הגיע הזמן להכניס שינוי בחוק הערבות

רקע: השימוש בערבים אישיים בהלוואות לדיור

עד לסוף שנות ה-80 היה שוק ההון הישראלי מולאם ברובו. האשראי לרכישת דיור נבע כמעט-בלעדית מתוכניות הסיוע של משרד השיכון, שבמסגרתן הועמד אשראי מכספי המדינה (בתנאים מיוחדים) לחסרי-דיור שעמדו בקריטריונים קשיחים ("זכאים"). גופים מתמחים שפעלו אז בהסכם עם הממשלה ("הבנקים למשכנתאות") עסקו במתן האשראי ובניהול ההלוואות עבור הממשלה.

בגלל מצב ירוד של רישום זכויות בפנקס המקרקעין, בגלל שמדובר היה בלווים בעלי פרופיל סיכון בעייתי (גודל הסיוע הממשלתי היה ביחס ישר למידת הנזקקות של משקי הבית) ובגלל שהאשראי הממשלתי שימש גם לרכישת דירות בשלבים מוקדמים של הבנייה (רכישת דירות "על הנייר") – אומצה שיטה ייחודית של ביטחונות כחיזוק (ולמעשה כתחליף) לשיעבוד הזכויות בנדל"ן: שימוש בערבים אישיים. מהות השיטה היא חתימה של אנשים על כתב ערבות להלוואה, לפיו במקרה שהלווה לא יעמוד בהתחייבויותיו (כלפי הממשלה) – הם מתחייבים להיכנס בנעליו ולהפוך לחייבים במקומו. הנוהג שנקבע בהסכם שבין הבנקים למשכנתאות לממשלה היה שכל לווה נדרש להמציא ערבות אישית של חמישה ערבים, כשחלק מהערבים הם בעלי קירבה משפחתית מדרגה ראשונה ללווים. ואכן, רוב הערבים להלוואה היו בני משפחה (הורים/אחים) של הלווים.

מהו ההיגיון של השיטה? כשמטרת כל האופרציה הממשלתית היא סיוע לחסרי-דיור, ומדובר בהטבה כלכלית משמעותית, סביר היה להתנות את מתן ההטבות בחתימה של קרובי המשפחה על ערבות להחזר החוב. מעבר לכך, השיטה התבררה במהלך חייה כאפקטיבית מבחינת מיעוט כשלי האשראי, והיא איפשרה לממשלה להעמיד אשראי ללא חשש לכשלים וללא צורך בהפעלת סלקציה קפדנית של לווים. במקרים בהם התעוררו בעיות גבייה - הבנקים למשכנתאות הפעילו תחילה לחץ על הערבים להלוואה (כאמור: קרובי משפחה של הלווים) והמעיטו ככל האפשר בצעדים של פינוי הלווים מהדירות או ממימוש הדירות.

התיקון לחוק הערבות (1992)

רפורמות שהופעלו בשוק המשכנתאות ב-1990, גלי העלייה ממדינות בריה"מ-לשעבר שהחלו באותה שנה והגיאות הכלכלית שהחלה בגינם, גרמו ליציאה הדרגתית של הממשלה משוק המשכנתאות ולהופעתן של הלוואות פרטיות (מכספי הבנק) לדיור, ובעיקר להופעת סוג חדש של לווים: משפרי דיור. הפרופיל של אוכלוסיית הלווים השתנתה: יותר בעלי-דירה שמשתמשים באשראי למימון מעבר מדירה אחת לאחרת, לווים יותר מבוגרים, לווים יותר מבוססים-כלכלית. ההתרחבות המהירה של שוק המשכנתאות המשיכה להישען לזמן-מה על ערבות אישית, אבל נוצרה בעייה: לווים מבוגרים יותר לא יכלו עוד להתבסס על הורים לצורך ערבות להלוואה, והתבסס נוהג של ערבויות הדדיות בין לווים: אתה תערוב להלוואה שלי ואני אערוב להלוואה שלך. גם הבנקים, שפגשו לראשונה בלווים מבוססים-כלכלית, החלו להקל סלקטיבית על הדרישות לערבות אישית כחלק מהתחרות בשוק המשכנתאות.

השימוש המתרחב בערבויות אישיות שאינן מבוססות על קרובי משפחה מדרגה ראשונה יצר מצבים בהם הבנקים, כהרגלם, פנו בתביעה לערבים האישיים להיכנס בנעלי הלווה לפני שנקטו בצעדים ממשיים כנגד הלווה, אלא שלא היה מדובר עוד בקרובי משפחה. לפיכך הועלתה טענה כנגד הבנקים שבמקרה של אי-עמידה של הלווה בתנאי ההלוואה על הבנקים למצות תחילה את הצעדים כנגד הלווה עצמו, לרבות מימוש הדירה המשועבדת, ורק לאחר-מכן – אם נותר חוב – לפנות בתביעה לערבים האישיים. הלחץ הציבורי הלך וגבר והביא בסופו של דבר להכנסת התיקון לחוק הערבים. לפי התיקון שהוכנס, הבנקים אינם רשאים עוד לפנות לערבים להלוואה בדרישה לממש את ערבותם לפני שמיצו את כל הצעדים כנגד הלווה ולפני שמיצו את יכולתם לפרוע את החוב מהכספים המתקבלים ממכירת הדירה. מעבר לכך, בניגוד לנוהג הקודם לפיו כל אחד מהערבים היה אחראי למלוא החוב - ערבותו של כל ערב הופחתה עתה לחלקו היחסי בערבות. אבל הנקודה החשובה בתיקון לחוק היא שהוא איננו ניתן להתנייה: הבנק אינו יכול להחתים לווה מסויים (או את הערבים להלוואה) על חוזה שבו הוא מוותר על התיקון לחוק הערבות – התיקון קיים לגבי כלל ההלוואות ואיננו ניתן להתנייה.

מה קרה כתוצאה מהתיקון לחוק הערבות?

התיקון לחוק הערבות גרם למספר שינויים בשוק המשכנתאות:

1.     במקרים של לווים בעלי פרופיל סיכון נמוך (הכנסות גבוהות, יחס מימון נמוך בעיסקת הרכישה, נכסים קלים למימוש) הבנקים נטו לוותר כליל על הצורך בערבים אישיים. התוצאה היא שהשימוש כיום בערב להלוואה הוא שולי

2.     בגלל שישנם גם לווים בעלי פרופיל סיכון בעייתי, וכדי לעקוף את המיגבלות שקבע התיקון לחוק הערבות שהפך את הערב לבעל חשיבות פחותה - הבנקים הנהיגו שיטה של "לווה נוסף": בחוזה ההלוואה מוסיפים ללווה (המוחלש) לווה נוסף (בדרך כלל קרוב משפחה מדרגה ראשונה), בתקווה שבמקרה של כשל שיגיע לדיון בבית המשפט השופט יכיר בחוקיות ההסדר ולא יראה בלווה הנוסף ערב מוסווה. כדי לחזק את הרושם שמדובר בלווה ולא בערב נוהגים הבנקים לחייב את הלווה הנוסף שחלק מהתשלום השוטף של המשכנתא יהיה ישירות מחשבון הבנק שלו

3.     בעוד שבעבר מנגנון הגבייה של הבנקים התמקד במציאת הסדר מול הלווה והערבים ונטה שלא לממש את הדירה אלא במצבים של חוסר ברירה (נוהג סביר כשזוכרים שמערכת הסיוע הממשלתית היא מערכת שמטרתה לסייע לחסרי-דיור) – המצב כיום הוא שונה: במקרה של כשל של הלווה הבנקים נכנסים כבר בשלב מוקדם לתהליך של פינוי הלווה מהדירה ושל מימוש הנכס. לא מדובר ברשעות או בשינוי טקטיקה: הבנקים אינם יכולים, בהינתן התיקון לחוק הערבים, לפנות לערבים לפני שמיצו את המהלכים כנגד הלווה.

4.     לווים בעלי פרופיל סיכון בעייתי (בעיקר לווים מוחלשים) ולווים שרוכשים נכס דיור שאיננו קל למימוש במקרה של כשל (בעיקר המיגזר הערבי, המיגזר החקלאי) מתקשים יותר מבעבר לקבל אשראי בנקאי: המצאת ערבים אישיים אינה יכולה לפצות את הבנק על חולשת הלווה או על בעיות אפשריות במימוש הנכס המשועבד

5.     חולשתם של לווים מתורגמת כיום אוטומטית למונחי פרמיית סיכון מוגדלת. המשמעות היא אפלייה לרעה של לווים מוחלשים (במונחי ריבית על ההלוואה), בלא שתינתן להם זכות לפצות על מאפייני הסיכון הבעייתיים שלהם בהמצאת ערבים "חזקים"

מה ניתן היה לעשות כיום לשיפור המצב?

הקביעה הגורפת לפיה לא ניתן להתנות על התיקון לחוק הערבות היא שרירותית, היא אינה נחוצה, והיא גורמת לאפלייה של לווים מוחלשים בשוק האשראי לדיור: הם מודרים משוק האשראי, או לפחות מופלים לרעה במחיר, בלא שתינתן להם זכות לשפר את מצבם על-ידי שימוש בערבות מצד בני משפחותיהם. המסקנה היא שמה שהחל כמהלך להגנה על זכויותיהם של ערבים אישיים כנגד הבנקים הסתיים בפגיעה בזכויותיהם של לווים מוחלשים. שוב למדנו שאין ארוחות חינם: הגנה על זכויותיהם של בני מעמד הביניים פגעה בזכויותיהם של בני השכבות המוחלשות.

היה מקום להכניס גמישות בחוק הערבות, כדי לאפשר ללווים מוחלשים להימלט מהפגיעה שיצר התיקון הקודם לחוק: לאפשר ללווים להתנות על התיקון על חוק הערבות. כך היה מקום – לדוגמה במקרה של לווים מהמגזר הערבי – להמציא לבנק ערבים אישיים (שאינם מוגנים) שיחפו על החולשה המובנת של שעבוד זכויות בנדל"ן בכפרים הערביים. כך היה מקום – לדוגמה במקרה של לווים מוחלשים – לאפשר להם ליטול על עצמם התחייבות שוטפת גבוהה או ליטול הלוואות עם שיעור מימון גבוה, ולהמציא לבנק ערבים אישיים (שאינם מוגנים) שיניחו את דעתו של הבנק וימנעו את הצורך בהשתת פרמיית סיכון מוגדלת בהלוואות אלו. התוצאה תהיה הגדלת הנגישות של מגזרי אוכלוסייה מוחלשים לשוק האשראי לדיור.

תיקון חוק הערבות אינו חייב להחזיר אותנו דווקא לאותם מנהגים שננקטו בעבר. ניתן היה לחשוב על ערבות אישית מוגבלת בסכום, ו/או ערבות אישית המוגבלת בתקופה: במקרה הראשון ידע הבנק שלגבי חלק מההלוואה יש בידיו ביטחון נוסף (שניתן למימוש מבלי שהבנק נדרש למצות תחילה את מלוא התהליכים כנגד הלווה); במקרה השני ידע הבנק שבמשך תקופה ראשונה ומוגבלת (5 שנים?) יש לו אפשרות להישען על ערבות אישית במקרה של חדלות-פירעון של הלווה. ממילא, בתום התקופה הראשונית כבר יהיה ברור לבנק אם מדובר בלווה בעייתי, ויתרת החוב כבר תהיה קטנה יותר בהינתן לוח התשלומים.

מדוע אתם משלמים ריבית גבוהה יותר על המשכנתא מאשר חבריכם?

הגשתם בקשה לבנק לקבלת הלוואה לרכישת דיור ('משכנתא'). אחרי בירור קצר לגבי מחיר הדירה הנרכשת, גודל ההון העצמי העומד לרשותכם והכנסותיכם החודשיות - קיבלתם מנציג הבנק הצעה. ההצעה היא כמעט-אוטומטית, והיא מחלקת את סכום ההלוואה הכולל לשלושה חלקים ('מסלולים'). האם ההצעה הוגנת מבחינתכם? אתם מתקשים לקבוע. כשהשוויתם להלוואה שנטל חבר או קרוב-משפחה נראה לכם שהמחירים (ריביות) שהוצעו לכם מעט גבוהים. מצד שני, ההלוואות אינן זהות: ההלוואה ההיא ניתנה לפני חודשיים, היא בסכום אחר, ואולי גם החלוקה מעט שונה או שטווחי-הזמן מעט שונים. אז כיצד תדעו?

קצרים בזמן? התרגלתם לקבל אינפורמציה על החיים בציוצים של עד 140 תווים? אז הנה התשובה: מה שמפריד בין הריבית שאתם נדרשים לשלם לבין האחרים זה הבדל בפרמיית הסיכון והבדל בכושר המיקוח. נותר רק להבין מה משני אלה היא נקודת התורפה שלכם.

מה קובע את שיעור הריבית בהלוואה?

שיעור הריבית בהלוואה אמור לכסות למלווה את העלויות - זו המימונית וזו התפעולית - ולהותיר בידיו רווח. העלות המימונית היא עלות המקורות עבור המלווה (מחיר הכסף). העלות התפעולית מתחלקת לשתיים: זו המיידית, הכרוכה בעצם ביצוע ההלוואה, וזו העתידית, הנגרמת בגלל הצורך לנהל את ההלוואה לאורך חייה (גביית התשלומים, ניהול הקשר מול הלקוח). את העלות המיידית יכסה המלווה בדרך כלל באמצעות עמלה שיגבה מהלקוח בעת ביצוע ההלוואה ("דמי פתיחת תיק"); את העלות העתידית הוא יגלם בריבית ההלוואה. נכתוב זאת כך:

ריבית ללווה = עלות מימונית למלווה + מירווח בנקאי

הבנו שחלק מהמירווח הבנקאי (ההפרש בין שיעור הריבית שמשלם הלווה בהלוואה לבין שיעור הריבית שמשלם המלווה כדי לגייס את המקורות הדרושים להעמדת ההלוואה) נועד לכסות הוצאות עתידיות הכרוכות בניהול ההלוואה; האם ניתן להבין שכל יתר המירווח מהווה רווח של המלווה? התשובה שלילית: בכל עיסקת אשראי קיים סיכון שהמלווה לא יזכה להחזר מלא של הקרן, בגלל חדלות-פירעון מצד הלווה. סיכון זה ('סיכון אשראי') יש לקחת בחשבון, כדי שלא לבלבל בין מירווח בנקאי לבין רווח. לשם כך, המלווה מעריך מראש (כבר בעת הגשת הבקשה ע"י הלווה) את סיכון האשראי הגלום בעיסקה וקובע לגביה פרמיית סיכון שנתית (%). פרמייה זו, שמהווה חלק מהמירווח הבנקאי, היא הוצאה "זקופה" של המלווה ( כלומר היא נזקפת כהוצאה שוטפת של המלווה ולא רק בהתרחש אירוע של חדלות-פירעון), והיא אמורה לכסות את הפסדי הבנק הצפויים בגין ההלוואה. רק לאחר שהמלווה "זוקף" כהוצאה את עלות הסיכון הוא יכול לחלץ את הרווח הצפוי לו (מירווח בנקאי מנוכה-סיכון). את המשוואה לעיל נכתוב לכן לצורך הבהרה בצורה הבאה:

מירווח בנקאי = עלות תפעולית עתידית + פרמיית סיכון + מירווח בנקאי מנוכה-סיכון

אז מדוע הלוואות שונות נושאות שיעורי ריבית שונים?

כאשר אנו משווים שתי הלוואות שהן בעלות אותו תמהיל (אותה חלוקה אחוזית לחלקי הלוואות, שהרי איננו רוצים להשוות בין תפוחים לתפוזים) אבל שונות זו מזו בשיעורי הריבית - הבדלי הריבית צריכים לנבוע מהבדלים בין שלושת רכיבי המירווח שראינו. העלות התפעולית העתידית בהלוואה איננה תלויה בנתוני ההלוואה או בלווה, ולכן היא איננה יכולה להוות הסבר להבדלים בשיעורי ריבית. נותרנו אפוא עם שני גורמים: פרמיית סיכון, ומירווח פיננסי מנוכה-סיכון. שני אלו גורמים הנקבעים ספציפית להלוואה: שתי הלוואות זהות יכולות להיות שונות זו מזו בריבית המוצעת ללקוח אם פרמיית הסיכון היא שונה ואם המירווח הפיננסי מנוכה-הסיכון הוא שונה. ואת שני אלה קובע המלווה.

מה קובע את פרמיית הסיכון?

פרמיית סיכון היא תרגום למונחי %-לשנה של תוחלת הנזק שייגרם למלווה כתוצאה מחדלות-פירעון של הלווה. תוחלת הנזק - גודל סטטיסטי המבוסס על הערכה - היא בעצמה תולדה של שני רכיבים: 1) הסיכוי שהלווה ייקלע למצב של חדלות-פירעון; 2) גודל הנזק שייגרם למלווה בהינתן שווי הביטחונות הקיימים בהסכם ההלוואה (שווי הנכס המשועבד).

הרכיב הראשון - הסיכוי שהלווה ייקלע למצב של חדלות-פירעון - קשור למאפיינים של הלקוח: גודל הכנסתו הקבועה, היחס בין התשלום החודשי בגין החוב לבין הכנסתו, עדויות לגבי איכות ההתנהלות הפיננסית שלו בעבר, ומאפיינים נוספים הקשורים לפרופיל התעסוקתי שלו, לסוג ההלוואה שהוא לוקח, וכו'.

הרכיב השני - גודל הנזק שייגרם למלווה אם הלווה ייקלע לחדלות-פירעון - קשור ליחס בין החוב לבין הביטחונות שיש בידי המלווה להבטחת החזר החוב: לגודל ההלוואה, לשיעור המימון בעיסקה, לאיכות השעבוד, לקיומם האפשרי של ביטחונות נוספים כנגד החוב (נכסים נוספים, ערבות אישית), ולקלות שבה המלווה יכול לממש את הנכס המשועבד.

מסקנה: הערכת הסיכון של הבנק לגביכם ולגבי ההלוואה שביקשתם ("פרופיל הסיכון") היא ספציפית לכם ולהלוואה שביקשתם. היא תהיה לכן שונה אם תחליטו לרכוש דירה אחרת (במחיר אחר), או אם תחליטו לשנות את גודל ההלוואה שאתם מבקשים. היא גם יכולה להיות שונה עבור חבר שלכם שירצה לרכוש אותה דירה, כיון שפרופיל הסיכון שלו אולי שונה משלכם (בעיני המלווה).

ומה קובע את המירווח הפיננסי?

מאחר שהעלויות למלווה כבר נלקחו בחשבון, ואת הסיכון הגלום בהלוואה הבנק מעריך בנפרד - מה עוד נותר לו לצורך קביעת המירווח הפיננסי שהוא דורש מהלווה? התשובה פשוטה: הוא מגדיר לעצמו כמה רווח הוא רוצה להפיק במתן ההלוואה.

כמה רווח הוא רוצה? כמה שהוא יכול. אם עמדת המיקוח שלכם חזקה יחסית (הגעתם במסגרת קבוצת לווים מאורגנת, אתם מקושרים למישהו בעל השפעה בבנק, אתם לקוחות בנקאיים מבוססים, אתם יפי-תואר ורהוטים, הגשתם בקשות גם לבנקים אחרים ובידיכם הצעות נגדיות) - המירווח הפיננסי מנוכה-הסיכון שיוכל הבנק להשיג בעיסקה יהיה נמוך יותר; אם, לעומת זאת, עמדת המיקוח שלכם חלשה-יחסית (אינכם שייכים לקבוצת לווים מאורגנת, אינכם מקושרים למישהו בעל השפעה בבנק, אינכם לקוחות בנקאיים מבוססים, אינכם בעלי הופעה מרשימה או שאתם מתקשים בשפה או בניהול משא-ומתן, אין בידיכם הצעות של בנקים אחרים) - המירווח הפיננסי מנוכה-הסיכון שיוכל הבנק להשיג בעיסקה יהיה גבוה יותר. זהו פשוט משא-ומתן חופשי. סוג של משיכת חבל.

עצוב? לא הוגן? אתם מכירים את זה מכל התחומים האחרים בחיים שלכם: זהו הסקטור הפרטי כשהתחרות אינה משוכללת, כשאפשר לקבוע לכל אחד מחיר שונה ולנהל מולו משא-ומתן. זהו המצב בשוק המשכנתאות הריכוזי הקיים בישראל (אין לכם כיום אפשרות לקבל משכנתא "אמזון" או "אלי-אקספרס" דרך האינטרנט). זהו המצב כשנדרש כ"כ הרבה מידע פיננסי כדי להבין את ההחלטות להן אתם נדרשים בשוק המשכנתאות, ואתם נמצאים בנחיתות מול הבנקים.

מה אתם יכולים לעשות כדי להוזיל את מחיר האשראי לדיור?

אתם נמצאים במציאות של משא-ומתן, של אפליית מחירים בין לווה ללווה. אתם צריכים להתמודד. מדובר בעיסקה בהיקף כספי גדול, וכל חיסכון בשיעורי הריבית של הלוואת המשכנתא הוא משמעותי כך שכדאי להתאמץ.

דרך אחת היא להתאמץ וללמוד בעצמכם את כל הדרוש כדי לנהל משא-ומתן מוצלח. זו דרך קשה אבל פירותיה יהיו שמורים איתכם: הלוואת משכנתא אינה מהלך חד-פעמי בחייכם - אתם יכולים בעתיד לחשוב על מיחזור שלה, על סילוק מוקדם של חלק ממנה, על שינוי פריסת תשלומים - והידע הפיננסי שתרכשו לקראת נטילת ההלוואה יסייע לכם גם בעתיד.

דרך אחרת היא לנסות לשפר את מצבכם ע"י חיזוק עמדתכם במשא-ומתן מול הבנק: לנצל קשרים שאולי יש לכם עם הבנק (או לחפש קשרים כאלו), או להצטרף לקבוצת לווים כדי להיכלל בהטבות קבוצתיות אפשריות.

דרך שלישית היא לפנות ליועץ משכנתאות פרטי. חלק ניכר מיועצי המשכנתאות אינם עוסקים בייעוץ פיננסי אמיתי אלא מבטיחים לכם בדיוק את זה: לייצג אתכם מול הבנקים, לחסוך לכם זמן וכאב-ראש ולהשיג לכם הוזלה של שיעורי הריבית על המשכנתא.

ונניח שהיתה כתובת ציבורית להגנה על זכויות הלווים - מה יכולנו לבקש?

ראינו שהפרשי ריבית בהצעות שמציעים הבנקים ללווים - כאשר מדובר בתמהיל הלוואה זהה - יכולים לנבוע משני מקורות: 1) הבדלים בפרופיל הסיכון של הלווה/ההלוואה שמביאים להפרש בפרמיית הסיכון שהבנק דורש בהלוואה; 2) הבדלים במירווח מנוכה-הסיכון שדורש הבנק בהלוואה. הבעייה של לווה שקיבל הצעה מהבנק שלדעתו היא יקרה יותר מהצעה שקיבל אדם אחר היא שהוא אינו יודע אם ההבדל הוא תולדה של העובדה שפרופיל הסיכון שלו יותר גבוה, או שהוא משקף הצלחה פחותה בניהול המשא-ומתן.

האינפורמציה הזו חשובה ללווה כיון שהוא יכול לפעול בשני המקרים לשיפור מצבו. אם מסתבר לו שפרופיל הסיכון שלו בעיני הבנק הוא מקור הבעייה - הוא יכול לחשוב על דרכים לשפר אותו: להקטין את גודל החוב, להציע לבנק נכס נוסף כבטוחה, לצרף לווה נוסף בהלוואה, להציע לבנק ערב אישי, וכו'. הוא יכול למעשה להפחית את עלות החוב בעצה אחת עם הבנק על-ידי מהלכים שישפרו את פרופיל הסיכון שלו. אם יסתבר ללווה שהבעייה במקרה שלו איננה נעוצה בפרופיל הסיכון שלו אלא בכך שהוא איננו מנהל בהצלחה את המשא-ומתן מול הבנק - הוא יכול לחפש דרך מאלו שמנינו לעיל כדי לשפר את ההצעה.

כדי שהוא יוכל להעריך את מצבו הוא זקוק למידע מהי פרמיית הסיכון שהבנק תמחר בהלוואה שלו. לבנק, כמובן, אין שום אינטרס לגלות ללקוח את פרופיל הסיכון כדי שלא לסייע לו בניהול המשא-ומתן. זה חלק ממסך העשן הכללי שהבנקים מפעילים מול לקוחותיהם, שכולל גם "בישול" של הצעות מורכבות (תמהיל, תקופות הלוואה, הנחות לגבי חלק מרכיבי ההלוואה או חלק מהסכומים) - הצעות שמגבירות את נחיתותו של הלווה מול הבנק בהבנת הנתונים ושמקשות עליו להשוות בין ההצעה שבידיו לבין הצעות נגדיות.

כאן היה צריך למצוא גורם שיסייע ללווים: שידרוש מהבנקים לפרט בהצעת ההלוואה שהם מגישים ללקוח גם את פרמיית הסיכון שקבעו לו. במציאות שבה המודלים להערכת פרופיל סיכון של לווה הם פרטיים ושונים בין בנק לבנק - ייתכן גם שהבדלים בין פרמיות סיכון יהוו בסיס להחלטת הלקוח באיזה בנק לבחור.