כמה הערות על המצב

דרושה הערכת מצב - לא מסע נקמה

אנו שומעים מסביבנו קריאות ל"השטחת עזה". אלו קריאות המונעות על-ידי רצון לנקמה - לא רצון להתמודד עם המצב החדש שנוצר במזה"ת בעקבות ההתקפה הרצחנית של החמאס בשבת 7.10. וכן - נוצר מצב חדש: לא רק ההרג שאירע, אלא קריסה של קונספציה ביטחונית שלאורה התנהלו חיינו. קריסת הקונספציה משמעותה האפשרית היא שעלינו לחשוב מחדש על מדיניות הביטחון של ישראל, ושאין כנראה דרך להמשיך את חיינו ולהכיל את המצב של אויב חמוש הנמצא מעבר לדלת ביתנו כשאנו מסתמכים על הערכתנו את כוונותיו ועל קיומו המובטח של מודיעין התרעתי. זה נכון לגבי החמאס, וזה נכון גם לגבי החיזבאללה. לכן נדרשת הערכה מחדש של המצב ונדרשת עדכון של המדיניות הביטחונית של ישראל. מיותר להניע מהלך צבאי משמעותי שאין מאחוריו שום תפיסת עולם ביטחונית והוא מונע רק על-ידי תחושות נקם ורצון עיוור להיפרע מאזרחים עזתיים ללא הבחנה בין מחבלים לבין אזרחים חפים-מפשע. אין שום הצדקה לענישה קולקטיבית – זהו פשע מלחמה, ואפילו מכוון.

אנחנו אולי כבר בעיצומה של מלחמה אזורית

ייתכן שההתקפה על עוטף עזה ב-7.10 איננה אירוע נפרד, מקומי. אולי אין מדובר בעימות בילטראלי, של החמאס מול צה"ל, אלא זהו מהלך ראשון במלחמה אזורית שבה ישראל תתמודד במספר זירות במקביל. זה מתיישב עם אחד ההסברים המוצעים לעיתוי ההתקפה, שמדובר בניסיון לסכל את היוזמה הסעודית-אמריקנית ליצור ברית מדינית-צבאית מול איראן. ייתכן לכן שאנו על סיפה של מערכה בינלאומית, וההתקפה של החמאס על יישובי עוטף עזה היא רק מערכה ראשונה במלחמה מול איראן. כניסה קרקעית של צה"ל לעזה צריכה להיעשות לכן תוך לקיחה בחשבון שבמקביל תיפתח לישראל חזית שנייה, קשה יותר, מצפון. לכן אנחנו לא נמצאים בעולם הדו-ממדי של פעולות טרור ופעולות תגמול ולא צריכים לחשוב במונחים של תגובה לאירוע מבודד. כך, ייתכן שהתייצבותה של ארה"ב לצד ישראל איננה מבטאת רק אמפתיה של נשיא מזדקן לגורלו הטראגי של העם היהודי אלא חשש מהתלקחות עימות בינלאומי שיפגע לא רק בישראל אלא גם באינטרסים של ארה"ב במזה"ת. בעולם שמתגבש בהדרגה למלחמה קרה בין שני גושים חדשים, שבו רוסיה ואיראן משתפות פעולה צבאית, שבו סין דוהרת לקראת עימות צבאי עם ארה"ב סביב השליטה בים סין הדרומי ושבו יש להערכת ארה"ב אפשרות לגבש קואליציה אנטי-איראנית המתבססת על ברית צבאית עם סעודיה שתשנה את המציאות במזה"ת – סביר שארה"ב לא תעמוד מהצד ולא תאפשר לישראל לנקוט במהלכים עצמאיים ואנוכיים, בעיקר כאלו שמסכנים את עתידה של הקואליציה המתוכננת.

לכן ייתכן שאנחנו לא במלחמה פרטית שלנו אלא כלי על לוח שחמט שבו מתנהל משחק גדול יותר. המלחמה הזו עלולה להסתבך ולהיות גדולה עלינו, כפי שכבר נרמז מההסתמכות הישראלית הכמעט-מיידית על רכבת אווירית אמריקנית של נשק ותחמושת. אפשר לכן להפסיק את הקריאות הילדותיות לנקמה. אנחנו רוצים לסייע במציאת התוואי להגיע למזרח תיכון חדש ויציב – לא להיות הילד המופרע של המערכת. וייתכן גם שיש דרך לנצל את האירועים שכבר קרו להשגת עתיד טוב יותר לכל תושבי האזור. השאלה הביטחונית איננה מציאת פתרון מקומי לביטחונו של חבל "עוטף עזה" אלא חיזוק ביטחונה של מדינת ישראל. ואולי גם חתירה למזרח תיכון חדש, שבו קיימת ברית אסטרטגית מקיפה.

מבט על היעד הסופי

מה צריך להיות היעד הסופי של המהלכים הצבאיים? לא "מיטוט החמאס", ובוודאי שלא הרג בקרב אוכלוסייה אזרחית שאיננה מעורבת. סליחה על היומרה, אבל נראה לי שהיעד צריך להיות לאפשר את הקמתה של קואליציה אנטי-איראנית במזרח התיכון, קואליציה שבה ישתתפו סעודיה וישראל, שאליה יצטרפו מדינות ערביות אחרות באזור, ושתזכה לתמיכה כלכלית והגנה צבאית של ארה"ב ומדינות נאט"ו.

שלושה דברים צריכים לקרות כדי לקדם את הסיכוי להתפתחות זו (מעבר כמובן להכרעת החמאס): 1) סילוק האיום הצבאי של חיזבאללה מלבנון על-ידי התקפה צבאית ישראלית; 2) מזעור הסבל לאוכלוסייה האזרחית בעזה ובלבנון במהלך הפעולות הצבאיות למיגור ארגוני הטרור, שכן תמונות של הסבל האזרחי יביאו להבאשת ריחה של ישראל במערב וליצירת התנגדות עממית נגד ברית עם ישראל במדינות הערביות המועמדות לבניית ברית זו; 3) התחייבותה של ישראל לנסיגה מהשטחים המוחזקים במסגרת הסכם עם הפלסטינים כדי לאפשר הקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית. אם אמנם זהו היעד – המהלכים הנגזרים ממנו שונים מאלה המסתמנים כיום בתקשורת.

מכשולים

מה שיפריע לישראל לנצל את המשבר הנוכחי כדי לקדם ברית אסטרטגית חדשה במזה"ת איננו מגבלה צבאית על כוחו של צה"ל: צה"ל יכול כנראה לעמוד במשימה הצבאית, והנוכחות האמריקנית באזור באה להגן עלינו מהתערבות מסכלת של איראן או של גורם עוין אחר. המגבלה האמיתית היא ישראלית-פנימית: קיומו של ציבור משמעותי באוכלוסייה הישראלית שחרת על דיגלו את שלמות הארץ ונלחם להמשך האחיזה בשטחי יהודה ושומרון משיקולים דתיים.

ברית אסטרטגית חדשה במזה"ת תחייב את ישראל לסגת משטחי יו"ש כדי לאפשר לישות פלסטינית לתפוס אחריות על מלוא השטח (למעט תיקוני גבול שיוסכם עליהם). זה יחייב את ישראל להחליט, ואולי גם להיכנס לקרע בין המחנות ולעימות פנימי קשה. אבל זה מחויב-המציאות: הסיפוח דה-פקטו והאפרטהייד המתקיימים ביו"ש אינם יכולים להימשך עוד, והנמקות דתיות אינן בסיס למזרח תיכון חדש שבו אמורים לשרור בריתות צבאיות ושיתוף פעולה כלכלי.

וישנו עניין נוסף: על נתניהו לפנות את מקומו לאלתר. לא מדובר בהליכה לבחירות כלליות ולא מדובר בחריצת דין היסטורי: לאלו יש עוד זמן. הבעיה של נתניהו איננה שהוא שרוי בניגוד עניינים: הוא עסוק כולו בריהביליטציה של שמו, בעוד שמדינת ישראל נאבקת על עתידה. אין לסמוך עליו שהוא ישקול שיקולים נכונים במערכה הנוכחית ולא שיקבל החלטות נכונות. זה עולה מכל מעשיו וממעשי תומכיו בשבוע האחרון: הוא נלחם על מיצובו בתקשורת כמצביא וכמדינאי, ומבחינתו המערכה הצבאית היא בעיקר פוטו-אופ. בקרוב נראה אותו מסייר במפקדות צה"ל כשהוא לבוש שכפ"ץ וכולו אומר מצביאות. הכל מבחינתו משחק תיאטרון שבו הוא ינסה לשחק תפקיד של מנהיג צבאי-מדיני ("ליגה אחרת"). יכולנו לתומנו לחשוב שהמהלומה הצבאית והאנושית שישראל ספגה בשבת שעברה תגרום לו לשנות את התנהגותו ואת תפיסתו את תפקידו כמנהיג האומה, אבל אז ראינו את ההשתהות בהקמת ממשלת האחדות, את הריאיון המוקלט שלו ביום השלישי למלחמה שבו הוא איננו לוקח אחריות ואיננו מבטא שום אמפתיה לבני עמו הסובלים אלא רק רושף הבטחות לנקמה, את אירוע "מסיבת העיתונאים המיוחדת" של ערב שבת שבו הוא הפקיע זמן מסך ללא שום מסר פרט להדגשת נוכחותו בראש הפירמידה, ואת המפגש המצולם שלו עם נציגי משפחות החטופים שבו הוא דאג לדלל את הנציגות על-ידי הזמנת אורחים מטעמו שיתמכו בהמשך מנהיגותו. האיש איננו מנהיג אמיתי – הוא שחקן תיאטרון עם אג'נדה נפרדת מזו של העם בישראל. המשך כהונתו מסכן את ישראל, ויש לדרוש מהליכוד את החלפתו לאלתר. 

מלחמת 2023 - מחשבות על המצב

 

בשידור לעמו ביום 8 בדצמבר 1941 אמר הנשיא פרנקלין רוזוולט:

 "Yesterday, December 7, 1941—a date which will live in infamy—the United States of America was suddenly and deliberately attacked by the naval and air forces of the Empire of Japan.”

ארה"ב יצאה למלחמה כנגד יפן.

ההתקפה הרצחנית של החמאס על יישובי עוטף עזה בשבת 7.10.2023 היא אירוע כזה: ישראל נחשפה בחולשתה הצבאית בהתקפת פתע של החמאס. זהו מחדל צבאי צורב, שעוד ייחקר. כתוצאה ממנו, כוח מחבלים שכלל כנראה 2-3 אלפי לוחמים שלט במשך מספר ימים על כעשרה ישובים באזור עוטף עזה וביצע פוגרום באוכלוסייה האזרחית בלא שצה"ל מצליח למנוע את המהלך. 

סיפורי הזוועות של הימים האחרונים ביישובי עוטף עזה הם - לוותיקים שבינינו - חזרה על הטראומה של מלחמת יום הכיפורים: התחושה של האזרחים שהם הופקרו על-ידי השלטון. ההודעות הנואשות של הלכודים שנותרו ללא מענה - זהו סיפור חוזר של המעוזים שעל תעלת סואץ, אבל הפעם עם רשתות סלולריות שמאפשרות לראות ולשמוע ולהתפלץ. אז הסיפורים נודעו רק בדיעבד. 

הפתעה? בוודאי. ולא רק טקטית אלא גם אסטרטגית: צה"ל העריך שפני החמאס אינם לעימות כולל עם צה"ל ולכן מדובר בסוג של סטטוס-קוו שיופר אחת לתקופה אבל הוא ניתן להכלה ולניהול זהיר. השבר הוא לכן כפול: גם טעות מודיעינית בהערכת הכוונות והיכולות והתוכניות של החמאס, וגם כישלון צבאי נורא בהגנה על יישובי עוטף עזה מרגע שפרצה המלחמה, כישלון שנתן לאירוע ממדים של אסון לאומי. 

יש סדר הגיוני במהלכים הצבאיים של ישראל. בשלב הראשון, שכנראה הגיע כבר לסיומו, המאמץ של צה"ל היה להשתלט על השטחים שממזרח לגבול. במקביל, מתנהלת מערכה אווירית מקדימה ברצועת עזה. השלב הבא נראה - לפחות לפי ההצהרות הרשמיות - מהלך שמטרתו לחלט את היכולת הצבאית של החמאס. מהלך כזה איננו דומה להיקף המהלכים שקרו בסבבים קודמים שבין צה"ל לחמאס - הוא ידרוש מערכה קרקעית קשה שצפויה להימשך זמן ארוך ולעלות בקורבנות רבים בנפש. לכן אנו רק בשלב הראשון של המלחמה. מעבר להישגים הצבאיים, ישראל אמורה לנהל מאמץ נפרד שיביא לשחרור החטופים הישראליים הנמצאים ברצועת עזה. 

 התיאור הצבאי לעיל הוא סטרילי, שכן הוא מניח שישראל תוכל לבודד את האירוע הצבאי לזירה יחידה - רצועת עזה - ולמנוע הפיכת המלחמה לאזורית. אלא שהדברים עלולים להתפתח אחרת: התקפה קרקעית מתמשכת ברצועת עזה עלולה להביא להתלקחות רב-זירתית, להסתבכות ישראלית ביהודה ושומרון, במזרח ירושלים, מול ערביי ישראל, מול החיזבאללה, מול סוריה ומול אירן. כך, מי שבא "לגמור חשבון עם החמאס" וכולו חדור רגשות נקמה עזים, עלול לגרור את ישראל לעימות רב-זירתי. בעימות כזה נפגוש את חיזבאללה. זהו יריב בסדר גודל אחר מהחמאס מבחינת היקף כוח האדם והחימוש. ישראל תיפגע קשות בעימות כזה (בעיקר עורף ותשתיות). זהו חורבן עצום ומיותר. אסור לתת לזה לקרות אלא אם כן ישראל תחליט במודע על עימות כזה מתוך מטרה לשנות את מפת האיומים באזור.

ממשלת החורבן של נתניהו התנהלה מתחילת השנה ללא קבינט ביטחוני, כי מבנה הקבינט הביטחוני הקיים בא לענות על צרכיו הפוליטיים של הנאשם ולא על צרכי הביטחון. משום כך הוא כולל חברים חסרי-יכולת לנהל את ענייניה הביטחוניים של ישראל ולכן הוא איננו מתפקד. כך, ישראל הגיעה למלחמה הנוכחית ללא קבינט ביטחוני אמיתי. התוצאה עלולה להיות חוסר תפקוד של הדרג הפוליטי, וניסיון של נתניהו לנהל את המלחמה בהרכבים אד-הוק שאינם מתאימים להתמודדות עם ההכרעות הביטחוניות הנדרשות ואולי אף עומדים בניגוד לחוק ולהיגיון הצבאי. הצטרפות חלק מראשי האופוזיציה לממשלת אחדות לאומית יכולה לשפר את המצב, אם אמנם שיתוף הפעולה בין נתניהו לבין חברי האופוזיציה יהיה כן ומקצועי. אבל הניסיון של ממשלת הקורונה מעלה ספק לגבי יכולתו של נתניהו לשתף פעולה עם האופוזיציה. ייתכן שהמהלך להקמת ממשלת חירום הוא צעד ציני ונועד לאפשר לנתניהו להשיל מעליו את הכישלון הצבאי הנורא שכבר היה ולמצב את עצמו כמצביא-על במהלך צבאי נרחב. אני סבור שאסור היה לגנץ להצטרף לממשלה הנוכחית שכן הוא מספק בכך שכפ"צ שאסור היה לספק לממשלת נתניהו, והוא ממרק את חטאיה בשם 'טובת המדינה'. סביר בעיני שנראה אותו שוב מושפל על-ידי נתניהו, כמו אז כשחבר אליו בממשלת הקורונה, ולבסוף גם מואשם במחדליה הצבאיים של הממשלה הזו. את מה שיש לגנץ ולאייזנקוט לתרום לניהול המלחמה אפשר היה להפיק אם הרמטכ"ל הרצי הלוי היה ממנה אותם ליועצים למטכ"ל או לפיקוד הצפון - לא צריך אותם כתפאורה וכמגן אנושי לנתניהו.

איננו זקוקים לוועדת חקירה שתשב על המדוכה שנה כדי לקבוע את האחראים למחדל הצבאי. האחריות היא של נושאי התפקידים כולם, מראש הממשלה ושר הביטחון ועד הרמטכ"ל, אלוף פיקוד הדרום, ראש אמ"ן וראש השב"כ. זוהי אחריות מיניסטריאלית טהורה - אין צורך לרדת לחקר האירועים ולחילופי הדברים ואסור לנו לאפשר להם להסתתר תחת אליבי והקלטות סודיות של הערכות המצב. עם זאת, אין להקדים את המאוחר: הדרג הצבאי המכהן הוא מיומן והוא צריך לנהל את המלחמה הזו עד לסופה; המסקנות תידחינה לסיום המלחמה.

אם הקבינט החדש לא יתפקד כראוי, צה"ל יישאר עם המטלה לנהל את המלחמה בהעדר דרג מדיני מתפקד. התוצאה עלולה להיות שהדרג הביטחוני יתפקד עצמאית ולא יכיר בעליונותו של הדרג הפוליטי, ואולי בצדק. זה חסר תקדים, אבל סביר שיקרה: הדרג הביטחוני המגובה בעבודת-מטה יסודית לא צריך לקבל התערבות חובבנית של שרים חסרי-ניסיון וחסרי-הבנה בנושאי ההחלטה.

לעניות דעתי, המלחמה הזו פרצה על רקע התחושה הפלסטינית שלא סופרים אותם, שמישהו חולם פה שהוא יעשה שלום אזורי שאיננו כולל אותם, שמישהו חותר לסיפוח יהודה ושומרון. נדמה לי שהמודיעין אכן התריע על הסכנות מספר פעמים, אבל הרי אנחנו נמצאים במסע להפיכה משטרית, בלי ממשלה מתפקדת מאז תחילת השנה. העיתוי של ההתקפה, מן הסתם, קשור להערכה על היחלשות צה"ל על רקע הקרע הפנימי נוכח המהפך החוקתי ולחשש המתגבר מרוחות השלום האזורי החדש שמתכננת ארה"ב, שיכלול הסכם ישראלי-סעודי ללא הבטחת עצמאות פלסטינית - חלום שעיקרו אינטרסים פוליטיים פרטיים של השליטים המעורבים.

מי שחשב שאפשר לקיים מצב שבו נאשם בפלילים יכהן כראש ממשלה - צריך לחשוב שוב. ההשתוללות בשטחים, נטישת הצבא את מרחב עוטף עזה כדי לאבטח פוגרומים ביו"ש, פיטורי שר הביטחון והסירוב לאפשר לרמטכ"ל ולראש אמ"ן להציג לחברי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת את ההשלכות הצבאיות האפשריות של היוזמה המשפטית ושל התרחבות הקרע בעם - כל אלו הם תוצאה בלעדית של מצבו האישי של נתניהו ובחירתו לעשות הכול כדי למלט את עצמו ממשפט. מי שאמרה את המשפט "אף מבצר לא נפל" תישא אות קין: אנחנו במלחמה שיכולנו לחסוך לעצמנו, אבל היא בחרה בדרך הקלה ונמנעה מהחלטה ראויה. וכך, מתנהלת לה המלחמה הראשונה בתולדות ישראל ללא נוכחות ממשלה. שני ראיונות היו לנתניהו בתקשורת הישראלית עד כה, ובהם הוא איננו נוטל אחריות לאירועים, אינו מכיל את תחושת המצוקה של עמו, וכולו רק מסרים של שנאה לחמאס ואיומים מופרכים. כי זה הדבר היחיד שלמדנו שהוא מסוגל לו: לקלל, לנאץ, לשסות. וברור שאין סיבה להאמין לו, להבטחותיו, או לחשוב שיש לו קבינט או אפילו יכולת לקבל החלטות צבאיות אמיצות. כולו דיבורים, כולו פוליטיקה, ודי מהר נהיה עדים שוב להטפת רעל לכל עבר ולניסיון למצוא בין שותפיו שעירים לעזאזל לכל כישלון. מחרה-אחריו שר הביטחון שלו, שסבור כנראה שמבטים מזרי-אימה ואיומים בוטים מפחידים מישהו בצד הערבי (או שהוא בכלל במסע פוליטי בקרב ה"בייס" שלו). ליבוי אווירת הנקמה בחמאס היא פופוליזם זול ואידיוטיות ביטחונית. שניים ורבע מיליון פלסטינים אינם יעד לנקמה אלא לחיפוש אחר פתרון שיאפשר לנו לחיות לצידם ללא איום ביטחוני בלתי פוסק. אין שום הצדקה לענישה קבוצתית של חפים מפשע. שום ניתוק מים ומזון וחשמל. 

האיום האמיתי על ישראל הוא מלחמה אזורית. לא נגיע לשם במקרה: לשם אנחנו מובלים כבר שנים על-ידי ממשלות ימין שהחליטו שהארץ לא תחולק לעולם ושצה"ל הוא הצבא החזק בעולם והוא יכול להבטיח זאת. זה עלול להביא לחורבן מקיף בישראל, והכל בשם זכותנו האלוהית על כל חלקי ארץ ישראל. אבל ייתכן שעדיין יש לנו הזדמנות, והיא התגברה בגלל התקפת החמאס: הסכם אזורי (הכולל את הפלסטינים) שמבוסס על חזית משותפת של מספר מדינות האזור מול האירנים ושנתמך על-ידי האמריקנים והאירופים. לכן אנחנו נמצאים בצומת. נקמה איומה בעזה, כזו שתרצה את כל השונאים שבקרבנו, תביא אותנו אולי למלחמה אזורית. אבל השמדת היכולת הצבאית של חמאס, ובמהלך מהיר ככל האפשר, אולי יסתיים ללא התלקחות אזורית. התמיכה האמריקנית המושמעת, ומשלוח קבוצת נושאת המטוסים 'ג'רלד פורד' האמריקנית לאזור, מביעים אולי מחויבות נדירה של האמריקנים לאפשר לצה"ל להשיג מטרות מרחיקות-לכת מול החמאס תוך שהאמריקנים מחפים עלינו מול החיזבאללה ובעיקר מול אירן. המחיר צריך כנראה להיות הצטרפות ישראלית ליוזמת השלום האמריקנית-סעודית, לרבות הסכמה לחידוש המשא ומתן עם הפלסטינים שבסופו היפרדות והקמת מדינה פלסטינית עצמאית. מבחינה זו, יש מוצא חיובי מהאסון שקרה לנו.