בטקס שהתנהל באווירה קודרת הודיע הנשיא על החלטתו לתת לנתניהו מנדט לנסות להקים ממשלה. הבעייה שמטרידה את הנשיא היא שגם לאחר בחירות חוזרות לא רבים הסיכויים להקמתה של קואליציה שבעולם אחר הייתה מתבקשת: אמנם שתי המפלגות הגדולות יכלו בקלות להסכים על הקמת קואליציה בהשתתפותן, ויכולתן זו היתה מחזירה אותנו למציאות שבה שום מפלגה קטנה אינה יכולה להוות לשון מאזניים ולסחוט את המפלגה המובילה, אבל ישנו 'פיל' באמצע החדר - ענייניו המשפטיים של נתניהו ורצונו להמשיך ולעמוד בראש הממשלה גם אם תוגש נגדו תביעה בשלושת תיקי החקירה. החשש הוא לכן שבאין פתרון - תידרשנה בחירות חוזרות. נראה שחשש זה מעכיר את רוחו של הנשיא. הוא רואה בבחירות חוזרות כמעט-אסון. "העם" - הוא טוען, ועיניו מתלחלחות - אינו רוצה בשום אופן בסיבוב נוסף של בחירות. לכן הוא גיבש הצעה שמשנה סדרי-עולם: הוא מציע לשני הצדדים לשנות חוקים קיימים, לרבות חוקי יסוד, כדי 'לרבע את העיגול' - להסכים על רוטציה ביניהן בראשות הממשלה ולאפשר לנתניהו לפרוש מהממשלה למעמד של "ראש ממשלה בנבצרות" לתקופה בלתי-מוגבלת אם וכאשר היועמ"ש יחליט להגיש נגדו תביעה פלילית. איך ייראה עתיד שבו חיים ופועלים זה לצד זה 'ראש ממשלה בנבצרות' ו'ראש ממשלה בפועל'? מה יקרה במצבים שבהם תידרשנה החלטות גורליות? מה יהיה תפקידו של 'ראש הממשלה בנבצרות' בכנסת ובראש תנועת הליכוד, ומה יקרה כשהקואליציה תיקלע לקשיים? בעלי הדמיון המפותח שבינינו מוזמנים להכין תרחישים מרתקים. אבל לפני זה עולה שאלה: מדוע הפסימיות, שגורמת להעלאת הצעות כל-כך קיצוניות?
אני שייך לאלו שדווקא מרוצים מתוצאות ההצבעה בבחירות האחרונות. זוהי כבר מערכת בחירות שנייה שנתניהו כופה עלינו לשם השגת מטרה יחידה: להיחלץ מגורלו המשפטי. בשתי מערכות הבחירות העם לא נדרש לבחור בדרך מדינית: לא באמת עלו שאלות כמו שתי מדינות לשני עמים, גבולות המדינה היהודית, אופיה הדתי של המדינה, קידום הסכם שלום איזורי. אמירות כאלו אמנם נזרקו לחלל האוויר, אבל הן היוו הסחה: המטרה היחידה של נתניהו היתה לעקוף את הרכבת המשפטית המתקדמת בקצב מדוד ולהורידה מהמסילה ע"י חקיקה מונעת מצד הכנסת. לכן, הבחירות היו למעשה משאל-עם לגבי נתניהו: בעד או נגד. משום כך נהרו רבבות מצביעי שמאל ממפלגותיהם המסורתיות למפלגה חדשה, ימנית באופייה ובהרכבה, לא דמוקרטית בהתנהלותה הפנימית, שהוקמה אד-הוק בשם הצורך להחלפת השלטון וטענה שהיא מגלמת את הסיכוי הריאלי היחיד להחליף את נתניהו בקלפי. בדיעבד נראה שזה די הצליח: 'כחול-לבן' זכתה בניצחון, טקטיקה פוגענית נגד המגזר הערבי בה נקט נתניהו במערכת הבחירות הביאה להתגייסות מצידם לקלפיות, ואת המחיר שילמו מפלגות השמאל שכמעט וירדו אל מתחת לאחוז החסימה בגלל נהירת מצביעיהם אל 'כחול-לבן'. גם במחנה הימני חלה התפתחות חשובה ומעוררת-תקווה: למרות שרשימת הליכוד מיזגה לתוכה במערכת הבחירות האחרונה שתי מפלגות נוספות - זו של משה כחלון ("כולנו") וזו של משה פייגלין ("זהות") - מספר המצביעים של השילוב הזה פחת בכ-300 אלף לעומת ההצבעה באפריל, עדות לכך שגם בליכוד מתגברת ההתנגדות לנתניהו. אז אמנם הבחירות לא הביאו להקמתו של גוש חוסם לנתניהו, אבל הן הראו שיש כאן ציבור חושב, מגיב, בעל דעה עצמאית: הליכוד איננו עדר שהולך בעיניים עצומות אחרי המנהיג. זה מעורר אופטימיות.
למרות שנתניהו נפגע, תוצאות הבחירות של ספטמבר 2019 לא בישרו ניצחון לשמאל. המפה הפוליטית לא השתנתה: גם אם נתניהו יפנה את מקומו בראשות הליכוד ותתאפשר הקמתה של קואליציה - זו תהיה קואליציה מרכז-ימין. "כחול-לבן" איננה מפלגת שמאל, ויצירת קואליציה שלה עם הליכוד איננה מבשרת על שינוי כיוון לאוריינטציה שמאלית. כדי להילחם על קידום נושאי השמאל האופייניים תידרש מערכה פוליטית נוספת. חלק מהתהליך יקרה מעצמו לאחר שנתניהו יפנה את הזירה הפוליטית, כי מצביעים שהתגייסו ל"כחול-לבן" כדי להביא לסיום כהונתו של נתניהו יוכלו לשוב למפלגות המשקפות את דעותיהם הפוליטיות האמיתיות, מימין ומשמאל. לכן מערכת הבחירות האחרונה אינה אלא שלב-ביניים. אנו נידרש לבחירות חוזרות, בין אם נתניהו יצליח להישאר בתפקידו (ואז נידרש לסיבוב נוסף רק כדי להביא לסיום שלטונו) ובין אם לא (ואז קואליציה מרכז-ימין תנסה לשרטט סדר-יום חדש לישראל, כנראה ללא הסכמה, עד שנגיע לבחירות חדשות). ייתכן בכלל שתפקידו של גנץ (ואולי גם של רשימת "כחול-לבן") הוא חד-פעמי: להוות איל ברזל לניגוח החומה שסביב נתניהו, ואז נידרש להיערכות פוליטית שונה כדי לעבור לשלב הבא, של מציאת תשובות לשאלות האמיתיות של ישראל. ייתכן גם שיחול שינוי בשדרת המנהיגים הפוליטיים של המפלגות השונות לקראת המערכה הבאה.
בניגוד לדכדוך של הנשיא אפשר למצוא בתוצאות הבחירות כמה נקודות אור. העזיבה של חלק ממצביעי הימין את מחנה נתניהו החלישה אותו פוליטית. כתוצאה מכך פחת הסיכוי להבטחת חסינות לנתניהו, ייתכן שנצליח לחסוך את הגל המדאיג של החקיקה הנתניהוהית, והצטמצם חופש הפעולה של נתניהו למנות שומרי סף אימפוטנטיים (או אפילו סוסים טרויאניים) שיאפשרו לו להתנהל כרצונו. זהו חיזוק לשלטון החוק, למעמדו של בית המשפט, לדמוקרטיה. זה אומר שהתהליכים המשפטיים יוכלו להימשך באין מפריע. ויש עוד משהו חשוב: גם אם נתניהו יצליח בכל זאת להקים קואליציה - ייתכן שנקבל כנסת עצמאית, לעומתית, כזו שדורשת מהממשלה לתת דוח. אחרי תקופה ארוכה של טשטוש העיקרון של הפרדת הרשויות יכול להיות שנראה דמוקרטיה בפעולה.
וישנה עוד נקודה: הנשיא איננו נציג העם ולא דוברו המוסמך. הוא לא נבחר בבחירות עממיות, ואין לו שום בסיס או סמכות לשדר לדרג הפוליטי מהו רצון העם. את מה שהעם רוצה ניתן, אם בכלל, להבין רק מהצבעתו בקלפי. הפעם הזו, העם לא אותת חד-משמעית מהו רצונו: לא רק שאף אחת מהמפלגות הגדולות לא זכתה ברוב מוחלט - הן אפילו אינן מצליחות לגבש רוב כזה ע"י חבירה קואליציונית. האמירות המושמעות לגבי רצון העם ("הבוחר אמר את דברו") הן, לכן, דעות - לא עובדות. המערכת הפוליטית צריכה לטכס עצה - לא לכפות אחדות בשם "העם" ולא ליזום שינוי אד-הוק של החוקים כדי לרבע מעגל. זוהי המציאות, ואיתה יש להתמודד. האופציה לחזור אל הבוחר איננה גרועה יותר משינויי חקיקה פרמננטיים רק כדי לאפשר לנתניהו להישאר ראש ממשלה גם בזמן שמתנהל נגדו משפט פלילי.
