יום רביעי, 25 באפריל 2012

רשימות ליום העצמאות תשע"ב - רשימה שנייה: ישראל והיחס לשואה

"הימים הנוראים" - עשרת הימים שבין כסה לעשור - הם ימי חשבון הנפש של הפרט. ימי חשבון הנפש הלאומי - לעומת זאת - הם הימים שבין ערב הפסח לבין יום העצמאות. בתקופה זו של השנה - 21 ימים - אנו חווים מחדש את הדרמות הגדולות בדרך משיעבוד לגאולה: סיפור יציאת מצריים, שהוא האירוע המכונן של העם היהודי, יום הזיכרון לקרבנותיה של שואת יהודי אירופה, וחגיגות יום העצמאות של מדינת ישראל, שמקדים אותן יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

המעברים הם חדים ודרמטיים. מערכת החינוך עוברת במהירות מנושא לנושא, ואיתה התקשורת. וכך אנו מיטלטלים בין סיפורי יציאת מצריים, זוועות השואה, השכול הלאומי על מתינו, והגאווה על המדינה מעוררת ההשראה (כן-כן....) שהקמנו במו-ידינו במהירות שיא.

בחרתי ברשימה זו להתייחס לחשבון הנפש הלאומי. זוהי רשימה אישית: אין בה אמת אובייקטיבית אלא הבעת דעה אישית, ואין טעם לשקול הסכמה או התנגדות לדברים הנאמרים בה. תרומתה החשובה לקוראים תהיה בכך שהיא תעורר אותם לחשוב מהו חשבון הנפש הלאומי שלהם.

ארבעה נושאים ברשימה זו:

  1. ישראל וצדק חברתי
  2. ציונות, והיחס לשואה
  3. חוסן דמוקרטי
  4. על דת ומדינה
מפאת אורכה, הרשימה מחולקת לארבע רשימות משנה. זוהי הרשימה השנייה בסידרה


רשימה שנייה: הציונות והיחס לשואה
לאורך השנים אנו עדים להשתנות יחסה של החברה הישראלית לשואת יהודי אירופה. לא השואה היא שהשתנתה - תפישתנו אותה השתנתה.

תייר מזדמן לישראל היה עשוי להסיק מהכרזות המנהיגים בתקשורת שהמפעל הציוני הוא תגובה לשואה - ולא היא. הציונות קדמה לשואה: כאשר הנאצים עלו לשלטון בגרמניה כבר פעל המפעל הציוני בישראל במלוא עוזו, העיר העברית תל אביב כבר שקקה חיי מסחר ותרבות, עמק יזרעאל כבר הפך לנס כלכלי ועשרות קיבוצים כבר התבססו על אדמותיהם ובנו חברה שוויונית שעוררה השראה בקרב נוער יהודי בעולם.

לא הייתה אחדות גורל בין הפזורות. בעת שבאירופה חוו היהודים זוועות - הישוב הארצישראלי היה עסוק במלחמתה משלו: במאבק עם ערביי ארץ ישראל לאחר המרד הערבי, בסכנה שנשקפה לקיומו במקרה של כיבוש הארץ ע"י הצבא הגרמני (רומל הביס את הצבא הבריטי בצפון אפריקה והגיע לאלכסנדריה, כשפניו לכיבוש שדות הנפט של המזרח התיכון), בהמשך המאמץ ליישוב הארץ, ובבניית התשתית הצבאית לקראת המאבק המזוין הצפוי נגד העולם הערבי.

הניכור לא היה מקרי. במשך קרוב לחצי מאה בה פעלה הציונות בחרו חלקים גדולים מיהודי אירופה להגר לצפון אמריקה, ואחרים בחרו להישאר באירופה. רק מיעוט קטן של העם היהודי נענה לקריאה הציונית והיגר לארץ ישראל. חלק ממהגרים אלו התאכזב וחזר לארצות מוצאו או המשיך לצפון אמריקה. מבחינת הישוב, הציונות הייתה דרכם של המעטים. הרבים - נשארו באירופה, מבחירה: שערי העולם (וארץ ישראל) עדיין היו פתוחים אז להגירה.

צרכי המהלך הציוני הכתיבו ראייה מגוייסת של ההיסטוריה, כזו שתאפשר לחנך את הנוער להקרבה וגבורה. משום כך הועצמה דמותו של יוסף טרומפלדור, החשמונאים הפכו ללוחמי חירות לאומיים ולא למובילי מרד דתי, מרד בר כוכבא הפך לדוגמא להתנהגות לאומית נבונה ולא לטעות שהובילה לחורבנו של הישוב, וגם השואה תרמה בעיקר סיפורי גבורה ששייכים למורדי הגטאות. קורבנות השואה - נראו פחות חשובים.

ההזדהות של הישוב עם קרבנות השואה החלה מאוחר יותר. גם יום הזיכרון הרשמי לחללי השואה נקבע בחוק רק בשלב מאוחר, כשהמדינה הצעירה הייתה כבר בת 10. ההתעוררות הייתה הדרגתית. אולי היה זה משפט קסטנר (1954-5), שחשף לציבור את סיפור השמדתם של יהודי הונגריה; אולי היה זה משפטו של אדולף אייכמן (1961), שהביא לכל בית בישראל את סיפור השואה; אולי הייתה זו תקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים (1967), שבה חש העם בישראל - לראשונה מאז הקמת המדינה - בסכנה קיומית ובבידוד מול עולם עוין, אדיש לגורלה של ישראל, כשרק קהילות יהודיות הזרימו כספים וכוח אדם לעזרת ישראל; ואולי הייתה זו מלחמת יום הכיפורים (1973), שהזכירה לציבור שישראל לא ניצלה מסכנה קיומית והיא איננה האימפריה הצבאית כפי שניתן היה אולי לחשוב בעקבות ניצחון הבזק של צה"ל במלחמת ששת הימים.

מאז, צלליתה של השואה מתארכת, והיא מקבלת ממדים חדשים. זכר השואה מתחזק, אבל הוא קיבל תפנית מוזרה. בעוד שלסיפור עלייתו של הנאציזם יש רקע ולקחים אוניברסליים שאותם יש לשנן בכל מקום בעולם כדי להקטין את הסיכוי שהתפתחויות כאלו יחזרו על עצמן בעתיד - הציבור בישראל לומד לאמץ נרטיב יחיד: את זה של קורבנותו של העם היהודי.

כשמונים שנה לאחר עליית הנאצים לשלטון, פולחן אחר של השואה חודר לראשונה למרכז הבמה בישראל. והלקחים אינם אלו האוניברסליים, השייכים לכל חברה נאורה - מדובר בסיפוח השואה: השואה היא שלנו, רק שלנו, אנחנו הקורבנות. כולם אשמים. לא רק העם הגרמני לדורותיו - גם עמי אירופה האחרים, שהשתתפו, גם כוחות הברית, שלא עשו די להפסקת השמדתם של יהודי אירופה, גם כל מי שמעביר עלינו ביקורת, שנתפסת מיד כנובעת רק משנאת ישראל, וכמובן - גם ערביי ארץ ישראל. האדרת הזוועות של השואה ומסעות ההזדהות הלאומיים של הנוער וחיילי צה"ל למחנות ההשמדה באה לחזק את השכנוע הפנימי בצדקתה של מדינת ישראל, ללא כל קשר לנסיבות. אנחנו צודקים כאקסיומה: מי הם, האחרים, שישפטו אותנו מוסרית?

זהו ניצול פוליטי של השואה. אבל אם הכוונה הייתה להשתמש בזכר השואה כדי להכשיר את מדיניותה של ישראל בעיני העולם - הוא מחטיא את המטרה. שואת יהודי אירופה יצרה חלון הזדמנויות למפעל הציוני: הכרה של דעת הקהל העולמית בזכותו של העם היהודי להקים בית לאומי בארץ ישראל על רקע העוול הנורא. מין נכונות לאפליה מתקנת. חלון הזדמנויות זה הוא זמני: ככל שחולף הזמן, ככל שישראל מתעצמת, וככל שהיא מנצלת את עוצמתה הצבאית לשלול בכוח את זכויותיהם הלאומיות של ערביי ארץ ישראל - נמוגה התמיכה בישראל. השימוש בזכר השואה ככלי יח"צני בוויכוח על עתיד המזה"ת אינו מסייע לישראל - הוא רק שוחק את מעט הרצון הטוב הקיים בעולם. תמונות השואה וביקורי אח"מים זרים ב-"יד ושם" אינם יכולים לשנות את הפרמטרים של הפתרון העתידי של הסכסוך הישראלי-ערבי. אלה אינם קלפי משחק רלוונטיים.

ולא שאין מה ללמוד מהשואה וממה שקדם לה. סיפור המאה ה-20' באירופה היה חייב להילמד ללא הרף: כיצד העולם התרבותי והמודרני, שהתפתח כבר בסוף המאה ה-19' לכיוון של "כפר גלובלי", נקלע ב-1914 למלחמה לאומית טוטאלית שהשמידה חלקים נכבדים של הדור הצעיר בחלק מהמדינות והביאה לאובדן חיים של מיליונים ולהרס כלכלי; איך קרסו משטרים יציבים בעקבות המלחמה ונוצרו דיקטטורות פאשיסטיות שדיכאו את עמיהן וטיפחו לאומנות; איך כעבור דור אחד חזר העולם הנאור למלחמה טוטאלית שנייה, שעשתה שמות באירופה; ואיך הפך עם תרבותי, זה שנתן מקלט היסטורי וזכות להגדרה עצמית לקהילות יהודיות, לרוצח משתולל. אבל מזה ועד לטיפוח פולחן המקדש את קורבנותו של העם היהודי כדי להשתמש בו כמכשיר ציני להשגת מטרות פוליטיות של ישראל ובעיקר שליטה בעם אחר? 

ומה כבר יכולים להוכיח מטוסי קרב אמריקניים, שניתנו לנו חינם ע"י העם האמריקני, כשהם עוברים בטיסה חגיגית מעל אתרי מחנות ההשמדה - שאנו מעצמה? שיש בכוחנו הצבאי גרידא כדי להבטיח את שלומו של עם ישראל? שנטרפה דעתנו לחשוב שיש בכוחנו להבטיח את קיומנו גם כשאנו יוצרים חזית מול רוב העולם? שישראל המבודדת והתלותית יכולה באמת לנהל מדיניות-חוץ עצמאית ללא התחשבות בגויים?

3 תגובות:

ישראל סגל אמר/ה...

דורון, אני מתפעל מהסטיה שלך מעניינים כלכליים ומהמשנה הסדורה והמשכנעת בעניין כ"כ מרכזי בחיינו. הרבה מהחוקרים בארץ, שלא לדבר על פוליטיקאים, לא רק מדגישים את הפן היהודי של השואה אלא רואים בכל מי שמבקש להראות את הפן האוניברסלי אנטי ציוני על גבול מכחיש שואה (אגב, לתיאור שלך בעניין זה שמעתי כינוי מוצלח: המונופןליזציה של השואה). יש שלוקחים את הניתוח שלך צעד נוסף וטוענים כי הציונות סיימה את דרכה. מאז קום המדינה עלו כל מי שרצה לעלות וכל השאר נשארו בחו"ל מתוך בחירה. לכן אין מקום עוד ל"מדינת היהודים" והגיעה העת לבנות כאן "מדינה ככל העמים", "מדינת כל אזרחיה". הרצל בכלל לא דיבר על אלו שיישארו בגלות אחרי הקמת המדינה, מבחינתו הם מתבוללים או מומרים שאינם שייכים עוד ללאום היהודי. מדינת כל אזרחיה לא זקוקה עוד לשואה כדי ללכד את העם היהודי בעולם ולא זקוקה לה כדי לגבש כאן זהות ישראלית-יהודית על בסיס שלילי, אלא תוכל לקיים כאן מדינה נורמאלית.

אברהם הקורא הנאמן אמר/ה...

מדינת היהודים טרם חדלה להיות אשכול של קהילות שלאורך ההיסטוריה סגדו, טיפחו וצרבו בתודעתם את הקטסטרופות שהביאו לחורבן בית ראשון ושני ולגלות. תודעת האסון ואימוצו כחלק מההוויה הלאומית רק התגברו עם הרדיפות והגזירות שליוו כל קהילה בארצה.
משקמה המדינה נולד צורך בטיפוח קטסטרופה חדשה והשואה באופן טבעי ממלאת צורך תודעתי זה בהצלחה רבה (עד לאסון המכונן הבא).

אודי אמר/ה...

דוגמה נוספת לעיוות היא אי ההכרה בשואת הארמנים, והדיבורים הלעומתיים על הכרה מאוחרת מרגע שהיחסים עם טורקיה עלו על שרטון. וגם ההתעלמות הציבורית, למעט כיסים של מוסריות אוניברסלית, מרצח העם בבוסניה, רוואנדה, דארפור וכיו"ב