הימים - ימים של חשבון נפש.
מדינת ישראל נמצאת כיום במצב שלפני כמה עשרות שנים יכולנו רק לחלום עליו: אנחנו, לכאורה, בעננים. העלייה ההמונית של יהודי בריה"מ-לשעבר יצרה בשנות ה-90' קפיצת מדרגה דמוגרפית, במידה רבה גם במונחי הון אנושי. החברה הישראלית מתקרבת כיום לעשרה מיליון תושבים. ממדינה קטנה, "דוידית", צמחנו לחברה שגודל האוכלוסייה שלה עולה על זה של רוב המדינות האירופיות: מתוך 50 מדינות אירופה, רק 15 הן בעלות אוכלוסייה גדולה משל ישראל. מבחינת גודל האוכלוסייה, ישראל דומה כיום לצ'כיה, יוון, שוודיה, פורטוגל, בלארוס, הונגריה ואוסטריה. בהבדל מהן, אוכלוסייתה ממשיכה לצמוח. אחרי הכול, כאן זה המזה"ת…
ביטחונית, אנחנו רואים בעצמנו מעצמה אזורית. ישראל בוטחת בעוצמתה הצבאית: ארבעים שנה חלפו מאז המלחמה האחרונה, וכמעט חמישים מהמלחמה הבינמדינתית האחרונה. המורא של מלחמות קשות ואפילו של סכנה קיומית נותר רק בזיכרונם של בני הגיל השלישי. 'המערכה שבין המלחמות' - הכינוי הנוכחי של מלחמת הקיום של ישראל - מתנהלת היטב, וערי ישראל בטוחות. החשש מפני מלחמות בינמדינתיות כמעט שאיננו קיים למעשה. הצלחות טכנולוגיות מרשימות יצרו מצב שישראל מוגנת על-ידי מטרייה אווירית מפני טילים המכוונים אליה מכל עבר והיא יכולה להתנהל בשלווה (יחסית) גם בתקופות של אירועים ביטחוניים בגבולות. "הסכמי אברהם" שנחתמו לפני שנתיים משקפים מציאות חדשה במזרח התיכון, שמבשרת על שינוי מיוחל של מצבה הגיאופוליטי של ישראל. לכאורה, רואים את השלום מחלון הבית.
כלכלית, ישראל היא סיפור הצלחה מתמשך. לפי נתוני קרן המטבע הבינלאומית (ראו כאן), התוצר לנפש בישראל יעמוד השנה (2022) על כ-50 אלף דולר. מדובר במדינה בעלת משק מפותח: הממוצע של מדינות האיחוד האירופי עומד כיום על כ-53 אלף דולר. קצב הצמיחה הגבוה של המשק הישראלי בשלושת העשורים האחרונים הושג בזכות תהליכי הפרטה והנהגת רפורמות ליברליות שהונהגו במסגרת ובעקבות "התוכנית הכלכלית לייצוב המשק" (1985), והוא אפשר עלייה מהירה ורצופה של רמת החיים בישראל. תהליכי הגלובליזציה והפריצה של ייצור טכנולוגיית העילית פעלו לטובת המשק הישראלי, ששינה את מבנה התעסוקה שלו וקנה לו מקום מכובד בחזית הטכנולוגיה העולמית. התוצאה היא השתלבות גוברת והולכת של המשק הישראלי בכלכלה העולמית, זרימה ערה של הון למשק הישראלי, מאזן תשלומים חיובי והתחזקות של השקל בשוקי העולם.
אז אם כל-כך טוב - מדוע נדרש חשבון נפש? הסיבה היא שבצל הקביעות לעיל מסתתרות בעיות: הדברים אינם כפי שהם נראים. התגובה לכל הקביעות הללו צריכה להיות "כן, אבל…". הבעיות של ישראל לא נעלמו ולא קטנו - הן רק השתנו. אולי הצטללו. ולכן, בהסתכלות הפשוטה על הנתונים הכלכליים, הדמוגרפיים או הביטחוניים יש כדי להטעות, להסיח את הדעת מהאתגרים האמיתיים העומדים בפנינו.
* * *
התיאור הדמוגרפי לעיל עשוי להטעות. איננו חיים עוד בשנות המדינה הראשונות, בהן סברנו שגידול האוכלוסייה מבצר את קיומנו במזה"ת על רקע הסכסוך הצבאי. בישראל של היום, גידול דמוגרפי מהיר איננו פתרון לשום בעיה, והעובדה שאוכלוסיית ישראל צפויה להגיע בתוך דור ל-15-16 מיליונים איננה מקור לתקווה אלא דווקא לדאגה, שכן גידול האוכלוסייה מרוכז בקבוצה ספציפית - האוכלוסייה החרדית - שאיננה משתתפת השתתפות מלאה בנטל הביטחוני והאזרחי. אם תימשך המגמה ההיסטורית של עליית משקלה של האוכלוסייה החרדית - ובעיקר אם לא יחול שינוי יסודי בדפוסי השתלבותה בשוק העבודה - הדבר עשוי להעיב על עתידה של מדינת ישראל. למרות התחושה הכללית בציבור, קצב הצמיחה של התוצר לנפש בישראל איננו גבוה בטווח הארוך מזה של המדינות המפותחות, ולכן ישראל איננה מצליחה (ולא תצליח) לסגור את הפער שקיים בינה לבין מדינות מערב אירופה: היא 'סוחבת' על גבה אוכלוסייה הולכת וגדלה שאיננה תורמת את חלקה לכלכלה, ומנצלת לרעה את כוחה הפוליטי כדי להבטיח לעצמה קיום פרזיטי. מעבר לבעיית ההשתתפות בשוק העבודה, הגידול המהיר-יחסית של האוכלוסייה בישראל גורם להצטופפות מתמשכת של האוכלוסייה, תופעה שיוצרת לחץ מתגבר על תשתיות בכלל ועל משאבי הדיור בפרט (ראו בהמשך). ישראל היא כבר מדינה צפופה מאד יחסית למדינות מערביות, ובניגוד להן היא נמצאת בתנופה (שצפויה להימשך) של גידול אוכלוסייה והצטופפות.
ההישגים הכלכליים מטעים. הגידול המהיר של התוצר לנפש מסתיר את העובדה שהצמיחה המהירה איננה מכלילה (inclusive): היא מרוכזת בחלק מענפי המשק ופוסחת על אחרים, והיא מלווה בגידול של מידת אי-השוויון הכלכלי בין חלקי האוכלוסייה. כך, חלקים ניכרים מהאוכלוסייה בישראל אינם משתתפים בחגיגת הצריכה. לתחושתם - הם בכלל נדחקים בהתמדה לאחור, בהיותם צופים פסיביים בחגיגה לא-להם. תהליך זה היה אמנם צפוי בהינתן שהפריחה הכלכלית היא תוצאה של הפרטה ושל שחרור כוחות השוק מכבלי התכנון וההתערבות הממשלתיים, אבל אפשר היה למתן את השלכותיו החברתיות על-ידי הנהגת מדיניות רווחה שתגביל את התהליך הצנטריפוגלי שעוברת החברה הישראלית. בהעדר מדיניות כזו (אין גם מפלגה פוליטית שהרימה דגל חברתי זה, למרות ההצהרות הפופוליסטיות המושמעות מכל עבר על בעיית יוקר המחייה ועל מחירי הדירות) - הפרשי השכר בין העשירונים השונים הולכים וגדלים. התחזקות השקל - בעבר איתות חיובי המעיד על בריאות המשק - נובעת בעיקר מזרימת השקעות ישירות לענפי ההיי-טק, והיא פוגעת ביצרנים בתחומים מסורתיים כמו תעשייה, חקלאות ותיירות, שמאבדים את יכולתם להתחרות בשוקי העולם. בועת הנדל"ן והיבוא העצום של כלי רכב ומוצרי צריכה בני-קיימא - תוצאה של משטר הריבית הנמוכה בעשורים האחרונים - מניבים אמנם לממשלה הכנסות ממיסוי ויוצרים רושם של ניהול פיסקלי אחראי, אבל זוהי אשליה: אלו הצלחות מחזוריות המסתירות את העובדה שמבנה המיסוי בישראל מחורר, איננו מספק איזון פיסקלי בסיסי, והוא גורם לעיוותים בפעילות הכלכלית, שלא לדבר על כך שרמת השירותים הציבוריים בישראל הדרדרה לרמה שאיננה מספקת את הצרכים החברתיים.
תחושת הביטחון היא אשליה. על גבולותיה של ישראל אורב איום רקטי מהותי. הוא עלול להגיע למימוש, והמלחמה הבאה תפגע כנראה בעיקר בעורף. ריבוי הרקטות והאיום של שיפור הדיוק של רקטות אלו משמעותם שמדינת ישראל תיפגע משמעותית במקרה של מלחמה, והפגיעה תהיה בעיקר בתשתיות אסטרטגיות (צבאיות ואזרחיות). קשה להבין, לאור זאת, את תחושת הביטחון הרווחת בישראל - היא איננה מוצדקת, והיא מנוונת את הדחף הקיומי שחשוב להישרדות בגלל אמונה שגויה שהמצב הנוכחי הוא יציב. קשה גם להבין את ההתמקדות של צה"ל במיקרו, בבניית יחידות-עילית שכוחן רק במפגשים/עימותים נקודתיים שאופייניים למערכה שבין המלחמות, במקום להתמקד בבניית הגוף הצבאי העיקרי (לרבות מערך המילואים והעורף) ובהכנתו למלחמה קשה וארוכה. הולך ופוחת מספרם של אלו הזוכרים שישראל איננה באמת מעצמה ושבאמצע מלחמת יום הכיפורים היא נזקקה לרכבת אווירית אמריקנית לאספקת נשק ולחידוש מלאי התחמושת כדי להמשיך את המאמץ המלחמתי. קשה גם להבין את ההסחה של דעת הקהל לשאלת הגרעין האיראני כאילו זוהי הבעיה הביטחונית העיקרית (או אף היחידה) של ישראל, ואת הזלזול ביכולת פגיעתם של אירגוני הטרור. ומעל לכל: קשה להבין את המחשבה שייתכן ביטחון לישראל גם ללא שיושג הסכם מדיני ישראלי-פלסטיני, שמדינת ישראל תוכל להמשיך (מבחירה) לחיות על חרבה.
* * *
במקום לשגות באשליות ולהתעורר לתוך סיוט, על ישראל להתמודד כבר עתה עם בעיות אמיתיות.
התוואי הדמוגרפי הנוכחי, של גידול יחסי מתמשך של אוכלוסייה חרדית שאיננה משתתפת בנטל - איננו בר-קיימא בטווח הארוך. ישראל לא תוכל להמשיך ולהתפתח בקצב מהיר, כזה שיאפשר לה לסגור את הפער למדינות המפותחות, בלא שיגדל שיעור ההשתתפות בכוח העבודה. זה דורש הנהגת "לימודי ליב"ה" במגזר החרדי. זה דורש שינוי במערכת היחסים שבין המדינה לבין המגזר החרדי: מדיניות כלכלית של עידוד ילודה ותמיכה במערכת חינוך מגזרית עצמאית שפולטת רבבות צעירים שאינם מוכנים (השכלתית) להשתלבות בחברה הישראלית הן פעולות חסרות-אחריות ואסור שנסכים להן. זו איננה רק שאלה כלכלית: גם הלכידות החברתית בישראל לא תוכל לשרוד מצב שבו נתח הולך וגדל של האוכלוסייה איננו רואה את עצמו מחויב בנשיאה בנטל הביטחוני, ומצד שני מנצל בציניות את המערכת הפוליטית כדי להשיג לעצמו הטבות מגזריות ואפילו להשפיע בשאלות מדיניות מבלי לשאת בהשלכותיהן.
לא תהיה למדינת ישראל תקומה ללא שימוצה הניסיון להגיע להסכמה מדינית עם הפלסטינים על פתרון של חלוקה טריטוריאלית. ממערב לירדן קיים כיום רוב לא-יהודי, ועל ישראל לבחור בין הגשמת החזון הציוני להקמת מדינה יהודית לבין שליטה צבאית בשטחי ארץ ישראל ושליטה נגזרת באוכלוסייה לא-יהודית גדולה. ההצהרות החגיגיות שאנו מרבים להשמיע (בעיקר לעצמנו) - לגבי שלמותה הנצחית של ירושלים, זכותו של העם היהודי על מלוא שטחי ארץ ישראל, נכונותנו (הבלתי-נענית) לשלום, וכו' - אינן קונסטרוקטיביות: הן מפריעות לנו להתקדם להסכמה על חלוקת הארץ. בלא שתחולק הארץ תצטרך ישראל לוותר על כוונתה לקיים מדינה דמוקרטית, וגם לוותר על הסיכוי לביטחון: ללא הסכם מדיני עם הפלסטינים אין עתיד לקיומם של הסכמים אזוריים ולפיתוח חיי שכנות בריאים במזרח התיכון. נמשיך אולי, לתקופה מוגבלת, להיות מוצב-חוץ של ארה"ב ומדינה החיה (מבחירה, לא מצורך) על חרבה, אבל הקרע בחברה הישראלית יפגע בלכידות וביכולת לנהל חברה סולידרית ולהחזיק בצבא עממי. אוכלוסיית ערביי ישראל תיגרר להקצנה בגלל העימות הישראלי-פלסטיני ותהפוך פוטנציאלית לגייס חמישי שירתק כוחות ואנרגיה. הדיון הפנימי על הסכם מדיני עם הפלסטינים לא יהיה קל כי החברה הישראלית כבר קרועה בשאלת ההתיישבות, על רקע הפלוגתא אם מדינת ישראל היא הגשמה של ציונות מדינית שמטרתה הקמת בית לאומי לעם היהודי, או שהיא תחילתה של גאולה ומטרתה היא התנחלות בכל שטחי ארץ ישראל. יש בפלוגתא זו מספיק אנרגיה כדי לכלכל מלחמת אזרחים יהודית, חו"ח.
התוואי הכלכלי של ישראל איננו בר-קיימא בטווח הארוך אם לא ילווה במדיניות רווחה שתבטיח שהתחרות הכלכלית (הבריאה, כשלעצמה) לא תקרע את החברה הישראלית לגזרים. הפער הכלכלי שנגרם כתוצר-לוואי של הצמיחה המהירה אינו צריך להפתיע (כך נראית תחרות!), אבל יש להגביל אותו באמצעות מיסוי ולדאוג שלא יהפוך לפער רב-דורי. החברה הישראלית צריכה להבטיח לצעיריה הזדמנות שווה: מניעת חלוקה קשיחה למעמדות כלכליים, חופש למוביליות חברתית, זכות לשירותים ציבוריים מספקים ושוויוניים, זכות לחינוך נאות לילדיהם, זכות לדיור ולתעסוקה, דאגה לחלש ורשת ביטחון כלכלית שתבטיח מפני התרסקות כלכלית. כל אלו יושגו באמצעות מיסוי פרוגרסיבי על הכנסה, מיסוי על רכוש, מיסוי על ירושות, ומצד שני - סיוע מסיבי לרכישת דיור. יש להתייחס לשירותים הציבוריים (חינוך, בריאות, תחבורה וכו') כאל השקעה ציבורית - לא כאל צריכה: אין להפקיר שירותים אלו ולצפות שהשוק הפרטי ימצא לו תחליפים פרטיים, שכן הבטחת שירותים אלו היא ביסוד הדאגה של המדינה להזדמנות שווה וביסוד שותפות הגורל של חלקי החברה הישראלית.
הגידול הדמוגרפי המתמשך צפוי (לפי תחזיות הלמ"ס) להביא את אוכלוסיית ישראל ל-15-16 מיליוני תושבים עד לשנת ה-100 למדינה. זוהי תחזית מטרידה במדינה שחיה כבר כיום בצפיפות גבוהה. היא מחייבת אותנו להיערך לתוספת של כשני מיליון דירות למלאי המגורים הקיים. זהו אתגר ממשי. צוואר הבקבוק הוא עתודות הקרקע - לא פוטנציאל הבנייה. התשובה לאתגר זה איננה בניית איים מלאכותיים, איזרוח שטחי אימונים של צה"ל, הסבת שטחים חקלאיים נרחבים לשטחי מגורים או ביטול שמורות טבע: מתחייבת התארגנות קרקעית שונה, כזו שתוכל להכיל את תוספת הדיור הנדרשת ולמנוע מצוקה אקוטית של קרקע לבנייה שתביא להמראה בלתי סבירה של מחירי הדיור. המראה של מחירי הדיור לא רק תערער את היציבות הפוליטית אלא גם עלולה לגרום ל"בריחת מוחות" מישראל על רקע קשיים של בני הדור הצעיר להשיג דיור. התארגנות קרקעית כזו תחייב אותנו לא רק לאתר משבצות קרקע שאינן מנוצלות כיום אלא גם ליזום מהלך מקיף של מיחזור של קרקע מבונה לצורך ציפוף שלה ("התחדשות עירונית"). זה יחייב אותנו לנקוט במהלכים נמרצים, מהם לא פופולריים: להאיץ תכנון בנייה של משבצות קרקע ריקות תוך הדגשת ציפוף, ליזום התחדשות עירונית שתהיה אפקטיבית מבחינת יכולתה לספוג תוספות אוכלוסייה במשבצות קרקע בנויות, להילחם בנטייה הרווחת לבניית מגורים צמודי-קרקע, לעצור מהלכים של שינוי יעוד של קרקעות חקלאיים לשטחי בנייה מרווחת ("הרחבות"), לעצור את המהלך הבזבזני של "תמ"א 38" שיוצר תמריץ לציפוף מועט מידי של האוכלוסייה במרכזי הערים, וכו'. זכרו שאין באמת מחסור פיזי בקרקע, אלא ישנם הסדרים היסטוריים שמרתקים עתודות קרקע קיימות לשימושים בזבזניים, והסדרים אלו מחייבים שינוי בסיסי. חלק מהמהלכים יחייבו שינויי מיסוי כדי לדרבן בעלי קרקעות להיעתר לצורך הלאומי לצופף את האוכלוסייה, וחלק מהמהלכים יחייבו כנראה שינויי חקיקה שיצמצמו את יכולתם של בעלי עניין לעכב את תהליכי ההתחדשות העירונית בטענה של זכויות קניין פרטיות.
כדי להגיע להישגים בתחומים שנמנו לעיל - השתלבות המגזר החרדי בחיי המדינה, הסכמה מדינית עם הפלסטינים (והכרעה פנימית לגביה), החלת עקרונות של מדינת רווחה והכלת תוספת האוכלוסייה הצפויה בדור הקרוב - ישראל זקוקה ליציבות פוליטית שחסרה לה. מצב של שוויון כוחות פוליטי, ועוד כזה המתאפיין בשנאה עמוקה בין גושים פוליטיים גדולים, מונע הקמת ממשלה קואליציונית רחבה שרק היא תוכל להוביל פוליטית לרפורמות הנדרשות ויוצר לכן ריכוז כוחות בעייתי בידי קבוצות שוליים המהוות "לשון מאזניים" קואליציונית. קבוצות אלו סוחטות הטבות מגזריות בעיתיות מהמפלגות הגדולות ומנציחות סטטוס-קוו פוליטי רעוע שמונע תכנון והפעלה של רפורמות משמעותיות. העימות הפוליטי המקצין בין הגופים הפוליטיים הגדולים מכרסם בלכידות החברתית ומאיים על שלומו של המפעל הציוני. אם ישראל תבחר להמשיך בתגרה הפנימית הבינעדתית ובשנאה פרי הפוליטיקה של הזהויות - היא מסכנת את קיומה העתידי.
רשומות
