יהודית, או דמוקרטית?

 

כפי שזה נראה בעת כתיבת דברים אלו, "בלוק נתניהו" ניצח בבחירות וצפוי להקים ממשלת "ימין מלא". זה היה מאבק פוליטי ממושך, והוא הגיע כנראה לסיומו בניצחון של גוש הימין אחרי ארבעה סיבובי בחירות שבהם כשל.

במשך תקופה ארוכה המצב בין הגושים נראה סטטי, מין מלחמת חפירות ללא הכרעה. אבל למרות הקיפאון חלו במהלך המערכה הפוליטית הארוכה הזו שינויים מרחיקי-לכת בפוליטיקה הישראלית: הכנסת (ה-21) בחרה מרצונה להתפזר כחודש בלבד לאחר שהושבעה וללא שהוקמה ממשלה; הכנסת הבאה (ה-22) בחרה שוב להתפזר שלושה חודשים לאחר הבחירות; הכנסת ה-23 פוזרה בגין "מוקש" שהוטמן מראש בהסכם הקואליציוני, כיון שלא הוצג תקציב ממשלה במועד המחייב לפי חוק יסוד: הכנסת; יו"ר הכנסת ה-23 היוצאת סירב לציית לפסיקת בג"צ המורה לו לכנס את הכנסת לצורך בחירת יו"ר חדש; הוקמו שתי ממשלות שבהן הונהג לראשונה המושג "ראש ממשלה חליפי"; לראשונה מונה לראשות הממשלה פוליטיקאי שעמד בראש מפלגה קטנה ולא בראש הרשימה הגדולה ביותר; שונו חוקי יסוד (חוק יסוד: הכנסת, חוק יסוד: הממשלה) כדי לאפשר הקמת ממשלה או כדי לאפשר הישארותה על כנה. 

אלו מהפכות חוקתיות. הרושם הכללי שעולה מהנהגתן הוא שהמאבק הפוליטי בישראל ניטש על משהו שגדול יותר מחוקי המשחק, ולכן שינוי חוקים במהלך המשחק מתקבל על-ידי הצדדים כצעד לגיטימי. גם סידרת האירועים החוקתיים הצפויים לאחר ניצחונו של גוש הימין כבר איננה מפתיעה איש: חקיקת חוק המאפשר לרשות המחוקקת להתגבר על התנגדות אפשרית של בג"צ, שינוי של חוק יסוד: הממשלה כדי להכשיר את כהונתו של נתניהו למרות משפטו ואת מינויו של דרעי לשר למרות הרשעותיו בדין; שינוי שיטת מינוי השופטים כדי להחליש את עוצמתה של הרשות השופטת; הגדרת היועצים המשפטיים של משרדי הממשלה כמשרות אמון כדי להגביר "משילות" (קרי: להחליש את רובד ה-civil service ולסלק את "שומרי הסף"), ועוד. אנחנו משתתפים במשחק פוליטי חדש, שבו המטרה מקדשת את שינוי כללי המשחק: חוקי המשחק יותאמו כך שהם יאפשרו לקואליציה להשיג את התוצאה הרצויה מראש. זו תהיה דמוקרטיה חלקית, בה קיימת למעשה רשות יחידה (הרשות המבצעת), המתהדרת בהיות המשטר דמוקרטי בזכות העובדה שהוא משקף (לכאורה) את רצון הרוב. 

יש משהו מתריס ומדאיג בטענת גוש הימין כי "העם אמר את דברו". האמירה הזו איננה רק הכרזת ניצחון פוליטי של גוש הימין: היא משרטטת מעגל וירטואלי שבתוכו נמצאים הציבור החרדי, הציבור הדתי וחלק מהציבור החילוני-ימני - להלן "העם"; הציבור האחר - המרכז, השמאל, הימין שאיננו תומך בנתניהו וכמובן הציבור הערבי - נמצא מחוץ למעגל זה. הוא איננו עוד "העם". הוא גם איננו "לאומי", ולא "ציוני". הוא חשוד בחוסר-נאמנות למדינה.

המאוכזבים מניצחונו של גוש הימין עסוקים בבירור הסיבות לכישלון ובהאשמות הדדיות. הם מונים מהלכים ומחדלים ספציפיים שהביאו לכאורה לכישלון: הניהול הרשלני של הגוש הקואליציוני, הכישלון להקטין את אחוז החסימה, ההימנעות מחתימה על הסכמי עודפים בין הרשימות שבתוך הגוש, הנטישה מרצון של מצביעי מרצ לטובת "יש עתיד" משיקולים אסטרטגיים, סירובה של "העבודה" לחבור למרצ, הסכסוך האישי בין רשימות המגזר הערבי שהביא לכישלונה של בל"ד, ועוד. לאור העובדה שהיה כמעט-שוויון מספרי בין מצביעי גוש הימין לגוש האחר (ניצחון גוש הימין הושג עקב כישלונן של שתי רשימות מהגוש הקואליציוני לעבור את אחוז החסימה), נדמה כי הכישלון היה יכול באמת להימנע אילו ננקטו הצעדים לעיל, ו"ממשלת השינוי" הייתה זוכה אז לפרק זמן נוסף בשלטון. 

אבל האם זה היה מהווה ניצחון אמיתי? אני מציע לשקול שייתכן שנחלצנו מצרה: אולי חיכתה לנו תקופה נוספת של חוסר-יציבות שלטונית, של ממשלה "מתנדנדת" החסרה יכולת לנווט את הספינה בשאלות המדיניות החשובות, ממשלה מותקפת ומושמצת ללא הרף, ותלויה בפוליטיקאי הבא שימצא תירוץ לפרוש ממנה ובכך יחרוץ את גורלה? אולי חיי הממשלה הזו היו תלויים על בלימה, בהמתנה לפעם הראשונה שבה תפרוצנה מהומות אלימות בשטחים ומחזה הנכאים הזה יגיע לסיומו? אם כך, אולי כל מה שקרה לנו בבחירות האחרונות הוא רק Fast Forward למה שהיה קורה ממילא בבחירות השישיות או השביעיות? אולי בעצם הרווחנו זמן? אולי המגמות הדמוגרפיות - הגידול המהיר של המגזר החרדי וחילופי הדורות של האלקטורט הישראלי (הדור הצעיר נוטה ימינה יחסית לדור המבוגר) - מכתיבות את ניצחונו של גוש הימין בטווח הארוך והעיסוק בניתוח הכשלים הנקודתיים הוא מסיח ומיותר?

הדילמה האידיאולוגית העיקרית של ישראל היא סביב השילוב המוצהר של מדינה יהודית ודמוקרטית. זה חיבור שנשמע בזמנו הגיוני: הציונות - תנועה לאומית צעירה שקמה באירופה לקראת סוף המאה ה-19 ודגלה בפתרון לאומי נפרד לעם היהודי - בוחרת לעצמה סט ערכים ש'יקשט' את החזון הלאומי. היא מנסה לשלב בין הערכים האוניברסליים המודרניים שמאמצות אומות אירופה הצעירות לבין ערכים מוסריים ותרבותיים של היהדות. זה מספק תוכן מוכן-מראש (Prefab) לציונות. זה מספק "דבק" שיסייע לחיבור יוצאי הקהילות היהודיות השונות והזרמים השונים ללאום יחיד, הומוגני. זה מחבר תנועה לאומית צעירה לנרטיב היסטורי מכובד: אנחנו לא אוסף של פליטי פוגרומים וקורבנות אפליה אלא עם עתיק השב לארצו לאחר גלות של אלפיים שנה. זוהי בחירה פרקטית המספקת לאומה הצעירה תשובות קלות לשאלות אפשריות שונות לגבי זהות: שם המדינה, דגל, המנון, חזון מוסרי שלאורו נתחנך, גאווה לאומית, זיקה לקהילות יהודיות אחרות בעולם, שפה, ואפילו לוח חגי השנה. זהו רעיון שיווקי מוצלח של התנועה הציונית.

אבל כמה יהודית תהיה מדינת ישראל? הוגי המדינה - אנשי תקופת ההשכלה - חשבו כנראה על מינימום: על טיפוח קשר רגשי לארץ, על תרבות, על זיקה ליהדות, על נרטיב היסטורי מלכד, על סמלים ומנהגים, ועל ערכי המוסר (האוניברסליים ממילא) של נביאי ישראל. בעיני רוחם הם ראו כנראה דמוקרטיה עם שאר-רוח. כך התחנכנו אנו - חברה שתפיץ "אור לגויים".

על הסקלה הדתית, מה שהתפתח בפועל אמנם איננו מקסימום ("מדינת הלכה"), אבל הוא רחוק מהדמיון הציוני. חוק השבות (1950) שנחקק כדי להבטיח לכל יהודי זכות להתיישב בארץ חייב הגדרה ברורה מיהו יהודי, וזכות ההגדרה ניתנה לממסד הדתי. האם מדובר בתום-לב? בקוצר-ראייה? בחולשה? מאחר שבמדינת ישראל יש כיום לזרם האורתודוקסי מונופול על הממסד הדתי - הוא מכתיב לכולנו את הפרשנות המחייבת לכותרת "יהודית". גם חייו היומיומיים של הציבור החילוני נשלטים על-ידי הממסד האורתודוקסי, אם בנושאי נישואין ואם בנושאי כשרות. הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי הוחרמו למעשה ונשלל מהם סיוע המדינה. בכך נוצר שוני בין ישראל לבין הקהילות היהודיות בתפוצות: רק בישראל הזרם האורתודוקסי הוא השולט, בעוד שהזרמים האחרים אינם זוכים להכרה על-ידי המדינה לכל צורך אזרחי. ומעל לכל - המצב של יחסי דת-מדינה איננו סטטי: תחת הסיסמא הכוזבת "סטטוס-קוו" שמלווה אותנו לאורך חיי המדינה מתקיימת הדתה רצופה של החיים היומיומיים בישראל, לרבות של מערכת החינוך הממלכתי (הלא-דתי), כפייה דתית ופגיעה ברורה בחופש האזרח. 

בעיה נפרדת קיימת סביב אופן התנהלותה של הקהילה החרדית כחלק מהחברה הישראלית. מדובר במידה רבה בציבור שאיננו ציוני ואיננו מזדהה עם אופייה החילוני והליברלי של המדינה, וככזה הוא מתנהל כגטו תרבותי, מרוכז בצרכיו-הוא ונשמע רק לציוויי הנהגתו הדתית. זהו ציבור טפילי בכל הקשור לנשיאה בנטל הכלכלי ובנטל הביטחוני: השתתפותו בשוק העבודה ובשירות הביטחון היא זעומה. בעיניו, היתרון של הסתופפות במדינת ישראל נעוץ בקבלת שירותים ללא תמורה ופטור מחובות האזרח. שיעור הצבעה גבוה והומוגני בקרב אוכלוסייה זו בבחירות לכנסת נותן לה עוצמה פוליטית גדולה יחסית לשיעורה באוכלוסייה, ועוצמה פוליטית זו מתורגמת במו"מ קואליציוני להשגת הטבות כלכליות מגזריות על חשבון שאר האוכלוסייה. בגלל הריבוי הטבעי המהיר של קבוצת אוכלוסייה זו (חלקו כנראה בגלל מדיניות ממשלתית נדיבה מידי של עידוד ילודה) - חלקה באוכלוסייה הכוללת של ישראל עולה בהתמדה. גידולה הצפוי בעשורים הבאים מעלה ספק לגבי האפשרות שהיא תמשיך ליפול למעמסה על שאר האוכלוסייה: מדובר בפצצת-זמן, לא פחות.

לאן כל זה מוביל? 

1. הסטטוס-קוו הוותיק בנושא דת ומדינה איננו אלא אחיזת-עיניים: ישראל נמצאת בתהליך הדתה רצוף שבו מומרים ערכים ליברליים בערכים דתיים. זהו מהלך שלא ייעצר, מסיבות דמוגרפיות, והוא יגרום לצמצום מתמשך של זכויות האזרח של האוכלוסייה החילונית

2. מאחר שהזרם האורתודוקסי שינה את עמדותיו המדיניות הניטרליות לאחר 1967 ורובו מקדש כיום את זכותו של העם היהודי לשלוט על כל שטחי ארץ ישראל - הוא שולל אפשרות של השגת פשרה טריטוריאלית בסכסוך הישראלי-פלסטיני. במקום זאת, הוא דוגל בפתרון של מדינה יחידה שבה הפלסטינים יהיו אזרחים מדרגה שנייה והסכסוך ינוהל בכוח הזרוע

3. נדבך נוסף של גוש הימין - הציבור החרדי - מתמקד אמנם בעיקר בהשגת הטבות לעצמו על חשבון שאר מגזרי האוכלוסייה, אבל גם הוא חיזק את היסודות הלאומניים בהשקפותיו המדיניות וגם הוא פועל במרץ להדתה ולפגיעה בעקרונות יסוד של החברה הליברלית

4. שני ציבורים אלו חברו לציבור מצביעי הליכוד - בעבר מפלגה ימנית-ליברלית - שמצידו ויתר מזמן על השקפותיו המדיניות והליברליות לטובת שנאה עזה לאליטה הישנה של ישראל ולטובת התנגדות גורפת לכל יוזמה להשגת הסכם שלום עם הפלסטינים ולבניית חברה ליברלית. באין לו עוד אידיאולוגיה מדינית או חברתית פרקטית, ציבור זה מתמקד בטיפוח ושימור תחושות של קיפוח עדתי. לרוע המזל, הוא בחר להתלכד סביב מנהיג פוליטי ציני שמטרתו היחידה היא מילוט אישי ממשפטו על-ידי הרס של מערכות שמירת החוק, כל זאת כשהוא מניף דגלים כוזבים לצורך פיתוי בני-ברית. 

נוצר בכך גוש פוליטי מוצק. מה שקרוי בסבבי הבחירות האחרונים 'גוש הימין' איננו אלא ברית - מבוססת על אינטרסים נפרדים - בין שתי קבוצות אוכלוסייה דתיות, קבוצת אוכלוסייה המוסתת על רקע קיפוח, ומנהיג בודד שנלחם על הישרדותו האישית מול מערכת החוק. הסימביוזה בין הקבוצות מבוססת על שנאה משותפת לשלטון החוק - אויב משותף לכולם, כל קבוצה מסיבה נפרדת - וניסיון לקעקע אותו. מה שעלול לקרות לישראל בשנים הקרובות הוא לכן שילוב של תהליכים הרסניים: הדתה מתמשכת שתבטל הישגים ליברליים ואזרחיים של העשורים האחרונים, הכבדת הנטל הכלכלי על רוב האוכלוסייה בשל הסירוב של הציבור החרדי לקחת בו חלק, וכרסום בדמוקרטיה כתוצר-לוואי של מאמציו של הנאשם לחלץ את עצמו ממשפט ושל בעלי בריתו להשיג הישגים חומריים או דתיים. במקביל, הקצנת עמדות מדיניות וכירסום שלטון החוק יביאו כנראה להרחקת הסיכוי לקידום פתרון של שלום עם הפלסטינים. תהליכים אלו יפגעו בסולידריות, החשובה כל-כך בחברה צעירה העלולה למצוא את עצמה שוב במבחן צבאי. הם יביאו להתפרקות החברה הישראלית לשבטים העוינים זה את זה ונלחמים ביניהם על הבכורה ועל השלל. למותר לציין שהישרדותו של הפלא הכלכלי של המשק הישראלי נמצאת בסכנה בגלל מגמות אלו של הדתה והתחזקות מגמות פשיסטיות שעלולות להרחיק את ישראל ממדינות המערב.

ייתכן שאנו נמצאים כבר בדרך ללא מוצא. ייתכן שמה שנדרש הוא פניית-פרסה. השאלה חוזרת אל ההחלטה המקורית להגדיר את מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. נראה שהשאיפה להרים את שני הדגלים ביחד הייתה מוטעית, נאיבית: בעוד שמרחב ההגדרה של מדינה דמוקרטית הוא פחות-או-יותר ברור ואוניברסלי - ההגדרה של מדינה יהודית היא ערטילאית. כי מה זה בעצם "מדינה יהודית"? האם מדינה יהודית פירושה מדינת הלכה? האם מדינה יהודית משמעותה חתירה לשליטה מלאה בכל שטחי ארץ ישראל? האם במדינה יהודית יוכר רק הזרם האורתודוקסי כסמכות הדתית הרשמית? האם חלקים מהחוק הישראלי ייגרטו לטובת החוק העברי? האם מדינה יהודית אינה זקוקה למבנה חוקי היררכי שביסודו חוקה? האם לבית הדין הרבני תהיה במדינה יהודית סמכות שיפוטית העולה על זו של בית הדין האזרחי? האם אין לתושבים שאינם יהודים זכות להיות אזרחים שווי-זכויות במדינה יהודית? האם מדינה יהודית פירושה שיש לבנות את בית המקדש השלישי על הר הבית? האם במדינה יהודית מתחייבת שמירה על כשרות, על קדושת השבת ועל דיני נישואין וקבורה על-ידי כלל התושבים? האם ירושלים חייבת להיות עיר הבירה של המדינה היהודית והיא באמת איננה ניתנת לחלוקה? 

הייתכן שההלחמה של המושגים 'יהודית' ו'דמוקרטית' נעשתה בחוסר מחשבה תחילה, ברגע של נאיביות והתלהבות רומנטית? הייתכן שהצירוף "יהודית ודמוקרטית" הוא אוקסימורון? תארו לכם שהיינו מתעשתים ומחליטים לבטל את המושג "מדינה יהודית" מחיינו, מחזירים את המושג 'יהודי' להקשר הדתי שלו (והוא לא יופיע עוד במרשם התושבים…) ומבטלים בהתאם את ההגדרה "לאום: יהודי". נסתפק בכך שישראל תהיה דמוקרטית: מדינה דמוקרטית-ליברלית, עם חוקה, עם הפרדה מלאה בין דת למדינה, שמבטלת כליל את הממסד הדתי הממלכתי, שאוסרת על כפייה דתית במרחב הציבורי, שיש בה רק זרם חינוך ממלכתי יחיד, ושבה נושאים כמו נישואין וקבורה מטופלים על-ידי גורמים אזרחיים. 

זה לא שאינני אוהב את ההיסטוריה היהודית, את ההלכה היהודית, את כתבי הקודש היהודיים, את תורת הנביאים, את השפה העברית, את חגי ישראל או את המסורת - נהפוך הוא. הבחירה בצירוף "יהודית ודמוקרטית" פשוט הוכיחה את עצמה כמוקש, כבחירה ערטילאית, לא-יציבה, כהרפתקה שסופה מר. מסתבר שנדרשת בחירה בין יהודית לבין דמוקרטית: יש להסתפק בדגל אחד. נראה לי שתובנה זו קיימת גם בקרב גוש הימין, והנטייה שלו היא לבחור בדגל המדינה היהודית. כך לפחות זה נראה לפי ההצהרות הפוליטיות המושמעות. אני מציע לבחור דווקא בדגל האחר - דגל המדינה הדמוקרטית. אם אי אפשר שישראל תהיה מדינה יהודית ודמוקרטית - נסתפק בכך שישראל תהיה מדינה דמוקרטית.

זה מחייב חשיבה מחדש לגבי אופייה של מדינת ישראל. ברור לי שבין קוראי דברים אלו יהיו כאלו שיצפו להמשך לוגי של הטיעון, לפירוטו, ליישומו לתוכנית, אפילו לצעדים אופרטיביים מוצעים. אין לי אותם. הבחירה במדינה דמוקרטית במקום במדינה יהודית ודמוקרטית איננה מספקת כשלעצמה פתרון לאף אחת מבעיות היסוד של ישראל. היא רק מציעה להכיר בטעות, למחוק את אוסף התשובות שנתנו בעבר ולחזור לשאלות הקיומיות. בואו נפרום את האריג שנוצר כאן ונתחיל מחדש. בואו נחזור לשולחן השרטוט ונחשוב על אלטרנטיבה מוצלחת יותר מזו שבה בחרו מנהיגי הציונות של תחילת המאה ה-20. האלטרנטיבה היא להיות זרים בארצנו או בכלל לנטוש מרצוננו את הספינה - מה הטעם?

בנק ישראל למשכנתאות

 

באחרונה התבשרנו על יוזמה פוליטית חדשה, של יו"ר ועדת הכספים של הכנסת משה גפני. כשהגיע נגיד בנק ישראל בשבוע שעבר לישיבת ועדת הכספים הזדרז יו"ר הוועדה להכריז על הצעת חוק שיזם, שתנתק את הקשר בין ריבית בנק ישראל לבין הריבית על משכנתאות: כשהריבית במשק תעלה - הריבית על המשכנתא לא תעלה ביחד עימה (ראו לדוגמא דיווח בעיתון "גלובס", כאן). לא ברור לאיזו מתכונת חוק מתכוון בדיוק ח"כ גפני. לא ברור גם אם ההצהרה הזו מבשרת על כוונה רצינית לפעול כדי לשפר את מצבם של רוכשי דירות או שהיא בכלל סוג של "עז" שהוכנסה למערכה לצורך הישגים בתחומים פוליטיים אחרים. אבל מה שמסתבר הוא שבנק ישראל נדחק למיגננה בנושא המשכנתאות: הוא נתפס מעכשיו כ"אשם" בעליית הריבית על משכנתאות. כך, אחרי ההתקפות שכבר היו בתקשורת מצד גורמים עיסקיים על כך שהעלאות הריבית המוניטרית אינן מוצדקות והן פוגעות בפעילות הכלכלית של המשק היצרני, הורחבה כעת החזית מול בנק ישראל: הצטרפו אליה משקי הבית שהריבית העולה מרחיקה מהם את היכולת לרכוש דירה. 

איך זה קרה שבנק ישראל, שאמור היה לנהל עצמאית את המדיניות המוניטרית בכפוף לשיקולים מקרו-כלכליים, מותקף בשם משקי הבית? מה הקשר בין ניהול המדיניות המוניטרית לבין שוק המשכנתאות? ישנם שני גורמים לקשר הזה: האחד - התהליך המהיר של העלאת הריבית המוניטרית במשק שהחל באפריל 2022 והשפיע משמעותית על שוק המשכנתאות; השני - הזיהוי של בנק ישראל כגורם בעל סמכות (ולכן גם נושא באחריות) בשוק המשכנתאות. 

העלאת הריבית המוניטרית בישראל בחודשים האחרונים איננה יוזמה שרירותית של בנק ישראל: היא תגובה בלתי-נמנעת. היא התחייבה מרגע שהבנקים המרכזיים במדינות המערב החלו בהעלאת הריבית המוניטרית אצלם, במסגרת פעילות הגנתית שתפקידה למנוע האצה של תהליך האינפלציה. הימנעות מהעלאת הריבית בישראל הייתה עלולה לגרום לבריחת הון לעבר משקים שבהם שיעור הריבית גבוה יותר, להיחלשות השקל וכתוצאה מכך גם להאצת תהליך האינפלציה בישראל. מאחר שלאורך שנים שבהן הריבית המוניטרית היתה אפסית עבר שוק המשכנתאות הישראלי להסתמך יותר ויותר על הריבית הקצרה (באמצעות הלוואות על בסיס ריבית ה"פריים") - עליית הריבית המוניטרית תורגמה מיידית להתייקרות ריבית ההלוואות, לרבות בהלוואות קיימות בריבית משתנה שהעוגן שלהן מתבסס על ריבית ה"פריים". 

העלאת הריבית המוניטרית היא לכן התפתחות צפויה המתיישבת עם ניהול מקרו-כלכלי נכון, שלווים היו אמורים לקחת בחשבון כשבחרו את תמהיל ההלוואה. אז על מה הם מתלוננים? ומדוע הכתובת היא בנק ישראל? זה נוגע לגורם השני - הזיהוי של בנק ישראל כגורם האחראי בשוק המשכנתאות. לא מדובר בטעות תמימה מצד הלווים: בנק ישראל החל להתערב בשוק המשכנתאות לפני מעט למעלה מעשור, על רקע הפחתת הריבית המוניטרית והחשש שהריבית הנמוכה עלולה לגרום לגידולו של הביקוש לדיור ולכן להתפתחותה של "בועת נדל"ן". במהלך השנים ניצל בנק ישראל את הצינור הרגולטורי (קרי: הפיקוח על הבנקים) להעברת הוראות שונות לבנקים. מדובר היה לכאורה בהתערבות מנימוקים מקרו-כלכליים, זמנית, של "המבוגר האחראי", שניסה למנוע התפתחות של "בועת נדל"ן" בכובע של שמירה על יציבות פיננסית. אבל בהדרגה הפכה ההתערבות לספציפית יותר ויותר, ולבעלת אופי של הסדרה קבועה, פטרנליסטית. כיום, הבנקים אינם רשאים להעמיד אשראי לדיור ששיעור המימון שלו עולה על 75% לחסרי-דיור, ולא אשראי שכולו בריבית משתנה. באחרונה קראנו בתקשורת הכתובה גם על כך שנציגי הפיקוח על הבנקים מוודאים שתשלומי המשכנתא השוטפים לא יעלו על 50% מהכנסות הלווים, כשהגדרת הכנסותיהם של הלווים לצורך זה נקבעת על-ידי הוראות המפקח על הבנקים.

כשהבנק המרכזי הפך עצמו למעשה למחוקק המכתיב לבנקים קריטריונים ספציפיים למתן אשראי, והלווה הפוטנציאלי נתקל במשא-ומתן שלו מול הבנקים במיגבלות חיצוניות שמקורן בבנק ישראל - לא נראה מוזר שטענות הציבור על יוקר האשראי לדיור מופנות כעת לבנק ישראל. הבעייה היא שההחלטה של בנק ישראל להתערב - שלא לצורך, לטעמי, ואפילו שלא בסמכות, בשוק המשכנתאות - מגבילה ואף מסכנת את חופש הפעולה שלו בכל הנוגע לצעדי המדיניות המוניטרית. 

זהו מצב בעייתי. בעולם גובר החשש מפני כניסה למיתון בשנה הקרובה ומפני האצת קצב האינפלציה. לבנקים המרכזיים נכון בשל כך מאבק על שמירה על משמעת פיסקלית מצד הממשלות, ועל המדיניות המוניטרית הנכונה שיש לנקוט מול השילוב של אבטלה ואינפלציה. בישראל ייתכן גם קושי נוסף בשל ההבטחות התקציביות המוגזמות שניתנו במהלך הבחירות האחרונות. הסמכות שנטל לעצמו בנק ישראל "בהתנדבות" בשוק המשכנתאות - עלולה לגרום לו לפעול מול חזית רחבה מידי של מתנגדים ולכן היא מקטינה את חופש הפעולה שלו בתחום שהוא מופקד עליו.

ביטול הוראות בנק ישראל בנושא תמהיל הלוואות לדיור

 

ברשימה קודמת בבלוג זה ("הלוואת משכנתא צמודת-פריים - הימור שהצליח מעל למשוער", ראו כאן) הצגתי את ההזדמנות שיצרה הפחתת הריבית המוניטרית לרוכשי הדירות להוזיל את עלות המשכנתא שלהם. ניצול ההזדמנות היה אפשרי באמצעות נטילת הלוואות משכנתא במסלול השקלי בריבית משתנה, שבו ריבית המשכנתא מבוססת בעקיפין על הריבית המוניטרית (מסלול הקרוי בישראל "פריים") במקום במסלול הצמוד למדד בריבית קבועה. מאחר שהפחתת הריבית המוניטרית ב-2009 (בישראל כמו בכל העולם) הייתה צעד מדיניות אנטי-מחזורי, זמני, שמטרתו לשכך את השפעת ההאטה הכלכלית - ברור שהבחירה במסלול ה"פריים" הייתה הימור לגבי משך התקופה שבמהלכה הריבית המוניטרית תישאר נמוכה. בדיעבד, המדיניות המוניטרית המרחיבה והריבית המוניטרית הנמוכה היו איתנו תקופה ארוכה, עד לחודשים האחרונים (ראו גרף ברשימה המוזכרת). התוצאה היא, כפי שממחיש תחשיב שהוצג באותה רשימה, שלווים שבחרו במסלול הפריים הצליחו להוזיל ביותר ממחצית את עלות המשכנתא שלהם. 

השוק אמנם הגיב להזדמנות שנוצרה בעקבות סביבת הריבית הנמוכה, ובהדרגה עברו לווים רבים למסלול המבוסס על ריבית ה"פריים". בנק ישראל, שחשש שמא הלווים אינם מודעים לסיכון הריבית שהם נוטלים על עצמם, החל עוד ב-2009 לשגר התראות להנהלות הבנקים ובהן דרישה לוודא שהלווים מודעים לסיכון הריבית ולהתייחס לאפשרות שהם-עצמם נחשפים בעקיפין לסיכון הריבית של הלווים, בגלל קשיי נזילות אפשריים של הלווים. ב-2011, משדעתו של בנק ישראל לא נחה, הוא הורה לבנקים להגביל את חלק ההלוואה הניתן בריבית משתנה מתוך סכום ההלוואה הכולל. בסדרת הוראות ששיגר בנק ישראל לבנקים בשנים 2011-2014 הוא הגדיר מגבלות שונות לגבי הלוואות המשכנתא, בטענה שהוא חותר לקצץ בביקוש לאשראי לדיור כחלק ממאבק לעצירת העלייה המהירה של מחירי דירות. בהוראה מ-2014 קבע בנק ישראל שחלק ההלוואה הניתן בריבית "פריים" לא יעלה על 33.33% מסכום ההלוואה הכולל. 

ההוראות שקבע בנק ישראל לא הצטמצמו לתמהיל ההלוואה ולא לשימוש בהלוואות "פריים": הן נגעו גם לשיעורי מימון (היחס בין גודל ההלוואה לעלות הדירה הנרכשת), לאופן שבו נמדדת הכנסת הלווה לצורך הערכת הנטל השוטף, ועוד. הוראות אלו שינו את הנהגים המקובלים בשוק המשכנתאות. נוצר מצב חסר-תקדים שבו בנק ישראל מתערב פרטנית בקריטריונים למתן אשראי ומגביל את חופש ההחלטה של הבנקים לגבי בקשות לאשראי לדיור. הקדשנו מספר רשימות בבלוג זה לביקורת על המציאות שנוצרה, כנראה בלא-משים, כשהמטרה המוצהרת הייתה בכלל לשמור על יציבות הבנקים, והתוצאה היא הפקעה חסרת-בסיס של מדיניות האשראי לדיור מהבנקים (למיטב ידיעתי, בנק ישראל לא סיפק מעולם ביסוס מחקרי שיצדיק את "הלאמת" מדיניות האשראי בכלל ואת הקריטריונים הכמותיים הספציפיים שקבע בפרט). אבל לא נסטה מהנושא העיקרי, והדיון כאן יוגבל לשאלת תמהיל ההלוואה: הגבלת זכותו של הלווה לבחור תמהיל כרצונו.

השאלה היא עקרונית: מי נתן סמכות לבנק ישראל להכתיב למשקי בית (לווים) ולבנקים (מלווים) מיגבלות על תמהיל המשכנתא? מהו מקור הסמכות? הפרט בישראל רשאי להחליט, במיגבלות החוק, כמעט בכל נושא כלכלי. הוא רשאי לרכוש ולמכור דירה, לנהל את נכסיו כראות עיניו, לבחור בין מסלולי השקעה כשמדובר בחיסכון הפנסיוני, ליטול על עצמו סיכונים פיננסיים שונים, ליטול על עצמו חובות צרכניים מכל סוג ולכל מטרה, אבל אסור לו לבחור תמהיל כרצונו כשמדובר בנטילת הלוואה לדיור. מה מיוחד בהחלטה על תמהיל הלוואה לדיור? שימו לב שההוראה לגבי האיסור אמנם איננה מקפת - מקורה בבנק ישראל ולכן היא מופנית רק לבנקים - אבל במציאות הישראלית הנוכחית שבה האשראי לדיור מרוכז כמעט כולו בידי הבנקים - ההוראה מחייבת למעשה את כלל הלווים. אבל מדוע? ומכוח מה?

בנק ישראל הגביל את הבנקים בנושא תמהיל הלוואה החל מ-2011. ההגבלה הוטלה על רקע הריבית המוניטרית הנמוכה, כשהעילה היא לכאורה הגנה על הלווים החפים מידע מפני תרחיש של עלייה משמעותית של הריבית שתגרום להם לקשיים לעמוד בתשלומים השוטפים. זה אולי נשמע אחראי, מגונן, אבל מדובר בכפייה: בשלילת חופש הבחירה של הפרט. מדובר בהוראה דרקונית שאיננה מתחשבת לא בסכום ההלוואה ולא בשאלה אם מדובר במשק בית מבוסס או במשק בית מוחלש הנזקק (אולי) להנחיה פטרנליסטית כדי שלא להיקלע לקשיי נזילות. ההוראה גם אינה מתחשבת אם מדובר ברכישת דירה לצרכי השקעה או לצרכי מגורים. היעלה על הדעת שרגולטור אחר יכתיב מיגבלות לגבי תמהיל השקעות כשמדובר בכספם הפרטי של משקי בית? 

 כפי שהבנו, מדובר בהוראה שגרמה בעליל לציבור רחב של לווים לשלם תשלומי ריבית גבוהים בגלל האיסור לנצל את הלוואות ה"פריים" למימון מלוא ההלוואה. בינתיים, עבר עשור. המדיניות המוניטרית השתנתה והריבית המוניטרית נמצא במגמת עלייה. ההוראה, שהייתה כנראה מיותרת גם בזמנה (או, לחילופין, הייתה צריכה להיות מוגבלת בזמן - "הוראת שעה") - צריכה להתבטל. ואם בנק ישראל יהסס לבטלה - זה יכול להיות אתגר לארגונים השונים השוחרים את חופש האזרח לעתור נגד בנק ישראל כדי לכפות עליו את ביטול ההוראות.

הלוואת משכנתא צמודת-פריים - הימור שהצליח מעל למשוער

 

תקופת הריבית הנמוכה הסתיימה כנראה

העלאות הריבית של בנק ישראל שהחלו בחודש אפריל 2022 אינן סידרה של תגובות אד-הוק לאינדיקטורים שוטפים על מצב המשק: זהו מהלך מתוכנן, רב-שלבי, של העלאת הריבית במשק. זהו חלק ממהלך בינלאומי, שהונע על-ידי עליות המחירים העולמיות שהחלו לקראת סוף 2021 והחשש שמא לא מדובר באירועים בדידים שמקורם בתקלות זמניות בשרשרת האספקה בתקופת הקורונה או בעליית מחירי האנרגיה בשל המלחמה באוקראינה אלא בהתפרצותה של אינפלציה. כך, לאחר כ-7 שנים בהן ריבית בנק ישראל עמדה על 0.1% (למעט תקופת ביניים ב- 2019), היא החלה לטפס. עם כתיבת דברים אלו היא הגיעה כבר ל-2.75%, ואם לשפוט לפי צעדים שבהם נקטו הבנקים המרכזיים הגדולים - היא תמשיך כנראה לעלות בחודשים הקרובים. בכך מסתיימת תקופה ארוכה שבמהלכה חיינו בסביבת ריבית אפסית. 

מה בכלל קרה לריבית?

בנק ישראל החל להפחית את הריבית לקראת סוף 2008, על רקע המשבר הפיננסי הבינלאומי ובתיאום עם מדיניות דומה שננקטה במדינות המפותחות. בין אוקטובר 2008 למארס 2009 הופחתה הריבית במצטבר מ-4.25% ל-0.5% (ראו גרף).

זו הייתה הפחתה דרמטית, ורמה נמוכה כזו של ריבית מוניטרית היא חסרת-תקדים. ואמנם, הבנקים המרכזיים ובנק ישראל ניסו להחזיר בהדרגה את הריבית לרמה "סבירה" (ראו בגרף את העלאות הריבית הרצופות בין אוגוסט 2009 ליוני 2011), אלא שמה שנראה בתחילה כמשבר פיננסי שיחלוף במהרה התברר כמיתון כלכלי מתמשך. הבנקים המרכזיים חזרו לכן והפחיתו את הריבית כדי לעודד את ההשקעות ולמנוע גלישה למיתון עמוק יותר. כך, בתחילת 2015 הוריד בנק ישראל את הריבית לשפל של כל הזמנים - 0.1%.

שוק המשכנתאות מגיב לריבית הנמוכה: המעבר להלוואות "פריים"

היסטורית, ההלוואות לדיור בישראל היו בעיקר צמודות-מדד. המציאות של ריבית מוניטרית אפסית יצרה פיתוי למשקי הבית לנצל את הריבית הנמוכה להוזלת עלות המשכנתאות על-ידי נטילת הלוואות שקליות במקום הלוואות צמודות-מדד. לבנקים לא היו אז מקורות מימון שקליים ארוכי-טווח בריבית קבועה, ולכן הם הציעו ללווים הלוואות שקליות בריבית משתנה הנשענת על ריבית בנק ישראל (מה שקרוי בישראל "ריבית פריים" הוא למעשה ריבית בנק ישראל בתוספת 1.5%). ואמנם, הלווים נטשו את המסלול צמוד-המדד ועברו למסלול השקלי בריבית משתנה. 

הלוואת משכנתא מבוססת-"פריים" היא הימור

האם הלוואה מבוססת-פריים היא בחירה מתאימה לרוכשי דירות? כנראה שלא: הלווה נחשף באמצעותה לסיכון שהבנק המרכזי יעלה את הריבית המוניטרית, ריבית ה"פריים" תעלה מיידית כתוצאה טכנית מכך, התשלום החודשי (הקרוב!) יותאם לשינוי הריבית בהלוואה, והוא עלול למצוא את עצמו במצב של קושי לעמוד בתשלומי המשכנתא השוטפים. לאור ההפחתה הדרמטית של הריבית המוניטרית וההכרזה של הבנק המרכזי שהוא נוקט בצעד חריג זה כדי למנוע גלישה של המשק למיתון כלכלי, סביר היה לצפות שמדובר במצב זמני, שיחלוף לכשיופיעו אינדיקטורים לכך שהמשק מתאושש. מנקודת מבטו של הלווה מדובר לכן ברווח (חיסכון בתשלומי ריבית) לזמן מוגבל, שכן לכשתחזור ריבית בנק ישראל לרמה "סבירה" - עלותה של הלוואה מבוססת-"פריים" לא תהיה עוד נמוכה מעלותה של הלוואה במסלול אחר. העובדה שבנקודת היציאה התשלום החודשי בהלוואה מבוססת-"פריים" נמוך משמעותית מזה בהלוואה במסלול הצמוד למדד (ראו טבלה בהמשך) מדגישה את גודל הפיתוי שבפניו עומד הלווה. אבל הבחירה במסלול ה"פריים" בהלוואה ארוכת-טווח היא למעשה הימור על אורך התקופה שבמהלכה הריבית בהלוואה מבוססת-"פריים" תהיה נמוכה מהריבית במסלולי הלוואה אחרים.

האם ההימור הצליח? תחשיב לדוגמא

דמיינו לווה שנטל הלוואה בחודש אפריל 2009, כשריבית בנק ישראל כבר הופחתה ל-0.5%. נניח שסכום ההלוואה שהוא נטל הוא 1 מיליון ש"ח, ושהוא ביקש מהבנק לפרוס את תשלומי ההלוואה ל-20 שנים. הוא יכול היה ליטול את ההלוואה במסלול המסורתי (ריבית קבועה והצמדה למדד), או להמר, לנצל את הריבית המוניטרית הנמוכה וליטול הלוואה במסלול ה"פריים". נניח עוד שהבנק קבע ששיעור הריבית בהלוואה הספציפית הזו יהיה "פריים פחות 0.5%". 

האם ההימור הצליח? כן. הריבית המוניטרית נותרה נמוכה לאורך שנים. לכן, בדיעבד, ברור לנו שבתקופה שבין 2009 ל-2022 מסלול הפריים היה המסלול העדיף והלווה היה יכול לחסוך תשלומי ריבית. אבל בכמה בדיוק הסתכם החיסכון ללווה עד כה? נפשיל שרוולים: לפי דיווחי בנק ישראל, הריבית הממוצעת על הלוואות משכנתא צמודות-מדד לתקופה של 20 שנה עמדה באפריל 2009 על 4.02%. הריבית בהלוואת ה"פריים" הייתה אז 1.5% (P-0/5%). הסתכלו עכשיו בלוח הבא המציג את סיכום התוצאות בדיעבד בשני המסלולים האלטרנטיביים.

	מסלול צמוד-מדד בריבית קבועה	מסלול "פריים"
שיעור הריבית ביום מתן ההלוואה (4/2009)	4.02	1.50
שיעור הריבית בהלוואה כיום	4.02	3.75
גודל התשלום החודשי הראשון (5/09) (ש"ח)	6,070	4,825
גודל התשלום החודשי כיום (11/22) (ש"ח)	7,328	5,266
תשלומי הריבית המצטברים (ש"ח)	443,241	187,509
סה"כ תשלומי המשכנתא המצטברים	1,101,002	831,739
יתרת החוב כיום (ש"ח)	490,971	355,770

ראשית, כמה הערות. מדד המחירים לצרכן ירד בחלק מהתקופה, כך שעצם ההצמדה למדד לא היוותה נימוק אפריורי שיצביע על עדיפות למסלול הלא-צמוד. בכלל, מרגע שהבנקים החלו להציע הלוואות שקליות לא-צמודות בריבית קבועה לטווח ארוך (20 שנים ויותר), הפרש הריבית בין הלוואה במסלול הצמוד להלוואה במסלול הלא-צמוד התיישב עם הציפיות לאינפלציה כך שאף מסלול לא היה עדיף אפריורי. בנוסף, וכפי שניתן לראות בגרף הריבית, בנק ישראל החל להעלות את הריבית המוניטרית כבר לקראת סוף 2009 והמשיך להדק את המדיניות המוניטרית במספר מהלכים, כך שריבית בנק ישראל הגיעה באמצע 2011 ל-3.25%. המשמעות לגבי הלווה הדמיוני שלנו היא שריבית המשכנתא שלו עלתה ל-4.25% - מעל לשיעור הריבית במסלול הצמוד למדד. לכאורה, חלון ההזדמנויות נסגר. אלא שאז הסתבר שמשקי המערב נפגעו מהמשבר הפיננסי יותר משהעריכו ראשי הבנקים המרכזיים, והם חזרו והפחיתו את הריבית המוניטרית. חלון ההזדמנויות נפתח מחדש, וההימור חזר לשאת פרי.

כפי שניתן ללמוד מהלוח, הלווה שלנו, שנטל הלוואה במסלול מבוסס-פריים, הצליח בהימור, ובגדול. נטל התשלום החודשי שהוא נדרש לעמוד בו במהלך התקופה היה נמוך משמעותית - בשיעור של 25% במצטבר - לעומת האלטרנטיבה (תשלומיו הסתכמו ב- 831,739 ש"ח במקום 1,101,002 ש"ח). תשלומי הריבית המצטברים שלו היו נמוכים בכ-58% מתשלומי הריבית וההצמדה במסלול האלטרנטיבי. כיום, יתרת החוב שלו נמוכה בכ-28% משהייתה לו בחר במסלול האלטרנטיבי. 

האם יש מה להסיק מהתיאור לעיל?

התשובה הקצרה היא: לא. העבר איננו מלמד אותנו על העתיד, ממש כפי שהמספר שעלה בגורל בהגרלה האחרונה של מפעל הפיס איננו המספר שיש לו הסתברות גבוהה לעלות בגורל בשבוע הבא. העובדה שלווה שבחר במסלול מבוסס-פריים ב-2009 הצליח להוזיל משמעותית את עלות הלוואת המשכנתא שלו אין בה כדי לסייע לנו בהחלטה כיום אם יש עדיפות למסלול הפריים על מסלול צמוד-מדד. החשיפה לסיכון הייתה קיימת ב-2009 והיא קיימת גם ב-2022 - רק "הכוכבים הסתדרו אחרת". אין מזה מסקנה מושכלת שנוכל להסיק.

האינפלציה שסביבנו

 

האינפלציה הגיחה משום מקום. הסתכלו בגרף הבא, המציג את שיעור האינפלציה הבסיסית (מדד המחירים לצרכן בניכוי מחירי מזון ודלק) בארה"ב בעשור האחרון: שיעור האינפלציה נע סביב 2% - היעד שקבע לעצמו הבנק הפדרלי; זה נמשך גם לאורך כל השנה הראשונה לאחר שמשבר הקורונה פרץ (פברואר 2020); ואז האינפלציה הופיעה, באחת. שנה וחצי לערך מאוחר יותר, אנחנו חיים בתוך סיוט: מודעים לכך שמדובר במציאות אינפלציונית (ולא באירוע חד-פעמי של התייקרות), מנסים (עדיין) להבין את מקורה של האינפלציה, וחרדים שמא אנחנו עומדים שוב (אחרי כמעט חמישה עשורים) בפני השילוב הבעייתי של אינפלציה ומיתון כלכלי (תופעה שהייתה קרויה אז 'סטגפלציה').

 

כל זה קורה לנו בסביבה בינלאומית שבה נחלשת הנכונות לשיתוף פעולה כלכלי בינלאומי, ושל מלחמה חדשה-ישנה הנמשכת באירופה מאז פברואר 2022. אנחנו מקיצים אט-אט מחלום הגלובליזציה. זה היה חלום נפלא: תהליכים של שיתוף פעולה כלכלי בינלאומי גרמו לא רק להתגברות המסחר הבינלאומי אלא גם לכך שקווי הייצור התעשייתיים עברו בתוך מספר עשורים למזרח אסיה ואפשרו פריחה כלכלית מרשימה באסיה ועלייה מהירה של רמת החיים החומרית במדינות המפותחות, שנהנו מההתייעלות הגלובלית. זו הייתה המחשה של המוטו Win-Win: התממשות הבשורה הקפיטליסטית של התמחות וחליפין פיזרה שפע בעולם. המוצרים התעשייתיים שאנחנו רוכשים הם תוצר של שיתוף פעולה בינלאומי, כשרכיביהם מיוצרים במדינות שונות משיקולי כדאיות כלכלית. החזון הקפיטליסטי הוכרז כמנצח על פני האלטרנטיבה של כלכלה מתוכננת (היא לא מתה, אגב: היא מגששת את דרכה בחזרה, גם בסין וגם בארה"ב). נוצרו אמנם בעיות חברתיות בחלק מהמדינות על רקע הגירה בינלאומית של כוח עבודה, ובגלל שהתועלת מהפריחה הכלכלית לא התחלקה בצורה שוויונית בקרב האוכלוסייה. דעת הקהל נעה ימינה, לכיוון תנועות לאומיות בדלניות וכאלו שמצדדות בבלימת הגירה של עובדים זרים, אבל נראה היה שתופעה זו ניתנת לשליטה. אבל אז הופיעה מגפת הקורונה. 

לרגע, נדמה היה שמדובר רק בהאטה כלכלית סדורה, זמנית, שניתן להתמודד עם השלכותיה הכלכליות ולמנוע את הסיכון שהיא תגלוש לשפל כלכלי על-ידי נקיטה במדיניות מוניטרית מרחיבה. אבל התקווה התבדתה: סידרת זעזועים בשווקים - בעיקר הפרעות בשרשרת האספקה הבינלאומית - גרמה למחסורים נקודתיים, לסגירה חלקית של קווי ייצור והרכבה תעשייתיים, ולהתעוררותה של מפלצת האינפלציה. ובעוד העולם מתמודד עם השינויים הללו ומנסה לחזור לפעילות כלכלית יציבה, בתחילת 2022 פלשה רוסיה לאוקראינה והטילה צל חדש על עתידו של העולם. זה לא רק החשש מהתמשכות המלחמה ומהנזק הנורא שייגרם (חלקו כבר נגרם, בכוונה) לכלכלת אוקראינה, ולא רק האיום לאסקלציה גרעינית של הסכסוך הצבאי - זה הניתוק של אספקת אנרגיה ודגנים (למערב ולצפון אפריקה, בהתאמה) בשל המלחמה וההשפעה הדרמטית המיידית על מחירי האנרגיה והמזון, זהו האיום שהעולם המערבי ייאלץ להתחמש ולהגדיל את ההוצאות הצבאיות, זוהי האפשרות שתהליך הגלובליזציה החל לסגת ואיתו ההישגים החומריים של העשורים האחרונים.

אינפלציה נחשבה פעם כתופעה מוניטרית טהורה: הכלכלנים עמדו על כך שגלי אינפלציה היסטוריים התרחשו לאחר שמדינות ניסו לפתור בעיות פיסקליות (מימון הוצאות ממשלתיות חריגות, בעיקר על רקע מלחמות) באמצעות 'הדפסת כסף'. גם הפתרון לבעיית האינפלציה נראה פשוט-תיאורטית: 'סגירת' ההצפה המוניטרית. אבל אז הגיעו האירועים של משברי האנרגיה (1973, 1979) והדגימו כיצד אינפלציה יכולה להתעורר כתוצאה משינויים דרסטיים מצד ההיצע. שינויים אלו יוצרים תהליכים מתמשכים של עליות מחירים ושכר, ואלו מצידם עשויים להנציח תהליכים אינפלציוניים בסוג של 'פרפטואום מובילה'. התובנה הזו שינתה את התפיסה המקרו-כלכלית, והממשלות נדרשות כיום למדיניות מורכבת יותר מעצם הגבלת כמות הכסף: הן נדרשות לפעול גם על ציפיות הציבור שמניעות את הסחרחרת; הן פועלות בגלוי על התודעה, באמצעות הכרזה פומבית על יעדים והנהגת שקיפות לגבי צעדים כלכליים. שימו לב להכרזה על יעדי האינפלציה, לדיווח על ציפיות הציבור לגבי האינפלציה, לפרסום מועדי ההתכנסות של הוועדה המוניטרית של בנק ישראל ולפרסום תמצית הדיונים של הוועדה. לא עוד "האורות דלקו אמש מאוחר במשרד האוצר", לא עוד גזרות כלכליות, לא עוד גורם ההפתעה בצעדי מדיניות כלכלית. 

אנחנו נמצאים כיום במצב שמזכיר את משבר האנרגיה של שנות ה-70', כשהרקע הפעם הוא שילוב של הזעזועים לשרשרת האספקה הבינלאומית שנוצרו על-ידי מגפת הקורונה, שגרמו לעליית מחירים של מוצרים שונים, ושל עליית מחירי הדלק בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה. האסטרטגיה של הבנקים המרכזיים היא זו שאומצה במשברים הקודמים: הכרזה רשמית על יעדים אינפלציוניים שאמורה להיתפס על-ידי הציבור כאמינה ולעגן את ציפיותיו, ושימוש בריבית המוניטרית כדי לרסן את הביקוש להשקעות.

ניהול מדיניות כלכלית באמצעות הריבית (זכרו שהבנק המרכזי קובע רק את הריבית המוניטרית - שאר הריביות נקבעות בשוקי הכספים וההון) הוא אתגר. בניגוד לנהיגה ברכב, שבה אנו מקבלים משוב מידי להטיית ההגה ויכולים לתקן הטיה - כשהבנק המרכזי קובע את הריבית המוניטרית הוא עושה זאת בצעד חד-פעמי, ו"מנחש" את התגובה בשווקים. הבנק המרכזי משחק "צוללות" נגד האינפלציה, כי זהו המשחק היחיד האפשרי מבחינתו, גם כשהוא נשען על כל פיסת מידע אפשרית ומתחשב בחילוקי דעות בין הכלכלנים. מצבו קשה משל המודיעין הצבאי: אין מולו צד שני, רציונלי, שצריך להעריך את כוונותיו - הבנק פועל מול זרמים בלתי-נראים, בחלקם כאוטיים.

אבל הבנק המרכזי איננו נמצא לבדו על הבמה: יש אתו דרג פוליטי, וישנה תקשורת ("מקהלה מדברת") שמפרשנת את האירועים לציבור הרחב. הדרג הפוליטי מונע על-ידי תחושת האחריותיות (Accountability) - ההבנה שהציבור מצפה ממנו להנהיג את המערכת הכלכלית בהצלחה. בעיוות אופייני של הבנה זו, הוא מנסה ליטול קרדיט על הצלחות (גם אם אינן שלו, או שהן מקריות) ולהתנער מכישלונות (גם אם הם שלו). משחק הישרדותי זה של הדרג הפוליטי מסבך את הדינמיקה משני טעמים: 1) כי בתחום ההתנהלות הכלכלית של משק קשה (אובייקטיבית) לקשור בין צעדים לתוצאות בגלל זרמים כאוטיים ואירועים בלתי-צפויים; 2) כי אופק התכנון של הדרג הפוליטי קצר בדרך-כלל מקבועי-הזמן המקובלים של ניהול מקרו-כלכלי. כך, הדרג הפוליטי נוטה לצעדים ראוותניים שאין בהכרח קשר בינם לבין המטרות המוצהרות, שואף להשיג הצלחות מיידיות לא-מציאותיות (צמיחה, אינפלציה, מחירי דירות וכו'), ומבכר שיקולים של הטווח הקצר על אלו של הטווח הארוך. התקשורת עלולה גם היא להוות גורם בעייתי, בכך שהיא משתתפת במשחק הפוליטי הפופולרי של ייחוס קרדיט או כישלון (ראו את הגרפים העיתיים המייחסים הצלחות/כישלונות לראשי ממשלה: "זה קרה במהלך הקדנציה של …"), יוצרת "סיכומים" וכותרות שיפוטיות ומעצימה בכך את המאמץ של הדרג הפוליטי להצליח במשחק מופרך זה של ייחוס הצלחה/כישלון. המשחק מופרך כי המבחן האמיתי ברוב המקרים איננו מבחן התוצאה, שלא לדבר על הכשל הלוגי שנוצר בשל בעיית העיתוי.

הסביבה הכלכלית שבה המשק הישראלי פועל נעשתה בעייתית יותר בשנתיים האחרונות. הצלחנו אמנם לחצות את הגשר של מגפת הקורונה והשלכותיה הכלכליות בנזקים מועטים-יחסית (הן במונחי אבדות בנפש והן במונחי אבדן תוצר), וגם קצב האינפלציה בישראל נמוך מאשר ברוב מדינות המערב, אבל "מסביב ייהום הסער": הסחר העולמי נפגע ואיתו התוצר העולמי, האינפלציה גבוהה משהייתה בארבעת העשורים האחרונים, העלאות הריבית במדינות השונות עלולות לגרור את העולם למיתון כלכלי, שוקי הנכסים בעולם כבר נמצאים בתהליך של דקומפרסיה והמלחמה הנמשכת באוקראינה מאיימת לפתוח תיבת פנדורה. ועוד לא דיברנו על ההאטה הכלכלית של הכלכלה הסינית ועל האפשרות שיחסי סין-ארה"ב ייכנסו לעולם של מלחמה קרה חדשה. יש אמנם לישראל כמה יתרונות אסטרטגיים: העובדה שהמשק הישראלי מבוסס בעיקר על ידע ולא על ייצור תעשייתי, העובדה שלישראל יצוא ביטחוני גדול (בעולם שעומד כנראה לפרוץ במירוץ חימוש), העצמאות האנרגטית, והסיכוי להשתלב כלכלית ומדינית במזה"ת במסגרת הסדר אזורי. אבל ישנם גם איומים ברורים: הסיכון להתחדשות של אירועים אלימים בזירה הישראלית-פלסטינית, המלחמה המפחידה המתמשכת בין רוסיה לאוקראינה, וחוסר יציבות פוליטית בישראל בעקבות הבחירות הקרובות שיפריע לה לנקוט בצעדי המדיניות הנחוצים כדי לבצר את מעמדה הכלכלי.

מחירי הדירות - לאן?

 

האדמה רועדת

הקרקע הפיננסית נעה תחתינו. ריבית, אינפלציה, שערי חליפין, שערי מניות - הכול נמצא בתנועה מזה מספר חודשים. זה מוציא אותנו משלוותנו: התרגלנו למציאות של ריבית אפסית, ללא אינפלציה ועם עלייה מתמדת של מחירי הנכסים, והנה מדדי המחירים עולים, תשלומי המשכנתא מתייקרים, ומדדי המניות חווים נפילה (ובעיקר חוסר-יציבות). הירידות בשוקי הנכסים הפיננסיים מפחידות אותנו וגורמות לנו לחשוב שעלינו להגן על חסכונותינו. נראה לנו שהשקעה בדיור היא הדרך הנכונה - היא מבטיחה אותנו מפני הפסדים. השקעה בדיור היא, לדעתנו, ניהול נבון של סיכונים פיננסיים, כי אחרי הכול - מחירי הדירות אינם יורדים אף פעם. מישהו איננו מסכים לקביעה זו?

אני, לדוגמא. אני רוצה להציע לכם תרחיש לפיו מחירי הדירות בישראל הגיעו לנקודת מפנה והם צפויים לרדת.

אנחנו נמצאים בסוף אירוע של בועת נכסים. אז מה היה לנו?

אנחנו נמצאים כיום לאחר תקופה ארוכה של עלייה של מחירי דירות. עלייה זו החלה לאחר 2007, נמשכה כמעט ברציפות מאז, ואף הואצה בתחילת 2020 (ראו הערה בהמשך). עליית המחירים הזו - הכפלה של מחירי הדירות בממוצע - לא נגרמה בשל גידול של צרכי הדיור (גורמים דמוגרפיים) ולא בשל מצוקת קרקעות או התייקרות עלויות הבנייה (גורמי היצע) - היא נגרמה על-ידי עודף ביקוש גדול בשוק הדירות שנוצר בשנים אלו. עודף ביקוש זה הותנע על-ידי הריבית הזולה שהונהגה על-ידי הבנקים המרכזיים לאחר המשבר הפיננסי העולמי במסגרת מאמץ אדיר למזער את הסיכון של גלישה לשפל כלכלי עולמי. ריבית זולה מקלה על משקי הבית לרכוש דירות באמצעות אשראי (משכנתאות). היא יצרה עודף ביקוש לרכישת דירות שגרם לעלייה של מחירי הדירות. משזו נמשכה - התגבשו ציפיות בקרב הציבור שמדובר בתופעה ארוכת-טווח, שמחירי הדירות ימשיכו לעלות גם בשנים הבאות. תופעה זו מוכרת גם בשוקי דיור אחרים בעולם: לציפיות יש יכולת 'להגשים את עצמן'. מה שנוצר הוא מנגנון שמפרנס את עצמו, ועלול להתפתח ל'בועה', כלומר להתנפחות-יתר של מחירי דירות. המציאות, כפי שהיא נתפסת בידי הגורמים הפועלים בשוק, היא שהשקעה בדיור (רכישה שלא למטרת מגורים עצמיים) היא השקעה אטרקטיבית, 'סולידית': היא מניבה רווחי הון משמעותיים (= עליית ערך הדירות) והכנסה שוטפת (= תקבולי שכ"ד), והיא נתמכת על-ידי אשראי זול (זה נכון גם לאחר כל ההגבלות על המשכנתאות שקבע בנק ישראל במהלך השנים הללו). לא מדובר בתופעה מקומית: כפי שעולה מנתוני קרן המטבע הבינלאומית שהבאתי ברשימה קודמת בבלוג זה (ראו: "עליית מחירי הדירות היא תופעה גלובלית", כאן), ההתייקרות המתמשכת של מחירי דירות הייתה משותפת לרוב המשקים המפותחים, לרבות דפוסי העיתוי. היא הייתה חלק ממגמה כללית של עליית מחירי נכסים שתודלקה על-ידי הריבית הנמוכה. תופעה נוספת, מעט מפתיעה, שהייתה משותפת למשקים רבים, היא ההאצה שחלה מאז תחילת 2020 בקצב עליית מחירי הדירות (ראו כאן), ומיוחסת למדיניות המוניטרית המרחיבה שננקטה על-ידי הבנקים המרכזיים על רקע מגפת הקורונה והניסיון המתואם למנוע משבר כלכלי. שימו לב שלמרות הטענות המועלות כנגד ממשלת השינוי שקמה בישראל, עליית מחירי הדירות בישראל בשנה האחרונה היא צילום כמעט מדויק של עליית מחירי הבתים בארה"ב (בשני המקרים העלייה הייתה קרובה ל-20%).

מה כל זה אומר? 

ראשית, נפנים שעליית מחירי הדירות בישראל איננה תופעה ייחודית אלא חלק מתופעה בינלאומית של בועת נדל"ן שנשענה על ריבית זולה. לכן, ההאשמות החוזרות לאורך השנים נגד הממשלה על מחדל לאומי בתחום היצע הקרקעות לבנייה (או האצת קצב התחלות הבנייה) היו מיותרות, כולל טביעת הביטוי הפופולרי "משבר הדיור". צריך להבין שבכל נקודת-זמן היו בידי היזמים הפרטיים עתודות קרקע שאפשרו להם להגדיל את היקפי הבנייה - החסם האפקטיבי לא היה בהכרח קרקעות זמינות אלא אולי שיקולים מסחריים של היזמים או שיקולי מימון מצד הבנקים. בכלל, כשמסתכלים על היקפי הבנייה המצטברים לאורך השנים הללו קשה להצביע בבירור על כך שהם היו נמוכים מהצרכים הדמוגרפיים (= התוספת למספר משקי הבית). הם היו אולי נמוכים מהביקוש, שכלל רכיב ספקולטיבי גדול. אילו רצתה, יכלה הממשלה לבלום את עליית מחירי הדירות על-ידי עיקור חלק מהביקוש הספקולטיבי לדיור באמצעות מיסוי. היא נמנעה מכך, כנראה בגלל אילוצים פוליטיים, ואיפשרה לשוק הדיור הישראלי להפוך לקזינו הלאומי שבו בעלי הון הימרו על מחירי דירות. נתונים שפרסם בזמנו משרד האוצר הראו שחלק גדל והולך מהאוכלוסייה בישראל מחזיק דירות נוספות למטרות השקעה. 

אבל מעבר להבנה מה שקרה, ישנה כאן גם מסקנה שתשפיע על מה שיקרה. אנו נמצאים בנקודת מפנה כלל-עולמית של הריבית: החשש של הבנקים המרכזיים מפני האינפלציה שזקפה לפתע את ראשה גרם להם לנקוט בצעדים נמרצים של העלאת ריבית וצמצום מוניטרי. מאד ייתכן שהם ימשיכו במדיניות העלאת הריבית, כי התחדשות אינפלציה (אחרי 40 שנה!) ועוד במצב של מיתון כלכלי היא חזיון מפחיד לבנקים מרכזיים: זה כלל לא היה על מסכי הרדאר שלהם, והם חשים אשמה. מטבע הדברים, מהלכים מוניטריים מקבילים יתרחשו גם בישראל. בארה"ב אנו רואים כבר חודשיים ויותר את השפעת העלאות הריבית על שוק הדיור: ירידת ביקושים לרכישת דיור והתחלת בלימה של מחירי בתים. מן הסתם, מה שצפוי לנו בישראל הוא התפתחות דומה. זה אומר שאנחנו נמצאים לקראת נקודת מפנה של הבועה בשוק הדיור.

כיצד נראה תרחיש עצירה בשוק הדיור

ההעלאות האחרונות של הריבית המוניטרית על-ידי בנק ישראל הן יותר איתות המתריע על שינוי כיוון מאשר תיקון מלא של רמת הריבית. בגלל הנוהג הישראלי הנפוץ של נטילת הלוואה לדיור בריבית משתנה יומית(!) המבוססת בעקיפין על הריבית המוניטרית (הלוואות הנקראות מסיבות קרתניות-גרידא "הלוואות פריים"), העלאת הריבית על-ידי בנק ישראל מתורגמת מיידית לריבית המשכנתא (או חלק ממנה). אבל השינוי החשוב יותר צפוי כשהמהלכים המאותתים על נקיטה במדיניות מוניטרית מצמצמת יביאו לעליית הריביות בשוק ההון - אלו הקבועות ואלו המשתנות בתדר קצר-בינוני (חמש שנים?). אז נראה התייקרות ממשית של ריבית המשכנתאות. וזה כנראה יקרה.

ייקור ריבית המשכנתאות שוחק את כוח הקנייה של רוכשי הדירות: הם נדרשים לעמוד בנטל תשלומים שוטף גבוה יותר בגין אותו סכום הלוואה. זה אומר שיש לצפות לירידת הביקוש לרכישת דיור. ירידה כזו של הביקוש עשויה להפעיל מעגל קסמים: לפעול שלילית על מחירי הדיור, ובהמשך להשפיע שלילית גם על ציפיות הציבור לגבי מגמת מחירי הדירות. לא מדובר במהלך מיידי - זה יכול להימשך שבועות או חודשים, עד שהסיגנלים מעסקאות מכירה שתתבצענה יתחילו להצטבר לכדי הצבעה ברורה. כשהציפיות לתשואה הנובעת מעליית ערך הנכס יורדות ועלות המימון עולה - זו 'סגירת מספריים' וכדאיות העסקאות מצטמצמת. אותו תהליך של ליבוי עצמי שאפיין את הבועה בהתהוותה ישוב להתרחש, אלא שהפעם הוא פועל בכיוון הפוך: משחרר לחץ מהבועה. התקשורת הכלכלית תפעל להאצת התהליך כשהסיגנלים יוגברו בכותרותיה: התקשורת, הנאבקת על שיעורי צפייה/האזנה, לוחמת בדרך-כלל על קשב על-ידי הדהוד והגברה של סיגנלים. בתוספת כותרות רעשניות.

התהליך של שחרור הלחץ מהבועה לא יהיה כנראה סטרילי. יהיו יזמים שייקלעו לפיגור במכירות ויצטרכו להימנע ממצוקת מימון על-ידי האטה של קצב הבנייה של פרויקטים. בנקים יצטרכו לקבל החלטות קשות לגבי הגדלת המימון לפרויקטים שהם מלווים, ומן הסתם גם יידרשו להפרשות בגין סיכוני אשראי מוגברים. בחלק מהמקרים זה עלול להגיע לעצירת בנייה בפרויקטים, ואולי אף לקריסה של יזמים: במכרזי קרקע של השנים האחרונות נקבעו מחירי קרקעות המשקפים עלייה משמעותית נוספת של מחירי דירות, מעבר למה שניתן יהיה לממש (ראו הערכות ברשימה "האם יש גבול עליון למחירי הדירות?" של ד"ר יאיר דוכין, שפורסמה בבלוג זה, כאן).

מסקנות לרוכשי דירות?

האם יש בכל הנאמר לעיל כדי להצביע על מסקנה אופרטיבית לרוכש דירה פוטנציאלי? האם כדאי לכם לסגת מכוונתכם לרכוש דירה או לדחות את מועד רכישת הדירה כדי לנסות הוזיל את עלות הרכישה? התשובה איננה חד-משמעית. ראשית, יש להבחין בין רוכש דירה למטרת מגורים עצמיים לבין רוכש דירה להשקעה. בעוד שהשני חופשי להחליט לגבי עצם ביצוע העיסקה ולגבי עיתויה על סמך שיקולים כלכליים - הראשון מוכתב במידה רבה על-ידי צרכי מגורים משפחתיים/תעסוקתיים. ייתכן ששיקולים משפחתיים יגברו כאן על שיקולי השקעה. נקודה נוספת שיש לקחת בחשבון היא שמדובר באי-ודאות: כמו בכל תחומי ניהול השקעות, גם אם אנחנו נוטים להעריך מגמות כלכליות - איננו יודעים את העתיד ואיננו יודעים לתזמן את המפנה. זה מחזק את הטיעון שבמקרה של רכישת דירה לצורך מגורים מותר להעניק משקל יתר לשיקולים משפחתיים על פני שיקולים של תיזמון השוק.

מסקנות לממשלה

מכל האמור לעיל ברור שעל הממשלה להיזהר מלהיקלע למלכודת שאליה דוחפים אותה גורמים רבים החוזרים וטוענים שהבעיה העיקרית של ישראל היא משבר דיור והפתרון הנחוץ הוא הפשרת קרקעות מהירה במסלול עוקף-ועדות-תכנון והאצת קצב התחלות הבנייה על-ידי שימוש בתמריצים שונים. אין באמת "משבר דיור" בישראל אלא רק מצב שהוא תוצאה של הסתערות ספקולטיבית של משקיעים על שוק הדירות שגרמה לעליית מחירים תלולה. הקורבנות של הקזינו הלאומי הם צעירים חסרי-דיור, הנדחקים אל מחוץ לשוק הדיור: הדירה מתרחקת בכל שנה מהישג ידם. זהו מצב בעייתי, שנוצר בגין ניהול ממשלתי כושל של תחום הדיור, אבל הוא לא ייפתר על-ידי התערבות בצד ההיצע: לא בהאצת תהליכי בנייה, לא בהפשרת קרקעות מהירה, לא בבנייה מסיבית של מאגר דיור ציבורי להשכרה מוזלת ולא בבזבוז כזה או אחר של כספי משלם המיסים. הדברים ייפתרו בחלקם מעצמם, כשיחול מפנה במחזור העסקים בשוק הדיור: הביקוש לרכישת דירות ירד, עודף הביקוש יתחיל להתפוגג ומחירי הדירות ייעצרו או אף ירדו. המחויבות האמיתית של הממשלה הייתה ונשארה להבטיח לצעירים חסרי דיור יכולת להגיע לדירה בבעלותם, ולשם כך יש להתמקד בתוכנית סיוע ממלכתית - לא בניהול ההיצע. שבענו מספיק כישלונות, בזבוזים ושחיתות בתחומים שונים של מעורבות ממשלתית בביצוע מכדי שנאמין שהירתמות הממשלה להגדלת ההיצע יכולה לשפר את המצב של הנזקקים.

ימים של חשבון נפש: ישראל - סיבות לדאגה

 

הימים - ימים של חשבון נפש. 

מדינת ישראל נמצאת כיום במצב שלפני כמה עשרות שנים יכולנו רק לחלום עליו: אנחנו, לכאורה, בעננים. העלייה ההמונית של יהודי בריה"מ-לשעבר יצרה בשנות ה-90' קפיצת מדרגה דמוגרפית, במידה רבה גם במונחי הון אנושי. החברה הישראלית מתקרבת כיום לעשרה מיליון תושבים. ממדינה קטנה, "דוידית", צמחנו לחברה שגודל האוכלוסייה שלה עולה על זה של רוב המדינות האירופיות: מתוך 50 מדינות אירופה, רק 15 הן בעלות אוכלוסייה גדולה משל ישראל. מבחינת גודל האוכלוסייה, ישראל דומה כיום לצ'כיה, יוון, שוודיה, פורטוגל, בלארוס, הונגריה ואוסטריה. בהבדל מהן, אוכלוסייתה ממשיכה לצמוח. אחרי הכול, כאן זה המזה"ת…

ביטחונית, אנחנו רואים בעצמנו מעצמה אזורית. ישראל בוטחת בעוצמתה הצבאית: ארבעים שנה חלפו מאז המלחמה האחרונה, וכמעט חמישים מהמלחמה הבינמדינתית האחרונה. המורא של מלחמות קשות ואפילו של סכנה קיומית נותר רק בזיכרונם של בני הגיל השלישי. 'המערכה שבין המלחמות' - הכינוי הנוכחי של מלחמת הקיום של ישראל - מתנהלת היטב, וערי ישראל בטוחות. החשש מפני מלחמות בינמדינתיות כמעט שאיננו קיים למעשה. הצלחות טכנולוגיות מרשימות יצרו מצב שישראל מוגנת על-ידי מטרייה אווירית מפני טילים המכוונים אליה מכל עבר והיא יכולה להתנהל בשלווה (יחסית) גם בתקופות של אירועים ביטחוניים בגבולות. "הסכמי אברהם" שנחתמו לפני שנתיים משקפים מציאות חדשה במזרח התיכון, שמבשרת על שינוי מיוחל של מצבה הגיאופוליטי של ישראל. לכאורה, רואים את השלום מחלון הבית.

כלכלית, ישראל היא סיפור הצלחה מתמשך. לפי נתוני קרן המטבע הבינלאומית (ראו כאן), התוצר לנפש בישראל יעמוד השנה (2022) על כ-50 אלף דולר. מדובר במדינה בעלת משק מפותח: הממוצע של מדינות האיחוד האירופי עומד כיום על כ-53 אלף דולר. קצב הצמיחה הגבוה של המשק הישראלי בשלושת העשורים האחרונים הושג בזכות תהליכי הפרטה והנהגת רפורמות ליברליות שהונהגו במסגרת ובעקבות "התוכנית הכלכלית לייצוב המשק" (1985), והוא אפשר עלייה מהירה ורצופה של רמת החיים בישראל. תהליכי הגלובליזציה והפריצה של ייצור טכנולוגיית העילית פעלו לטובת המשק הישראלי, ששינה את מבנה התעסוקה שלו וקנה לו מקום מכובד בחזית הטכנולוגיה העולמית. התוצאה היא השתלבות גוברת והולכת של המשק הישראלי בכלכלה העולמית, זרימה ערה של הון למשק הישראלי, מאזן תשלומים חיובי והתחזקות של השקל בשוקי העולם. 

אז אם כל-כך טוב - מדוע נדרש חשבון נפש? הסיבה היא שבצל הקביעות לעיל מסתתרות בעיות: הדברים אינם כפי שהם נראים. התגובה לכל הקביעות הללו צריכה להיות "כן, אבל…". הבעיות של ישראל לא נעלמו ולא קטנו - הן רק השתנו. אולי הצטללו. ולכן, בהסתכלות הפשוטה על הנתונים הכלכליים, הדמוגרפיים או הביטחוניים יש כדי להטעות, להסיח את הדעת מהאתגרים האמיתיים העומדים בפנינו.

    *     *     *

התיאור הדמוגרפי לעיל עשוי להטעות. איננו חיים עוד בשנות המדינה הראשונות, בהן סברנו שגידול האוכלוסייה מבצר את קיומנו במזה"ת על רקע הסכסוך הצבאי. בישראל של היום, גידול דמוגרפי מהיר איננו פתרון לשום בעיה, והעובדה שאוכלוסיית ישראל צפויה להגיע בתוך דור ל-15-16 מיליונים איננה מקור לתקווה אלא דווקא לדאגה, שכן גידול האוכלוסייה מרוכז בקבוצה ספציפית - האוכלוסייה החרדית - שאיננה משתתפת השתתפות מלאה בנטל הביטחוני והאזרחי. אם תימשך המגמה ההיסטורית של עליית משקלה של האוכלוסייה החרדית - ובעיקר אם לא יחול שינוי יסודי בדפוסי השתלבותה בשוק העבודה - הדבר עשוי להעיב על עתידה של מדינת ישראל. למרות התחושה הכללית בציבור, קצב הצמיחה של התוצר לנפש בישראל איננו גבוה בטווח הארוך מזה של המדינות המפותחות, ולכן ישראל איננה מצליחה (ולא תצליח) לסגור את הפער שקיים בינה לבין מדינות מערב אירופה: היא 'סוחבת' על גבה אוכלוסייה הולכת וגדלה שאיננה תורמת את חלקה לכלכלה, ומנצלת לרעה את כוחה הפוליטי כדי להבטיח לעצמה קיום פרזיטי. מעבר לבעיית ההשתתפות בשוק העבודה, הגידול המהיר-יחסית של האוכלוסייה בישראל גורם להצטופפות מתמשכת של האוכלוסייה, תופעה שיוצרת לחץ מתגבר על תשתיות בכלל ועל משאבי הדיור בפרט (ראו בהמשך). ישראל היא כבר מדינה צפופה מאד יחסית למדינות מערביות, ובניגוד להן היא נמצאת בתנופה (שצפויה להימשך) של גידול אוכלוסייה והצטופפות.

ההישגים הכלכליים מטעים. הגידול המהיר של התוצר לנפש מסתיר את העובדה שהצמיחה המהירה איננה מכלילה (inclusive): היא מרוכזת בחלק מענפי המשק ופוסחת על אחרים, והיא מלווה בגידול של מידת אי-השוויון הכלכלי בין חלקי האוכלוסייה. כך, חלקים ניכרים מהאוכלוסייה בישראל אינם משתתפים בחגיגת הצריכה. לתחושתם - הם בכלל נדחקים בהתמדה לאחור, בהיותם צופים פסיביים בחגיגה לא-להם. תהליך זה היה אמנם צפוי בהינתן שהפריחה הכלכלית היא תוצאה של הפרטה ושל שחרור כוחות השוק מכבלי התכנון וההתערבות הממשלתיים, אבל אפשר היה למתן את השלכותיו החברתיות על-ידי הנהגת מדיניות רווחה שתגביל את התהליך הצנטריפוגלי שעוברת החברה הישראלית. בהעדר מדיניות כזו (אין גם מפלגה פוליטית שהרימה דגל חברתי זה, למרות ההצהרות הפופוליסטיות המושמעות מכל עבר על בעיית יוקר המחייה ועל מחירי הדירות) - הפרשי השכר בין העשירונים השונים הולכים וגדלים. התחזקות השקל - בעבר איתות חיובי המעיד על בריאות המשק - נובעת בעיקר מזרימת השקעות ישירות לענפי ההיי-טק, והיא פוגעת ביצרנים בתחומים מסורתיים כמו תעשייה, חקלאות ותיירות, שמאבדים את יכולתם להתחרות בשוקי העולם. בועת הנדל"ן והיבוא העצום של כלי רכב ומוצרי צריכה בני-קיימא - תוצאה של משטר הריבית הנמוכה בעשורים האחרונים - מניבים אמנם לממשלה הכנסות ממיסוי ויוצרים רושם של ניהול פיסקלי אחראי, אבל זוהי אשליה: אלו הצלחות מחזוריות המסתירות את העובדה שמבנה המיסוי בישראל מחורר, איננו מספק איזון פיסקלי בסיסי, והוא גורם לעיוותים בפעילות הכלכלית, שלא לדבר על כך שרמת השירותים הציבוריים בישראל הדרדרה לרמה שאיננה מספקת את הצרכים החברתיים.

תחושת הביטחון היא אשליה. על גבולותיה של ישראל אורב איום רקטי מהותי. הוא עלול להגיע למימוש, והמלחמה הבאה תפגע כנראה בעיקר בעורף. ריבוי הרקטות והאיום של שיפור הדיוק של רקטות אלו משמעותם שמדינת ישראל תיפגע משמעותית במקרה של מלחמה, והפגיעה תהיה בעיקר בתשתיות אסטרטגיות (צבאיות ואזרחיות). קשה להבין, לאור זאת, את תחושת הביטחון הרווחת בישראל - היא איננה מוצדקת, והיא מנוונת את הדחף הקיומי שחשוב להישרדות בגלל אמונה שגויה שהמצב הנוכחי הוא יציב. קשה גם להבין את ההתמקדות של צה"ל במיקרו, בבניית יחידות-עילית שכוחן רק במפגשים/עימותים נקודתיים שאופייניים למערכה שבין המלחמות, במקום להתמקד בבניית הגוף הצבאי העיקרי (לרבות מערך המילואים והעורף) ובהכנתו למלחמה קשה וארוכה. הולך ופוחת מספרם של אלו הזוכרים שישראל איננה באמת מעצמה ושבאמצע מלחמת יום הכיפורים היא נזקקה לרכבת אווירית אמריקנית לאספקת נשק ולחידוש מלאי התחמושת כדי להמשיך את המאמץ המלחמתי. קשה גם להבין את ההסחה של דעת הקהל לשאלת הגרעין האיראני כאילו זוהי הבעיה הביטחונית העיקרית (או אף היחידה) של ישראל, ואת הזלזול ביכולת פגיעתם של אירגוני הטרור. ומעל לכל: קשה להבין את המחשבה שייתכן ביטחון לישראל גם ללא שיושג הסכם מדיני ישראלי-פלסטיני, שמדינת ישראל תוכל להמשיך (מבחירה) לחיות על חרבה.

    *     *     *

במקום לשגות באשליות ולהתעורר לתוך סיוט, על ישראל להתמודד כבר עתה עם בעיות אמיתיות.

התוואי הדמוגרפי הנוכחי, של גידול יחסי מתמשך של אוכלוסייה חרדית שאיננה משתתפת בנטל - איננו בר-קיימא בטווח הארוך. ישראל לא תוכל להמשיך ולהתפתח בקצב מהיר, כזה שיאפשר לה לסגור את הפער למדינות המפותחות, בלא שיגדל שיעור ההשתתפות בכוח העבודה. זה דורש הנהגת "לימודי ליב"ה" במגזר החרדי. זה דורש שינוי במערכת היחסים שבין המדינה לבין המגזר החרדי: מדיניות כלכלית של עידוד ילודה ותמיכה במערכת חינוך מגזרית עצמאית שפולטת רבבות צעירים שאינם מוכנים (השכלתית) להשתלבות בחברה הישראלית הן פעולות חסרות-אחריות ואסור שנסכים להן. זו איננה רק שאלה כלכלית: גם הלכידות החברתית בישראל לא תוכל לשרוד מצב שבו נתח הולך וגדל של האוכלוסייה איננו רואה את עצמו מחויב בנשיאה בנטל הביטחוני, ומצד שני מנצל בציניות את המערכת הפוליטית כדי להשיג לעצמו הטבות מגזריות ואפילו להשפיע בשאלות מדיניות מבלי לשאת בהשלכותיהן.

לא תהיה למדינת ישראל תקומה ללא שימוצה הניסיון להגיע להסכמה מדינית עם הפלסטינים על פתרון של חלוקה טריטוריאלית. ממערב לירדן קיים כיום רוב לא-יהודי, ועל ישראל לבחור בין הגשמת החזון הציוני להקמת מדינה יהודית לבין שליטה צבאית בשטחי ארץ ישראל ושליטה נגזרת באוכלוסייה לא-יהודית גדולה. ההצהרות החגיגיות שאנו מרבים להשמיע (בעיקר לעצמנו) - לגבי שלמותה הנצחית של ירושלים, זכותו של העם היהודי על מלוא שטחי ארץ ישראל, נכונותנו (הבלתי-נענית) לשלום, וכו' - אינן קונסטרוקטיביות: הן מפריעות לנו להתקדם להסכמה על חלוקת הארץ. בלא שתחולק הארץ תצטרך ישראל לוותר על כוונתה לקיים מדינה דמוקרטית, וגם לוותר על הסיכוי לביטחון: ללא הסכם מדיני עם הפלסטינים אין עתיד לקיומם של הסכמים אזוריים ולפיתוח חיי שכנות בריאים במזרח התיכון. נמשיך אולי, לתקופה מוגבלת, להיות מוצב-חוץ של ארה"ב ומדינה החיה (מבחירה, לא מצורך) על חרבה, אבל הקרע בחברה הישראלית יפגע בלכידות וביכולת לנהל חברה סולידרית ולהחזיק בצבא עממי. אוכלוסיית ערביי ישראל תיגרר להקצנה בגלל העימות הישראלי-פלסטיני ותהפוך פוטנציאלית לגייס חמישי שירתק כוחות ואנרגיה. הדיון הפנימי על הסכם מדיני עם הפלסטינים לא יהיה קל כי החברה הישראלית כבר קרועה בשאלת ההתיישבות, על רקע הפלוגתא אם מדינת ישראל היא הגשמה של ציונות מדינית שמטרתה הקמת בית לאומי לעם היהודי, או שהיא תחילתה של גאולה ומטרתה היא התנחלות בכל שטחי ארץ ישראל. יש בפלוגתא זו מספיק אנרגיה כדי לכלכל מלחמת אזרחים יהודית, חו"ח.

התוואי הכלכלי של ישראל איננו בר-קיימא בטווח הארוך אם לא ילווה במדיניות רווחה שתבטיח שהתחרות הכלכלית (הבריאה, כשלעצמה) לא תקרע את החברה הישראלית לגזרים. הפער הכלכלי שנגרם כתוצר-לוואי של הצמיחה המהירה אינו צריך להפתיע (כך נראית תחרות!), אבל יש להגביל אותו באמצעות מיסוי ולדאוג שלא יהפוך לפער רב-דורי. החברה הישראלית צריכה להבטיח לצעיריה הזדמנות שווה: מניעת חלוקה קשיחה למעמדות כלכליים, חופש למוביליות חברתית, זכות לשירותים ציבוריים מספקים ושוויוניים, זכות לחינוך נאות לילדיהם, זכות לדיור ולתעסוקה, דאגה לחלש ורשת ביטחון כלכלית שתבטיח מפני התרסקות כלכלית. כל אלו יושגו באמצעות מיסוי פרוגרסיבי על הכנסה, מיסוי על רכוש, מיסוי על ירושות, ומצד שני - סיוע מסיבי לרכישת דיור. יש להתייחס לשירותים הציבוריים (חינוך, בריאות, תחבורה וכו') כאל השקעה ציבורית - לא כאל צריכה: אין להפקיר שירותים אלו ולצפות שהשוק הפרטי ימצא לו תחליפים פרטיים, שכן הבטחת שירותים אלו היא ביסוד הדאגה של המדינה להזדמנות שווה וביסוד שותפות הגורל של חלקי החברה הישראלית.

הגידול הדמוגרפי המתמשך צפוי (לפי תחזיות הלמ"ס) להביא את אוכלוסיית ישראל ל-15-16 מיליוני תושבים עד לשנת ה-100 למדינה. זוהי תחזית מטרידה במדינה שחיה כבר כיום בצפיפות גבוהה. היא מחייבת אותנו להיערך לתוספת של כשני מיליון דירות למלאי המגורים הקיים. זהו אתגר ממשי. צוואר הבקבוק הוא עתודות הקרקע - לא פוטנציאל הבנייה. התשובה לאתגר זה איננה בניית איים מלאכותיים, איזרוח שטחי אימונים של צה"ל, הסבת שטחים חקלאיים נרחבים לשטחי מגורים או ביטול שמורות טבע: מתחייבת התארגנות קרקעית שונה, כזו שתוכל להכיל את תוספת הדיור הנדרשת ולמנוע מצוקה אקוטית של קרקע לבנייה שתביא להמראה בלתי סבירה של מחירי הדיור. המראה של מחירי הדיור לא רק תערער את היציבות הפוליטית אלא גם עלולה לגרום ל"בריחת מוחות" מישראל על רקע קשיים של בני הדור הצעיר להשיג דיור. התארגנות קרקעית כזו תחייב אותנו לא רק לאתר משבצות קרקע שאינן מנוצלות כיום אלא גם ליזום מהלך מקיף של מיחזור של קרקע מבונה לצורך ציפוף שלה ("התחדשות עירונית"). זה יחייב אותנו לנקוט במהלכים נמרצים, מהם לא פופולריים: להאיץ תכנון בנייה של משבצות קרקע ריקות תוך הדגשת ציפוף, ליזום התחדשות עירונית שתהיה אפקטיבית מבחינת יכולתה לספוג תוספות אוכלוסייה במשבצות קרקע בנויות, להילחם בנטייה הרווחת לבניית מגורים צמודי-קרקע, לעצור מהלכים של שינוי יעוד של קרקעות חקלאיים לשטחי בנייה מרווחת ("הרחבות"), לעצור את המהלך הבזבזני של "תמ"א 38" שיוצר תמריץ לציפוף מועט מידי של האוכלוסייה במרכזי הערים, וכו'. זכרו שאין באמת מחסור פיזי בקרקע, אלא ישנם הסדרים היסטוריים שמרתקים עתודות קרקע קיימות לשימושים בזבזניים, והסדרים אלו מחייבים שינוי בסיסי. חלק מהמהלכים יחייבו שינויי מיסוי כדי לדרבן בעלי קרקעות להיעתר לצורך הלאומי לצופף את האוכלוסייה, וחלק מהמהלכים יחייבו כנראה שינויי חקיקה שיצמצמו את יכולתם של בעלי עניין לעכב את תהליכי ההתחדשות העירונית בטענה של זכויות קניין פרטיות.

כדי להגיע להישגים בתחומים שנמנו לעיל - השתלבות המגזר החרדי בחיי המדינה, הסכמה מדינית עם הפלסטינים (והכרעה פנימית לגביה), החלת עקרונות של מדינת רווחה והכלת תוספת האוכלוסייה הצפויה בדור הקרוב - ישראל זקוקה ליציבות פוליטית שחסרה לה. מצב של שוויון כוחות פוליטי, ועוד כזה המתאפיין בשנאה עמוקה בין גושים פוליטיים גדולים, מונע הקמת ממשלה קואליציונית רחבה שרק היא תוכל להוביל פוליטית לרפורמות הנדרשות ויוצר לכן ריכוז כוחות בעייתי בידי קבוצות שוליים המהוות "לשון מאזניים" קואליציונית. קבוצות אלו סוחטות הטבות מגזריות בעיתיות מהמפלגות הגדולות ומנציחות סטטוס-קוו פוליטי רעוע שמונע תכנון והפעלה של רפורמות משמעותיות. העימות הפוליטי המקצין בין הגופים הפוליטיים הגדולים מכרסם בלכידות החברתית ומאיים על שלומו של המפעל הציוני. אם ישראל תבחר להמשיך בתגרה הפנימית הבינעדתית ובשנאה פרי הפוליטיקה של הזהויות - היא מסכנת את קיומה העתידי.