רשומות
מניין הגענו?
מסיבות היסטוריות, המשק הישראלי הוקם כמשק מתוכנן. הוא לא נבנה על-ידי איכרים פרטיים ותעשיינים אינדיבידואליסטיים שיצאו לדרך כדי להגשים חלום כלכלי - להיפך: הוא היה חזון לאומי-קיבוצי שעיקרו הקמת בית לאומי לעם היהודי. לכן הוא נבנה מלכתחילה כמפעל משותף של קהילות יהודיות שריכזו מקורות כספיים והיגרו קבוצות-קבוצות לארץ ישראל, מסונוורים על-ידי החלום הציוני וחדורים תקווה לבניית עולם לאומי חדש. בכך הייחוד של המשק הישראלי: הוא החל כמפעל משותף - לא כצירוף של יוזמות פרטיות של מחפשי זהב. יזמות פרטית לא הייתה אפשרית בתנאים הכלכליים הקשים של תחילת המאה ה-20' ולא על רקע העויינות האתנית שציפתה למהגרים.
מדוע השתנינו?
במהלך השנים, המשק הישראלי התפתח במהירות. אלא שעם הזמן האתגרים הכלכליים גברו נוכח הצרכים הגדלים של אחזקת מדינה עצמאית, ומנגד התבהרה הבעייתיות של משק סוציאליסטי הנתון לתכנון מרכזי ולשליטה בירוקרטית. לכן, כדי לסייע לו להתמודד ביתר הצלחה עם האתגרים הכלכליים, המשק עבר בהדרגה תהליכי הפרטה. ובכל זאת, למרות מהלכים אלו, ואולי בגלל היותם חלקיים בלבד, המשק הישראלי לא הצליח להתמודד עם משברי האנרגיה הבינלאומיים (1973, 1979) ועם הגידול המהיר של הוצאות הביטחון (1974 ואילך) ונקלע למשבר מתמשך במאזן התשלומים, למיתון מתמשך, לגידול מהיר של החוב הציבורי ולסחרור אינפלציוני. לאחר מספר ניסיונות כושלים ועל סף קריסה כלכלית, לא נותרה לממשלה ברירה אלא לנקוט במדיניות כלכלית מהפכנית.
תכנית הבראה: "התכנית לייצוב המשק", 1985
במהלך היסטורי, אימצה הממשלה מדיניות כלכלית ("התוכנית לייצוב המשק", 1985) שעיקרה ליברליזציה: שחרור המשק הפרטי והקטנת מעורבותה של הממשלה כמתכנן. התוכנית הופעלה אמנם בשיטה של הלם, תוך הקפאה מיידית של השכר, המחירים ושער החליפין, אבל במהותה זו הייתה תוכנית הבראה כלכלית שביצעה טיפול שורש בגורמי הבעייה: הוצאות הממשלה המנופחות, הגירעון הממשלתי העצום, החוב הציבורי שיצא משליטה והשיטה של הדפסת הכסף כאמצעי למימון הוצאות הממשלה שגרמה לשחיקה מתמשכת בערך המטבע ולנטישת המטבע הישראלי כמטבע לצרכי עיסקאות (נקיבת חוזים בדולרים, העברת כל הההסכמים ארוכי-הטווח - שכר, חיסכון, הלוואות וכו' - למטבע הצמוד למדד המחירים לצרכן). "התוכנית לייצוב המשק" לא הייתה סוג של "רפואה מיידית" שנועדה לטפל במצב של טראומה: זו הייתה מדיניות כלכלית לטווח הארוך. מנקודת מבטם של הכלכלנים, היא "עבדה כמו בספרים". מנקודת מבטו של הציבור היא חוללה סוג של נס.
"נס" כלכלי
המשק הישראלי של העשורים האחרונים שונה לגמרי מזה שהיה בעשור שלפני הפעלת תוכנית הייצוב. בתוך שלושה עשורים המשק הישראלי חווה (מחדש) צמיחה מהירה, ליברליזציה מקפת, יציבות מחירים וירידה מתמשכת של החוב הציבורי במונחי תוצר. כתוצאה, המשק הישראלי 'התברג' כמשק מערבי מפותח. הצעירים שבינינו מקבלים אולי את מציאות החיים בישראל של היום כדבר מובן-מאליו, אבל המבוגרים זוכרים היטב את מציאות החיים שלפני תכנית הייצוב: את שיעורי מס ההכנסה הדרקוניים שיצרו עשרות "מקלטי מס" המופיעים עד היום בתלושי השכר הישראליים, את מס הנסיעות על הנוסעים לחו"ל, את מיגבלות רכישת המט"ח והוצאת כספים מהארץ, את המכסים הגבוהים על היבוא כדי להגן על תוצרת הארץ, את התמריצים הממשלתיים ליצוא ולהשקעות שחייבו את החקלאים והתעשיינים להיות סמוכים על שולחן הממשלה, את האשראי הממשלתי המוכוון (והקצוב) לענפי המשק, את העובדה שלא ניתן היה לקבל אשראי לרכישת דיור אלא במסגרת תוכניות הסיוע של משרד השיכון, ועוד. כל זה חלף מהעולם בזכות השקת מדיניות כלכלית חדשה, ליברלית,גם אם השינויים הוחלו בהדרגה ולא בשלמות. אבל זה לא היה חינם: המחיר הבולט של סיפור הצלחה זה הוא פתיחת פערים כלכליים בין סקטורים מצליחים לבין סקטורים כושלים; גידול של אי-השוויון הכלכלי בין חלקי האוכלוסייה.
ההעדפה לכלכלת שוק
הכלכלנים נוטים לקבל גידול של אי-שוויון כמחיר בלתי-נמנע של כלכלה חופשית המנוהלת על-ידי השווקים. בעיניהם, גידול אי-השוויון הוא מחיר מוצדק תמורת הגדלת העוגה הכוללת - התוצאה האופיינית של מדיניות ליברלית המשחררת את היוזמה הפרטית מכבלי הבירוקרטיה, מחוסר היעילות האופייני לסקטור הציבורי ומעיוותים שנוצרים על-ידי המיסוי. ואמנם, ה"נס" הכלכלי של ישראל הוא תוצאה ברורה (וצפוייה) של מדיניות ליברלית שהונהגה החל מ-1985 ושהזניקה את המשק הישראלי לגבהים חדשים. לכן הכלכלנים מאמינים שאין לוותר על עקרונות המדיניות הליברלית ולחזור לכלכלה מתוכננת ומנוהלת "מלמעלה". עם זאת, ערים להסתייגויות החברתיות שמעורר גידולו של אי-השוויון, הם מציעים מדיניות מיסוי פרוגרסיבית המחלקת את הנטל הציבורי בצורה 'צודקת-חברתית' ה'מתקנת' מעט את אי-השוויון שנוצר במהלך החופשי של פעולת השווקים.
הבעיות עם כלכלת שוק
תיאורטית, זה אמור היה להספיק: יכולנו ליהנות מפירותיה של המדיניות הליברלית תוך הנהגת מערכת מיסוי פרוגרסיבית הדואגת למצבן של שכבות מוחלשות. זו השיטה הנהוגה ברוב מדינות אירופה. היא גם מתאימה לרוח נביאי ישראל ("פרוס לרעב לחמך"). אלא שבעשורים האחרונים התרחשו כמה התפתחויות מטרידות שמאתגרות את המערכת הכלכלית:
1) תהליכי גלובליזציה נמרצים גרמו לשינויים מרחיקי-לכת במבנה הסחר העולמי ובמבנה המשק, שכתוצאה מהם ענפי-משק מסורתיים דועכים וענפי משק חדשים צומחים במהירות. הבעייה היא שכוח העבודה שנפלט מענפי המשק הדועכים איננו מתאים לצרכיהם של הענפים החדשים, ולכן כוח האדם שנפלט אינו ממשיך להשתתף בשוק העבודה;
2) השינויים המהירים שחלו במבנה המשק גרמו להתבדרות של הכנסות משקי הבית: ההכנסה הממוצעת אמנם גדלה משמעותית, אבל חלק ממשקי הבית נהנו ממנה במיוחד בעוד משקי בית אחרים סבלו מירידת הכנסתם. זה קורה בתוך ענפי משק, זה קורה בין ענפי משק, וזה קורה בין מקצועות. זו איננה תופעה ייחודית למשק הישראלי, כמובן;
3) תהליך ההפרטה המהיר של המשק בעשורים האחרונים יצר ריכוזי כוח מונופוליסטיים. גם זו איננה תופעה ייחודית למשק הישראלי: היא קרתה בכל המשקים הסוציאליסטיים שניסו לעבור במהירות לכלכלת שוק. ריכוזי כוח אלו מאפשרים לתאגידים לגדול, לצמצם את התחרות בתחומיהם, להגדיל את רווחיהם ולייקר את המחייה לציבור הרחב. כוחם מאפשר להם גם להפעיל לחץ על הרשות המחוקקת והרשות המבצעת ולהשיג לעצמם הטבות נוספות (תמיכות, הגנות, פטור ממיסוי).
חשוב לזכור שבעוד שתחרות קפיטליסטית יכולה להגדיל במידה מסויימת את אי-השוויון (כל אחד יקבל תמורה לפי תרומתו לרווח), ולכן דיפרנציאציה יכולה להתקבל כתוצאה מוצדקת, כדרך להבטיח יעילות ופיריון - המצב של תחרות מונופוליסטית איננו חלק אינטגרלי של קפיטליזם. להיפך: היא ניצול לרעה של ריכוז כוח להגדלה לא-מוצדקת של רווחים. כפי שאמר באחרונה הנשיא ביידן: "קפיטליזם ללא תחרות איננו קפיטליזם - זהו ניצול".
הבעייה עם העברה בין-דורית
שאלה מיוחדת לגבי קפיטליזם נוגעת לאפשרות להעברת העושר הנצבר מדור אחד לדור שני. העיקרון של תחרות חופשית תחת מטריית 'היד הנעלמה' מתבסס על כך שהפעולה של כל פרט להגדיל את הכנסתו גורמת לתועלת לחברה כולה. מדובר במשחק הוגן, כשהשחקנים מתייצבים ל"משחק" הכלכלי ומנסים להצטיין בו. אי-השוויון שנוצר הוא תמורה להצטיינות (ולכן בהכרח לתרומה לכלל). הבעייה היא עד כמה אמנם נשמר עיקרון זה של הוגנות כשתנאי הפתיחה של השחקנים השונים הם נבדלים, כי לחלק מהשחקנים יש רכוש התחלתי שהועבר לרשותם על-ידי הוריהם. אם הקפיטליזם בא לשנות את העולם הישן, האריסטוקרטי, שבו העושר (והפריווילגיות) הועברו מדור לדור, והציע במקומו עולם של הזדמנות שווה ותחרות חופשית והוגנת שבה כל פרט יכול לשפר את מצבו על-ידי הגדלת ערך התרומה שלו לכלל - עיקרון ההעברה הבין-דורית עלול לשמר מעמדות עשירים ומעמדות עניים, כשההכנסה נובעת מרכוש ואין לה קשר לתרומת הפרט לכלל. המשמעות של חברה כזו היא מוביליות חברתית מוגבלת או אי-שוויון בהזדמנויות. ראוי היה למדינה, לכן, לשקול העברה מתקנת של חלק מההון ההתחלתי משחקנים שזכו לקבל העברה בין-דורית לכאלו שלא זכו לכך.
שאלה חברתית
לאור עוצמת השינויים של העשורים האחרונים מתחדדת בישראל גם שאלה חברתית, עקרונית: עד לאיזו מידה אנחנו מוכנים לקבל אי-שוויון כלכלי, ועוד יותר מזה אי-שוויון מעמדי המועבר מדור לדור, בעיקר כשאנו חיים בחברה שאמונה על ערבות הדדית (המסורת היהודית) ושלכידות חברתית בה היא גם צורך ביטחוני (הציווי הביטחוני חל על כולם במידה שווה).
מסקנה
אם מקובל עלינו העיקרון הקפיטליסטי של תחרות חופשית, המעצימה את היוזמה הפרטית ומעניקה חופש כלכלי – עלינו לשמור עליו בהקפדה. במקביל, עלינו לנקוט באמצעים שיבטיחו הוגנות חברתית ובכך יבצרו אותו: עלינו להילחם בריכוזיות ובצבירת כוח מונופוליסטי על-ידי גופים גדולים, עלינו להנהיג מדיניות מיסוי פרוגרסיבית שתתקן את מידת אי-השוויון שנוצר במהלך הפעילות הכלכלית, עלינו לקיים 'רשת ביטחון' שתבטיח קיום נאות ומכובד לאוכלוסייה מוחלשת, ועלינו להגביל את ההשפעה של ההצלחה הכלכלית של דור אחד על גורל הדור הבא כדי להבטיח שוויון הזדמנויות ו'משחק הוגן' לכלל השחקנים.
