מבחינה מספרית, העם היהודי מתחלק כיום לשתי קבוצות שוות בגודלן: זו המתגוררת בישראל ("הישראלים") וזו המתגוררת מחוץ לישראל ("הלא-ישראלים"). ההפרדה איננה בין "ציונים" לבין "לא-ציונים": המושג "ציונות" מתייחס (בעיני לפחות) לציונות המדינית - הכמיהה להקים לעם היהודי בית לאומי משלו, בדומה לפתרונות הלאומיים שאימצו שאר העמים מאז המאה ה-19. לכן לא קיימת חפיפה בין "ישראלים" לבין "ציונים": ישנם "ישראלים" שאינם ציונים (כאלו שזיקתם איננה לפתרון הלאומי-מדיני אלא למקומות הקדושים ליהדות, בעוד הם מניפים משום-מה דגלי ישראל, או כאלו שנמצאים בישראל בגלל חוסר הצלחתם להגר מכאן); ישנם "לא-ישראלים" שהם ציונים, בכך שהם תומכים בקיומה של ישות מדינית יהודית גם אם הם עצמם בוחרים להתגורר בחו"ל.
"הישראלים" מחשיבים עצמם כגולת הכותרת של העם היהודי, הבן המוצלח של המשפחה, ואף נוטלים לעצמם זכות (שאין להם) לדבר בשם העם היהודי בבמות הבינלאומיות. זו איננה יומרה חדשה - היא חלק ממנגנון השכנוע העצמי של הציבור החלוצי הקטן, מיעוט שבמיעוט, שהיגר לארץ ישראל טרם הקמת המדינה; היא חלק ממנגנון התעמולה וחינוך הנוער של ישראל הצעירה וחסרת-הביטחון. אבל בעשורים האחרונים נפל דבר: תחושה נרקיסיסטית (ולא מזיקה במקורה) זו של גאווה לאומית הוכתמה בשיגיונותיה של רוח לאומנית, הטוענת לזכויות היסטוריות שיש לכאורה לעם היהודי על כל הארץ ("... לזרעך נתתי את הארץ הזאת") ושוללת זכויות לאומיות (ואף זכויות-אדם) מתושביה הלא-יהודים של המדינה.
אין רגליים לתפיסה העצמית הזו של "הישראלים" כאח המוצלח במשפחה היהודית: לא הם אלו שהנחילו מעמד מוכר ומכובד לבני העם היהודי בקרב אומות העולם, ולא עוצם-ידם עומד מאחורי ביטחון ישראל אלא דווקא כוחה הפוליטי של הקהילה היהודית העולמית ובעיקר זו האמריקנית. ישנן אמנם הרבה הצלחות היסטוריות שהציונות יכולה לזקוף לעצמה, אבל אסור להיסחף. שום טייסת-קרב של חיל האוויר (ראו את הטיסה המתריסה-מגוחכת של שלושה מטוסי F-15 מעל אושוויץ) אינה יכולה להבטיח את הישרדותו של העם היהודי, ומדינת ישראל איננה באמת מקום מקלט פוטנציאלי לקהילות העם היהודי במקרה של סכנה לשלומן. שום יחידה 8200, שום טיל "חץ" ושום יחידות מיוחדות של צה"ל אינן ערובה אמיתית לביטחונה של המדינה. רק תבונה מדינית המתבססת על הפנמת המיגבלות המדיניות תבטיח זאת. ריכוזו הנוכחי של מחצית מהעם היהודי במשבצת קרקע צפופה המצוייה בתוך טווח הקשת הבליסטית של הגרעין האירני מחייבת הרבה יותר תבונה מדינית מאשר קריאות מתלהמות לסיפוח נתחים מהגדה המערבית לישראל תוך איום ברור על יציבותו הגיאופוליטית של האיזור כולו. ביטחון לאומי איננו הצגת-ילדים ולא 'פוזה' מאיימת של מנהיגים חלולים: הוא יכול להיות מושתת רק על חיפוש מתמיד של הסכמים מדיניים עם שכנינו שייצבו את האיזור וירחיקו את סכנת המלחמה. הפגנות כוח צבאיות ואיומים מזרי-אימה הם מכשירים פוליטיים שנועדו למעשה לצרכי-פנים, לרצות טפשים.
העיסוק האובססיבי בשנים האחרונות במשפטו של נתניהו הופך לאיום ביטחוני על ישראל ככל שהוא נמשך. השיח הפוליטי שהוא מייצר לא רק מפלג ומלבה שנאת-אחים - הוא גם מאיים על שלום הדמוקרטיה. זכרו את דברי סגן הרמטכ"ל בטקס יום השואה ב-2016 על ההקבלה המפחידה בין אירועים היסטוריים שציינו את עליית הפאשיזם בגרמניה לבין תהליכים המתרחשים בחברה הישראלית כיום. שימו לב לפולחן האישיות המתגבש סביב נתניהו ולמדבר האנושי המתהווה סביבו. שימו לב לשחיקה במעמדו של שר (ולא משנה איזה שר) בממשלת ישראל. שימו לב לחקיקה החדשה המוצעת, המפקיעה כוח מהרשות השופטת ומהרשות המחוקקת לטובת הרשות המבצעת בתואנה של צרכי חירום.
המסר הנוכחי של הממשלה מוביל לראייה לאומנית ומטורפת של הסכסוך הישראלי-פלסטיני ולמחשבת-עיוועים שבידינו לסיים אותו בהכרעה צבאית נוסח מלחמת ששת הימים (שרק יצרה את המבוי הסתום שבו ישראל שרויה כבר 53 שנים). התנגשות צבאית איזורית עשויה להתרחש בקרוב לא כי היא מציעה אופציה אמיתית להכרעה ולפתרון או לפחות להמשך ניהול הסכסוך, אלא כי היא תהווה אסקלציה בלתי-נמנעת של ההתפתחויות הפוליטיות הפנימיות - מהלך מתבקש במסגרת מאמצי נתניהו לחלץ עצמו מהקרב המשפטי. כי אחרי "לא יהיה כלום, כי אין כלום", הדבר היחיד שנותר הוא למנוע בכל מחיר בירור משפטי של הטענה הזו. נותר רק לברר באיזה מחיר יימנע הבירור.
זוהי השעה לחזור לדגל הציוני - הדגל של הקמת מדינה יהודית דמוקרטית ברוח נביאי ישראל, מדינה החיה בשלום עם שכניה ובמסגרת טריטוריאלית שמאפשרת שלום כזה. זוהי השעה להתנער מאשליית-הכוח המסוכנת. זוהי השעה לקום נגד המהלכים לחיסולה של התשתית הדמוקרטית של ישראל. זוהי השעה להחזיר את המאבק של נתניהו אל הזירה המשפטית, לטוב או לרע. אבל כל זה אינו יכול להיעשות כשבני הדור הצעיר ודור הביניים ממשיכים לעשות לביתם ולהתחמק מאחריותם האזרחית ולהשאיר את המרחב הציבורי לכסופי השיער. מה קורה לכם? מדוע אתם נפקדים מהמאבק על דמותה וביטחונה של המדינה? מה יגרום לכם לצאת לקרב הציבורי - גובה שכר הדירה בתל אביב? מחירי הקוטג'? זוהי הרי בעיקר המדינה שלכם. זהו בעיקר העתיד שלכם. זוהי לכן המלחמה שלכם, המחוייבות הלאומית שלכם. ואי-אפשר לדחות את הדברים למועד שיהיה יותר נוח לכם: חופש הבעת הדעה שמאפשר לכם להביע דעה, להפגין, להיאבק על רעיונות - אינו מובטח לכם אם תמשיכו לנמנם.
