שתי המשימות החשובות: סיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני ומדיניות כלכלית-חברתית חדשה

מהם חמשת הנושאים שזוכים כיום לרוב תשומת הלב הציבורית? אני הייתי מציע את הרשימה הבאה (לא לפי סדר חשיבות):

• מיתווה הגז
• מחירי הדיור
• 'אינתיפאדת היחידים'
• שאלת הגרעין האירני
• השחיתות הפוליטית וזו המתגלה לבקרים במגזר הציבורי

ייתכן שאתם חושבים אחרת. הרשימה שלכם כוללת אולי את החרם האירופי על תוצרת ישראל, את המיתקפה הפוליטית על מערכת המשפט בישראל, את כוחם המידלדל של כלי התקשורת החופשיים, את שאלת הריכוזיות, את האיום על התחרות בתחום הסלולר, את נושא ההטרדות המיניות במשטרה, את גורל הרפואה הציבורית, ....

אני מציע לחשוב את הדבר הבא: כל הנושאים ברשימה שהצעתי ואלו שברשימה המשלימה הם נושאים משניים. העיסוק בהם הוא הסחת הדעת מהנושאים החשובים. הם אולי דרמטיים, הם בהחלט מגרים, אבל אלה אינם הנושאים שיקבעו את גורלה של ישראל ואת עתיד ילדינו במדינה. הנושאים שבהם כן תלוי קיומנו הם שניים: סיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ואימוץ מדיניות כלכלית-חברתית חדשה למדינת ישראל. כל עיסוק בנושא אחר הוא לוקסוס שאיננו יכולים להרשות לעצמנו.

סיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני?

עד כמה שהדבר אולי נראה מוזר, אני סבור שאנו קרובים מתמיד לאפשרות לסיים את הסכסוך - למרות האינתיפאדה הנוכחית, למרות החמאס, למרות חיזבאללה, למרות דאע"ש, למרות האביב הערבי המכזיב, למרות אירן, ולמרות חולשת המשטרים במדינות שכנות. אנו קרובים מתמיד כי הפער בין עמדות הצדדים הוא כבר שולי וניתן לסגירה, כי רוב מדינות האיזור כבר השלימו עם קיומה של ישראל ומחפשות הסכם כזה על בסיס איזורי ("היוזמה הסעודית") כדי להתפנות לשאלות היותר חשובות בעיניהן, כי מדינות המערב לא יאפשרו לישראל להמשיך את המצב הנוכחי של הכיבוש, וכי הציבור בישראל כבר התפכח ברובו משאיפות טריטוריאליות ('ירושלים מאוחדת בריבונות ישראלית', זכות להתיישבות יהודית בכל שטחי יהודה ושומרון) ומהסיכוי להשאיר את המצב הנוכחי יציב לתקופה בלתי-מוגבלת ('ניהול הסכסוך').

הסכם איזורי, לכשייחתם, יהווה מהלך סיום לתהליך הציוני ההיסטורי של הקמת מדינה לאומית לעם היהודי - המשך להחלטת האו"ם של 1947 על הקמת מדינת ישראל. זו תהיה הכרה ראשונה של מדינות ערב ושל העולם בזכות קיומה של מדינת ישראל כמדינה עצמאית בגבולות מוסכמים (במקום המצב הנוכחי של גבולות הפסקת אש). זה יהיה ויתור בפועל של כל הצדדים על תביעות טריטוריאליות נוספות. זה יאפשר השתלבות מדינית וכלכלית של ישראל במזרח התיכון. זה יאפשר לישראל להפנות משאבים מביטחון לתחומים לא-ביטחוניים. זוהי תקווה לא לפריחה כלכלית של ישראל על רקע חורבן כלכלי מסביבה, אלא לפריחה כלכלית של האיזור כולו.

הפער בין עמדות הצדדים הצטמצם והלך בארבעים ומשהו שנות משא ומתן (מאז הסכמי ההפרדה בתום מלחמת יום הכיפורים). סיבובי המשא ומתן של ראשי הממשלה ברק ואולמרט כיווצו את הפערים בין עמדות הצדדים למשהו שולי. אם קיים בכלל פער עמדות - הוא קיים בעיקר בתוך המדינות: בין חמאס לרש"פ, בין ימין ושמאל בישראל. אבל הפער בישראל אינו זה המשתקף במפת המנדטים בכנסת הנוכחית. סקרים שנעשו מצביעים על גמישות רבה יותר מצד הציבור המוגדר כימין להצעה ערבית שניתן לחיות עימה, לאור ההבנה שהמשך המדיניות הנוכחית של ישראל אינו אפשרי. התנגדות נוקשה להסכם מדיני אמנם קיימת בישראל, אבל היא נשענת יותר על מצע דתי (זכות היסטורית והבטחה אלוהית לעם היהודי) מאשר על תפיסה לאומית-אידיאולוגית.

התמונה הפוליטית בכנסת, זו המצביעה על תיקו-לכאורה בין שמאל לימין, משקפת כנראה נטייה עדתית לתמוך במפלגות הימין על רקע חברתי - לא אידיאולוגיה לאומנית או דתית. על כך יש להוסיף את מאמציו של הימין הישראלי לעודד את הרגשות השליליים בקרב הציבור, אם בנושא תחושה של קיפוח עדתי ואם בנושא של שנאת ערבים (ושנאת העולם בכלל). הצלחת ההסתה ניכרת לא רק בהתקפה יזומה על התקשורת החופשית ועל מערכת אכיפת החוק: אפילו המאבק הציבורי בנושא מיתווה הגז נצבע כבר בצבעים של שמאל וימין וממילא בצבעים של חוסר נאמנות למדינה. זהו חיבור כוזב הנשען על אסטרטגיה של חרחור ריב. הסתה זו באה להסתיר עובדה: הסיבה שהתהליך להשגת הסכם ערבי-ישראלי תקוע אינה נעוצה בנסיבות העולם החיצוני (חולשת הרש"פ, התערערות השלטון במדינות השכנות, התחזקותה של אירן) אלא בעלייתה של ממשלת ימין לשלטון בישראל ב- 2009.

ולמרות הכל, אחרי כל ההתפתלויות של שנות הסכסוך - העתיד נראה ברור. ההסכם האיזורי יתחיל מהסכמה ישראלית לנסיגה לגבולות 67' עם תיקוני גבול קלים והדדיים, ובתמורה נקבל הכרה רשמית של רוב מדינות ערב בישראל ופתיחת יחסים דיפלומטיים מלאים. תהיה כנראה הגירה מסויימת, לשני הצדדים. יהיו כנראה פיצויים כספיים. ירושלים - תחולק. פלסטין - תפורז. והאזור כולו ישקע בהמולה של בנייה ופיתוח. זה איננו תרחיש דמיוני - זה יקרה במוקדם או במאוחר. והעיתוי תלוי בנו.

מדיניות כלכלית-חברתית חדשה לישראל

המשק הישראלי הולך וטובע בביצה (בלתי צפויה) שנקרתה על דרכו בתהליך ההסבה שלו ממשק מתוכנן, הסובל מהתערבות ממשלתית מנוונת - למשק מודרני, תחרותי וחופשי. קרה כאן אסון קטן. קרתה כאן סטייה בניווט.

המשק החל את דרכו כמשק סוציאליסטי, שנשען על מימון של מוסדות לאומיים, ריבוי קואופרטיבים, תכנון מרכזי, שליטה ממשלתית בכל שלבי הייצור וההקצאה, וסקטור ציבורי ענק. המשק סבל בתחילת דרכו ממצוקת משאבים קשה, וכחברה בעלת הכרה ביעדים לאומיים ובשותפות גורל - הפתרון היה תכנון מרכזי, ניהול ממשלתי, קיצוב משאבים, והגבלה (מרצון) של חופש הפרט. המאמץ אכן הצליח: בתוך שניים-שלושה עשורים משק זה הצליח ליצור הישג היסטורי של השקעות יצרניות, צמיחה כלכלית מואצת ועלייה ברמת החיים, כל זאת תוך קליטה של גלי עלייה המונית והקצאת משאבים עצומים לביטחון.

בשלב מסוים התפיסה המשקית הזו לא החזיקה מעמד: הסקטור הציבורי אינו מצטיין בייצור, החיוניות של הסקטור הפרטי נחנקה בגלל מיסוי-יתר והתערבות-יתר, ההתפתחות התעשייתית של המשק נחסמה למעשה ע"י מערכות הגנה מוגזמות על הייצור המקומי שמנעו ממנו חשיפה לשוקי העולם, ההוצאות הביטחוניות הגואות יצרו נטל ביטחון עודף, הצריכה הפרטית סבלה מחסימת השווקים ליבוא ומעודף מונופולים ממשלתיים וציבוריים, שוק ההון לא התפתח והתיווך הפיננסי היה כולו ממשלתי, והעבודה המאורגנת  - אחד ההישגים הסוציאליים החשובים של מדינת ישראל - הביאה להסתיידות עורקים בשוק העבודה ולהתחלקות בלתי סבירה ומשתקת של התוצר בין הון לעבודה לטובת האחרונה. אם כל הבעיות הללו לא הספיקו - המשק נקלע בעקבות מלחמת יוה"כ למשבר מאז"ת ולאינפלציה דוהרת. בשנת 1985, כשקצב האינפלציה יצא משליטה וישראל לא יכלה עוד לממן את המשך קיומה - הופעלה מדיניות כלכלית חדשה, שהיוותה מהפך מוחלט. מדיניות זו שמה לה כמטרה יעדים גרנדיוזיים: להבריא את כלכלת ישראל - לא פחות. השיטה שנבחרה: צמצום הסקטור הציבורי, הקטנת החוב הציבורי, ורפורמה כוללת של שוק ההון.

30 שנה עברו מאז. הרפורמות של 1985 הצליחו, ובראו משק חדש. ההישגים הם לא פחות ממדהימים: האינפלציה נעצרה; הפער ההיסטורי במאז"ת חוסל וישראל נהנית בשנים האחרונות מעודף יצוא; מימון הממשלה נשען כבר שנים על גירעון מוקטן, בקנה מידה מערבי; החוב הציבורי נמצא בתהליך רצוף של ירידה; תהליך הצמיחה התחדש; חלקים חשובים של המשק הופרטו, לרבות שירותים ציבוריים; המשק עבר תהליכים חשובים של מודרניזציה, חשיפה ליבוא מתחרה והגברה של היצוא; הפיקוח על מט"ח שליווה את המשק לאורך עשרות שנים - בוטל; לשוק ההון זרמו כספי החיסכון הפרטי, שבעבר היו מתועלים למימון הגירעון הממשלתי, ושוק ההון החל לתפוס את מקומו כמנוע למימון הפעילות העסקית. השורה התחתונה של כל אלו היא משק מודרני ופורח שמגייס את האנרגיה של הגורמים הפרטיים לשיפור הכלכלה.

לא הכל הצליח. השתחררנו אמנם מהרבה חוליים של משק מתוכנן, אבל כיום אנחנו סובלים מתופעות-לוואי בלתי-רצויות של תהליך ההפרטה. התמוטטות העבודה המאורגנת גרמה לכך שרוב העובדים בישראל אינם זוכים כיום להגנה - רק אלו שמועסקים ע"י מונופולים. סדר עדיפות מוטעה גרם לשחיקה מוגזמת של רמת השירותים החברתיים, והתוצאה היא שאנו נאלצים לצרוך שירותים מפצים בשוק הפרטי. ההפרטה נעשתה ללא תשומת-לב מספיקה להגברת התחרות, והתוצאה היא שהריכוזיות במשק גברה. אי-השיוויון - גבר. יותר מכך: בעולם של אי-שיוויון מתגבר והצטמצמות של השירותים הציבוריים - נפגע העיקרון של הזדמנות שווה. אז נכון שאנחנו לא לבד, ושתהליך דומה התרחש גם במשקים אחרים שעברו צמיחה ומודרניזציה, אבל זה אינו צריך להרגיע אותנו - זה רק אומר שנצטרך לנקוט בצעדים לתיקון הסטייה בניווט.

כחברה, איננו יכולים להרשות לעצמנו לחיות במשק קפיטליסטי 'טהור', בלי איזונים. איננו יכולים לוותר על העיקרון המנחה של מתן הזדמנות שווה לדור הצעיר כדי שכל פרט בחברה יוכל להאמין שיש גם לו סיכוי להצליח כפונקציה של מאמציו-הוא. איננו יכולים לקיים חברה שמאמינה ביעדים לאומיים ופועלת להשגתם בלי לטפח סולידריות ותחושה של שייכות ושותפות גורל. איננו יכולים ליצור משק קפיטליסטי, שמקדש את חופש הפרט והתחרות הכלכלית, ולהסתכן בכך שהדור הצעיר ינטוש את ישראל לטובת מודל מוצלח יותר, בינלאומי יותר, של משק כזה.

אז אנו צריכים לשמור על עקרון הקפיטליזם, על האמונה בכלכלת שוק. איננו צריכים להתפתות להצעות לאימוץ מיסוי גבוה כדרך לצמצום אי-השיוויון, להחזרה של עולם התכנון המרכזי והניהול ע"י המדינה, להגדלה מערכתית של הסבסוד הממשלתי ההורס כל חלקה טובה, להכנסה מחדש של הייצור לידיים הממשלתיות, להחזרת העולם המעוות של הגנה מלאכותית על ייצור באמצעות מיסוי מפלה, ועוד ועוד. כי החריקות שאנו חווים אינן מעידות על צורך לשוב לעולם ישן, אלא על כך שעלינו לתקן את הסטיות שהתגלו בדרכנו לעולם החדש. כי רק התחרות החופשית מגייסת את משאבי האנרגיה החשובים של הסקטור הפרטי לטובת הכלל. ומהם אותם תיקונים? יש לשים סייג במקומות שאיננו מקבלים כחברה את הפתרון הקפיטליסטי הטהור: לקבוע מערכת מס פרוגרסיבית שתתקן חלק מהתחלקות ההכנסה, להשקיע בחינוך ובריאות ציבוריים, לדאוג לשיוויוניות בחינוך גבוה, להנגיש את רכישת הדיור לרוב משקי הבית, ולהציע הזדמנות שווה לכלל הציבור. כי רק הגבלה חברתית מוסכמת על אי-השיוויון תשאיר כאן את הדור הצעיר. אחרת - תפעל סלקציה שלילית: המוכשרים יהגרו.

אז מה צריך לעשות?

עלינו להתמקד בעיקר. כדי להתמקד בעיקר - יש לוותר על העיסוק בכל מה שמסיח את דעתנו ממנו. מיתווה הגז אינו חשוב. גם האינתיפאדה, אירן, השחיתות, הריכוזיות, מחירי הדיור, 'תג מחיר', חופש העיתונות וכל האנקדוטות סביב התנהלות המעגל הקרוב של ראש הממשלה - כל אלו אינם המפתח לקיומה של ישראל. יש להפסיק להתעסק במלחמות סרק ובהסחת תשומת הלב. יש רק שני נושאים שבהם צריך להתמקד ושעליהם צריך לצאת לרחובות להפגין: סיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ותיקון הסטיות החברתיות שנוצרו בכלכלה הישראלית. את העובדה שיש לציבור כוח להשפיע - ראינו כבר באירועי המחאה של 2011.

בהמתנה לקוסם שיפחית את מחירי הדירות

דבר התקשורת

העיתונאי אלי ציפורי כתב בעיתון 'גלובס' בסוף השבוע האחרון (ראו כאן):

למרות המאבקים הפנימיים באוצר על הסכם תקציב הביטחון, …. ואף שהוא נתפס כמי שברח מאחריות בנושא הגז …. כחלון ייבחן בסופו של דבר בעניין אחד משמעותי: מחירי הדירות. ולא בכדי: מחירי הדירות הם הבעיה מס' 1 במשק….. כחלון יכול לעשות אלף ואחד דברים מוצלחים במשרד האוצר, הוא יספוג ביקורת נוקבת על אלף ואחד דברים אחרים, אבל אם מחירי הדיור ימשיכו להתנפח או אפילו יישארו סטטיים בסוף הקדנציה שלו באוצר - זה מה שיזכור לו הציבור.

זהו, לדעתי, איום ישיר על עתידו הפוליטי של שר האוצר. יותר מזה: אני מעריך שאין לו מה לעשות נוכח איום זה חוץ מאשר לאבד את (שארית) קור הרוח ולבצע מהלכים נמהרים ומזיקים. ועיתון 'גלובס' אינו היחיד האוחז בתפיסת מציאות זו.

מה קרה? הצעה לקריאת המצב

כפי שידוע לקוראים המתמידים של בלוג זה, טענתי לכל אורך הדרך שהתופעה הדרמטית של העלייה הרצופה של מחירי הדירות בישראל מאז 2008 אינה תוצאה של מחסור בפתרונות דיור: בתקופה זו לא חלה פריצה דמוגרפית של מספר משקי הבית ולא חלה האטה בקצב התחלות הבנייה של דירות חדשות (להיפך); תופעת העלייה המהירה של מחירי דירות, שנראית ויותר כבועת נדל"ן, היא תוצאה של ריבית נמוכה שהנהיג בנק ישראל, שיצרה גל מחזורי של ביקוש להשקעה בדיור. גל זה נתמך ע"י ביקוש ספקולטיבי לרכישת דיור.

אי-אפשר להאשים את בנק ישראל בכך שהפחית את שיעור הריבית: לא הייתה לו ברירה, לנוכח הפחתת הריבית הדרמטית שננקטה במשקי המערב על רקע האיום של מיתון כלכלי שיצר המשבר הפיננסי העולמי. אבל אפשר בהחלט להתפלא על הבנק המרכזי על כך ש:  א) הוא עסק לאורך זמן בהכחשה של אופי התופעה (הטענה של בנק ישראל לאורך רוב התקופה הייתה שקיים מחסור דיור ולכן יש להאיץ את קצב התחלות הבנייה בישראל);  ב) הוא לא התריע על התפקיד הבעייתי שמילא הביקוש הספקולטיבי לדיור בניפוח הבועה, ולא דרש מהממשלה לנקוט בצעדים שיבלמו ביקוש זה (לדוגמא: צעדים בתחום מיסוי רווחי הון);  ג) הוא תרם במידה משמעותית להדרה של שכבות אוכלוסייה חלשות משוק הדיור באמצעות דרישה רגולטורית מהבנקים להחמיר את הדרישות לגבי ההון העצמי המזערי של הלווים (בתואנה של הגנה הן על הלווים והן על הבנקים מפני סיכוני הבועה).

התוצאה הכוללת היא שבמהלך השנים האחרונות חלו שלוש התפתחויות עיקריות:

1. מחירי הדירות בישראל הכפילו את עצמם בתוך 7 שנים;
2. קבוצות אוכלוסייה חסרות-דיור מתרחקות והולכות מהאפשרות להגיע לבעלות על דירה (ראו את נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שפורסמו באחרונה על הירידה המתמשכת של אחוז משקי הבית שמתגוררים בדירה בבעלות עצמית);
3. ענף הבנייה נגרר לסיכון עסקי מחזורי כשהוא מאיץ שלא לצורך את קצב התחלות הבנייה לרמה שאינה מתיישבת עם צרכי המשק בזמן הארוך ויוצר בכך עודף מלאי של דירות.

המצב הנוכחי לכן הוא מצב מסוכן, הן למשקיעים בדירות, הן ללווים שנטלו הלוואות ענק (בעיקר אלו שנטלו הלוואות בריבית ניידת), והן ליזמים שנחשפים לסיכון של שינוי מגמה מחזורי.

קריאה אלטרנטיבית

בעוד שאני סבור שזוהי הקריאה הנכונה של המצב שנוצר - קיימת גם תמונה אחרת המצטיירת בציבור, והיא שונה לחלוטין. לפי תמונה זו קיים בישראל משבר בתחום הדיור שמתבטא במצוקת דיור; משבר זה נוצר ע"י מחסור במלאי הדירות; המחסור נגרם ע"י שילוב של גירעון היסטורי של דירות יחסית לצרכי המגורים וקצב בנייה איטי מידי בהווה שאינו מצליח להתמודד עם סגירת הפער; קצב הבנייה האיטי הוא תוצאה של חסמים בתחום הקצאת הקרקעות, בירוקרטיה משתקת מצד ועדות התכנון ומחסור כפוי בכוח-אדם מקצועי בענף הבנייה.

התוצאה של קריאה אלטרנטיבית זו של המצב היא דרישה המושמעת מכל עבר להאיץ את קצב הבנייה, וזאת ע"י שילוב של הפשרת קרקעות, עקיפת חוקי התכנון והבנייה, והגדלת מכסות ההעסקה של עובדים זרים ע"י חברות הבנייה - תלוי רק מיהו הדובר.

הלחץ על ההנהגה הפוליטית למצוא פתרון מהיר

מאחר שהתפיסה שאני מכנה כאן 'האלטרנטיבית' היא זו שמקובלת יותר בציבור - אם בגלל שהתקשורת אימצה אותה, אם בגלל שבנק ישראל טען אותה בעקביות ואם בגלל שלרוב קבוצות האינטרסים במשק נוח לטעון אותה כבסיס להפניית דרישות כאלו ואחרות לממשלה - ההנהגה הפוליטית מוצאת את עצמה תחת תביעה ציבורית 'לפתור את משבר הדיור', 'להפחית את מחירי הדירות' וכיו'ב. גם נושא הלו"ז מופיע בדרישות הציבור: אנו פוגשים דרישה להפחית את מחירי הדירות לאלתר.

הלחץ הציבורי הוא כנראה הסיבה ששרי שיכון המתחלפים תדיר מאמצים תכניות יצירתיות ומבטיחים שהם יצליחו להפחית את מחירי הדיור. חלקם פועלים להקצאה מוגברת של קרקעות לבנייה, חלקם פועלים לסירוס עבודתן של ועדות התכנון, וחלקם מפעילים תכניות לסבסוד מחירי דירות. כל אחד פועל בדרך שונה, ובכל זאת יש שני דברים משותפים לכולם: א) למרות ההבטחות הם לא הצליחו עד כה לעצור את עליית מחירי הדירות; ב) מאמציהם הנמהרים להצביע על הישגים גורמים לנזקים ממשיים לטווח ארוך.

התסכול הגובר של ההנהגה הכלכלית הפוליטית נוכח חוסר ההצלחה, מזה, והלחץ הציבורי והתקשורתי המתגבר, מזה (ראו את האיום על מורשתו הצפויה של שר האוצר בציטוט לעיל) - יוצר דחף שיכול רק להביא לנזק גדול יותר: לטעויות בתחום תכנון הבנייה, להגדלה מיותרת של מלאי הדירות שתפעל כבומרנג לכשיחול מיפנה במחזור העסקים, ולעודף כושר ייצור בענף הבנייה. ויש כמובן גם נזק נוסף: במאמץ (שהופך לנואש) לבלום את עליית המחירים נוקטת הממשלה בפתרונות שהם לכל היותר קוסמטיים מבחינת השפעתם על הענף ('מע"מ אפס', 'מחיר מטרה', 'מחיר למשתכן', 'תמ"א 38-תיקון 2' וכיו"ב), אבל נותנים בידי מעטים הטבות מפליגות (רווחי הון, פטורים ממיסים) ללא הצדקה ועל חשבון הציבור.

המחזור יסתיים מעצמו

אני טוען שהתהליך הארוך של התייקרות הדירות יסתיים, ולא בגלל צעדים בהם תנקוט הממשלה אלא בגלל שהסיבות שיצרו את המחזור הארוך תחלופנה מעצמן. להלן תרחיש שנראה לי סביר: הריבית במשקי המערב תועלה כנראה בחודשים הקרובים, ככל שקברניטי הכלכלה ישתכנעו שהמשקים נמצאים בתהליך מתמשך של התאוששות. בעקבות העלאת הריבית בעולם נראה גם בישראל העלאת ריבית. עליית הריבית תייקר את האשראי לדיור ותעלה במקביל את המחיר האלטרנטיבי של השקעה של ההון העצמי בדיור. התפתחויות אלו יחלישו בהדרגה את הביקוש הספקולטיבי לדיור. היחלשות הביקוש תביא לעצירת העלייה של מחירי הדירות, ואף לירידתן. האוויר יתחיל לצאת מהבועה.

האם התרחיש לעיל יתממש? באיזה לוח זמנים ובאיזו עוצמה? והאם הוא באמת ישחרר את הלחצים העודפים בהדרגה ויסתיים ללא משברים והתמוטטויות של חברות בנייה וגופי מימון? אין לי תשובה. אבל יש לי שאלה נגדית לקוראים: מהו הקשר בין מה שתעשה ההנהגה הפוליטית לבין שינוי מגמה של מחירי הדיור ועיתויו? והאם אתם סבורים - לאור ההכרזות הפוליטיות והצעדים הננקטים - שהדרג הפוליטי ייחס את המיפנה להתפתחויות כלכליות מחזוריות או שהוא ישתדל לקחת קרדיט למיפנה? כי כולנו 'חיים בסרט' לגבי יכולתה של ההנהגה הפוליטית לפתור בעיות שיוצרת בועת הנדל"ן, ואנחנו לוחצים אותה למחוזות של פעלתנות מיותרת ומסוכנת.

מה אני מציע לכולנו לעשות?

אם אתם מקבלים את הניתוח לעיל ואת האפשרות שהתרחיש המתואר אכן יתממש, אני מציע להסתלק מהכיכר שבה ההמון עדיין זועק על המנהיגים לפעול להפחתת מחירי הדיור. מקומנו אינו בכיכר הזו: כי אין בכוחם של המנהיגים לפתור בעיה, כי מחירי הדיור ייעצרו כנראה מעצמם, וכי צעדי המדיניות שבהם הדרג הפוליטי יכול לנקוט הם מסוכנים לכולנו. הייתה הזדמנות להתערב, בעיקר ע"י בלימת הביקוש הספקולטיבי באמצעות מיסוי, אבל היא הוחמצה; עכשיו כבר מאוחר, וייתכן שפעולות הממשלה רק יחמירו את המיפנה הצפוי מתישהו ממילא. וכמובן, אסור לשכוח שבהמולה של מחאה חברתית  יש תמיד אלו שמנצלים את המצב כדי לפרוץ לחנויות שבכיכר: להשיג בהזדמנות זו הטבות מגזריות לעצמם, על חשבונו של הכלל.

כדאי גם להפריד בין מצוקה אמיתית של חסרי דיור שאין בכוחם להגיע לבעלות עצמית על דיור בנתונים הכלכליים הנוכחיים, לבין הציבור הרחב, הזועק 'בפרינציפ' נגד עליית מחירי הדירות למרות שאולי הוא בכלל נהנה ממנה (נקודה למחשבה: עליית ערך הדירות בשבע השנים האחרונות העשירה את ציבור בעלי הדירות בישראל בכטריליון ש"ח, לדעתי. חשבו בעצמכם). הבעיה היחידה שיש לטפל בה היא הקבוצה הראשונה, וגם לגביה אין דחיפות: לא מדובר בסיפוק קורת גג (יש, כך או אחרת) אלא בהיתכנות להשגת הבעלות עליה, והפתרון יכול בהחלט להמתין כמה שנים.

לכן, במקום להשתתף במצור העקר על ההנהגה הפוליטית שתובע ממנה לטפל לאלתר במחירי הדיור (וגם עוקב בשקיקה אחר כל פיסת מידע מפוקפקת על מחירי הדירות בחודש האחרון) - יש להתמקד בעיקר בחתירה לכינונה מחדש של מדיניות ממשלתית-חברתית שתסייע לחסרי-דיור להגיע לדירה בבעלות, בבניית סיוע פרוגרסיבי שיסייע לחסרי הדיור המתקשים כלכלית (ולא לכולם), ולפעול כדי לצמצם את אי-השיוויון ההתחלקותי כדי לשמור על חברה מלוכדת יותר, סולידרית יותר, צודקת יותר.

רשימת אורח: הסטטיסטיקה מטעה: מחירי הדירות נמצאים עדיין במגמת עלייה - ד"ר יאיר דוכין*

באחרונה פרסם משרד השיכון נתונים המצביעים לכאורה על ירידה של המחיר הממוצע של דירה בישראל שחלה ברביע השלישי של 2015. הגורמים הממשלתיים העוסקים בדיור החלו להתפאר שהנה הולכת ומושגת המטרה שהם מקדשים מזה זמן - הורדת מחירי הדירות בישראל.

לפרסום נוספה הסתייגות חשובה: המחיר הממוצע של דירה משקף את כלל העסקות שנעשו בארץ באותו רביע, והיות וחלקו היחסי של מחוז תל אביב, שבו המחירים גבוהים, ירד ברביע זה מכ- 17% לכ- 11% וחלקם של מחוזות חיפה, הצפון והדרום עלה מכ- 40% לכ- 51% -  עצם שינוי התמהיל מסביר חלק מירידת המחיר הממוצע. אלא שהסתייגות זו, שמעלה חשש ששמחתם של הגורמים השונים היא מוקדמת מידי - הסיטה את הדיון הציבורי מהמשמעות האמיתית (והיותר חשובה, לדעתי), של הנתונים, שקשורה למהלך ארוך-הטווח של מחזורי העסקים בענף הבנייה למגורים.

בחינה זהירה של הנתונים מצביעה על גידול של היקף העסקות ועל עליית מחירים משמעותית במחוז חיפה וכן בערי הפריפריה במחוז הצפון ובמחוז הדרום. בטבלה הבאה מוצגות עליות המחירים שחלו במספר ערי פריפריה, שממחישות את מגמת ההתייקרות בפריפריה.

שעור עליית המחירים ברבעון שלישי של שנת 2015 לעומת רבעון שלישי של שנת 2014

עיר	שיעור עליית המחירים  (%)
אשקלון	5
נתיבות	6
באר שבע	6
בית שאן	18
ירוחם	21
מגדל העמק	22
חצור	31
דימונה	37

מקור:  משרד השיכון

גאות הנדל"ן באזורי הפריפריה, המתבטאת בעלייה משולבת של היקף העסקות ושל המחירים - היא זו שצריכה להדאיג את שר האוצר, השואף להביא לירידת מחירים באזורי הביקוש העיקריים. ניתוח ארוך-טווח של מחזורי העסקים בענף הבנייה למגורים מצביע על התנהגות הדומה להתרחשות שחלה במשטח מים כאשר אבן נזרקת לתוכו, דהיינו לגלים המתפשטים מנקודת הפגיעה של האבן. בענף הבנייה למגורים מחזורי עליות המחירים מתחילים תמיד במוקד הביקושים, דהיינו מחוז תל אביב (ובעיקר העיר תל-אביב) ומתפשטים משם בהדרגה למחוז המרכז ולפריפריה בצפון ובדרום. ירידות המחירים, לעומת זאת, מתחילות דווקא באזורי הפריפריה ומתכנסות בהדרגה למחוז המרכז והעיר תל אביב, שבדרך כלל תהיה האחרונה לחוות את ירידות המחירים.

ההמשך וההתחזקות של עליות המחירים בפריפריה ברביע האחרון, כפי שמראים הנתונים לעיל, מצביעים על כך שעדיין לא חל השינוי ההכרחי שיכול להוביל ל-'סיבוב פרסה' במגמת ההתייקרות של הדירות במוקד הביקוש העיקרי: המשולש חדרה–גדרה–ירושלים. רק כאשר נראה התמתנות משמעותית של גאות הנדל"ן באזורי הפריפריה וירידת מחירים שם (ולא ירידה של מחיר דירה ממוצעת בארץ) - ניתן יהיה להעריך שגל ההתייקרות של הדירות, שנמשך ברציפות כבר כ- 8 שנים, עומד להסתיים.

מבלי להיכנס לניתוח מכלול הצעדים שבהם נוקטים הגורמים הממשלתיים העוסקים בניסיונות לפתור את משבר הדיור ולהערכת השפעתם הצפויה על הענף, חשוב לציין שצעדים אלו צפויים להשפיע על השוק רק בעוד שנתיים ויותר. מה שיכול לגרום לירידות מחירים כבר בטווח הזמן הקרוב - הוא רק גלישה של המשק כולו למיתון כלכלי. תופעה כזו נצפתה במשק הישראלי בראשית שנות האלפיים, עקב שילוב של המיתון העולמי לאחר פקיעת 'בועת הדוט-קום' עם אירועי האינתיפאדה השנייה בישראל. התרחיש האפשרי של שילוב של המצב הגיאו-פוליטי המחמיר של ישראל כיום עם מיתון כלכלי עולמי - עלול להוביל למיתון כלכלי בישראל, והוא בתורו יוכל לגרום לירידת מחירים בשוק הדיור כבר בטווח הקצר.   

*ד"ר יאיר דוכין הוא חוקר נדל"ן ומרצה במרכז ללימודים אקדמיים באור יהודה. רשימה זו התפרסמה בגיליון סוף השבוע האחרון של מוסף הנדל"ן של ה"דה-מרקר"

מכירת משכנתאות לקופות הפנסיה - מהו הרעיון הכללי?

על מה הרשימה הפעם?

בשבוע שעבר פורסם דוח מסכם של הצוות הבין-משרדי לקידום האיגוח בישראל (ראו כאן את הודעת בנק ישראל). הצוות הבין-משרדי המדובר הוא למעשה קואליציה של רגולטורים בתחומים הפיננסיים השונים, שכללה את בנק ישראל, רשות ניירות-ערך, משרד האוצר, משרד המשפטים ורשות המיסים. איגוח (Securitization) הוא עיסקה שבה זרמי הכנסות עתידיים (תשלומי המשכנתאות של לווים, תשלומי ליסינג של חוכרי מכוניות, תקבולים צפויים של עמלות תפעוליות, שכ"ד או מיסים) נמכרים ע"י בעל החוב למשקיעים פיננסיים בדרך של הנפקת נייר-ערך שמייצג את הזכות לרוכש לקבל זרמים אלו. בעיסקה כזו, נכס שאינו נזיל (הכנסות עתידיות) הופך לנכס נזיל (ני"ע שנסחר בבורסה).

איגוח אינו פרוצדורה ייחודית לתחום המשכנתאות: ניתן 'לאגח' תקבולים צפויים מכל סוג שהוא. ובכל זאת קיים קשר חשוב בין משכנתאות לאיגוח: שיטת האיגוח החלה לפעול דווקא בתחום המשכנתאות (בסוף שנות ה-60'), כשהקונגרס האמריקני הקים את התשתית החוקית והרגולטורית שאיפשרה לשוק ההון להצטרף למאמץ למימון ההלוואות לדיור שנטל הציבור האמריקני. שיטה זו הועתקה באמצע שנות ה-80' לשוקי אשראי אחרים, אבל עד היום איגוח המשכנתאות הוא הבן היקיר של עולם האיגוח בארה"ב. ולהיפך: לפני שפרץ המשבר הפיננסי האחרון בארה"ב למעלה ממחצית חוב המשכנתאות האמריקני נמכר לציבור (כולל למשקיעים בינלאומיים) באמצעות איגוח. בישראל ננקטו מאז סוף שנות ה-80' מספר מהלכים ממשלתיים כדי לקדם את הקמתו של שוק משני מקומי למשכנתאות, אבל הדבר לא צלח. באופן טבעי, לכן, מה שמעניין אותנו בבלוג זה אינו ההשלכות הכלליות של המהלך הרגולטורי האחרון (לגבי תחומים כמו מימון השקעה בתשתיות או מימון רכישת רכב) אלא ההשלכות האפשריות לגבי שוק המשכנתאות.

רשימה זו תוקדש להצגת הרעיון הכללי של איגוח משכנתאות: למה זה קורה? מה בכלל קורה כאשר מאגחים הלוואות משכנתא? במה זה משנה את עולם המשכנתאות? הדיון לא יעסוק בהמלצות הספציפיות של הצוות הבין-משרדי (זאת נעשה אולי בפעם אחרת) אלא ברעיון העקרוני של מכירת הלוואות משכנתא למשקיעים. הרעיון - לא השיטה.

רקע: מהו תפקידו של התיווך הפיננסי במשק?

משקי בית חוסכים. מטרת החיסכון מבחינתם היא להעביר משאבים מההווה לעתיד, לצרכים שונים: להבטיח קיום לאחר פרישה ממעגל העבודה, לצבור הון כדי להגדיל את ההכנסות בעתיד (ריבית, רווחים), ליצור 'כרית-ביטחון' למקרה של פגיעה בלתי-צפויה בהכנסה, ולהעביר עושר לצאצאים. כדי להעביר משאבים מההווה לעתיד הם צריכים למצוא דרך יעילה 'לאחסן' את העודפים שיש בידיהם.

בקצה השני של שוק הכספים נמצאים משקיעים. משקיעים הם אלו שרוכשים נכסים כדי להגדיל את כושר הייצור. הם זקוקים למימון מעבר להון העצמי שיש להם: למישהו שיעמיד לרשותם את הכספים הדרושים להם להשקעה. התפקיד של שידוך בין משקי בית חוסכים לבין משקיעים נעשה ע"י גופים מתמחים שנקראים 'מתווכים פיננסיים', המאפשרים את המפגש היעיל בין הרצונות: בין יחידות העודף (משקי בית) לבין יחידות החוסר (המשקיעים).

מהו בנק?

בנק הוא אחד מסוגי השחקנים הפועלים בעולם התיווך הפיננסי. לצידו פועלים מתווכים פיננסיים אחרים: חברות ביטוח, קופות פנסיה, קרנות השתלמות, קופות גמל, קרנות להשקעה בנאמנות, מנהלי השקעות, ועוד. ייחודו של בנק נעוץ באופן שבו הוא מנהל את ענייניו מול משקי הבית: בנק הוא המתווך הפיננסי היחיד שרשאי לקבל פיקדונות ממשקי בית. קבלת פיקדונות משמעותה שהבנק כרת חוזה עם משק הבית לפיו הוא מתחייב לפרוע את הפיקדון שקיבל (קרן) בתוספת תמורה מוסכמת עבור השימוש בכספים (ריבית), כל זאת במועד ידוע מראש. אף אחד אחר מהמתווכים הפיננסיים האחרים, שאינם בנקים, אינו רשאי לקבל פיקדונות ממשקי הבית.

מה עושה הבנק עם הכסף שהופקד בידיו? הוא מלווה אותו למשקיעים. יכולתו להפיק רווח מפעילות התיווך הפיננסי מותנית בכך שהתשואה שיצליח להשיג על ההלוואות שהעמיד למשקיעים תהיה גבוהה יותר מהריבית שהבטיח למפקידים (הפרש הקרוי 'מירווח פיננסי'). מאחר שתמיד קיים סיכון שהבנק לא יצליח לגבות מהלווה את החוב ('סיכון אשראי') - הבנק צריך לקחת סיכון זה בחשבון כשהוא קובע את שיעור הריבית על ההלוואה. זה אומר שהבנק חייב לפתח יכולת להעריך סיכוני אשראי. ואכן, הבנקים הם המומחים הגדולים ביותר לסיכוני אשראי. כי זאת יש לזכור: בנק הוא היחיד מבין המתווכים הפיננסיים שאינו מנהל כספים של אחרים אלא את כספו-שלו (חישבו לדוגמא על מנהלי השקעות למיניהם). הוא אינו מקבל עמלה עבור ניהול הכספים של משקי הבית: הוא לווה מהם, ומלווה למשקיעים. אלו שתי עיסקאות בלתי-תלויות. ולכן בנק מנהל סיכוני אשראי עבור עצמו. רווחיו ('רווח מימוני') מעידים על מידת הצלחתו לנהל סיכוני אשראי אלה.

בנקים והלוואות משכנתא - שידוך סביר?

לכאורה, הבנקים צריכים להיות מסוגלים לשאת על גבם את תפקיד מימון מערכת המשכנתאות: לממן הלוואות משכנתא לרוכשי הדירות על בסיס הפיקדונות שקיבלו ממשקי הבית. אלא שכאן קיימת בעיה: הלוואות המשכנתא הן באופיין הלוואות לטווח ארוך (20-30 שנה), בעוד שפיקדונות משקי הבית הם לטווח קצר-בינוני (לרוב עד שנה אחת). בנק שמעמיד הלוואות משכנתא כשהוא נשען על פיקדונות של משקי בית נותן בעצם הלוואה מתוך מקורות כספיים שאין לו. לא זו בלבד שהוא יצטרך למצוא מפקידים חדשים במקרה שהמפקידים הנוכחיים יבחרו למשוך את פיקדונותיהם (סיכון הקרוי 'סיכון נזילות'), אלא שהוא חשוף לאפשרות ששיעור הריבית במשק יעלה במהלך חיי ההלוואה והוא יצטרך לשלם למפקידים החדשים ריבית גבוהה יותר על פיקדונותיהם מבלי יכולת להעלות במקביל את הריבית על הלוואות המשכנתא שכבר נתן (סיכון הקרוי 'סיכון ריבית').

סיכונים אלו נראים מרוחקים, תיאורטיים. ואמנם, במשך שלושה-ארבעה עשורים התנהלה מערכת המשכנתאות האמריקנית כשהיא מבוססת על בנקים ייעודיים לחיסכון והלוואות לדיור (Saving and Loan), שמימנו הלוואות משכנתא מתוך פיקדונות קמעוניים, והכל נראה יציב. אלא שאז חלה התפתחות בלתי צפויה: בשנות ה-70' נקלע המשק האמריקני לסחרור אינפלציוני שגרם לעלייה של שיעור הריבית, והבנקים נדרשו לשלם למפקידים שיעורי ריבית הולכים וגואים מבלי שהייתה להם אפשרות להתאים את שיעור הריבית על הלוואות המשכנתא הקיימות. אפיזודה זו הסתיימה בשנות ה-80' בקריסה של כמחצית מהבנקים למשכנתאות בארה"ב, כשאת החשבון (כחצי טריליון דולר) סופג משלם המיסים האמריקני.

איך ניתן לפתור בעיה זו?

איך מממנים את מערכת המשכנתאות מבלי לגרור את הבנקים לסיכון מערכתי? ישנן שתי אפשרויות עקרוניות: האחת - להשאיר את תפקיד מימון המשכנתאות בידי הבנקים, אבל לגדר את סיכון הריבית שלהם ע"י שימוש בהלוואות משכנתא בריבית משתנה, מנגנון המבטיח שגם הריבית על הלוואות שכבר ניתנו תנוע במיתאם עם ריבית השוק. השנייה - לגייס לטובת מערכת המשכנתאות מקורות כספיים של מתווכים פיננסיים אחרים, כאלו המנהלים כסף לטווח ארוך: קופות פנסיה, חברות ביטוח וכו'.

האם משקיעים אלו ירצו באמת להצטרף לשוק המשכנתאות? פעילות ישירה בשוק המשכנתאות מחייבת הקמת מערך תפעול/שיווק יקר שיעסוק בתחום מתן אשראי ובתחום ניהול הגבייה. רוב המשקיעים המוסדיים מעדיפים לעסוק בתחום התמחותם ולא להיות מעורבים ברמה הקמעונית. הם יעדיפו לכן להיכנס לשוק המשכנתאות כמשקיעים פיננסיים ולא כנותני אשראי או מנהלי גבייה. אלא שגם כמשקיעים פיננסיים, הם יירתעו מרכישת הלוואות בגלל הצורך לפתח הבנה וידע בתחום סיכוני האשראי במשכנתאות, או שיחתרו להצטמצם באיזורים מועטי-הסיכון של השוק. אם ניקח כדוגמא את הניסיונות שנעשו בישראל לבצע עיסקאות של מכירת משכנתאות, התוצאה היתה תמיד שהמשקיעים הפוטנציאליים ניסו (באופן גמלוני וללא הצדקה ממשית) להגביל את העיסקה להלוואות בעלות מאפייני סיכון נמוכים ולמיקומים גיאוגרפיים מובחרים. סלקציה כזו מתוך תיק המשכנתאות של הבנק (Cherry Picking) אינה מותרת עפ"י הרגולציה הבנקאית. לכן, אם אנחנו רוצים שמשקיעים אלו ייכנסו לשוק המשכנתאות עלינו לענות על שתי דרישות: 1) ליצור עבורם מסלול השקעה שלא יחייב אותם להקים מערך תפעולי/שיווקי משל עצמם; 2) לאפשר להם לגדר את רוב סיכוני האשראי הגלומים במשכנתאות.

כיצד עושים זאת?

הפתרון הוא קיומו של שוק משני למשכנתאות, שבו הלוואות המשכנתא עוברות תהליך איגוח לצורך המכירה. בשוק זה יכול משקיע לטווח ארוך להשקיע במשכנתאות מבלי שהוא נדרש להקים מערכים לביצוע ולניהול שוטף של ההלוואות שבהן הוא משקיע. זאת, ועוד: הוא אינו משקיע בהלוואות משכנתא כשלעצמן, אלא בניירות-ערך שהונפקו כנגד הלוואות המשכנתא (ושמייצגים בעלות על ההלוואות), וניירות-ערך אלו הם ברמת סיכון נמוכה יחסית להלוואות עצמן שכן במהלך האיגוח מגודר סיכון האשראי (באחת מכמה דרכים אפשריות) כך שדירוג האשראי של נייר הערך הוא גבוה מאד ('איכות השקעה').

כיצד נראה עולם שיש בו איגוח משכנתאות?

עולם שבו הלוואות משכנתא נמכרות ע"י המלווים למשקיעים בדרך של איגוח הוא עולם שונה מזה שבו אנו נמצאים כיום:

• הלוואת משכנתא אינה עוד בהכרח מוצר בנקאי. בנקים יכולים להתחרות בשוק המשכנתאות, אבל לצידם נמצא עכשיו מלווים שאינם בנקים, כאלו שמבצעים הלוואות לצרכי השקעה עצמית וכאלו שמבצעים הלוואות לשם מכירתן למשקיעים
• כניסת מתחרים שאינם בנקים לתחום המשכנתאות תסייע גם לשחרר את השוק משליטתו המיותרת והשרירותית של המפקח על הבנקים. מאז המשבר הפיננסי של 2008/9, ועל רקע העובדה שכיום כל שוק המשכנתאות בישראל נמצא בידי הבנקים, המפקח על הבנקים הכתיב הוראות לשוק המשכנתאות בנימוק של שמירה על יציבות הבנקים. כך, למשל, הוגבלו שיעור המימון בהלוואות משכנתא, חלק ההלוואה שניתן בריבית משתנה, והיחס בין התשלום החודשי לבין הכנסת הלווה. גם אם נקבל את מסירותו של המפקח על הבנקים לשמירה על יציבותם - יש בעיה לגבי הפיכתו ל'בעל הבית', כלומר הרגולטור בפועל של שוק המשכנתאות.
• תחרות בתחום המשכנתאות יכולה להוביל לא רק להפחתת מחיר המשכנתא אלא גם להגדלת מיגוון ההלוואות ולשיפור השירות ללקוח. עולם שיש בו מיגוון של מוצרים ונותני שירות יקדם את נושא הייעוץ הפיננסי למשקי בית ויצמצם את הנוהג הבעייתי של ייעוץ משכנתאות ע"י הגורם המבצע (יועצי המשכנתאות של הבנקים)
• מימון חוב המשכנתאות - בעיקר הלוואות ארוכות-טווח בריבית קבועה - ייעשה מעכשיו ע"י משקיעים בעלי אופק השקעה ארוך. הדבר מאפשר לצמצם את הסיכון המערכתי הגלום במימון אשראי ארוך-טווח ע"י הבנקים
• למנהלי ההשקעות ארוכות-הטווח - קופות פנסיה, חברות הביטוח וכו' - יש כעת אפיקים חדשים להשקעה, ומדובר באפיקי השקעה שסיכון האשראי בהם נמוך והתשואה הצפויה בהם גבוהה יחסית לאלטרנטיבות. הדבר יקטין את הצורך של מנהלי עושר להרחיק לאפיקי השקעה מפוקפקים
• קיום שוק משני למשכנתאות ידחף ליצירת אחידות במשכנתאות: מוצרים פיננסיים אחידים, חוזים אחידים, שיטות אחידות (וגלויות) לדירוג סיכוני לווה, שיטות אחידות להערכת שווי הביטחונות, נוסחאות אחידות לעידכון ריביות בהלוואות בריבית משתנה, וכו'

כמה מסקנות לסיכום

בניגוד לטענות שעלו בשנה האחרונה בתקשורת, איגוח אינו שיטה נכלולית להעברה סלקטיבית של אשראי גרוע מידי הבנקים לידי קופות הפנסיה. הוא אינו מכשיר ציני שמטרתו הפקרה של משקי הבית והחיסכון הפנסיוני של משקי הבית. איגוח משכנתאות הוא כלי לשכלול שוקי הכספים וההון.

היתרונות שיהיו קיימים בהינתן כלי האיגוח: הגדלת מיגוון מקורות המימון של שוק המשכנתאות וצמצום הסיכון המערכתי הגלום במימון בנקאי, הגברת התחרות בשוק המשכנתאות עם הצטרפותם של מלווים חדשים, סטנדרטיזציה והגברת היעילות בשוק המשכנתאות, יצירת מצע נוח ומבוקר וכלים חדשים להרחבת הסיוע הממשלתי לחסרי-דיור, והגדלת שיעור המימון בהלוואות משכנתא לרמות המקובלות במשקי המערב.

ויש גם אזהרת מסע...

יש ביציאה לדרך לאיגוח משכנתאות ולהקמתו של שוק משני למשכנתאות סיכון שראינו אותו מתממש בארה"ב: חמדנות-יתר של הגורמים הפעילים בשוק ההון. במבט מרחוק קשה להימנע מהרושם ששוק ההון הוא מקום מסוכן, שבו הגורמים הפעילים מזדרזים לזהות הזדמנויות לרווח מהיר ע"י ניצול אי-הבנה של לקוחות ו"חורים" ברגולציה. אנשים אוהבים לשנוא בנקים, אבל דומני ששוק ההון הוא מרחב מסוכן יותר לציבור התמים. שוב ושוב אנחנו נוכחים ששוק ההון, שהיה אמור להוות מפגש אפקטיבי ויעיל של חיסכון והשקעה ולאפשר גיוס מקורות לטובת יוזמות כלכליות חדשות - הוא אבן מושכת לשחקנים קניבליים, הניזונים מ'אכילת' לקוחותיהם. השוק נוטה להיגרר לשיטות פעולה פסולות, כאלו שמייצרות עבורו רווחים מוגזמים. אין כאלו רווחים בטווח הארוך, והדרך (הלא-פלילית) להפיק אותם היא לרוב יצירת סיבוכיות ואשלייה שמפילות ברשתן את התמימים.

המסקנה היא שיש לנקוט במידה מוגברת של זהירות כשמעבירים חלק משמעותי ממימון המשכנתאות לידי שוק ההון. יש צורך לא רק בחקיקה זהירה אלא גם ברגולציה ברורה, בכלי אכיפה ממשיים ובפיקוח אפקטיבי. ללא כל אלו לא ירחק היום ונגלה פרשות של שחיתות והונאה שיטילו צל (שלא בצדק) על כל הרעיון של השוק המשני, כפי שבהחלט קורה בארה"ב לאחר המשבר הפיננסי האחרון

"מגש הכסף" - הרהורים בעקבות סידרת הטלוויזיה

האם הסידרה תניע מחדש את תנועות המחאה?

בקיץ 2011 פרצה בישראל מחאה חברתית. היא פרצה כרעם ביום בהיר: לא היו לה סימנים מקדימים. גם הארוע שסימן את תחילתה היה כמעט סהרורי: צעירה אנונימית אחת - דפני ליף - הקימה אוהל בשדרות רוטשילד בתל אביב כדי להביע את מחאתה הפרטית על כך שהיא אינה יכולה עוד לעמוד בהוצאות הדיור השוטפות, ואז החל תהליך שהביא לראשונה כמיליון ישראלים להפגנות. הפגנת יחיד זו היא אירוע שמזכיר אולי בסגנונו ובעוצמתו את מעשהו של מוטי אשכנזי, מפקד מוצב "בודפסט" בתעלה, שלאחר שיחרורו משירות המילואים בתחילת 1974 התיישב, לבדו, מול משרד ראש הממשלה ותבע את התפטרות הממשלה. פתאום קם אדם, והופך לתנועת מחאה חברתית. כמעט בן- לילה התמלאו שדרות ופארקים ציבוריים באוהלים, ומאות אלפי אזרחים צעדו בהפגנות של מעמד הביניים נגד המציאות הכלכלית בישראל.

מאז אותו קיץ מתקיים ויכוח בציבור אם המחאה החברתית באמת הביאה להישגים או שהיא הובסה בקלילות ע"י פוליטיקאים ממולחים וע"י ועדה ציבורית-מקצועית ('ועדת טרכטנברג') שהוקמה ע"י נתניהו בעיקר כדי לשכך את כעסו של הציבור. אני שייך לאלו הסוברים שהמחאה הצליחה: היא הביעה אי-שביעות רצון כללית של חלקים נרחבים בציבור מהמצב הכלכלי והחברתי במשק, היא העלתה לסדר היום הציבורי שאלות חברתיות שלא נשאלו עד אז, היא הביעה אי-אמון בסיפור ההצלחה הכלכלי של ישראל שמשווק ונלעס לעייפה ע"י הדוברים הרשמיים, והיא העידה על כך שיש בישראל ציבור עירני וחושב שמסוגל להתאגד ולדרוש מהשלטון תוצאות. 'הגפרורה' דפני ליף הציתה את הלהבות. והן טרם כבו.

בחודש האחרון חלה התפתחות חשובה נוספת בסיפור המחאה החברתית: ערוץ 8 הקרין סדרת טלוויזיה חדשה בת שלושה פרקים - "מגש הכסף" - שעוסקת בהערכת מצבה הכלכלי-חברתי של ישראל. מדובר אמנם בשלושה פרקים שונים בתוכנם, המוגשים כל אחד ע"י מגיש נפרד, אבל מדובר בסה"כ במוצר תקשורתי אחד: כתב קיטרוג בוטה נגד מדיניותה הכלכלית-חברתית של הממשלה בשני העשורים האחרונים (בערך), ובעיקר נגד מדיניותה הכלכלית של ממשלת נתניהו.

האם סידרה זו היא רק תוצאה של תנועות המחאה, או שהיא תהווה גורם מניע להתחדשות פעילותן? איננו יודעים עדיין. לפי דברי יוצרי הסידרה מדובר בניסיון להניע את הציבור לקום נגד הממשלה כדי לתבוע ממנה לנקוט במדיניות כלכלית-חברתית שונה. היא תיחשב ככישלון אם היא לא תניע את ההמונים לצאת בחזרה לרחובות. בינתיים, מאות אלפים כבר צפו בסידרה באינטרנט. האם אנו צפויים להתחדשות המחאה החברתית?

על האמירות של הסידרה

יוצרי הסידרה ומגישיה ניסו לשוות לה אופי אקדמי: ישנם שני פרופסורים בין המגישים, צורת ההגשה היא הרצאה פרונטלית עם לוח בפני קהל שומעים בכיתת לימוד, ישנן כותרות-מעבר והגדרות בסידרה המספקות רושם שמדובר בתיאוריה כלכלית, ויש בסידרה שימוש רב בנתונים ובתיאורים גרפים. ולמרות זאת אני סבור שלא מדובר בהרצאות כלכליות ושאין הרבה תיאוריה כלכלית מאחורי הסידרה: הטענות המועלות בפרקי הסידרה הן אמירות חברתיות. מבחינת הכלכלנים הן אינן נכונות ואינן לא-נכונות. זוהי בעצם מטא-כלכלה: שיחה שמעבר לכלכלה.

כלכלה היא מדע (לפחות לדעת הכלכלנים...) המנסה להכליל כדי לנסח חוקים לגבי ההתנהגות הכלכלית של פרטים (מיקרו-כלכלה) ושל משקים (מקרו-כלכלה). לשם כך אנו זקוקים להגדרה מדידה של המושגים אליהם אנחנו מתייחסים (תוצר, אבטלה, אי-שיוויון, עוני, צריכה והשקעה, צמיחה כלכלית, ועוד), לניסוח ולהוכחה של קשרים לוגיים בין גדלים אלו (בניית מודלים מתמטיים שלגביהם ניתן להוכיח משפטים), ולמדידת קשר כמותי בין תופעות כלכליות (שימוש בשיטות סטטיסטיות לאמידה). כל אלו אינם קיימים בסידרה הזו, למרות השימוש הרב בנתונים, בטבלאות השוואה ובתיאורים גרפיים.

באמירה שלי שלא מדובר כאן בהרצאה בכלכלה אלא במסה חברתית אין כדי לגרוע מאמירותיה ומחשיבותה של הסידרה. יש בסידרה כמה אמירות חדות וחשובות:

• במשק הישראלי קיימת ריכוזיות מוגזמת שנותנת כוח בידי יצרנים ליטול לעצמם שיעורי רווח מוגזמים. כפי שמצוטט דרור שטרום, המשק הישראלי מוביל בקרב המדינות המפותחות מבחינת שיעור המונופולים שהוא 'מפרנס'
• ריכוזיות זו אינה מציאות היסטורית יציבה של כלכלת ישראל או תוצאה של אירועי ההעבר: היא תופעה חדשה. היא הולכת ומתגברת לאורך השנים, בעיקר בשני העשורים האחרונים
• ריכוזיות זו אינה תוצאה טבעית, בלתי-נמנעת, של התגברות התחרות החופשית, הפרטה והמעבר לכלכלת שוק: היא תוצאה של מהלכים מכוונים, ספציפיים, שנעשו ע"י בעלי עניין וגורמים ששיתפו איתם פעולה כדי לצבור כוח ולמנוע תחרות חופשית
• תהליך ההתגברות של הריכוזיות של הכלכלה משולב בתהליך מקביל של השתלטותן של מספר מצומצם של משפחות ('טייקונים') על המונופולים
• לצורך ההשתלטות על המונופולים, בעלי ההון השתלטו תחילה על הסקטור הפיננסי, שגם הוא ריכוזי מאד בישראל, ובאמצעותו (בתפקיד מטעה של ניהול כספי הציבור) - על המונופולים. השתלטות זו של מעטים על כספי הציבור משמעותה שהם שולטים גם בהחלטה מי יקבל אשראי בישראל
• תהליך ההשתלטות על המשק נעשה באמצעות יצירת פירמידות שליטה שמאפשרות למעטים לשלוט כמעט ללא הון: השליטה אינה מבוססת על מקורות כספיים של בעלי השליטה אלא על ניצול מקורותיו הכספיים של הציבור. שיטת הפירמידות - שכבות של חברות אחזקה - נותנות בידי המעטים מכפלות כוח כתוצאה ממנופים
• כדי להבטיח את ההשתלטות על הכלכלה, הטייקונים משתלטים כבר שנים בשיטתיות על כל מנופי הכוח בישראל: הדרג הפוליטי, התקשורת, מערך הרגולציה והדרג הניהולי הבכיר של הסקטור הציבורי. צבירת הכוח נעשית ע"י קירוב פוליטיקאים, רכישת השליטה בכלי תקשורת, והעסקה של רוב הרגולטורים-לשעבר ושל חלק ניכר מצמרת הניהול לשעבר של הסקטור הציבורי. שיטה זו שבה כל הדרג הבכיר בסקטור הציבורי הוא מועסק פוטנציאלי של בעלי השליטה המעטים מאפשרת להם לנהל בצורה יותר אפקטיבית את מגעיהם עם נציגי הממשלה לטובתם-הם. נקודה זו הועלתה מספר פעמים בסידרה, אם באיזכור של האיומים הגלויים שהופעלו על אנשים שרואיינו ואם בהצגת האיומים הסמויים.
• היסטורית, חלק גדול מהתעשרותם של הטייקונים נעשה באמצעות השתלטות על משאבי המדינה מבלי ששילמו תמורתם מחיר נאות, וחלק ע"י הפרטה של מונופולים מבלי לפרק אותם.
• במהלך העשורים האחרונים חל בישראל תהליך גידול רצוף של אי-השיוויון בחלוקת ההכנסות, מצב שגורם לכך שפירותיו של תהליך הצמיחה הכלכלית מגיעים רק לידי מעטים ואינם מחלחלים אל מתחת לשכבת האוכלוסיה העליונה. כתוצאה מכך מצבן של שאר שכבות האוכלוסיה הולך ורע למרות תהליך הצמיחה הכלכלית
• שיעור העוני בישראל הולך וגובר לאורך השנים, למרות תהליך הצמיחה הכלכלית. הוא נעשה קיצוני בהשוואה בינלאומית, ביחס למשקים מפותחים אחרים
• הכוח כלכלי והפוליטי המוגזם שצברו הטייקונים והאירגונים שבבעלותם מאפשר להם לפגוע באופי הדמוקרטי של ישראל באמצעות יחסים הדוקים מידי של הון-שלטון, התקשרות משתקת עם הדרג הניהולי הבכיר של הסקטור הציבורי ופוטנציאל מסוכן להגבלת חופש הדעה ע"י השתלטות מסחרית על כלי התקשורת (ערוצי טלוויזיה ועיתונות).
• תשומת הלב הציבורית בישראל אינה נתונה לשאלות כלכליות-חברתיות: היא מוסחת ע"י שאלות של הסכסוך הפלסטיני-ישראלי ושאלות של חוץ וביטחון. כפי שאמר ירון זליכה בפרק השני של הסידרה: "בזמן שהתעניינתם באיום האירני - גנבו לכם את המדינה"

.

הסידרה אינה מסתפקת בניתוח אקדמי של המגמות - היא שואפת להשפיע, לשנות: לגרום לכך שהציבור יתעורר לפני שיהיה מאוחר מידי ויתגייס בהמוניו לעצור את התהליכים. לשם כך, מעבר לתחזיות המאיימות לגבי העתיד - המגישים מפנים במהלך התכנית אצבע לציבור הצופים כדי לעורר אותו לקום ולעשות מעשה. הם מצביעים על כך שמדובר בכספי הציבור, ושהציבור הרחב הוא זה שמשלם את המחיר והוא זה שיישא בנזקי הכלכלה הישראלית גם בעתיד.

כמה מילים בעקבות הסידרה

הופעתה של סידרה זו היא כמעט נס בעיני: במציאות הנוכחית, שבה רוב הכשרון והניסיון הניהולי, האקדמי, הפוליטי והמשפטי כבר נשכר כדי לשרת את העשירים במסעם לרשת את הכלכלה - נמצאו שלושה לוחמים מוכשרים ומצליחים שמקדישים את מירצם וכשרונם כדי לשכנע אותנו לצאת למלחמה חברתית. במציאות הנוכחית, שבה אנשים הולכים ומאבדים תקווה לגבי יכולתם להשפיע על גורל החברה ומתמקדים במקום זאת בהבטחת עתידם-הם - באו יוצרי הסידרה לשכנע אותנו שיש לציבור את כל העוצמה הדרושה כדי לשנות - רק צריך לפעול.

מדובר כאן במאבק שהוא בנפשנו. הרעיון הציוני להקים חברה נאורה, צודקת - נמצא בסכנה. ראו את מגילת העצמאות:

מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;  

זה לא בדיוק קורה: העולים החדשים אינם נהנים מתנאי פנסיה ומתנאים סוציאליים כמו התושבים הוותיקים; 'עובדי הקבלן' מועסקים בתנאים נחותים; עובדים זרים מנוצלים באופן מחפיר; כלכלת ישראל מעסיקה שב"חים בניגוד לחוק ותוך שלילת זכויות סוציאליות. ליבנו ופינו אינם שווים.

לא רק שבתואנה של ליברליזציה, תחרות חופשית וניהול כלכלי יעיל כלכלת ישראל נפלה בשבי בידי מיעוט שניצל כל אמצעי כדי להשתלט עליה ולשדוד את משאביה - מיעוט זה הצליח במהירות לקבל לידיו את רוב נכסי המדינה, לגייס לצידו בכסף את המוכשרים שבעובדי הסקטור הציבורי, לאלף את הדרג הפוליטי ולייאש חוגים רחבים מבני הדור הצעיר בישראל שמתפכחים מחלומות לגבי העתיד. הם חשים יותר ויותר שהמשך החיים בישראל לא יאפשר להם להגיע להישגים חומריים שבמדינות אחרות במערב הם נחשבים טבעיים. וכל זאת תוך הסחה של הדעת לשאלות לכאורה-קיומיות של חוץ וביטחון (אירן! דאעש! טרור! אנטישמיות!).

אבל אם נחזור לאמנה הציונית - זה לא צריך להיות כך. אין הצדקה לכך שטייקונים ישתלטו על משאביה של המדינה, שנושאי משרה בכירים יקבלו תנאי שכר מפוצצים ממעסיקיהם הטייקונים, שקבוצות עובדים מאורגנות יסחטו לעצמן תנאי-שכר מפליגים, שכלכלת ישראל תהיה כלכלה של ניצול מונופוליסטי של הרבים בידי מעטים, שהעוני יתרחב, שלצעירים לא יהיה כמעט סיכוי להגיע לדיור בכוחות עצמם, שיוקר המחייה יהיה כ"כ גבוה, שהדור הצעיר לא יזכה לתנאים סוציאליים תעסוקתיים דומים לאלו של הוותיקים, שמעטים יזכו לבלות את תקופת הפרישה ברווחה מוגזמת כשכל האחרים מתדרדרים לעוני, שהרפואה והחינוך יהפכו מזכות שיוויונית למוצר פרטי השמור לבני-מזל, ועוד ועוד מצרותיה של ישראל המודרנית. אפשר למנוע כל זאת, והמפתח נמצא בידי הציבור. אם רק יתעורר ויצא לקרב המכריע על פניה של החברה בישראל.

אבל זה לא קרב של כולנו. ליוצרי הסידרה ברור כנראה שהסיכוי להוביל תנועה אפקטיבית לשינוי פניה של החברה בישראל מותנה ביכולתם לסחוף את הצעירים - ממעמד הביניים ומדור הבייבי-בום כבר אין סיכוי לקבל שיתוף פעולה: זהו הדור שנהנה כבר ברובו מזכויות סוציאליות משופרות בתחום התעסוקה (קביעות, שכר גבוה, תנאים סוציאליים), שחי ברווחה לאחר שהצליח לצבור זכויות פנסיוניות מופקעות (פנסיה תקציבית, פנסיה הסתדרותית, פנסיית גישור), שהצליח לצבור בחייו רכוש פיננסי (קופות גמל, ביטוחי מנהלים) וריאלי (דירות להשקעה). זהו דור שבמקרה הטוב אין לו סיבה להתמרד כיון שמצבו שפיר והוא נהנה מפרישה נוחה או מצפה לה, ובמקרה הרע אפילו יתנגד לכל ניסיון לפגוע ולו במעט בזכויותיו היתרות ועוד יותר לכל ניסיון לחקיקה חברתית שתטיל עליו לשאת מעט יותר בנטל, כי הוא יכול. חישבו רק על שאלת מס העיזבון: ישראל יוצאת דופן בקרב מדינות המערב בכך שאינה מטילה שום מס על העיזבון; כל ניסיון להציע הטלת מס כזה נתקל מייד בהתנגדות נמרצת מצד האוכלוסייה המבוססת, ולכן פוליטיקאים (גם חברתיים) נזהרים להתרחק מהצעה כזו או שהם מגבילים את המס לסף עיזבון כה גבוה שכל הציבור יהיה למעשה פטור מהמס. לכן אני מאמין שרובו של מעמד הביניים ודור הבייבי-בום אינו קהל היעד הטבעי למסר של הסידרה - הם אולי אפילו משתפי הפעולה העתידיים עם הטייקונים במקרה של ניסיון לשינוי המציאות, כי יש להם בהחלט מה להפסיד משינויים חברתיים. זו מלחמה של הצעירים. השאלה תהיה מהי יכולתם של הצעירים בישראל להיענות לקריאה החברתית ולצרף אליהם את קבוצות האוכלוסייה המהוות בנות-ברית טבעיות: שכבות נמוכות-הכנסה, תושבי פריפריה, עולים חדשים של העשורים האחרונים, המגזר הערבי, העובדים הזרים, וכו'. מי שעתידה החברתי של ישראל חשוב לו - מקווה מן הסתם שסידרת טלוויזיה זו תצליח אמנם לגרום לצילצול השכמה בקרב הצעירים.