לאחר החקיקה

 

מה יהיה? מה נעשה?!  אני מציע להירגע. החלטת הקואליציה להעביר את התיקון בנושא "צמצום הסבירות" לא הייתה רעם ביום בהיר - זו הייתה אפשרות ידועה מראש, חלק מהתוכנית הכללית לסירוס הביקורת השיפוטית על הממשלה והכנסת כדי לפתוח את הדרך לישראל אחרת, לאומנית ודתית. אולי חשבנו שהחקיקה לא תתקיים כמתוכנן בגלל רעידת האדמה הציבורית שקרתה בארץ, בגלל האיומים הכלכליים-מדיניים-חברתיים מכל עבר, בגלל ש"אנשים-אחים אנחנו". אבל טעינו. "באנו למשול!". והכוונה של הכרזה זו איננה לקדנציה הנוכחית של הכנסת והממשלה: האנשים שניצחו בבחירות האחרונות מתכוונים לנעול אחריהם את שערי הדמוקרטיה כדי שלא ייתכן מהפך פוליטי. הם אמנם הקימו קואליציה המתבססת על 64 מנדטים, אבל המשחק הדמוקרטי הסתיים עם ניצחונם. זה לא קרה במקרה: הדמוקרטיה הישראלית הייתה מראש פריכה, חסרת מנגנוני הגנה, ממתינה להשתלטות אנטי-דמוקרטית. והיא הגיעה.

הקואליציה עשתה אתמול טעות גורלית בכך שדהרה קדימה עם החקיקה, בכך ש''ניצחה''. הסיכון האמיתי בחודשים האחרונים היה שההתנגדות ליוזמת החקיקה תיחלש, שהאופוזיציה תסכים לפשרה כלשהי של "חצי-דיקטטורה". פשרה כזו הייתה מחסלת כנראה את הסיכוי שבג"צ יפסול את החקיקה (היא הרי התקבלה בפשרה פוליטית...), מדללת את השוליים הרכים של המחאה, מנטרלת את הביקורת האמריקנית ומטשטשת אולי את המשמעות האמיתית של החקיקה. עדיפה לנו הדריסה, השמחה לאיד. סוג של "חצי נחמה". הטעות של הקואליציה החוגגת הייתה שהיא העבירה את המאבק הדמוקרטי לשלב הבא, של משבר חוקתי אפשרי לראשונה בתולדות המדינה. היא גרמה למחנה המחאה, בעיקר בסגנון התנהגותה, להבין שהחלום הדביק של עם אחד נגמר, שישראל נבקעה לשניים, שזוהי מלחמת אזרחים - לא ויכוח פוליטי בין ''אחים''. שמלחמת האזרחים בין "ישראל" לבין "יהודה" כבר מתנהלת בפועל. שהצנטריפוגה האדירה שפעלה כאן מזה כמה עשורים הצליחה לעצור את התהליך הציוני המקורי של "כור היתוך" ומיזוג גלויות ולהפריד בחזרה את העם לשבטים ניצים. כשהם חוזרים ואומרים "העם" – הם אינם מתכוונים אלינו. הם מעולם לא התכוונו אלינו.

הסתיים שלב. אחרי שישה חודשים שבהם התאספנו לתומנו בצמתים ובכיכרות להביע התנגדות ליוזמת החקיקה עלינו להפנים ש'מחאה' אדיבה - חייכנית, חותרת לפיוס, מקפידה בקנאות על החוקים - לא "נספרת" ע"י הקואליציה. השלטון הוא עכשיו בידי מטורפים כוחניים: ראו את ההכרזות לבקרים, את השנאה, את השיסוי, את הקללות, את התיוג הסידרתי של המוחים כמפירי חוק, בריוניםאלימים, בוגדים, משתמטים, פריבילגים. ראו את הקריאות לדכא את הפגנות המחאה בכוח הזרוע. ראו את המשטרה, מתלבטת לגבי שימוש בכוח בפיזור ההפגנות ומידי פעם מגלה כוחנות-יתר. אלימות משטרתית עוד עלולה להתגלות כחרב פיפיות: היא תדלל את שורות המחאה מגורמים "רכים" ותזקק מציבור המפגינים את האלמנטים ה"קשים" יותר. זוהי טעות אופרטיבית: אין למשטרה יכולת אמיתית להתמודד עם מחאה המונית מוקשחת בגלל יחסי הכוחות, מה גם שהמשטרה מורכבת במידה רבה מאזרחים מתנדבים שעשויים לפרוש ממנה ככל שהמשטרה תבחר צד בעימות הפוליטי ותהפוך לאלימה יותר.

אז מה קרה, לדעתכם: הדיקטטורה ניצחה? אני מציע שתהיה לכם יותר אמונה בעם היושב בציון. הוא איננו עדר כבשים, והוא אמנם מתעורר לאט - אבל בטוח. המאבק רק עובר שלב. אנחנו ממתינים להחלטת בג"צ לגבי החקיקה האחרונה של הכנסת, ואחריה יהום הסער. צריך סבלנות – לא רק נחישות: ייתכן שלפני שיעלה השחר יהיה פה חורבן, וכולנו נשלם ביוקר על האירוע של ממשלת נתניהו השישית. אבל אולי זה מגיע לנו כי כולנו אשמים, כי נרדמנו בשמירה, כי היינו חלשים: הדמוקרטיה הרופסת שעליה התפשרנו מפחד המפלגות הדתיות היא אשמתנו, הכניעה למתנחלים היא אשמתנו, ההשלמה עם הדרישות להאכיל לעד את המפלצת החרדית היא אשמתנו, ואחרון - הכיבוש הוא אשמתנו. עלינו להחליט שכל זה נגמר: נשלם עכשיו מחיר כבד על מחדלינו, אבל זהו כאב שיש לו הצדקה - מדובר בצירי הלידה של ישראל אחרת, ציונית וליברלית.

הייאוש נוכח העברת החקיקה איננו מוצדק. עברנו שלב הכרחי, של מחאה אזרחית מנומסת. צריך לזכור: המחאה ההמונית והתוססת ברחובות היא קרש ההצלה של ישראל הדמוקרטית-ליברלית. ללא המחאה ומנהיגיה האופוזיציה הייתה כנראה מסכימה כבר ל"חצי דיקטטורה". המחאה האדיבה לא הצליחה, כי הצד השני פירש את ההתנהגות כסימן לרפיסות, לחולשה. אז ה''מחאה'' - תמה. מתחיל המאבק נגד הדיקטטורה. ישראל לא תהיה דיקטטורה. We Shall Never Surrender!

אז ''מה יהיה?". התשובה נמצאת אצלנו, כמו בכל ההיסטוריה הציונית: יהיה מה שנעשה! אנחנו נמצאים במלחמת העצמאות השנייה, הפעם נגד אויב פנימי שמאיים על דמותה הציונית והליברלית של ישראל. יש לנו הזדמנות להיות דור הפלמ"ח, להאיר לדורות הבאים.

על הממשלה להאריך את הפטור ממס על משפרי דיור כדי למנוע החמרה מיותרת של המיתון בשוק הדיור

 

משקי בית המחליפים את דירתם הקיימת בדירה חדשה ("משפרי-דיור") אמורים לבצע שתי עסקאות נפרדות בשוק הדיור: למכור את הדירה שבבעלותם, ולרכוש דירה אחרת במקומה. לפעמים, העסקאות הללו איננן מתבצעת בנקודת זמן אחת אלא בשלבים. זה קורה, לדוגמה, כאשר מדובר ברכישת דירה שבנייתה טרם הושלמה ("על הנייר"): עסקת הרכישה תושלם רק בעתיד (לפעמים בעוד 2-3 שנים), ולכן לוח התשלומים נפרש על-פני זמן. במקרה זה מתעוררת שאלה: מהו העיתוי הנכון למכור את הדירה הקיימת – בעת ההתקשרות עם היזם לרכישת הדירה החדשה, או בעתיד, קרוב יותר למועד השלמת הרכישה?

שימו לב שזו איננה רק שאלה של תכנון תזרימי (התאמה של לוח התשלומים ללוח התקבולים) – זוהי דילמה של ניהול סיכונים. מי שמפריד בין עיתוי המכירה של דירתו הנוכחית לבין עיתוי הרכישה של דירתו החדשה נחשף לסיכון שמחירי הדירות ישתנו בפרק הזמן שחולף ביניהן. התממשות הסיכון מתרחשת, לדוגמה, אם הרוכש מכר את דירתו הקיימת בשלב מוקדם מבלי ש"סגר" במקביל את מחיר הדירה הנרכשת, ומחירי הדירות ממשיכים לעלות בין שני המועדים.

משק בית שמרני יעדיף שלא להיחשף לסיכון כזה וינסה לקרב ככל האפשר בין מועדי העסקאות. לעומת זאת, ישנם משקי בית שיראו באפשרות להפריד בין מועדי העסקאות הזדמנות לרווח, לאור הציפיות שלהם לגבי התנהגות מחירי הדירות בתקופת העסקה. כך, אם להערכתם מחירי הדירות ימשיכו לעלות בעתיד – הם ינסו "לסגור" מוקדם (מול היזם) את מחיר הדירה הנרכשת, ולדחות את מכירת דירתם הנוכחית קרוב ככל האפשר למועד קבלת הדירה החדשה.

אבל כיצד נוצרו הציפיות שמחירי הדירות ימשיכו לעלות בעתיד? בעזרת מנגנון אנושי פשוט שקרוי "ציפיות מסתגלות", לפיו ציפיותינו לגבי מה שיקרה בעתיד מתבססות על מה שקרה בעבר. כך, אם בשנים האחרונות קצב עליית מחירי הדירות השנתי היה גבוה – הציפיות המתגבשות בציבור הן שעליית המחירים תימשך גם בעתיד. אם אמנם כך יקרה, דחיית המכירה תאפשר לרוכש להפיק רווחי הון (עליית מחיר הדירה הנמכרת). אם מדובר בעליית מחירים בקצב שנתי מהיר של 10-20%, כפי שהיה בשנים הקודמות - רווח ההון הצפוי למשק הבית מדחיית המכירה של הדירה הקודמת גבוה מהתייקרות אפשרית של יתרת התשלומים על הדירה הנרכשת (זו מתייקרת בדרך כלל לפי מדד תשומות הבנייה) ומהריבית על הלוואת המשכנתא. וכך, משקי הבית, מסונוורים מציפיותיהם לגבי מחירי הדירות, נכנסים להימור כספי בסכומים גדולים מבלי שהם מודעים לעצם השתתפותם בהימור: הם מעריכים, לתומם, שהם יודעים מה יקרה למחירי הדירות. התוצאה היא ריבוי מקרים של רוכשי דירות שמעכבים את מכירת דירותיהם הישנות.

גם הבנקים סייעו להתפשטות הנוהג הפופולרי של משפרי הדיור לדחות את מכירת דירותיהם הקודמות בכך שהם הציעו למשפרי הדיור מכשיר פיננסי ייעודי - "הלוואת גישור". הלוואה זו, הניתנת כתוספת להלוואה העיקרית למימון רכישת הדירה, מקלה על הלווים לדחות את המכירה של דירותיהם הקודמות באמצעות נטילת הלוואה לתקופה קצרה שאיננה כרוכה בהחזרי קרן (הלוואת "בלון") ולכן נטל התשלומים השוטף שלה נמוך יחסית. ולבסוף, שלטונות המס ניאותו גם הם להקל על הרוכשים הדוחים את מכירת דירותיהם הקודמות בכך שהסכימו להכיר ברוכשי הדירות כבעלי דירה יחידה (למרות שלמעשה יש להם שתי דירות) בתנאי שיחזיקו בדירתם הקודמת לתקופה מוגבלת, שאיננה עולה על שנתיים. השיטה של דחיית המכירה הפכה לשיטה פופולרית, למהלך כלכלי "חכם", Win-Win.

אלא שמציאות כלכלית יכולה להשתנות, ובמהלך 2022 חל מפנה עולמי בשווקים. לאחר שנים ארוכות במהלכן הריביות המוניטריות היו נמוכות (בסביבת האפס), החלו הבנקים המרכזיים (כולל בנק ישראל) להעלות את הריביות. גם הריבית על משכנתאות עלתה ופגעה בביקוש לרכישת דיור, וכתוצאה מכך המגמה ההיסטורית של עליית מחירי הדירות נעצרה ואף התהפכה (בישראל, הנמצאת בפיגור זמן אחר ההתפתחויות במשקי המערב, ירידת מחירי הדירות החלה בפיגור זמן ובעוצמה מוחלשת). השילוב של התייקרות הריבית על משכנתאות (הלוואות הגישור הן בריבית "פריים" הנגזרת מריבית בנק ישראל) והתייצבות (ואף ירידה של) מחירי הדירות הביאה לירידה מחזורית בולטת בהיקף המכירות של דירות ולהאטה בשוק הדיור. אנו נמצאים כיום בעיצומה של האטה זו. משפרי הדיור, שתוכנית הפעולה שלהם התבססה על ההנחה שמחירי הדירות ימשיכו לעלות, נחשפו לסיכון שהתממש: התייקרות משמעותית של הלוואות הגישור שנטלו, שמפעילה עליהם לחץ תזרימי, ומאידך - קושי למכור את דירותיהם הישנות בגלל האטה בשוק הדיור.

הדינמיקה כעת פשוטה: כשהקונים נעלמים, הדילמה של המוכרים היא אם להתאזר בסבלנות עד להופעת קונה (פרק הזמן שבו דירות מוצעות למכירה ועד למכירתן הולך ומתארך בשנה האחרונה), או "לחתוך" - להפחית את המחיר המבוקש ולבצע את העסקה במחיר נמוך משהעריכו מראש. זוהי דילמה קשה נפשית עבור משק בית. סכומי הכסף שבהם מדובר הם דמיוניים במונחים של חודשי הכנסה של משק הבית.

להתמהמהות יש משמעות מבחינת מיסוי: אם המוכר יחרוג מקבועי הזמן עליהם החליטו רשויות המס – הוא יחויב בתשלום מס מוגדל על הדירה שקנה (הוא יאבד את ההנחה במס רכישה שניתנה לו בהנחה שהוא בעל דירה יחידה) ובתשלום מס שבח בגין הדירה הנמכרת. מגבלת הזמן הזו של הפטור מתשלום מס מכניסה לאירוע אלמנט של דחיפות: למוכרי הדירות יש לחץ זמן בתהליך המכירה בגלל קיום תאריכים קובעים קשיחים (deadline).

השאלה שצריכה להטריד את הממשלה כיום היא אם לאפשר לכוחות השוק למצות את התהליכים הצפויים, או שעליה להתערב כדי לכוון אותם. ישנן שתי סיבות התומכות בהתערבות ממשלתית: האחת – הסיכון שמתן חופש פעולה לכוחות השוק יגרום לתרחיש מחזורי של תגובת-יתר בשוק הדיור, ושכתוצאה המשבר עלול לזלוג לשווקים נוספים ולגרום גם בהם לנזקים מוגזמים; השני – שיש בידי הממשלה מכשיר פשוט וזול שבכוחו למנוע את ההתדרדרות הזו.

מה עלול לקרות אם יינתן חופש לכוחות השוק למצות את התהליכים? ככל שמשפרי הדיור ש"נתקעו" עם דירותיהם הקודמות יתקשו למכור את דירותיהם – הם עלולים להיקלע לתחושת בהלה שתגרום להם "לחתוך" את מחירי הדירות המוצעות, בעיקר משיקולי חיסכון בתשלומי המס. תהליך זה של ירידת מחירים הוא תהליך שעלול לדרבן את עצמו. הוא עלול לפעפע לתחום הציפיות: בהדרגה, הציבור יגבש ציפיות להמשך הירידה של מחירי הדירות. ציפיות כאלו הן בעלות השפעה מרסנת על הביקוש לרכישת דירות, ומצד שני הן תפעלנה גם להגדלת ההיצע של דירות שנרכשו בזמנו על-ידי משקיעים (שלא למטרת דיור עצמי). מדובר לכן בפוטנציאל לכדור שלג - לא ב"תיקון טכני" של המגמה הרב-שנתית של עליית מחירי דירות אלא בתגובת-יתר, אפילו קריסה. תגובה כזו, מעבר לכך שתפגע במשקי בית רבים שיאבדו הון עצמי, עלולה לזלוג לענף הבנייה (עצירת המכירות של דירות חדשות על-ידי היזמים) ולבנקים (התרחבות תופעה של קשיי החזר מצד לווים ומצד יזמים). הסיכון הוא, אם כן, של משבר שמקורו בשינוי מגמת המחירים אבל שיש לו דינמיקה משלו, והיא עלולה להיות הרסנית. במצב כזה, שבו יש חשש שהמערכת האוטונומית של כוחות השוק תגרום למשבר מוגזם – יש סיבה לממשלה להתערב כדי לשכך את עוצמת הנחשול.

הסיבה השנייה פשוטה יותר. תפקיד חשוב בהעצמת שינוי המגמה והפיכתו למשבר שייך לאילוצים מלאכותיים שנוצרו על-ידי קביעת שלטונות המס לגבי משך הפטור מתשלום מיסים. משך זה הוא שרירותי: שלטונות המס יכולים להחליט להאריך את פרק הזמן שבו רשאים משפרי הדיור לזכות בפטור ממס בגין דחיית מכירת דירתם. בעיקר יש הצדקה לכך כשמדובר בשינוי מגמה חד שמתרחש בשוק הדיור, וכשיש בכוחה של החלטה מינהלית זו כדי להקטין את הלחצים על מוכרי הדירות ולתת להם פסק זמן נוסף. ופרט נוסף: הארכת תקופת הפטור אינה כרוכה בעלות אמיתית לממשלה או למשק.

ההצעה היא, לכן, לקבוע באופן חד-פעמי הארכה לתקופת שבה רוכשי דירות פטורים מתשלום מס שבח על דירותיהם הקודמות ומלוא מס הרכישה על דירותיהם החדשות. מטרת הארכה זו היא למנוע בולמוס מכירות ולצמצם את הסיכון שבולמוס כזה מהווה למשקי הבית, לענף הבנייה ולבנקים. 

היפרדות

 

נראה שאנחנו מתקרבים לרגע היסטורי בתולדות מדינת ישראל. לאחר למעלה משישה חודשים של ויכוחים סוערים בין מצדדי "הרפורמה המשפטית" לבין מתנגדי "המהפכה החוקתית" תצטרך הכנסת להכריע בימים הקרובים אם לקבל את הצעות החוק שתבשרנה את תחילת "הרפורמה". היסוס או כישלון המהלך בכנסת יכולים לדחות את ההכרעה לסתיו, ויש בשני המחנות כאלו שמייחלים לעיכוב זה על אף שאנחנו מסתכנים בכך בגלישה לסיכונים ביטחוניים, מדיניים וכלכליים בתקופת הדחייה. קבלת החוק – לעומת זאת - תעביר את המשך המערכה לבג"צ. אם בג"צ יקבל את העתירות ויחליט לפסול את החוק – ישראל תיכנס למשבר חוקתי שבו גופים ממלכתיים יצטרכו לקבל החלטה כיצד הם פועלים: לפי הוראות הרשות המבצעת או לפי אלו (המנוגדות) של הרשות השופטת. במצב כזה לא רק שנראה סרבנות גורפת (אין טעם לעסוק בדקויות לשוניות: מדובר יהיה בהכרזתן של קבוצות בעם על סירובן להמשיך ולמלא את תפקידן תחת משטר דיקטטורי), אלא נתקרב צעד נוסף להתפוררותה של ישראל ולשקיעתה למלחמת אזרחים.

סרבנות המונית? מלחמת אזרחים? זה נשמע דמיוני, זה נשמע אירוע בקנה מידה קוסמי, משהו שכלל לא היה כתוב בקלפים. הוא איננו כזה: הקרע בעם ישראל היה צפוי, כנראה מאז 1967. כיבוש כל חלקי ארץ ישראל המערבית במלחמת ששת הימים יצר דילמה שנראתה במקור ניתנת לפתרון ("שטחים מוחזקים", "קלפים המוחזקים לצורך משא ומתן לשלום עם העולם הערבי", הסכמי שלום עם מדינות שכנות, "הסכם אוסלו", "התנתקות" וכו') אבל הוכיחה את עצמה בהדרגה כבלתי פתירה. זה לא קרה בגלל עמדותיהן של מדינות ערב השכנות ולא בגלל התנהלותה של האוכלוסייה הפלסטינית – זה קרה מפני שבמהלך השנים ישראל נמלכה בדעתה והחליטה להמשיך ולהחזיק בידיה את השליטה במלוא חלקי ארץ ישראל. כך, השיח של "ירושלים המאוחדת, בירת ישראל לדור-דור", ו"לא נקיים משא-ומתן עם תנועות הטרור" הפך לשיח משותף מימין ומשמאל. הוא הפך לקונצנזוס. החשש מפני התנגדות המונית בקרב ציבורים בישראל במקרה של משא-ומתן על נסיגה לגבולות 1967 (כולל תיקוני גבול בהסכמה), ובעיקר מפני התנגדות אלימה לעקירת אוכלוסייה יהודית בישובים ביהודה ושומרון שיועברו לשליטת המדינה הפלסטינית - הביא לשיתוק בקרב המחנה הפוליטי שאמור היה להוביל את ההסכם הישראלי-פלסטיני. ברור היה שכל ניסיון להגיע להסכמה עם מדינות הליגה הערבית על חלוקה טריטוריאלית יביא לסרבנות המונית מצד מחנה הימין. התקדים של גוש קטיף והקרע שיצר בחברה הישראלית חי בזיכרון הציבורי. ברור היה גם שצה"ל יסתכן במקרה כזה בסירוב משמעותי בקרב המערך הלוחם, שחלקו יעדיף להישמע לרבני הימין המקדשים את ארץ ישראל ולסרב להשתתף בפינוי. לכן הסיפור של סרבנות המונית והתבקעות של הציבור בישראל איננו אירוע דמיוני, בלתי צפוי: הוא תמיד היה בקלפים, והוא הסיבה לאימפוטנטיות המדינית הכרונית של ממשלות ישראל ולניסיונות למצוא דרך להסכם מזרח-תיכוני שאיננו כולל את הפלסטינים. סרבנות המונית הייתה צפויה, אפילו בלתי-נמנעת. ניסינו רק לדחות אותה ככל האפשר, אפילו להכחיש אותה. עכשיו המחלה התפרצה.

כשהמשבר הפנימי פרץ, הוא קרה בעיתוי מפתיע, מכיוון מפתיע (קבוצת אוכלוסייה), ולא בגלל הסיבות הצפויות (הסכם עם הפלסטינים). הוא קרה בגלל מלחמתו הפרטית של נתניהו במערכת אכיפת החוק להמשך שלטונו למרות אישומיו. לצורך מלחמתו המשפטית הפרטית, יצר נתניהו גוש פוליטי מוצק בעזרת ברית עם גורמים קיצוניים שניסו להגשים מטרות פוליטיות חסרות-סיכוי. גוש זה, שניסה ללא הצלחה להקים קואליציה משלו ("ימין על מלא") במספר מערכות בחירות, קרא תיגר על מוסדות המדינה ואף סירב לקבל את הכרעת הבוחר במערכת הבחירות של 2021. והנה, בשל צירוף מקרים מפתיע (ואולי גם מביש) שאירע בבחירות של נובמבר 2022, הצליח הגוש הזה להגיע ל-64 מנדטים בכנסת ולהקים קואליציה מוצקה. ואז הוא ניסה לקרב את הקץ.

למרות מה שניתן להסיק מהשיח הציבורי, הגוש הזה איננו מתנגד עקרונית לדמוקרטיה ואינו מטיף לדיקטטורה. להיפך: דובריו מדגישים ש"הרפורמה" שהציג יריב לוין היא דמוקרטית שכן היא משקפת את רצון העם כפי שעולה מתוצאות הבחירות, ושמדובר בשיפור תפקודה של המערכת המשפטית ובייעולה של עבודת הממשלה ("משילות"). המטרה האמיתית של הגוש היא להגשים את ההתחייבויות שנתן נתניהו לשותפי הקואליציה (צעדים לקראת סיפוח יהודה ושומרון לישראל, פטור מגיוס הציבור החרדי לצה"ל, פטור למערכת החינוך החרדי מהתחייבויותיו לפי חוק החינוך הממלכתי, וכו'). הבעיה היא שהמחסום היחיד בדרך להגשמת התחייבויותיו הקואליציוניות של נתניהו הוא הרשות המשפטית (במובנה הרחב, כולל יועמ"שים, שומרי סף ורגולטורים). ולכן ההתנפלות החקיקתית שאנו עדים לה אינה אנטי-דמוקרטית במוכרז ואין בה באמת יסודות אידיאולוגיים – זהו מהלך שמטרתו תפיסת "שטחים שולטים" בעגה הצבאית. הפגיעה במערכת המשפטית ובמערכת אכיפת החוק אינה היעד האמיתי אלא רק שלב מתבקש בדרך ליעד.

גוש המחאה הוא גוש שונה לחלוטין מגוש הימין. הוא חדש בזירה הפוליטית, הוא מופתע בעצמו מכוחו, הוא נלחם על ערכים ולא על אינטרסים, הוא מובל על-ידי מנהיגות צעירה ולא פוליטית, והוא טרם גיבש לעצמו זהות אידיאולוגית מעבר לעמדה הנחושה בקרב המיידי על הגנת הדמוקרטיה. בזכותו, כולנו עוברים סדרת חינוך מאלפת על מהות הדמוקרטיה. הוא מנסה להרחיב את בסיס התמיכה שלו, אבל ציבור גדול עדיין "יושב על הגדר": מתלבט לגבי המסרים, מהסס לגבי השתתפות פיזית בהפגנות ובמחאות, נרתע מנקיטת צעדים שעולה מהם ריח של סרבנות או היפרדות מהגוש האחר, נמצא תחת השפעה של קיום "קווים אדומים", חי עדיין את תחושת שותפות הגורל היהודית ("כל ישראל חברים") ואולי מפריד בין אויבים חיצוניים ("הגויים") לאויבים פנימיים (יהודים).

כיצד זה יתפתח? לאן נגיע בעוד שנה? אין לי מושג. המשבר יכול להתגלגל לתוצאות שונות: להיעלמותו של נתניהו מהמפה הפוליטית, למלחמת אזרחים, למיתון כלכלי מתמשך שיפגע במשק הישראלי, לפרוץ מלחמה אזורית, ואולי להתפתחויות שאף אינני מעלה על דעתי. יש רק שני דברים שאני מעריך: האחד - שמדובר בצומת שחצינו ולכן ישראל לא תשוב עוד למסלול הקודם שבו התנהלו חייה; מה שיהיה הוא לא מה שהיה. השני – שבלי קשר לשאלה כיצד ייראה העתיד, עלינו להילחם על זכותנו לחיות בחברה דמוקרטית-ליברלית לפי פרשנותנו המורחבת, כולל שמירה על זכויות האזרח ועל עקרונות מגילת העצמאות ועל קיום ביקורת שיפוטית על הממשל. ואין להירתע מפילוג, כי איננו רוצים לחיות בחברה שערכיה מוכתבים על-ידי פרשנות קנאית-לאומנית של התורה ושמוותרת מראש על כל תקווה לחיות בשלום עם שכניה ולא בכזו שבה ציבור גדול דורש לפטור אותו מהשתתפות בנשיאת הנטל ועדיין לשמור על זכותו ליהנות מחלוקת משאבים וממושב בשולחן קבלת ההחלטות. אולי, במקום זאת, נאמר להם את מה שאמר אברהם ללוט בעקבות הסכסוך בין רועיהם:

וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל-לוֹט, אַל-נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ: כִּי-אֲנָשִׁים אַחִים, אֲנָחְנוּ. הֲלֹא כָל-הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ, הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי: אִם-הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה, וְאִם-הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה

האם ניתן להיפרד לשתי ישויות נפרדות? אינני יודע, אבל הגיע זמן שנתנה את הברית עם הצד האחר בכתיבת חוזה חדש (חוקה) שיבטיח את קיומם של כמה תנאים שרובם כבר היו כלולים במגילת העצמאות: מדינה דמוקרטית, חילונית, שוויונית, צודקת, חותרת לשלום עם שכנותיה, מכירה בזכותו של העם הפלסטיני להגשים את זכותו לחיות במסגרת מדינית עצמאית, ודורשת מאזרחיה שוויון בנטל כתנאי להשתתפות בניהול חיי המדינה.

הערות על ההתנגדות להפיכה המשטרית

 

ברשתות החברתיות רווחת תופעה של הדהוד מעלליהם ומסריהם של תומכי ההפיכה המשטרית, לרוב בליווי צקצוקים ("לא יאומן!!") והבעת זעזוע. זוהי תגובה לא בריאה ולא פרודוקטיבית: אנחנו מכניסים את עצמנו לסטרס, מרצוננו החופשי ולשווא. אין לנו סיבה להיות מופתעים, להזדעזע ולהדהד אמירות ומסרים רעילים: זוהי המציאות; ישראל מתפוררת; צריך להפנים ולהתקשח. המסרים הבוטים הם תעמולה, חלק ממלחמה על תודעה, וזהו האויב. השיח תוקפני, ולפעמים אף שקרי. הוא לא נועד לאוזני הצד שכנגד אלא לרתום יושבי-על-הגדר. אתם לא הנמען לשיח זה, ואל תתייחסו לעצמכם כנמענים.

החודשים האחרונים היו תקופה של התפכחות משינה ארוכה. יש קרע אידיאולוגי (ולא פוליטי) בחברה הישראלית בשאלות יסוד. הקרע איננו ניתן לאיחוי באמצעות הסכמים פוליטיים שמנציחים 'סטטוס-קוו': אין סטטוס-קוו אפשרי. המסכות נקרעו, האמירות הוקצנו, שנאה שורה בכל, גם אם פה ושם נשמעות עדיין אמירות – נאיביות או צבועות - על אחדות וגורל משותף ו"אנשים אחים אנחנו". כולנו מודעים לכוונות האמיתיות של הקואליציה הנוכחית; "רואים להם". אין יותר שאלות, ספקות - המצב התבהר. הקואליציה הנוכחית איננה חותרת לבצע רפורמה משפטית משיקולים של אידיאולוגיה או רצון לתקן פגמים מנהלתיים בשיטה הקיימת: המטרה היחידה היא לבצע ניתוח כירורגי שיסרס את שלטון החוק כדי לאפשר לממשלה הנבחרת לפעול במרחב חסר-חיכוך, ללא שהרשות המשפטית תוכל להגביל אותה. וסירוס זה איננו מטרה כשלעצמה אלא מוכוון-מטרה: הוא דרוש לקואליציה לצורך השגת שינוי מהותי, ספציפי, באופייה של מדינת ישראל. הניצחון הפוליטי של הקואליציה בבחירות האחרונות מאפשר מהלך זה, לכאורה: "העם אמר את דברו".

ארבע מטרות-על יש למרכיבי הקואליציה הנוכחית: 1) השתלטות יהודית על שטחי יהודה ושומרון לצורך מניעת כל אפשרות של חלוקת הארץ לשתי מדינות;  2) הבטחת אמנציפציה למגזר החרדי שעיקרה שחרורו מחובותיו הממלכתיים – בעיקר חוק שירות הביטחון וחוק החינוך הממלכתי - ובמקביל הבטחת תקציבים ממשלתיים מוגדלים לצורך חלוקת הטבות מוגדלות למגזר;  3) הידוק השליטה של מוסדות הדת היהודיים-אורתודוקסיים על החיים האזרחיים היומיומיים בישראל כנגזרת מחייבת של המושג הערטילאי "מדינה יהודית" שאימצנו בתום-לב בעת הקמת המדינה;  4) חילוצו של נתניהו מהתהליך המשפטי שבו הוא נתון בשנים האחרונות כדי לאפשר לו להמשיך ולשלוט במדינה.

לא מדובר בנושאים שניתן לקיים לגביהם משא-ומתן: לא תהיה תקומה לחלום הציוני-מדיני-ליברלי אם תושגנה מטרות אלו של הקואליציה הנוכחית, כולן או חלקן. זו איננה מערכה אידיאולוגית הניטשת בין שמאל וימין פוליטיים ולא מלחמת מעמדות בין עדות ישראל, כפי שמשננים לנו אנשי הקואליציה בניסיונם לערפל את מהות המאבק ולהגביר את המהומה. מבחינתנו, זוהי מערכה על זהותה של מדינת ישראל. המטרה שלנו צריכה לכן להיות התנגדות עיקשת, שלילה מוחלטת – לא חיפוש אחר אזורי הסכמה ופשרה פוליטית. אין עם מי לדבר! וכמובן: אין גם על מה לדבר. זה איננו ויכוח פוליטי, על הדרך: מרגע שהקואליציה שלפה "נשק חם" - הפיכה משטרית שתנציח את הניצחון שהשיגה במערכת הבחירות האחרונה – אין יותר מקום לפשרות ולהסכמות. אם מנסים לשנות את חוקי המשחק – אנחנו איננו משתתפים בו עוד.

בהתמודדות עם ההתקפה על זהותה הליברלית-דמוקרטית של ישראל יש להבחין בין שלב הבלימה לשלב ההכרעה. המחאה המתרחשת כבר חצי שנה ברחבי ישראל היא רק שלב הבלימה. מטרתה, בינתיים, מוגבלת: סיכול הניסיון לחסל את הדמוקרטיה הישראלית הליברלית. זהו השלב הפשוט בהתמודדות, שכן הוא מאחד קבוצות מחאה שונות. אבל בלימה איננה יכולה להיחשב כהכרעה, והמיקרו היומיומי של הבלימה (הצלחות נקודתיות) בוודאי שאיננו חשוב: זהו רק אוסף של אנקדוטות במאבק ארוך. בלימת יוזמות חקיקה חלקיות (מה שקרוי בהכללה "סלמי") לא תביא לשינוי משמעותי של המצב, שכן סדר היום והיוזמה ההתקפית נותרים בכל רגע בידי הקואליציה הנוכחית. נצטרך לצאת להתקפה מכרעת, ונצטרך לכן להגדיר מטרות משותפות.

חולשתה של המחאה (והיא כן מצליחה בסיכול, אבל בינתיים רק בסיכול) נעוצה בכך שאין לה עדיין יעדים מוגדרים שסביבם תוכל להתלכד מעבר לשלב הבלימה. המצב מורכב כיון שהחזרת המצב לקדמותו איננה אופציה אמיתית: ה"סטטוס קוו" הממושך שבמסגרתו חיינו עד היום לא היה יותר מאילוזיה. ממשלת בנט-לפיד איננה מודל בר-קיימא שנוכל לאמץ אותו כפתרון: זה היה נמנום קצר, גם אם לרגע הייתה תחושה שתנועת הרל"ב הצליחה להביא לחילופי שלטון. ולכן אנחנו נמצאים בצומת שבה החברה הישראלית צריכה להגדיר מחדש את מטרותיה ואופייה של מדינת ישראל: מיהי מדינת ישראל זו שאנחנו רואים בעיני רוחנו? זו צריכה, לטעמי, להיות מדינה חילונית, ליברלית-דמוקרטית, החותרת לשחרר את עצמה מעיסוק נצחי וחסר-תוחלת בסכסוך צבאי טריטוריאלי, שיהדותה מתמצית בערכי מוסר ובתרבות, והחותרת להיפרדות מבני העם הפלסטיני ולחלוקה טריטוריאלית של הארץ בהסכמה כדי לאפשר לערביי ישראל קיום לאומי נפרד. זו מדינה שתרצה לחיות בשלום עם שכניה, ושתחתור להעניק שוויון הזדמנויות לכלל אזרחיה.

כיצד עושים זאת? אין לי פתרון ברור, וממילא גם לא מפת דרכים מוסכמת שתאפשר לנווט לפתרון כזה, אבל יש לי מושג די ברור על אזור הפתרון. רובו כבר כתוב במגילת העצמאות של ישראל. ברור לי שהוא חייב לכלול ויתורים טריטוריאליים מפליגים לטובת ישות מדינית פלסטינית, שבמדינה היהודית יש לנתק לחלוטין את מוסדות הדת מהממשל, ושיש לחזק את המבנה החוקתי הרופף כדי להבטיח חוסן טבעי לדמוקרטיה הישראלית ושמירה קפדנית על זכויות הפרט. פרקטית, אני מאמין שישראל צריכה לנצל את ההתפתחויות הגיאופוליטיות הגדולות שאירעו במזרח התיכון בעשורים האחרונים ולחתור להסכם אזורי שיוציא אותה מהבידוד הבינלאומי וממעגל הקסמים הביטחוני, תוך שהוא כולל בתוכו הסכם מפורש לגבי סיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

מעבר להגדרה התיאורטית, המבנה הפוליטי הנוכחי בישראל (מפלגות "שמאל" ו"מרכז" חסרות-אידיאולוגיה, ריבוי מפלגות קטנות והדגשת-יתר של פרסונות) אינו מותאם לטיפול אפקטיבי בדילמות העיקריות של המדינה. זה אומר שהשינוי הנדרש יהיה קשה, שנידרש להקמת מערך פוליטי שונה, פחות מפולג, פחות ממוקד פרסונלית ויותר מוגדר אידיאולוגית. יסתבר לנו שהתכנסויות המוניות נרגשות, נפנוף דגלים ונשיאת נאומים הם החלק הקל במשימה שלפנינו. הטענה "נפלתם על הדור הלא-נכון" מתייחסת בינתיים רק למחאה, לשלב הבלימה; לבני הדור הזה נותר להראות מה הם יודעים ליצור, לבנות, לברוא. כדי לבנות עוד נדבך במדינה הציונית דרוש חזון – לא רק כוח להתנגד.

להוותנו, מה שקרוי בישראל "שמאל" (או "סמול") הוגדר בגמישות יתרה על-ידי נתניהו: כל מי שנמצא משמאל לו. כך, נמצא במחנה זה ציבור גדול שבדעותיו המדיניות היה בכלל צריך להיות מתויג כמרכז או אפילו כימין פוליטי. התוצאה היא שבמחנה האופוזיציוני הנוכחי נשמעות תכופות הכרזות ש"הפתרון של חלוקת הארץ לשתי מדינות איננו אפשרי עוד", ש"ירושלים בירת ישראל הנצחית לא תחולק לעולם", ש"ישראל לא תנהל משא-ומתן עם החמאס", ש"הרש"פ איננה שותף סביר למשא-ומתן", וכו'. נצטרך כנראה לחשוב שוב ולגבש עמדות מדיניות ברורות יותר, או לפחות להבין שההגדרה הנתניהוהית של "שמאל" אינה מגדירה באמת מערך פוליטי-מדיני מגובש שמסוגל לפעול לשינוי מצבה של ישראל.

*     *     *

לאן ההתפתחויות מובילות? אין לי שום מושג. גם אין לי עניין בנבואות של בעלי-דעה לגבי תמונת העתיד. יש לי עניין בעיקר בנקיטת עמדה אישית, בהחלטה מה כל אחד מאיתנו יעשה. וזה עלול להיות קשה משהיה עד כה: דגלים וזמבורות אינם הקרבה משמעותית, ובקרוב אולי נידרש לנקיטת עמדות שכרוך בהן מחיר, לדוגמה אישית, לוויתור אישי, למרי אזרחי, להסתכנות אישית. כדאי להתכונן נפשית לאפשרות שתידרש מאיתנו הקרבה אישית: זה עלול להפסיק להיות אירוע חברתי משמח.

ומילה לגבי "כוכבי" התקופה במחנה הקואליציה. אנו חיים בתקופה שהשמש מסתירה את פניה, החושך מתגבר, וכל מיני יצורי-מאפליה מפציעים אל שמינו הפוליטיים. הם פותחים את פיהם ונושאים את דברם. מקללים, מכפישים, מאשימים ומשקרים - הם מככבים בשידורי החדשות, הם זוכים לציטוטים, לחיקויים, לפעמים גם ללעג. אבל זהו עיסוק בטפל, זוהי הסחת הדעת מהעיקר: "מנהיגים" אלו אינם באמת מנהיגים אלא כלי-שרת זמניים של נתניהו שנבראו על-ידו ולצרכיו. הם אינם חשובים ומעשיהם ודבריהם אינם צריכים להטריד את מחשבותינו. במקום זאת, אנחנו צריכים לנעוץ את מבטנו בהנהגה הפוליטית הוותיקה של תנועת הליכוד, לנעוץ ולא להסב את מבטנו מהם. שם נמצאים מנהיגים פוליטיים מנוסים שמועלים בתפקידם הממלכתי, שבחרו לשתוק מול ההתקפה הנפשעת על הדמוקרטיה הישראלית, שמחשים כשעמיתיהם מתגוללים מידי שבוע על מערכות המשפט והביטחון, שעוצמים עיניהם כשהמשק הישראלי צולל למיתון כלכלי. הם רואים את ההרס, אבל זוממים כנראה לשרוד את הסערה כשהם חבויים מתחת לקרקע ולצאת אחריה ממאורותיהם כדי לחזור ולתפוס במוסרות השלטון. הם חושבים שאיננו רואים ואיננו זוכרים. אלו הם האנשים של "המקום הכי חם בגיהינום", משתפי הפעולה השקטים עם המחריבים. אבל אנחנו רואים את כולם, ונזכור את כולם. לא כי הם היו "ימין", אלא כי בחולשתם ובמורך ליבם הם נתנו ידם בשתיקתם לניסיון לחיסול הדמוקרטיה בישראל. אסור שמישהו מהם ישוב להנהיג את ישראל, בלי קשר לשאלה איזו בחירה מדינית זו תעשה.