אנו מצויים בעיצומה של מערכת בחירות שהוקדמה ע"י נתניהו בגלל ההערכה שהיועץ המשפטי לממשלה עומד להכריז על הגשת אישום נגדו בגין פרשיות שונות. מטרת הקדמת הבחירות היא הניסיון (שכנראה לא יצלח) להקדים אותן למועד הגשת כתב האישום, כדי שלא לנהל את מערכת הבחירות כנאשם (אפילו אם כפוף לשימוע). מעבר לכך, נתניהו מתכוון לקיים לעצמו מעין משפט ציבורי שבו הוא מעריך שסיכוייו גבוהים יותר מאשר במערכה המשפטית, ואז להישען על תוצאות הבחירות החיוביות כדי לדחות את המערכה המשפטית או אפילו לסכל אותה. זוהי לכן מערכת בחירות שנסובה סביב נושא יחיד - סוג של משאל-עם: בעד/נגד המשך כהונתו של נתניהו כראש ממשלה. בניגוד למערכות בחירות קודמות אין הפעם מחלוקת אידיאולוגית נטושה בין הרשימות, בנושאי חוץ או בנושאי פנים; אין גם מצעי מפלגות; ישנה רק שאלה אחת שעומדת להצבעה: אתם בעד המשך כהונתו של נתניהו כראש ממשלה - או שאתם נגד.
מחנה תומכי נתניהו הוא מוצק, ברור, ויציב (לפי הסקרים הנעשים מידי פעם). הם מסורים להכרזת המלחמה שלו. בניגוד לכך, מחנה מתנגדי נתניהו הוא מפולג, סוער, ומשתנה ללא הרף. במרכזו מפלגה חדשה ("חוסן לישראל") שנולדה כמעט בן-לילה בתגובה להקדמת הבחירות וחסרה (עדיין?) מצע ומנגנון מפלגתי. חלוקת הכוחות בין המפלגות המרכיבות את המחנה אינה יציבה ומשתנה בעקבות כל אירוע. הנושא המלכד את מתנגדי נתניהו הוא הרצון למנוע את המשך כהונתו כראש ממשלה. הזיהוי של יעד זה עם הכרעה פוליטית של הליכוד נובע פשוט מחוסר ברירה: בקרב המחנה הקואליציוני לא קמה קריאה פנימית להחליף את נתניהו במועמד אחר של תנועת הליכוד לאור הצטברות החשדות נגדו, מן הסתם בגלל עוצמתו הפוליטית בתוך מפלגתו. לכן היעד של האופוזיציה הוא ממוקד: החלפת נתניהו. זה, מצידו, מעביר מסר לאנשיו שגורלם תלוי בשלו: סיום כהונתו כראש הממשלה יביא גם לסוף שלטונו של הליכוד. שני הצדדים הולכים לכן על הראש של נתניהו. סוג של משחק שחמט.
מאחר שלא מדובר במערכת בחירות זו בשינוי אפשרי של מדיניותה של ישראל אלא רק בוויכוח על זהות הקברניט, הנטייה של המתנגדים היא לנסות לאחד את הבוחרים מאחורי דמות כריזמטית אלטרנטיבית, סוחפת, כזו שתוכל אולי לכרסם בתמיכה של מחנה הימין בנתניהו. זו שאלה של היקסמות - לא של הזדהות אידיאולוגית. לכן נעדרים בשיח הציבורי מצעים פוליטיים ופרוגרמות לישראל לעשור הבא, אין מסרים מעמיקים ואין דיונים סוערים - הכל רק בעד ונגד נתניהו, הכל על פולחן אישיות מזה (ויש בהחלט) ועל האשמות לגבי התנהלות אישית ושחיתות מזה. וכשזקוקים לדמויות כריזמטיות אלטרנטיביות, כאלו שיש בכוחן לסחוף ציבור "צף" - פג חינן של דמויות פוליטיות מורכבות, רב-ממדיות ומזוהות-אידיאולוגית, והחיפוש הוא אחר דמויות הרואיות, פלסטיות, כמעט מצויירות: גנרלים, "שושואיסטים", מצליחנים, ידוענים, אנשים יפי-תואר, כריזמטיים. אבל חלק מדמויות אלו הן בעצם חלולות, חסרות עומק וזיהוי אידיאולוגי; חלקן כאלו המצטיינות בייצוג ובהעברת המסרים ולא בחשיבה מקורית, בעמדות עצמאיות, במציאת פתרונות לדילמות אמיתיות וביכולת מוכחת להובלת מהלכים. באווירת החירום שיצר מסעו של נתניהו להישרדות פוליטית הכל - גם במחנה המתנגדים - נעשה משני לעצם ההתכנסות אל הדגל. וכך, הם נוטשים מפלגות קיימות לטובת 'מפלגות אווירה', מוותרים על אידיאולוגיה ועקרונות לטובת "הצבעה אסטרטגית", מקבלים באהבה דמויות לא מנוסות ואולי אף חלולות כמנהיגים פוליטיים, ומסכימים לתמוך במסרים פוליטיים מטושטשים ונמלצים מתוך מחשבה שהטשטוש הוא רק טריק והוא מחיר מוצדק לשלם כדי למשוך מצביעים מהמחנה הנגדי ולאפשר בכך את המהפך הפוליטי המיוחל.
האם זה יצליח? ייתכן, וייתכן שלא. ככל שחולפים הימים מסתבר שמחנה תומכי נתניהו הוא מוצק-רעיונית, מלוכד בתמיכתו בנתניהו, עויין רגשית לאופוזיציה ומתייג כל אמירה ביקורתית לגבי נתניהו כהתקפה פוליטית-גרידא, אטום למידע הזורם מהתקשורת ואדיש לקסמי המנהיגים החדשים שהתייצבו לבחירות. ייתכן, אם-כך, שהמאמץ הדמוקרטי לקטוע את כהונתו של נתניהו לא יצלח הפעם, והוא שוב יצליח להרכיב ממשלה. גזר הדין הפוליטי שלו יוכרע אז לא במישור הציבורי (בחירות) אלא במישור המשפטי. אלא אם הוא יצליח לסכל את המהלך המשפטי.
נותרו עדיין ימים ספורים - עד לסגירת רשימת המפלגות - בהם נותרה עדיין תקווה להביס פוליטית את נתניהו. לשם כך נדרשות מפלגות האופוזיציה להתלכד למפלגה גדולה, שאולי תגרום גם למשיכת קולות צפים משולי הימין אבל לפחות תיצור סיכוי לניצחון של גוש אלטרנטיבי גדול שיוכל להתיימר לנסות להקים ממשלה. הדבר תלוי ברצונם של ראשי המפלגות הקיימות, ולכן בחישובים הפוליטיים שלהם. הם יכולים להתחבר לגוש אחד לפני הבחירות, או לחילופין להמשיך כמפלגות עצמאיות. ייתכן שאין מבחינתם יתרון ברור לאיחוד: כשכל אחד מהם עושה את שיקוליו האישיים, הם יוכלו אולי לקבל יותר תגמול פוליטי אם יחברו לקואליציה של נתניהו לאחר הבחירות מאשר אם יתמזגו למפלגה אחת לקראתן. זהו שיקול פוליטי קר: גאנץ, לפיד, כחלון - כולם יכולים כנראה לקבל יותר מנתניהו ממה שישיגו אם יתאחדו לצורך החלפתו. אנחנו, אם נצביע עבורם, רק נגדיל את כוח המיקוח שלהם לגבי תיקים שיקבלו בממשלת נתניהו לאחר הבחירות.
אולי אני טועה, והסקרים משקרים, ונתניהו לא יצליח לגבש גוש פוליטי שיאפשר לו להקים את הממשלה לאחר הבחירות. אבל אם אני צודק בחששי שהוא יצליח להקים ממשלה - כדאי היה אולי לחשוב מחדש כיצד תיראה מציאות שבה נתניהו מכהן כראש ממשלה כשאין מולו בכנסת אופוזיציה פוליטית אמיתית כי המפלגות הרעיוניות, בעלות עקרונות ומצעים, התדלדלו לבלי הכר כי בוחריהן נטשו אותן כדי להצביע "הצבעה אסטרטגית" למפלגת מרכז תורנית. מדובר אולי על תקופת ביניים עד שיוכרע המאבק המשפטי, אבל בינתיים נחיה במדינה שאין בה אופוזיציה רעיונית אלא רק מועמדים להחליף את נתניהו העומדים בראש רשימות של פרלמנטרים שהם עצמם בחרו וללא אג'נדה ברורה. זהו תרחיש מסוכן שבו הניסיון להחליף את נתניהו יסתיים בכך שהוא נותר על כנו - אבל אנחנו נותרנו גם ללא אופוזיציה. לכו אז תחפשו מי ישמור עלינו מהחוק הצרפתי או מחוק הלאום או סתם ממהלך נוסף של קיצוץ כוחה של הרשות השופטת לטובת 'משילות' כלשהי.
מול אפשרות כזו כדאי היה לשקול מחדש את הסיכון בנהירה למפלגות המרכז המצודדות. אם התמיכה הציבורית במפלגות המרכז לא תהא מספקת להחלפת שלטון - וכך זה נראה כרגע - עדיף היה אולי שנשמור לפחות על מפלגות אופוזיציה חזקות, בעלות סדר יום לאומי אלטרנטיבי ברור ושורת פרלמנטרים בעלת עמוד שדרה פוליטי, ולא נגיע חס-וחלילה להיעלמות אחת ממפלגות השמאל.
קנה המידה להחלטה אם לתמוך במפלגות המרכז צריך להיות נכונותן להתמזג למפלגה אחת חזקה, בעלת סיכוי לבצע את המהפך הפוליטי. אם הן אינן מתמזגות - אנחנו רק מחסלים את השמאל במו-ידינו וללא צורך, כי נתניהו ישרוד במערכה הפוליטית הזו בראשות הממשלה, ונצטרך אז לחכות למיצוי המהלך המשפטי. כדאי שתפעל אז בישראל אופוזיציה פוליטית נחושה ועקרונית ולא אוסף של מפלגות חסרות-כיוון.
