בתוך כל ההמולה סביב מערכת הבחירות, שלא עסקה כלל בשאלות החשובות העומדות בפני ישראל ושלגביהן נדרשת הכרעה של הבוחר, בצבצו מידי פעם הדיו של ויכוח ישן לגבי השיטה הכלכלית "הנכונה". פעם ניתן היה לזהות בישראל "שמאל" ו-"ימין" פוליטיים גם לפי עמדות כלכליות: אלו המאמינים במעורבות מכריעה של הממשלה בהכוונת התפתחותו וניהולו הכלכלי של המשק ובעיקר בשאלות של חלוקת הכנסה (שמאל), ואלו המאמינים בעדיפותם של כוחות השוק בפתרון שאלות אלו (ימין). כיום - כשלושים שנה לאחר קריסתה הכלכלית הדרמטית של המעצמה הסוציאליסטית, ולאור ההתפתחויות השליליות שמסתמנות בעשורים האחרונים במדינות שבהן נהוגה כלכלה ליברלית - האמונה בעדיפותה של שיטה כלכלית זו או אחרת התערערה. אז על מה בעצם היה מדובר?
לרוב הכלכלנים יש תפיסת עולם משותפת
לכלכלן ישראלי מצוי, כזה שהתחנך במוסדות להשכלה גבוהה בישראל, יש נטייה ברורה להעדיף שיטה כלכלית המתבססת על קיום תחרות חופשית ומתן חופש פעולה לכוחות השוק לקבוע את כיוון הדברים. הוא מאמין שהשיטה הקפיטליסטית מבטיחה חופש בחירה לפרטים ולכן מתיישבת עם עקרונות משטר דמוקרטי, שהיא יעילה יותר כלכלית (במובן של ניצול מלא ונכון של משאבים) ושהיא מחנכת את הפרט לנטילת אחריות על חייו הכלכליים. מעורבות ממשלתית בכלכלה - הוא מאמין - יוצרת עיוות בהקצאת המקורות (ולכן אינה יעילה), היא בזבזנית (כספם של אחרים), משחיתה, ובעיקר - פוגעת בחופש הפרט. מסקנתו היא, לכן, שצריך לצמצם את מעורבותה של הממשלה במשק למינימום ההכרחי (ייצור מוצרים ציבוריים, טיפול בכשלי שוק), לשמור על שיעורי מיסוי נמוכים כדי שלא לפגוע במוטיבציה שמניעה את היוזמה הפרטית, ולהותיר ככל האפשר את הפעילות המשקית בידיים פרטיות.
מניין צמחה תמימות-דעים זו בין הכלכלנים? זוהי תוצאה של אינדוקטרינציה שהצליחה, בגלל יכולתה של הדיסציפלינה לעשות רדוקציה של השאלות הכלכליות והחברתיות הגדולות לדוגמה מספרית פשוטה ומשכנעת הנלמדת בקורס "מבוא לכלכלה" (ראו בהמשך). עכשיו - כולם השתכנעו. אם נזכור שכיום רוב שכבת הניהול הבכירה בישראל היא בוגרת מסלולי ניהול אקדמיים (MBA) שגם בהם נלמד הקורס "מבוא לכלכלה" - נבין מדוע רוב הכלכלנים והמנהלים מאמינים בשיטה של כלכלת שוק, תומכים בכל-מאודם בהפרטה ומתנגדים למעורבות ממשלה. מדוע מסרים קליטים וחד-משמעיים קנו להם אחיזה ברוב השיח החברתי-כלכלי.
אינדוקטרינציה שהצליחה: "תרגיל השדות"
התרגיל האנליטי שבו מדובר מכונה "תרגיל השדות" והוא נלמד בשלב מוקדם של הקורס "מבוא לכלכלה". בתרגיל זה מקבל התלמיד נתונים על משק ובו הרבה שדות חקלאיים המתחלקים לשני סוגים, כמות נתונה של עובדים, וטכנולוגיה ("פונקציית הייצור") ידועה. התלמיד מתבקש לפעול כרשות מתכננת, ותפקידו בתרגיל להקצות את הפועלים בין השדות השונים כך שתתקבל תפוקה מקסימלית של סך המשק. לתרגיל כמותי זה יש פתרון יחיד, שמטמיע בקרב התלמידים את חשיבות מושג 'התפוקה השולית של גורם ייצור' ושניתן להגיע אליו ע"י הקצאת הפועלים לשדות בהם התפוקה השולית שלהם היא מקסימלית. עד כאן - תובנה לוגית.
הפלא מתרחש דווקא בשלב הבא של התרגיל. שוב מוצג אותו משק, אבל הפעם השדות שייכים למאות בעלי שדות פרטיים, אין במשק רשות מתכננת וכל פועל מחפש עבודה כשהוא מנהל משא-ומתן עצמאי עם בעל שדה על שכרו. במציאות הזו, כל הקצאה של הפועלים לשדות היא תוצאה אוטומטית של פעולות אינדיבידואליות של הפרטים - לא תוצאה של חשיבה כלל-משקית. והנה מסתבר - וזהו הלקח החשוב (והמפתיע) של התרגיל - שהפתרון אליו יגיעו מאות עובדים ובעלי שדות הנאבקים זה בזה כדי להשיא את הכנסותיהם הוא בדיוק אותו הפתרון היעיל אליו הגיע הסטודנט בתרגיל הקודם, כשהוא שימש המתכנן המרכזי: "יד נעלמה" דאגה לכך שהמשק יפעל ביעילות המרבית למרות שכל אחד מהפרטים דאג רק לאינטרס הפרטי שלו. זאת, ועוד: חסכנו את הצורך בתכנון מרכזי, בניהול ובאכיפה. ועוד דבר, אף יותר חשוב: לא רק שקיבלנו הקצאה של גורמי הייצור שמבטיחה מקסימום תפוקה לכלל המשק - גם חלוקת ההכנסה במשק נקבעה (מעצמה!) בדרך לפתרון. והעיקרון של חלוקת ההכנסה הוא שכל גורם ייצור מקבל בתמורה את ערך תפוקתו השולית. ועוד בונוס: מסתבר שנוצר שיווי-משקל יציב - לאף אחד מהפרטים אין אפשרות לשפר את מצבו ע"י שינוי המצב הקיים.
כמה מעלות ל"יד הנעלמה" עלינו?
ברוח החג, יכולנו לשחק את המשחק הידוע מההגדה של פסח, הפעם עם "היד הנעלמה": "אילו יצרה פתרון יעיל להקצאת גורמי הייצור של המשק מבלי לחסוך לנו את הצורך ברשות מתכננת - דיינו!", וכן הלאה. נקצר ונאמר: "היד הנעלמה" מאפשרת לנו לחיות במשק יעיל ויציב; היא מייתרת את הצורך ברשות מתכננת; לכל אחד מהפרטים יש חופש לפעול כרצונו; חלוקת ההכנסה במשק נקבעת סימולטנית עם ההקצאה של גורמי הייצור; העיקרון של חלוקת ההכנסה - תמורה שמשקפת תרומה - נראה על-פניו צודק מוסרית; החלת עיקרון זה מחנכת את המשתתפים ליוזמה חופשית ששכרה בצידה (ראו: "אומת ההיי-טק" הפורחת).
ויש עוד יתרון שרלוונטי לעולמנו המודרני: אנו חיים בעולם משתנה; עולם שחלים בו שינויים דמוגרפיים, כלכליים, טכנולוגיים, גיאופוליטיים; עולם ששינויים אלו מחייבים אותנו להתאמה כלכלית. התחרות החופשית הכניסה למערכת הכלכלית מנגנון שמאפשר לה להתאים עצמה אוטומטית וברציפות למציאות משתנה ולצרכים משתנים.
שמירה על חוקי המשחק
ישנה בעיה אחת, מיקדמית, עם קיומה המוצלח של תחרות חופשית: מדובר במשחק עסקים רב-משתתפים, והוא מחייב שיהיו בו כללים ברורים ("תחרות משוכללת") ושהם יישמרו בקפדנות. כלל ראשון הוא שמדובר במשחק הוגן, שבו יש אינפורמציה מלאה לכלל המשתתפים. בהעדר אינפורמציה זהו כבר משחק אחר, שבו שליטה באינפורמציה מייצרת לשחקן אחד יתרון על רעהו. במונחי שוק משכנתאות חישבו על אפשרות שבה הלווה הפוטנציאלי אינו מבין את המוצר הפיננסי שהוא רוכש (הצמדה למדד, ריבית משתנה, זכות לפירעון מוקדם) או שאינו מסוגל להבין מהו המחיר (ריבית) האמיתי שהוא משלם למלווה על המוצר.
כלל שני הוא שיש מספר גדול של משתתפים והתחרות ביניהם נשמרת (כלומר: הם אינם רשאים להתאגד ביניהם כדי לנצל את כוחם המשולב להגדלת רווחיהם). זוהי הסיבה שקיימים הגבלים עיסקיים, שקיים פיקוח על מונופולים ושקיימת בעייה עקרונית עם התאגדות של עובדים.
כלל שלישי הוא שעיסקה בין שני צדדים לא תשפיע על רווחתו של צד שלישי ("השפעות חיצוניות"), שאיננו צד לעיסקה. כאן נכנסים חוקים ותקנות למניעת פיזור פסולת וזיהום מי-תהום, למניעת רעש וזיהום אוויר, נגד עישון במקומות ציבוריים, להגבלת מהירות הנסיעה, וכדומה.
אם אנחנו רוצים ליהנות מיתרונותיה של כלכלת שוק אנחנו צריכים להבטיח שהכללים הללו יישמרו, שהמשחק יהיה הוגן, ושהשחקנים יתוגמלו בהתאם לתרומתם לחברה. לכן אנו זקוקים למשטרה של התחרות, שתעסוק בהרתעה ובמניעה של ניסיונות של המשתתפים (והם תמיד מנסים) להתאגד או להתארגן או לתאם עמדות כדי להגדיל את התמורה שהם מקבלים מהמשחק העסקי מבלי שיגדילו את תרומתם לחברה.
הבעייה של הצבר הון
קיימת נקודת תורפה של השיטה הקפיטליסטית: הצבר הון המועבר מדור לדור. בדור הראשון, העובדה שאחד השחקנים הצליח לקבל תמורה גבוהה יותר מאחרים אינה מהווה בעייה מוסרית לגבי המודל, כיון שהיא מעידה (אם כללי התחרות אמנם נשמרו) שתרומתו לחברה הייתה גדולה יותר: הוא חרוץ יותר, הוא מוכשר יותר, הוא יצירתי יותר (הלחין שיר, כתב ספר, המציא פטנט, חיבר אפליקציה לסלולר), הוא לקח סיכון יותר גבוה (הקים עסק משלו). זה בדיוק מה שרצינו, לעודד יוזמה: שכל אחד יפעל ממניעים אנוכיים וכולנו ביחד נצא נשכרים. אבל בדור הבא משתנה משהו במשחק הזה: חלק מהשחקנים מגיעים למגרש כשהם מצויידים בהון שהועבר אליהם מהדור הקודם, וחלק מגיעים ללא הון. המשחק בדור השני שונה מאשר בדור הראשון: חלק מהשחקנים נהנים מיתרון בתנאי הפתיחה על אחרים. הם בעלי דירות, הם בעלי רכוש, הם עובדים בחברה של הוריהם, וכו'. המשחק הזה, בניגוד לקודם, כבר אינו מבטיח הזדמנות שווה לכולם. ועוד דבר: בשנים האחרונות הולך ומתחוור לכלכלנים שהצטברות העושר אינה אקראית ואינה בלתי תלויה; שהשיטה הקפיטליסטית גורמת לכך שהעושר הולך ומצטבר מדור לדור בידי מעטים, ונוצרות שכבות אוכלוסייה עשירות (והכוונה היא לעושר רב-דורי) ומולן שכבות אוכלוסייה עניות.
מה שנראה היה בתחילה כמו משחק מלהיב, צודק, מעורר השראה, מדרבן ליוזמה, שבו ישנה הזדמנות שווה לכל השחקנים וההצלחה תלויה רק בהשקעה האישית - נראה בדיעבד כמשחק פחות פתוח משחשבנו, משחק שבו המוביליות החברתית (הסיכוי של פרט לנוע כלפי מעלה בפירמידה הכלכלית) היא מועטה. למעט מקרים קיצוניים, עתידו הכלכלי של כל אחד מוכתב במידה רבה מראש (שוב, כמו בימים של האריסטוקרטיה), ע"י המיקום החברתי של הולדתו. זהו עולם של מעמדות קשיחים, שהסיכוי להתקדם במידרג החברתי הוא קטן. בעולם כזה, של עשירים מופלגים ועניים מרודים שמצבם איננו תוצאה של מאמציהם אלא של הקלפים שחולקו להם בפתיחת המשחק - יכולה להיווצר התבדרות למעמדות קבועים ועלייה מתמדת של מידת אי-השיוויון הכלכלי, עלולה להיחלש הסולידריות החברתית והנכונות לתרום לכלל ("זו לא המלחמה שלנו", אמרו השחורים בארה"ב בזמן מלחמת וייטנאם), והמערכת הפוליטית הופכת להיות פגיעה יותר להסתה, להאשמות, לשיסוי של קבוצה כנגד קבוצה.
דרך שלישית?
ייתכן שהגענו להכרה ששתי הדרכים - זו של משק מתוכנן ("סוציאליסטי") וזו של משק תחרותי ("קפיטליסטי") - אינן מהוות פתרון רצוי. מה עושים? חושבים מיד על דרך שלישית, על "שביל הזהב". זה בהחלט נשמע טוב: לוגי, אקלקטי, פרגמטי. אלא שנכונה לנו בשורה רעה: אין כזה פתרון - אין שום שביל ב"אמצע". האמצע - הוא איזור לא-ממופה, שאין בו דרכים סלולות. אם נרצה לחיות בו - נצטרך לנווט בכוחות עצמנו. נצטרך לסלול לנו דרך משלנו.
יש צורך בהסכמה חברתית. זהו נושא חברתי מובהק, ולכן רצוי שהוא יוכרע במישור הפוליטי. ההכרעה צריכה להיעשות מראש, עקרונית, כבחירת דרך-חיים לחברה - לא לכשיתפתח משבר, לא מעל צמיגים בוערים, לא אגב מלחמת מעמדות (והיא עלולה לפרוץ), לא במלחמת אחים (והיא הולכת ומתקרבת, מסיבות אחרות בינתיים). רצוי גם לזכור שמדובר בשאלות כבדות וחשובות, כאלו שישפיעו על עתיד החברה בישראל. לכן עדיף להימנע מסיסמאות נבובות מהסוג שמושמע בשנים האחרונות, הן אלו "החברתיות" והן אלו "הקפיטליסטיות".
ואולי עצה אחרונה למי שמעוניין להתחיל לחשוב על פתרונות: אין ארוחות חינם; אין דרך לשפר את מצבה של קבוצה אחת מבלי שקבוצה אחרת תישא בנטל; אין דרך לפתור בעייה אחת מבלי שתתפתחנה בשל כך בעיות אחרות. כד השמן של בית המקדש הוא אגדה. לכן פריצת נתיב היא אינדיבידואלית לחברה, היא תושג רק ע"י עשיית פשרה מוסכמת בין מיצוי יתרונותיה של התחרות החופשית לבין תשלום המחיר בגין מגבלותיה החברתיות.
