להלן שמונה תובנות מוצעות בעקבות פרוץ המלחמה ולאור הצורך לקבל
החלטות בגינה.
1. אזרחים אינם כוח מגן.
מקומם בעורף
ההתקפה האכזרית על יישובי הנגב המערבי
והכוונה-מראש של המחבלים לבצע טבח באזרחים ולחטוף בני ערובה צריכים להביא אותנו להתפכחות: לא המחרשה היא שתקבע
את גבולות הארץ; התיישבות אזרחית בקירבה לקווי העימות אינה צריכה להיחשב למקור
עוצמה אלא לנקודת תורפה. אוכלוסייה אזרחית אינה צריכה לשכון קרוב לחזית. היא זקוקה
לכוח צבאי שיחצוץ בינה לבין האויב. הפנמה של תובנה זו הביאה לפינוי כמעט מיידי של תושבי
יישובי הצפון מקו העימות בעקבות ההתקפה על יישובי הנגב המערבי. היא צריכה להביא להחלטה
גם לטווח הארוך: דרושה חציצה בין היישובים האזרחיים לבין האויב באמצעות נוכחות צבאית
ממשית – לא תחליף הנשען על מעטפת פיזית (גדרות, חומות) או טכנולוגית (תצפיות,
סנסורים).
2.
משיקולי ביטחון, יש
לפנות חלק ניכר מההתנחלויות ביו"ש
שטחי יהודה ושומרון מנוקדים ביישובים
יהודיים. למיקומם הספציפי אין לרוב נימוק כלכלי: הם אינם קשורים לקרקע. הם אינם
יישובים חקלאיים כמו יישובי הנגב המערבי או גבול הצפון, ולא כמו רוב היישובים
הפלסטיניים. הם מהווים ביטוי של תנועת ההתנחלות היהודית בארץ האבות, ומיקומם נקבע בדרך-כלל
על-ידי הקשר פוליטי, כאקט של התרסה מול האוכלוסייה הפלסטינית: "שבנו לנחלת
אבותינו; אנחנו אדוני הארץ". תעסוקתם של התושבים, בהתאם, איננה קשורה
למיקומם הגיאוגרפי של היישובים (למעט שירותים קהילתיים) אלא היא מצויה לרוב בתחומי
'הקו הירוק'.
ביטחונם של תושבי היישובים הללו מתבסס על נוכחות
קרובה של מחנות צה"ל ועל כיתות כוננות יישוביות. הפיזור הנרחב של יישובים אלו
מחייב את צה"ל להחזיק ביו"ש חלק ניכר מכוחו לצרכי אבטחתם (בט"ש). מה
שקרה בנגב המערבי ב-7.10 מעורר חשש שאין בסד"כ הנוכחי של צה"ל ביו"ש
כדי לענות על צרכי הביטחון: ישראל תצטרך כנראה לעבות את הכוח הצבאי כדי להבטיח את
שלומם של היישובים במקרה של התקפה מתואמת עליהם. מאידך, הוויכוח הפוליטי הפנימי הניטש
בישראל לגבי המשך הנוכחות הישראלית האזרחית בשטחי יו"ש צפוי להתעצם, מה שיכרסם
ביכולת צה"ל להישען על מערך המילואים במשימות בט"ש בגלל התנגדות אפשרית של
חיילי המילואים לשרת בשטחי יו"ש. זה יגרום להתגברות הסרבנות הפוליטית ולקרע מתרחב
בצבא העם.
לפיכך, אם ישראל תרצה לשמור על הפיזור
הנוכחי של היישובים היהודיים ביו"ש – היא תידרש להגדיל את הסד"כ הסדיר
המוצב ביו"ש. זה יגרום לפגיעה ברמת האימונים של צה"ל. זה יחייב מן-הסתם הארכה
של משך השרות הסדיר. מעבר לנוכחותו של הצבא ישראל תצטרך להישען גם על מיליציה
יהודית חמושה וגדולה, שספק אם היא תראה את עצמה כפופה לפיקוד הצבאי. האלטרנטיבה הסבירה
היא לצמצם את הפיזור של התנחלויות ביו"ש ולפנות חלק מהיישובים משיקולי אבטחה.
האירוע של התקפת טרור על יישובים אזרחיים הפך ב-7.10 מתרחיש אזוטרי לתרחיש שיש
לקחת בחשבון ולהיערך לקראתו ביטחונית.
3.
הביטחון מחייב הסתמכות
על התגוננות אישית
ההסתמכות הרווחת על צה"ל כנושא בלעדי
בנטל ההתגוננות התחוורה ב-7.10 כטעות. מרגע שצה"ל כשל בהגנה על יישובי הנגב
המערבי – הקו נפרץ: לא הייתה לאזרחים יכולת התגוננות עצמאית סבירה שתחפה על הכשל
של צה"ל. לכן הם ספגו את מלוא עוצמת ההתקפה: פעילי החמאס ביצעו בהם שחיטה
המונית כשהם שולטים למשך שעות רבות על עשרות יישובים. מעט הנשק שהיה ביישובים, מעט
האזרחים המאומנים לקרב בתוך היישובים ('כיתות הכוננות') וקומץ חיילים מיחידות מיוחדות שהגיעו למקום
הארוע בשעות הראשונות - לא הספיקו כדי לעצור את השיטפון של פעילי החמאס ולמנוע את
הטבח. הגיע הזמן לשנות את התפיסה - דרושה הגנה דו-שכבתית: כבודו של
צה"ל במקומו מונח, אבל אוכלוסייה אזרחית חייבת להיות בעלת יכולת עצמאית להתגוננות
לאחר שנפרץ קו ההגנה הראשון, זה שבאחריות צה"ל.
זה צריך להתחיל מהכשרה צבאית של האזרחים.
תושבי ישראל עלולים להיתקל בכל מקום ובכל עת בהתקפת טרור. הם חייבים להיות מסוגלים
להשתמש בנשק חם להתגוננות אישית. מדובר בהכשרה בסיסית, מה שקרוי 'אימון הפרט' – לא
בהפעלת כוחות ותפעול נשק מסייע. זהו אימון בסיסי שבנערותי היה מקובל במסגרת תוכנית
האימונים של הגדנ"ע בבתי הספר התיכוניים. זה חייב להקיף גברים, נשים ונוער:
אין מקום להבחנה בין 'עורף' ל'חזית' כשמדובר בהתגוננות אישית – זהו לוקסוס בלתי
נסבל שחלק מהאוכלוסייה פטור מהשתתפות במאמץ ההתגוננות וזקוק להגנה של מישהו אחר. כך,
אין גם 'מבוגרים' או 'זקנים': כמעט לכל אחד ואחת מאיתנו צריכה להיות יכולת כלשהי לשאת
נשק ולהתגונן. זה אומר שנשק מתאים (ולא רק אקדחים) צריך להיות מחולק לאוכלוסייה
האזרחית לפי שיקולים ענייניים ולהיות מוחזק בהישג-יד במקומות המגורים והתעסוקה. כמובן
שאין לקבל את ההפרדה הנפוצה בצה"ל בין 'לוחמים' לבין 'לא-לוחמים', בין כאלו
שחמושים בנשק אישי וכאלו שאינם חמושים בנשק אישי: כל אחד מאיתנו חייב להיות חלק
מהמערכת המתגוננת ולהיות לוחם ונושא נשק. הארוע של ה-7.10 היה נראה שונה לחלוטין
אילו בכל יישוב היו עוד 10-20 נושאי נשק שהיו מצטרפים לכיתות הכוננות. אז אמנם אין
בכוחנו לשנות את העבר, אבל אירועי טרור עוד צפויים לנו בעתיד ואין לנו שום זכות להיות
צופים פסיביים בטבח עתידי מבלי היכולת והחובה להתנגד.
4.
בהעדר אופק מדיני - אין
באמת יעד למלחמה הנוכחית
אין כיום לישראל מטרה אמיתית למלחמה
הקרויה "חרבות הברזל". "מיטוט החמאס" איננו יעד, לא רק בגלל
שאיננו מוגדר לאשורו ולא רק כי ספק אם הוא ניתן להשגה אלא בגלל שעלינו להגדיר מה
ישראל רוצה שיקרה ברצועת עזה לאחר שהמלחמה תסתיים ב"ניצחון". מדינות
המערב מעוניינות בהחלפת שלטון החמאס בשלטון פלסטיני אזרחי, עם אפשרות לקביעת תקופת
מעבר שבמהלכה תהיה רצועת עזה בשליטת כוח רב-לאומי לצורך שיקום פיזי והתארגנות
אזרחית. ישראל, משיקולים פוליטיים של הקואליציה המכהנת, איננה מסכימה למצב שבו הרש"פ
תשוב לשלוט ברצועת עזה. בכך היא משאירה את המלחמה ללא אופק מדיני (מה שמכונה End-Game). מה יהיה עתידה של רצועת עזה? צה"ל ינהל
את חייהם של שניים ורבע מיליון אזרחים? בהעדר יעד אמיתי לצה"ל אנו מתמכרים להתקרבנות,
לרחמים עצמיים, להבעת שנאה ודרישות נקמה. התוצאה היא השמעת איומים מופרכים בתקשורת.
אבל איומים מעידים בעיקר על חוסר-אונים – לא על החלטיות ונחישות.
אז עד מתי תימשך המלחמה? עד שיתרחש אסון
הומניטרי? עד שהאו"מ יחליט להטיל סנקציות על ישראל? עד שתיווצר מחלוקת קשה עם
ארה"ב והיא תחליט להפסיק את התמיכה בישראל? עד שתפרוץ ברחבי ישראל התנגדות ציבורית
רחבה להמשך המלחמה? עד שיסתיים משפטו של נתניהו? אולי בכל זאת נדרוש מההנהגה להגדיר
אופק מדיני ולגזור ממנו יעד למלחמה הזו?
5.
יש צורך במדיניות
כלכלית ההמתמודדת עם צרכי המשק לאור המלחמה
המלחמה שינתה את המציאות הכלכלית שבה פועלת
ישראל. הוצאות הביטחון של ישראל סביב המלחמה ומלאכת השיקום שאחריה תהיינה עצומות. יש
לממן אותן. אם אנו רוצים שהמשק הישראלי לא יקרוס תחת נטל המלחמה אנו חייבים להנהיג
שינוי מרחיק-לכת של המדיניות הכלכלית לשנים הקרובות, שינוי שיאפשר לנו לממן את הוצאות
המלחמה מבלי לגלוש למשבר כלכלי. זה בהישג-יד: ישראל איננה אוקראינה, שלא תצליח
להשתקם כלכלית ללא סיוע של מדינות המערב – מדובר במשק חסון שמסוגל להתגבר על
הקשיים הכלכליים שיוצרת המלחמה אם רק תאומץ מדיניות כלכלית נכונה (ראו רשימה קודמת
בבלוג זה – "המלחמה והמדיניות הכלכלית הנדרשת בעטיה"). אם לא
תינקט מדיניות כלכלית מתאימה – המשק עלול לשקוע למיתון כלכלי מתמשך. כבר היינו
במחזה הזה לאחר מלחמת יוה"כ, כשמדיניות כלכלית נרפית הביאה לשקיעת המשק
הישראלי למיתון כלכלי ארוך ("העשור האבוד"), לאינפלציה דוהרת ולקריסה
באמצע שנות ה-80'.
הממשלה הנוכחית אינה מתכוונת כנראה להתמודד
באמת (להבדיל מדמגוגיה ושינון סיסמאות חלולות) עם צרכי המשק – כך לפחות מעידים הצעדים
בהם היא נקטה בשבוע האחרון. נדגיש: עוצמתו של המשק הישראלי וכושר השיקום שלו מנזקי
המלחמה טמונים בסקטור הפרטי; כל מה שנדרש מהממשלה הוא לאמץ מדיניות
מקרו-כלכלית שתאפשר לסקטור הפרטי להשתקם. ניהול מקרו-כלכלי כושל – וזהו הסיכון
כיום - יבאיש את ריחה של ישראל בשוקי ההון הבינלאומיים, יעצור השקעות ויהווה מכשול
להצלחתו של הסקטור הפרטי.
6.
שאלת חלוקת הנטל תעלה
מחדש
לפי קצב ההתקדמות הצבאי הזהיר עד כה – פרי
הניסיון לצמצם אבדות בקרב כוחותינו ולהימנע מהרס קיצוני ונזק אגבי שאיננו מחויב
המציאות - נראה שהמלחמה עלולה להימשך עוד זמן רב. השלמת הטיהור של דרום רצועת עזה
עלולה להימשך עוד מספר שבועות. מעבר לכך, ישראל תצטרך לשקול אם היא מוכנה לקבל מצב
שבו האיום מצפון (חיזבאללה והמיליציות הפרו-איראניות בסוריה) יישאר על כנו. אני
מאמין שישראל לא תוכל להרשות לעצמה להישאר במצב כזה; צה"ל יפנה צפונה. אם כך,
אנחנו כנראה רחוקים עדיין מסיום המלחמה הנוכחית.
עברו כמעט חודשיים מאז שפרצה המלחמה. כוח עצום
של חיילי מילואים מגוייס מיום שפרצה, וייתכן שהוא יישאר מגוייס לקראת התרחבותה
לגבול הצפון. בשלב כלשהו הלחץ המצטבר על חיילי המילואים המגוייסים – אישי, משפחתי
ותעסוקתי - יהיה קשה מנשוא. סולידריות ומוטיבציה המונעת על-ידי זעם לא יספיקו עוד
לשמירה על המורל של המגוייסים ושל משפחותיהם, בעיקר ככל שתתחדד המציאות של
אי-שיוויון מהותי בחלוקת הנטל בקרב החברה הישראלית. אי-השיוויון הזה קיים איתנו כל
הזמן, כי רק חלק קטן ממערך המילואים שייך לכוח הלוחם ומסכן את חייו מידי יום (עזבו
אתכם מביטויים מומצאים כמו "לוחמי הסייבר" וכו'), כי צה"ל צמצם
בעשורים האחרונים את מערך המילואים משיקולי תקציב ולכן קבוצות גיל שהשתתפו במלחמות
קודמות כלל אינן מגוייסות הפעם, וכי חלק גדול מהאוכלוסייה בכלל איננו מתגייס
לשירות פעיל. ככל שהמלחמה תתמשך (רק כדי לסבר את האוזן: במלחמת יוה"כ יחידת
המילואים שבה שירתתי הייתה מגוייסת במשך 192 יום ברציפות, עד לשבוע הפסח) - צפויה
להעמיק בקרב המערך המגויס (ועוד יותר בקרב המערך הלוחם) התחושה שהנטל הביטחוני
אינו מתחלק בצורה הוגנת; בשפה פופולרית: שלא כולם "נכנסו מתחת לאלונקה".
לכשתתגבר תחושה זו – אווירת ה"ביחד" המעט-ילדותית שאופפת אותנו תתחיל להתפוגג.
זה חייב לקרות, כי הלחץ האישי ילך ויגבר וכי ה"ביחד" הוא סיסמה ריקה של
פירסומאים: יש מי שנלחם ומסכן את חייו, יש מי ששירותו הצבאי הוא בעורף, ויש מי
שאיננו מגוייס כלל.
התובנה הזו צריכה להביא לכך שצה"ל
יחפש כבר עכשיו דרכים לחלק את הנטל בצורה יותר שיוויונית. זה יהיה קשה אף יותר כאשר
בעקבות המלחמה יהיה כנראה צורך להגדיל את הסד"כ הצה"לי, מה שיגדיל את
נטל שרות המילואים. מאגרי כוח האדם שבאים בחשבון לצורך עיבוי השורות הם החרדים,
שרובם אינם מתגייסים כלל לשירות צבאי, הנשים, שרובן אינן נדרשות כיום לשרת במילואים
ושתקופת שירותן הצבאי הסדיר של רבות מהן מבוזבז על תפקידים משרדיים מיותרים, והשנתונים
היותר-מבוגרים של חיילי המילואים שכיום אינם נקראים לשירות מילואים. וכמובן – קיימת
גם הדרך של הארכת שירות החובה של הצבא הסדיר.
7.
החלפת ההנהגה הפוליטית היא
תנאי מוקדם לשינוי המצב
חלק מהדברים שמנינו לעיל – פינוי
התנחלויות בשטחי יו"ש, הסכמה בינלאומית על אופק מדיני לרצועת עזה, שינויים
מרחיקי לכת במדיניות הכלכלית ובתקציב המדינה לשנים הקרובות כדי להתמודד עם עלות
המלחמה, ושינויים שיביאו לחלוקה הוגנת יותר של הנטל הביטחוני על האוכלוסייה בישראל
– אינם יכולים לבוא על פתרונם בהינתן ההנהגה הפוליטית הקיימת. הקואליציה הנוכחית חושלה
רק כדי להבטיח את האינטרסים הפרטיים והמגזריים של חבריה: מתן פטור מלא משירות
ביטחון וחלוקת הטבות חומריות מפליגות למגזר החרדי, השלמת הסיפוח של יו"ש למדינת
ישראל, וביטול המשך משפטו של נתניהו. מהרצון לענות על אינטרסים אלו נגזרו ריבוי
השרים, מבנה המיניסטריונים המוזר, והמאבק הפוליטי הממוקד להחלשת שלטון החוק בישראל:
שלטון החוק אינו מפריע למשילות, אלא רק להגשמת השאיפות הלא-לגיטימיות של כל חלקי
הקואליציה.
הצעדים הדרושים לתיקון מצבה של ישראל אינם
מתיישבים עם ההסכמים הקואליציוניים הנוכחיים. לכן היכולת להביא לתיקון – כל תיקון,
אפילו זה הטריוויאלי של המדיניות הכלכלית – מחייבת תחילה להחליף את הקואליציה הקיימת
בהנהגה פוליטית חדשה שתאפשר לישראל להיחלץ מהמצב הנוכחי. הקואליציה הקיימת לא תפעל
בשום צורה לחילוצה של ישראל – למעשה, היא מהווה חסם. השאלה העיקרית תהיה, לכן, כיצד
אפשר יהיה להחליף את ההנהגה הפוליטית בישראל.
8.
בשולי הדברים: הגיעה
העת לבוא חשבון עם החברה החרדית
למרות שמסתמנת ירידה חדה בתמיכת הציבור
בממשלה הנוכחית – כך העידו הסקרים כבר לפני פרוץ המלחמה ועוד יותר בעקבותיה – אין דרך
ברורה שתאפשר לדעותיו של הציבור להתממש לכדי חילופי ממשל. בשיטה הפוליטית הקיימת,
כל עוד יש לממשלה תמיכה של רוב חברי הכנסת – אין אפשרות להחליפה. לפיכך, גם אם 80%
מהציבור סבור שיש להחליף את הממשלה בגלל כשלונה וחוסר יכולתה לנהל את ענייני
המדינה בעת הזו - אין בכוחה של דעת הקהל לאיים על המשך שלטונו של נתניהו כל עוד
הוא מוגן על-ידי מעגל של 64 חברי כנסת שיצביעו נגד כל הצעת אי-אמון.
זה מוביל אותנו להרהור על תיפקודו של
הציבור החרדי במערכת הפוליטית בישראל. הממסד הפוליטי החרדי משמש כיום "כיפת
ברזל" לממשלת נתניהו: ללא שהסיעות החרדיות תקבלנה החלטה עצמאית שהמשך כהונתו של
נתניהו איננו קביל ציבורית ולא תצטרפנה לדרישה להחליפו (על-ידי הצבעת אי-אמון
קונסטרוקטיבי בכנסת) – אין כרגע אפשרות להביא לשינוי של ההנהגה הפוליטית. בינתיים,
נראה שהממסד החרדי אינו נוקף אצבע. הציבור החרדי אינו שותף בשום צורה לסערה הציבורית
המתרחשת מזה שנה בחוצות ישראל. ציבור זה, המשתמט ממילוי חובות אזרחיים וביטחוניים,
שהשתתפותו במשחק הדמוקרטי היא צינית ונועדה בעיניו רק כדי להבטיח לעצמו הטבות כלכליות
ולשם כך הוא מפעיל מנופים פוליטיים של סחיטה - מעיד על עצמו שהוא איננו באמת שותף לחזון
הציוני של מדינת ישראל. לכן, הוא אינו יכול להמשיך ולהיות שותף לגיטימי במשחק
הדמוקרטי בישראל. נצטרך לזכור זאת בעתיד.
