היא הייתה בת 96. היא מלכה 70 שנה. אז מה פשר הצער העמוק שירד על תושבי הממלכה המאוחדת עם מותה, ומדוע משתרך תור באורך חמישה קילומטרים לאורך נהר הת'מז של אנשים שבאו כדי להביע את הערכתם למלכה המתה ולעבור על-פני ארונה יום ולילה? האם זו היא-עצמה, או שמדובר ביחסם של הבריטים למוסד המלוכה, שאנו - ציניים שכמונו - חושבים שהוא בכלל אנאכרוניסטי, מיותר ובזבזני? מה הם חשים שאנחנו לא חשים? למה לעזאזל הם בוכים כשהכתר עובר, כצפוי ולפי כל כללי הטקס, ממלכה זקנה לבנה המזדקן? מה פיספסנו?
במשטר של מונרכיה חוקתית קיימת הפרדה מלאה בין ראש המדינה לבין ראש הרשות המבצעת: האחד הוא בן למשפחה המלכותית, היורש החוקי של הכתר, ותפקידו נמשך למלוא אורך חייו; השני הוא פוליטיקאי, בן למשפחה רגילה, שזכה בבחירות עממיות דמוקרטיות ותפקידו קצוב בזמן. ההפרדה הזו מאפשרת להבחין בין התפקיד הממלכתי-סמלי לבין התפקיד הביצועי של ניהול ענייני המדינה. המלך הוא המדינה, הוא הסמל, הוא הטקס, הוא הקבוע, הוא שייך לכולם, הוא המאחד בין פלגים. ראש הממשלה הוא תוצאה של בחירה פוליטית, של הכרעה דמוקרטית על הדרך, הוא זמני, הוא מייצג פלג של האוכלוסייה ואת האידיאולוגיה הנבחרת, והוא נשלח כדי ליישמה. בניגוד לשירו של לוין קיפניס על בר כוכבא ("כל העם אהב אותו. הוא היה גיבור") - לפחות מחצית מהעם שונאת את ראש הממשלה.
אליזבת השנייה המחישה בחייה את ההבחנה הזו. היא הומלכה בגיל צעיר בעקבות שרשרת אירועים בלתי-צפויה (ויתור של דודה הרווק על כס המלוכה ומותו של אביה בגיל צעיר יחסית). היא קידשה את הפורמליות של תפקידה ושמרה את דעותיה לעצמה כל חייה, וראתה בעצמה ובמשפחתה משרתי ציבור ולא משפחה של סלבריטאים. היא עבדה כמעט עד ליומה האחרון ושמרה בקנאות על פרטיותה. והיא עשתה כל זאת בתקופה של שינויים היסטוריים ותרבותיים מרחיקי-לכת בעולם ועל רקע התפרקותה השקטה של האימפריה הבריטית - האימפריה הגדולה בהיסטוריה. האנשים שצובאים בתורים הארוכים מוקירים לה תודה - לא על מנהיגות לאומית, לא על מצביאות, לא על ניווטו של העם הבריטי בים סוער, אלא על שירותה הארוך והנאמן: על היותה מגדלור יציב לעם הבריטי, על מסירותה ואהבתה לעם הבריטי, על היותה סמל של יציבות בעולם שכולו שינוי. היא גילמה את הממלכתיות. היא הייתה הממלכה המאוחדת. היא החיבור בין הפלגים. מחוץ למעגל שהתוותה - סערו הרוחות, רבתה הפלוגתא, התרופפו התפרים של הממלכה. עם מותה עולה סימן שאלה על עתידה של הממלכה המאוחדת.
* * *
קיים עימות מובנה בין ממלכתיות לבין אידיאולוגיה. פלגים באוכלוסייה מתמודדים על הנחלת אידיאלים ועל קידום אינטרסים. הממלכתיות היא המשותף לכולם, הדבק שמאפשר לפלגים להישאר במדינה אחת. היא ההכרה שלמרות חילוקי דעות וניגודי אינטרסים - כולנו שייכים לאותה מסגרת לאומית. אין קדושה בממלכתיות - זו החלטה דמוקרטית: אנחנו יכולים להחליט לפרק שותפות לאומית אם חילוקי הדעות שבינינו מבטלים את הטעם באיחוד. זה קרה בצ'כוסלובקיה, וזה יכול לקרות בעתיד הלא-רחוק גם בממלכה המאוחדת, בספרד, ובמדינות נוספות.
ממלכתיות היא כיבוד של המשותף, של הדבק, הבלטת הערכים והסמלים שעומדים מעל לוויכוח הפוליטי. ממלכתיות היא ההכרזה שלמרות חילוקי הדעות הפוליטיים - כולנו שייכים למסגרת יחידה, חולקים ערכים משותפים, שגורלנו קשור. ממלכתיות איננה תוצאה של קיומו של אויב חיצוני משותף אלא עדות לקיומם של ערכים משותפים: זה מבפנים - לא מבחוץ. ממלכתיות איננה תוצאה של מוצא אתני משותף ולא של הבלטת טראומה משותפת (ע"ע האזכור האובססיבי של השואה בשיח הישראלי של העשורים האחרונים) אלא של הכרה בעתיד משותף. לכן, הוקעת בעלי-פלוגתא כבוגדים היא שלילת הממלכתיות: היא הכרזה שמי שאיננו חושב כמוני איננו שייך למסגרת הממלכתית שלי. לכן, נפנוף הדגלים שפשה בישראל איננו הבעת אחדות ולא הדגשת סמל לממלכתיות אלא להיפך: זהו ניכוס הסמלים הממלכתיים לטובת פלג אחד והוקעת הפלג האחר כחיצוני למעגל הממלכתי. זהו גירוש של בעלי דעות אחרות.
האם הממלכתיות הישראלית הנוכחית תמשיך להתקיים? זוהי שאלה שהתשובה לה נתונה בידינו. אם הפלג החותר לשליטה מלאה בשטחי ארץ ישראל יצליח (דמוקרטית) לכפות את דעתו - נחיה במדינה שבה חלק ניכר מהאוכלוסייה לא יהיה זכאי (חוקתית) לייצוג דמוקרטי והממלכתיות תייצג בעיקר את האוכלוסייה היהודית. אם הפלג החותר להדתה של המדינה יצליח (דמוקרטית) לכפות את דעתו - נמצא בחברה יהודית השונה משאר קהילות העם היהודי ושאיננה חופשית מכפייה דתית. אם זה יקרה - מה שקרוי ממלכתיות ישראלית יתרוקן מתוכן. סמלי הממלכתיות יתלכדו אז עם סמלי הדת.
מה יכול לגרום לכך שלפחות חלק מהבוחרים הישראליים יהיה עיוור להשלכות האפשריות של הצבעתו בקלפי על גורל הממלכתיות הישראלית? לגבי פלגים מסוימים, מדובר בהעדפה ברורה של האינטרסים (האידיאולוגיה) המגזריים על הממלכתיות: הם רוצים לשלוט בכל שטחי "ארץ האבות" (והם קוראים להעדפה זו שלהם "ציונות", למרבה הבלבול), או שהם רוצים לחזק את המוסדות הדתיים כחלק מהתפיסה שלהם את המושג "מדינה יהודית".
אבל ישנו גם ציבור נוסף שפועל (או מופעל) במסגרת המאמץ לצמצום הממלכתיות הישראלית. חלק זה של הציבור מונע על-ידי פוליטיקת זהויות שמציגה את הדינמיקה החברתית של ישראל לא כוויכוח אידיאולוגי לגיטימי בנושאי מדיניות-חוץ ומדיניות חברתית אלא כמאבק מעמדות מתמיד בין "ישראל הראשונה" ל"ישראל השנייה", וקוראת בהתאם לאותו ציבור להתאחד תחת דגל "ישראל השנייה". למרבה המבוכה, קריאה זו אינה מהווה כותרת לדרישה מפורטת למדיניות רווחה כלכלית שתבטיח טיפול בשכבות מצוקה, הזדמנויות שוות לבני הדור הצעיר וצמצום של אי-השוויון הכלכלי באמצעות מיסוי, אלא דווקא כותרת להכרזות לאומניות המרחיקות את הסיכוי להשגת פתרון מדיני לסכסוך הישראלי-פלסטיני.
המאבק נגד ממלכתיות ישראלית מובל על-ידי מה שקרוי "גוש נתניהו", שלפי הסקרים מהווה כמחצית מהמצביעים גם במערכת הבחירות הנוכחית, החמישית במספר בשנתיים האחרונות. במאבק האדירים שנתניהו מנהל כדי לעצור את משפטו הפלילי הוא פועל להחלשת הרשות השופטת ומנגנון אכיפת החוק, והוא מקווה להשיג בבחירות הקרובות תוצאה שתאפשר לו להקים ממשלה ימנית שתכלול בתוכה את כל המחנות האנטי-ממלכתיים, כל זאת אגב נפנוף נמרץ בדגלי הממלכה ובסמליה. בעולם זה שמבשרים לנו על הולדתו, הכול הפוך: הימין הוא ציוני, הדמוקרטיה היא מתן זכות לרשות המחוקקת להתעלם מהתנגדויות בג"צ ולרשות המבצעת לנטרל את הרשות המחוקקת (ע"ע "משילות", והיזכרו בשנתו הראשונה של הרייך השלישי), והתקווה היחידה של "ישראל השנייה" לישועה כלכלית-חברתית היא עלייתו של הימין הפוליטי.
