מדיניות הביטחון של ישראל, כפי שהיא נוסחה
בזמנו ע"י דוד בן-גוריון, התבססה על שלושה מרכיבים ברורים ונפרדים: הרתעה,
התרעה, והכרעה.
הרתעה פירושה הבנה של האויב שיש לישראל
יכולת צבאית לסכל התקפה עליה ולגרום לו לאבדות כבדות. היא אמורה לגרום לאויב להסיק
שאין לו סיכוי לנצח צבאית את ישראל. היא מושגת על-ידי הצגת עוצמה ותוקפנות:
הסד"כ, החימוש, רמת האימון וה'פוזה' (איומים).
התרעה היא לא רק עצם המניעה של הפתעה
אופרטיבית אלא תפיסת עולם בעלת השלכות מרחיקות-לכת. היא הבסיס ליכולתה של ישראל
להחזיק בכל נקודת זמן צבא סדיר קטן יחסית לאיום הצבאי (ובכך לאפשר לעצמה להתמקד בפיתוח
כלכלי אזרחי) ולבסס את עוצמתה הצבאית על כוח מילואים ("צבא העם")
שיתגייס בשעת חירום ויהיה מוכן ללחימה בתוך ימים בודדים. האמונה במרכזיותה של ההתרעה
גרמה לישראל להשקיע משאבים אדירים במערך המודיעין (יחסית למשאבים המושקעים בדרג
הלוחם היבשתי).
ההכרעה היא הקביעה הנחרצת שבכל התנגשות
צבאית על צה"ל להכריע את האויב הכרעה ברורה, חד-משמעית, גם כדי שניתן יהיה
לשחרר בהקדם את עתודות המילואים ולאפשר למשק האזרחי לחזור לפעילות כלכלית מלאה, וגם
כדי שההרתעה תשוקם. לצורך הכרעה מהירה (אין לישראל יכולת נשימה ארוכה) והחלטית קובעת
תורת הביטחון של ישראל שעל צה"ל לעבור בהקדם האפשרי להתקפה, ולכן החשיבה
הצה"לית מתמקדת במלחמת תנועה (שריון) ובחיל אוויר חזק במיוחד. לכן כבר ביום
הראשון של מלחמת יוה"כ אלוף פיקוד הדרום היה עסוק בתכנון החצייה של תעלת סואץ
ולא בקרב הגנת סיני.
המיוחד בכישלון הצבאי של ישראל במלחמת
2023 הוא שמדובר בכישלון כולל של תפיסת הביטחון של ישראל, של כל מרכיבי
הביטחון הלאומי לעיל: ההערכה שהחמאס מורתע ("הקונספציה", או "המחדל
המדיני-אסטרטגי") התבררה כשגויה. ההנחה שתהיה לצה"ל התרעה מודיעינית אופרטיבית-טקטית
שתאפשר לו להיערך לסיכול התקפה מבעוד מועד (או לפחות להפחתת הנזק, על-ידי העלאת
רמת הכוננות, עיבוי מערך ההגנה ופינוי אזרחים מאזורי הקרבות, ודרושות רק שעות
מעטות לשם כך) התבררה גם היא כשגויה ("המחדל המודיעיני"). ולבסוף, הכרעה
לא הושגה על-ידי צה"ל ב-7.10: אלפי מחבלים ובעקבותיהם אזרחים עזתים חדרו
לעשרות יישובים ומחנות צבא, הרגו כאלף ושלוש מאות אזרחים וחיילים וחטפו כ-250
נוספים. האזורים שנכבשו על-ידי החמאס טוהרו מאויב רק כעבור מספר ימים.
תפיסת הביטחון כשלה כבר קודם ל-7.10, ואולי
בכלל איבדה מזמן את הרלוונטיות שלה, אבל לא הבנו זאת עד להתקפה על הנגב המערבי. כדאי
שנבין כיום ולא נחיל אותה לגבי המערכה האפשרית בגבולה הצפוני של ישראל שם חונה
אויב אחר, מאיים יותר. כדאי להבין שייתכן שהחיזבאללה איננו מורתע אלא ממתין בסבלנות
לשעת כושר, שייתכן שגם בגבול הצפון לא נוכל לבנות על התרעה אפקטיבית, ושייתכן
שבתרחיש שיתפתח בגבול הצפוני ובנסיבות הבינלאומיות שישררו אז לא תינתן לצה"ל
יכולת להכרעה צבאית מלאה שהוא מתכנן. כדאי לכן לנסח לעצמנו תפיסת ביטחון חדשה, כזו
שלא תתבסס על הרתעה, לא תסמוך על התרעה ולא תיקח כמובן מאליו שתינתן לצה"ל יד
חופשית להכרעה. כדאי היה אולי גם להתבגר מהחלומות שלנו על כך שאנו מעצמה צבאית
שחופשיה לפעול במרחב מבלי להתחשב באינטרסים גיאופוליטיים. במקום זאת, כדאי אולי
לחפש בריתות אזוריות מבוססות-אינטרסים כדי לבסס עליהם מדיניות ביטחון. לשחק שחמט –
לא דמקה:
מלחמת ששת הימים ותוצאותיה
הדמיוניות (הכרעה מלאה) אינן מודל רלוונטי לגיבוש תפיסת ביטחון לאומית. במקום להתמקד
בהרתעה ולהסתמך על התרעה – כדאי אולי למנוע את התפתחותם של איומים צבאיים על ישראל;
להתייחס ליכולותיו הצבאיות של האויב - לא
לסמוך על יכולתנו לפענח את כוונותיו ולצפות שנוכל לסכל את מהלכיו ולהכריעו. ויש
לכך יישום עכשווי ברור בגבול הצפוני של ישראל.
ועוד הערה. ההתקפה של החמאס על יישובי
הנגב המערבי ממחישה את העובדה שבעוד שלגבי הציבור בישראל (לפחות רובו) הנסיגה
מרצועת עזה נועדה לתת לפלסטינים הזדמנות לקיים שלטון אזרחי עצמי כשהכוונה הכללית
היא להתקדם להקמת מדינה פלסטינית בשטחי יו"ש ורצועת עזה – החמאס לא ייחס לרצועת
עזה עצמה שום חשיבות. הכספים העצומים שזרמו לחמאס במשך 16 שנים (תקציב החמאס השנתי
עמד על כמיליארד דולר) לא שימשו לבניית כלכלה פורחת, תשתיות אזרחיות, שירותים
ציבוריים – הם שימשו כמעט בלעדית לבניית מכונת מלחמה נגד ישראל. הסתכלו בעיר
התחתית שנבנתה מתחת לערי רצועת עזה בהוצאות ענקיות, רק לצרכים צבאיים. שלטון עצמי
ברצועת עזה איננו יעד של החמאס – כל רצונו היה ליטול לעצמו בכוח את כל שטחי מדינת
ישראל, ולשם כך הוא שקד שנים להאריך את טווחי הטילים שלו. ייתכן שלרגע אחד לא היתה
לחמאס כוונה להגיע להסכם עם ישראל על הקמת מדינה פלסטינית בשטחי יו"ש ורצועת
עזה. רצועת עזה לא היתה בעיניו משאת-נפש ובסיס טריטוריאלי לעצמאות מדינית - רק קרש
קפיצה להתקפה על ישראל. זו מהות הניגוד שבין העוני המרוד של האוכלוסייה ברצועת עזה
לבין תיעול המשאבים הנדיבים - הבנייה המסיבית של ביצורים ומסע החימוש הנמרץ. אין
ברצועת עזה תעשייה אזרחית.
ואגב, החמאס איננו בודד במזה"ת: גם בישראל קיים חלק משמעותי מהאוכלוסייה שאיננו רואה בגבולות "הקו הירוק" משאת-נפש, נחלה שמאפשרת פריחה של חברה אזרחית וקיום בשלום עם האוכלוסייה הפלסטינית. העיניים נשואות לשטחי יו"ש, למה שמכונה "ארץ האבות". המקום בו אנו חיים אינו אלא רק קרש קפיצה להשגת שליטה צבאית ומדינית במה שקרוי "ארץ ישראל".
