בחודשים האחרונים, על רקע האצת קצב האינפלציה במשקי המערב ובעקבות העלייה הבולטת של מחירי האנרגיה שנגרמה בשל הפלישה הרוסית לאוקראינה, אנו עדים לעיסוק ציבורי ער בנושאים של עליית מחירים, אינפלציה ויוקר המחייה. העיסוק התקשורתי בנושאים אלו צפוי להתגבר בישראל בתקופה הקרובה, לא רק בגלל עצם האירועים אלא בשל מערכת הבחירות לכנסת והשימוש הצפוי בו ככלי לניגוח פוליטי. נהיה עדים להאשמות חריפות, ונהיה קהל-יעד להבטחות מפליגות. כדאי לנו לכן להבין את הנושאים שבהם מדובר.
לכאורה, מדובר במושגים קרובים, אפילו במילים נרדפות: עליית מחירים, אינפלציה, יוקר מחייה; אבל המושגים אינם קשורים בהכרח, ורצוי להבחין ביניהם לקראת הפיכתם לנושאי דיונים והבטחות. כך, לדוגמה, יוקר המחייה בישראל היה גבוה גם כשקצב האינפלציה היה אפסי, עליית מחירי האנרגיה איננה מגדילה את יוקר המחייה בישראל יחסית לחו"ל (מחירי האנרגיה עולים בכל העולם), ועוד.
מהם מחירים ומהו תפקידם בשווקים?
כשהמחירים עולים, התגובה האינסטינקטיבית שלנו היא כעס: מחירים אינם אמורים להשתנות, בוודאי לא לעלות! עליית מחירים היא בעינינו אירוע מטריד, אפילו שלילי. בהתייחסות התקשורתית לעליית מחירים מודיעים עליה בכותרות המהדורות, לרוב בסבר פנים חמור: יש בעיה!
זוהי תגובה מוטעית. המציאות הכלכלית היא הפוכה: כשמדובר בכלכלת שוק, שינויי מחירים אינם סימפטום לבעיה אלא עדות לתגובה בריאה של הכלכלה. שינויי מחירים אינם קוראים להתערבות ממשלתית - הם מעידים על כך שמנגנוני הריפוי האורגניים של השווקים פועלים. מטבע הדברים, נוצרים בשווקים מפעם לפעם מצבים של עודף או חוסר; המחירים הם השסתומים האמורים לווסת לחצים. השתנותם היא עדות לכך שהשסתומים אכן פועלים ומאפשרים לנקז לחצים.
מה היה קורה לולא יכלו המחירים להשתנות ולווסת בכך את העודפים/חוסרים בשווקים? היה אולי נוצר מחסור. היה אולי צורך להנהיג קיצוב כדי "לפתור" את בעיית המחסור. זה היה מחייב הקמת מנגנון לתמחור המוצרים (כי מהו בעצם המחיר "הנכון" של המוצר?) ולניהול צודק של הקיצוב (אם אין מספיק לכולם - מי יקבל כמה?). היה נוצר כנראה 'שוק שחור', מקביל, שבו היה נהוג מחיר שונה מזה הרשמי. הייתה פושה שחיתות בסביבת הגורמים שבידיהם הופקד מנגנון הקיצוב, בגלל יכולתם לחלק הטבות למעטים. למי שיש ספק - הסתכלו מסביבכם וראו מה קורה בשווקים שבהם מנגנון המחירים אינו פועל.
מנגנון המחירים מונע את כל זה. הוא פועל ללא הרף לאיזון לחצים. הוא איננו מושלם, ויש מקרים ידועים בהם הוא איננו פותר נכונה את בעיית הרווחה החברתית ונדרשת לכן התערבות ממשלתית מתקנת. אבל התגובה האינסטינקטיבית שלנו לתנודות מחירים אינה צריכה להיות שלילית: המנגנון הוא ביסודו בריא, וחובת ההוכחה שדרושה התערבות חיצונית בשוק מוטלת על הממשלה. ועכשיו, חישבו מחדש על מחירי העגבניות, מחירי הטיסות לחו"ל, שכר עבודה של תכניתן, שכר הדירה: יש לכם אמנם תגובה אינסטינקטיבית כלשהי לאלו, אבל הייתם באמת רוצים שפוליטיקאים ינהלו את השווקים? אני מניח שלא, והמסקנה היא שלמעט במקרים מוסכמים - מנגנוני המחירים צריכים להמשיך לפעול עצמאית-אוטומטית: המחירים אינם אחריותה של הממשלה. שחררו, ואל תתנו לפוליטיקאים הזדמנות להיכנס לתחום: הפתרון שהם ינהיגו יהיה גרוע מהבעיה שמטרידה אתכם.
מהי בעצם אינפלציה?
אינפלציה היא תופעה מוניטרית: זהו תהליך מתמשך של עליית מחירים מקיפה שגורמת לשחיקת כוח הקנייה של המטבע המקומי. לא מדובר בהתייקרות נקודתית של מוצר ולא בעליית מחירי נכסים: מדובר בתהליך שבו סל קבוע של מוצרים ושירותים (שערכו מבוטא סטטיסטית בעזרת מדד מחירים) מתייקר במונחי המטבע המקומי. שימו לב שהסל איננו מתייקר באמת: אם נמדוד את מחירו במטבע-חוץ או במונחי שכר ממוצע לא בהכרח נזהה התייקרות לאורך זמן. מה שקורה הוא שכלי המדידה שבו אנחנו משתמשים להגדיר מחיר (המטבע המקומי) - מתכווץ!
היסטורית, תקופות אינפלציה אירעו בסמיכות לפעולות שהגדילו את כמות הכסף שבידי הציבור (לדוגמא: באמצעות הקטנת תכולת המתכת היקרה שבתוך המטבעות או בעקבות הדפסת כסף על-ידי השליט), מה שגרם להבנה שאינפלציה היא תופעה שנובעת מהרחבה מוניטרית ("תורת הכמות של הכסף"). כתוצאה, גובשה הסכמה כללית על חשיבותה של יציבות מוניטרית: ממשלות אינן אמורות לממן את פעולותיהן על-ידי הדפסת כסף, והאנליסטים מנטרים בהתמדה שינויים בכמות הכסף.
במהלך המאה ה-20 נוספו הבחנות אמפיריות לגבי מנגנונים לא-מוניטריים שיכולים גם הם לגרום להתפתחותו של תהליך אינפלציוני. האחד - עודף ביקוש מצרפי (מצב של ביקוש גבוה מידי כשהמשק כבר נמצא בתעסוקה מלאה); השני - התקרבות של שוק העבודה לתעסוקה מלאה, שגורמת להתנעת תהליכים של עליית-שכר עוד בטרם הושגה תעסוקה מלאה (קשר הקרוי "עקומת פיליפס" ואחראי להתבססות התפיסה בדבר התחלופה הקיימת בין אבטלה לאינפלציה); השלישי - זעזועים חיצוניים חד-פעמיים שפוגעים בצד ההיצע וגורמים לעליות מחירים שהמשק מתקשה לעכל אותן, אפילו עד כדי אובדן שליטה (ה'סטגפלציה' של שנות ה-70' שמקורה בהעלאת מחירי הנפט על-ידי ארגון מדינות 'אופ''ק', ואולי גם הפגיעה בשרשרת האספקה הבינלאומית שנוצרה בגלל מגפת הקורונה).
חשוב להבחין בין שינוי מחירים לבין אינפלציה. שינוי מחיר (מחיר כרטיס טיסה, אנרגיה, שכר עבודה, שכר-דירה) הוא תגובה לחוסר שיווי משקל בשוק ספציפי. השינוי הוא תהליך אורגני, אוטומטי, שבעזרתו המשק 'פותר' את הבעיה. מעין תגובה אוטו-אימונית. גם אם שינוי המחיר לא יהיה מיידי אלא הדרגתי, עדיין השוק אמור לחזור בסופו של דבר לשיווי משקל ואז עליית המחיר תיפסק. אינפלציה - לעומת זאת - איננה מתרחשת בשוק ספציפי אלא בכלל המשק, ואין בה מנגנון פנימי המבטיח התכנסות לשיווי משקל חדש: היא יכולה להיות אינרציאלית, להאיץ, ולהימשך לאורך זמן עד שהממשלה תתערב כדי לבלום אותה. אינפלציה היא תופעה מזיקה: היא יוצרת מסך של אי-ודאות על המשק והיא מטילה מס אקראי על מחזיקי המטבע המקומי. אינפלציה היא לכן תופעה שלילית, ועלינו להטיל על הממשלה את האחריות לכיבושה.
ומהו הסיפור לגבי יוקר מחייה?
יוקר מחייה איננו מושג מוחלט אלא יחסי: זוהי אמירה המתארת עד כמה סל הוצאות משפחתי בסביבה אחת (מדינה, עיר) יקר יחסית לסביבה אחרת. האמירה מתייחסת לנקודת זמן, והיא לרוב אמירה אזורית: אפשר לתאר אותה על גבי מפה גיאוגרפית.
מהן הסיבות להבדלים ביוקר המחייה בין מדינות? כשמדובר במוצרים ושירותים הנסחרים בינלאומית (או בין-אזורית), התשובה פשוטה: אם הייצור אינו מפוזר אלא מרוכז במדינות מסוימות (גידולים חקלאיים בגלל מאפיינים של אקלים, ייצור תעשייתי בגלל התמחות או שכר עבודה נמוך) - ההבדלים בין מחיריהם של מוצרים במדינות שונות צריכים לשקף את עלות ההובלה.
כשמדובר במוצרים ושירותים שאינם נסחרים בינלאומית (או בין-אזורית) ההבדלים ביוקר המחייה יכולים לשקף הבדלים במאפיינים מקומיים. כאלו יכולים להיות, לדוגמה, ההכנסה לנפש (שירותי ניקיון, שירותים אישיים, טיפול בילדים, מופעי תרבות ובידור - יהיו כנראה גבוהים יותר בסביבה שבה ההכנסה הממוצעת לנפש גבוהה יותר), השכר הממוצע (שירותים עצימי-עבודה יהיו יקרים יותר בסביבה שבה השכר הממוצע גבוה יותר), עלות הקרקע, וכו'. יש, אם כן, שונות "טבעית", אובייקטיבית, של יוקר המחייה, כזו שמוסברת על-ידי גורמים המאפיינים את הסביבה הכלכלית שבה מדובר.
אבל יש הבדלים ביוקר המחייה שאינם נגרמים על-ידי מאפיינים טבעיים. כך, לדוגמה, הבדלים שנגרמים על-ידי התערבות ממשלתית במחיר (מכס, מיסוי וסבסוד), וכך במקרים שבהם לא מתקיימת תחרות חופשית בין יצרנים וספקים. בעוד שהתערבות הממשלה במחירי מוצרים ושירותים הצטמצמה לאורך העשורים האחרונים כחלק ממדיניות החשיפה ליבוא ונותר רק מספר מצומצם של מוצרים שהמיסוי עליהם גבוה (חישבו: כלי רכב פרטיים) - קשה להצביע על הישגים מקבילים בתחום עידוד התחרות. ריבוי מונופולים וקרטלים בישראל גורם לכך שהתחרות היא בין מעטים, הייצור המקומי עדיין מוגן יותר מידי מתחרות מחו"ל, ובהתאם יוקר המחייה גבוה. הנהנים ממיעוט התחרות הם בעלי מניות של חברות-הענק, ובחלק מהמקרים גם ועדי עובדים גדולים, המשתתפים עם הבעלים בחלוקת הרווח המונופוליסטי. הסובלים ממיעוט התחרות הם הציבור הרחב. לצערנו, אין בישראל גוף ממשלתי בראשות שר שממונה על שמירת התחרות, וכולנו נתונים לחסדי יוזמות פוליטיות מזדמנות המונעות בעיקר על-ידי השיח התקשורתי.
יוקר מחייה הוא מחלה ממארת. הוא איננו תופעה של השנים האחרונות ולא תוצאה של מהלך יחיד שגוי: הוא תוצאה של שנים ארוכות של הזנחה, שאיפשרה לגורמים פרטיים לבצר לעצמם מעמד שמאפשר להם לגזור לעצמם קופון גדול מידי על-חשבון הציבור. ההסברים שניתנו בעבר ליוקר המחייה בישראל הם שגויים: המשק הישראלי איננו קטן כיום בהשוואה בינלאומית, הנטל הביטחוני בעשורים האחרונים איננו הסיבה ליוקר המחייה, ושיעור המס הממוצע בישראל איננו גבוה בהשוואה בינלאומית - לא זו הבעיה. גם מחירי הדירות הגבוהים אינם אלא חלק מההסבר ליוקר המחייה הגבוה בישראל. נותר עכשיו למקד את המבט בגורמים האמיתיים.
יוקר מחייה איננו מכת-גורל והוא אחריותה של הממשלה. היא הייתה צריכה להקצות מיניסטריון ייעודי לנושאי התחרות והצרכנות שישמש משקל-נגד ללחצים של גופים אינטרסנטיים שעושים כמיטב יכולתם (ומצליחים במידה רבה) למנוע תחרות, ולהגדיר מדיניות ויעדים בנושא. היא הייתה צריכה להילחם בריכוזיות כבמגפה, ומדובר בכל ענפי המשק. היא הייתה צריכה לפקח על המחירים בכל ענף שבו הריכוזיות חוצה סף מסוים. היא הייתה צריכה לפתוח את המשק ככל האפשר לתחרות מחו"ל ולמנוע שימוש נכלולי בתקנים מחמירים ובחוקי כשרות כקרדום כדי להימנע מחשיפה לתחרות מחו"ל.
כמה מסקנות
הרשימה הזו עסקה בהבחנה בין שלושה מושגים קרובים-לכאורה: עליית מחירים, אינפלציה ויוקר המחייה. מעבר להבחנה עצמה יש להבין שסדר החשיבות לצורך הדיון הציבורי הוא הפוך: יוקר המחייה הוא הנושא העיקרי, והוא פוגע בציבור רחב ועלול להוות עילה להגירה מהארץ של אוכלוסייה צעירה ומבטיחה. האינפלציה גם היא נושא חשוב, בגלל שהאחריות לניהול מקרו-כלכלי תקין חלה על הממשלה, אבל לצערנו הדיון בתקשורת הוא לפעמים מגוחך בגלל חוסר האוריינות הכלכלית של המתדיינים. העיסוק התקשורתי בעליות מחירים ספציפיות הוא לא רק בעייתי בגלל היומרה להתערב במחירי השוק אלא בעיקר כי הוא מהווה הסחה מהעיקר לטפל.
