כמה
דברים על המצב בסוף הקיץ:
- קרה לנו נס: בזכות הניצחון של ה-64 קיבלנו הזדמנות להציץ לעתיד החברה בישראל. ואז הבנו: אנו מתקדמים בדרך שמובילה בהכרח לסופה של המדינה הציונית. זה לא יקרה בגלל אויב חיצוני או בגלל תהליכים גלובליים - זוהי התבקעות של החברה הישראלית מבפנים, היפרדות של מדינה אחת למספר שבטים, משיקולים שבטיים. אנחנו צריכים לעשות הכול כדי למנוע את הגורל הזה, ממש באותה נחישות שבה נלחמנו באויבים החיצוניים שקמו עלינו לכלותנו. אמנם תמיד היינו ערים למתחים ולמאבקים הפנימיים שהתקיימו בתוכנו, אבל עד עכשיו חשבנו שזה יסתדר איכשהו מעצמו עם הזמן, בלי שנצא לקרב. נראה עכשיו שזה לא יקרה מעצמו, ועל כולנו להתגייס למלחמת חורמה בגורמים ובתהליכים שנחשפים עכשיו
- החברה החרדית היא פצצת-זמן מתקתקת (ראו מצגת בהירה של פרופ' דן בן-דוד שעלתה לרשתות). אם המגמות הדמוגרפיות הקיימות תימשכנה - אין קיום לישראל הנוכחית אפילו לעוד דור אחד. לכן אין מנוס - עלינו להעמיד את החברה החרדית בפני החלטה: לשמור על אורח החיים הבדלני שלה אבל בכך להתנתק מההטבות הכלכליות שבהן זכתה בעשורים האחרונים ולוותר על הזכויות האזרחיות-דמוקרטיות של חבריה לבחור ולהיבחר לכנסת, או לחילופין להשתלב באופן מלא בחברה הישראלית, כשהשתלבות זו משמעותה עמידה בדרישות הממלכתיות לגבי חינוך, שירות ביטחוני והשתתפות במאמץ המשקי
- עלינו לעמוד על הפרדה מוחלטת של המדינה מהדת. הפרדה זו משמעותה ביטול הרבנות הראשית והענף הצבאי שלה, חילון המדינה (למעט סמלים וזיקה תרבותית), הנהגת תחבורה ציבורית בכל ימות השבוע, וביטול העצמאות של זרמים דתיים במערכת החינוך (כלומר: הנהגת דרישות זהות מבחינת תוכן הלימוד ומבחינת תנאי הלימוד ואיכות ההוראה בכל בתי הספר). הסדרים מקומיים (תקנות וחוקי עזר) יכולים להתקיים במסגרת הרשויות המקומיות, ובלבד שאין בהם משום כפייה דתית או פגיעה בזכויות האזרח
- השלמת חוקה לישראל באמצעות אספה מכוננת שתקבע את חוק יסוד החקיקה ותסיים את הקרקס של חקיקה אד-הוק של חוקי יסוד בידי קואליציות מתחלפות. במסגרת החוקה תיקבע הפרדת רשויות מלאה: חברי הרשות המבצעת (שרים וסגני שרים) לא יהיו במקביל חברים ברשות המחוקקת, ושופטים לא ימונו בידי פוליטיקאים
- עלינו להיפרד מהשטחים המוחזקים כדי לחתור לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כל רכיבי הפתרון כבר קיימים בטיוטות שונות שנדונו בין הצדדים בעבר, ורובם כבר מוסכמים על שני הצדדים. סיום הסכסוך ההיסטורי עם הפלסטינים צריך להיות חלק מהסכם אזורי בין ישראל לבין שכנותיה שישקף את המציאות הנוכחית במזרח התיכון, והוא אמור לשים סוף לעיסוק המתמיד בקווי ההפרדה ובגורלם של המקומות הקדושים לכל הדתות.
- המשק הישראלי, למרות שיש בו מרכזי מצוינות, איננו בנוי להתמודד עם האתגרים של הטווח הארוך: הוא לוקה בתכנון לטווח ארוך, הוא איננו מתמודד עם הגידול המהיר של האוכלוסייה שצפוי להביא לצפיפות-יתר וללחץ כבד על המשאבים, הוא מפגר מבחינת מצב התשתיות הציבוריות, הוא סובל מפריון נמוך בגלל תשתיות חסרות ופיגור בהכשרת כוח העבודה לצרכי המשק, הוא סובל ממבנה משקי לא-תחרותי שגורם ליוקר מחייה מוגזם יחסית לעולם, הוא סובל מאי-שוויון מוגזם בכל הנוגע להון אנושי, להכנסה ולעושר, ורמת השירותים הציבוריים שלו מתדרדרת בהתמדה. הגיע זמן להתמודד עם האתגרים האמיתיים של המשק בדרך של הכנת תוכנית כלכלית מקיפה ורב-שנתית, ולחתור לשקיפות מלאה של פעולות הממשלה במקום תעמולה מטשטשת המסתירה מהציבור את מצבו של המשק.
- האירוע של ה-64 הוא כשלון פוליטי והוא צריך להימחק במהלך פוליטי ולא במהלך משפטי (נבצרות), לבל ייאמר שהרשות השופטת התערבה בתוצאות הבחירות ומנעה מהבוחר לומר את דברו. זה בהחלט ניתן לביצוע, אם נסתמך על הסקרים הרבים המתפרסמים, אבל זה ייקח זמן. דרושה סבלנות ונחישות. מן הסתם, ככל שחולף הזמן הנזקים הכלכליים/מדיניים/ביטחוניים יחמירו. עלינו להתכונן להרעה: יהיה יותר רע לפני שיהיה טוב. הציווי השני של היערכות למהפך פוליטי הוא שיש לנצל את הזמן להיערכות פוליטית ואידיאולוגית אפקטיבית יותר: לארגן מחדש את הרשימות הפוליטיות, ולאמץ תכנים דמוקרטיים-ליברלים ברורים והחלטיים למפלגות. חלף הזמן של פולחני-אישיות ושל מפלגות פרטיות לא-דמוקרטיות: התוכן צריך להיות המסר, ומפלגות צריכות להיות מובלות על-ידי הנהגות קולקטיביות – לא מנהיגים כריזמטיים חסרי-תחליף
- חלק חשוב מההצלחה הפוליטית של הליכוד נבע מההתחברות לשכבות אוכלוסייה הנושאות איתן תחושות היסטוריות של קיפוח ורתימתן כנגד "אויב" פנימי משותף. אמנם פעילות זו הגיעה לקיצוניות בשנה האחרונה עד כדי הדבקת שמות וכינויים אבסורדיים לצורך ליבוי שנאה נגד תנועת המחאה, אבל נראה שיש צורך אמיתי לטפל בתחושת הקיפוח של חלקים מהאוכלוסייה בישראל. טיפול כזה איננו אמור לאלחש ולא להכחיש מצוקות תודעתיות, אלא להוות מאמץ אמיתי לצמצם אי-שוויון כלכלי, להבטיח הזדמנות שווה לבני הדור הבא על-ידי השקעה בחינוך, בריאות ודיור, ולספק רשת ביטחון לאוכלוסיות מוחלשות
