מדוע מונה הגנרל אייזנהאואר למפקד כוחות בעלות הברית בפלישה לאירופה?

 

טענה מוזרה

ברשימה שפרסם אסא ששון במוסף שוק ההון של דה-מרקר ב-14.6.2023 ושעניינה המניעים לבחירתו של עו"ד ספי זינגר ליו"ר חדש לרשות ני"ע, הוא נדרש לפרשה היסטורית מעניינת: השיקולים שהביאו לבחירתו של הגנרל דווייט אייזנהאואר למפקד העליון של כוחות בעלות-הברית באירופה לקראת הפלישה לצרפת בשנת 1944 ("מבצע אוברלורד").

ששון הביא את דבריו של פרופ' מיכאל הרסגור באחת מתוכניות הרדיו, ואני מביא את הציטוט כאן:

"שלושת המנהיגים של בעלות הברית (סטאלין, צ'רצ'יל ורוזוולט) התחבטו מי יפקד על הפלישה לנורמנדי. היה ברור להם שאם היא תצליח, אותו גנרל יזכה לתהילת עולם. לכן הם הקדישו זמן רב כדי למצוא את הפרופיל הכי מתאים לאותו גנרל. היו שלושה מועמדים לפיקוד הפלישה: ברנרד מונטגומרי הבריטי או האמריקאים דוויט אייזנהאואר וג'ורג' פטון. כולם גנרלים מעוטרים ובעלי ניסיון רב. אבל מה שהטריד את ראשי הממשלה הייתה השאלה אילו תכונות אופי נדרשות לאותו מפקד כך שהוא יהיה הכי מתאים כדי לפקד על אירוע כה מורכב ומסובך, שמחייב שילוב של מספר צבאות וארגוני לחימה. מונטגומרי היה נטוע עמוק בלחימה באפריקה אז השאירו אותו שם, ואילו לפטון, אחד הכוכבים והמפקדים הכי נערצים בצבא האמריקאי, היה פתיל מאוד קצר. לא בדיוק מתאים לניהול אירוע כה גדול. לבסוף הוחלט כי אייזנהאואר ייפקד על הפלישה, בעיקר בזכות התכונה המובילה שלו - אינטגרטור, כלומר בעל יכולת לתמרן, לנהל ולאפשר עבודה במשותף של כמה 'מנהלים' שונים, מלאומים שונים ובעלי תפיסת עולם צבאית שונה."

הציטוט מתוכנית הרדיו של מיכאל הרסגור בא אמנם להסביר (ואולי להצדיק) מה טעם מצא שר האוצר סמוטריץ' למנות עו"ד צעיר-יחסית וחסר-ניסיון (לכאורה) לרגולטור החשוב ביותר בתחום הכלכלי, אבל הסיפור על מינויו של אייזנהאואר תפס את תשומת-ליבי דווקא כחובב היסטוריה צבאית: הוא שונה לגמרי ממה שאני מכיר. והסיפור האמיתי הרבה יותר מעניין מהציטוט של פרופ' מיכאל הרסגור.

למתעניינים: קראו את הספר "Masters and Commanders" של ההיסטוריון Andrew Roberts

האם הגנרל מונטגומרי היה מועמד לפיקוד על כוחות בעלות הברית באירופה?

ההחלטה הסופית (היו הרבה דיונים – ראו בהמשך) לגבי בחירת מפקד עליון לכוחות בעלות הברית באירופה התקבלה כנראה בוועידת קהיר בדצמבר 1943, ולכן מוזרה טענתו של מיכאל הרסגור כאילו הגנרל הבריטי ברנרד מונטגומרי היה "נטוע עמוק בלחימה באפריקה, אז השאירו אותו שם". מונטגומרי זכה לתהילה במערכה בצפון אפריקה בניצחונו באל-עלמיין על "קורפוס אפריקה" של הגנרל הגרמני ארווין רומל. אלא שקרב זה התקיים כבר בסוף אוקטובר 1942. בחודש יולי 1943 כבר פיקד מונטגומרי על ארמיה בריטית בפלישה לסיציליה (הפלישה הייתה בפיקודו של גנרל אייזנהאואר), ובחודש ספטמבר 1943 כבר לחם על אדמת איטליה (שוב, מפקדו היה גנרל אייזנהאואר). לא עיסוק במשימות אחרות, ובטח שלא על אדמת אפריקה, הוא שמנע את מינויו של הגנרל מונטגומרי למפקד העליון של כוחות בעלות הברית באירופה: הוא עצמו השתתף בכיבוש צרפת כמפקד קבוצת הארמיות הבריטית (הכנף הצפונית של כוחות הברית), כפוף ישירות – כבעבר - לגנרל אייזנהאואר.

האם הגנרל פטון היה מועמד לפיקוד על כוחות בעלות הברית באירופה?

גם הטענה שהגנרל האמריקני ג'ורג' פטון היה מועמד לפיקוד על כוחות בעלות הברית באירופה איננה נראית לי סבירה. פטון היה מפקד גייס (קורפוס) אמריקני שנחת בצפון אפריקה באמצע 1942, במבצע שעליו פיקד הגנרל אייזנהאואר ("מבצע לפיד" (Torch)). שנה לאחר מכן (יולי 1943) פטון קיבל פיקוד על ארמיה במהלך הפלישה לסיציליה, שוב תחת פיקודו של אייזנהאואר. בגלל נסיבות הקשורות בעיקר לאופיו הבוטה הוא הסתבך משמעתית (לא עזר לו שהוא הביע חרטה בפומבי על מעשיו) והודח מתפקידו כמפקד ארמיה. הוא נותר לכן חסר-תפקיד בתוכנית הפלישה לחופי נורמנדי (יוני 1944).

אנקדוטה: האמריקנים ניצלו את המוניטין הצבאי שלו ומינו אותו למפקד קבוצת ארמיות רפאים שהתמקמה לכאורה בצפון האי הבריטי, כדי להטעות את הגרמנים לגבי מקום הנחיתה וכיוון המאמץ העיקרי של כוחות בעלות הברית. ההזדמנות נקרתה לפניו כמה חודשים מאוחר יותר, כשהגנרל עומר ברדלי, מפקד קבוצת הארמיות המרכזית (האמריקנית), ניאות במהלך הקרב על צרפת למסור לו פיקוד על אחת הארמיות שלו - הארמיה השלישית האמריקנית. בהמשך, הצלחותיו הצבאיות הבולטות כמפקד הארמיה הזו (בעיקר בחורף 1944/5, עת סייע לדיביזיה המוטסת ה-101 להיחלץ מכיתור גרמני בארדנים) אמנם הקנו לו תהילה כמצביא, אבל בשלב שבו אנו נמצאים – בחירת מפקד עליון לצבאות בעלות-הברית באירופה לקראת הפלישה הגדולה לצרפת, בסוף 1943 – הוא כלל לא היה מועמד.

מי היו המועמדים לפיקוד?

אז כיצד נבחר הגנרל אייזנהאואר למפקד העליון של כוחות בעלות הברית באירופה? האם הוא היה המועמד הטבעי? נראה שלא. שני גנרלים בכירים זיהו את ההזדמנות ההיסטורית וביקשו לעצמם את התפקיד: ראש המטה הכללי האימפריאלי הבריטי – הגנרל אלן ברוק, ורמטכ"ל הצבא האמריקני (לא היה אז בארה"ב עדיין תפקיד של ראש המטות המשולבים) – הגנרל ג'ורג' מרשל.

מועמדותו של גנרל ברוק

הגנרל הבריטי אלן ברוק היה ראש המטה האימפריאלי (CIGS) מאז דצמבר 1941, אז מונה על-ידי צ'רצ'יל. הוא נותר בתפקידו זה עד לאחר תום המלחמה (1946). הוא היה הקצין הבריטי הבכיר ביותר במהלך המלחמה. בקרבות הראשונים מול הצבא הגרמני הוא היה מפקד גייס (קורפוס) בחיל המשלוח הבריטי בצרפת (הגנרל מונטגומרי היה מפקד דיוויזיה תחת פיקודו). בעת הפינוי של דנקירק (מאי-יוני 1940) הוא הצליח לשכנע את ראש הממשלה החדש, צ'רצ'יל, שיש לפנות את כל הכוחות הבריטיים מצרפת כדי למנוע את השמדת רוב הצבא הבריטי. הוא מונה על-ידי צ'רצ'יל לאחראי לפינוי חיל המשלוח הבריטי (BEF). זה היה תפקיד השדה האחרון שלו: הוא לא השתתף עוד באף אחת מזירות המלחמה בתפקיד שדה. ב-1942, בהיותו רמטכ"ל, הוצע לו לפקד על כלל הכוחות הבריטיים בזירת הים התיכון, אבל הוא העריך שבאותו שלב חשוב היה יותר למאמץ המלחמתי שקצין ותיק ודעתן כמוהו ישרת כראש המטה האימפריאלי. בגלל השפעתו על המינויים הבכירים הוא תרם לכך שגנרל מונטגומרי, בן חסותו, ימונה למפקד הארמיה הבריטית השמינית במדבר המערבי, תפקיד שהקנה למונטגומרי תהילה ושימש לו קרש קפיצה בהמשך דרכו. במהלך 1943, כשתוכניות הפלישה של כוחות בעלות הברית לצפון אירופה כבר החלו להתגבש (תכנון הפלישה – "מבצע אוברלורד" – נמשך כשנה, מאמצע 1943), ברוק ביקש לפרוש מתפקידו כראש המטה הכללי כדי להתמנות למה שנראה בעיניו התפקיד הצבאי האולטימטיבי: מפקד עליון של כוח הפלישה הרב-לאומי למערב אירופה. לאכזבתו, זה לא קרה.

מדוע הפכה מועמדותו של אלן ברוק לבלתי סבירה?

לאחר פלישת הבזק של הצבא הגרמני לצרפת (מאי 1940) והכנעת מדינות מערב אירופה (צרפת, בלגיה, הולנד, דנמרק) נותרה בריטניה יחידה במערכה מול גרמניה ואיטליה. השלב הזה, של בדידותה של בריטניה במערכה מול גרמניה, נמשך כשנה, עד שגרמניה יצאה למתקפה על בריה"מ ("מבצע ברברוסה", יוני 1941). למרות שסייעה לבריטניה באספקה ובנשק, ארה"ב הצטרפה למלחמה רק בדצמבר 1941, לאחר ההתקפה היפנית בפרל הרבור והכרזת המלחמה מצד גרמניה.

למרות הצטרפותה לצד בריטניה, לארה"ב לא היה בסוף 1941 צבא בממדים שרלוונטיים למערכה היבשתית האדירה שהתנהלה באירופה: גודל הצבא היה כ-180 אלף חייל, והייתה לארה"ב דיביזיה יחידה כשירה (לשם המחשה: ההתקפה הגרמנית על בריה"מ ביוני 1941 נשענה על כ-180 דיוויזיות). לפיכך, ארה"ב החלה במאמץ כביר של גיוס כוח אדם, הכשרתו הצבאית ורתימת התעשייה האמריקנית לייצור נשק ותחמושת. בגלל חולשתו הזמנית של צבא ארה"ב, כל פלישה אפשרית של בעלות הברית לצרפת בשנים 1942 ו-1943 (והאמריקנים לחצו להקדים ככל האפשר את מועד הפלישה, וראו בצרפת יעד לנחיתה ימית שתוביל בדרך האפקטיבית ביותר להכרעת גרמניה) הייתה חייבת להיות מוגבלת בעוצמתה, ולהישען בעיקר על כוחו של הצבא הבריטי.

לבריטים היה אינטרס גיאו-פוליטי משלהם, לשמור על השליטה באגן הים התיכון, מה שהוביל ליוזמות כמו המלחמה על השליטה בצפון אפריקה, בכרתים ואח"כ הפלישה לסיציליה ולאיטליה. יוזמות אלו דרשו סיוע צבאי של ארה"ב, למרות שלזו לא היו אינטרסים בים התיכון (ארה"ב הייתה עסוקה במלחמה ביפן), וגרמו לבריטים להסס לגבי חשיבות הנחיתה בחופי צרפת. מועד הפלישה נדחה לכן בהדרגה לסוף האביב של 1944, כדי לאפשר לבעלות הברית לצבור עוצמה מספקת להכרעה. אלא שככל שחלף הזמן השתנה שיווי המשקל בין הכוחות הבריטיים לאמריקנים: אם בסוף 1942 יכלו האמריקנים "לתרום" לכוח הפלישה סד"כ יבשתי מוגבל וקיוו להובלה בריטית של הפלישה – בתחילת 1944 צבא הפלישה העצום שהצטבר על אדמת האי הבריטי היה בעיקרו אמריקני, שלא לדבר על אספקה וחימוש (המספנות האמריקניות "פלטו" אז אניית מטען חדשה כל 100 שעות). עוד בסוף 1943 עבר הסד"כ האמריקני את זה של האימפריה הבריטית כולה (כולל קנדה, אוסטרליה, הודו). במצב כזה לא היה זה עוד סביר לצפות שכוחות בעלות הברית יונהגו על-ידי מצביא בריטי. האפשרות הסבירה הייתה כעת שהמפקד העליון יהיה אמריקני. וכאן נכנס לתמונה הרמטכ"ל של צבא ארה"ב, גנרל ג'ורג' מרשל.

מועמדותו של גנרל ג'ורג' מרשל

הגנרל מרשל מונה לתפקיד רמטכ"ל צבא ארה"ב ב-1939, ביום שבו פלש צבא גרמניה לפולין. ארה"ב לא הייתה עדיין במצב מלחמה, והיא החזיקה בצבא יבשה קטן-יחסית, כמתיישב עם מדיניות הבדלנות האמריקנית המוצהרת. מרשל שימש כרמטכ"ל במהלך המלחמה כולה. בהכשרתו הצבאית הוא היה תמיד איש מטה – לא מפקד שדה. יכולתו הארגונית המצוינת אפשרה לו לנהל את תהליך ההתעצמות הגדול ביותר בתולדות ארה"ב. מצבא יבשה של כ-180 אלף חייל בפרוץ המלחמה (הגדלת הצבא החלה כבר עם כיבוש צרפת ב-1940) – הוא הגדיל את כוח האדם לכ-8 מיליון חייל ב-1943.

כשעלתה השאלה מי יפקד על צבאות בעלות הברית באירופה לקראת הפלישה – ללא ספק מינוי בעל משמעות סמלית-היסטורית - הייתה מועמדותו של מרשל טבעית: מקובל היה, גם על הבריטים, שהמפקד העליון של הפלישה יהיה אמריקני, ומרשל היה מנהיג טבעי שמנהיגותו עמדה מעל לכל ספק. מרשל גם היטיב להשתלט על שתי הזירות: הזירה האטלנטית, שבה המאמץ היה מול גרמניה, וזירת האוקיינוס השקט, שבה המאמץ היה מול יפן. הוא הצליח, בכוח סמכותו הטבעית, להתנהל מול מפקד כוחות הברית באוקיינוס השקט, הגנרל דגלאס מקארתור, שהיה מפקדו בעבר ורמטכ"ל הצבא שנים לפניו.

מרשל היה הכוח התכנוני שדחף לפלישה הצבאית בצרפת וגם תמך בהקדמתה ככל האפשר. יש לזכור שבמהלך 1943 נתגלעו חילוקי דעות בין בעלות הברית: בעוד שמרשל תמך במאמץ מרוכז, מוקדם ככל האפשר, שיתמקד בנחיתה ימית בחופי צרפת – צ'רצ'יל ואנשיו ניסו לקדם מאמץ שני, שישלים את כיבוש איטליה ויפעל במקביל בבלקן. חילוקי הדעות הגיעו לשיאם בוועידת קהיר בדצמבר 1943, כשהאמריקנים בראשות מרשל לחצו לדילול הכוחות באיטליה ולהעברתם לתעלה הבריטית, בעוד שהבריטים ביקשו אורכה ואפילו במחיר דחייה של מועד הפלישה לצרפת. הבריטים גם חששו מהכוונה האמריקנית למנות מפקד עליון לחזית הגרמנית כולה, שיפקד גם על הפלישה לצרפת וגם על המערכה באיטליה, והציעו להפריד בין התפקידים. פרץ משבר אמון בין נציגי בעלות הברית. תומך מפתיע בגישתו של הגנרל מרשל היה יוזף סטאלין, שבוועידת טהרן (סוף 1943) חיווה דעה פסקנית שעל כוחות בעלות הברית לרכז מאמץ בצרפת ולהימנע ממאמץ משני. סטאלין גם חיווה את דעתו שיש למנות מיידית מפקד עליון לכוחות בעלות הברית באירופה כצעד שיבטיח שהמאמץ אכן יצא לדרך במועד המתוכנן. לבסוף, הפשרה בין האמריקנים לבריטים הייתה שמפקד הפלישה לצרפת יהיה אמריקני, אבל לכוח הלוחם באיטליה ימונה מפקד בריטי. במקביל, האמריקנים החלו לדלל את כוחותיהם, לרבות צי ואווירייה, מאיטליה, ולהעביר אותם לתעלה הבריטית לקראת הפלישה לצרפת.

מועמדותו של גנרל ג'ורג' מרשל יורדת מעל הפרק

למרות שהוא היה המועמד הטבעי לפקד על כוחות בעלות הברית במהלך להכרעת גרמניה - מרשל לא התמנה לתפקיד. קיימות הערכות שונות לסיבות לכך (מרשל לא השאיר גרסה כתובה משלו). הנשיא רוזוולט אמנם הציע לו את התפקיד, אבל התלבט בעצמו לגבי הצעה זו: יועצים קרובים אמרו לו שמרשל חיוני לניהול המערכה הכוללת בשתי הזירות, ושאל לו לוותר עליו כרמטכ"ל. נראה שרוזוולט שאל את מרשל לדעתו, ומרשל השאיר את ההחלטה לרוזוולט. הנשיא החליט להותיר אותו בתפקידו כרמטכ"ל, וכך עברה הבחירה לגנרל אייזנהאואר. קיימת גם טענה שרוזוולט חשש שמינויו של אייזנהאואר לרמטכ"ל יביא לעימות סמכויות מתמשך עם מפקד הזירה האמריקנית באוקיינוס השקט, הגנרל דגלאס מקארתור, שהיה ותיק משמעותית מאייזנהאואר ומצביא עטור ניצחונות קרביים.

סוף דבר

בדיעבד, תפקיד מפקד כוחות בעלות הברית באירופה אכן היה תפקיד בעל משמעות פוליטית עצומה. דווייט אייזנהאואר הפך לדמות בינלאומית, התמנה אחרי המלחמה למפקד נאט"ו, וב-1953 זכה במרוץ לנשיאות ארה"ב. ייתכן שג'ורג' מרשל, לו היה מתמנה לתפקיד, היה מתמודד וזוכה בהמשך דרכו בנשיאות ארה"ב. אבל מרשל לא ירד מעל במת ההיסטוריה: הוא היה שר החוץ של ארה"ב בממשל טרומן ואבי התוכנית לשיקום אירופה שנקראת על שמו: "תוכנית מרשל". בהמשך היה גם שר ההגנה בממשל טרומן. ג'ורג' פטון נהרג בתאונת דרכים בגרמניה בסוף מלחמת העולם השנייה. אלן ברוק פרש מהצבא ועבר לתפקידים בכירים בשוק הפרטי. ברנרד מונטגומרי ניהל מלחמת גנרלים מפורסמת נגד הגנרלים אייזנהאואר ופטון, לאחר שדרישתו להתמנות כמפקד כוחות היבשה המשתתפים בפלישה לא נענתה והוא קיבל פיקוד "רק" על קבוצת הארמיות הבריטיות, והמשיך להטריד את הפיקוד בדרישותיו לקבל עדיפות באספקה ובסיוע אווירי על שאר הכוחות. אנקדוטה: כדי לפייס אותו דאג צ'רצ'יל להעלותו לדרגת פילדמרשל ובכך יצר בעיה שמונטגומרי היה בכיר ממפקדיו (הגנרלים מרשל ואייזנהאואר). כדי לפתור את התסבוכת הזו העניק הקונגרס האמריקני דרגה מקבילה (גנרל חמישה כוכבים) למרשל ולאייזנהאואר. לפניהם היה רק גנרל אחד בדרגה זו בצבא האמריקני: הגנרל ג'והן פרשינג.

גם אם המחאה תצליח: הצד הפסימי של התרחיש האופטימי

 

אנחנו כוססים ציפורניים נוכח האירועים הפוליטיים המתרחשים מידי-יום בישראל. אי-הוודאות לגבי ההתפתחויות הפוליטיות בשנים הקרובות, ובעיקר סביב השאלה אם "הרפורמה המשפטית" של ממשלת נתניהו אמנם תתבצע, גורמת לנו לחשוב שיש שתי חלופות ברורות: או שהרפורמה תעבור ואז המשק הישראלי "ירד מהמסילה", או שהמחאה תצליח לעצור את הרפורמה. המשמעות הכלכלית היא, לכאורה, נזקים כלכליים עמוקים (חלופה א'), או לחילופין שהמצב יחזור לקדמותו (חלופה ב'). אלא שגם אם המחאה תצליח לבלום את הרפורמה המשפטית – אני סבור שהנזק כבר נגרם. המצב הכלכלי לא יחזור לקדמותו גם אם הרפורמה המשפטית תיגנז.

האירועים הפוליטיים של המחצית הראשונה של 2023 כבר גרמו לשינויים שישפיעו על ההתפתחויות הכלכליות בשנה-שנתיים הקרובות. התדמית הנוצצת של ישראל כבר הועמה. העולם כבר נוכח שלמרות כל הכתרים שנקשרו לה מדובר בדמוקרטיה רופפת, חסרת מנגנונים מקובלים של בלמים ואיזונים, שעלולה להפוך לדיקטטורה במחי הצבעה יחידה בכנסת; ששלטון החוק המהולל של ישראל נמצא תחת איום מהותי מצד גורמים אינטרסנטיים שמוכנים להקריב את המערכת המשפטית תמורת הטבות מגזריות; שזכויות הפרט נתונות תחת איום מתמיד מצד גורמים לאומניים ודתיים; שהדרג הפוליטי לא יהסס לחסל את הדרג הבכיר של הסקטור הציבורי במאמץ להגדיל את חופש הפעולה שלו לפעול משיקולים פוליטיים טהורים (להבדיל משיקולים ממלכתיים). וכל השינויים הללו התרחשו כמעט כהרף-עין, במונחים היסטוריים.

חלק מהנזק הכלכלי כבר קרה, אם בגלוי ואם מאחורי הקלעים, והוא לא יימחק. השקל הישראלי איבד בחודשים האחרונים מיציבותו וגם כעשירית מערכו. זרם ההשקעות הזרות לישראל כבר נפגע (תדמיתה החיובית של ישראל בשוק ההון נפגעה בעקבות המהלכים הפוליטיים) והדבר ישפיע כנראה לרעה על שערו של השקל בשנים הקרובות. חברות בינלאומיות כבר החלו להוציא את פעילותן מישראל, מה שיפגע בעתיד בתקבולי המיסים. פיחות השקל כבר גרם להאצה של קצב האינפלציה.

איך תיראה 2023? גם אם המחאה תצליח למנוע את הרפורמה המשפטית ואת הפיכתה של ישראל לדיקטטורה-למעשה (כלומר: אנחנו נימצא בתרחיש האופטימי לעיל) - 2023 תהיה שנה של אינפלציה, של האטה כלכלית (לעומת התחזיות שנערכו בסוף 2022), של גירעון ממשלתי מוגדל (בגלל שילוב של הוצאות מוגדלות והכנסות נמוכות מהחזוי בתקציב), ושל הרעה היסטורית במאזן התשלומים. אין לדעת את עוצמת התהליכים (אל תלכו שולל אחר תחזיות משרד האוצר ובנק ישראל – אלו רק תרגילי-מחשבה שנדרשים לצורך הערכות המצב), שכן תגובות הציבור (בעיקר בשוק מט"ח) תהיינה קריטיות בקביעת ההתפתחויות.

עד כאן הדיון בהינתן התרחיש האופטימי. ומה אם הרפורמה המשפטית תתממש? אין טעם אפילו להתחיל לחשוב על ההשלכות הכלכליות. הן תהיינה כנראה מרחיקות לכת. אולי אפילו מחוץ למפה. 

רשימת אורח: על חוק הארנונה החדש - דוד בועז ודב מישור*

 

ועדת הכספים אישרה את חוק הארנונה שהוגש לה במסגרת חוק ההסדרים שמלווה את הצעת תקציב המדינה החדש. חוק ההסדרים - כשלעצמו חוק דרקוני ואנטי דמוקרטי - נולד כאמצעי חירום לפני 38 שנים בעת המשבר הכלכלי שישראל הייתה שרויה בו בשנת 1985. מאז, למרות שהמשק הישראלי ידע תקופות של שגשוג וצבירת רזרבות מט"ח עצומות - שרי האוצר לדורותיהם הקפידו לעשות שימוש אינטנסיבי בחוק ההסדרים כחלק אינטגרלי של התקציב. בחוק הארנונה החדש מבקשת הממשלה לבצע "צדק חלוקתי", כך שרשויות מקומיות חזקות, כאלו שיש להן אזורי תעשיה ומרכזי סחר שמניבים תקבולי ארנונה גבוהים - יעבירו נתח מתקבולי הארנונה שלהן לטובת רשויות חלשות, כאלו שאין להן אזורי תעשיה ומרכזי סחר.

משרד האוצר טרח לפרסם נוסחאות פרטניות של הסכומים שיועברו מדי שנה בין הרשויות. הדבר היחיד החסר במסמך האוצר הוא ההצדקה הכלכלית שיש למהלך כזה. אמנם, הגדלת הבנייה למגורים ברשויות החלשות היא מטרה ראויה, אך חוק הארנונה שמציעה הממשלה איננו כלי אפקטיבי להשגת מטרה זו:  כמוהו ככתיבת נוח בשבע שגיאות. קיימת מתודולוגיה מקובלת בכל הארצות המפותחות לשימוש בכלים פיסקליים כשממשלה רוצה לעודד גורמים מסוימים לנקוט בפעולה שיש בה חשיבות למדינה. ממשלות נוהגות לעודד התנהגות כלכלית בשני אמצעים: תקציב ומיסוי. בערוץ התקציבי, נהוג להבטיח מענקים או הלוואות כדי לעודד התנהגות רצויה כגון שימוש באנרגיה ירוקה, מיחזור פסולת ועוד. מעבר ליעד המרכזי של מימון הוצאות הממשלה, הטלת מיסים נועדה גם להשיג יעדים חברתיים כמו הקטנת אי-השוויון והתערבות להקטנת השפעות חיצוניות שליליות כמו מיסוי סיגריות ואלכוהול. הטלת היטלים על-ידי הממשלה או על-ידי גורמים מורשים אחרים איננה פעולת מיסוי, אלא דרך לגביית כיסוי לעלות השירות מהמשתמשים בו, כגון היטל השבחה, היטל ביוב, היטל פיתוח ועוד.    

במקרה של "חוק הארנונה" משתמשת הממשלה בפטנט ייחודי: היא מבקשת לעודד רשויות מקומיות "חלשות" להגדיל בנייה למגורים באמצעות מענקי עידוד שמקורם בתקבולי ארנונה מרשויות מקומיות אחרות. במלים אחרות: הממשלה מבקשת לקדם יעד כלכלי תוך הפקעה של כלי ניהול של השלטון המקומי ושימוש בכספי היטלים ייעודיים. מחר הממשלה עלולה לנקוט בפעולה דומה שבה יחרימו פיקדונות של חברות מסוימות למטרה הנראית "חיובית" בעיני הממשלה.

אם האוצר משוכנע שיש לעודד בנייה בתחומי רשויות מסוימות – ראוי שיעשה זאת דרך התקציב, כפוף להצגת ההצדקה למהלך זה, הצגת מבחני זכאות, שמירה על עיקרון האוניברסליות של הזכאים, הצגת יעילות המהלך המוצע ובעיקר – הצגת השלכות הרוחב של מהלך כזה על האוכלוסייה, התשתיות, צרכי תחבורה ועוד.

"הפטנט" של חוק מס הארנונה כחלק מחוק ההסדרים, מעלה כמה שאלות כמו אם הממשלה מעוניינת שהערים "החזקות" יקטינו את היתרי הבנייה למרכזי תעסוקה בתחומן, אם נלקחו בחשבון השלכות מהלך כזה על הצמיחה והתעסוקה, איך יגיבו למהלך כזה המשקיעים, איך יגיבו סוכנויות הדירוג, מה תהיה ההשלכה על גודלו של הגירעון התקציבי, ומכאן - מה תהיינה ההשלכות של צמצום הגירעון כמו למשל העלאת מיסים והנהגת קיצוצים תקציביים, פעולות שתפגענה בעיקר באוכלוסיות החלשות שלטובתן נחקק חוק הארנונה.

ואולי ישראל תצטרף לתחרות הבינלאומית למיסים אבסורדיים כפי שהם מופיעים בדברי הימים? ראו מקרים כמו מס על חלונות (1696), מס על זְקָנִים (1698), מס על קלפים (1710), מס על ידע (1815), מס על כובעים (1784) וכמובן - הסיפור של ש"י עגנון "על המיסים" שמתאר סדר חברתי על רקע של הנהגת מיסים על מקלות הליכה.

* דוד בועז היה הממונה על התקציבים במשרד האוצר ויועץ אסטרטגי לשר התקשורת. דב מישור כיהן כיועץ כלכלי לשרי האוצר שמעון פרס ויצחק מודעי וכמנכ"ל משרד התעשייה

רשימת אורח: החברה הישראלית צריכה לחשוב מחדש על כמה בחירות חברתיות-כלכליות - דוד בועז, דב מישור ודורון נחמני*

 

הטלטלות הפוליטיות של החודשים האחרונים מחייבות בחינה מחדש של מוסכמות שהיו נכונות בעבר אך אינן מתאימות עוד. בהמשך, מוצגים ארבעה נושאים כלכליים המתנהלים על בסיס החלטות מיושנות או מעוותות. נושאים אלו מועלים לדיון ציבורי כדי שייבחנו מחדש מנקודת ראות המשק והחברה בישראל.    

אזהרה: התחזית המדאיגה של הטווח הקצר 

נתחיל באזהרה: הדיון על תקציב המדינה לשנתיים הקרובות מתרחש בנקודת זמן בעייתית מבחינת היכולת האובייקטיבית להעריך את מצב המשק. ברקע כבר פועלים מספר תהליכים גלובליים שצפויים להשפיע לרעה על מצבה הכלכלי של ישראל בעתיד הקרוב. התהליכים האלה עדיין לא "נקלטו" על-ידי החיישנים העיקריים של המשק, אך הם שרירים וקיימים: הריבית במגמת עלייה תלולה מזה כשנה, חלה כבר האטה ברורה של צד הביקוש, ענפי ההי-טק בכל העולם עוברים זעזוע, שערי הבורסות בעולם ירדו כבר בשיעור משמעותי, ומלחמת אוקראינה הנמשכת כבר יותר משנה וצפויה כנראה להחריף בחודשים הקרובים מאיימת לייצר השלכות גלובליות שליליות. כל אלו מעלים חשש מפני השפעות חיצוניות שתפגענה במשק הישראלי בשנתיים הקרובות. קיימת לכן סתירה בין מזג האוויר הנאה שעדיין נשקף מחלוננו לבין מה שנקלט כבר ברדאר הכלכלי: אנחנו לא רואים את הסופה המתקרבת ולא מודעים לה. יש לכך השלכות לגבי הסיכוי שתתממשנה התחזיות הכלכליות שבבסיס התקציב. 

על ההשפעות החיצוניות יש להוסיף את ההשלכות הכלכליות השליליות של המשבר הפוליטי הפנימי שהחל בישראל בתחילת השנה, על רקע "הרפורמה המשפטית" המוצעת והתפרצות המחאה הציבורית נגדה. המשבר כבר גרם לנזק כלכלי למשק הישראלי, גם אם הנזק לא נקלט עדיין על-ידי החיישנים העיקריים. גם אם הממשלה תיסוג מתוכניתה המקורית לביצוע רפורמה משפטית -  תדמיתם הנוצצת של המשק הישראלי ושל ענפי ההי-טק המקומיים כבר נפגעה. נרשמה ירידה בהשקעות הזרות ונגרם כבר פיחות בשערו של השקל. להערכתנו, זוהי רק ההתחלה: הפיחות המצטבר של השקל איננו משקף עדיין את מה שעשוי להתרחש ככל שימשיכו להיפגע  ההשקעות מחו"ל וככל שיתקדרו השמיים; מדד המחירים לצרכן, למרות סימני האצה, טרם הגיב באופן מלא לפיחות השקל וללחצי ההתייקרויות (צד ההיצע) במשק; הירידה הזניחה של מדד מחירי הדירות עדיין איננה משקפת את המפנה הדרמטי שכבר מורגש בשוק הדירות מזה מספר חודשים. מגמות אלו עוד תתבהרנה, ככל הנראה, בחודשים הקרובים, בלי קשר להצלחת ההידברות בנושא הרפורמה המשפטית: התהליכים כבר החלו. 

לפיכך, התוכנית הכלכלית של הממשלה ותקציב המדינה שיאושר השבוע עשויים להתגלות כבלתי רלוונטיים משום שהם מתבססים על אומדנים ונתונים לא ריאליים, כאלו שאינם מבטאים את הסביבה הכלכלית שצפויה לשרור כאן בשנים 2024-2023. ההאטה הכלכלית עלולה לגרום לירידה חדה בתקבולי המיסים, לפיחות מהיר של השקל שיאיץ את קצב האינפלציה, וכתוצאה גם להמשך העלאת הריבית ע"י בנק ישראל. תחזית הגירעון האופטימית שהוצגה בתקציב המדינה החדש ככל הנראה לא תתממש, והגירעון צפוי להיות  גדול משמעותית. הדבר עלול לגרום למשבר תקציבי חריף שיתגלגל להעלאת מיסים, לקיצוץ נרחב בצד ההוצאות ולתחילתו של מיתון.  

 

חוק ההסדרים במשק   

חוק ההסדרים חוקק בשנת 1985 במסגרת חוקי ותקנות חירום של "התוכנית לייצוב המשק" כאשר המשק הישראלי עמד על סף תהום. תוכנית הייצוב כללה חוקי חירום וצעדים כלכליים נוספים כמו הכרזה, בסמכות בלעדית של שר האוצר, של "גוף נתמך". גופים ציבוריים רבים הוכרזו כ"גוף נתמך", ביניהם רשויות מקומיות, עמותות, אוניברסיטאות, מועצות הייצור וגופים ציבוריים רבים אחרים. משמעות ההכרזה הזו הייתה הטלה של שורה של מגבלות מנהליות על גופים אלו, ביניהן איסור מוחלט על לקיחת אשראי בנקאי אלא באישור האוצר. גזירה זו אמנם פסה מן העולם, אבל חוק ההסדרים - השרירותי, הבלתי דמוקרטי והבלתי סביר - ממשיך להתקיים כבר 38 שנים כאילו מצב החירום של 1985 נמשך עדיין. חוק ההסדרים משמש כל השנים הללו אמצעי קסם – סוג של קונץ-פטנט - לשינויי חקיקה, רפורמות מבניות ושינויים מנהליים וארגוניים אדירים, חלקם שגויים ומזיקים. כמעט כל השינויים שהוצעו בחוקי ההסדרים השונים אושרו באותו לילה שבו אושר חוק התקציב. כך, חוק ההסדרים, שהוצג בשעתו כאמצעי חירום זמני - עקף את כל ההליכים הקבועים בחוק ובכך שימש כלי לאכיפת דיקטטורה כלכלית. עם השנים הפך החוק למסורת מקודשת, עד כדי כך שכמעט כולם רואים בחוק זה כלי לגיטימי הנדרש לשם העברת תקציב המדינה.      

ההשלכות השליליות של חוק ההסדרים מתבטאות  בתחומים רבים ובעיקר בקרב גופי שלטון שהתקנאו במשרד האוצר על ה"פטור" שהוא קיבל מהליכי חקיקה ומנוהלי עבודה נורמטיביים. את השאיפה להתנהל ללא שקיפות ובאופן שעוקף נהלי עבודה בסיסיים ניתן לראות בקרב גופי שלטון רבים שאימצו לסגנון פעילותם אלמנטים של חוסר שקיפות, שרירותיות וזלזול בהסדרי שלטון נורמטיביים. הדבר פוגע בזכויות אדם ובזכויות הציבור הרחב, כפי שבא לאחרונה לידי ביטוי בניסיון ובשיטה לשנות את מערכת המשפט בישראל.   

תופעת הקצבאות   

קצבאות הילדים הן תולדה של ועדה ציבורית שהמלצותיה המקוריות סורסו ושובשו ללא הכר. ועדת בן שחר - ועדה ציבורית לבחינת רפורמה במערכת המיסים שמונתה בסוף 1974 על ידי שר האוצר יהושע רבינוביץ - המליצה על הנהגת רפורמה במערכת המס שהגיעה לסף קריסה עקב העיוותים הרבים שהיו בה. הוועדה המליצה על הנהגת כללי מס אוניברסליים על בסיס הוגן, צודק ופרוגרסיבי. ברם, לא היה בכוחם של הכללים האוניברסליים שהוצעו להשיג פרוגרסיביות מספקת לשכבות החלשות באוכלוסייה משום שהמיסוי הנמוך על יחידים בקרב אוכלוסייה זו מנע מהם מיצוי של זיכוי המס עבור ילדים, כפי שנהנו ממנו בעלי השכר הגבוה. הפתרון שהציעה  הוועדה היה תקצוב קצבאות לילדים באופן מנותק  מגובה ההכנסה.

ברבות הימים, לאורך  כמעט יובל שנים מאז שאומצו המלצות ועדת בן-שחר, נשחק דוח הוועדה ונעשה בו שימוש לרעה. הממשלה התעלמה מההצדקה הכלכלית ומההקשר של רפורמה במס והפכה את הקצבאות המתוקצבות לכר נרחב של תגמול  פוליטי בעיקר למגזר החרדי משיקולים קואליציוניים. תופעה זו התרחבה על פני זמן ונתנה הכשר ליצירת העדפות סקטוריאליות נוספות (כגון: יצירת קצבאות של יוצאי צבא) ולאחרונה גם לתוכניות חיסכון מתוקצבות לכל ילד. ההתייחסות לתקצוב הקצבאות ביחס למספר הילדים במשקי הבית ולא לרמת ההכנסה יצרה בפועל מדיניות ממשלתית של עידוד ילודה ותמיכה במגזר החרדי -  דבר שמעולם לא נבחן וממילא לא הומלץ. מתן קצבאות ללא מדיניות וללא כללים – יוצר השלכות מקרו-כלכליות שליליות, החל מהזנחה מתמשכת של מערכת החינוך, הרווחה והתשתיות ועד פגיעה עתידית במוטבים עצמם ובעתידה של החברה הישראלית. 

סיוע לרכישת דירה ראשונה  

כבר מימיה הראשונים, המדינה העמידה סיוע לחסרי-דיור לרכישת דירה ראשונה באמצעות תוכניות הסיוע של משרד השיכון. התפיסה המקובלת הייתה שעל המדינה לסייע למשקי בית להגיע לדיור בבעלות עצמית באמצעות הלוואות, מענקים ומענקים מותנים. תוכניות אלו לא עודכנו מזה שלושה עשורים, ולכן הנסיקה של מחירי הדירות בעשורים האחרונים רוקנה מִּתוֹכֶן את אפקטיביות תוכניות הסיוע הממשלתיות. 

כיום, המדינה מסייעת רק למקרי-קיצון ולרוכשי דירות בישובים שמעבר לקו הירוק: חסרי-דיור שרוכשים דירה ראשונה במרכז הארץ אינם מקבלים סיוע מהותי מהמדינה (למעט השתתפות בתוכניות הגרלה שהופעלו בשנים האחרונות) והם נאלצים להסתמך על הון עצמי ניכר ו/או על אשראי פרטי. אשראי זה מוגבל ל-75% מערך הדירה, והוא ניתן במחירי שוק, דבר שיוצר אפליה באופן רגרסיבי: ככל שיש למשק הבית מאפיינים סוציו-כלכליים נמוכים יותר – הוא נדרש לשלם ריבית גבוהה יותר (כי סיכון האשראי שלו גבוה יותר). כתוצאה, נוצרה הדרה מתמשכת של חלק ממשקי הבית משוק הדיור. יוצא ששוק הדיור משרת בעיקר את משקי הבית המבוססים, שמצליחים לרכוש דירות בזכות הכנסה גבוהה וסיוע משפחתי.  הריבית הנמוכה ששררה במשק בעשור וחצי האחרונים חיזקה את התופעה של רכישת דירות על-ידי העשירונים העליונים, והתוצאה הייתה גידול באי-השוויון, ירידה דרמטית בשיעור  משקי הבית המתגוררים בדירות שבבעלותם, וגידול במוטיבציה של צעירים להגר מישראל בגלל מצוקת דיור.  

התפתחויות אלו מצביעות על צורך בשיקום דחוף של מערכת הסיוע הממשלתית כך שתוכל לסייע למשקי-בית חסרי-דיור להגיע בפרק זמן סביר לבעלות על דירות מגורים. גובה הסיוע הממשלתי צריך להתעדכן בהתאם למחירי הדירות כיום, ועליו להציע מסלולי תמיכה משולבים באשראי ומענקים. מדיניות כזו תתיישב עם עיקרון הערבות ההדדית של החברה בישראל, תחזק את המרקם החברתי ותצמצם את הנטייה של צעירים להגר מישראל בגלל מצוקת דיור.  

מודל "צבא העם" 

הנחיתות הדמוגרפית של ישראל מול שכנותיה גרמה בשעתו לדוד בן גוריון לגבש את מודל "צבא העם" שיאפשר לקיים צבא בסדר גודל העונה על צרכי הביטחון מבלי לוותר על הצורך לספק למשק את כוח העבודה הנדרש לקידום צמיחה ותעסוקה. המודל שאומץ התבסס על צבא סדיר קטן-יחסית העונה על צרכי הביטחון השוטף וצרכי האימונים, וצבא מילואים גדול יחסית, שאנשיו יתגייסו לצבא בעתות מלחמה.

השחיקה במודל "צבא העם" בולטת בעיקר לאור העובדה שחלק ניכר מהאוכלוסייה איננו "משתתף במשחק". רוב המגזר החרדי בישראל איננו משתתף בנטל הביטחוני, לא בשירות החובה ולא בשירות המילואים. הפטור הטוטלי שעומד לקבל תוקף חוקי מכוח ההסכם הקואליציוני עלול לגרום לכך שחלק משמעותי מהאוכלוסייה יהיה פטור לחלוטין משירות הביטחון ותחושת השוויון בנטל תתערער בחברה הישראלית.

מודל "צבא העם" לא יוכל לשרוד מציאות כזו. סביר להניח שמשרתי המילואים לא יסכימו להמשיך לשרת ותתחזק הנטייה של משרתי החובה שלא לשרת שירות צבאי מלא. הפגיעה עלולה להיות משמעותית יותר במערך הקרבי, ולכן היא עשויה לפגוע בביטחון המדינה. קיים לכאורה פתרון ביניים למצב זה: ביטול שירות החובה והחלפת מודל  צבא העם במודל של צבא מקצועי, שכיר. אלא שפתרון כזה יגרום לניתוק הקשר בין כלל האוכלוסייה לבין צרכי הביטחון, ולהתרופפות הסולידריות ותחושת הערבות ההדדית שאפיינו את החברה הישראלית לאורך שנות הישוב. אין ספק שמודל צבא העם מתאים למדינת ישראל גם כיום, גם אם נדרשים בו שינויים מסוימים, וראוי שהממשלה תימנע ממהלכים שיפגעו במודל זה באופן בלתי הפיך, פגיעה שהשלכותיה תהיינה קשות ובלתי הפיכות – בטווח הבינוני והארוך. 

* רשימה זו הופיעה לפני מספר ימים (בשינויי עריכה) בעיתון "גלובס" (ראו כאן). דוד בועז היה הממונה על התקציבים במשרד האוצר ויועץ אסטרטגי לשר התקשורת. דב מישור כיהן כיועץ כלכלי לשרי האוצר שמעון פרס ויצחק מודעי וכמנכ"ל משרד התעשייה

השאלה החשובה כיום איננה אם סמוטריץ' יהיה שר אוצר טוב

 

האם בצלאל סמוטריץ' מסוגל לצמוח ולהתפתח כך שימלא את החליפה של שר אוצר? האם איתמר בן-גביר יכול להשתלט על תפקיד של שר לביטחון לאומי? ההתעסקות הקנטרנית שלנו בשאלות הרכילותיות הללו היא היגררות ילדותית אחרי זוטות והסחת הדעת מהשאלות החשובות. יש לנו מדינה אמיתית שיש לה דילמות אמיתיות ואתגרים עצומים. מהתעסקות בפרסונות ובטריוויה ומלעג מתנשא לכשלים קטנים - לא ניבנה.

יש לנו דילמה ביטחונית מהותית. למרות הזיותינו הלאומניות, שהיו אולי נסלחות ואפילו מלכדות בשנים הראשונות של ישראל הצעירה, מבחינה מדינית אנחנו בסה"כ שלוחה קדמית מתוחזקת של ארה"ב – לא ציר חשוב במקבילית הכוחות הבינלאומית. אנחנו מוקפים מדינות בעייתיות ולא דמוקרטיות, ואין לנו קיום עצמאי מובטח במזרח התיכון ללא החסות המדינית-ביטחונית האמריקנית. היזכרו ב"מבצע סיני" (1956) שבו נשענו על ברית צבאית עם בריטניה וצרפת לצורך כיבוש סיני ורצועת עזה, וב-"מלחמת יום הכיפורים" (1973) שבה נבנינו מרכבת אווירית אמריקנית שסיפקה לנו מנות תחמושת כמעט יומיות. חישבו על כך שהסיוע הצבאי האמריקני המצטבר לישראל מתקרב כבר ל-200 מיליארד דולר. זה אומר שלמרות שאנחנו בעלי-ברית של ארה"ב – היא יכולה להתקיים גם בלעדינו; אנחנו – אפילו לא שנה. זה אומר שלמרות שיש לנו ברית צבאית לכאורה-יציבה עם ארה"ב – עלינו לטפח אותה, לנהל את צעדינו בזהירות ובתיאום מרבי עם ידידינו-מגינינו: לחפש דרכים לבריתות מדיניות במרחב הקרוב, להימנע ממלחמות מיותרות (בעיקר מלחמות-דת, או כאלו שבהן איננו תורמים לאינטרסים האמריקניים), ולסיים בהקדם האפשרי את פרשת הכיבוש והשליטה במיליוני הפלסטינים. הקיפאון בפתרון הסכסוך והדחיפה הפנימית המתמדת לסיפוח השטחים, ועוד באמתלה של "זכות היסטורית" - הם סיכון אמיתי להמשך קיומה של ישראל.

יש לנו בעיה כלכלית מהותית. פריחתו המדהימה של המשק הישראלי בעשורים האחרונים אינה משקפת הצלחה של מדיניות תעשייתית, פריצה של היצוא החקלאי או גילוי מחצבים נדירים שיפטרו אותנו מהצורך לעבוד לפרנסתנו – הפריחה היא תוצאה של מהפכה קיברנטית שישראל ניצלה, והיא קשורה לכלכלת-ידע ואולי גם להתפתחות מהירה ומתבקשת של התעשיות הביטחוניות. זה איפשר לישראל לסגור את הפער הכלכלי למדינות המערב: לפתע, אנחנו מדינה מפותחת ועשירה. אבל יש תנאים להצלחה כזו: מדיניות כלכלית ליברלית התומכת בהקצאת משאבים על-ידי השוק, ניהול מקרו-כלכלי ממושמע ואחראי שמבטיח אקלים תומך של יציבות, השקעה ממשלתית נמרצת בתשתיות התומכות בהתפתחות המשק הפרטי, השקעות ממשלתיות מדרבנות המתעדפות פיתוח טכנולוגי והכשרה מדעית של כוח האדם במשק, ופתיחות לשוקי העולם שתאפשר זרימת הון חופשית אל ומחוץ לישראל. אי-עמידה בתנאים הללו, לרבות שמירה על שלטון החוק כערובה להבטחת קניין רוחני – עלולים לפגוע בהמשך התהליך. זה אומר אחריות כלכלית – לא הרפתקנות ופופוליזם.

יש לנו בעיה חברתית מהותית. הפריחה הכלכלית המדהימה של העשורים האחרונים איננה מקיפה את כל חלקי החברה הישראלית, והיא גורמת ליצירת פערים כלכליים הולכים ומתרחבים בין אותן שכבות אוכלוסייה הנישאות על גלי הגיאות לבין שכבות מוחלשות שנותרות מאחור. התקוות האופטימיות ש"חילחול" אוטומטי של השפע שייווצר יביא בעקיפין לשיתוף רוב האוכלוסייה - לא התממשו. זה עלול לפלג את החברה הישראלית ויוצר פוטנציאל למתחים בין קבוצות אוכלוסייה על רקע התגברות אי-שוויון. זה מסכן את לכידותה של החברה בישראל ואת יציבותה הפוליטית. זהו איום שמתממש בגלל הנוהג של גורמים פוליטיים להפוך את המתחים החברתיים למקור אנרגיה פוליטי עבורם על-ידי סכסוך ושיסוי. זה אומר שישראל הייתה צריכה ללוות את הפריחה הכלכלית במדיניות חברתית מתאימה ואפקטיבית שתשתף את רוב האוכלוסייה בפירות הצמיחה, תבטיח רשת ביטחון לאוכלוסייה שנפלטת משוק העבודה בגלל השפעות המהפכה הטכנולוגית, תצמצם את אי-השוויון הכלכלי, ובעיקר - תבטיח שוויון הזדמנויות לבני הדור הצעיר.

יש לנו בעיה דמוגרפית מהותית. שיעורי ילודה גבוהים בחברה החרדית - חברה שבחרה שלא להשתלב במלואה בשוק העבודה ובנשיאת הנטל הביטחוני – עלולים להביא לכך שהצמיחה הכלכלית תואט ולא תספיק עוד כדי להבטיח את המשך העלייה של רמת החיים. חקיקת חוקים המנציחים את הפטור של צעירים חרדים משירות הביטחון והבטחת תנאי קיום לקבוצת אוכלוסייה זו במנותק מתרומתה לכלכלה הם נוסחה לשיסוע החברה בישראל ולכישלון של כלכלת ישראל.

יש לנו בעיה דמוקרטית מהותית. מסיבות היסטוריות, משטר מדינת ישראל הוא יצירה שבנייתה לא הושלמה. כתוצאה, הדמוקרטיה הישראלית פריכה, בהעדר חוקה ובהעדר הפרדה אמיתית בין רשויות השלטון ואיזון ביניהן. זה אמנם איננו מידע חדש לרובנו, אבל הניסיון הבוטה של ממשלת החורבן לבצע הפיכה משטרית מכוונת בעילה של "רפורמה משפטית" שתחזק לכאורה את ה"משילות" הוכיח לנו שהמערכת הדמוקרטית של ישראל היא חסרת-הגנה מפני תקיפה פוליטית ושעלינו לדאוג מיידית לחיזוק המשטר הדמוקרטי בישראל כך שלא יהיה בסיכון מתמיד בשל משבי-רוח פוליטיים מתחלפים. הרפורמה המשפטית הייתה צריכה לנוע בכיוון הפוך לזה שבו היא נעה.

יש לנו בעיה מהותית בנושא יחסי דת-מדינה. ההתחמקות הפוליטית מקיבוע חוקתי של מערכת היחסים בנושאי דת ומדינה בתחילת דרכה של ישראל גרמה לכך שתחת מסווה מטעה של "סטטוס-קוו" מתקיימים תהליכים מתמשכים של הדתה, כשהמדינה נסוגה והולכת ומותירה את הקרקע פנויה להשתלטות של מוסדות הדת על חיי היומיום. כל זה קורה כשמדובר בזרם יחיד של היהדות – הזרם האורתודוקסי – שנטל לעצמו משום-מה מונופול (מקומי – רק בישראל) על היהדות בחסות המדינה. זרם זה מיוצג בעוצמת-יתר בממשלת החורבן בגלל בידודו הפוליטי המתגבר של נתניהו, והוא מנסה אפילו להכתיב למדינה כיוונים מדיניים שנגזרים לכאורה מתורת ישראל ואינם נתונים עוד להכרעה מדינית.

יש לנו בעיה מהותית ומחמירה בתחום איכות השלטון. כדי לשפר את אחיזתו של הדרג הפוליטי בשלטון בישראל ולאפשר לו לפעול בחופשיות (שוב, תחת הכותרת השקרית "משילות"), נעשה מאמץ לסרס את הדרג המקצועי של השירות המקצועי (Civil Service). הביטוי המעשי הוא החלפת מנהלים במקורבים, הגדרת משרות מקצועיות כ-"משרות אמון", והתייחסות לדרג הציבורי הבכיר כאל "פקידים" שתפקידם מתמצה בביצוע הוראות – להבדיל מ"מנהיגים" שלכאורה נבחרו לתפקידם דמוקרטית על-ידי "העם". בתהליך זה, יותר ויותר משרות שמחייבות כישורים מקצועיים גבוהים "נמכרות" כאתנן פוליטי למקורבים. מריטוקרטיה מוקרבת לטובת צבירת כוח על-ידי הדרג הפוליטי. בדרך מאבדת ישראל שכבת ניהול מקצועית הנאמנה לטובת הציבור ומסוגלת להתמודד עם אתגרי תכנון מדינתי ארוך-טווח וניהול מערכות ציבוריות מורכבות, וממלאת את השורות במקום זאת בנושאי-משרות מעוטי-כישורים שנאמנותם היא אישית לממנים אותם. הניסיון לסלק את "שומרי הסף" הוא אקורד נוסף של מהלך זה להעצמת כוחו של הדרג הפוליטי, בתואנה מגוחכת "לא נבחרתם".

*     *     *     *

השאלה איננה, אם כך, אם בצלאל סמוטריץ' יהיה שר אוצר טוב, ולא אם איתמר בן-גביר יצליח להשתלט על מנגנוני הביטחון הלאומי. השאלה היא מה תהיה תוצאת ההתקפה הפוליטית על משטר מדינת ישראל, אם ישראל תצליח להדוף את ההתקפה ולהתמודד בהמשך עם אתגריה האמיתיים בצורה דמוקרטית. למרות ההפגנות הסוחפות של תנועות המחאה אין תשובה ברורה לשאלה זו, כיצד מדינת ישראל תתעשת ותיערך נכונה להתמודדות עם שאלות היסוד. חלקים גדולים מהאוכלוסייה עדיין משוכנעים שישראל היא מעצמה צבאית שיש בכוחה להפעיל כוח צבאי עצמאית להשגת מטרות מדיניות, שיש לנו זכות אבות בלתי ניתנת לערעור על שטחי יהודה ושומרון, שצה"ל יכול להבטיח ביטחון לישראל גם לאחר ויתור על עיקרון "צבא העם" והנהגת צבא מקצועי שכיר, שהדרג הניהולי הבכיר במגזר הציבורי יכול להיות מוחלף בידי שליחיו הממונים של הדרג הפוליטי בלא שייגרם נזק נורא לאיכות השלטון, ושהדמוקרטיה בישראל תישמר גם לאחר שהרשות השופטת תנוון ותמוזג אל תוך הרשות היחידה, זו הקואליציונית. כל זאת, כשרוב הדרג הפוליטי של ישראל איננו ברמה האנושית הנדרשת אובייקטיבית כדי לעסוק בניהול ענייני המדינה – זה בולט לא רק בקרב מנהיגי הליכוד אלא לרוחב הכנסת והעסקונה הפוליטית. זה אומר שהאתגר האמיתי העומד בפני מדינת ישראל הוא מורכב יותר ממה שנראה לעין, והוא לא יטופל על-ידי היטפלות למנהיג זה או אחר או החלפתו במועמד פוליטי אחר.

מחירי הדירות החלו לרדת - כמה הערות לגבי המצב

 

מדד מחירי הדירות שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה החל לרדת – כך עולה מהנתון שפרסמה הלמ"ס החודש. להלן כמה אמירות בעקבות הודעת הלמ"ס:

• 1.        יש אנשים שמייחסים חשיבות לעיתוי המפנה, ולכן חשוב להדגיש שתיזמון המפנה איננו משמעותי: מחירי הדירות לא החלו לרדת בחודש מרץ אלא כנראה כמה חודשים קודם לכן. בגלל המתודולוגיה שבעזרתה מודדת הלמ"ס את השינוי במחירי הדירות, הירידה נרשמה רק במרץ. בפועל, אינדיקטורים משוק הדיור מראים שהביקוש לרכישת דירות (ואיתו מספר העסקאות בפועל) החלו לרדת כבר לפני מספר חודשים. תגובת המחירים (הנחות היזמים על מחירי דירות חדשות, הפחתות המחירים יחסית למחיר המבוקש במקרה של דירות יד-שנייה) החלו כבר לפני מספר חודשים, גם אם בפיגור מסוים אחר תפנית הביקוש.
• 2.        ירידת מחירי הדירות איננה מעידה על הצלחת מדיניות כלכלית שננקטה בישראל לאורך שני עשורים (והיה אפילו ניסיון מגוחך של שר האוצר סמוטריץ' ליטול קרדיט להיפוך המגמה לממשלה הנוכחית שכביכול "הצליחה" לעצור את עליית המחירים בתוך זמן קצר), אלא תוצאה של עליית הריבית בשנה האחרונה. עליית הריבית התרחשה ברוב משקי המערב במחצית השנייה של 2022, כשהבנקים המרכזיים החלו להעלות את הריבית המוניטרית בתגובה לנתונים מדאיגים על התעוררות האינפלציה. בנק ישראל איננו יכול לנהל מדיניות מוניטרית בלתי-תלויה נוכח מהלך בינלאומי מתואם של העלאות ריבית (זה עלול להביא לתנועות הון ספקולטיביות שיטלטלו את שער החליפין של השקל), והוא הצטרף למגמה הכללית.
• 3.        העלאת הריבית המוניטרית, כשלעצמה, איננה צריכה להשפיע ישירות על שוק האשראי לדיור (הריבית על משכנתאות) ולכן גם לא על הביקוש לרכישת דיור: האשראי לדיור הוא ארוך-טווח באופיו ובחלק מהמדינות הוא נשען על שיעורי ריבית של הטווח הארוך. בישראל, להבדיל, הריבית המוניטרית הנמוכה בעשורים האחרונים פיתתה את הלווים ליטול הלוואות בריבית משתנה הנשענת על הריבית המוניטרית (הלוואות המכונות בישראל "מבוססות ריבית פריים"), ולכן לכל החלטת ריבית של בנק ישראל (והבנק המרכזי קובע רק את הריבית המוניטרית) יש השפעה ישירה ומיידית על מחירי המשכנתאות, לרבות הלוואות שניתנו בעבר.
• 4.        שינויים מחזוריים של מחירי הדירות הם תופעה בעייתית, אבל מחויבת-מציאות: בכל העולם, מחזורי עסקים כלכליים מתורגמים גם לשוק הדיור. ההכרה בכך שמחזורים אלו הם בעייתיים (בעיקר כי הם נוטים לתנודות-יתר ולמשברים ("בועות"), וכי הם עלולים ליצור לחצים ציבוריים על ממשלות ובכך להביא לאי-יציבות פוליטית) גורמת לתובנה שעל הממשלה לנסות לשכך את מחזורי הדיור באמצעות צעדים אנטי-מחזוריים. כך, על הממשלה לעודד בנייה בתקופות שפל מצד הביקוש ולרסן פעילות ספקולטיבית מצד הביקוש בתקופות גאות.
• 5.        ירידת מחירי הדירות של 2023 היא אירוע שיש לו פוטנציאל להתפתח לממדים משמעותיים. אנחנו נמצאים לאחר גל ארוך של עליית מחירים שנמשך כעשור וחצי וגרם להכפלת מחירי הדירות, וייתכן שמה שצפוי לנו אינו רק עצירה או תיקון טכני זעיר אלא ירידה משמעותית ומתמשכת של מחירי הדירות. אינני יודע. הדיבורים של גורמים בשוק הדיור על כך שהתופעה לא תימשך לאורך זמן כי הבנק המרכזי יפחית בשלב כלשהו את הריבית המוניטרית – אין להם על מה להסתמך ואני חושש שלא מדובר בהערכה מקצועית תמימה אלא בניסיון לשדל משקי בית שלא להירתע משוק הדיור.
• 6.        הסביבה המקרו-כלכלית מעורפלת. זה נכון בכל העולם, על רקע הסכסוך הצבאי המתמשך באוקראינה, המתיחות המתגברת בין מעצמות-העל ארה"ב וסין, והמשבר המעמיק במגזר ההי-טק. אם נוסיף על כך את האירועים הדרמטיים המתרחשים בישראל בעטיה של היוזמה לרפורמה משפטית – אנו מקבלים רמה גבוהה של אי-ודאות שעלולה להשפיע על החלטות משקי הבית לרכוש דירות במצב הנוכחי וליטול על עצמם התחייבויות פיננסיות ארוכות-טווח. ניבוי, במצב כזה, הוא אמנם הכרחי – אבל על אחריותכם: אל תחפשו עצות ותחזיות בתקשורת. דווקא אולי בגלל שיש הרבה כאלה.
• 7.        כשלעצמה, ירידת מחירי דיור איננה דרמה. היפוך המגמה של מחירי הדירות הוא בעל חשיבות בעיקר מבחינת השפעתו על תודעת הציבור. לאור העלייה המתמשכת של מחירי הדירות בעשור וחצי האחרונים התחזקה אמונה בקרב הציבור שמחירי דירות תמיד עולים. המשמעות המעשית של אמונה זו הייתה שתמיד כדאי להשקיע בדיור. אמונה זו עלולה להיפגע, בעיקר ככל שירידת מחירי הדירות תתמשך ותתעצם. במצב כזה, לא רק שלא יגיעו משקיעים חדשים לשוק הדיור אלא שמשקיעים ותיקים עשויים להחליט לצמצם את השקעותיהם בנדל"ן. המשמעות היא עלייה של ההיצע, וההשפעה עשויה להיות לחץ נוסף לירידת מחירי דירות. המצב הוא שציפיות הציבור מובילות את השוק, ולכן היפוך המגמה עלול להיות אירוע משמעותי.
• 8.        ציפיות שמחירי הדירות ימשיכו לרדת בתקופה הקרובה עלולות לגרום למשבר בענף הבנייה. כשהקונים הפוטנציאליים נעלמים, וחלקם מהססים או מתאמצים לנצל את המצב להוזלת מחירי הדירות – היזמים יצטרכו להאט את קצב הבנייה, לבחור אסטרטגיה מתאימה למכירת דירות מהמלאי הקיים, ולנהל את המחרת הדירות כדי למזער נזקים. הבנקים יצטרכו לעצור את האשראי ליזמים ולהדק את הפיקוח כדי למנוע קריסה של יזמים. יש לקוות שתהליך העצירה הענפי יתנהל עם מינימום קריסות פיננסיות, אבל יש לזכור שחלק מהיזמים רכשו קרקעות במחירים גבוהים ששיקפו ציפיות להמשך עליית מחירי דירות וקיימת שאלה אם יש ביכולתם לספוג את ההפסדים הנובעים מנפילת מחירי הקרקעות.
• 9.        תפקידו של בנק ישראל הוא לנהל מדיניות מוניטרית שתבטיח יציבות מחירים ויציבות כלכלית במשק הישראלי. היו תקופות שזו הייתה משימה יחסית-קלה. נראה לי שהתקופה הקרובה לא תהיה כזו: אי-ודאות בינלאומית, סכסוכים בינלאומיים, אינפלציה עולמית, ועכשיו גם טלטלה פוליטית בישראל שעלולות להיות לה השלכות קשות. בנק ישראל יצטרך להפעיל אנטנות נוספות, להגביר את העירנות, לבצע יותר הערכות מצב ולקבל החלטות, וכל זאת אולי גם באקלים תקשורתי ופוליטי עוין. על כל אלו עלול להתווסף מטרד נוסף: תגובה תקשורתית ערנית במיוחד לכל העלאת ריבית בגלל ההשפעה על ריבית המשכנתאות. זוהי הטרדה מיותרת ומוגזמת: אף אחד לא הכריח את הלווים ליטול הלוואות במסלול ריבית הפריים, והם יכולים בכל עת לשנות מסלול ולעבור להלוואות בריבית קבועה. צליבת בנק ישראל בשל ריבית המשכנתאות לכן איננה הגיונית והיא עלולה להוסיף אילוץ מיותר שיפריע לבנק המרכזי לנהל מדיניות מוניטרית נכונה.
• 10.     שינויי הריבית המוניטרית והעלייה הנגזרת של התשלום החודשי יצרו לגבי חלק מהלווים קשיי נזילות (קשיים לעמוד בתשלומי המשכנתא השוטפים). חלק מהם ייטיבו לעשות אם יבצעו הערכה מחדש של מצבם לאור הריבית ויקבלו החלטות לגבי מיחזור הלוואת המשכנתא והחלפתה בתמהיל שמתאים יותר למצבם ולמצב הריבית. זהו מהלך מתבקש, והעובדה שהבנקים מדווחים על ירידה דרסטית בפעילות העמדת הלוואות חדשות לאור ירידת היקף העסקאות מהווה אולי הזדמנות ללווים למצוא אוזן קשבת בבנקים ולבצע את המיחזור בצורה שתשפר את מצבם התזרימי.

ישראל מתקרבת למשבר

 

במהלך החודש הקרוב תיפול הכרעה שעשויה להיות גורלית לקביעת אופייה של מדינת ישראל. עד לפתיחת כנס הקיץ של הכנסת (2/5) אמורים צוותי המשא-ומתן המתקיים בבית הנשיא להגיע לאחת משתי תוצאות: הסכמה לגבי תכולת הרפורמה משפטית, או אי-הסכמה ואז הממשלה כנראה תמשיך ביוזמת החקיקה שבה החלה בתחילת חודש ינואר. אינני יודע מהו הסיכוי שתושג הסכמה בבית הנשיא. נשמעות אמנם הכרזות לוחמניות משני הצדדים, אבל ייתכן שמדובר בטקטיקה של ניהול משא-ומתן, בשליחת איומים מתמרנים לצד השני ומסרים מרצים לתומכים. לא מדובר בעוד משא-ומתן בין הגושים הפוליטיים; ייתכן שאנחנו נמצאים הפעם בצומת היסטורית: השלמת הרפורמה שהוצעה על-ידי לוין עלולה לגרום לכך שמדינת ישראל כפי שהכרנו אותה – מדינה יהודית ודמוקרטית - תחדל להתקיים. זה יתחיל במשבר חוקתי בשל עימות גלוי בין הרשויות. זו דרך שאיננה משורטטת במפה שבידנו: איננו יודעים לאן זה יתפתח.

אם ההידברות בבית הנשיא תיכשל, לא בטוח שתימצא דרך אחרת להגיע להסכמה. לא ברור גם כיצד תיראה הכנעה של אחד מהצדדים בידי הצד האחר ומה תהיינה השלכותיה של הכנעה. לכן, לכל האנשים המשתתפים כרגע בפסטיבל השנאה ההדדית והטחת ההאשמות במחנה האחר ומלהיבים את עצמם לקראת אפשרות פריצתה של מלחמת אזרחים – אני מציע לשקול שצודקים ככל שיהיו, הם שותפים מרצון לאקט שיכול להביא להתאבדות מדינתית. ישנה אפשרות שהמדינה שבה חיינו עד כה לא תתקיים עוד.

מה עומד על הפרק ביוזמה הממשלתית לרפורמה משפטית? אסור להיתפס לפרטים (יש כנראה למעלה מ-150 הצעות חוק על הפרק) אלא להתמקד בכוונה העקרונית: לצמצם את יכולתה של הרשות השופטת להגביל את כוחה של הקואליציה לשנות את המציאות החקיקתית, ובכך לאפשר לממשלה להפעיל מדיניות כרצונה (מושג הקרוי בידי דוברי הימין 'משילות'). בהינתן המטרה הכוללת של היוזמה, מיותר להיתפס לוויכוחים נקודתיים על חוק זה או אחר: הם אינם באמת חשובים.

מדוע עולה מושג ה'משילות'? החברה הישראלית מפולגת פוליטית, מציאות שמחייבת להקים ממשלות קואליציוניות רב-מפלגתיות וקשות לניהול. על אלו נוסף בג"צ, שבכוחו להפעיל ביקורת שיפוטית על הכנסת והממשלה. הדרג הפוליטי מתייחס לבג"צ כאל אילוץ – מעבר לצורך להשיג פשרות בתוך הקואליציה - בדרך להגשמת רצונותיו. מאחר שלאורך רוב התקופה של למעלה מארבעה עשורים הממשלה בישראל היא בראשות מפלגות הימין – אפשר להבין כיצד הביקורת השיפוטית של בג"צ יכולה להיתפס בציבור כביטוי של דעות השמאל הפוליטי: העתירות מוגשות תמיד על-ידי המיעוט. אלא שתקופת שלטונו של רבין היא הוכחה (שאולי כבר נשכחה) שאין מדובר בהתערבות פוליטית: זוהי ביקורת שיפוטית, נייטרלית מבחינה פוליטית, הנשענת על חוקי יסוד בבואה לקבוע גבולות לחופש החקיקה של הכנסת.

חלק מהציבור מבין ש'הרפורמה החוקתית' הנרקמת איננה רק אוסף של חוקים הדורשים תיקון, מהלך שיש לגביו הסכמה מקצועית של רוב המשפטנים – מדובר בהפיכה משטרית מכוונת: מרגע שיוגבל כוחו של בג"צ תוכל הממשלה לחוקק חוקים כרצונה ללא הגבלה וללא ביקורת שיפוטית. לכן העיסוק בפרטי החוקים (מי יהיה חבר בוועדה למינוי שופטים, וכו') הוא מיותר ומהווה הסחת הדעת מהעיקר. היער חשוב – לא העצים. הבחנה זו לא נקלטה על-ידי המחנה הגדול של תומכי יוזמת החקיקה: הם מתפתים לתעמולה הגורסת שהמחאה ההמונית כנגד יוזמת החקיקה היא הבעה של עמדה פוליטית, משקפת רק את המאבק המתמשך בין 'שמאל' ל-'ימין', ואינם ערים להשלכות אפשריות של ההפיכה המשטרית על ענייניהם האישיים, על זכויותיהם כאזרחים.

גם בפיקוד הצבא קיים עירפול סביב שאלת הנאמנות. 75 שנים של מלחמה מתמשכת נגד אויב חיצוני יצרו תחושה הישרדותית שקיים מעין 'מסדר ערכים', כשהנאמנות לשלטון (= למדינה) היא ערך עליון, ציווי ממלכתי. זהו הבסיס לאמירות על 'קו אדום' שאסור לחצותו. בהתאם, התגובה של צמרת צה"ל להכרזה מצד חלק ממערך משרתי המילואים על כוונתו שלא להמשיך להתנדב לשירות מילואים מרגע שתוחל ההפיכה המשטרית היא כאילו מדובר בסרבנות על רקע מצפוני או פוליטי. ולא היא: לא מדובר על איום בפרישה ממערך המילואים בגלל החלטה מדינית של הממשלה (חישבו על אירועים כמו מלחמת לבנון, מבצע 'חומת מגן', הנסיגה מסיני, ההתנתקות מעזה, השיטור בשטחי יהודה ושומרון לצורך שמירה על ביטחון ההתנחלויות, וכו') אלא בגלל המהלך של הפיכה משטרית. בעיני המאיימים עלול להיווצר מצב שבו השלטון איננו בהכרח מזוהה עוד עם המדינה; נאמנות לשלטון אינה נגזרת עוד מנאמנות למדינה.

מה יקרה אם אמנם יתפתח בישראל משבר חוקתי? ייתכן שיתקיים קרב-ענקים שישאב לתוכו את כל האנרגיות והקשב של החברה הישראלית, תוך הפקרה של ניהול ענייני המדינה. חלק מזה כבר קרה במאה הימים הראשונים של הממשלה. בקרב-ענקים זה כל אחד מאיתנו יצטרך לבחור צד. למרות שתוצאות המשבר (התפטרות הממשלה? התפטרות השופטים?) ואורך התקופה אינן ידועות מראש, ברור שכלכלת ישראל, ביטחונה ומעמדה הבינלאומי יסבלו פגיעה קשה. זה לא יקרה כי חברות דירוג בינלאומיות יכריזו על הפחתת הדירוג של ישראל, אלא להיפך: חברות הדירוג רק יתעדו בדיעבד את המציאות ששוקי ההון ישרטטו. וכך, הרווחה הכלכלית שפקדה את ישראל בעשורים האחרונים לא תימשך. המציאות הישראלית הייחודית של העשורים האחרונים - יציבות, ביטחון ורווחה כלכלית - כנראה תשתנה לרעה. ולמרות שיש גופים כלכליים חשובים שמנסים את כוחם בניבוי הנזק – ראו את התחזיות שפורסמו באחרונה על-ידי משרד האוצר ובנק ישראל - מדובר יותר באקט טכני מחויב-המציאות מצידם מאשר בתחזית כלכלית ממשית: איננו באמת יודעים מה יקרה לכלכלת ישראל, כי איננו יודעים מה יקרה למדינת ישראל.

מהם הכוחות המניעים תהליך זה שמוביל (חו"ח) להתאבדות לאומית? חברו כאן יחד החלום המשיחי של ציבור דתי-לאומי שמקווה להשלים את סיפוח יהודה ושומרון ("ארץ האבות") למדינת ישראל ללא מתן זכויות אזרח לאוכלוסייה הפלסטינית, עם הרצון של הקהילה החרדית להבטיח לעצמה קיום כלכלי תוך שהיא שומרת על התבדלות מהחיים הכלכליים והביטחוניים של מדינת ישראל, ועם שנאה שואפת-נקם מצד חלק ממצביעי הליכוד כלפי יריב בדיוני ומתנשא ("הסמול"), שנאה שטופחה בשיטתיות לאורך השנים בידי נתניהו לצרכים פוליטיים ואישיים ציניים. לא מדובר בחבירה הומוגנית: בעוד ששתי הקבוצות הראשונות חברו לגוש נתניהו רק כדי לקדם שיקולים מגזריים קרים והם אינם רואים בו מנהיג ערכי – מחנה השנאה של הימין הוא מחנה מלוכני באופיו, שלהוותו מזהה את צרכיו עם סיסמאותיו המזדמנות של נתניהו.

נראה לי שלא קיימת דרך לפשרה ב'קמפ דייוויד' שנוצר בבית הנשיא. נפל דבר בישראל: המסכות נקרעו. המחנה החרדי והמחנה הדתי-לאומי אינם מחפשים דו-קיום אזרחי מהסוג שישראל הייתה מצויה בתוכו (לפחות לכאורה) ולא דו-קיום אחר שהציבור החילוני יהיה מוכן לקבל. הם מחפשים לכפות את דרישותיהם חד-צדדית. הראשונים דורשים לאפשר להם קיום כגטו תרבותי, לא-ציוני, הנשען כטפיל על החברה החילונית. הם מצפים להיות פטורים לעד משירות הביטחון ומהצורך לפרנס את עצמם כקהילה. הצלחות העבר מסמאות אותם, והם אינם מודעים לכך שבהינתן המגמות הדמוגרפיות בחברה הישראלית טפילות זו כלל איננה פיזיבילית מבלי להרוס את הכלכלה. המחנה הדתי-לאומי, מצידו, טיפח לאחר כיבוש השטחים ב-1967 חלום מדיני על שליטה בכל שטחי ארץ ישראל, חלום הכרוך בשליטה חד-צדדית בגורלו של עם אחר ויצירת מדינת אפרטהייד לצורך כך. הציבור החילוני יצטרך – לדעת המחנה הדתי-לאומי - לשאת בנטל הביטחוני הנגזר משליטה במיליוני הפלסטינים ומהצורך בשמירת ביטחונם של המתנחלים. מעבר לכך, הוא ייאלץ לשאת במחיר הבינלאומי של היות ישראל מדינת אפרטהייד, מוקצה על-ידי גוש המדינות הליברליות. גם חלום זה, לדעתי, איננו פיזיבילי.

אני מאמין שבעתיד יתפכחו שני המחנות הללו מחלומותיהם וייווכחו בטעותם, בעיקר ככל שהם יצליחו להכתיב את מהלך העניינים. אבל תהליך ההתפכחות עלול להיות ארוך מידי וכואב מידי לכולנו. בינתיים, את הנעשה אין להשיב: השדים יצאו מהבקבוקים ולא ניתן להחזיר את הדברים למקומם הקודם. המחנה החילוני, שהתנהל תמיד כרוב לא-דומיננטי במדינתו, צריך להילחם על זכותו לקיים בית לאומי כרצונו מבלי להיכנע לתכתיבים של זרמים קנאיים המאיימים להפוך את ישראל למדינה כושלת, מבודדת, קלריקלית, חשוכה. המחנה החילוני יכול לנצל משבר-זהות זה כהזדמנות להעריך מחדש את האפשרויות ולשקול לכונן חוזה חדש לגמרי עם שני המחנות הללו. חוזה זה חייב להיות ברוח הציונות המדינית, העקרונות המובעים במגילת העצמאות, והשאיפה לקיים חברה ליברלית ודמוקרטית יציבה. אנחנו אולי ברגע מכונן, של התנעה מחדש של מדינת ישראל, כזו שלא הצלחנו לעשות במשך 75 שנים. אלא שבחוזה החדש צריך להבטיח שהקהילה החרדית תשתלב כשותף מלא ופרודוקטיבי במדינת ישראל ולא כנטל, ולקבוע שישראל תחתור להיפרדות מרוב העם הפלסטיני (ולכן מרוב חלקי יהודה ושומרון) כדי להגשים את חזונה הציוני להיות מדינה יהודית ודמוקרטית. אם אין דרך לרצות את המחנות הללו תוך שמירה על מדינה דמוקרטית וליברלית – אולי נצטרך לוותר על החלום של שותפות איתם: לחלומותיהם אין תוחלת.

מה כל זה אומר לגבי ההמשך?  ראשית, יש להמשיך במחאה, ומוטב אפילו להגביר את עוצמתה ואת מידת האפקטיביות והנחרצות שלה. תחזקנה ידיהם של מאות האלפים העושים במלאכה: מה שקורה בחודשים האחרונים בצמתים לא קרה מעולם, וזוהי עדות לכך שיש תקווה לחזון הציוני, שיש חזון משותף וקיימת אנרגיה עצומה. המחאה צריכה להימנע מלהתמסר להפצרותיהם של שוחרי הפשרות, כי המחשבה שניתן להחזיר את המצב לקדמותו מבלי לפתור את המחלוקות הבסיסיות (תחת הסיסמה השקרית 'אנשים אחים אנחנו') היא אילוזיה. לכן אין מקום לפשרות שאינן כוללות ביטול מוחלט של יוזמת החקיקה. חשיבותה של המחאה היא בכך שיש בכוחה אולי לעצור לבדה את יוזמת החקיקה מבלי שישראל תגלוש למשבר חוקתי שבו ייקרא בג"צ לבלום את המהפכה המשטרית. חישבו על הסתפקות ב'מכה אווירית' מול האפשרות המסוכנת של 'כניסה קרקעית'. אם המחאה תצליח אולי ייחסך מכולנו משבר חוקתי ואיתו החמרה מסוכנת ומיותרת – מדינית, ביטחונית וכלכלית - במצבה של המדינה.

שנית, צריך להתנער מהדרישה המופנית למחנה המחאה על-ידי חוגים בציבור, לנאמנות למדינה כערך עליון העומד מעבר לדמות המשטר: זוהי דרישה צבועה, חד-צדדית. אנחנו מופעלים בציניות על-ידי תחושות אשמה מיותרות ובכך נידונים לשאת בנזק הביטחוני שמחוללת ממשלת החורבן תוך שהיא מנאצת אותנו.

שלישית, עלינו לשקול את האפשרות שהדרג הפוליטי הקיים (על מפלגותיו הפרסונליות והלא-דמוקרטיות) איננו רלוונטי לחזון החדש, מעבר אולי לגישור לתקופת מעבר. זהו, אולי, 'דור המדבר'. מעבר לטווח המיידי, דרושה היערכות פוליטית שונה שתבטא את השאיפה לחברה דמוקרטית-ליברלית וחילונית ותאפשר הקמת מפלגות גדולות, בעלות אידיאולוגיות ברורות ותהליכים פנימיים דמוקרטיים. לא ייתכן שנושאי הבשורה יהיו בעלים פרטיים של מפלגות קטנות, והריטואל של החיפוש אחר מועמדים למלוכה כלילי-שלמות (בעיקר בקרב פורשים מצמרת צה"ל) הוא חולשה שצריך להתנער ממנה. אני הייתי מחפש את מנהיגי העתיד שלי בקרב פעילי המחאה.

רביעית, עלינו ליצור קשר עם אותו חלק מהימין שניתן לשכנע אותו שהבעיה הנוכחית בישראל איננה שמאל-ימין אלא דמוקרטיה-דיקטטורה, ושהמטרה היחידה של הדגשת שיח שמאל-ימין (או 'ישראל הראשונה' ו'ישראל השנייה') הייתה תמיד הבטחת שלטונם של פוליטיקאים מושחתים באמצעות פילוג העם למחנות ושיסוי המחנות זה בזה. קשר זה לרוחב הגושים חשוב כי בלעדיו אנחנו מדברים בתיבות תהודה נפרדות זו מזו ומנציחים את הקיפאון הפוליטי העקר.