עמלת הפירעון המוקדם צפויה להתבטל*

מה קרה?

התבשרנו באחרונה על יוזמה של מספר חברי כנסת (ח"הכ קרעי, אשר, ארבל, יברקן וטסלר) לשינוי סעיף 13 ("עמלת פירעון מוקדם של הלוואה לדיור") בפקודת הבנקאות. השינוי שמציעים היוזמים הוא שזכותו של הבנק לגבות עמלה זו תוגבל לתקופה של 12 חודשים מיום נטילת ההלוואה.

במצב הנוכחי, הבנקים רשאים לגבות מהלווים בעת פירעון מוקדם (או מיחזור) של הלוואת משכנתא עמלה מיוחדת הקרויה עמלת פירעון מוקדם. עמלה זו כוללת רכיב ('עמלת היוון') המהווה שיפוי של הבנק בגין ירידת הריבית: הבנק יוכל להעמיד הלוואה חדשה בריבית נמוכה יותר מזו שנפרעה. "בפועל", טוענים יוזמי התיקון לחוק, "עמלה זו הפכה לעושק הלווים תמורת הרווחים העתידיים שהבנק מאבד בעת מיחזור המשכנתא, ללא קשר לעלות גיוס ההון שלו". לכן, הם מציעים, תוגבל זכותו של הבנק לגבות עמלה זו ל-12 חודשים מיום נטילת ההלוואה. כלומר, לאחר תום שנה מיום נטילת ההלוואה לא יהיה הלווה חייב עוד בתשלום עמלת ההיוון שכלולה בעמלת הפירעון המוקדם (שאר רכיבי העמלה הם שוליים). כדי להבין במה מדובר נחזור מעט לאחור: מהיכן בכלל "נולדה" עמלה זו? 

הזכות לפירעון מוקדם 

הלוואת המשכנתא היא מוצר ייחודי בעולם האשראי בכך שמותר ללווה לפרוע את יתרת החוב (כולו או מקצתו) בכל עת, למרות שבהסכם ההלוואה שנחתם בין הצדדים הלווה התחייב לפרוע את החוב בתשלומים חודשיים קבועים. זכות זו היא למעשה אופציה שניתנה ללווה: הוא יכול לבחור בכל עת בין המשך התשלומים לפי לוח התשלומים החוזי, לבין סילוק יתרת החוב (או חלקו) בתשלום מראש. אופציה זו תקפה לגבי כל הלווים - לבנק אסור להגביל אותה. 

מקורה של האופציה בהבנה שרכישת דירה כרוכה בנטילת הלוואה גדולה-יחסית, שסילוקה בתשלומים מחייב פריסה לטווח ארוך (עד 30 שנה). הפריסה נקבעת בעת שהלווה נוטל את ההלוואה כך שנטל התשלום השוטף יתאים ליכולתו הכלכלית של הלווה. סביר לצפות שמצבו של הלווה ישתנה במהלך תקופת ההלוואה והוא ירצה לשנות את לוח התשלומים המקורי כך שיתאים ליכולתו המעודכנת. ייתכן גם שהלווה ירצה בשלב כלשהו להחליף את הדירה שרכש בדירה אחרת. לכן, הונהגה בכל העולם אופציה לפירעון מוקדם (או מיחזור) של הלוואת המשכנתא. מאחר שלבנק ישנה עלות במקרה של פירעון מוקדם (בגלל הצורך להקצות מחדש את האשראי) - נקבעה ברוב המדינות (ועד 1990 גם בישראל) עמלה סמלית שתפקידה לפצות את הבנק על תקופה שבה האשראי כביכול 'עמד בטל'.

עמלת פירעון מוקדם - החישוב הישראלי ומקורו

בשנת 1985 הופעלה בישראל  'התכנית הכלכלית לייצוב המשק' ובעקבות הצלחתה נוצרה בעייה ייחודית. האינפלציה הדוהרת נבלמה, בשוקי הכספים וההון הופעלו רפורמות מרחיקות לכת, והריבית במשק צנחה ואיתה גם הריבית החופשית על משכנתאות (לא מדובר כאן על הלוואות מכספי המדינה). ירידת הריבית יצרה לראשונה אפשרות שלווים ייטלו הלוואות חדשות (וזולות) כדי לסלק הלוואות ישנות (ויקרות). במצב החדש נוצר איום מיידי על הבנקים למשכנתאות: הללו מימנו את ההלוואות מפיקדונות ארוכי-טווח שגייסו מקופות הגמל, והם אינם נהנים מאופציה סימטרית שתאפשר גם להם לנצל את ירידת הריבית ולהחליף את הפיקדונות היקרים בפיקדונות זולים יותר. לפיכך, מיחזור מקיף של הלוואות מצד הלווים יכול לגרום להפסדים כבדים לבנקים, עד כדי סיכון קיומם. לאור זאת נרתם המפקח על הבנקים להצלתם של הבנקים למשכנתאות והורה ב-1990 להכניס שינוי בנוסחה לחישוב עמלת הפירעון המוקדם. מטרת העמלה, בניגוד לעבר, היתה לפצות את הבנק על כך שהכנסתו העתידית נפגעת בגלל ירידת הריבית.

האם כיום חשובה עדיין העמלה?

הזמנים השתנו. מאז המשבר הפיננסי של 2008/9 ריבית המשכנתאות בישראל נמוכה מאד. המשמעות היא שגם במקרה של פירעון מוקדם - הבנק שמעמיד הלוואה איננו צפוי להפסיד הכנסות כתוצאה מפירעון מוקדם, כי הסיכוי שהוא יעמיד בעתיד הלוואה חדשה בריבית נמוכה יותר מזו הנהוגה כיום הוא קטן. לכן ההגנה על הבנקים מפני ירידת ריבית איננה נחוצה כבעבר. העובדה המוזרה שבנק ישראל התנגד בשנים האחרונות ליוזמות ציבוריות חוזרות לביטול העמלה והגן בדיוני ועדות הכנסת על עמדתם של הבנקים - משקפת יותר הטייה של הבנק המרכזי לטובת הבנקים (ונגד טובת משקי הבית) ופחות שיקולים אוביקטיביים. רפיסותם של חברי הכנסת שהשתתפו בדיונים אלו גם היא תמוהה: מדוע הם הסכימו לקבל את עמדת הבנקים? במהלך האחרון של חברי הכנסת לעיל התברר שבנק ישראל שינה באחרונה את דעתו ותומך ביוזמה.  אולי זה נובע מכך שיש לבנק ישראל נגיד חדש; בטוח שזו הזדמנות לפעולה.

מדוע העמלה איננה עושק של הלווים?

חשוב להבין שגם בצורת החישוב הנהוגה כיום, עמלת הסילוק המוקדם איננה עושק של הלווים כפי שטוענים חברי הכנסת. העמלה מגנה על בעלי החוב (בנקים, או משקיעים הרוכשים מהם תיקי משכנתאות) מפני סיכון של ירידת הריבית במשק. מדובר כאן ב"משחק-סכום-אפס" - מה שמרוויח הלווה מפסיד המלווה: יכולתו של הלווה לנצל את ירידת הריבית להוזלת המשכנתא (על-ידי מיחזור ההלוואה) שקולה להפסד שייגרם לבעל החוב. לכן, אם אמנם תבוטל הגנה זו - הבנקים (שוק ההון) יצטרכו לתמחר סיכון זה והוא יגולם בהכרח בריבית המשכנתאות. התוצאה היא שבמצב החדש לווים שימחזרו את הלוואותיהם ייהנו אמנם מפטור מעמלת הפירעון המוקדם אם הריבית תרד, אבל כל הלווים (גם אלו שלא ימחזרו את הלוואותיהם) יצטרכו לשלם ריבית גבוהה יותר עבור הלוואת המשכנתא, למשך מלוא התקופה. 

אז מהי בכל זאת הבעייה עם העמלה? על בעיית אי-ההבנה של הלווים

למרות שלא מדובר בעושק של הלווים - קיימת בעייתיות במצב הקיים: מטרתה של העמלה וצורת החישוב שלה אינן ברורות לרוב הלווים, והם רואים בעמלה סוג של "קנס" המושת עליהם בגין "שבירה" של לוח התשלומים. ראייה שגויה זו מקורה אולי בכללים שהיו נהוגים בעבר בתחום הפיקדונות במסלולי חיסכון שנהנו מהטבות מס, ושבהם הונהגו "קנסות" בגין יציאה שלא במועדים מוסכמים מראש. זהו אולי מקור הטעות של לווים שסבורים שיש להלוואת המשכנתא "תחנות יציאה". לכן, קיומה של העמלה גורם לכך שלווים מעדיפים במקרים רבים ליטול הלוואות בריבית משתנה כדי שיוכלו לנצל "תחנות יציאה" ולחסוך לעצמם תשלום של עמלת פירעון מוקדם. יותר משהחלטתם זו נשענת על שיקולים כלכליים נכונים - היא משקפת טעות בהבנת המציאות, ובעיקר התעלמות מסיכון ריבית שהם נחשפים אליו כשהם בוחרים בהלוואות בריבית משתנה.

בעיה נוספת, חשובה לא פחות, היא הקושי של לווים להבין שקיומה של עמלת פירעון מוקדם בצורתה הנוכחית איננו אומר שמיחזור ההלוואה איננו כדאי ללווה, גם כשהריבית במשק ירדה. נוסחת החישוב של עמלת הפירעון המוקדם נועדה אמנם לפצות את הבנק על הנזק שייגרם לו, אבל זהו פיצוי חלקי: עדיין כדאי ללווה למחזר הלוואה במקרה של ירידת הריבית, למרות עמלת הפירעון המוקדם.

הדילמה

אז מה עדיף: המצב הקיים, שבו הלווים טועים בהבנת המציאות, בוחרים בתמהיל הלוואות שאיננו מתאים עבורם וחושפים עצמם לסיכון של עליית ריבית ומחמיצים הזדמנויות למיחזור הלוואות משכנתא, או לחילופין מצב של ביטול מוחלט של עמלת הפירעון המוקדם, שבו קיימת חשיפה של המלווים לסיכון של ירידת ריבית והיא תגרום בהכרח לייקור המשכנתאות לכלל המשק? אין תשובה אובייקטיבית לשאלה זו: אין מצב עדיף בין השניים. לכן הצעתי בעבר שהמפקח על הבנקים ידרוש מהבנקים להציע לציבור במקביל את שני המוצרים וישאיר להם את הבחירה אם לשלם ריבית גבוהה יותר תמורת פטור מעמלת הפירעון המוקדם או לשלם ריבית נמוכה יותר על הלוואה שתהיה אולי חייבת בעמלת סילוק מוקדם (רק במקרה שהריבית במשק תפחת). הצעה זו שלי לא זכתה לתגובה (בסה"כ רשימה בבלוג…). אז נכון שהיוזמה הנוכחית של חברי הכנסת נועדה לבטל את רכיב ההיוון בעמלת הפירעון המוקדם, כלומר היא פועלת לכאורה לטובת הלווים, אבל היא תביא לייקור ריבית המשכנתאות לכלל הלווים.

*רשימה זו פורסמה בשינויי עריכה מסויימים בבלוג JOKOPOST. ראו כאן

צפוי גידול מהיר של החוב הציבורי

מסביבנו, נפגעים כלכליים ממגפת הקורונה קוראים לעזרת הממשלה. הממשלה מהססת, אבל זהו בעיקר רפלקס של כלכלני משרד האוצר: לממשלה לא תהיה ברירה והיא תצטרך "להכניס את היד לכיס" - לסייע לגופים ואנשים שכבר נפגעו, ולהמשיך להזרים כספים למשק בתקופה הקרובה כדי למנוע קריסה של עסקים פרטיים והתפתחות של "אפקט דומינו" הרסני. אז היכן בעצם הבעייה? בהבנה של כולנו שאין לממשלה באמת כיסים - אלו הכיסים שלנו. הממשלה תצטרך ללוות מאיתנו, אבל גם להגדיל את המיסוי. לכן, אחרי למעלה משלושה עשורים של ניהול פיסקלי אחראי שאיפשר למשק הישראלי להקטין את החוב הציבורי לרמה שמקובלת בעולם כ"בריאה" - החוב הציבורי הולך לגדול, ובמהירות.

זו איננה תופעה מקומית - זה יקרה לכל משקי המערב. ה'אקונומיסט' העריך לפני מספר שבועות שהגידול המהיר של החוב הציבורי יחזיר את משקי המערב למציאות ששררה לאחר מלחמת העולם השנייה. אי אפשר להימנע מהצרה הזו - נותר רק לנסות להתנהל בצורה אחראית כדי למזער נזקים. וכמו תמיד מדובר בחיפוש "שביל הזהב": מצד אחד יש לקחת בחשבון שדרושים תקציבים עצומים כדי לתמוך בהמשך תפקודו של המשק הפרטי, לא משהו שהתנסינו בו בעבר, ולקבל החלטות נועזות; מצד שני יש לזכור שחוב ציבורי אינו יכול לגדול במהירות מוגזמת ולכן לא תהיה ברירה לממשלה אלא להגדיל במקביל את גביית המיסים.

ממדי הסיוע הנדרש הם עצומים. לדוגמה, אילו הממשלה היתה מחליטה לשלם שכר ממוצע לכלל אנשי עולם התרבות והבידור שפרנסתם חוסלה בשל המגיפה - מדובר היה בהוצאה חודשית של כחצי מיליארד ש"ח. אבל זהו צעד שהיה צריך להינקט, וכמוהו גם סיוע למועסקים בענפי משק אחרים שנפגעו. העמידה מנגד של הממשלה אינה מבשרת טובות לגבי איכות הניהול של המשבר הכלכלי: דרושה מנהיגות - לא רפיסות.

מימון על-ידי חוב איננו באמת מימון - זהו רק מימון ביניים: דחיית התשלום לעתיד - מישהו הרי יצטרך לשלם את החוב. כדאי להיות יותר ספציפיים בנקודה זו: או שדחינו את התשלום לעתיד הקרוב ואנחנו נשלם אותו (הגדלת מיסוי עתידי), או שהחלטנו שאת החוב ישלמו ילדינו, וזאת בתנאי ששוקי ההון הבינלאומיים לא יחשבו שקצב הגידול המהיר של החוב הציבורי מטיל צל על עתידו של המשק הישראלי. 

תמונות לסיום המחזור

מגיפת הקורונה איננה רק אירוע רפואי - היא מהווה גם נקודת מיפנה כלכלית: מחזור הגיאות הארוך ביותר שהיה בארה"ב מאז 1850 הגיע לסיומו. הגיאות הכלכלית החלה (לפי הגדרות ה-NBER) באמצע 2009, והסתיימה בתחילת 2020  - למעלה מעשר שנים רצופות של עלייה. אז כמו בסיומו של כל מחזור (בביה"ס, בצבא) - נציג כמה "תמונות מחזור" שממחישות את מה שקרה. הגרפים בהמשך מתחילים כולם בשנת 2000, כך שהם מתארים תקופה של שני עשורים. השטחים המוצללים בגרפים מצביעים על שתי תקופות של מיתון שארעו במהלך שני העשורים האחרונים: הראשונה ב- 2001, שבה גרם משבר של מניות חברות ההיי-טק לנסיגה כלכלית שנמשכה רוב השנה (משבר ה-"דוט.קום"); השנייה החלה בסוף 2007, כשמשבר פיננסי שמקורו בשוק המשכנתאות האמריקני התדרדר במהירות למשבר פיננסי שחרג בהמשך מגבולות ארה"ב. תקופה זו נמשכה כשנה וחצי, עד אמצע 2009.

הגרף הראשון מתאר את התפתחות התמ"ג לנפש בארה"ב. המסר החשוב כאן הוא קיומה של תופעה  מחזורית: הגיאות הרצופה שהיתה בשנים 2002-2007 התחלפה במיתון קשה שנמשך שנה וחצי והתחלף בגל ארוך של גיאות. גל זה הסתיים באחרונה, עם הקורונה והמיתון הצפוי בעקבותיה. אז נכון אמנם שהמגמה ארוכת-הטווח היא חיובית, אבל שינויי המגמה המחזוריים הם דרמטיים ומהווים סיכון יציבותי למערכות הכלכליות הגדולות. אורך מחזורי הגיאות - הפעם כאמור למעלה מעשר שנים - מהווה גם הוא בעייה, שכן במהלך כל גיאות "נמחק" הזיכרון הציבורי של המיפנה הקודם ואמצעי הזהירות (של הסקטור הפרטי) ננטשים בגלל אופוריה שמניחה שהפעם הגיאות תימשך לעד (חישבו לדוגמה על בועת הנדל"ן בישראל, שהמסקנה שמסיק ממנה הציבור היא ש"מחירי הדירות תמיד עולים").

הגרף השני מתאר את התפתחות התעסוקה בארה"ב (למעט המועסקים בחקלאות). התופעות הבולטות בגרף זה הן הצמיחה הארוכה והיציבה של מספר המועסקים במשך עשור שלם, וההתרסקות הדרמטית של שוק העבודה שנגרמה על-ידי מגיפת הקורונה. נכון אמנם שחלק מההתפתחות הדרמטית שכבר קרתה הוא כנראה תגובת-יתר, וצפוי שעם חלוף ההלם הראשוני יחזור חלק מכוח העבודה המפוטר להיות מועסק, אבל אנחנו נמצאים באפילה לגבי התוואי הצפוי: איננו יודעים עד כמה המשק הפרטי יוכל באמת להתאושש ולחזור לרמת הפעילות שאיפיינה אותו טרם מגיפת הקורונה.

הגרף השלישי מציג את ההתפתחויות בתחום מחירי הדיור. הוא מתאר את התפתחות מדד מחירי הבתים בארה"ב ("מדד קייס-שילר"). מהגרפים עולים כמה דברים שיש לשים לב אליהם: 1) "בועת הנדל"ן" האמריקנית נבלמה עוד לפני תחילתו של המיתון - באמצע 2006. הבלימה לא הייתה תוצאה של המיתון אלא המחולל שלו; 2) מחירי הבתים ירדו ברציפות בתקופה 6/2006 עד 2/2012 - 68 חודשים. הירידה המצטברת של מדד מחירי הבתים היתה בשיעור מצטבר של קרוב ל-30%. ברביע הראשון של 2012 חל מיפנה, ומחירי הבתים שבו לעלות; 3) עליית מחירי הבתים בתקופה השלישית, שנמשכה ברציפות עד לסוף הרביע הראשון של 2020, מפתיעה בכך שמחירי הבתים עלו אל מעבר לשיא של 2006, ושוק הדיור חזר לתחושה שהוא נתון ל"בועה". הנטייה היא להסביר התנפחות מחודשת זו של מחירי הבתים בריבית האפסית השוררת בארה"ב מאז סוף 2008. להמחשה: שיעור הריבית על משכנתאות ל-30 שנה (ריבית קבועה) עמד בשנים האחרונות על כ-4% (הוא אף צנח באחרונה לסביבות 3%), בעוד שלפני הפעלת המדיניות המוניטרית המרחיבה הוא עמד על 7-8%.

הגרף הרביעי מתאר את התפתחות שיעור האבטלה. לכאורה, התפתחות שיעור האבטלה היא תמונת ראי של התפתחות התעסוקה, ובכל זאת יש כאן ניואנס הנובע מההגדרות בהן משתמשים הכלכלנים למדוד תעסוקה ואבטלה ולכן המשתנים אינם מבטאים בהכרח דבר והיפוכו: שיעור האבטלה יכול לעלות גם כאשר מספר המועסקים עולה. אנו רואים בגרף האבטלה את המשבר הפיננסי של 2008/9, שהזניק את שיעור האבטלה לשיא של 10.0% באוקטובר 2009 (השנה שבה ברק אובמה הושבע לנשיא לתקופת הכהונה הראשונה). עשור רצוף של צמיחה הקטין את שיעור האבטלה לרמה נמוכה - 3.5% בפברואר 2020 - שכמוה לא נרשמה בחמישים השנים האחרונות, מאז המחצית הראשונה של 1969. אבל אז פרצה מגיפת הקורונה.

הגרף החמישי ממקד את המבט בכשל האשראי שהתפתח בשוק המשכנתאות האמריקני, והוא עושה זאת באמצעות מעקב אחר אחוז הלווים של סוכנויות המשכנתאות הפדרליות ("פאני מיי" ו-"פרדי מק") שנקלעו לפיגור עמוק (90 יום) או לחדלות-פירעון. לא מדובר בתיק אשראי פרטי או בכזה המורכב מהלוואות סאב-פריים, אלא בתיק אשראי שמרני כיאה לסוכנויות הפדרליות: לווים שעמדו בקריטריונים קשוחים, תהליכי חיתום קפדניים ומוצרים פיננסיים פשוטים. אפשר לראות בגרף שעד 2007 אחוז הלווים הבעייתיים היה יציב סביב חצי אחוז  - זהו המצב ה"נורמלי" של הלוואות משכנתא. המשבר של 2008 והמיתון הכלכלי שנגרם בעטיו העלו את האחוז לשיא בתחילת 2010, לרמה שבין 4% ("פרדי מק") ל-5.6% ("פאני מיי"). מאז חל תהליך רצוף של שיפור, אם בגלל הבראת הכלכלה האמריקנית ואם בגלל חידוש עליית מחירי הבתים שחילצה לווים ממצבים של הון שלילי (מצב שבו מחיר הבית צונח אל מתחת ליתרת החוב בגינו). לאחר ירידה רצופה שנמשכה כעשור, ירד אחוז הלווים המצויים בפיגור עמוק (או בחדלות-פירעון) בחזרה לרמה שהיתה מקובלת לפני פרוץ המשבר.

האם ניתן להסיק משהו מכל מה שראינו? זיכרו שאנו מסתכלים לאחור ומנסים להבין את הדרך שעשינו, שרובה היתה בלתי-צפויה. וכיצד נראה העתיד? אין סיבה להניח שהוא ייראה כחזרה על העבר, ולכן הוא איננו ידוע וההתמודדות איתו לא תהיה שבלונית: היא תחייב התמודדות. שבו בכורסה ונצא לדרך. יהיה מעניין.

מי צריך שר אוצר?

יש אולי מי שחושב שהמשק הישראלי מנוהל על-ידי קברניט או הנהגה כלכלית, שקוראים את המפה ומקבלים החלטות פיקודיות אמיצות. זוהי מחשבה שגויה, שמקורה אולי בהשראת סרטי מלחמה הוליוודיים. היא מושפעת גם מתפאורת הבמה: ישנם משרדים כלכליים ובראשם שרים, ישנן ועדות כנסת, ישנו דרג מקצועי בתוך המיניסטריונים, וישנו בנק מרכזי עצמאי - ממש חדר פיקוד. וישנה כמובן התקשורת הכלכלית, המייחסת חשיבות מוגזמת לדיונים כלכליים ולהחלטות המתקבלות לבקרים, עם הדגשה מיוחדת על הפרסונות המשתתפות במחזה (ראו כמה תמונות פרסונליות משולבות בדיווח הכלכלי השוטף). אני רוצה להציע לקוראים המופתעים תיאור אלטרנטיבי של העולם הכלכלי: ספינת הכלכלה שטה בכוחות עצמה. לממשלה תפקיד מצומצם ביותר בסיפור הכלכלי: לא להפריע לספינה.

אנחנו נמצאים כיום בעיצומו של מחזור ארוך של גיאות כלכלית, שנמשך (למרות הפרעות) כבר שלושה עשורים. זה איננו סיפור מקומי-ישראלי - זהו מחזור כלל-עולמי: למרות הפריחה שאנחנו חווים, מיקומו היחסי של המשק הישראלי לא השתפר בתקופה זו. אז מה קורה כאן? כיצד הספינה שטה אם לא בזכות קברניטים כלכליים מוכשרים? התשובה היא שזוהי כלכלת השוק בתפארתה: צמיחה מהירה המבוססת על האנרגיה השופעת של יוזמה פרטית, גידול מתמשך של היקף הסחר העולמי, וגלובליזציה שמאפשרת עלייה מתמשכת של רמת החיים בזכות העברת חלקים מהייצור התעשייתי למדינות בהן השכר נמוך יחסית. 

אז מהו תפקידו של "הקברניט" הכלכלי במציאות כזו? תפקידו בעיקר לאפשר את הצמיחה (לעודד תחרות במשק, להילחם במונופולים, להבטיח זרם של השקעה בתשתיות הציבוריות כדי למנוע "סתימות" בעתיד), להבטיח שהצמיחה תוכל להימשך ברציפות מבלי להיקלע למשברים פיננסיים (על-ידי ניהול אחראי של תקציב הממשלה ושל החוב הלאומי), ולתקן את נזקיו החברתיים האפשריים של תהליך הצמיחה (להבטיח שהצמיחה הכלכלית תהיה מכלילה: לדאוג להתחלקות הכנסה, לדאוג לרווחה מינימלית לשכבות אוכלוסייה מוחלשות, ולהבטיח שיוויון הזדמנויות לבני הדור הבא).

עכשיו הסתכלו מסביבכם וחישבו: האם לדעתכם מישהו משרי האוצר האחרונים מילא את תפקידו כנדרש? האם המונופולים בישראל הוחלשו, או שישראל היא מדינה שבה יוקר המחייה גבוה במיוחד? האם המשק הישראלי באמת פתוח לתחרות, או שמועצות ייצור שונות מונעות יבוא מתחרה בשם דאגה (מיותרת!) לתעסוקה ולייצור "כחול-לבן"? האם פיתוח התשתיות נעשה בקצב משביע רצון, או שרובנו תקועים בפקקי תחבורה, במערכות בריאות עמוסות מידי ובמערכת חינוך חסרת-אונים? האם הממשלה ניצלה את שנות הגיאות הכלכלית לניהול תקציבי אחראי ולצמצום החוב, או שבחולשתה היא יצרה גירעון בתקציב וגידול של החוב הפנימי תוך הסתרה מכוונת של הנתונים מהציבור? האם הרווחה הכלכלית שהביא תהליך הצמיחה חילחלה לכלל האוכלוסייה, או שרק חלק קטן מהאוכלוסייה נהנה משפע ורובו שרוי ממצוקה?

אז מה הם כן עשו, "הקברניטים"? הם הרבו להתערב בהחלטות כלכליות שלא לצורך. הם השמיצו והשתיקו את הדרג המקצועי כשזה לא נעתר לדרישותיהם. הם מילאו את המשרדים באנשי שלומם כדי לחלק משרות למקורבים וכדי לחסוך מעצמם התנגדויות מקצועיות ("משילות", עאלק). הם הרבו לעסוק בקשירת עיסקאות פוליטיות כדי לבצר את מעמדם האישי. בראיונות לתקשורת הם נטלו לעצמם קרדיט על הצמיחה הכלכלית שהתרחשה "בזכותם" ואפילו על "אקזיטים" של חברות היי-טק שקרו במשמרת שלהם. הם טיפסו על עצים מזדמנים כדי להשיג תהילת-רגע במסעות מלחמה מומצאים ומיותרים ("מע"מ אפס", "מחיר למשתכן"). הם הקפידו למנוע שקיפות ולנסות לשלוט בהשתקפותם-שלהם בתקשורת.

המציאות המיוחדת הזו, שבה ספינת הכלכלה שטה בכוחות עצמה ותרומתו של הקברניט הכלכלי איננה נחוצה לצורך ניתובה השוטף (חישבו על ילד היושב בעת הנסיעה ליד נהג המכונית ובידו הגה-צעצוע) - חלפה. העולם, שמתאושש עדיין מהחבטה הכלכלית שספג בגלל ההתמודדות הנדרשת עם האיום הישיר של מגיפת הקורונה, עובר עתה לשלב של מיתון כלכלי. הסחר העולמי ייפגע, הייצור העולמי ייפגע, התעסוקה תיפגע, הביקושים יצנחו. אחרי שנים של ציפה פסיבית מוצלחת של הספינה הכלכלית - יידרש עתה ניהוג אמיתי, תידרשנה החלטות, תידרש מנהיגות כלכלית. המהות של תפקיד שר האוצר תשתנה: לא עוד "פוזה" ריקה המייצרת רק עוצמה פוליטית לקברניט, אלא עמדת-פיקוד לניווט המערכת הכלכלית בים סוער. האתגרים יהיו עצומים: שמירה על חיוניותם של ענפי המשק נוכח הסערה, שמירה על הסקטור העסקי לבל יתמוטט, התמודדות עם נחשול האבטלה הצפוי, וקביעת תוכנית ותוואי להבראת המשק וליציאתו מהמיתון.

הבעייה המיידית היא שיידרש סיוע ממשלתי נרחב (כסף!) כדי לסייע למשק הפרטי להתאושש. את זעקות "הפצועים" אנחנו כבר שומעים מזמן. המשאבים הדרושים הם עצומים יחסית לסעיפי התקציב דהיום. המשמעות תהיה לחץ דרמטי על סעיפי ההוצאה בתקציב, גידול מהיר של הגירעון הממשלתי, ותוואי חדש ומאיים של גידול החוב הפנימי במונחי תוצר (לאחר למעלה משלושה עשורים של ירידה). כדי שהתוצאה של הגדלת הסיוע הממשלתי לא תהיה התדרדרות לאי-יציבות מקרו-כלכלית (חישבו על אינפלציה, על עליית שיעור הריבית, על הרעה במאזן התשלומים) נדרש ניהול תקציבי תכליתי וממוקד: "לשפוך כסף" במקומות בהם הוא חיוני למניעת קריסה של הסקטור הפרטי ולשיכוך אפקט המיתון, ומצד שני לא לשפוך כסף שלא לצורך ולא להגדיל את הגירעון מעבר למה שנדרש באמת להנשמת המשק. מימון ההרחבה העצומה של ההוצאות ידרוש לבצע רפורמה מכאיבה בתחום המיסוי: כולנו נידרש לשלם יותר מס. הרבה יותר. וזוהי גם הזדמנות להנהגת רפורמה שתחתור לחלוקה צודקת יותר (מנקודת מבט חברתית) של נטל המס. 

אז מה נדרש מההנהגה הכלכלית נוכח המיתון הקרב? בניגוד למצב של יציבות כלכלית, שבו שינויי המדיניות הם זעירים בגלל מאזן אימה סקטוריאלי - מצב של משבר יוצר הזדמנות לטיפולי שורש. הוא דורש צעדים נמרצים, החלטות קשות, הכרעה בין חלופות. מה שמוטל על המאזניים הוא קריטי: לאפשר למשק הישראלי להיחלץ במהירות מהמיתון המתקרב ולחזור לתוואי של משק צומח, או להיקלע למשבר כלכלי ממושך. לכן, כשמדובר בתפקידי מנהיגות כלכלית לא מדובר בג'וב המתאים לעסקנים ממולחים ולא בנחלה המתאימה למספרי צ'יזבטים מוקפי יחצ"נים, כפי שהתרגלנו בעבר - דרושה מנהיגות אחראית, נועזת. הסיכוי להיכשל במשימה הוא אמיתי, כי מדובר במשבר עולמי וכי כלי המדיניות שיש להפעיל אינם שגרתיים והם יכאבו לציבור.

האם הקונסטלציה הפוליטית הנוכחית תאפשר למנהיגות כזו להופיע? אני חושש שלא. מנהיגותו של נתניהו יצרה תרבות של שלטון יחיד שמסביבו משתרע מדבר מנהיגותי. כפי שאף מנהיג פוליטי מהקואליציה לא קם למחות על ההתקפה של נתניהו על מערכת אכיפת החוק, קשה לחשוב על מנהיגות שתפציע לפתע בתחום הכלכלי. זהירות פתולוגית של כל ההנהגה הפוליטית הנוכחית, שנובעת מאינסטינקט ההישרדות, מקטינה את הסיכוי שתקום הנהגה כלכלית אמיצה שתוכל לקבל החלטות כואבות כנדרש. ייתכן שאני טועה בהערכתי זו ושר האוצר כ"ץ יתגלה במפתיע כסוג של צ'רצ'יל כלכלי, אבל החשש שלי הוא שתרחיש זה לא יתממש, ושהמשק הישראלי ייקלע למיתון ארוך ועמוק מזה המתחייב בגלל חוסר אונים פוליטי. בהינתן מצבו האישי המסובך של נתניהו, אני מנחש שגם הוא יהסס לנקוט בצעדים כלכליים כואבים שעלולים לדלל את התמיכה הציבורית בו. אולי הוא יעדיף ללכד את השורות על-ידי מיקוד תשומת הלב הציבורית באויב חיצוני.

עת להתגייס למאבק הפוליטי

מבחינה מספרית, העם היהודי מתחלק כיום לשתי קבוצות שוות בגודלן: זו המתגוררת בישראל ("הישראלים") וזו המתגוררת מחוץ לישראל ("הלא-ישראלים"). ההפרדה איננה בין "ציונים" לבין "לא-ציונים": המושג "ציונות" מתייחס (בעיני לפחות) לציונות המדינית - הכמיהה להקים לעם היהודי בית לאומי משלו, בדומה לפתרונות הלאומיים שאימצו שאר העמים מאז המאה ה-19. לכן לא קיימת חפיפה בין "ישראלים" לבין "ציונים": ישנם "ישראלים" שאינם ציונים (כאלו שזיקתם איננה לפתרון הלאומי-מדיני אלא למקומות הקדושים ליהדות, בעוד הם מניפים משום-מה דגלי ישראל, או כאלו שנמצאים בישראל בגלל חוסר הצלחתם להגר מכאן); ישנם "לא-ישראלים" שהם ציונים, בכך שהם תומכים בקיומה של ישות מדינית יהודית גם אם הם עצמם בוחרים להתגורר בחו"ל.

"הישראלים" מחשיבים עצמם כגולת הכותרת של העם היהודי, הבן המוצלח של המשפחה, ואף נוטלים לעצמם זכות (שאין להם) לדבר בשם העם היהודי בבמות הבינלאומיות. זו איננה יומרה חדשה - היא חלק ממנגנון השכנוע העצמי של הציבור החלוצי הקטן, מיעוט שבמיעוט, שהיגר לארץ ישראל טרם הקמת המדינה; היא חלק ממנגנון התעמולה וחינוך הנוער של ישראל הצעירה וחסרת-הביטחון. אבל בעשורים האחרונים נפל דבר: תחושה נרקיסיסטית (ולא מזיקה במקורה) זו של גאווה לאומית הוכתמה בשיגיונותיה של רוח לאומנית, הטוענת לזכויות היסטוריות שיש לכאורה לעם היהודי על כל הארץ ("... לזרעך נתתי את הארץ הזאת") ושוללת זכויות לאומיות (ואף זכויות-אדם) מתושביה הלא-יהודים של המדינה. 

אין רגליים לתפיסה העצמית הזו של "הישראלים" כאח המוצלח במשפחה היהודית: לא הם אלו שהנחילו מעמד מוכר ומכובד לבני העם היהודי בקרב אומות העולם, ולא עוצם-ידם עומד מאחורי ביטחון ישראל אלא דווקא כוחה הפוליטי של הקהילה היהודית העולמית ובעיקר זו האמריקנית. ישנן אמנם הרבה הצלחות היסטוריות שהציונות יכולה לזקוף לעצמה, אבל אסור להיסחף. שום טייסת-קרב של חיל האוויר (ראו את הטיסה המתריסה-מגוחכת של שלושה מטוסי F-15 מעל אושוויץ) אינה יכולה להבטיח את הישרדותו של העם היהודי, ומדינת ישראל איננה באמת מקום מקלט פוטנציאלי לקהילות העם היהודי במקרה של סכנה לשלומן. שום יחידה 8200, שום טיל "חץ" ושום יחידות מיוחדות של צה"ל אינן ערובה אמיתית לביטחונה של המדינה. רק תבונה מדינית המתבססת על הפנמת המיגבלות המדיניות תבטיח זאת. ריכוזו הנוכחי של מחצית מהעם היהודי במשבצת קרקע צפופה המצוייה בתוך טווח הקשת הבליסטית של הגרעין האירני מחייבת הרבה יותר תבונה מדינית מאשר קריאות מתלהמות לסיפוח נתחים מהגדה המערבית לישראל תוך איום ברור על יציבותו הגיאופוליטית של האיזור כולו. ביטחון לאומי איננו הצגת-ילדים ולא 'פוזה' מאיימת של מנהיגים חלולים: הוא יכול להיות מושתת רק על חיפוש מתמיד של הסכמים מדיניים עם שכנינו שייצבו את האיזור וירחיקו את סכנת המלחמה. הפגנות כוח צבאיות ואיומים מזרי-אימה הם מכשירים פוליטיים שנועדו למעשה לצרכי-פנים, לרצות טפשים. 

העיסוק האובססיבי בשנים האחרונות במשפטו של נתניהו הופך לאיום ביטחוני על ישראל ככל שהוא נמשך. השיח הפוליטי שהוא מייצר לא רק מפלג ומלבה שנאת-אחים - הוא גם מאיים על שלום הדמוקרטיה. זכרו את דברי סגן הרמטכ"ל  בטקס יום השואה ב-2016 על ההקבלה המפחידה בין אירועים היסטוריים שציינו את עליית הפאשיזם בגרמניה לבין תהליכים המתרחשים בחברה הישראלית כיום. שימו לב לפולחן האישיות המתגבש סביב נתניהו ולמדבר האנושי המתהווה סביבו. שימו לב לשחיקה במעמדו של שר (ולא משנה איזה שר) בממשלת ישראל. שימו לב לחקיקה החדשה המוצעת, המפקיעה כוח מהרשות השופטת ומהרשות המחוקקת לטובת הרשות המבצעת בתואנה של צרכי חירום. 

המסר הנוכחי של הממשלה מוביל לראייה לאומנית ומטורפת של הסכסוך הישראלי-פלסטיני ולמחשבת-עיוועים שבידינו לסיים אותו בהכרעה צבאית נוסח מלחמת ששת הימים (שרק יצרה את המבוי הסתום שבו ישראל שרויה כבר 53 שנים). התנגשות צבאית איזורית עשויה להתרחש בקרוב לא כי היא מציעה אופציה אמיתית להכרעה ולפתרון או לפחות להמשך ניהול הסכסוך, אלא כי היא תהווה אסקלציה בלתי-נמנעת של ההתפתחויות הפוליטיות הפנימיות - מהלך מתבקש במסגרת מאמצי נתניהו לחלץ עצמו מהקרב המשפטי. כי אחרי "לא יהיה כלום, כי אין כלום", הדבר היחיד שנותר הוא למנוע בכל מחיר בירור משפטי של הטענה הזו. נותר רק לברר באיזה מחיר יימנע הבירור.

זוהי השעה לחזור לדגל הציוני - הדגל של הקמת מדינה יהודית דמוקרטית ברוח נביאי ישראל, מדינה החיה בשלום עם שכניה ובמסגרת טריטוריאלית שמאפשרת שלום כזה. זוהי השעה להתנער מאשליית-הכוח המסוכנת. זוהי השעה לקום נגד המהלכים לחיסולה של התשתית הדמוקרטית של ישראל. זוהי השעה להחזיר את המאבק של נתניהו אל הזירה המשפטית, לטוב או לרע. אבל כל זה אינו יכול להיעשות כשבני הדור הצעיר ודור הביניים ממשיכים לעשות לביתם ולהתחמק מאחריותם האזרחית ולהשאיר את המרחב הציבורי לכסופי השיער. מה קורה לכם? מדוע אתם נפקדים מהמאבק על דמותה וביטחונה של המדינה? מה יגרום לכם לצאת לקרב הציבורי - גובה שכר הדירה בתל אביב? מחירי הקוטג'? זוהי הרי בעיקר המדינה שלכם. זהו בעיקר העתיד שלכם. זוהי לכן המלחמה שלכם, המחוייבות הלאומית שלכם. ואי-אפשר לדחות את הדברים למועד שיהיה יותר נוח לכם: חופש הבעת הדעה שמאפשר לכם להביע דעה, להפגין, להיאבק על רעיונות - אינו מובטח לכם אם תמשיכו לנמנם.