אנו מרבים באחרונה לשמוע מתומכי ראש הממשלה נתניהו טיעון לפיו החשדות והאישומים נגדו הם פרי קונספירציה וניסיון להפיכה שלטונית. וכאן בא טיעון המחץ של תומכיו: גם אם יש בסיס לאישומים הללו - מדובר במנהיג שהוא משכמו ומעלה, שאין שני לו מאז בן גוריון; לכן, לאור הישגיו המפוארים בעשר שנות שלטונו, טובת המדינה מחייבת לבטל את האישומים הללו כדי לאפשר לו להמשיך לכהן כראש ממשלה ולהוביל את המדינה נוכח האתגרים (הביטחוניים, הכלכליים) שבפניהם היא ניצבת. אני טוען שאין בטיעון הזה ממש, שכן נתניהו גרם בעשר שנות שלטונו האחרונות נזקים אסטרטגיים וכלכליים שצפויים עוד להכות בפני המדינה בשנים הקרובות.
נתחיל באשליית הכוח הישראלית, שאותה הוא מטפח בהתמדה בקרב תומכיו. למדינת ישראל - עקב שטחה המצומצם, אוכלוסייתה הקטנה יחסית ומבנה הכלכלה שלה - אין עומק אסטרטגי. עובדת-יסוד זאת עמדה לנגד עיניו של בן גוריון כאשר ניסח את מסמך תפיסת הביטחון של ישראל, שמסקנותיו באשר להתנהלות הצבאית/ביטחונית של ישראל תקפות עד היום. ישראל אינה יכולה לוותר על שטח בעימות צבאי, ויכולתה לספוג מספר גבוה של נפגעים מוגבלת ביותר. יתר-על-כן, העדר עומק תעשייתי אינו מאפשר לישראל עמידה בעימות צבאי אינטנסיבי מתמשך. העדר העומק האסטרטגי הקרקעי יוצר לישראל פגיעות גדולה בתחום התשתיות (מים, אנרגיה, תקשורת) עקב המלאי הגדול של טילים מדוייקים המכוונים, בין היתר, לתשתיות הללו. פגיעה בשני מתקני התפלת מים ושתי תחנות כוח מספיקה כדי לשתק למעשה את מערך אספקת המים והחשמל לאוכלוסייה. גם מכלול שדות התעופה ומתקנים ביטחוניים אחרים עלולים להיפגע, והדבר עלול לפגוע קשות ביכולת התגובה הישראלית למתקפה כזו. עובדת העדר העומק התעשייתי בלטה החל ממלחמת 1973, עבור למלחמת לבנון השנייה (2006) ועד למבצעים מול החמאס בעזה בשנים האחרונות. למעשה, העומק האסטרטגי היחיד של ישראל טמון ביחסיה הקרובים עם ארה"ב. לכן תלותה של ישראל בארה"ב היא טוטאלית, והניסיון להציג יכולת ישראלית לנהל מדיניות-חוץ עצמאית (ולעיתים אף לעומתית) מול ארה"ב גובל בגיחוך.
בנקודה זו גרם נתניהו נזק חמור בשני מרכיבים. ראשית, הוא בחר צד בעימות הפנימי בין הרפובליקנים לדמוקרטים בארה"ב תוך יצירת משבר מתמשך עם הדמוקרטים. היות שברור שהדמוקרטים יגיעו בשלב כלשהו לשלטון (השאלה אינה אם, אלא רק מתי) - הפגיעה ביחסים איתם צפויה לפגוע במרכיב אסטרטגי חיוני. שנית, מרכיב חשוב ביחסי ישראל-ארה"ב נשען על הברית המתמשכת של ישראל עם יהדות ארה"ב. נתניהו הפקיר את הקשר הזה בידי בעלי בריתו החרדים, שמובילים לקרע מתמשך עם מרבית הקהילה היהודית בארה"ב; זו כבר הכריזה בגלוי על צמצום תמיכתה בישראל. ההתהללות העצמית של נתניהו ותומכיו באשר ליחסים האישיים הקרובים עם נשיא ארה"ב שמחזקים לכאורה את תמיכת ארה"ב בישראל - עוד תתגלה כמקסם שווא לכשיגיעו הדמוקרטים לשלטון, כשהם זוכרים היטב את מיקומה של ישראל בעימות הפוליטי הפנימי שלהם.
ההתנהלות האסטרטגית השגויה של נתניהו בולטת גם במדיניות שהוא מנהל מול מדינות ערב. הניסיון המתמשך שלו לייצר קואליציות אזוריות שמושתתות על החשש מפני האויב המשותף - איראן - מניב אמנם שיתופי פעולה חשאיים, אך ברור שללא התקדמות כלשהי ביחסים עם הפלסטינים - היחסים הללו לא יבשילו לכדי שלום מלא (בעניין זה התבטא באחרונה עבדאללה מלך ירדן ואמר שמעולם היחסים עם ישראל, מאז חתימת הסכם השלום, לא היו גרועים יותר). בעשר שנות שלטונו נתן נתניהו לימין הקיצוני להוביל את מדיניותו מול הפלסטינים ולא עשה מאומה לקידום היחסים איתם.
עימות צבאי משולב (מדרום ומצפון) בעצימות גבוהה, לכשיפרוץ, עלול להעמיד את ישראל במצב ביטחוני בעייתי, עם שיתוק כללי של המשק בעורף וקושי לפעול בשתי החזיתות בו זמנית. במצב זה תגענה הזעקות לעזרה מדינית וצבאית של ארה"ב מהר משנדמה למרבית הפוליטיקאים ולאוכלוסייה הישראלית, שהולכים שבי אחרי אשליית הכוח הישראלית. אשלייה זו התחזקה בעקבות ניהול המערכה בסוריה מול כוחות מיליציה איראנית, מערכה שעד כה לא גבתה נזקים ונפגעים בישראל. האיום האסטרטגי הכולל על ישראל, שהוחרף משמעותית בעשר שנות שלטונו של נתניהו, מעיד על הניהול האסטרטגי הכושל שלו. יורשיו של נתניהו יידרשו לחשב מחדש את מסלול ההתנהגות האסטרטגי של ישראל כדי לשכך במידת האפשר את עוצמת האיום.
בתחום הכלכלי מתגאה נתניהו בשגשוג המתמשך של המשק הישראלי, שמתבטא בשילוב של שיעור אבטלה נמוך במיוחד, יציבות מחירים וצמיחה מתמשכת. אולם מתחת לחזית ההישגים הללו בולטות שתי תופעות המעיבות עליהם. ראשית, חל גידול מתמשך במדדי אי-השוויון בהתחלקות ההכנסות במשק. לגידול המתמשך של אי-השוויון יש משמעות חברתית חמורה, שכן הולך ונוצר פוטנציאל נפיץ הנובע מפערי הכנסה בין מגזרי האוכלוסייה. שנית, יוקר המחיה בישראל גבוה יחסית לכלכלות מפותחות אחרות. יוקר המחייה החריג בישראל הוא תוצאה של חוסר תחרות (מונופוליזציה) במקטע מסוים של שרשראות הייצור והאספקה. לדוגמא, בענף הירקות והפירות תמורה של שקל אחד לחקלאי מתורגמת למחיר של 6 שקלים לצרכן, כאשר 3 שקלים מסכום זה נגבים על ידי המונופול שקונה את התוצרת מהחקלאי ומוכר אותה לסיטונאי. בעשר שנות שלטונו של נתניהו התחזקו המונופולים השונים, ואי-היעילות שהם גורמים מתבטאת בנזק כלכלי מתמשך למשק הישראלי.
מכלול התופעות והתהליכים שתוארו לעיל מצביע על כך שאין מדובר במנהיג משכמו ומעלה, אלא בראש ממשלה שבתחומים קריטיים גרם נזק אסטרטגי משמעותי ובתחומים אחרים לא הוביל מהלך משמעותי לשיפור ופתרון. הטיעון לגבי הנחיצות בוויתור על כתבי האישום לאור איכות הנהגתו הוא, אפוא, מופרך מיסודו.
* ד"ר יאיר דוכין הוא חוקר נדל"ן ומרצה באוניברסיטה העברית ובמכללת הדסה, ירושלים
