כמה הערות על המצב

דרושה הערכת מצב - לא מסע נקמה

אנו שומעים מסביבנו קריאות ל"השטחת עזה". אלו קריאות המונעות על-ידי רצון לנקמה - לא רצון להתמודד עם המצב החדש שנוצר במזה"ת בעקבות ההתקפה הרצחנית של החמאס בשבת 7.10. וכן - נוצר מצב חדש: לא רק ההרג שאירע, אלא קריסה של קונספציה ביטחונית שלאורה התנהלו חיינו. קריסת הקונספציה משמעותה האפשרית היא שעלינו לחשוב מחדש על מדיניות הביטחון של ישראל, ושאין כנראה דרך להמשיך את חיינו ולהכיל את המצב של אויב חמוש הנמצא מעבר לדלת ביתנו כשאנו מסתמכים על הערכתנו את כוונותיו ועל קיומו המובטח של מודיעין התרעתי. זה נכון לגבי החמאס, וזה נכון גם לגבי החיזבאללה. לכן נדרשת הערכה מחדש של המצב ונדרשת עדכון של המדיניות הביטחונית של ישראל. מיותר להניע מהלך צבאי משמעותי שאין מאחוריו שום תפיסת עולם ביטחונית והוא מונע רק על-ידי תחושות נקם ורצון עיוור להיפרע מאזרחים עזתיים ללא הבחנה בין מחבלים לבין אזרחים חפים-מפשע. אין שום הצדקה לענישה קולקטיבית – זהו פשע מלחמה, ואפילו מכוון.

אנחנו אולי כבר בעיצומה של מלחמה אזורית

ייתכן שההתקפה על עוטף עזה ב-7.10 איננה אירוע נפרד, מקומי. אולי אין מדובר בעימות בילטראלי, של החמאס מול צה"ל, אלא זהו מהלך ראשון במלחמה אזורית שבה ישראל תתמודד במספר זירות במקביל. זה מתיישב עם אחד ההסברים המוצעים לעיתוי ההתקפה, שמדובר בניסיון לסכל את היוזמה הסעודית-אמריקנית ליצור ברית מדינית-צבאית מול איראן. ייתכן לכן שאנו על סיפה של מערכה בינלאומית, וההתקפה של החמאס על יישובי עוטף עזה היא רק מערכה ראשונה במלחמה מול איראן. כניסה קרקעית של צה"ל לעזה צריכה להיעשות לכן תוך לקיחה בחשבון שבמקביל תיפתח לישראל חזית שנייה, קשה יותר, מצפון. לכן אנחנו לא נמצאים בעולם הדו-ממדי של פעולות טרור ופעולות תגמול ולא צריכים לחשוב במונחים של תגובה לאירוע מבודד. כך, ייתכן שהתייצבותה של ארה"ב לצד ישראל איננה מבטאת רק אמפתיה של נשיא מזדקן לגורלו הטראגי של העם היהודי אלא חשש מהתלקחות עימות בינלאומי שיפגע לא רק בישראל אלא גם באינטרסים של ארה"ב במזה"ת. בעולם שמתגבש בהדרגה למלחמה קרה בין שני גושים חדשים, שבו רוסיה ואיראן משתפות פעולה צבאית, שבו סין דוהרת לקראת עימות צבאי עם ארה"ב סביב השליטה בים סין הדרומי ושבו יש להערכת ארה"ב אפשרות לגבש קואליציה אנטי-איראנית המתבססת על ברית צבאית עם סעודיה שתשנה את המציאות במזה"ת – סביר שארה"ב לא תעמוד מהצד ולא תאפשר לישראל לנקוט במהלכים עצמאיים ואנוכיים, בעיקר כאלו שמסכנים את עתידה של הקואליציה המתוכננת.

לכן ייתכן שאנחנו לא במלחמה פרטית שלנו אלא כלי על לוח שחמט שבו מתנהל משחק גדול יותר. המלחמה הזו עלולה להסתבך ולהיות גדולה עלינו, כפי שכבר נרמז מההסתמכות הישראלית הכמעט-מיידית על רכבת אווירית אמריקנית של נשק ותחמושת. אפשר לכן להפסיק את הקריאות הילדותיות לנקמה. אנחנו רוצים לסייע במציאת התוואי להגיע למזרח תיכון חדש ויציב – לא להיות הילד המופרע של המערכת. וייתכן גם שיש דרך לנצל את האירועים שכבר קרו להשגת עתיד טוב יותר לכל תושבי האזור. השאלה הביטחונית איננה מציאת פתרון מקומי לביטחונו של חבל "עוטף עזה" אלא חיזוק ביטחונה של מדינת ישראל. ואולי גם חתירה למזרח תיכון חדש, שבו קיימת ברית אסטרטגית מקיפה.

מבט על היעד הסופי

מה צריך להיות היעד הסופי של המהלכים הצבאיים? לא "מיטוט החמאס", ובוודאי שלא הרג בקרב אוכלוסייה אזרחית שאיננה מעורבת. סליחה על היומרה, אבל נראה לי שהיעד צריך להיות לאפשר את הקמתה של קואליציה אנטי-איראנית במזרח התיכון, קואליציה שבה ישתתפו סעודיה וישראל, שאליה יצטרפו מדינות ערביות אחרות באזור, ושתזכה לתמיכה כלכלית והגנה צבאית של ארה"ב ומדינות נאט"ו.

שלושה דברים צריכים לקרות כדי לקדם את הסיכוי להתפתחות זו (מעבר כמובן להכרעת החמאס): 1) סילוק האיום הצבאי של חיזבאללה מלבנון על-ידי התקפה צבאית ישראלית; 2) מזעור הסבל לאוכלוסייה האזרחית בעזה ובלבנון במהלך הפעולות הצבאיות למיגור ארגוני הטרור, שכן תמונות של הסבל האזרחי יביאו להבאשת ריחה של ישראל במערב וליצירת התנגדות עממית נגד ברית עם ישראל במדינות הערביות המועמדות לבניית ברית זו; 3) התחייבותה של ישראל לנסיגה מהשטחים המוחזקים במסגרת הסכם עם הפלסטינים כדי לאפשר הקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית. אם אמנם זהו היעד – המהלכים הנגזרים ממנו שונים מאלה המסתמנים כיום בתקשורת.

מכשולים

מה שיפריע לישראל לנצל את המשבר הנוכחי כדי לקדם ברית אסטרטגית חדשה במזה"ת איננו מגבלה צבאית על כוחו של צה"ל: צה"ל יכול כנראה לעמוד במשימה הצבאית, והנוכחות האמריקנית באזור באה להגן עלינו מהתערבות מסכלת של איראן או של גורם עוין אחר. המגבלה האמיתית היא ישראלית-פנימית: קיומו של ציבור משמעותי באוכלוסייה הישראלית שחרת על דיגלו את שלמות הארץ ונלחם להמשך האחיזה בשטחי יהודה ושומרון משיקולים דתיים.

ברית אסטרטגית חדשה במזה"ת תחייב את ישראל לסגת משטחי יו"ש כדי לאפשר לישות פלסטינית לתפוס אחריות על מלוא השטח (למעט תיקוני גבול שיוסכם עליהם). זה יחייב את ישראל להחליט, ואולי גם להיכנס לקרע בין המחנות ולעימות פנימי קשה. אבל זה מחויב-המציאות: הסיפוח דה-פקטו והאפרטהייד המתקיימים ביו"ש אינם יכולים להימשך עוד, והנמקות דתיות אינן בסיס למזרח תיכון חדש שבו אמורים לשרור בריתות צבאיות ושיתוף פעולה כלכלי.

וישנו עניין נוסף: על נתניהו לפנות את מקומו לאלתר. לא מדובר בהליכה לבחירות כלליות ולא מדובר בחריצת דין היסטורי: לאלו יש עוד זמן. הבעיה של נתניהו איננה שהוא שרוי בניגוד עניינים: הוא עסוק כולו בריהביליטציה של שמו, בעוד שמדינת ישראל נאבקת על עתידה. אין לסמוך עליו שהוא ישקול שיקולים נכונים במערכה הנוכחית ולא שיקבל החלטות נכונות. זה עולה מכל מעשיו וממעשי תומכיו בשבוע האחרון: הוא נלחם על מיצובו בתקשורת כמצביא וכמדינאי, ומבחינתו המערכה הצבאית היא בעיקר פוטו-אופ. בקרוב נראה אותו מסייר במפקדות צה"ל כשהוא לבוש שכפ"ץ וכולו אומר מצביאות. הכל מבחינתו משחק תיאטרון שבו הוא ינסה לשחק תפקיד של מנהיג צבאי-מדיני ("ליגה אחרת"). יכולנו לתומנו לחשוב שהמהלומה הצבאית והאנושית שישראל ספגה בשבת שעברה תגרום לו לשנות את התנהגותו ואת תפיסתו את תפקידו כמנהיג האומה, אבל אז ראינו את ההשתהות בהקמת ממשלת האחדות, את הריאיון המוקלט שלו ביום השלישי למלחמה שבו הוא איננו לוקח אחריות ואיננו מבטא שום אמפתיה לבני עמו הסובלים אלא רק רושף הבטחות לנקמה, את אירוע "מסיבת העיתונאים המיוחדת" של ערב שבת שבו הוא הפקיע זמן מסך ללא שום מסר פרט להדגשת נוכחותו בראש הפירמידה, ואת המפגש המצולם שלו עם נציגי משפחות החטופים שבו הוא דאג לדלל את הנציגות על-ידי הזמנת אורחים מטעמו שיתמכו בהמשך מנהיגותו. האיש איננו מנהיג אמיתי – הוא שחקן תיאטרון עם אג'נדה נפרדת מזו של העם בישראל. המשך כהונתו מסכן את ישראל, ויש לדרוש מהליכוד את החלפתו לאלתר.