רשימת אורח: על חוק הארנונה החדש - דוד בועז ודב מישור*

 

ועדת הכספים אישרה את חוק הארנונה שהוגש לה במסגרת חוק ההסדרים שמלווה את הצעת תקציב המדינה החדש. חוק ההסדרים - כשלעצמו חוק דרקוני ואנטי דמוקרטי - נולד כאמצעי חירום לפני 38 שנים בעת המשבר הכלכלי שישראל הייתה שרויה בו בשנת 1985. מאז, למרות שהמשק הישראלי ידע תקופות של שגשוג וצבירת רזרבות מט"ח עצומות - שרי האוצר לדורותיהם הקפידו לעשות שימוש אינטנסיבי בחוק ההסדרים כחלק אינטגרלי של התקציב. בחוק הארנונה החדש מבקשת הממשלה לבצע "צדק חלוקתי", כך שרשויות מקומיות חזקות, כאלו שיש להן אזורי תעשיה ומרכזי סחר שמניבים תקבולי ארנונה גבוהים - יעבירו נתח מתקבולי הארנונה שלהן לטובת רשויות חלשות, כאלו שאין להן אזורי תעשיה ומרכזי סחר.

משרד האוצר טרח לפרסם נוסחאות פרטניות של הסכומים שיועברו מדי שנה בין הרשויות. הדבר היחיד החסר במסמך האוצר הוא ההצדקה הכלכלית שיש למהלך כזה. אמנם, הגדלת הבנייה למגורים ברשויות החלשות היא מטרה ראויה, אך חוק הארנונה שמציעה הממשלה איננו כלי אפקטיבי להשגת מטרה זו:  כמוהו ככתיבת נוח בשבע שגיאות. קיימת מתודולוגיה מקובלת בכל הארצות המפותחות לשימוש בכלים פיסקליים כשממשלה רוצה לעודד גורמים מסוימים לנקוט בפעולה שיש בה חשיבות למדינה. ממשלות נוהגות לעודד התנהגות כלכלית בשני אמצעים: תקציב ומיסוי. בערוץ התקציבי, נהוג להבטיח מענקים או הלוואות כדי לעודד התנהגות רצויה כגון שימוש באנרגיה ירוקה, מיחזור פסולת ועוד. מעבר ליעד המרכזי של מימון הוצאות הממשלה, הטלת מיסים נועדה גם להשיג יעדים חברתיים כמו הקטנת אי-השוויון והתערבות להקטנת השפעות חיצוניות שליליות כמו מיסוי סיגריות ואלכוהול. הטלת היטלים על-ידי הממשלה או על-ידי גורמים מורשים אחרים איננה פעולת מיסוי, אלא דרך לגביית כיסוי לעלות השירות מהמשתמשים בו, כגון היטל השבחה, היטל ביוב, היטל פיתוח ועוד.    

במקרה של "חוק הארנונה" משתמשת הממשלה בפטנט ייחודי: היא מבקשת לעודד רשויות מקומיות "חלשות" להגדיל בנייה למגורים באמצעות מענקי עידוד שמקורם בתקבולי ארנונה מרשויות מקומיות אחרות. במלים אחרות: הממשלה מבקשת לקדם יעד כלכלי תוך הפקעה של כלי ניהול של השלטון המקומי ושימוש בכספי היטלים ייעודיים. מחר הממשלה עלולה לנקוט בפעולה דומה שבה יחרימו פיקדונות של חברות מסוימות למטרה הנראית "חיובית" בעיני הממשלה.

אם האוצר משוכנע שיש לעודד בנייה בתחומי רשויות מסוימות – ראוי שיעשה זאת דרך התקציב, כפוף להצגת ההצדקה למהלך זה, הצגת מבחני זכאות, שמירה על עיקרון האוניברסליות של הזכאים, הצגת יעילות המהלך המוצע ובעיקר – הצגת השלכות הרוחב של מהלך כזה על האוכלוסייה, התשתיות, צרכי תחבורה ועוד.

"הפטנט" של חוק מס הארנונה כחלק מחוק ההסדרים, מעלה כמה שאלות כמו אם הממשלה מעוניינת שהערים "החזקות" יקטינו את היתרי הבנייה למרכזי תעסוקה בתחומן, אם נלקחו בחשבון השלכות מהלך כזה על הצמיחה והתעסוקה, איך יגיבו למהלך כזה המשקיעים, איך יגיבו סוכנויות הדירוג, מה תהיה ההשלכה על גודלו של הגירעון התקציבי, ומכאן - מה תהיינה ההשלכות של צמצום הגירעון כמו למשל העלאת מיסים והנהגת קיצוצים תקציביים, פעולות שתפגענה בעיקר באוכלוסיות החלשות שלטובתן נחקק חוק הארנונה.

ואולי ישראל תצטרף לתחרות הבינלאומית למיסים אבסורדיים כפי שהם מופיעים בדברי הימים? ראו מקרים כמו מס על חלונות (1696), מס על זְקָנִים (1698), מס על קלפים (1710), מס על ידע (1815), מס על כובעים (1784) וכמובן - הסיפור של ש"י עגנון "על המיסים" שמתאר סדר חברתי על רקע של הנהגת מיסים על מקלות הליכה.

* דוד בועז היה הממונה על התקציבים במשרד האוצר ויועץ אסטרטגי לשר התקשורת. דב מישור כיהן כיועץ כלכלי לשרי האוצר שמעון פרס ויצחק מודעי וכמנכ"ל משרד התעשייה

רשימת אורח: החברה הישראלית צריכה לחשוב מחדש על כמה בחירות חברתיות-כלכליות - דוד בועז, דב מישור ודורון נחמני*

 

הטלטלות הפוליטיות של החודשים האחרונים מחייבות בחינה מחדש של מוסכמות שהיו נכונות בעבר אך אינן מתאימות עוד. בהמשך, מוצגים ארבעה נושאים כלכליים המתנהלים על בסיס החלטות מיושנות או מעוותות. נושאים אלו מועלים לדיון ציבורי כדי שייבחנו מחדש מנקודת ראות המשק והחברה בישראל.    

אזהרה: התחזית המדאיגה של הטווח הקצר 

נתחיל באזהרה: הדיון על תקציב המדינה לשנתיים הקרובות מתרחש בנקודת זמן בעייתית מבחינת היכולת האובייקטיבית להעריך את מצב המשק. ברקע כבר פועלים מספר תהליכים גלובליים שצפויים להשפיע לרעה על מצבה הכלכלי של ישראל בעתיד הקרוב. התהליכים האלה עדיין לא "נקלטו" על-ידי החיישנים העיקריים של המשק, אך הם שרירים וקיימים: הריבית במגמת עלייה תלולה מזה כשנה, חלה כבר האטה ברורה של צד הביקוש, ענפי ההי-טק בכל העולם עוברים זעזוע, שערי הבורסות בעולם ירדו כבר בשיעור משמעותי, ומלחמת אוקראינה הנמשכת כבר יותר משנה וצפויה כנראה להחריף בחודשים הקרובים מאיימת לייצר השלכות גלובליות שליליות. כל אלו מעלים חשש מפני השפעות חיצוניות שתפגענה במשק הישראלי בשנתיים הקרובות. קיימת לכן סתירה בין מזג האוויר הנאה שעדיין נשקף מחלוננו לבין מה שנקלט כבר ברדאר הכלכלי: אנחנו לא רואים את הסופה המתקרבת ולא מודעים לה. יש לכך השלכות לגבי הסיכוי שתתממשנה התחזיות הכלכליות שבבסיס התקציב. 

על ההשפעות החיצוניות יש להוסיף את ההשלכות הכלכליות השליליות של המשבר הפוליטי הפנימי שהחל בישראל בתחילת השנה, על רקע "הרפורמה המשפטית" המוצעת והתפרצות המחאה הציבורית נגדה. המשבר כבר גרם לנזק כלכלי למשק הישראלי, גם אם הנזק לא נקלט עדיין על-ידי החיישנים העיקריים. גם אם הממשלה תיסוג מתוכניתה המקורית לביצוע רפורמה משפטית -  תדמיתם הנוצצת של המשק הישראלי ושל ענפי ההי-טק המקומיים כבר נפגעה. נרשמה ירידה בהשקעות הזרות ונגרם כבר פיחות בשערו של השקל. להערכתנו, זוהי רק ההתחלה: הפיחות המצטבר של השקל איננו משקף עדיין את מה שעשוי להתרחש ככל שימשיכו להיפגע  ההשקעות מחו"ל וככל שיתקדרו השמיים; מדד המחירים לצרכן, למרות סימני האצה, טרם הגיב באופן מלא לפיחות השקל וללחצי ההתייקרויות (צד ההיצע) במשק; הירידה הזניחה של מדד מחירי הדירות עדיין איננה משקפת את המפנה הדרמטי שכבר מורגש בשוק הדירות מזה מספר חודשים. מגמות אלו עוד תתבהרנה, ככל הנראה, בחודשים הקרובים, בלי קשר להצלחת ההידברות בנושא הרפורמה המשפטית: התהליכים כבר החלו. 

לפיכך, התוכנית הכלכלית של הממשלה ותקציב המדינה שיאושר השבוע עשויים להתגלות כבלתי רלוונטיים משום שהם מתבססים על אומדנים ונתונים לא ריאליים, כאלו שאינם מבטאים את הסביבה הכלכלית שצפויה לשרור כאן בשנים 2024-2023. ההאטה הכלכלית עלולה לגרום לירידה חדה בתקבולי המיסים, לפיחות מהיר של השקל שיאיץ את קצב האינפלציה, וכתוצאה גם להמשך העלאת הריבית ע"י בנק ישראל. תחזית הגירעון האופטימית שהוצגה בתקציב המדינה החדש ככל הנראה לא תתממש, והגירעון צפוי להיות  גדול משמעותית. הדבר עלול לגרום למשבר תקציבי חריף שיתגלגל להעלאת מיסים, לקיצוץ נרחב בצד ההוצאות ולתחילתו של מיתון.  

 

חוק ההסדרים במשק   

חוק ההסדרים חוקק בשנת 1985 במסגרת חוקי ותקנות חירום של "התוכנית לייצוב המשק" כאשר המשק הישראלי עמד על סף תהום. תוכנית הייצוב כללה חוקי חירום וצעדים כלכליים נוספים כמו הכרזה, בסמכות בלעדית של שר האוצר, של "גוף נתמך". גופים ציבוריים רבים הוכרזו כ"גוף נתמך", ביניהם רשויות מקומיות, עמותות, אוניברסיטאות, מועצות הייצור וגופים ציבוריים רבים אחרים. משמעות ההכרזה הזו הייתה הטלה של שורה של מגבלות מנהליות על גופים אלו, ביניהן איסור מוחלט על לקיחת אשראי בנקאי אלא באישור האוצר. גזירה זו אמנם פסה מן העולם, אבל חוק ההסדרים - השרירותי, הבלתי דמוקרטי והבלתי סביר - ממשיך להתקיים כבר 38 שנים כאילו מצב החירום של 1985 נמשך עדיין. חוק ההסדרים משמש כל השנים הללו אמצעי קסם – סוג של קונץ-פטנט - לשינויי חקיקה, רפורמות מבניות ושינויים מנהליים וארגוניים אדירים, חלקם שגויים ומזיקים. כמעט כל השינויים שהוצעו בחוקי ההסדרים השונים אושרו באותו לילה שבו אושר חוק התקציב. כך, חוק ההסדרים, שהוצג בשעתו כאמצעי חירום זמני - עקף את כל ההליכים הקבועים בחוק ובכך שימש כלי לאכיפת דיקטטורה כלכלית. עם השנים הפך החוק למסורת מקודשת, עד כדי כך שכמעט כולם רואים בחוק זה כלי לגיטימי הנדרש לשם העברת תקציב המדינה.      

ההשלכות השליליות של חוק ההסדרים מתבטאות  בתחומים רבים ובעיקר בקרב גופי שלטון שהתקנאו במשרד האוצר על ה"פטור" שהוא קיבל מהליכי חקיקה ומנוהלי עבודה נורמטיביים. את השאיפה להתנהל ללא שקיפות ובאופן שעוקף נהלי עבודה בסיסיים ניתן לראות בקרב גופי שלטון רבים שאימצו לסגנון פעילותם אלמנטים של חוסר שקיפות, שרירותיות וזלזול בהסדרי שלטון נורמטיביים. הדבר פוגע בזכויות אדם ובזכויות הציבור הרחב, כפי שבא לאחרונה לידי ביטוי בניסיון ובשיטה לשנות את מערכת המשפט בישראל.   

תופעת הקצבאות   

קצבאות הילדים הן תולדה של ועדה ציבורית שהמלצותיה המקוריות סורסו ושובשו ללא הכר. ועדת בן שחר - ועדה ציבורית לבחינת רפורמה במערכת המיסים שמונתה בסוף 1974 על ידי שר האוצר יהושע רבינוביץ - המליצה על הנהגת רפורמה במערכת המס שהגיעה לסף קריסה עקב העיוותים הרבים שהיו בה. הוועדה המליצה על הנהגת כללי מס אוניברסליים על בסיס הוגן, צודק ופרוגרסיבי. ברם, לא היה בכוחם של הכללים האוניברסליים שהוצעו להשיג פרוגרסיביות מספקת לשכבות החלשות באוכלוסייה משום שהמיסוי הנמוך על יחידים בקרב אוכלוסייה זו מנע מהם מיצוי של זיכוי המס עבור ילדים, כפי שנהנו ממנו בעלי השכר הגבוה. הפתרון שהציעה  הוועדה היה תקצוב קצבאות לילדים באופן מנותק  מגובה ההכנסה.

ברבות הימים, לאורך  כמעט יובל שנים מאז שאומצו המלצות ועדת בן-שחר, נשחק דוח הוועדה ונעשה בו שימוש לרעה. הממשלה התעלמה מההצדקה הכלכלית ומההקשר של רפורמה במס והפכה את הקצבאות המתוקצבות לכר נרחב של תגמול  פוליטי בעיקר למגזר החרדי משיקולים קואליציוניים. תופעה זו התרחבה על פני זמן ונתנה הכשר ליצירת העדפות סקטוריאליות נוספות (כגון: יצירת קצבאות של יוצאי צבא) ולאחרונה גם לתוכניות חיסכון מתוקצבות לכל ילד. ההתייחסות לתקצוב הקצבאות ביחס למספר הילדים במשקי הבית ולא לרמת ההכנסה יצרה בפועל מדיניות ממשלתית של עידוד ילודה ותמיכה במגזר החרדי -  דבר שמעולם לא נבחן וממילא לא הומלץ. מתן קצבאות ללא מדיניות וללא כללים – יוצר השלכות מקרו-כלכליות שליליות, החל מהזנחה מתמשכת של מערכת החינוך, הרווחה והתשתיות ועד פגיעה עתידית במוטבים עצמם ובעתידה של החברה הישראלית. 

סיוע לרכישת דירה ראשונה  

כבר מימיה הראשונים, המדינה העמידה סיוע לחסרי-דיור לרכישת דירה ראשונה באמצעות תוכניות הסיוע של משרד השיכון. התפיסה המקובלת הייתה שעל המדינה לסייע למשקי בית להגיע לדיור בבעלות עצמית באמצעות הלוואות, מענקים ומענקים מותנים. תוכניות אלו לא עודכנו מזה שלושה עשורים, ולכן הנסיקה של מחירי הדירות בעשורים האחרונים רוקנה מִּתוֹכֶן את אפקטיביות תוכניות הסיוע הממשלתיות. 

כיום, המדינה מסייעת רק למקרי-קיצון ולרוכשי דירות בישובים שמעבר לקו הירוק: חסרי-דיור שרוכשים דירה ראשונה במרכז הארץ אינם מקבלים סיוע מהותי מהמדינה (למעט השתתפות בתוכניות הגרלה שהופעלו בשנים האחרונות) והם נאלצים להסתמך על הון עצמי ניכר ו/או על אשראי פרטי. אשראי זה מוגבל ל-75% מערך הדירה, והוא ניתן במחירי שוק, דבר שיוצר אפליה באופן רגרסיבי: ככל שיש למשק הבית מאפיינים סוציו-כלכליים נמוכים יותר – הוא נדרש לשלם ריבית גבוהה יותר (כי סיכון האשראי שלו גבוה יותר). כתוצאה, נוצרה הדרה מתמשכת של חלק ממשקי הבית משוק הדיור. יוצא ששוק הדיור משרת בעיקר את משקי הבית המבוססים, שמצליחים לרכוש דירות בזכות הכנסה גבוהה וסיוע משפחתי.  הריבית הנמוכה ששררה במשק בעשור וחצי האחרונים חיזקה את התופעה של רכישת דירות על-ידי העשירונים העליונים, והתוצאה הייתה גידול באי-השוויון, ירידה דרמטית בשיעור  משקי הבית המתגוררים בדירות שבבעלותם, וגידול במוטיבציה של צעירים להגר מישראל בגלל מצוקת דיור.  

התפתחויות אלו מצביעות על צורך בשיקום דחוף של מערכת הסיוע הממשלתית כך שתוכל לסייע למשקי-בית חסרי-דיור להגיע בפרק זמן סביר לבעלות על דירות מגורים. גובה הסיוע הממשלתי צריך להתעדכן בהתאם למחירי הדירות כיום, ועליו להציע מסלולי תמיכה משולבים באשראי ומענקים. מדיניות כזו תתיישב עם עיקרון הערבות ההדדית של החברה בישראל, תחזק את המרקם החברתי ותצמצם את הנטייה של צעירים להגר מישראל בגלל מצוקת דיור.  

מודל "צבא העם" 

הנחיתות הדמוגרפית של ישראל מול שכנותיה גרמה בשעתו לדוד בן גוריון לגבש את מודל "צבא העם" שיאפשר לקיים צבא בסדר גודל העונה על צרכי הביטחון מבלי לוותר על הצורך לספק למשק את כוח העבודה הנדרש לקידום צמיחה ותעסוקה. המודל שאומץ התבסס על צבא סדיר קטן-יחסית העונה על צרכי הביטחון השוטף וצרכי האימונים, וצבא מילואים גדול יחסית, שאנשיו יתגייסו לצבא בעתות מלחמה.

השחיקה במודל "צבא העם" בולטת בעיקר לאור העובדה שחלק ניכר מהאוכלוסייה איננו "משתתף במשחק". רוב המגזר החרדי בישראל איננו משתתף בנטל הביטחוני, לא בשירות החובה ולא בשירות המילואים. הפטור הטוטלי שעומד לקבל תוקף חוקי מכוח ההסכם הקואליציוני עלול לגרום לכך שחלק משמעותי מהאוכלוסייה יהיה פטור לחלוטין משירות הביטחון ותחושת השוויון בנטל תתערער בחברה הישראלית.

מודל "צבא העם" לא יוכל לשרוד מציאות כזו. סביר להניח שמשרתי המילואים לא יסכימו להמשיך לשרת ותתחזק הנטייה של משרתי החובה שלא לשרת שירות צבאי מלא. הפגיעה עלולה להיות משמעותית יותר במערך הקרבי, ולכן היא עשויה לפגוע בביטחון המדינה. קיים לכאורה פתרון ביניים למצב זה: ביטול שירות החובה והחלפת מודל  צבא העם במודל של צבא מקצועי, שכיר. אלא שפתרון כזה יגרום לניתוק הקשר בין כלל האוכלוסייה לבין צרכי הביטחון, ולהתרופפות הסולידריות ותחושת הערבות ההדדית שאפיינו את החברה הישראלית לאורך שנות הישוב. אין ספק שמודל צבא העם מתאים למדינת ישראל גם כיום, גם אם נדרשים בו שינויים מסוימים, וראוי שהממשלה תימנע ממהלכים שיפגעו במודל זה באופן בלתי הפיך, פגיעה שהשלכותיה תהיינה קשות ובלתי הפיכות – בטווח הבינוני והארוך. 

* רשימה זו הופיעה לפני מספר ימים (בשינויי עריכה) בעיתון "גלובס" (ראו כאן). דוד בועז היה הממונה על התקציבים במשרד האוצר ויועץ אסטרטגי לשר התקשורת. דב מישור כיהן כיועץ כלכלי לשרי האוצר שמעון פרס ויצחק מודעי וכמנכ"ל משרד התעשייה

השאלה החשובה כיום איננה אם סמוטריץ' יהיה שר אוצר טוב

 

האם בצלאל סמוטריץ' מסוגל לצמוח ולהתפתח כך שימלא את החליפה של שר אוצר? האם איתמר בן-גביר יכול להשתלט על תפקיד של שר לביטחון לאומי? ההתעסקות הקנטרנית שלנו בשאלות הרכילותיות הללו היא היגררות ילדותית אחרי זוטות והסחת הדעת מהשאלות החשובות. יש לנו מדינה אמיתית שיש לה דילמות אמיתיות ואתגרים עצומים. מהתעסקות בפרסונות ובטריוויה ומלעג מתנשא לכשלים קטנים - לא ניבנה.

יש לנו דילמה ביטחונית מהותית. למרות הזיותינו הלאומניות, שהיו אולי נסלחות ואפילו מלכדות בשנים הראשונות של ישראל הצעירה, מבחינה מדינית אנחנו בסה"כ שלוחה קדמית מתוחזקת של ארה"ב – לא ציר חשוב במקבילית הכוחות הבינלאומית. אנחנו מוקפים מדינות בעייתיות ולא דמוקרטיות, ואין לנו קיום עצמאי מובטח במזרח התיכון ללא החסות המדינית-ביטחונית האמריקנית. היזכרו ב"מבצע סיני" (1956) שבו נשענו על ברית צבאית עם בריטניה וצרפת לצורך כיבוש סיני ורצועת עזה, וב-"מלחמת יום הכיפורים" (1973) שבה נבנינו מרכבת אווירית אמריקנית שסיפקה לנו מנות תחמושת כמעט יומיות. חישבו על כך שהסיוע הצבאי האמריקני המצטבר לישראל מתקרב כבר ל-200 מיליארד דולר. זה אומר שלמרות שאנחנו בעלי-ברית של ארה"ב – היא יכולה להתקיים גם בלעדינו; אנחנו – אפילו לא שנה. זה אומר שלמרות שיש לנו ברית צבאית לכאורה-יציבה עם ארה"ב – עלינו לטפח אותה, לנהל את צעדינו בזהירות ובתיאום מרבי עם ידידינו-מגינינו: לחפש דרכים לבריתות מדיניות במרחב הקרוב, להימנע ממלחמות מיותרות (בעיקר מלחמות-דת, או כאלו שבהן איננו תורמים לאינטרסים האמריקניים), ולסיים בהקדם האפשרי את פרשת הכיבוש והשליטה במיליוני הפלסטינים. הקיפאון בפתרון הסכסוך והדחיפה הפנימית המתמדת לסיפוח השטחים, ועוד באמתלה של "זכות היסטורית" - הם סיכון אמיתי להמשך קיומה של ישראל.

יש לנו בעיה כלכלית מהותית. פריחתו המדהימה של המשק הישראלי בעשורים האחרונים אינה משקפת הצלחה של מדיניות תעשייתית, פריצה של היצוא החקלאי או גילוי מחצבים נדירים שיפטרו אותנו מהצורך לעבוד לפרנסתנו – הפריחה היא תוצאה של מהפכה קיברנטית שישראל ניצלה, והיא קשורה לכלכלת-ידע ואולי גם להתפתחות מהירה ומתבקשת של התעשיות הביטחוניות. זה איפשר לישראל לסגור את הפער הכלכלי למדינות המערב: לפתע, אנחנו מדינה מפותחת ועשירה. אבל יש תנאים להצלחה כזו: מדיניות כלכלית ליברלית התומכת בהקצאת משאבים על-ידי השוק, ניהול מקרו-כלכלי ממושמע ואחראי שמבטיח אקלים תומך של יציבות, השקעה ממשלתית נמרצת בתשתיות התומכות בהתפתחות המשק הפרטי, השקעות ממשלתיות מדרבנות המתעדפות פיתוח טכנולוגי והכשרה מדעית של כוח האדם במשק, ופתיחות לשוקי העולם שתאפשר זרימת הון חופשית אל ומחוץ לישראל. אי-עמידה בתנאים הללו, לרבות שמירה על שלטון החוק כערובה להבטחת קניין רוחני – עלולים לפגוע בהמשך התהליך. זה אומר אחריות כלכלית – לא הרפתקנות ופופוליזם.

יש לנו בעיה חברתית מהותית. הפריחה הכלכלית המדהימה של העשורים האחרונים איננה מקיפה את כל חלקי החברה הישראלית, והיא גורמת ליצירת פערים כלכליים הולכים ומתרחבים בין אותן שכבות אוכלוסייה הנישאות על גלי הגיאות לבין שכבות מוחלשות שנותרות מאחור. התקוות האופטימיות ש"חילחול" אוטומטי של השפע שייווצר יביא בעקיפין לשיתוף רוב האוכלוסייה - לא התממשו. זה עלול לפלג את החברה הישראלית ויוצר פוטנציאל למתחים בין קבוצות אוכלוסייה על רקע התגברות אי-שוויון. זה מסכן את לכידותה של החברה בישראל ואת יציבותה הפוליטית. זהו איום שמתממש בגלל הנוהג של גורמים פוליטיים להפוך את המתחים החברתיים למקור אנרגיה פוליטי עבורם על-ידי סכסוך ושיסוי. זה אומר שישראל הייתה צריכה ללוות את הפריחה הכלכלית במדיניות חברתית מתאימה ואפקטיבית שתשתף את רוב האוכלוסייה בפירות הצמיחה, תבטיח רשת ביטחון לאוכלוסייה שנפלטת משוק העבודה בגלל השפעות המהפכה הטכנולוגית, תצמצם את אי-השוויון הכלכלי, ובעיקר - תבטיח שוויון הזדמנויות לבני הדור הצעיר.

יש לנו בעיה דמוגרפית מהותית. שיעורי ילודה גבוהים בחברה החרדית - חברה שבחרה שלא להשתלב במלואה בשוק העבודה ובנשיאת הנטל הביטחוני – עלולים להביא לכך שהצמיחה הכלכלית תואט ולא תספיק עוד כדי להבטיח את המשך העלייה של רמת החיים. חקיקת חוקים המנציחים את הפטור של צעירים חרדים משירות הביטחון והבטחת תנאי קיום לקבוצת אוכלוסייה זו במנותק מתרומתה לכלכלה הם נוסחה לשיסוע החברה בישראל ולכישלון של כלכלת ישראל.

יש לנו בעיה דמוקרטית מהותית. מסיבות היסטוריות, משטר מדינת ישראל הוא יצירה שבנייתה לא הושלמה. כתוצאה, הדמוקרטיה הישראלית פריכה, בהעדר חוקה ובהעדר הפרדה אמיתית בין רשויות השלטון ואיזון ביניהן. זה אמנם איננו מידע חדש לרובנו, אבל הניסיון הבוטה של ממשלת החורבן לבצע הפיכה משטרית מכוונת בעילה של "רפורמה משפטית" שתחזק לכאורה את ה"משילות" הוכיח לנו שהמערכת הדמוקרטית של ישראל היא חסרת-הגנה מפני תקיפה פוליטית ושעלינו לדאוג מיידית לחיזוק המשטר הדמוקרטי בישראל כך שלא יהיה בסיכון מתמיד בשל משבי-רוח פוליטיים מתחלפים. הרפורמה המשפטית הייתה צריכה לנוע בכיוון הפוך לזה שבו היא נעה.

יש לנו בעיה מהותית בנושא יחסי דת-מדינה. ההתחמקות הפוליטית מקיבוע חוקתי של מערכת היחסים בנושאי דת ומדינה בתחילת דרכה של ישראל גרמה לכך שתחת מסווה מטעה של "סטטוס-קוו" מתקיימים תהליכים מתמשכים של הדתה, כשהמדינה נסוגה והולכת ומותירה את הקרקע פנויה להשתלטות של מוסדות הדת על חיי היומיום. כל זה קורה כשמדובר בזרם יחיד של היהדות – הזרם האורתודוקסי – שנטל לעצמו משום-מה מונופול (מקומי – רק בישראל) על היהדות בחסות המדינה. זרם זה מיוצג בעוצמת-יתר בממשלת החורבן בגלל בידודו הפוליטי המתגבר של נתניהו, והוא מנסה אפילו להכתיב למדינה כיוונים מדיניים שנגזרים לכאורה מתורת ישראל ואינם נתונים עוד להכרעה מדינית.

יש לנו בעיה מהותית ומחמירה בתחום איכות השלטון. כדי לשפר את אחיזתו של הדרג הפוליטי בשלטון בישראל ולאפשר לו לפעול בחופשיות (שוב, תחת הכותרת השקרית "משילות"), נעשה מאמץ לסרס את הדרג המקצועי של השירות המקצועי (Civil Service). הביטוי המעשי הוא החלפת מנהלים במקורבים, הגדרת משרות מקצועיות כ-"משרות אמון", והתייחסות לדרג הציבורי הבכיר כאל "פקידים" שתפקידם מתמצה בביצוע הוראות – להבדיל מ"מנהיגים" שלכאורה נבחרו לתפקידם דמוקרטית על-ידי "העם". בתהליך זה, יותר ויותר משרות שמחייבות כישורים מקצועיים גבוהים "נמכרות" כאתנן פוליטי למקורבים. מריטוקרטיה מוקרבת לטובת צבירת כוח על-ידי הדרג הפוליטי. בדרך מאבדת ישראל שכבת ניהול מקצועית הנאמנה לטובת הציבור ומסוגלת להתמודד עם אתגרי תכנון מדינתי ארוך-טווח וניהול מערכות ציבוריות מורכבות, וממלאת את השורות במקום זאת בנושאי-משרות מעוטי-כישורים שנאמנותם היא אישית לממנים אותם. הניסיון לסלק את "שומרי הסף" הוא אקורד נוסף של מהלך זה להעצמת כוחו של הדרג הפוליטי, בתואנה מגוחכת "לא נבחרתם".

*     *     *     *

השאלה איננה, אם כך, אם בצלאל סמוטריץ' יהיה שר אוצר טוב, ולא אם איתמר בן-גביר יצליח להשתלט על מנגנוני הביטחון הלאומי. השאלה היא מה תהיה תוצאת ההתקפה הפוליטית על משטר מדינת ישראל, אם ישראל תצליח להדוף את ההתקפה ולהתמודד בהמשך עם אתגריה האמיתיים בצורה דמוקרטית. למרות ההפגנות הסוחפות של תנועות המחאה אין תשובה ברורה לשאלה זו, כיצד מדינת ישראל תתעשת ותיערך נכונה להתמודדות עם שאלות היסוד. חלקים גדולים מהאוכלוסייה עדיין משוכנעים שישראל היא מעצמה צבאית שיש בכוחה להפעיל כוח צבאי עצמאית להשגת מטרות מדיניות, שיש לנו זכות אבות בלתי ניתנת לערעור על שטחי יהודה ושומרון, שצה"ל יכול להבטיח ביטחון לישראל גם לאחר ויתור על עיקרון "צבא העם" והנהגת צבא מקצועי שכיר, שהדרג הניהולי הבכיר במגזר הציבורי יכול להיות מוחלף בידי שליחיו הממונים של הדרג הפוליטי בלא שייגרם נזק נורא לאיכות השלטון, ושהדמוקרטיה בישראל תישמר גם לאחר שהרשות השופטת תנוון ותמוזג אל תוך הרשות היחידה, זו הקואליציונית. כל זאת, כשרוב הדרג הפוליטי של ישראל איננו ברמה האנושית הנדרשת אובייקטיבית כדי לעסוק בניהול ענייני המדינה – זה בולט לא רק בקרב מנהיגי הליכוד אלא לרוחב הכנסת והעסקונה הפוליטית. זה אומר שהאתגר האמיתי העומד בפני מדינת ישראל הוא מורכב יותר ממה שנראה לעין, והוא לא יטופל על-ידי היטפלות למנהיג זה או אחר או החלפתו במועמד פוליטי אחר.