יום חמישי, 30 בדצמבר 2021

גל האומיקרון: מה עלינו לעשות?

 

אנחנו נמצאים בעיצומו של גל חדש של COVID-19, גל המוכתב על-ידי הווריאנט אומיקרון. הנה גרף מעודכן לאתמול (29.12) על מספר ההדבקות בבריטניה. זה נותן לנו מושג על מה שצפוי אצלנו: גל-שיא של הדבקות, שיגיע לשיאו כנראה לקראת אמצע חודש ינואר. הדרמה אצלנו, אם כן, רק מתחילה.

שנתיים לתוך משבר הקורונה, ניכרת עייפות באופן שאנחנו מתמודדים עם המגפה. נכון שכולנו כבר חווינו מצוקה נפשית (חלקנו גם פגיעה כלכלית) בגין ההתמודדות המתמשכת עם השפעות הקורונה על חיינו, אבל האדישות שאופפת אותנו איננה תשובה סבירה לאתגר שבפנינו. הסיפור המרגיע שאנחנו מספרים לעצמנו, שווריאנט האומיקרון הוא פחות קטלני מווריאנט הדלתא - נשען (עדיין) על רגליים סטטיסטיות רזות. האיום של בעיית הספיקה של מערכת האשפוז איננו זניח. אין לנו עדיין שום מושג לגבי ההשפעות ארוכות-הטווח של הווריאנט החדש (Long COVID). האיום הכלכלי של עצירת חלק משמעותי מפעילות המשק הוא מוחשי. ולבסוף, צריך לזכור שהדבקה המונית היא גם הזדמנות להיווצרותן של מוטציות חדשות, קטלניות יותר. לכן אין ברירה: חייבים להתמודד בנחישות עם הגל הנוכחי וסכנותיו גם אם התעייפנו ואנחנו ממהרים להסתמך על כמה נתונים מרגיעים.

הזלזול בווריאנט האומיקרון גורם לתחושת ביטחון בציבור. האיום איננו נתפס כמוחשי מספיק כדי לגרום לשותפות גורל, להתלכדות מול הסכנה, לנכונות לציית להוראות גורמי המקצוע. הפעם, איננו מוחאים כפיים לצוותי הרפואה. במקום זאת אנו מתבוססים בוויכוחים אינסופיים, בקרב ממכר של כולם-בכולם שבו אנו מצטטים בלהט נתונים ומושגים רפואיים שאיננו באמת מבינים. נכון אמנם שיש עדיין ערפל-קרב סביב ווריאנט האומיקרון ונזקיו, אבל זו אינה סיבה להתמרד כנגד גורמי המקצוע, לאמץ טענות רפואיות של מתנגדי המימסד הרפואי כאילו מדובר בקונספירציה לאומית שמובילה ד"ר שרון אלרעי-פרייס, ולהאשים את גורמי המקצוע ואת המנהיגים הפוליטיים בהאשמות איומות. לא קל להיות מקבל הכרעות: ישנם סימני שאלה מקצועיים, ישנן בעיות אובייקטיביות, ישנן הכרעות קשות, יש מחירים כבדים לכל החלטה, ובדיעבד גם תסתברנה כנראה טעויות בשיקול הדעת. הכול בסדר, אלה החיים ולא קיים עולם של 'אפס טעויות' מחוץ לסיסמאות. 

צריך להתכונן לגל משמעותי. מספר המאומתים היומי יעלה כנראה ל-20 אלף ויותר - פי שניים ויותר מהמספר בשיא הקודם - כבר בתוך שבוע-שבועיים. זה יגרום ללחץ על המערכת הרפואית וייתכן גם שמערכת הבדיקות לא תצליח לעמוד בלחץ. זה יגרום לשיתוק זמני של חלקים מהמשק ולנזק כלכלי. זה יגרום לנזק חברתי: חלק מאיתנו ייפגעו יותר מאחרים, והיה מקום להפעיל מייד מנגנוני פיצוי לנפגעים כלכלית. גל התחלואה יגרום גם לעומס כבד ומיותר על המערכת הפוליטית, בעיקר אם כולנו נעסוק בהתלהבות בהפעלת לחצים על הדרג הפוליטי ובהטחת האשמות מתמדת במקום בתמיכה בעוסקים במלאכה ובהתגייסות ציבורית למען הסקטורים הנפגעים.

מה ניתן לעשות? ראשית: להתחסן. חלקים ניכרים מהציבור יידבקו כנראה בנגיף (לרבות מחוסנים), ותפקידו העיקרי של החיסון הוא לצמצם את הנזק הרפואי למאומתים. תחשבו בהקשר זה על תפקידו של ביטוח: לא מונע סיכון אלא רק מגדר את הנזקים האפשריים מאירוע שלילי. שנית: שמירה על היגיינה אישית - מסכות, נטילת ידיים, שמירה על מרחק. שלישית: לגזור על עצמנו צמצום-מרצון של המפגשים עם אחרים, לא בגלל הגבלות חיצוניות או פיקוח אלא כדי לצמצם את ממדי הגל. תחשבו עוד פעם על הימנעות ממסיבות, הצגות, מפגשים, נסיעות לחו"ל. רביעית: עיזבו אתכם מההפגנות וההצהרות הלוהטות בזכות חופש האזרח ועקרונות הדמוקרטיה. אתם לא באמת כאלה אידיאליסטים, וממילא אתם חיים במדינת אפרטהייד ובחברה יהודית שבה למדינה יש זכות לקיים כפייה דתית על חילונים. אז עם כל זה אתם חיים בשלום ומכל העקרונות הדמוקרטיים דווקא זכויות הלא-מחוסנים חשובות לכם?

יום חמישי, 23 בדצמבר 2021

מאיפה לכם הידיעה לגבי העתיד?

 

בכל פעם שאני מדבר עם אנשים על החלטות כלכליות לגביהן הם מתלבטים אני מתרשם מחדש מכך שרוב האנשים מחזיקים בדעות מגובשות לגבי מה שצפוי בעתיד. הם אמנם מתלבטים איזו החלטה לקבל, אבל אין להם ספקות לגבי המציאות הצפויה: הם סבורים שהם יודעים מה יקרה. ולא מדובר באנשים דעתניים במיוחד או בבעלי מקצוע המבססים את הערכותיהם על מודלים סטטיסטיים - זוהי תופעה רווחת, ידיעת העתיד. מסתבר שאני מוקף נביאים פעילים.

מדובר כמובן במידע כלכלי קריטי. ההחלטה אם לרכוש דירה להשקעה תלויה בהערכה שלכם מה יקרה למחירי הדירות בשנים הקרובות. ההחלטה אם כדאי ליטול הלוואת משכנתא בריבית קבועה או בריבית משתנה תלויה בהערכה שלכם אם הריבית במשק תישאר נמוכה בשנים הקרובות (ואז כדאי ליטול הלוואה בריבית משתנה) או תעלה (ואז עדיף ליטול הלוואה בריבית קבועה). השאלה באיזה מנהל השקעות כדאי לבחור לצורך ניהול העושר תלויה לכאורה בהבנה שלכם מיהו מנהל ההשקעות המוצלח יותר.

זהו מצב מביך עבורי: איך זה שאני, שכותב בלוג על משכנתאות וכלכלה כבר 12 שנים (וגם עוסק בייעוץ פיננסי!), הנני היחיד בסביבה שלי ששרוי בחשכה ואיננו יודע מה יקרה בעתיד? מניין יש לכולם דעה כל-כך מוצקה על מה שיקרה בעתיד? מה החמצתי? בעלת האוב כותבת בלוג?

לא קשה לגלות את מקור הידע הזה: חקירה קצרה מגלה שהמקור של כולם הוא העבר. ברצותם לחזות את העתיד (קדימה) הם מסתכלים אל העבר (אחורה). כך, לדוגמה, אני נוכח שוב ושוב שרוכשי דירות להשקעה מחזיקים בתפיסה שמחירי דירות תמיד עולים (הם עלו בעבר). לווים משוכנעים ששיעור הריבית יישאר נמוך גם בשנים הקרובות, ולכן בכך שבחרו במסלול ריבית משתנה הם למעשה הצליחו להוזיל את עלות ההלוואה שלהם. וכולם מאמינים שהצליחו לבחור את מנהלי ההשקעות המוצלחים ביותר לניהול נכסיהם על-ידי כך שבחנו את הצלחות העבר שלהם (משרד האוצר אפילו מפרסם באתר שלו נתונים השוואתיים על תשואות שהשיגו מנהלי השקעות). 

זה לא סתם שימוש במודל המפורסם של קהלת ("מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ"), אלא שדרוג ברור שלו (לרמת נגזרת!): אפילו המגמה שהייתה - היא שתהיה. לכן אם מחירי הדירות עלו בעשור האחרון - הם לבטח ימשיכו לעלות גם בעשור הקרוב. לא מדובר כאן רק בהסתמכות על מודל חיזוי נאיבי (אילו קצב הצמיחה שלי משנות נעורי היה נמשך כשהיה - היה כיום גובהי מעל 4 מטר!), אלא בהרבה מעבר לכך. אם תחשבו על כך, דפוס החשיבה הזה פירושו שאנו מתעלמים מקיומה המאיים של אי-הוודאות: אנו מאמינים שאם רק נחזיק בדעה לגבי העתיד - נדע אותו. זוהי אסטרטגיה מוזרה של "באנו חושך לגרש": לפיה, כל מה שנחוץ כדי להתגבר על אי-הוודאות הוא להתעלם ממנה, לאחוז בדעה (כלשהי) לגבי העתיד. אלא שזוהי אשליה: אי-הוודאות היא חלק מהמציאות. צריך להתמודד איתה. זה אולי חלק מהנזק שנגרם מכך שגורשנו מגן עדן.

התוצאה היא שרובנו יוצאים לדרך ומנווטים את הטיול של היום עם המפה של אתמול. למרות שרוב האנשים מבינים את העיקרון שהמחר עוד לא נכתב ("ברור", הם אומרים) - הם מתקשים להפנים אותו ובעיקר ליישם אותו כשהם עומדים בפני החלטות כלכליות. וכך, מצוידים בהערכה נאיבית כלשהי לגבי העתיד יש להם מנגנון נפשי של הכחשה, של סירוב ליישם את התובנה שאנו חיים בעולם של אי-ודאות. הם אפילו מסתמכים על התפיסה ש"כולם חושבים כך". אני נוכח שזה מנגנון נפשי (שנחוץ כנראה לעצם האומץ לקבל החלטה) כי כשאני מסביר לאנשים שהם מקבלים החלטה בהסתמך על הערכות נקודתיות לגבי העתיד ובהתעלם מסיכונים שמקורם באי-הוודאות - אני נתקל לרוב בהתנגדות עיקשת ובניסיון "להוכיח" לי שההערכה הנקודתית שאימצו לגבי העתיד חייבת להיות נכונה, שאין אפשרות אחרת.

אז זה בסדר שיש לכם הערכה נקודתית לגבי העתיד: כל מי שמקבל החלטה כלכלית חייב לאמץ הערכה כזו. אבל בין נקיטת צעד כלכלי (שיש בו תמיד סיכון) לבין עצימת עיניים לגבי הסיכון יש מרחק רב: כשאתם עומדים לקבל החלטה אל תצאו מהנחה שהעתיד גלוי בפניכם - נסו לדמיין את האפשרות שהדברים יתגלגלו בכיוון שונה לחלוטין ממה שאתם מאמינים. מה יקרה לכם אז? ומה תעשו אז?

אם הבנתם - נכנסתם לעולם של ניהול סיכונים. בעולם זה, מה שאתם חושבים שיקרה הוא רק אנקדוטה, סיפור רקע. מה שחשוב הוא מה שעלול לקרות אם המציאות תתפתח בדרך שונה משחשבתם. זה אומר שתהליך קבלת ההחלטות שלכם חייב לכלול שני מרכיבים: את ההערכה לגבי העתיד, שעליה מתבססת ההחלטה שלכם, ואת החשיבה על אפשרות שהערכה זו שלכם לא תתממש.

יום שבת, 4 בדצמבר 2021

מי שונא אותך יותר ממני?

 

מידי פעם אני צופה באמצעות ה-YouTube בהקלטות מתוך ערב הסיום של פסטיבל קונצרטי הקיץ המסורתי המתקיים בלונדון - ה-Proms. לא המוסיקה מושכת אותי בערב זה אלא החגיגה הפטריוטית המתרחשת בו-זמנית ב-Albert Hall ובפארקים ציבוריים בלונדון ובבריטניה. ערב הסיום הוא חגיגה פטריוטית אדירה המסיימת עונה של קונצרטים קלאסיים המתקיימת בכל קיץ מאז 1895, ובחלקו האחרון משתתף הקהל באולם ובפארקים בשירה של שירים פטריוטיים מסורתיים. אני מביא כאן קישור לשלושה מהם ולשירת ההמנון הבריטי (הקלטות משנים שונות). צפו בעצמכם בקטעים מהחגיגה:

Pomp And Circumstance

Rule Britannia

Jerusalem + God Save The Queen

  

מה גורם לישראלי ציוני (וציני) להתרגש כל-כך מהחגיגה המסורתית הזו? זו האווירה המיוחדת, האחווה, הסולידריות והשירה המשותפת. זו חגיגה שבה המשתתפים מזכירים לעצמם את המשותף, את המאחד, על-ידי הבלטת המוטיב הפטריוטי של בריטניה.

האימפריה הבריטית הגיעה לשיא השפעתה בתחילת המאה ה-20. היא הייתה האימפריה הגדולה בהיסטוריה האנושית: בסוף מלחה"ע הראשונה בריטניה שלטה בקרוב לרבע מאוכלוסיית העולם וקרוב לרבע מהשטח היבשתי של העולם. במהלך המאה ה-20 התפוררה האימפריה: תחילה היא איבדה את מעמדה כמעצמה, אחר-כך את מושבותיה, ולבסוף היא נקלעה למשברים כלכליים שקרעו אותה מבפנים. בדרך, היא איבדה את מעמדה כמעצמה תעשייתית, ובימים אלו שמיה מתקדרים על רקע הפרישה הבעייתית מהאיחוד האירופי והאיום של התפרקות אפשרית של הממלכה המאוחדת למרכיביה. ולמרות הכול, בריטניה נותרה מעצמה תרבותית, סמל גאה לדמוקרטיה ובעלת מורשת מפוארת של אומץ ונחישות במלחמה הכמעט-נואשת שניהלה מול גרמניה הנאצית. ואלפי ורבבות האנשים המריעים וחוגגים מציינים זאת: את תחושת ההשתייכות, את ההתרפקות על עבר משותף מפואר, את הגאווה.

ההיסטוריה של מדינת ישראל היא סיפור כמעט הפוך לגורלה של בריטניה במאה ה-20. ישראל היא דוגמה מופלאה לתחייה לאומית. מתנועה לאומית-חילונית שולית, שלא הצליחה לגייס לשורותיה אלא שבריר מהקהילה היהודית של מזרח אירופה - נולד בית לאומי משגשג שבו חיה כיום כמחצית מהעם היהודי. מחזון כמעט-תמהוני, הגורס שהפתרון היחיד לבעייה היהודית הוא הגירה המונית של היהודים מארצות מושבם אל מקום שבו העם היהודי יוכל לחיות לבדו במבנה עצמאי - נבעה הגירה לארץ ישראל. זו הפכה בהמשך לשיטפון, ובהמשך הביאה להכרזה על הקמת מדינה עצמאית. ממדינה ענייה ומאוימת הנתמכת כלכלית על-ידי קהילות יהודיות-ציוניות - ישראל צמחה וגדלה ופרחה במהלך היסטורי מופלא. פה בארץ חמדת-אבות מתגשמות כל התקוות. פה קמה תרבות עברית חדשה - היא לא קיימת מחוץ לגבולות הארץ. פה קמה לתחייה שפת-קודש עתיקה והפכה לשפת יומיום. פה מתקיים בכל יום החזון של כור היתוך: הקשיבו למוסיקה, הקשיבו לניב הדיבור, צאו לשוק האוכל ולמסעדות. פה, תחת איום קיומי רצוף, מתקיימת ומתעצמת דמוקרטיה למופת. פה נעשה ניסיון ייחודי ומפואר למזג עקרונות של חופש ליברלי עם עקרונות של ערבות הדדית. ואנחנו עדיין בעיצומו של הניסוי מעורר ההשראה הזה.

אז היכן בישראל ערב הסיום של ה-Proms? היכן עומדים רבבות אנשים, שרים שירים פטריוטיים, גאים במורשתם החדשה ומנופפים את דגלי הלאום? הייתכן שרק בבתי העלמין הצבאיים? הייתכן שרק בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל? האם כל מה שמשותף לכולנו הוא רק השכול? כיצד זה קרה לנו שאנו הופכים את תהליך ההיתוך של העם לאחור, מנסים להבליט את השונה, מקדשים את הסממנים התרבותיים מהם נוצרה ישראל במקום את השילוב שמתחולל, עורגים אל נהרות בבל? איך זה קרה שהפכנו חילוקי דעות לתחושות של שנאה אחד כלפי רעהו? איך זה קרה שהקריאה שלנו זה לזה היא להתבדלות, לשבטיות? איך זה קרה שכל קבוצה מאשימה את האחרת בחוסר-לגיטימציה, אפילו בחוסר-נאמנות למדינה ולרעיון הציוני שיזם את הקמתה? איך זה קרה שנפנוף דגלים אצלנו הוא לא מתוך תחושה של סולידריות אלא מתוך תחושה של שנאה למישהו, של הוקעה של מישהו?

אז מה אני רואה כשאני צופה בקנאה בחלק המסיים של ערב הסיום של ה-Proms? אני רואה את הכישלון. את החלק שלא התגשם בחזון הציוני. אני רואה את ההיאחזות העיקשת בזהויות, את ההתנגדות לרעיון הציוני של כור היתוך, את התיוג ההדדי הנהוג אצלנו לפי ארצות-מוצא (לפעמים: של הסבא!), את החשבונאות השבטית, את הדבקות בנרטיבים עוינים. אני רואה ים של שנאה. אני רואה קללה רובצת. אני רואה מחלה ממארת. אני רואה חוסר-תוחלת לפתור את הבעיות החשובות המשותפות לכולנו כי אין בכלל אנחנו לאומי - יש רק קבוצות יריבות, מקדשות את השונה, מתבוססות בשנאה, פוסלות זו את זו.

ואם חשבתם שאני מדבר עליהם - טעיתם. אני מדבר עלינו.

ועכשיו, אולי בכל זאת צפו בסרטונים לעיל ושאלו עצמכם - מה קרה לנו?