ברשתות החברתיות רווחת תופעה של
הדהוד מעלליהם ומסריהם של תומכי ההפיכה המשטרית, לרוב בליווי צקצוקים ("לא
יאומן!!") והבעת זעזוע. זוהי תגובה לא בריאה ולא פרודוקטיבית: אנחנו מכניסים
את עצמנו לסטרס, מרצוננו החופשי ולשווא. אין לנו סיבה להיות מופתעים, להזדעזע ולהדהד
אמירות ומסרים רעילים: זוהי המציאות; ישראל מתפוררת; צריך להפנים ולהתקשח. המסרים הבוטים
הם תעמולה, חלק ממלחמה על תודעה, וזהו האויב. השיח תוקפני, ולפעמים אף שקרי. הוא לא
נועד לאוזני הצד שכנגד אלא לרתום יושבי-על-הגדר. אתם לא הנמען לשיח זה, ואל
תתייחסו לעצמכם כנמענים.
החודשים האחרונים היו תקופה של
התפכחות משינה ארוכה. יש קרע אידיאולוגי (ולא פוליטי) בחברה הישראלית
בשאלות יסוד. הקרע איננו ניתן לאיחוי באמצעות הסכמים פוליטיים שמנציחים 'סטטוס-קוו':
אין סטטוס-קוו אפשרי. המסכות נקרעו, האמירות הוקצנו, שנאה שורה בכל, גם אם פה ושם
נשמעות עדיין אמירות – נאיביות או צבועות - על אחדות וגורל משותף ו"אנשים
אחים אנחנו". כולנו מודעים לכוונות האמיתיות של הקואליציה הנוכחית;
"רואים להם". אין יותר שאלות, ספקות - המצב התבהר. הקואליציה הנוכחית איננה
חותרת לבצע רפורמה משפטית משיקולים של אידיאולוגיה או רצון לתקן פגמים מנהלתיים בשיטה הקיימת: המטרה היחידה היא לבצע ניתוח כירורגי שיסרס את שלטון החוק כדי לאפשר
לממשלה הנבחרת לפעול במרחב חסר-חיכוך, ללא שהרשות המשפטית תוכל להגביל אותה. וסירוס
זה איננו מטרה כשלעצמה אלא מוכוון-מטרה: הוא דרוש לקואליציה לצורך השגת שינוי מהותי,
ספציפי, באופייה של מדינת ישראל. הניצחון הפוליטי של הקואליציה בבחירות האחרונות
מאפשר מהלך זה, לכאורה: "העם אמר את דברו".
ארבע מטרות-על יש למרכיבי
הקואליציה הנוכחית: 1) השתלטות יהודית על שטחי יהודה ושומרון לצורך מניעת כל אפשרות
של חלוקת הארץ לשתי מדינות; 2) הבטחת אמנציפציה
למגזר החרדי שעיקרה שחרורו מחובותיו הממלכתיים – בעיקר חוק שירות הביטחון וחוק
החינוך הממלכתי - ובמקביל הבטחת תקציבים ממשלתיים מוגדלים לצורך חלוקת הטבות מוגדלות
למגזר; 3) הידוק השליטה של מוסדות הדת
היהודיים-אורתודוקסיים על החיים האזרחיים היומיומיים בישראל כנגזרת מחייבת של
המושג הערטילאי "מדינה יהודית" שאימצנו בתום-לב בעת הקמת המדינה; 4) חילוצו של נתניהו מהתהליך המשפטי שבו הוא
נתון בשנים האחרונות כדי לאפשר לו להמשיך ולשלוט במדינה.
לא מדובר בנושאים שניתן לקיים
לגביהם משא-ומתן: לא תהיה תקומה לחלום הציוני-מדיני-ליברלי אם תושגנה מטרות אלו של
הקואליציה הנוכחית, כולן או חלקן. זו איננה מערכה אידיאולוגית הניטשת בין שמאל
וימין פוליטיים ולא מלחמת מעמדות בין עדות ישראל, כפי שמשננים לנו אנשי הקואליציה בניסיונם
לערפל את מהות המאבק ולהגביר את המהומה. מבחינתנו, זוהי מערכה על זהותה של מדינת
ישראל. המטרה שלנו צריכה לכן להיות התנגדות עיקשת, שלילה מוחלטת – לא חיפוש אחר
אזורי הסכמה ופשרה פוליטית. אין עם מי לדבר! וכמובן: אין גם על מה לדבר. זה איננו
ויכוח פוליטי, על הדרך: מרגע שהקואליציה שלפה "נשק חם" - הפיכה משטרית
שתנציח את הניצחון שהשיגה במערכת הבחירות האחרונה – אין יותר מקום לפשרות ולהסכמות.
אם מנסים לשנות את חוקי המשחק – אנחנו איננו משתתפים בו עוד.
בהתמודדות עם ההתקפה על זהותה הליברלית-דמוקרטית
של ישראל יש להבחין בין שלב הבלימה לשלב ההכרעה. המחאה המתרחשת כבר חצי שנה ברחבי
ישראל היא רק שלב הבלימה. מטרתה, בינתיים, מוגבלת: סיכול הניסיון לחסל את
הדמוקרטיה הישראלית הליברלית. זהו השלב הפשוט בהתמודדות, שכן הוא מאחד קבוצות מחאה
שונות. אבל בלימה איננה יכולה להיחשב כהכרעה, והמיקרו היומיומי של הבלימה (הצלחות
נקודתיות) בוודאי שאיננו חשוב: זהו רק אוסף של אנקדוטות במאבק ארוך. בלימת יוזמות
חקיקה חלקיות (מה שקרוי בהכללה "סלמי") לא תביא לשינוי משמעותי של המצב,
שכן סדר היום והיוזמה ההתקפית נותרים בכל רגע בידי הקואליציה הנוכחית. נצטרך לצאת
להתקפה מכרעת, ונצטרך לכן להגדיר מטרות משותפות.
חולשתה של המחאה (והיא כן מצליחה
בסיכול, אבל בינתיים רק בסיכול) נעוצה בכך שאין לה עדיין יעדים מוגדרים
שסביבם תוכל להתלכד מעבר לשלב הבלימה. המצב מורכב כיון שהחזרת המצב לקדמותו איננה
אופציה אמיתית: ה"סטטוס קוו" הממושך שבמסגרתו חיינו עד היום לא היה יותר
מאילוזיה. ממשלת בנט-לפיד איננה מודל בר-קיימא שנוכל לאמץ אותו כפתרון: זה היה
נמנום קצר, גם אם לרגע הייתה תחושה שתנועת הרל"ב הצליחה להביא לחילופי שלטון.
ולכן אנחנו נמצאים בצומת שבה החברה הישראלית צריכה להגדיר מחדש את מטרותיה ואופייה
של מדינת ישראל: מיהי מדינת ישראל זו שאנחנו רואים בעיני רוחנו? זו צריכה, לטעמי,
להיות מדינה חילונית, ליברלית-דמוקרטית, החותרת לשחרר את עצמה מעיסוק נצחי
וחסר-תוחלת בסכסוך צבאי טריטוריאלי, שיהדותה מתמצית בערכי מוסר ובתרבות, והחותרת להיפרדות
מבני העם הפלסטיני ולחלוקה טריטוריאלית של הארץ בהסכמה כדי לאפשר לערביי ישראל
קיום לאומי נפרד. זו מדינה שתרצה לחיות בשלום עם שכניה, ושתחתור להעניק שוויון
הזדמנויות לכלל אזרחיה.
כיצד עושים זאת? אין לי פתרון ברור,
וממילא גם לא מפת דרכים מוסכמת שתאפשר לנווט לפתרון כזה, אבל יש לי מושג די ברור
על אזור הפתרון. רובו כבר כתוב במגילת העצמאות של ישראל. ברור לי שהוא חייב
לכלול ויתורים טריטוריאליים מפליגים לטובת ישות מדינית פלסטינית, שבמדינה היהודית
יש לנתק לחלוטין את מוסדות הדת מהממשל, ושיש לחזק את המבנה החוקתי הרופף כדי
להבטיח חוסן טבעי לדמוקרטיה הישראלית ושמירה קפדנית על זכויות הפרט. פרקטית, אני
מאמין שישראל צריכה לנצל את ההתפתחויות הגיאופוליטיות הגדולות שאירעו במזרח התיכון
בעשורים האחרונים ולחתור להסכם אזורי שיוציא אותה מהבידוד הבינלאומי וממעגל הקסמים
הביטחוני, תוך שהוא כולל בתוכו הסכם מפורש לגבי סיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
מעבר להגדרה התיאורטית, המבנה
הפוליטי הנוכחי בישראל (מפלגות "שמאל" ו"מרכז"
חסרות-אידיאולוגיה, ריבוי מפלגות קטנות והדגשת-יתר של פרסונות) אינו מותאם לטיפול
אפקטיבי בדילמות העיקריות של המדינה. זה אומר שהשינוי הנדרש יהיה קשה, שנידרש
להקמת מערך פוליטי שונה, פחות מפולג, פחות ממוקד פרסונלית ויותר מוגדר אידיאולוגית.
יסתבר לנו שהתכנסויות המוניות נרגשות, נפנוף דגלים ונשיאת נאומים הם החלק הקל
במשימה שלפנינו. הטענה "נפלתם על הדור הלא-נכון" מתייחסת בינתיים רק למחאה,
לשלב הבלימה; לבני הדור הזה נותר להראות מה הם יודעים ליצור, לבנות, לברוא. כדי
לבנות עוד נדבך במדינה הציונית דרוש חזון – לא רק כוח להתנגד.
להוותנו, מה שקרוי בישראל
"שמאל" (או "סמול") הוגדר בגמישות יתרה על-ידי נתניהו: כל מי
שנמצא משמאל לו. כך, נמצא במחנה זה ציבור גדול שבדעותיו המדיניות היה בכלל צריך
להיות מתויג כמרכז או אפילו כימין פוליטי. התוצאה היא שבמחנה האופוזיציוני הנוכחי
נשמעות תכופות הכרזות ש"הפתרון של חלוקת הארץ לשתי מדינות איננו אפשרי
עוד", ש"ירושלים בירת ישראל הנצחית לא תחולק לעולם", ש"ישראל
לא תנהל משא-ומתן עם החמאס", ש"הרש"פ איננה שותף סביר למשא-ומתן",
וכו'. נצטרך כנראה לחשוב שוב ולגבש עמדות מדיניות ברורות יותר, או לפחות להבין
שההגדרה הנתניהוהית של "שמאל" אינה מגדירה באמת מערך פוליטי-מדיני מגובש
שמסוגל לפעול לשינוי מצבה של ישראל.
* *
*
לאן ההתפתחויות מובילות? אין לי
שום מושג. גם אין לי עניין בנבואות של בעלי-דעה לגבי תמונת העתיד. יש לי עניין בעיקר
בנקיטת עמדה אישית, בהחלטה מה כל אחד מאיתנו יעשה. וזה עלול להיות קשה משהיה עד
כה: דגלים וזמבורות אינם הקרבה משמעותית, ובקרוב אולי נידרש לנקיטת עמדות שכרוך
בהן מחיר, לדוגמה אישית, לוויתור אישי, למרי אזרחי, להסתכנות אישית. כדאי להתכונן
נפשית לאפשרות שתידרש מאיתנו הקרבה אישית: זה עלול להפסיק להיות אירוע חברתי משמח.
ומילה לגבי "כוכבי"
התקופה במחנה הקואליציה. אנו חיים בתקופה שהשמש מסתירה את פניה, החושך מתגבר, וכל
מיני יצורי-מאפליה מפציעים אל שמינו הפוליטיים. הם פותחים את פיהם ונושאים את דברם.
מקללים, מכפישים, מאשימים ומשקרים - הם מככבים בשידורי החדשות, הם זוכים לציטוטים,
לחיקויים, לפעמים גם ללעג. אבל זהו עיסוק בטפל, זוהי הסחת הדעת מהעיקר: "מנהיגים"
אלו אינם באמת מנהיגים אלא כלי-שרת זמניים של נתניהו שנבראו על-ידו ולצרכיו. הם
אינם חשובים ומעשיהם ודבריהם אינם צריכים להטריד את מחשבותינו. במקום זאת, אנחנו
צריכים לנעוץ את מבטנו בהנהגה הפוליטית הוותיקה של תנועת הליכוד, לנעוץ ולא להסב
את מבטנו מהם. שם נמצאים מנהיגים פוליטיים מנוסים שמועלים בתפקידם הממלכתי,
שבחרו לשתוק מול ההתקפה הנפשעת על הדמוקרטיה הישראלית, שמחשים כשעמיתיהם מתגוללים מידי
שבוע על מערכות המשפט והביטחון, שעוצמים עיניהם כשהמשק הישראלי צולל למיתון כלכלי.
הם רואים את ההרס, אבל זוממים כנראה לשרוד את הסערה כשהם חבויים מתחת לקרקע ולצאת
אחריה ממאורותיהם כדי לחזור ולתפוס במוסרות השלטון. הם חושבים שאיננו רואים ואיננו
זוכרים. אלו הם האנשים של "המקום הכי חם בגיהינום", משתפי הפעולה השקטים עם
המחריבים. אבל אנחנו רואים את כולם, ונזכור את כולם. לא כי הם היו
"ימין", אלא כי בחולשתם ובמורך ליבם הם נתנו ידם בשתיקתם לניסיון לחיסול
הדמוקרטיה בישראל. אסור שמישהו מהם ישוב להנהיג את ישראל, בלי קשר לשאלה איזו
בחירה מדינית זו תעשה.
