46 שנים חלפו מאז מלחמת יום הכיפורים. זכרונה מתעמעם: ממרחק הזמן, היא נראית כמו סתם עוד 'סיבוב' במערכה הצבאית האינסופית הנטושה בין ישראל לשכנותיה - משהו כמו מבצע סיני, מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה, מלחמות לבנון 1-2. אבל היא לא הייתה סתם עוד 'סיבוב' - היא הייתה מלחמה ייחודית: זו הייתה המלחמה האמיתית היחידה של ישראל מאז שתמה מלחמת העצמאות ועד היום, וזו הייתה המלחמה הראשונה שבה ישראל כשלה צבאית. רק במאמצים ארוכים וקשים ולאחר הקזת דם - כפי שלא הייתה עד אז ולא הייתה מאז - הגיעה ישראל להפסקת אש בסוג של 'תיקו'. גם המאמץ האדיר של צה"ל להפוך את הקערה על פיה לא הצליח לסכל את הניצחון הצבאי והמדיני המעורר השתאות של אנואר סאדאת: הוא הצליח להשיג את כל יעדי המלחמה שקבע לעצמו.
זו הייתה המלחמה היחידה שבה הסכנה לעצם קיומה של ישראל חדרה לתודעה הציבורית: ההבנה שאנו עדיין חיים בסכנה של השמדה, ושעצם קיומה של המדינה איננו מבטיח את שלומו של העם היהודי, כפי שניתן היה אולי לחשוב לאחר רצף הנצחונות הצבאיים שהסתיים במלחמת ששת הימים. זה היה מעבר אכזרי מאופוריה לטראומה, זה היה הלם שגרם לאובדן אמון הציבור במנהיגיו, לחילופי שלטון. החברה הישראלית שלאחר המלחמה ההיא לא חזרה לעצמה. והמלחמה הזו לא איבדה כלום מרישומה הטראומטי על בני הדור ההוא - רק סיפורה הולך ומתפוגג ככל שחולף הדור. וחבל שכך: ניתן היה להפיק ממנה לקחים חשובים שרק הולכים ומתבהרים עם הזמן, לקחים שאוי לנו אם נשכח. אבל אנחנו הולכים ושוכחים.
מדוע המלחמה ההיא הולכת ונשכחת? זו הדמוגרפיה. הצעירים ביותר שהשתתפו בה נולדו ב-1954, והם כיום בני 65. חישבו על כך: שלושת הרמטכ"לים האחרונים של צה"ל לא השתתפו בה - הם היו עדיין נערים. שכבת בני +65 מהווה מעט יותר מ-10% מהאוכלוסייה בישראל. אם ניקח בחשבון את ההגירה לישראל בשנים שמאז המלחמה - נבין שרק 1 מכל 20 ישראלים שחיים כיום היה אז בגיל 18 ומעלה. ואם נשאל על חיילים קרביים, אלו שחוו את המלחמה גם בגופם - מדובר כנראה בהרבה פחות מ-1% מהאוכלוסייה.
הריחוק ההיסטורי מהמלחמה משרה ביטחון מטעה: זו דרכו של עולם. צבאות אירופה יצאו למלחמת העולם הראשונה כשהם ששים לקרב, בשירה וצהלה, מלאי-תקווה למלחמה קצרה ומוצלחת; למלחמת העולם השנייה, כעבור דור אחד, הם כבר יצאו מפוכחים - היה לחלקם זכרון חי של מוראות המלחמה; לאחר מלחמת העולם השנייה המסקנה הייתה כבר ברורה לכול: החל תהליך הקמתה של אירופה מאוחדת, על-לאומית, כחלק מהלקח שיש למנוע את הטירוף הלאומי ואת המלחמות הטוטאליות שהוא יוצר. אנו נמצאים כבר במרחק של כמעט שני דורות מהמלחמה שלנו, זו של יום הכיפורים, ואנחנו שוכחים אותה. כל מה שאנחנו חווים בשדות הקרב מאז אינו באמת מלחמה אלא מין חיכוך צבאי מתמשך. הוא עלול אמנם לגרום לטראומה נקודתית, לבודדים, אבל לא לציבור כולו. בטח לא כמו אז, כשהתפוצץ הבלון הישראלי, כשהתחוור לכולם השקר, כשהתברר המחיר הנורא, כשגיוס המילואים נמשך חודשים ארוכים ללא שמסתמן לו סוף, כשהסתבר שתיתכן מלחמה ללא הכרעה מהירה. וציבור שלם שקע לקדרות ולפסימיות ובילה את ימיו בערבי שירה דכאוניים המשודרים על גבי מסך הטלוויזיה.
ישנם דברים שמסיחים כיום את דעתנו מהסכנה הקיומית: תחושה של עליונות טכנולוגית מול האויב, המודעות לעליונות הכלכלית המוחלטת של ישראל על שכנותיה, נצחונות צבאיים שצברנו בהתנגשויות נקודתיות - הצלחות באירועי קרב סטריליים אליהם אנו שולחים רק כלי טייס או יחידות-עילית ויוצאים בלא-פגע ומסיקים מכך מסקנות מוטעות לגבי המצב ולגבי פני העתיד. וישנה כמובן התחושה המלווה אותנו תמיד, שהצדק והמוסר איתנו, שהאויב הוא שפל, שפנינו אך לשלום, שאין עם מי לדבר, ושהעובדה שהקהילה העולמית אינה תומכת בנו נובעת מאנטישמיות - לא מכך ש'איבדנו את הדרך'. אנו שרויים תחת האמונה של 'אין ברירה' וחשים תחושת ביטחון מוטעית שמערפלת את תפיסת הסכנה ומחלישה את הדחף לחפש פתרון לסכסוך: "מחכים" להזדמנות, ובינתיים משכשכים באמבטיה החמימה של צדקנות ועידוד עצמי. כל זה כבר קרה לנו פעם, המצב הנפשי הזה: מלחמת ששת הימים כבר סינוורה אותנו, ואחריה קרבות אוויר מוצלחים ופעולות תגמול מרהיבות שכנעו אותנו. האופוריה שרתה בכל. ואז הגיעה מלחמת יום הכיפורים ואיתה הטראומה שלגבי חלקנו לא חלפה עד היום.
שלושה כשלונות מכריעים היו לישראל במלחמה ההיא: מדיני, מודיעיני וצבאי. הכשלון המדיני היה חוסר ההבנה לגבי ההתפתחויות במזרח התיכון: שינוי האסטרטגיה של מצרים ונכונותה להגיע להסדר מדיני עם ישראל בחסות האמריקנים תמורת נסיגה מחצי-האי סיני, ולחילופין מחוייבותו של סאדאת לצאת למלחמה כנגד ישראל כדי לשנות את הסטטוס-קוו באיזור. אי-ההבנה המדינית גרמה לישראל לחשוב שיש בכוחה להכתיב את תנאי ההסכם לכולם, ולסרב לבקשותיה של ארה"ב לסגת מסיני כחלק ממהלך אסטרטגי-איזורי של הנהגת שלום אמריקני במזרח התיכון. ההתעקשות הבלתי-מתפשרת של ישראל, טעונה בתחושה המנוונת שהזמן פועל לטובתנו, דחפה את סאדאת לחלופה שקבע לעצמו - מלחמה.
הכשלון השני של ישראל היה מודיעיני: החמצת העובדה שסאדאת כבר החליט סופית לצאת למלחמה נגד ישראל (אי-שם בשנת 1973-1972) בניגוד ל'קונספציה', וההפתעה - חוסר ההצלחה לספק לצה"ל התרעה בת מספר ימים על התקפה מתקרבת שתספיק לו כדי להיערך כראוי לבלימתה. זה היה כשלון צורב בגלל המוניטין המצויין של המודיעין הישראלי ובגלל האמונה העיוורת של הקברניטים ושל הצבא בכך שבכל מקרה המודיעין יספיק להתריע מספר ימים לפני ההתקפה כדי לאפשר גיוס של כוחות המילואים.
הכשלון השלישי היה צבאי: הצבא היהיר, הבוטח ביכולתו לסכל כל התקפה ולשחזר את הישגי מלחמת ששת הימים - כשל בהיערכות למלחמה וכשל שוב בניהולה. הוא ניצל ואף הגיע להישגים בזכות האומץ וחירוף הנפש של הלוחמים, ששילמו את המחיר המר, בזכות טעות חמורה של סאדאת שראשו הסתחרר מהצלחת המהלך הצבאי שהפעיל בשבוע הראשון למלחמה, ואולי גם בזכות רכבת אווירית אמריקנית שסיפקה תחמושת וציוד לחימה למחסניו הריקים של צה"ל.
בריטואל הישראלי הקבוע של חיפוש אשמים ("אנחנו" לא טועים - "מישהו" טעה, נקודתית) סדר ההאשמות היה שונה, וזה מעניין: תחילה האשימו כולם (ובראשם ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט אגרנט) את המודיעין וערפו את ראשיו בתואנת-שווא על קוצר ידו, על כך שסיפק לממשלה ולצה"ל הערכה שסבירות ההתקפה המצרית-סורית היא נמוכה, על כך שלא ירד לעומק כוונותיהם של המנהיגים הערביים, ועל כך שכשל במתן התרעה כמה ימים לפני ההתקפה. ורק אנשי המודיעין אמרו במבוכה זה לזה שלא הם היו הבעיה, שאין דבר כזה "מודיעין כוונות", שלא קיים מודיעין שאיננו טועה, שתפקידו של המודיעין הוא אמנם לגבש הערכה אבל הקברניט הוא זה שאמור לקבל או לדחות הערכה זו (ואת זה יודע כל קצין מטה בצה"ל). אנשי המודיעין הבינו שהם רק השעיר לעזאזל של הכשלון, קורבן של חוסר היכולת של הקברניטים לקחת אחריות ולהודות בטעות. מאוחר יותר, הופנתה האשמה לדרג המדיני: הוא הואשם בסרבנות, בעקשנות, באי-ראיית הנולד, בהובלה למלחמה מיותרת. זה קרה בדיעבד, לאחר שהטראומה מהמלחמה גרמה להתפכחות כללית של הציבור מהחלום של 'ישראל הגדולה' ומהאפשרות לנהל את מלחמת מאה השנים ("ניהול הסכסוך"), ונוצרה הסכמה ציבורית לוויתור על חצי-האי סיני.
ורק אז, בשלב השלישי, ובקול ענות חלושה, הואשם פיקוד צה"ל - הפרה הקדושה של החברה הישראלית. פתאום, מבעד להררי הספרים שכבר נכתבו על גבורת המפקדים, על גודל מצביאותם, על הצלחותיהם המרהיבות תחת אש - הלך והסתבר שצה"ל זלזל באויב, שהוא לא טרח להכין תכניות הגנה אמיתיות, שהוא לא תירגל את עצמו כראוי בתכניות ההגנה שהכין, שהוא החזיק את מחסני הציוד שלו במצב מחפיר כשהוא מחפה על כך באמצעות תרבות רווחת של דיווח שקר. שזהו צבא שנח על זרי פרחים נבולים של מלחמת ששת הימים (כשהוא מעלים ככל האפשר את הכישלונות הצבאיים שארעו במלחמת ההתשה). וכשפרצה המלחמה הסתבר שעל אף שהמודיעין הכין את שיעורי הבית - תכניות ההתקפה המצריות המפורטות היו בידי צה"ל לפני המלחמה ואפשר היה ללמוד מהן על מטרות המלחמה ועל כוונותיה המוגבלות ולכן כל ההיסטריה על כיבוש ארץ ישראל חורבן הבית השלישי הייתה מצוצה מן האצבע - צה"ל התעלם, זלזל, לא למד ולא הפיק מסקנות מבצעיות, ולא פעל אפילו לפי תכניותיו-שלו. והבעייה היא שרמה כה נמוכה של מנהיגות צבאית ברמות הפיקוד העליונות כמו זו שנתגלתה במלחמת יום הכיפורים אינה ניתנת לריפוי בשיטת הלינץ' החביבה עלינו כל כך: לא היה בזה שום כשל נקודתי ואין את מי לתלות בככר העיר - זה היה כשל צבאי כללי. מערכת שלמה כשלה.
אבל למה להיזכר בכל אלו - אנחנו נמצאים כיום בעולם אחר, נכון? חוששני שלא. הריחוק ההיסטורי ממלחמת יום הכיפורים מקשה לשמור בתודעה את הלקחים החשובים. הצלחות נקודתיות שהושגו בעימותים מוגבלים מסנוורות אותנו. אבל כל המסקנות ממלחמת יום הכיפורים הן בתוקף.
ישראל איננה חזקה צבאית כפי שהיא חושבת ומשננת לעצמה בחגיגיות בכל ערב-חג. צה"ל איננו מה שאנחנו חושבים - צבא קטן, נועז, יוזם, אמיץ, טכנולוגי, מצליחן סידרתי: הוא דומה יותר למי שאנחנו בחיי היומיום, ואולי זה הגיוני. הסתכלו איך אנחנו מתפקדים כחברה, "עפים" על עצמנו, כל-יודעים, מתקשים לתכנן ומתגאים ביכולת אילתור שמחפה כביכול על העדר תכנון, מתקשים פתולוגית במילוי הוראות ובציות לחוקים, מצטיינים בתירוצים ובהאשמת אחרים - ואז ספרו לי למה באמת אתם מצפים מצה"ל במלחמה הבאה. אתם כנראה תתאכזבו. הסתמכות על עליונות צבאית שתענה על הכל היא יהירות וזלזול באויב. 'קונצים' לא יפתרו את איום מערכי הטילים שיושבים על גבולותינו. מה שקרוי 'עורף' (זכר לתקופה אחרת, שבה המלחמה התנהלה רק על קו הגבול) הוא עכשיו החזית: לאויב חשוב להכריע את ישראל כמדינה וכחברה - לא לפגוע דווקא בחיילי צה"ל הממוגנים. נקודות התורפה עכשיו הן מרכזי אוכלוסייה, מרכזי שליטה ובקרה, תחנות כוח, שדות תעופה, מחסני נשק וכו'. מלחמה כזו תהיה קשה יותר, ארוכה יותר, מרובת-נפגעים יותר, וקרובה יותר לכולנו משידענו. הצלחות-עבר נקודתיות של היחידות המיוחדות, של חיל האוויר ושל שירותי הביטחון אינם צריכים להוות בסיס לתחושת ביטחון לגבי העתיד: זה היה לוקסוס, זה היה 'המלחמה שבין המלחמות', זה היה ריטואל קדמוני של 'ישחקו הנערים לפנינו' - זה לא מה שמחכה לנו אם נבחר בדרך המלחמה. תפקידו של כוח צבאי הוא רק לתמוך בהסדרים מדיניים, לאפשר אותם - לא להחליף אותם. והתחושה המרגיעה של ביטחון שמקבל מי שמזלזל בכולם ומאיים על כולם (ושימו לב כמה איומים משמיעה ישראל בשנים האחרונות) היא תחושת שווא מגוחכת. והמחשבה שהזמן פועל לטובת מי שלא סופר אותו היא כמובן מוטעית: הוא פועל לטובת מי שמנצל אותו.
אז מה המסקנה? הייתכן שאנחנו נמצאים באותו מצב תודעתי שבו היינו ערב מלחמת יום הכיפורים, של שכנוע בצדקת דרכנו וביטחון בכוחנו הצבאי עד כדי ויתור על כל ניסיון להשגת הסדר מדיני? נשק גרעיני, צוללות ל'מכה שנייה', מטוסי חמקן ועוד - כל אלו אינם יכולים להוות תחליף להחלטה שעלינו לפעול במחוייבות מלאה לפירוק הפצצה המתקתקת שקרויה הסכסוך הישראלי-ערבי. יש אמנם כיום הזדמנויות היסטוריות במזרח התיכון לפתיחת יחסים עם חלק ממדינות ערב וחלקן מעלה רעיון שאפשר להגיע להסכם איזורי ללא הפלסטינים, אבל הגרעין המחייב של כל הסכם כזה הוא ההבנה שהוא חייב לכלול הסכם עם הפלסטינים, ושהסכם כזה צריך להתוות את גבולות החלוקה בין שני העמים. זה הלקח שלי מאותה מלחמה לפני 46 שנים: שיש סיכוי ליצור כאן עולם בטוח יותר, ושאין ביטחון אמיתי ללא הסכמה עם הפלסטינים. הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא הגחלים הלוחשות של המזרח התיכון והוא מהווה מקור מתמיד לסיכון עתידה של ישראל. ההסכם הדרוש אינו מחווה חד-צדדית של 'יפי-נפש' כלפי הפלסטינים אלא כורח ביטחוני לישראל.
עד כמה אנחנו יכולים לסמוך על ההנהגה הפוליטית שתביא אותנו למחוז חפצנו? החשיפה היומיומית לתקשורת הפכה את הפוליטיקה למאבק אישי - לא רעיוני. כל אחד לעצמו, והחיים הם סוג של שעשועון טלוויזיה: מה שעליך למנוע בכל מחיר הוא טעות, נפילה. אין הזדמנות שנייה. התוצאה היא חשש מנקיטת עמדה. אין מי שמדבר בגלוי על ההכרח להגיע להסדר ישראלי-פלסטיני שיכלול חלוקה מחדש של הארץ. אין מי שמכריז שהסכם מדיני יותר חשוב לביטחוננו מריבונות ישראלית בירושלים. אין מי שמכריז שהאוכלוסייה הערבית של ישראל היא ראש גשר לקראת עתיד של שלום. אין מי שמכריז שהגהינום האנושי בעזה הוא אחריותה של ישראל ושזו צריכה להיות משימתה-שלה למצוא פתרון לבעייה אנושית זו במקום להתגונן בטיעונים משפטיים לגבי אופיו של החמאס. אין מי שדורש (או אפילו מוכן) להקים בישראל ממשלת קואליציה יהודית-ערבית.
למי שזוכר את תקופת מלחמת ההתשה שקדמה למלחמת יום הכיפורים ואת הוויכוחים הציבוריים זה לא צריך לחדש דבר: אנחנו עדיין מעדיפים שארם א-שייח בלי שלום על-פני שלום בלי שארם א-שייח, ולא נוותר בשום מקרה על המעברים החיוניים בסיני, ואין מה לדבר על עקירת היישובים האזרחיים בצפון סיני, ואין לנו בעייה להחזיק צבאית את המצב הנוכחי לאורך זמן ורק דרוש לנו עוד ועוד נשק אמריקני.
ישנם אנשים שעל מכוניותיהם דבוק מאחור הסטיקר "אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים". יבושם להם. מי שמאמין במדינת ישראל וזוכר את לקחי המלחמה ההיא, יודע שהלקח הוא שאסור לסמוך בעיניים עצומות על מנהיגות פוליטית. ככל שישתדלו - בני אדם הם, חשופים לטעות. האחריות מוטלת עלינו, הציבור. ואנחנו יכולים: מי שחי בחברה הישראלית צריך לעקוב, להבין, לגבש דעה עצמאית ולהשמיע את קולו ודעתו בכל דרך חוקית כדי לשמור על דיון ציבורי ער ולקוות שישראל לא תלך שוב בעיניים עצומות להרפתקה המיותרת ההיא של מלחמת יום הכיפורים.
