד כאלף לוחמים משוחררים ("הרזרבה"). על איזה מאמץ אנחנו מדברים מבחינת משאבים אנושיים? הישוב העברי מנה אז כ-550 אלף איש, כך שמדובר במיעוט זעום של כחצי אחוז מהאוכלוסייה. להמחשה: במהלך מלחמת העולם הגיוס לצבא הבריטי הקיף כ-30 אלף איש - פי עשר. הדברים התערפלו אולי במהלך מלחמת העצמאות, כי אז הוטל על הישוב גיוס כללי וששת גדודי הפלמ"ח שימשו שלד להקמת שלוש חטיבות מרחביות שנקראו "חטיבות פלמ"ח": חטיבת "יפתח" (גליל), חטיבת "הראל" (מרכז וירושלים) וחטיבת "הנגב" (דרום). המצבה הכוללת של חטיבות אלה גדלה והגיעה בשיאה לכ-6,000 איש. אז נכון שחטיבות אלו השתתפו בקרבות קשים במהלך מלחמת העצמאות, אבל "דור הפלמ"ח"? אין דבר כזה.

ובישראל כיום, האמנם "כל העם צבא"? רחוק מזה. קיים אמנם חוק גיוס חובה, אבל ההשתתפות בנטל הביטחון אינה נחלת כל העם. היא מעולם לא הייתה. וכשמדובר במערך הקרבי של צה"ל התמונה מקצינה: המערך הקרבי הוא שכבה דקה יחסית לגודלו של צה"ל ועוד יותר - יחסית לגודל האוכלוסייה. כשמסתכלים במערכה הניטשת ברצועת עזה לאחר טיהור חאן יונס נדמה שהמלחמה מתבצעת בכלל באמצעות נציגים ("ישחקו הנערים לפנינו"): מישהו (היחידות המיוחדות של צה"ל) יילחם בשביל כולנו. אנחנו - פטורים מזה. כמעט כולנו חיילי העורף, "דרגים", "מסייעי לחימה", או לוחמי מקלדת ומפעילי אמצעים טכניים. ככאלה, איננו מיומנים בשימוש בנשק אישי לצרכי הגנה עצמית (או שבכלל אין לנו נשק אישי!). אנחנו משליכים את יהבנו על יחידות לוחמות שיגנו עלינו אם המרחב ייפרץ. אני זוכר את זה מסיפור מוצב החרמון ב-1973 שחייליו נלקחו בשבי הסורי כמעט ללא התנגדות, אני זוכר את זה מאוטובוס קו 300 (1984) שנחטף על-ידי ארבעה מחבלים כשיש בתוכו חיילים, ואני זוכר את זה מטבח התצפיתניות במוצב נח"ל עוז. בכל המקרים הללו חיילי צה"ל במדים נתפסו כשאינם חמושים ובעיקר אינם מסוגלים להגן על עצמם. מישהו פטר אותם מהצורך להתגונן. מדוע?

בספרו "יום הפלישה" על פלישת כוחות הברית לחבל נורמנדי מספר ההיסטוריון סטיבן אמברוז שיחסי הכוחות בשטחי הנחיתה היו מוטים קשות לטובת כוחות הברית ונגד הצבא הגרמני. בקיץ 1944 נמצא הצבא הגרמני במצב של נסיגה מתמשכת (מאז קיץ 1943) בחזית המזרחית, במצוקה חריפה של כוח אדם וציוד, ובנחיתות אווירית משוועת. המאמץ העיקרי - להתגונן בחזית המזרחית מפני ההתקפה של הצבא האדום - שאב את רוב כוחותיו של הצבא הגרמני והותיר רק שאריות להגנת חופי צרפת מפני פלישה אמריקנית-בריטית. רוב היחידות שהוקצו לחזית זו היו נחותות מבחינת איכות כוח האדם, בנויות על חיילים מבוגרים שגוייסו עקב הקזת הדם של הצבא הגרמני במזרח. הגיל הממוצע בצד הגרמני היה 36, לעומת כ-25 בכוחות האמריקניים. שלא לדבר על רעננות התוקפים, עדיפותם החומרית והעובדה שנהנו מסיוע אווירי ששלט בשמי צרפת. ולמרות זאת, כוחות הברית נתקלו בהגנה עיקשת שגבתה מהם מחיר כבד ועיכבה משמעותית (חודשים) את התקדמותם מחופי הנחיתה לפריז. זה לא היה בתוכנית: לכאורה, הניצחון היה אמור להיות קל יותר, מהיר יותר. אלא שלא רק המספרים הקרים (כמויות) קובעים את תוצאת הקרב: גם הנחישות, האומץ, רוח הלחימה.

נחזור לצה"ל: מה גרם לנו לחשוב שהתגוננות איננה אחריות של כולנו, שאפשר להשאיר את הלחימה ליחידות עילית, לחטיבות סדירות, לכוחות הביטחון? מה זה הלוקסוס הזה של חלוקת תפקידים שמשחרר את רובנו מחובת ההתגוננות האישית כאילו כולנו "בלתי-מעורבים" - האם לא שיננו לעצמנו כל השנים ש"כל העם צבא"? מדוע יש בצה"ל חיילים שאינם אמורים ואינם מסוגלים להגן על עצמם או שכלל אינם חמושים? מי אמור להגן עליהם? ומהו הסיפור של יישובי קו עימות שאין לתושביהם האזרחיים נשק אישי בהישג-יד שיאפשר להם להתגונן? האם לקיבוצים ב-1948 לא היה נשק אישי וסליקים ועמדות הגנה בנויות ותעלות קשר? האם גם הם סמכו על כך שמישהו מבחוץ יבוא להגן עליהם? האם יש לדעתכם ישוב ערבי אחד בישראל שאין לתושביו כלי נשק אישיים לצורך התגוננות? האם לדעתכם תושבי ההתנחלויות ביו"ש אינם חמושים כי "יש צה"ל והוא ידאג לשלומנו"? 

משהו בסיסי לקוי בסיפור שלנו, וזה לא קשור למחדל של מערכת הביטחון: כולנו חיים במרחק קצר מגבול, כולנו חיים בקירבה גיאוגרפית ליו"ש, כולנו חיים בקירבה לישובים ערביים שעלולים להתלקח ולהצטרף לאויבינו במקרה שתפרוץ מלחמה נוספת, כוללת. אף אחד - בנגב המערבי, במרכז הארץ או בגליל - איננו צריך לחיות את חייו ללא יכולת מינימלית להתגוננות אישית. לא צריך לשם כך רובי סער, לא שכפ"צים ולא רשתות קשר ואמצעי שליטה. צריך להפנים את הצורך, צריך להחליט, צריך להצטייד בנשק אישי וצריך לספק אימון בסיסי לכולם. לוחמים מבוגרים שמפאת גילם שוחררו משירות המילואים ביחידות הקרביות צריכים להשתלב בעת חירום בהגנת העורף, בשמירה על מתקנים ובנייני ציבור, בשמירה על המרחב האזרחי. האירוע של עוטף עזה יכול להתרחש בעתיד באיזורים שונים של ישראל. 

תארו לכם מה היה שונה בסיפור של ה-7 באוקטובר אילו לכל תושבי העוטף (ולא רק לכיתות הכוננות) הייתה גישה לנשק אישי ולא רק תושייה הישרדותית להסתתר בממ"דים, אילו לכל החיילים שהותקפו בבסיסיהם היה נשק אישי והכשרה בסיסית להתגונן: פחות אנשי חמאס היו שורדים את ההתקפה הנפשעת, ממדי הטבח בישובי ובמחנות העוטף היו קטנים יותר, ואולי גם ההתקפה של צה"ל על רצועת עזה הייתה מבוקרת יותר ומסתיימת עם מספרים נמוכים יותר של קורבנות מקרב האוכלוסייה הבלתי מעורבת. כי רצחנות מאפיינת את החלש.

סיכום ביניים: שלושת השלבים הראשונים של המלחמה

 

מה שקרוי "מלחמת 7 באוקטובר" איננו מלחמה מונוטונית אחת אלא שילוב טורי של מספר מערכות צבאיות ששונות לחלוטין זו מזו. 

המערכה הראשונה פרצה ב-7 באוקטובר בבוקר בהתקפה אדירה, מתוכננת היטב ומפתיעה של החמאס על ישובים אזרחיים ומתקנים צבאיים בנגב המערבי. מדובר בהפתעה מודיעינית מושלמת ובהתקפה במקביל בה השתתפו כ-3,500 מחבלים בכ-60 נקודות פריצה. התקיפה בוצעה בסיוע של התקפת טילים מסיבית על ישובי מרכז הארץ. ההפתעה גרמה לצה"ל לאבד שיווי משקל. נדרשה לו כיממה כדי להתאפס, להיערך ולהתחיל לפעול בצורה סדירה. בינתיים, כוחות מזדמנים בשילוב כיתות כוננות מקומיות נכנסו ללחימה מאולתרת, על סמך קריאת-קרב של צוותים לוחמים וללא תיאום מסודר וקשר עם רמה פיקודית בכירה שהיתה אמורה לנהל את המהלכים, אם בגלל הפגיעה המקדימה של החמאס במפקדות המרחביות ואם בגלל אובדן עשתונות כללי בפיקוד הצבאי. בזכות אותה הפתעה ולמרות שאיבד כמחצית מלוחמיו, החמאס הצליח באותו יום לכבוש עשרות יישובים, להרוג כ-1,150 אזרחים וחיילים, ובעיקר - לחטוף כ-250 ישראלים (כולל גופות) שנלקחו אל תוך הרצועה. לקח לצה"ל מספר יממות לכבוש בחזרה את היישובים ולטהר את השטח שממזרח לגבול הבינלאומי. במקביל לפעולות הקרקעיות שנעשו בשלב זה רק בתוך שטח ישראל החל צה"ל להפציץ מהאוויר ומהים מטרות ברצועת עזה, ולבצע גיוס נרחב של אוגדות מילואים לקראת מעבר לתקיפה קרקעית של החמאס בתוך הרצועה. נדרשו לצה"ל כשבועיים להשלים את גיוס המילואים, להשלים את הציוד החסר במחסני החירום, לרענן את תוכניות המלחמה שלו לצורך כניסה קרקעית נרחבת לעזה ולאמן כיאות את חיילי המילואים לקראת המשימות הצפויות להם. בכך תמה המערכה הראשונה והחלה המתנה של צה"ל להחלטה מדינית על כניסה קרקעית לרצועת עזה.

המערכה הצבאית השנייה - הכניסה הקרקעית של צה"ל לרצועת עזה - החלה רק כשלושה שבועות לאחר התקפת החמאס, ב-26.10. עיקרה - כיבוש שטחים נרחבים מרצועת עזה והשמדת המערכים הפיזיים של החמאס כחלק מהמאמץ למיטוט יכולותיו הצבאיות. המערכה הזו התבססה על 4-5 אוגדות מתמרנות ובוצעה בשלבים, כשכיוון ההתקדמות הוא מצפון הרצועה כלפי דרומה. הישגיה הבולטים של המערכה השנייה הם חיסול חלק ניכר מתשתיות הלחימה ולכידת מספרים גדולים של מחבלים תוך שמירה על רמה נמוכה של אבדות בקרב חיילי צה"ל. הבעייה שמלווה את ישראל בעקבות המערכה השנייה היא הפגיעה הלא-מידתית באוכלוסייה האזרחית: למרות פעולות יזומות של צה"ל לפינוים של בלתי מעורבים משטחי הלחימה כדי לצמצם את הפגיעה בהם, שיעור ההרס האזרחי שנגרם הוא עצום (כנראה ש-60-70% מהמבנים נהרסו) והפגיעה בבלתי מעורבים הגיעה לממדים גבוהים (כנראה כ-20 אלף בלתי מעורבים). נזקים אלו לאוכלוסייה האזרחית גרמו לפגיעה במעמדה הבינלאומי של ישראל ולאובדן התמיכה הציבורית בה ברחבי העולם. קשה לפסוק מה גרם להיקף הפגיעה העצום באוכלוסייה ובתשתיות האזרחיות: חלק היה כנראה בלתי נמנע לאור ההיטמעות המכוונת של לוחמי החמאס בקרב האזרחים כאמצעי התגוננות מפני צה"ל, אבל ייתכן שהזעם בישראל על ההתקפה ב-7 באוקטובר שחרר עכבות בכל הנוגע לפגיעה בבלתי מעורבים. בסה"כ, המערכה השנייה, שהייתה מלחמת תנועה, נמשכה כשלושה חודשים. היא הסתיימה עם השלמת הטיהור של חאן יונס. לאחר מכן הוצאו האוגדות המתמרנות מרצועת עזה ורוב חייליהן שוחררו משירות המילואים.

המערכה השלישית החלה בפברואר 2024 והיא נמשכת עד לכתיבת דברים אלו. המערכה השלישית היא למעשה סוג של הפוגה. הנוכחות הקרקעית של צה"ל ברצועת עזה צומצמה לכשתי חטיבות והלחימה קיבלה אופי שונה: עצימות נמוכה, כמעט ללא תנועה, וביצוע פעולות קרקעיות נקודתיות על-ידי כוחות מיוחדים בסיוע אווירי. למרות מאמציו, צה"ל לא הצליח להגיע אל החטופים כדי לשחררם בפעילות צבאית, והסיכוי לשחרר חטופים מותנה בהגעה להסכמה מדינית עם החמאס. הסכמה זו מתעכבת כבר מספר חודשים בגלל קושי מובן בשני הצדדים לבצע ויתורים: מבחינת החמאס, מדובר בוויתור על הקלף החשוב ביותר שהשיג ב-7 באוקטובר, וזאת במצב שישראל סובלת מנחיתות בולטת בתמיכה של דעת הקהל העולמית; מבחינת ממשלת נתניהו, מדובר בוויתור על מטרות המלחמה (ובפרט על "מיטוט החמאס" שהובטח בחגיגיות לציבור), ויתור שעלול להביא להתפרקות הקואליציה של נתניהו ולהחלפת הממשל. בינתיים, צה"ל נמצא כבר כמה חודשים בהמתנה להחלטה מדינית: לחדש את המיתקפה הקרקעית כדי לכבוש את רפיח ולהשמיד את יתרת המסגרות הצבאיות של החמאס (מה שנארז לצרכי שיווק פנימי בשם "ניצחון מלא"), מה שאומר שתהיה למלחמה הזו מערכה רביעית (ולא בהכרח אחרונה), או לסיים את המלחמה בהסכם רב-שלבי שבשלב הראשון שלו ישוחרר חלק מהחטופים ובהמשך צה"ל יסיג את כוחותיו מרצועת עזה.

ועוד לא דיברנו על החזית הצפונית, מול החיזבאללה, שבה מתנהלת מלחמה מוגבלת ברציפות מאז אוקטובר 2023.

איננו יודעים עדיין לאן יתגלגל המשא ומתן עם החמאס, אם יושג הסכם עם החמאס שיאפשר את שחרור כל החטופים או שצה"ל ייכנס למערכה ברפיח, ומה יקרה מול חיזבאללה. בשבוע שעבר נראה היה שאנחנו מתקרבים להסכם. כשדברים אלו נכתבים - הסימנים מעידים לכאורה על התמעטות הסיכוי להגיע להסכם והתקרבות לחידוש המערכה הקרקעית. בדרך כלשהי קיבלה רפיח ממד של סטלינגרד - נקודה גיאוגרפית שנתפסת על-ידי שני הצדדים כסמל לניצחון או תבוסה, הרבה מעבר לחשיבותה המעשית לעתיד האזור. 

מי מנצח כאן? אני חושב שאפשר להסכים על כך שהמערכה הראשונה הסתיימה בניצחון מהדהד של החמאס: כל מטרותיו הושגו. אין עוד תוחלת לתקווה להגיע להסדר איזורי בינלאומי מאחורי גבם של הפלסטינים ("שלום תמורת שלום"): הסכסוך הישראלי-פלסטיני חזר למרכז הבמה וכל התקדמות להסכם אזורי בינלאומי תחייב בבסיסה הסכמה מפורשת של ישראל לנסיגה (בלו"ז כזה או אחר) משטחי יו"ש ולהקמת מדינה פלסטינית שתכלול את שטחי יו"ש ורצועת עזה. הצלחת החמאס בנושא החטיפה היא כבירה: היא צבעה את כל מהלכי המלחמה שהחלה באוקטובר כאוסף של ניסיונות כושלים של צה"ל לשנות את התוצאה המורלית על-ידי שחרור החטופים ולהחזיר את המצב לפחות לקדמותו (6.10.2023). זה כבר לא יקרה. הכשל היה נרחב: כשל מדיני באימוץ ההערכה שקיים סטטוס-קוו שיאפשר לישראל להתקדם להסכם אזורי חדש מבלי לכלול בו את הבעייה הפלסטינית, כשל מודיעיני לזהות את סימני ההתקפה המתקרבת ולספק התרעה לצה"ל ולתושבי העוטף, וכשל צבאי מחריד בהתנהלות צה"ל ב-7 באוקטובר.

המערכה השנייה מצביעה על הישגים מרשימים לצה"ל: כיבוש והשמדת תשתיות של החמאס תוך תשלום נמוך בחיי חייליו והצגת יכולות מרשימות בתחום של ביצוע הקרב המשולב. התוצאה היא שצה"ל כבש את רוב רצועת עזה בלו"ז שלא חרג מהערכותיו המוקדמות ובמחיר (אבדות) נמוך יותר משצפה. למרות התנגדות עיקשת, המסגרות הצבאיות של החמאס התפוררו תוך זמן קצר והמלחמה מצידו הפכה למלחמת גרילה של מחבלים בודדים.

את אופי המערכה השלישית של המלחמה קבע הדרג המדיני, שבהימנעו (משיקולים פוליטיים בלבד) מלהצטרף ליוזמה האמריקנית-סעודית גזר על צה"ל שקיעה מסוכנת בבוץ העזתי ללא סיכוי ממשי לפתרון.

ונותר אולי השלב הבא, שבו הכל יכול להסתבך. וייתכן שהוא קרוב.

מדוע ממשלות מתערבות בתחום הדיור?

 

הרעיון הכלכלי בדבר קיומה של "יד נעלמה" בכלכלה תחרותית, כזו שפותרת בעצמה את שאלת ההקצאה של משאבים, הוא רעיון שיש בו קסם. בעולם שבו מתאפשרת פעולתה של "היד הנעלמה" לא דרוש מתכנן-על שיקבל החלטות ויורה לכל יצרן וצרכן מה לעשות כדי להגיע לשיווי משקל: פעולת השווקים מביאה בכוחות עצמה את המשק לשיווי משקל שבו כל קונה מוצא מוכר וכל מוכר מוצא קונה. כל שאלות היסוד הכלכליות נפתרות מעצמן, סימולטנית: מה וכמה לייצר, איך לייצר ולמי לייצר. והעיקר - הפעלתנות האנוכית של הפרטים מבטיחה את הרווחה של החברה כולה. קסם, ללא ספק.

אחד התחומים החשובים שבהם פתרון "היד הנעלמה" הוא פתרון קוסם הוא תחום הדיור: הסתכלו סביבכם כמה ויכוחים ציבוריים מתנהלים לגבי המדיניות הממשלתית הנדרשת בתחום הדיור וכמה האשמות הדדיות מטיחים זה בזה הגורמים השונים על ניהול כושל. זה יכול היה לכאורה להיות פשוט יותר אילו רק איפשרנו לכוחות השוק לפעול ללא התערבות ממשלתית: אם יש מחסור דיור - מחירי הדיור יעלו, עליית המחירים שתיווצר תמשוך יזמים להגדיל את מלאי הדיור בדרך של בנייה חדשה (או שהיא תגרום להצטופפות דיירים) והמחסור ייעלם מעצמו. ולהיפך במצב של עודף דיור: מחירי הדיור ירדו, יזמים יקטינו בתגובה את קצב הבנייה של דירות חדשות ודיירים יוכלו להתרווח בשל הוזלת הדיור. זהו עולם אוטופי: לא רק שהשוק יווסת בעצמו את קצב הבנייה ואת פיזורה הגיאוגרפי לפי הצרכים המשתנים ויפטור אותנו ממעורבות ממשלתית על עלותה, מחדליה והשחתתה, אלא גם נוכל לחיות בשלום עם מצפוננו בהאמיננו שההקצאה של מלאי הדיור לתושבים היא הקצאה הוגנת: מי שתורם יותר לחברה זוכה להגדיל את הכנסתו ולתרגם זאת (גם) לתנאי דיור משופרים. הרשות - נתונה. 

כמה מעלות טובות למצב הזה! לכל "סיר" (משק בית) יש "מכסה" (פתרון דיור) התואם את העדפותיו ואת יכולתו הכלכלית. יש שכר ועונש ברורים: מי שרוצה להתגורר ברווחה ובמיקום מועדף יצטרך להתאמץ יותר (לדוגמה: להשקיע בהון אנושי שיאפשר לו להגדיל את הכנסתו), להתנהל אחרת מבחינת תכנון פיננסי לטווח ארוך (לדוגמה: להגדיל את חלק ההכנסה השוטפת שהוא חוסך) ואולי גם להגביל את גודל משק הבית שלו. אי-השיוויון בתנאי המגורים של האוכלוסייה איננו צריך להטריד את מצפוננו שכן הוא אינו מעיד על חוסר הוגנות - המשחק הכלכלי היה הוגן ופתוח לכולם, ניתנה הזדמנות שווה לכל המשתתפים, ולכן כל תוצאה שלו היא לגיטימית. מי שמתלונן - שיביט קודם כל במראה.

אלא שהמחשבה שזהו העולם האמיתי ושמדובר במשחק הוגן איננה באמת נכונה. יש בה כמה ליקויים. ראשית, למדנו על בשרנו בעשורים האחרונים שעליית מחירי דיור איננה רק תגובה חיסונית בריאה שמסייעת לפתרון הוגן של בעיית מחסור: עליית המחירים עלולה להתנתק מהגורם המקורי שגרם לה, להזין את עצמה (דרך מנגנון היווצרות הציפיות של הציבור ובעזרת הצטרפותם של גורמים ספקולטיביים למשחק), להפוך ל"בועה" שסופה אולי להתפוצץ, ובכך ליצור גלים מחזוריים חזקים שיגרמו לאי-יציבות ואולי גם למשברים של המערכת הכלכלית (התמוטטות של חברות עסקיות ובנקים). שנית, עלייה מתמשכת של מחירי דיור עלולה להביא לתהליך שיטתי של סלקציה שמיטיבה עם משקי הבית החזקים-כלכלית ודוחקת החוצה (crowdig out) משקי בית מוחלשים אל מחוץ לשוק הדיור (ברמה שכונתית/אזורית או אף ברמה ארצית). ייתכן שלסלקציה שיטתית זו יש גם היבטים שיכולים להתפרש על-ידי משקי הבית המוחלשים כאפלייה או כנטישה שלהם על-ידי המדינה ובכך להחליש את הסולידריות החברתית ולחזק אג'נדות פוליטיות המדגישות מאבקים בין קבוצות אוכלוסייה. ושלישית, יש תכונה חשובה של הבעלות על נכסי דיור (בניגוד למצב של מגורים בשכירות או בחכירה): העובדה שבעלות זו מועברת מדור לדור. בכך היא פוגעת בעיקרון היסודי של התחרות ו"היד הנעלמה": התחרות בין בני אותו דור איננה מתקיימת בתנאי פתיחה שווים, ולכן נותק הקשר ה"חינוכי" בין תרומת הפרט לחברה לבין הצלחתו - הוא יכול לרשת את הצלחתו ובכך להתייצב לתחרות הכלכלית בתנאים משופרים. אם אמנם כך, לא כולנו יוצאים מקו זינוק יחיד והדיון המוסרי נפתח מחדש. האם המשחק הכלכלי הוא באמת משחק הוגן, או שהעושר מועבר מדור לדור ולא מתקיים העיקרון של הזדמנות שווה לכל המשתתפים במשחק? זה המקום להזכיר את מחקרו של הכלכלן תומאס פיקטי שהראה שהיסטורית, התשואה על העושר עולה על שיעור הצמיחה של המשק ולכן אי-השיוויון במונחי רכוש הולך וגובר לאורך זמן. אם כך, הקפיטליזם, שדגל בתחרות חופשית בשם הצדק וההנעה לפעולה, רק החליף אריסטוקרטיה אחת (של אצולה ימי-ביניימית) באחרת (של שושלות עושר). בתחום הדיור הביטוי של מגמה זו הוא שמחירי הדיור מתייקרים בהתמדה במונחי השכר ולכן גוברת צבירה של מלאי הדיור בידי מעטים שיש להם הון ונגישות נוחה יותר לאשראי בעוד אחרים נאלצים להתגורר בשכירות. קיימת סכנה שהפרדה זו תימשך מדור לדור, וקיים חשש שתופעה זו תפגע בלכידות החברתית.

ההכרה במיגבלות הללו של כלכלת השוק הן הסיבה האידאולוגית להכרה בחשיבות התערבותה של הממשלה בשוק הדיור. לכן במדינות רבות שואפת הממשלה להגדיל את אחוז משקי הבית שיש בבעלותם מגורים משלהם והיא עושה זאת על-ידי שילוב של תמיכות ברוכשי דירה ראשונה ומיסוי משקיעים ועל-ידי תמיכה בקיומו של שוק אשראי לדיור שמאפשר לאוכלוסייה צעירה להגיע לרכישת דירה באמצעות מימון נוח ומוזל. ממשלות גם מגינות על קבוצות אוכלוסייה מוחלשות מפני דחיקה משוק הדיור על-ידי סיוע כלכלי דיפרנציאלי ועל-ידי כפיית תמהיל דירות על המתכננים העירוניים כדי למנוע (במעט) את היווצרותם של אזורי מגורים הומוגניים מבחינה סוציו-כלכלית. ולבסוף, ממשלות משקיעות מאמץ כדי למנוע את התפתחותן של "בועות נדל"ן" וכדי להבטיח את חסינותה של המערכת הפיננסית הפרטית מפני קריסה בעיתות שפל.

בעייה "מודרנית" נוצרה בעשורים האחרונים בגלל הגלובליזציה, הליברליזציה של שוקי ההון הבינלאומיים והתופעה של תנועות הון בינלאומיות לצורך השקעה בנדל"ן. העובדה שבחלק מהעולם הזכות לרכוש נדל"ן איננה מותנית בתושבות (לעיתים אפילו הכיוון הפוך, כלומר זכויות תושבות מוענקות למשקיעים) גורמת לכך שתושבי מדינה אחת יכולים לרכוש דירות במדינות אחרות לצרכי השקעה. לכאורה, פעילות כזו היא חיובית שכן היא מאפשרת זרימת הון ממדינות מפותחות (שבהן לרוב מחירי הנדל"ן גבוהים יותר) למדינות פחות מפותחות (שבהן מחירי הנדל"ן לרוב נמוכים יותר), מה שמסייע לפיתוח  הנדל"ן ועידוד הפעילות הכלכלית במדינות הפחות מפותחות. אלא שמתעוררת שאלה של התייקרות מחירי דיור במדינת היעד בגלל זרם ההשקעות של זרים. כבר למדנו שהתגובה עלולה להיות התפתחות שנאה כלפי זרים מצד מקומיים שחשים שהם נדחקים אל מחוץ לשוק והתחזקות תנועות פוליטיות בדלניות שונאות-זרים. לתשומת ליבם של ישראלים שמתלהבים נוכח הזדמנויות השקעה במדינות פחות עשירות (מזרח אירופה, יוון, קפריסין, ברלין וגם פורטוגל). אף חברה לא אוהבת זרים, בוודאי לא כשהם באים בזרם ולא כשהם (לפחות לכאורה) מנשלים את בני המקום ממעמדם. זהו לקח גם לממשלת ישראל: האפשרות להשקעות בנדל"ן למגורים של לא-תושבים עלולה לגרום להגברת הגלים הספקולטיביים בישראל ולהתפתחותו של מעין-קזינו בתחום הדיור. פריחה כזו של תחום הדיור תביא לכך שיש מי שישלם עליה בהתרחקות מהאפשרות להגיע לדיור בבעלותו. 

חשיבותה של המדיניות הפיסקאלית נוכח האתגר הכלכלי שיצרה המלחמה

הדוח השנתי של בנק ישראל לשנת 2023 פורסם בסוף חודש מארס. מוזר, לדבר כיום על 2023, כשאנו נתונים במלחמה כבר חצי שנה והאופק איננו מתבהר, כשקיימים סימני שאלה מהותיים לגבי התפתחויות אזוריות מדיניות וביטחוניות וכשהמצב הפוליטי בישראל איננו יציב. אבל יש להסכים על נקודת המוצא של המשק הישראלי למצב הנוכחי ועל חשיבותה של מדיניות כלכלית אחראית בשנה-שנתיים הקרובות. כי לכל תרחיש מדיני-ביטחוני שיתפתח לגבי ישראל יש להתאים מדיניות כלכלית מתאימה. זה לא יקרה מעצמו – זה יקרה ככל שהציבור יבין את האתגרים הכלכליים ויהיה מוכן לדרוש מהממשלה לקבל את ההחלטות הכלכליות הנכונות. והבנה זו היא מטרת רשימה זו.

*        *

מטבע הדברים דוח בנק ישראל מתייחס לשנה קלנדרית. אלא שהפעם יש בכך בעיה, שכן בשנת 2023 התרחשו שני אירועים חריגים שהייתה להם השפעה משנת-כיוון על ההתפתחות הכלכלית ארוכת-הטווח של המשק: הראשון - ההכרזה בכנסת, בחודש ינואר 2023, על יוזמה ממשלתית לרפורמה משפטית ("רפורמת המשילות"), הכרזה שגרמה להתפרצותו של גל הפגנות מחאה ולתגובות שליליות בשוקי ההון והמטבע; השני – התקפת הפתע  של החמאס על יישובי הנגב המערבי בחודש אוקטובר, התקפה שהביאה לפרוץ מלחמה ושינתה לחלוטין את התוואי שבו נע המשק הישראלי. לכן, התייחסות ליחידת זמן קלנדרית (שנה) היא מעט בעייתית כשמדובר ב-2023 אם המטרה היא לנתח מגמות כלכליות: 2023 החלה במזג אוויר מושלם (התנופה הכלכלית שנחוותה ב-2022 כתוצאה מהתאוששות מופתית של המשק מהמשבר סביב מגפת הקורונה), היא נמשכה במזג אוויר שהתקדר בגלל יוזמת הרפורמה המשפטית (בלימה חדה של זרם ההשקעות מחו"ל, פיחות השקל והאצת קצב האינפלציה), והיא הסתיימה בסערה ביטחונית, מדינית וכלכלית על רקע פרוץ המלחמה בעזה. הניסיון לסכם את מה שאירע ב-2023 כדי לאפיין מגמות ארוכות-טווח הוא לכן מעט תפל. לא רק שלא מדובר בשנה הומוגנית, אלא שהניסיון להסיק ממנה על הצפוי ב-2024 או ב-2025 הוא כמעט חסר-משמעות: כל הסדרות העיתיות כבר נשברו, וזאת עוד לפני שנידרש לשאלה מה עוד צפוי שיקרה ב-2024, צבאית מדינית וכלכלית.

ברביע האחרון של 2023 נרשמה ירידה חריפה של 5.6% של התוצר בעטיה של המלחמה. התוצאה של מהלומה זו היא שבשנת 2023 כולה, שבה היה המשק צפוי לצמוח בשיעור 3% - "נחתכה" הצמיחה ל-2%. מאחר שקצב גידול האוכלוסייה בישראל הוא מהיר בהשוואה בינלאומית – כ-2% - הצמיחה שנרשמה ב-2023 משמעותה קיפאון של התוצר לנפש. זה אומר שהמשק הישראלי נכנס ל-2024 כשהוא כבר מצוי בתת-תפוקה ובמגמת האטה, כזו שכנראה תחריף על רקע חסמים שצפויים ב-2024: חסמים הן מצד הביקוש (עצירת התיירות הנכנסת, ירידת ההשקעות הזרות בחברות ההיי-טק, צניחת הביקוש לרכישת דיור על רקע עליית שיעורי הריבית) והן מצד ההיצע (פגיעה בהיקף כוח האדם המועסק בגלל גיוס המילואים המוגבר ובגלל הפגיעה בהיקף העובדים הזרים, אובדן תפוקות חקלאיות במשקים שפונו על רקע המלחמה).

אבל עם כל חשיבותה של תנופת הצמיחה שנבלמה, האיום האמיתי שצפוי למשק ב-2024 ואילך איננו מצוי בשאלת קצב הפעילות הכלכלית אלא בהתנהלות הפיסקלית של הממשלה נוכח צרכי המלחמה. המלחמה יצרה צורך חמור לממן הוצאות עצומות, הן צבאיות והן אזרחיות, לרבות הוצאות עתידיות (כלומר: בשנים שמעבר ל-2024) שקשורות לשיקום יישובי הנגב המערבי ולהגדלה פרמננטית של הצבא. בעיקרון, ניתן לממן את ההוצאות הנוספות העצומות הללו על-ידי שילוב של שלושה מאמצים: 1) קיצוץ של הוצאות ממשלתיות אחרות שנתפסות פחות חשובות (זמנית) על רקע המצוקה התקציבית; 2) הגדלת גביית המיסים על-ידי העלאת שיעורי המס; 3) יצירת גירעון ממשלתי אד-הוק (=הגדלת החוב הציבורי) למימון הפער בין הצרכים המוגדלים לבין מה שניתן לספוג באמצעות השינויים התקציביים בשני הסעיפים הקודמים. בגלל היקף האירוע, לא מדובר בצעדים "רכים": יש צורך לנקוט בצעדים נמרצים שיש בהם כדי להתמודד עם גודל האתגר. זו אינה בחירה בין צעדים "טובים": מדובר בהשלכות שליליות (אבל מחויבות-המציאות) על הצריכה הציבורית האזרחית (צמצום שירותים), על יוקר המחייה (בגלל העלאת המיסוי העקיף), על רמת הצריכה הפרטית (בגלל העלאת המיסוי הישיר) ועל גודל החוב הציבורי. כי, כמאמר הפתגם המתנשא של הכלכלנים -  "אין ארוחות חינם": יש מחיר למלחמה.

זהו רגע מבחן לממשלה ולכנסת. לא רק כי נדרשת החלטה שקולה שתנווט את המשק למצב טוב יותר אלא כי ההחלטה דורשת אומץ פוליטי להסביר לציבור את ההכרח בהטלת "גזרות כלכליות". ממשלה שנהנית מאמון הציבור הייתה מאמצת מדיניות כלכלית שמתבססת על שלושת המאמצים במקביל ומתאמצת לרתום את הציבור למדיניותה בדרך של שכנוע. נראה לי שחולשתה הפוליטית של הקואליציה הנוכחית תגרום לה לחשוש לבצע קיצוץ משמעותי של סעיפי הוצאות אחרים ולהעלות במקביל את שיעורי המס. אנו רואים זאת כבר עכשיו, במאבק הניטש על כספים מגזריים ובניסיון לאחז עיניים באמירות חלולות ושקריות כאילו יש מציאות שבה הציבור לא יידרש לשאת בנטל הכלכלי שיצרה המלחמה. לכן אני חושש שהחולשה הפוליטית של הקואליציה תוביל אותה להימנע ככל האפשר מצעדים תקציביים ולנסות לממן את רוב הוצאות המלחמה על-ידי הגדלת החוב. זה יהיה מהלך סרק, והוא יהיה מלווה, להוותנו, במסך עשן, בהסתרת הגירעון הצפוי, בסיסמאות חלולות ובהבטחות שלא ניתן להגשימן. זה יהיה מלווה בהשתקה של כל ביקורת מקצועית בתואנה של חוסר-לויאליות ממלכתית. ימים קשים צפויים לשומרי-הסף הכלכליים (משרד האוצר, בנק ישראל) ולתקשורת הלוחמת.

במשק סגור, או כזה שמייצר את רוב צרכיו בעצמו, הגדלה ניכרת של החוב הציבורי היא יותר עניין פנימי: אם הציבור מוכן לספוג את אגרות החוב הממשלתיות (בואו נקרא לזה - משיקולי יח"צ -"מלווה מלחמה" או "מלווה חובה") – זה יגרום בעיקר לעליית הריבית וכתוצאה לפגיעה בהשקעות הסקטור הפרטי. אלא שהמשק הישראלי הוא משק מודרני ופתוח מאד לסחר-חוץ ולתנועות-הון. ככזה, משקפות רבות של אנליסטים בשוקי הכספים וההון הבינלאומיים עוקבות מרחוק אחר התנהלותו, בעיקר לאור המלחמה והחולשה הפוליטית של הקואליציה. לכשיסתבר לאנליסטים הזרים שהממשלה בישראל איננה מצליחה להתמודד עם עלות המלחמה והיא מתכוונת להסתמך בעיקר על יצירת גירעון תקציבי והגדלה של החוב (ואולי גם 'טיפול קוסמטי' בנתונים לצורך הסתרה והטעייה) – הם יניפו דגלון אדום. חברות הדירוג הבינלאומיות תדווחנה על עליית הסיכון למשקיעים הזרים, פרמיית הסיכון של ישראל תעלה ושוק המט"ח יצביע על פיחות השקל בגלל יציאה מוגברת של כספי משקיעים. פיחות השקל, מצידו, יאיץ את קצב האינפלציה המקומית. המשק עלול להיקלע לסחרור והאווירה הכללית שתיווצר תהיה שלילית: אי-שקט בשוק העבודה, האשמות הדדיות (תחביב עקר שהולך ונעשה פופולרי במקומותינו כתחליף לנקיטה בפעולה אמיתית), והתרופפות נוספת של היציבות הפוליטית של הקואליציה. זה אומר שבלי קשר לעצם עלות המלחמה, יש חשש שהמדיניות הכלכלית לא תתמודד עם האתגר ולכן תגרום לכך שהמשק הישראלי ייקלע לסערה שאיננה מחויבת-המציאות. זה כבר קרה לנו, כשהממשלה כשלה בהתמודדות עם האתגרים הכלכליים שנוצרו בגלל מלחמת יום הכיפורים והמשק הישראלי נקלע לעשור של מיתון כלכלי מיותר וסחרור אינפלציוני.

אז כיצד נראה המצב הפיסקלי לפני שפרצה המלחמה? ההתאוששות המהירה של המשק הישראלי מהשפעות מגפת הקורונה ראויה לציון. בשנת 2022 כבר גרמה הצמיחה המהירה לגאות בגביית המיסים, ולכן נהנתה הממשלה מעודף תקציבי. כתוצאה, יחס החוב לתוצר – מדד בינלאומי מקובל למצבו של משק לאומי - שזינק מכ-59% בשנת 2019 לכ-71% בשנת 2020 בגלל משבר הקורונה – ירד בתוך שנתיים לכ-60%. במהלך 2023 נמשכה ירידת יחס החוב לתוצר והוא הגיע לפני שפרצה המלחמה לכ-59%. אלא שאז פרצה המלחמה ויחס החוב לתוצר טיפס בתוך רביע אחד לכ-62%.

לאיזה גודל הוא יגיע בשנים 2024 ו-2025? הבעיה של ישראל איננה מימון של הוצאה ביטחונית חד-פעמית: ההבנה שעוצמתו הקיימת של צה"ל אין בה כדי לענות על כלל האיומים הביטחוניים בטווח הארוך תחייב כנראה, מעבר להוצאות המלחמה, הגדלה פרמננטית של תקציב הביטחון. זוהי התפכחות מחלום שחלמנו לפני המלחמה: לפי בנק ישראל התנהלות רגילה של העניינים הייתה אמורה להביא את יחס החוב לתוצר של ישראל לכ-57% עד לסוף העשור – יחס מצוין למשק דינמי וצומח; לאור התיקון המסיבי וארוך-הטווח שיידרש לתקציב הביטחון הציפיות של בנק ישראל השתנו, ויחס החוב לתוצר יטפס כנראה למדרגה גבוהה יותר (בין 67% ל-77%), בתלות באיכות הניהול הפיסקלי של המשק (ראו: דוח בנק ישראל לשנת 2023, פרק ו' – "המגזר הציבורי ומימונו").

לסיכום: עלינו להבחין בין מה שכבר קרה ואולי עוד יקרה בזירה המדינית והביטחונית לבין ההתנהלות הכלכלית של המשק נוכח הצרכים והאתגר. אולי המלחמה תתרחב לזירה נוספת, ואולי לא. אולי היא תסתיים בקרוב ואולי היא תימשך עוד זמן רב. לכל מצב מדיני-ביטחוני יש להתאים מדיניות כלכלית שתאפשר למשק לספוג את המהלומה ולהתמודד עימו ולא להיגרר למשבר כלכלי מיותר. זה אומר שעלינו להבין שיהיה עלינו לשאת ב"גזרות כלכליות", ועלינו לדרוש מהשלטון לנהל מדיניות כלכלית שקופה ואחראית שתמזער את הנזק ארוך-הטווח למשק הישראלי. אסור "לקנות לוקשים".

דירוג אשראי של לווים והבעייה האתית

 

על profiling של מגישי בקשה להלוואת משכנתא

כשאתם מגישים בקשה להלוואת משכנתא, על המלווה לקבל שתי החלטות:

(1 אם להעמיד לכם את ההלוואה שביקשתם

2) באיזה מחיר (=שיעור ריבית) להעמיד אותה

אם הלווה החליט להעמיד לכם את ההלוואה שביקשתם, המחיר (ריבית) שהוא יקבע להלוואה אמור לשקף שני רכיבים נפרדים: האחד – את מחיר השוק של הכסף, לרבות כיסוי העלות תפעולית של ביצוע ההלוואה ושל ניהולה בעתיד; השני – את פרמיית הסיכון של ההלוואה. בעוד שהרכיב הראשון הוא כללי וזהה לכל ההלוואות (בהינתן תקופת ההלוואה) – הרכיב השני הוא ספציפי לעיסקה: הסיכון שהמלווה לא יקבל את מלוא כספו בחזרה משתנה מעיסקה לעיסקה ותלוי במאפייני הסיכון שלה. לכן פרמיית הסיכון שונה מעיסקה לעיסקה, ושני לווים שיגישו בקשה (באותו יום ולאותו סכום הלוואה) עלולים למצוא שהריבית שנקבעה לכל אחד מהם שונה.

מה גורם להבדל בגובה הסיכון בין הלוואות? התשובה היא הבדלים במאפייני הסיכון שלהן. המאפיינים הנפוצים הם היחס שבין נטל התשלום החודשי לבין הכנסותיו של הלווה, שיעור המימון (היחס שבין גודל ההלוואה לערך הנכס הנרכש ומשמש לה כבטוחה), ופרופיל הסיכון האישי של הלווה. המטרה של המלווה היא להעריך מראש את סיכון האשראי הכרוך בכל הלוואה מבוקשת ולתרגם אותו לפרמיית סיכון שנתית (%) שתושת על הלווה. אנו נדרשים, אפוא, לבנות אלגוריתם שיתרגם את מאפייני הסיכון של ההלוואה המבוקשת לגודל יחיד, מבוטא באחוזים, שנוכל להוסיפו לריבית על ההלוואה. כיצד נקבע את האלגוריתם? מיהם המשתנים (מאפייני הסיכון) שכלולים בו, ומהי מידת הסיכון שהם משקפים?

ככלל, אנחנו יכולים לקבוע קריטריונים בהסתמך על מה שנראה בעינינו כ"שכל ישר" (Common Sense), או, לחילופין, לבנות אלגוריתם המתבסס על כושר ניבוי סטטיסטי של חדלות-פירעון. אלו שתי גישות שונות לחלוטין: בראשונה, אנחנו קובעים כללים המשקפים תפיסות ערכיות המקובלות עלינו (לדוגמא: הלווה הוא בעל הכנסה כלכלית יציבה, הלווה הוא בעל היסטוריית אשראי חיובית, נטל התשלום השוטף שיחול על הלווה בשל ההלוואה לא יעלה על אחוז מסוים מהכנסתו, ועוד); בשנייה, אנחנו משאירים את קביעת האלגוריתם בידי הניתוח הסטטיסטי: המשתנים שנכנסים בחישוב פרמיית הסיכון ומשקלם היחסי ייקבעו חישובית, במודל שמנבא בצורה הטובה ביותר (אמפירית) את תופעת חדלות-הפירעון.

התוצר של שתי גישות חליפיות אלו הוא שונה. הגישה הראשונה נשענת בדרך-כלל על קריטריונים קשיחים, נהלים, תנאי-סף וסמכויות אשראי היררכיות המאפשרות גמישות בהינתן אישור של רמה ניהולית גבוהה יותר (מנהל בכיר, ועדת אשראי וכו'), והתוצר שלה הוא בעיקר ההחלטה אם להעמיד את האשראי המבוקש. הגישה השנייה יכולה להיות גמישה יותר (היא מתרגמת סיכון לערך מספרי ולכן איננה ממוקדת בשאלה אם להעמיד את האשראי אלא בשאלה של תימחור הסיכון), והיא יעילה יותר תפעולית.

היסטורית, עד לשנת 1990 הבנקים למשכנתאות בישראל העמידו הלוואות לדיור בעיקר מכספי המדינה. מטרת המדינה לא הייתה להפיק רווח מימוני מהאשראי אלא לסייע לקבוצות אוכלוסייה מסוימות ("זכאים" - חסרי דיור, לרבות עולים חדשים וזוגות צעירים, ומשפרי דיור על רקע של תנאי דיור צפופים) להגיע לדיור מתאים לצרכיהם בבעלות עצמית. זה אומר שהקריטריונים למתן אשראי לא התייחסו לסיכון האשראי אלא התמקדו במידת ההזדקקות של הפונים לסיוע ממשלתי. התפתחות המשכנתאות הפרטיות בתחילת שנות ה-90' יצרה שינוי חשוב: היא חייבה את הבנקים לפתח מערכות (פרטיות) להערכת סיכוני אשראי. זה התחיל במערכות 'מבוססות-שכל-ישר' (קריטריונים קשיחים, תנאי-סף, סמכויות אשראי היררכיות), ובהמשך פותחו בבנקים מערכות ממוחשבות מבוססות-אלגוריתם. כיום יש לכל בנק מערכת פרטית להערכת סיכון אשראי. במקביל, יש לבנקים 'שאריות ארכיאולוגיות' של תנאי-סף, נהלים פנימיים ומידרג היררכי של סמכויות אישור.

הדילמה האתית:  המרחב הצר שבין profiling לבין אפליה

כשבנק מבסס את הערכת הסיכון שלו על מודל סטטיסטי פרטי (אלגוריתם) שבבעלותו עלולות להיווצר בעיות שנוגעות למישור האתי. ייתכן, לדוגמא, שבין המשתנים שקובעים את פרמיית הסיכון במודל של הבנק יש כאלו שנוגעים לצבע העור של הלווה, לעדה שאליה הוא שייך, להשתייכות הדתית שלו, לרמת ההשכלה שלו, למצבו המשפחתי, ליישוב בו הוא מתגורר, למצבו הבריאותי, ועוד. זה אולי נראה סביר למעריך הסיכונים להשתמש בכל פיסת מידע על הלקוח כדי לשפר את מידת הדיוק של הניבוי הסטטיסטי של המודל, אבל זה איננו כך מנקודת מבט חברתית: המכשיר שמשמש את הבנק לקבוע את פרמיית הסיכון עלול לשמש מכשיר לסימון ואפליה שיטתיים של קבוצות אוכלוסייה. כך, ייתכן שעולים חדשים יצטרכו לשלם ריבית גבוהה יותר מתושבים ותיקים, ערבים מיהודים, להט"בים מ'סטרייטים', בעלי השכלה אקדמית מבעלי השכלה אחרת, יוצאי מרוקו מיוצאי מרכז אירופה, זקנים מצעירים, וכן הלאה. לכן, על-אף שהשימוש באלגוריתם נראה כהישענות תמימה על מכשיר אובייקטיבי שמשמש את הבנק לדירוג ספציפי של סיכוני אשראי – הוא עלול לפגוע בזכויות הבסיסיות של הפרט, "לסמן" קבוצות אוכלוסייה ובכך אולי להפלות אותן לרעה. לכן, גופים שעניינם שמירה על זכויות הפרט צריכים לנטר את השימוש הבנקאי באלגוריתמים כדי להבטיח שהוא לא יפגע שיטתית בזכויות של מבקשי הלוואה.

הבעיה האתית הזו הטרידה לאורך השנים את המחוקק האמריקני (המודלים הראשונים לדירוג לווים פותחו, למיטב ידיעתי, בארה"ב). ההתנגחות המתמדת בין צרכי המלווים להעריך פרופיל סיכון של הלווים לבין המאמץ לשמור על זכויות הפרט ולמנוע תופעה גורפת של אפליה כלפי קבוצות אוכלוסייה (Redlining) הביאה לתוצאות חשובות: האלגוריתם האמריקני איננו מתייחס למאפיינים אישיים של הלווה אלא אך ורק לנתונים על התנהגותו הפיננסית בעבר (Credit History). כתוצאה מהערכת פרופיל הסיכון של הלווה האלגוריתם מספק לו ציון כמותי (Credit Score), וציון זה "שקוף" ללווה לפי חוק.

בניגוד לניסיון האמריקני, נושא דירוג הלווים הוא עדיין נושא "צעיר" בישראל. משום כך אנו פוגשים בישראל שימוש במודלים פרטיים שאינם "שקופים" (מגיש הבקשה איננו יודע את דירוג האשראי שקיבל), וחופש פעולה למלווים להשתמש גם במשתנים שעלולים "לסמן" קבוצות אוכלוסייה שלמות ובכך להפלות אותן לרעה לעומת קבוצות אוכלוסייה אחרות. עדיף היה לכולנו לקצר את "עקום הלמידה" על-ידי יישום כמה תובנות אמריקניות ולחסוך מעצמנו את הדרך הארוכה של עתירות לבג"צ (לדוגמא - נגד המפקח על הבנקים) על כך שהמלווים משתמשים במודלים שפוגעים בזכויות הפרט וגורמים בכך אולי עוול לקבוצות אוכלוסייה שלמות.

הדילמה האתית מתחדדת נוכח האפשרות הסבירה שמודלים (אלגוריתמים) סטטיסטיים של הערכות סיכון (ובפרט דירוג לווים) יוחלפו בעתיד הקרוב במודלים מונחי בינה מלאכותית (AI). בעוד שבפיתוח מודלים סטטיסטיים עכשוויים החוקרים הם שקבעו את סט המשתנים שישמשו את האלגוריתם בחישוב ההסתברות לחדלות-פירעון – אפשר לחשוב על מודלים מונחי בינה מלאכותית שיעשו שימוש במערכות נתונים נרחבות ביותר לצורך ניבוי, לרבות אינפורמציה שמקורה ברשתות החברתיות. רמת הדיוק של האלגוריתמים תהיה בוודאי גבוהה משמעותית והיא תאפשר כנראה להקטין את פרמיית הסיכון של הלווה, אבל בדרך תירמס זכותו של הלווה לפרטיות והיכולת להבטיח שהשימוש באלגוריתם איננו גורם לאפליה של קבוצות אוכלוסייה.

על התאמת השירות בצה"ל לצרכי הביטחון של ישראל - מחשבות פרטיות

 

המודל ההיסטורי של צה"ל איננו עונה עוד על הצרכים הביטחוניים של ישראל. המודל נולד כדי לענות על הצורך להתגונן מפני מתקפה של צבאות סדירים גדולים. כדי להעמיד ביום פקודה צבא גדול שמסוגל לענות על איום התקפי ומצד שני לא לפגוע בהתנהלות המשק הכלכלי - נולד המודל המוכר לנו: צבא העם, המבוסס על חלק גדול מהאוכלוסייה ומתגייס רק בעת מלחמה (צבא המילואים), וגרעין קטן, סדיר (משרתי חובה וקבע), שעוסק בפעילות ביטחונית שוטפת ובהכשרה מקצועית של הצבא כולו. זהו מבנה שאיננו קיים ברוב הדמוקרטיות המערביות, שם נהוג לרוב צבא-קבע מקצועי. מאחר שעיקר כוחו של צה"ל נשען על גיוס מילואים, ומאחר שגיוס מילואים מתמשך הוא בעל השפעה קשה על המשק – צה"ל אימץ לעצמו אסטרטגיה שעיקרה הכרעה מהירה של צבאות האויב בדרך של התקפה. לכן, למרות שהוא נקרא "צבא הגנה לישראל" - הוא איננו בנוי ואיננו מתכוונן למלחמת הגנה ארוכה אלא שואף להכריע עימותים צבאיים בדרך של הכרעה מהירה, התקפית.

מודל זה התמודד בהצלחה עם צרכי הביטחון של ישראל במלחמות השונות ובין המלחמות. הוא איננו מתאים עוד למלחמה שבה אנו מצויים כיום, של מערכה צבאית מתארכת, כזו המתנהלת מול צבאות לא סדירים שלא ניתן להכריעם בתמרון חד-פעמי. ואמנם, במערכה המוגבלת שבה אנו מצויים מאז אוקטובר האחרון (מוגבלת, כי מדובר בינתיים בלחימה מלאה רק מול החמאס וברצועת עזה) צה"ל כבר מיצה את כוחו והתיש את מערך המילואים שלו תוך שהמשק האזרחי סופג פגיעה משמעותית בשל גיוס נרחב של מועסקים. מערכה זו, אם תימשך עוד חודשים ואם תתרחב לגבול הצפון ולשטחי יהודה ושומרון, תתקשה להתבסס על צבא המילואים, בוודאי זה הקיים: הנטל עליהם כבד מידי. המערכה תדרוש הגדלה משמעותית של היקף כוח-האדם. זה אומר שנצטרך להגדיל במקביל גם את הצבא הסדיר (חובה וקבע) וגם את צבא המילואים.

הגדלת הצבא הסדיר (חובה) יכולה להתבסס על ניצול של ארבעה מקורות כוח-אדם: 1) התייעלות רוחבית מסיבית שתשחרר כוח-אדם עורפי לטובת עיבוי היחידות הלוחמות. המטרה צריכה להיות לשפר מבנית (כלומר: לא במהלך ארעי) את היחס שבין מספר הלוחמים בצבא לבין מספרם של הלא-לוחמים; 2) שילוב נרחב יותר של נשים בתפקידים המקצועיים השונים בצבא, לרבות תפקידי לחימה; 3) שילוב אמיתי (ולא בתפקידים שוליים או באספקת שירותי-דת) של בני המגזר החרדי בצה"ל על בסיס החלה מלאה של חוק שירות הביטחון על האוכלוסייה החרדית; 4) שילוב המגזר הערבי בזרועות השונות של מערכת הביטחון (ולא רק בצה"ל).

הגדלת הצבא הסדיר (קבע) צריכה להתבסס על הגדלה ניכרת של מספר המסגרות המתמרנות (אוגדות, חטיבות וכו') לאחר שנים ארוכות של הקטנתן, ועל הגדלה מתבקשת של מספר המשרתים בקבע. הארכת תקופת השירות בקבע (גיל הפרישה) יכולה לסייע בכך.

הגדלת צבא המילואים יכולה להיעשות על-ידי הארכת טווח הגילים לשירות המילואים. לא מדובר בהכרח בהארכת תקופת השירות של חיילי מילואים במסגרת היחידות הקרביות אלא ביצירת מסלול המשך ללוחמים ותיקים: הפרדה בין קבוצות-גיל של משרתי המילואים והקצאת לוחמים מבוגרים ליחידות שתפקידן להתמודד עם הצרכים של ניהול העורף בעת מלחמה. המניע לשינוי זה מקורו הן בהכרה בצרכי כוח-האדם והן בהבנה שבמצבי חירום אין סיבה לוותר על שירותם של אנשי מילואים מנוסים ביחידות עורפיות.

הצורך להתייעל יחייב אותנו לקצר את שירות החובה הנהוג כיום: יותר מידי כוח-אדם מתבזבז בשירות ארוך של שלוש שנים. שירות החובה דרוש בעיקר להכשרה מקצועית של צבא העם ולמילוי משימות הביטחון השוטף – פרט למקצועות ולמסלולי הכשרה מיוחדים אין צורך שהוא יימשך שלוש שנים. כדי לדחוף את צה"ל להתייעל צריך להחצין את בזבוז כוח-האדם: לבטל את השיטה הנוכחית של שירות חובה בשכר זעום ולהנהיג שכר (אחיד) בסדר גודל שיושפע מהשכר הממוצע במשק. השתת עלות כלכלית ריאלית של כוח אדם על צה"ל תחשוף את הממדים האמיתיים של הוצאות הביטחון ותביא את צה"ל לתכנן אחרת את הקצאת המשאבים ולהשקיע מאמצים אמיתיים להתייעלות ולחיסכון בכוח-אדם, מה שיאפשר קיצור משמעותי (לא מדובר בחודשים בודדים) של שירות החובה. מקצועות צבאיים ומסלולי פיקוד המחייבים הכשרה ארוכה ושקוראים אולי לשירות ארוך כדי לנצל את ההשקעה האנושית - ידרשו מצה"ל להעביר חלק מחיילי החובה כיום למסלולים של צבא-קבע.

ונקודה אחרונה: מדינת ישראל איננה יכולה להרשות לעצמה את הלוקסוס שחלק ניכר מהאוכלוסייה איננו נושא נשק ואיננו מוכשר להתגונן מפני התקפת טרור. דוגמאות למצבים כאלו של חוסר-אונים נתגלו בעבר הרחוק (חיילי המודיעין במוצב החרמון במלחמת יום הכיפורים, 'פרשת קו 300'), ומשום מה הן חזרו על עצמן במלחמה הנוכחית בבסיסי וביישובי הנגב המערבי, שם חיילים ואזרחים חסרי-ישע הותקפו בידי מחבלי החמאס ואזרחים מרצועת עזה. המטרה צריכה להיות לפתח כושר התגוננות בסיסי בקרב חיילי העורף, חיילי המפקדות, חיילים המשרתים בתפקידים לא קרביים וכלל האזרחים. אנו מדינה מוקפת אויבים, ולא רק על הגבולות המדיניים: רוב האוכלוסייה בישראל (ולא רק "כיתות הכוננות") צריך להיות חמוש ובעל יכולת להתגונן, בוודאי כשמדובר בהתקפת טרור על העורף. אילו זה היה המצב ביישובי הנגב המערבי ב-7/10 היינו מצויים כיום במצב לאומי שונה.