האם 2023 הייתה שנה כל-כך גרועה כפי שאנשים
סבורים? אני מציע להתייחס אליה אחרת: כאל צלצול השכמה, כאל התפכחות מאשלייה
היסטורית, כאל אזהרה לגבי מה שעלול לקרות לישראל (וטרם קרה...). בקיצור - כאל שנה
שבה הקצנו מחלום. הפנמנו, ונצטרך לחשב מסלול מחדש. ואז יסתבר, אולי, ששנת 2023
הייתה חשובה, הייתה למעשה שנת התעוררות לקראת הזדמנות אחרונה שניתן לנצל.
לפני 2023 היינו מורדמים, שרויים בחלום. חיינו
באשלייה של יציבות, של שיווי משקל. אמנם לא הכל היה דבש, אבל חשבנו שאלו החיים: אור
וצל, פשרות הכרחיות. לכן הסכנו עם מצב של מב"ם שאיננו שלום ואיננו מלחמה אבל
הוא מאפשר קיצוץ בתקציבי הביטחון והפחתת עומס שירות המילואים; לכן חיינו ב"סטטוס-קוו"
עם מציאות של כפייה דתית בתחומי חיינו היומיומיים; לכן שתקנו מול התנחלויות
לאומניות ותוקפניות החיות על חשבוננו בשטחי יהודה ושומרון ושאנחנו נדרשים לשמור על
ביטחון תושביהן; לכן עצמנו את עינינו לגבי אוכלוסייה חרדית הולכת ותופחת שאימצה
לעצמה דרך חיים פרזיטית בצל קורתנו, לפיה היא פטורה מלהשתתף בשוק העבודה ומנשיאה בנטל
הביטחוני. ולמה עשינו כל זאת? כי חיינו באשלייה שמדובר בעולם יציב, ושבתמורה
לוויתורים אלו שלנו נקבל יציבות פוליטית, שקט ביטחוני ופריחה כלכלית. שנוכל לשגשג
בבועה הקטנה שלנו למרות הסביבה הלא-נעימה. זה היה הקח-ותן. כך זה נראה עד בחירות
2022. ואז הסיפור השתנה.
הכל התפוצץ בתחילת 2023, לאחר שתוצאות הבחירות לכנסת
ה-25 איפשרו לראשונה את הקמתה של קואליצייה של "ימין על מלא". הברית שנחתמה
בין מרכיבי הקואליציה הכתיבה ממשל לעומתי, מחויב למצביעיו ומנוכר לכל מסר ממלכתי, ונתון
בסד-זמן לשינוי יסודי של שיטת המשטר בישראל כאמצעי להשגת יעדיו. זה התחיל בהשקת יוזמת
החקיקה של "רפורמת המשילות", שתכולתה המזוויעה הלכה ונחשפה ככל שהמאבק הפרלמנטרי
לשינויי חקיקה גבר. והפגנות המחאה ההמוניות בחוצות ישראל החלו.
ההפגנות ההמוניות לא גרמו להיסוס ולא לחיפוש
פשרות בקרב מרכיבי הקואליציה: הבולמוס החקיקתי רק גבר נוכח ההתנגדות בציבור, מתוך
הכרה שנוצרה הזדמנות למחטף חקיקתי שאולי לא תחזור על עצמה. עם הבולמוס גברה ההבנה בציבור
שלא מדובר בוויכוח אידיאולוגי או אקדמי אלא במזימה פוליטית לרסק את כל ההתנגדויות הדמוקרטיות
כדי לאפשר לממשלה יד חופשית לפעול להשגת מטרותיה. וכל המהלך הזה לווה בניפנוף ציני
ושיקרי בסיסמאות כמו "דמוקרטיה", "משילות", "רצון
העם" ו"העם אמר את דברו" כדי לשוות למהלך נופך לגיטימי. אלא שלמרות
ההכרזות היומרניות על רפורמה משפטית בשם "העם" - מאחורי כל היוזמה הזו עמדו
(ועדיין עומדים) רק שיקולים של צבירת כוח פוליטי בלתי מוגבל, של העדפת אינטרסים
מגזריים על פני טובת הכלל ושל מזימה להתחמק מתהליך משפטי. והמהלך כולו, שלא היה בו
גרגר אחד של ויכוח אידיאולוגי-מדיני, הפך במהרה למסע של שנאה, הכפשה, ושיסוי נגד המתנגדים
לו. מי היה מאמין: ממשלה בישראל שאינה מהססת לקרוא למיטב אזרחיה
"בוגדים", שמנסה לשסות בהם את כוחות המשטרה כדי להגביל את חופש הבעת
הדעה, ושמעודדת בגלוי קרע בין חלקי העם עד כדי הסתכנות במלחמת אזרחים. זה איננו
עולם של דעות ואמונות ושל ויכוח על הדרך הציונית – זה עולם של "הם"
ו"אנחנו", וכך גם נצבעת מייד כל דילמה חדשה שעולה. וזוהי הממשלה שלא
תהסס כעבור מספר חודשים להסתתר מאחורי הסיסמה "ביחד ננצח" כדי למנוע דיון
ציבורי במחדל הביטחוני הנורא בתולדות ישראל וכדי להתגונן מזעם הציבור.
אלא שלמרבה ההפתעה, היוזמה לניצול מצב אקראי של רוב
פוליטי בכנסת (64 מנדטים) לשינוי המשטר בישראל נתקלה במחסום מפתיע. במענה להתקפה
על המשטר הדמוקרטי בישראל קמו אירגונים אזרחיים וולונטריים להגנת החזון הציוני
ועקרונותיו המוצהרים (במגילת העצמאות). ברחבי המדינה התארגנו הפגנות המוניות. הצטללנו:
כולנו למדנו מושגי יסוד במדע המדינה. למדנו להבחין בין דמוקרטיה-של-רגל-אחת (בחירות)
לבין היסודות האמיתיים של הדמוקרטיה: הפרדת רשויות, שלטון החוק והגנה על זכויות
המיעוט. ההפגנות ההמוניות הלכו וגברו וגיבשו אופוזיציה חוץ-פוליטית (וגם א-פוליטית)
לקואליציה הקיימת, תוך התעלמות מהאופוזיציה הרשמית. עוצמה זו שצברו האירגונים
האזרחיים הוולונטריים באה לידי ביטוי בוואקום הממשלתי שהתגלה ב-7 באוקטובר ובימים
שלאחר מכן.
ב-7 באוקטובר נפל לציבור בישראל אסימון נוסף: הסתבר
שגם תחושת הביטחון שלנו הייתה אשלייה. והיא התפוצצה באכזריות: ללא התראה מוקדמת, ישירות
אל תוך העורף האזרחי, בסוג של פוגרום נורא, ובלא שכוחות הביטחון מצליחים למנוע את
השחיטה והאונס והחטיפות וההרס. כמעט שלושה חודשים לאחר ההתקפה הנפשעת על ישראל
ולאחר שצה"ל פעל כאחוז-אמוק ברצועת עזה וגרם להרג נרחב ולהרס נורא - אין לנו עדיין
אופק ברור. מה אנחנו רוצים להשיג במסע החורבן שאנחנו מנהלים בעזה? ניצחון? מה זה
בכלל? ואיך נראית בעינינו תמונת הסיום של מסע המלחמה הזה? מתי יוכלו תושבי הנגב
הצפוני לשוב לבתיהם ולחייהם? ומה יקרה בגבול הצפוני? מתי יחזרו תושבי הצפון שפונו
מבתיהם לחייהם? וככל שהמלחמה נמשכת ותמונת העתיד נותרת מטושטשת, צפה ועולה מחדש
המחלה הממארת של ממשלת הזדון הזו, המפלגת, השונאת, המאשימה, האימפוטנטית, החותרת לשוב
בהקדם להשלמת מזימתה המקורית להרס הדמוקרטיה הישראלית. והקרע בעם חוזר ונפער עוד
בזמן שחיילי צה"ל נלחמים באויב החיצוני.
לאן כל זה הולך? מה יסיים את התהליך ההרסני שעובר
עלינו מאז הקמת ממשלה זו? אינני יודע. אני משער שהפתרון מחייב את החלפת הקואליציה
הקיימת, והשאלה היא – לאור ההערכה שאין סיכוי שהקואליציה הזו תתפרק מרצונה - מהו בדיוק
האירוע שיביא להחלפתה. ייתכן שזה יהיה אירוע פנימי (התפוררות מרכיבי הקואליציה,
התפוררות בקרב הצבא על רקע התארכות חסרת-תוחלת של המלחמה) וייתכן שזה יהיה אירוע חיצוני
(לחץ אמריקני, פיצוץ ביו"ש, הרחבת המלחמה לזירה נוספת). המצב מועד לפיצוץ,
בדרך זו או אחרת, ומוטב שנקדים להחליף את הממשלה כדי לצמצם נזקים. בכל מקרה, כולנו
מצווים לעשות הכל כדי לקרב יום זה: "אל תגידו יום יבוא – הביאו את היום"!
וזה אומר לחזור לכיכרות. צריך להפנים: "ביחד ננצח" זו סיסמה שבאה להשתיק
כל מי שדעתו הפוליטית שונה מזו של הקואליציה, לאפשר לממשלה הנוכחית למשוך זמן. היא
באה, שוב, לצבוע את בעלי הדעות האחרות כבלתי נאמנים למדינה. וזה כולל כמובן (כפי
שניתן להיווכח מהתקשורת) את הרשות השופטת ואת הפיקוד על צה"ל.
אז מה למדנו בשנת 2023 שלא ידענו קודם? למדנו שהצירוף
"יהודית ודמוקרטית" מכתיב מורכבות, ואיננו מתיישב עם שליטה על עם אחר או
חקיקה בנוסח "חוק הלאום". למדנו על חשיבות חיזוקה של הדמוקרטיה על-ידי
ניסוח חוקה ושמירה על עצמאות הרשות השופטת (אסור שפוליטיקאים ימנו שופטים). למדנו
שיש להקפיד על איכותו ועצמאותו של הדרג המקצועי בשירות הציבורי ולמנוע "זיהום
פוליטי" שלו. התפכחנו מהאשלייה של "סטטוס-קוו" בענייני דת ומדינה
והבנו שעלינו לדאוג להפרדה מוחלטת של הממסד הדתי מאורח החיים החילוני. נוכחנו שהציבור
החרדי אינו מתכוון להשתלב בחברה הישראלית על בסיס שותפות אמיתית ומלאה אלא רק לצורך
ניצול כוחו הדמוקרטי (מצביעים) לסחיטת משאבים, והדרך לסכל התנהגות זו היא לקשור קשר
מחייב בין זכויות וחובות.
ואחרון: הנושא המדיני. עד שפרצה המלחמה אפשר היה
להמשיך להנאתנו בוויכוח התיאורטי אם ישראל היא מעצמה אזורית, כזו שיש ביכולתה לנהל
מדיניות בינלאומית עצמאית ואפילו לפלרטט עם מעצמות גלובליות (ראו מגעים והסכמים עם
רוסיה, עם סין, ואת הסירוב של ישראל לסייע לאוקראינה המתגוננת מול התוקפנות הרוסית).
במלחמה הזו התגמדנו: כשלנו באופן מחפיר בהגנה על יישובי הנגב המערבי; אנחנו מתקשים
לסיים בהצלחה את המהלך הצבאי נגד החמאס; פעולתנו ההתקפית ברצועת עזה לא הייתה
אפשרית ללא מטריית ההגנה שפרש הצי האמריקני באזורנו כדי לבודד אותנו מאיום צבאי צפוני;
ללא הרכבת האווירית האמריקנית האדירה שמספקת לצה"ל אמצעי לחימה היינו נאלצים כבר
מזמן לעבור בעזה למקלות ואבנים; וללא הווטו האמריקני היינו כבר מוקעים ממוסדות
האו"ם. זה כנראה טוב שגומדנו: הגיע זמן שנחליף את היוהרה בראייה נכוחה של
מצבנו המדיני. איננו מעצמה אזורית ואיננו יכולים לנהל מדיניות עצמאית: כדי לשרוד
עלינו להיות חלק מברית גיאו-פוליטית. שינויים גיאו-פוליטיים מאפשרים, אולי
לראשונה, ברית מדינית-כלכלית בין ישראל לבין מספר מדינות ערביות מתונות במזרח
התיכון. עלינו לנצל הזדמנות זו שמוצעת לנו על ידי ארה"ב וסעודיה במקום לדחותה,
ואולי להביא לעידן חדש במזרח התיכון. ברית כזו תחייב אותנו להגיע לפתרון בהסכמה של
הסכסוך הישראלי-פלסטיני. פתרון כזה יחייב חלוקה טריטוריאלית שונה, ויתור על חלום
למדינה יהודית גדולה בכל שטחי ארץ ישראל, וסילוק חלק מההתיישבות היהודית בשטחי
יהודה ושומרון. זה בהישג יד, אם נצליח להגיע להסכמה בתוכנו. השלום מתחיל בתוכנו. אבל
לשם כך יש תחילה להביא לסיום הפרק של הקואליציה הקיימת.
אם אני צודק בכל מה שנטען לעיל - זה אומר ששנת 2023 לא הייתה שנה איומה. אולי היא הייתה אפילו שנה טובה ליהודים: היינו צריכים הלם כדי להתעורר מהאשלייה שבתוכה חיינו. נותר רק לקום ולפעול לכך שהעתיד יהיה טוב יותר.
