כיצד נמנע משבר משכנתאות בעקבות משבר הקורונה?

אנו נמצאים בעיצומו של משבר רפואי עולמי שנגרם בגלל מגפת הקורונה covid-19. משבר זה צפוי להימשך עוד זמן-מה, ואולי אף להחריף, אבל נראה שהוא איננו קטלני בקנה מידה היסטורי, והוא צפוי לחלוף ולהישאר בזיכרוננו בעיקר כטראומה נפשית. בניגוד לאירוע הרפואי, המגפה צפויה להביא בעקבותיה נחשול כלכלי אדיר, מיתון (ירידה זמנית בפעילות הכלכלית) ואולי אף שפל כלכלי. מיתון זה עלול להיות בעל השפעה מתמשכת יותר ומשמעותית יותר על חיינו. 

אנסה להקדיש בקרוב רשימה להשלכות האפשריות של המחזור הכלכלי הצפוי ולמרחב הפעולות הכלכליות שבהן אמורות הממשלות לנקוט. בינתיים, נראה לי שמתוך מחוייבות לשמו של הבלוג - "עולם המשכנתאות" - יש צורך להתמקד תחילה בבעיות הצפויות בשוק המשכנתאות בעקבות הטלטלה הכלכלית ובצעדים הדרושים כדי למנוע נזקים מיותרים וסבל חסר-תכלית מהמערכת כולה.

מה צפוי לקרות כתוצאה מהאירועים האחרונים?

בניגוד למשברים כלכליים אחרים, המחלחלים לשוק העבודה בהדרגה - שבועות ואף חודשים לאחר תחילתם - משבר הקורונה הגיע לשוק העבודה בבת-אחת: צמצום פעילותם של עסקים פרטיים הייתה מלווה כמעט מיד בהוצאת עובדים לחופשה-ללא-תשלום או אף בפיטורי עובדים. שיעור האבטלה הרשמי קפץ כמעט בן-לילה (אגב: המספרים המבהילים על הפונים ללשכות התעסוקה אינם צריכים להדאיג - זהו אירוע שמתחיל משוק העבודה ולכן זו איננה אבטלה "אמיתית"). זה איננו תרחיש 'נורמלי' - זוהי דרמה אפילו במונחים של משברים כלכליים.

ככל שיעבור הזמן, יגדל מספר משקי בית שהכנסתם נפגעה - שכירים שאינם מקבלים את הכנסתם או עצמאים שעסקיהם נפגעו. משך הפגיעה איננו ידוע - זה יכול להיות אירוע קשה. התוצאה היא שמשקי בית שנטלו הלוואות לדיור והתחייבו בגינן לתשלומים חודשיים קבועים - בעיקר כאלו שאצלם תשלומי המשכנתא מהווים חלק משמעותי מהכנסותיהם - יתקשו לעמוד בהתחייבויותיהם.

מה יעשו הבנקים?

לבנקים יש 'פרוטוקול טיפולי' במקרים של לווים שאינם עומדים בהתחייבויותיהם. זוהי תרגולת קבועה, אוטומטית, סוג של התנהגות רפלקסיבית: הם פונים תחילה ללווים כדי לברר שלא מדובר בטעות טכנית, עוברים לאיומים על הלווים, ומשמתברר להם שמדובר במקרה של חדלות-פירעון (הלווה איננו יכול או מסרב לעמוד בלוח התשלומים) - עוברים להליכים משפטיים. תכליתם של ההליכים המשפטיים היא להביא לפירעון מיידי של מלוא יתרת החוב. אופי ההלוואות לדיור (משכנתאות), שהן חוב המובטח על-ידי שעבוד של זכויות הלווה בדירה לבנק להבטחת פירעון החוב - הופך את תהליך גביית החוב לפשוט יחסית: מכירת הדירה ושימוש בתמורה לפירעון החוב.

התרחיש הצפוי לנו הוא לכן ברור: אירועי הפיגורים של לווים ילכו ויתרבו, והבנקים יגיבו לעליית גרף הפיגורים בדרך היחידה המותרת להם - דרישה לתשלום הפיגורים או לחילופין לפירעון יתרת החוב; אם דרישה זו לא תיענה על-ידי הלווה - הם יחלו לפעול בעצמם למכירת הדירה (מימוש). התוצאה הצפוייה של העמקת המיתון (והאבטלה) היא שלווים יידרשו למכור את דירותיהם או לאפשר לבנקים למכור אותן.

מדוע הבנקים פועלים כך? האם הבנקים הם 'חיות רעות'?

מדוע הבנקים מתנפלים על לווים שנקלעו לאסונם למשבר כלכלי, ביניהם לווים ותיקים שהקפידו במשך שנים לעמוד בלוח התשלומים שלהם? האם זהו רוע? האם יש כאן 'רעים' ו'טובים'? התשובה היא שלילית: זהו אופי ההלוואות לדיור, שהן הלוואות המוניות וסטנדרטיות שבהן הביטחון הכמעט-יחידי הקיים לבנקים הוא שיעבוד זכויות הלווה בדירה. מדובר לכן בכללי המשחק. כללים פשוטים אלו הם שמסבירים מדוע הלוואות המשכנתא (בכל העולם) הן הלוואות זולות יחסית לאשראי צרכני או מסחרי: קיים בהן מנגנון חילוץ פשוט לבנק במקרה של חדלות-פירעון מצד הלווה.

הבנקים יכלו אולי להיות יותר רחמנים, יותר סלקטיביים בהפעלת אמצעי הגבייה, יותר קשובים לסיפורים האישיים (הנוגעים ללב) של הלווים. במקום לפעול כגובים חסרי-לב של 'השוק האפור' הם יכלו לנטות קצת יותר לגישה סוציאלית, לנסות לסייע ללווים להיחלץ ממצוקה. אבל הם מתקשים לעשות זאת: כל ניסיון לטפל אינדיבידואלית במשקי בית שנקלעו לבעייה ידרוש מהם הוצאות תפעוליות מוגדלות לצורך אחזקת כוח-אדם מקצועי, ואולי גם יגדיל את הפסדיהם באותם מקרים בהם ההתחשבות בלקוחות לא תביא להצלת משק הבית מכשל כלכלי. וישנה גם בעייה נוספת, חשובה: לפי שיטת הדיווח החשבונאית הקיימת שקבע המפקח על הבנקים, עצם הגידול בפיגורים של משקי בית יחייב את הבנקים להציג בדוחות הכספיים התקופתיים שלהם הפרשות לחובות מסופקים שמשמעותם המיידית היא ירידה ברווחיותם. ירידה כזו ברווחיות הבנקים מהווה איתות לשוקי הכספים שייתכן שהבנק נקלע לקשיים בגביית החובות כלפיו; התוצאה תהיה ירידה של ערך מניותיו. כלומר, לפי השיטה החשבונאית הקיימת, ניסיון של הבנק "להכיל" את קשיי הלווים תפגע בו-עצמו, וכמעט מיידית. התוצאה היא שהנטייה של הבנקים להגיב לגידול בתופעת הפיגורים על-ידי הסתערות ישירה על הלווים שנפגעו היא תגובה רציונלית: כך מוגדרים כללי המשחק.

מדוע אסור לתת לבנקים לפעול אוטומטית כנגד הלווים?

ה'פרוטוקול' שתיארנו לעיל הוא כלל התנהגות סביר בעולם יציב, שבו לווה מסויים נקלע לקשיים אבל לא מדובר בתופעת-רוחב של מגפת פיגורים. הוא יוצר כללי משחק פשוטים, קשוחים ואפילו הוגנים: החלטתם ליטול הלוואה מהבנק לרכישת דיור ושיעבדתם בתמורה את זכויותיכם בדירה; אם לא תעמדו בהסכם התשלומים - מותר לבנק לדרוש מכם לסלק מיידית את מלוא יתרת החוב או לאפשר לו לממש את השיעבוד לצורך כך. הפשטות והאפקטיביות של כללים אלו מאפשרת לבנק להעמיד הלוואות לדיור במהירות, בקלות ובמחיר נמוך-יחסית (השוו לריבית הנהוגה על כרטיסי אשראי).

המצב שונה כשאנו נמצאים בהאטה מחזורית. במצב כזה תופעת הפיגורים מתרחבת במהירות. ייתכן שמחזור העסקים גורם לשפל מקביל גם בשוק הדירות, והלווה מתקשה למכור את הדירה. מימוש הדירה על-ידי הבנק ('מימוש מהיר') עלול לגרום ללווה להפסדים ניכרים. עצם העובדה שהבנקים מנסים למכור דירות במהירות במצב של האטה כלכלית משמעותו שהבנקים תורמים ללחץ כלפי מטה על מחירי הדירות. התוצאה היא שתופעה של האטה מחזורית עלולה לקבל ממדים של אסון כלכלי עבור משק בית שנקלע לסערה: לא רק שהוא נפגע מבחינת הכנסותיו השוטפות - הוא עלול גם לאבד חלק ניכר מהונו העצמי בגלל עיתוי לא מוצלח של הניסיון לממש את הדירה. אם מחירי הדירות יורדים משמעותית - ייתכן שלא רק שהונו העצמי של הלווה יימחק כליל אלא שהבנק לא יצליח לכסות את יתרת החוב על-ידי המכירה. התוצאה של משחק כזה, שכלליו נראו סבירים בעולם יציב, היא שהתנהגותם האוטומטית של הבנקים מעצימה את הנזק לכלל המערכת. מטרת ראשי המערכת צריכה, אפוא, להיות למנוע מהבנקים לפעול אוטומטית, כדי לשכך את הנזק המחזורי.

האם התגובה האוטומטית של הבנקים הייתה מוצדקת מלכתחילה?

חשוב להבין שבמקרה הישראלי התגובה האוטומטית האגרסיבית של הבנקים לארועי פיגור בתשלומי המשכנתא אינה נחוצה כלל: שיעורי המימון הנהוגים בישראל הם נמוכים היסטורית, והם הוגבלו עוד יותר מאז החל המפקח על הבנקים להתערב בקריטריונים למתן אשראי. כך, שיעור המימון המרבי בישראל הוא 75% (והוא מגיע לרף זה רק במקרים של לווים חסרי-דיור), ובממוצע הוא איננו רחוק מ-50-60%. עליית מחירי הדירות בישראל בשנים האחרונות גרמה לכך ששיעור המימון בפועל בהלוואות 'ותיקות' - כאלו שניתנו בשנים עברו - עוד יותר נמוכים. התוצאה היא שיש לבנקים למעשה עודף ביטחונות: מספיק 'כריות ביטחון' כדי להבטיח אותם מפני מצב שפיגורים מצד לווים יגיעו לידי פגיעה ביכולת הבנקים לגבות את מלוא החוב. במונחים של ניהול סיכוני אשראי, החשיפה של הבנקים בישראל לסיכון אשראי בגין תיק המשכנתאות היא אפסית. לכן, ניתן היה לחשוב על מהלך שיפעל לטובת לווים שנקלעו לקשיים מבלי לסכן כלל את הבנקים. זהו האזור שבתוכו צריכה הממשלה לפעול.

למה צריך היה לשאוף נוכח המשבר?

כתוצאה מהמשבר הכלכלי המתקרב אנו צפויים לפגיעה במשקי בית רבים. בטווח המיידי ובטווח הקצר, נראה גידול במספרם של משקי בית שהכנסתם נפגעה או שמפרנסיהם נפלטו משוק העבודה. בטווח הארוך, כפונקציה של התמשכות המגפה ועומק המיתון הכלכלי, תהיה אולי פגיעה עמוקה יותר, שממדיה אינם ידועים. הבעייה שצריכה להעסיק אותנו כעת היא הפגיעה המיידית: זה כבר קורה, ומשקי בית יגיעו בחודשיים-שלושה הקרובים לקושי לעמוד בתשלומי המשכנתא. אמנם הבנקים כבר הודיעו שהם מוכנים לדחות את תשלומי הקרן של המשכנתא למשך שלושה חודשים, אבל זה לא מספיק: מדובר רק בחלק מהתשלום ולא בכולו, והלווה ייאלץ לשלם ריבית בגין דחיית תשלומי החוב.

כגודל המהלומה הכלכלית - צריך להיות גודל הסעד. הפתרון שעלינו להציע ללווים שהכנסתם נפגעה הוא דחייה של מלוא התשלום החודשי (גם קרן וגם ריבית) למשך כל התקופה שבה הכנסתם טרם חזרה לרמה סבירה. מה שאנחנו צריכים לשאוף זה להרגיע את ציבור הלווים שנקלע למצוקה בגין משבר הקורונה: הסירו דאגה מליבכם - תשלומי המשכנתא שלכם יוקפאו כל עוד תימשך הפגיעה בהכנסותיכם.

איך ניתן לבצע זאת?

דרך אפשרית להפעיל סיוע ללווים (ויש בוודאי דרכים אלטרנטיביות) היא ליצור קרן ממשלתית שתעמיד לטובת לווים שנקלעו לאבטלה (או לפגיעה משמעותית בהכנסה) קו אשראי שממנו ישולמו תשלומי המשכנתא השוטפים (קרן וריבית). קו אשראי זה יופעל על-ידי הבנקים לטובת הלווים שיעמדו בקריטריונים לקבלת הסיוע. הריבית על אשראי זה צריכה להיות נמוכה ככל האפשר (רצוי 0%), והמשיכה החודשית המותרת מקו האשראי צריכה להיות גובה תשלום המשכנתא השוטף. קו האשראי יכול לפעול כל עוד יש צורך בו (כל עוד המצב בשוק העבודה אינו משתנה).

מה יש בהסדר זה?  1) המימון יהיה מכספי המדינה - הבנקים לא יצטרכו לקחת על עצמם את סיכון האשראי הייחודי שיוצר המשבר; 2)  גובה המשיכה החודשי יספיק כדי לשחרר את משקי הבית שנקלעו לבעייה מבעיית התזרים שיוצרים תשלומי המשכנתא השוטפים; 3)  הריבית על המשיכה מקו האשראי תהיה אפסית ולא ריבית מסחרית שיוצרת רושם שהבנקים מנצלים את חולשת הלווים ליצירת רווחים נוספים; 4)  תשלומי המשכנתא ישולמו כסידרם (מתוך קו האשראי הממשלתי) ולכן הבנקים לא יוטרדו מתופעה נרחבת ומאיימת של פיגורים, לא יצטרכו לנקוט בצעדים כנגד לווים שנקלעו לפיגורים ולא יסבלו מירידה ברווחיותם עקב המשבר. כל הרפלקס הבנקאי להתנפל על לווים שנקלעו לצרות, שרק מחמיר את הבעייה המערכתית בזמני משבר - יורדם. 

מי יוביל את המהלך?

מאחר שמדובר במערכת הבנקאית - אני מניח שמהלך כזה צריך להיות מתוכנן על-ידי בנק ישראל (המפקח על הבנקים) וממומן על-ידי המדינה (משרד האוצר).

ואולי יש פתרון פוליטי לפלונטר הנוכחי?

דיאגנוזה

המצב הפוליטי מזכיר לי משחק כדורסל מכריע, דקה וחצי לסיום. לוח התוצאות מראה על שיוויון (או יתרון של נקודה לאחד הצדדים), והמשחק מתנהל מפסק-זמן לפסק-זמן כך שהדרמה מורטת-העצבים מתעצמת ונמתחת הרבה מעבר לדקה וחצי. במוצאי יום הבחירות נראה היה לפי תוצאות המדגם שהליכוד יוכל להרכיב ממשלה ימנית. כמה שעות לאחר מכן נראה היה שאין לליכוד מספיק תמיכה לכך. פרישתה של ח"כ לוי-אבקסיס והתנגדותם האפשרית של חה"כ האוזר והנדל יצרו אפשרות שגם כחול-לבן לא תוכל לגבש ממשלה משלה. ישנו תיקו משתק. מה יהיה?

קיימים ארבעה תרחישים פשוטים: 1) פיזור הכנסת ה-23 וסיבוב בחירות נוסף, רביעי; 2) הקמת ממשלת מרכז-שמאל בהובלת 'כחול-לבן' ובראשות בני גנץ; 3) הקמת ממשלת ימין בהובלת 'הליכוד' ובראשות נתניהו; 4) הקמת ממשלת אחדות לאומית בהשתתפות (לפחות) שתי המפלגות הגדולות ובראשות נתניהו, עם הסכם רוטציה.

התרחיש הראשון - בחירות חוזרות - הוא טריוויאלי, אבל יש ספק לגבי תכליתו. דומה שההצבעה הפוליטית בישראל יציבה. למרות שינויים קלים שהיו בין התוצאות בסבבי הבחירות האחרונים (חלקם בגלל השפעות של אחוז החסימה על חלוקת המנדטים) אין סיבה טובה להניח שתוצאות הסיבוב הרביעי תהיינה שונות משל הסיבוב השלישי, זאת למרות העובדה שנתניהו הפך בינתיים מחשוד לנאשם. לאור זאת, ההכרעה - אם בכלל תיפול כזו - תהיה כנראה על חודו של קול. זהו אולי מוצא חוקי מהבעייה הנוכחית, אבל זו איננה 'הכרעה': לא מדובר כאן בשיטת הבחירות לנשיאות בארה"ב, בהן יש מנצח יחיד (Winner Takes All).

התרחיש השני - ממשלת מרכז-שמאל - נראה כרגע חסר-סיכוי, למרות שגנץ קיבל מנדט מהנשיא להקמת ממשלה בעקבות המלצה של 61 ח"כים. הקושי נובע מחוסר הנכונות של האגף הימני של הגוש שלו להשתתף בקואליציה שתישען על תמיכת (לפחות חלק) מ'הרשימה המשותפת'. 

התרחיש השלישי - ממשלת ימין בראשות נתניהו - נראה כרגע בלתי-אפשרי לאור הגוש החוסם (61) שיצר גוש המרכז-שמאל.

התרחיש הרביעי - ממשלת אחדות לאומית - הוא לכאורה הפתרון הטבעי של תוצאות הבחירות. כל בחירות. בעולם נורמלי, קואליציות נועדו ליצור ממשלה יציבה המתבססת על שותפות בין המפלגות הגדולות ומשקפות לכן פשרות אידיאולוגיות. אלא שבישראל המאבק הפעם איננו רעיוני אלא אישי: כן נתניהו או לא נתניהו. לכן פתרון שנראה טבעי ופשוט איננו יכול להינקט כאן בגלל מצבו המשפטי של נתניהו: הוא איננו מוכן לוותר על דרישתו להיות ראש ממשלה ראשון ולכלול בממשלה את 'הגוש' שבנה לצורך כך, וגנץ איננו יכול להצטרף לקואליציה כזו מבלי שיפר את הבטחת הבחירות העיקרית שלו ומבלי שיסתכן בריסוק עתידו הפוליטי ואולי גם בפירוקה של מפלגת 'כחול-לבן'. לכן, למרות המלצתו של הנשיא והתמיכה מצד מפלגות אחרות - זהו תרחיש בעייתי עבור גנץ. 

האם דרושה בכלל אחדות לאומית?

אם חבל על המאמץ להכריע באמצעות סיבוב בחירות נוסף (התרחיש הראשון), אין סיכוי ממשי להצלחתה של ממשלת מרכז-שמאל (התרחיש השני) והאופציה להקמת ממשלת ימין חסומה (התרחיש השלישי) - האם לא כדאי לעשות הכל כדי להגיע לממשלת איחוד לאומי? הרי המכשול היחיד הוא לכאורה בעיות של אגו, ולמדינה דרושה ממשלה חזקה נוכח המשבר הכלכלי שצפוי בעקבות מגפת הקורונה?

ראשית, אינני חושב שמדובר בבעיות של אגו. ראשות ממשלה נחוצה לנתניהו כדי להימלט מגורלו המשפטי. אני חושב שגם לתמימים שבקרב גוש המרכז-שמאל ברור כבר כיום שהמאבק למניעת משפטו של נתניהו לא תיפסק, הקרב בין הליכוד לבין כחול-לבן לא יחדל לרגע גם אם שתי המפלגות תשתתפנה בקואליציה, וכל הסכם על רוטציה עתידית בתפקיד ראש הממשלה הוא חסר-תכלית כיון שכנראה שלא יקוים. שנית, אם אמנם יתממש איום הבלהות של משבר כלכלי בעקבות מגפת הקורונה, גנץ ימצא עצמו שותף מלא למחדלים שכבר היו (דלדולה של מערכת הבריאות, ניהול גרעוני של תקציב הממשלה) ועוד יהיו: אפשר 'לסמוך' על מכונת התעמולה הארסית והמיומנת של נתניהו שלא תשאיר בו מתום. ולבסוף, כל האמירה כאילו נחוצה ממשלת אחדות לאומית לצורך התמודדות עם המשבר הכלכלי המתקרב היא מניפולציה חסרת-בסיס: גם אם תישאר באופוזיציה, 'כחול-לבן' תתמוך מבחוץ בכל הצעדים הדרושים לניהול נכון של המשק. זוהי מפלגה ציונית ולא מפלגה שייעודה היחיד הוא לסחוט הטבות סקטוריאליות בתמורה לתמיכתה בצעדים שיש להם חשיבות לאומית (ודי לחכימא…).

מהו הפתרון שאני מציע?

אני יוצא מהנחה שהניסיון של גוש המרכז-שמאל להביא לסיום תקופת שלטונו של נתניהו לא צלח בסיבוב הבחירות הזה. נתניהו הצליח לחזק את מעמדו הפוליטי למרות הפיכתו לנאשם. הוא ימשיך בתפקידו כראש ממשלה בכל אחד מהתרחישים שנמנו לעיל: ראש ממשלת-מעבר, ראש ממשלה ימנית או ראש ממשלת אחדות. אני חושש לתועלת של התרחיש הראשון - בחירות נוספות - אם בגלל שמגפת הקורונה תגרום לדחיית לוח הזמנים של הבחירות לסוף השנה ואם בגלל שייתכן שכחול-לבן לא תצליח לשפר משמעותית את התוצאה בקלפי בסיבוב הבא (כלומר: להגיע להכרעה חד-משמעית) ונישאר באותו מצב.

הצעתי היא לכן שהשמאל ('עבודה-מרץ') יעריך מחדש את האופציות וישקול להצטרף לממשלת נתניהו. מהלך כזה יאפשר לנתניהו להקים ממשלה חוקית בראשותו ולסיים את הלימבו הפוליטי המתמשך ואת המצב החוקתי הבעייתי שנוצר עקב תפקוד מתמשך של ממשלת-מעבר. ממשלה נבחרת תוכל לפעול במלוא העוצמה לטיפול במצב הכלכלי. בתמורה להצטרפותו לממשלה בראשות נתניהו יוכל השמאל לדרוש ממנו מספר דברים: 1) תיקים חברתיים-כלכליים בממשלה שתוקם, שיאפשרו לשמאל להביא לידי ביטוי את הערכים בהם הוא דוגל ולקדם נושאים הקרובים ללבו; 2) התחייבות לעצירת המהלכים הפרלמנטריים המכוונים להרס הדמוקרטיה ופגיעה במערכות אכיפת החוק, לרבות המהלכים שתכליתם למנוע את המשך משפטו של נתניהו; 3)  רשות לנציגי השמאל להצביע בכנסת כראות עיניהם. 

הפתרון הזה הוא אמנם פשרה לא-מפוארת מצד השמאל, אבל יתרונותיה בצידה. הוא יאפשר למדינה להתנהל נוכח הצרכים תחת ממשלה נבחרת, הוא יאפשר לשמאל לאחוז בהגה הכלכלי-חברתי ולהביא להישגים, הוא ימנע סחיפה של הממשלה להרפתקאות של סיפוח חד-צדדי בשטחי יהודה ושומרון, והוא יפסיק את את המסע המתמשך לפירוק הדמוקרטיה ומנגנוניה. נתניהו יכהן כראש ממשלה בזכות (אחרי הכל, הוא קיבל יותר קולות מגנץ), אבל הכנסת תקבל הזדמנות מאתגרת לתפקד כמפקחת על הממשלה ומבקרת אותה, בניגוד למצב שהיה בעבר: היא לא תהווה חותמת-גומי של הממשלה. 'כחול-לבן' תוכל לשרת את העם בראש האופוזיציה, להציב עצמה כחלופה אמיתית לליכוד, ולנצל את הזמן גם כדי לגבש פרוגרמה פוליטית-מדינית-חברתית ברורה שתציג את זהותה כמפלגת שלטון אפשרית. ההזדמנות תגיע.

על המשבר הכלכלי בעקבות מגפת הקורונה

הקורונה: מה כנראה קורה?

אנחנו נמצאים בעיצומו של אירוע רפואי עולמי עקב התפשטותו של נגיף הקורונה COVID-19. השיא בישראל עדיין לפנינו. גרוע מזה: אין לנו מפות לנווט את דרכנו - זהו אירוע בלתי צפוי, לא מוכר, והוא מנוהל לכן כאירוע מתגלגל. היכולת היחידה שלנו להעריך את העתיד להתרחש היא להישען על מה שכבר קרה (וקורה) במדינות אחרות. נכון לכתיבת רשימה זו (בוקר יום ב', 16.3.20) ישנם כבר בעולם כ-170 אלף מקרים מתועדים של הדבקה, 81 אלף מהם בסין (ראו נתוני אמת מתעדכנים באתר מיוחד של אוניברסיטת Johns Hopkins, כאן). בעוד שבסין נראה שהמשבר חלף - קצב ההדבקה פוחת במהירות - מספר הנדבקים בשאר העולם ממשיך לעלות. התוצאה היא שלמעלה ממחצית ממספר הנדבקים עד כה בעולם הם מחוץ לסין (שיעור ההדבקה באיטליה הגיע כבר לפי 5 מזה של סין). בסין החלימו כבר למעלה מ-80% מהחולים, ושיעור התמותה עומד נכון לעכשיו על 4%. 

לא ברור עד כמה הנתונים הסיניים יכולים לשמש בסיס מהימן לתחזיות בשאר העולם, אם בגלל אמינות לא-ברורה של טיב הנתונים, ואם בגלל שהיכולת הסינית לדכא את קצב ההדבקה נשענה על דיכוי חופש הפרט ברמה שאיננה אפשרית במערב. גם השוואות בינלאומיות אחרות אינן טריוויאליות כיון שייתכן שהנתונים מושפעים מהמדיניות הננקטת בידי שלטונות הבריאות של המדינות, וזו שונה מאד בין מדינה למדינה. ובכל זאת, נוכל לומר שנראה שלא מדובר במגפה קטלנית: זו איננה 'המגפה השחורה' ולא דבר, ולפי מהלכה עד עתה היא איננה מהווה איום קיומי על האוכלוסייה. דבר נוסף: קורבנות המגפה - הן מבחינת שיעור ההדבקה והן מבחינת קטלניות במקרים של הדבקה - הם בעיקר בני קבוצות הגיל הגבוהות. כך, הגיל החציוני של הנדבקים הוא בסביבות 60; שיעור התמותה בין הנדבקים הוא ככל הנראה אפסי בקרב ילדים וצעירים, 5% בקרב שכבת הגיל 60-70, 10% בקרב שכבת הגיל 70-80, וקרוב ל-20% בקרב בני +80. אין זה אומר שאפשר להקל ראש במגפה הנוכחית, אבל מצד שני אין מדובר באסון בקנה מידה היסטורי.

המגפה הנוכחית כתרגיל התכוננות

אני מציע להתייחס למגפת הקורונה הנוכחי כאל תרגיל, כאל הזדמנות לבחון את שיטות ומערכות ההתגוננות לקראת אפשרות של מגפה קטלנית שעלולה להגיע אלינו בעתיד. במקרה הנוכחי מדובר בווירוס שיחסית למגפות הגדולות שהיו בעבר ולתרחישי קיצון איננו קטלני, והתוצאות הרפואיות שלו אינן דרמטיות: לגבי רוב האוכלוסייה אין מדובר במגפה ששיעורי התמותה שלה משמעותיים, אין תמונות מכמירות של גוויות נערמות, ואין איום של הרס חברות אנושיות. אבל מגפה קטלנית עשויה להגיע בעתיד, ומה שהמגפה הנוכחית מספקת לנו זו הזדמנות להתמודד, לנהל את האירוע: להתעשת, להירגע, להקשיב לקולות ראשי המערכת במקום להפוך לקורבן של מפיצי שמועות, לבחון את יכולותינו להתמודד עם מגיפה קטלנית יותר, או של אסון טבע או של מלחמה. האתגרים בכל המקרים הם אותם אתגרים: שליטה מרכזית, התגוננות מפני האיום, ניהול מיטבי של המערך הרפואי וניהול המשק האזרחי. המשבר הנוכחי כבר חשף נקודות תורפה בהיערכות, בשליטה המרכזית, ובהגנה על המערך הרפואי עצמו כדי שיוכל לתפקד (ראו כמה מהצוותים הרפואיים כבר נוטרלו עוד לפני שהגענו לשלב העיקרי של המערכה). זה לא נורא שטועים - זוהי הזדמנות לנצל את המגפה הנוכחית לצרכי הפקת לקחים.

גם הציבור צריך ללמוד להתנהל בשעת משבר. אין סיבה להתפרק כחברה, לא ליצור היסטריה מיותרת, ולא להעצים את המשבר על-ידי תגובות לא שקולות של הציבור. בהלה, חרושת שמועות, ריקון חנויות המזון - הם איתות שלילי בהקשר זה. תנו לראשי המערכת לפעול, אפילו לשגות פה-ושם, ולהסיק מסקנות. זו איננה אחרית הימים - זה רק תרגיל, ויש לנצל אותו לשיפור המערכות.

מי אשם?

הטחת האשמות היא ספורט לאומי בישראל. בעוד ראשי המערכת מנסים להתמודד יום ולילה עם האתגר הבלתי צפוי שיצרה מגפת הקורונה - סוג של 'ברבור שחור' שאי-אפשר היה להתכונן לקראתו - אנו כבר רואים אותם נצלבים בככר העיר (התקשורת והרשתות) על החלטותיהם, על מחדלים שכביכול כבר נעשו. זהו רפלקס חולני, שמתבסס כנראה על תפיסת עולם לפיה קיימת קונספירציה של ראשי המערכת כנגד הציבור ועלינו לחשוף אותה: מישהו אשם פה במשהו, מישהו פה לא בסדר. זהו רפלקס שאיננו יכול לסייע במצבי משבר - הוא יכול רק לקעקע את אמון הציבור במנהיגיו. שום דבר לא ישפר את יכולתה של ישראל להתמודד עם אתגר הקורונה אם נטען בלהט בכל הרשתות שמשרד הבריאות הוא היסטרי מידי או לחילופין פלגמטי מידי בתגובותיו למתרחש. מטבע הדברים, קיים מיגוון דעות בקרב בעלי המקצוע, אבל זה איננו סביר שנוקיע את ראשי המערכת כשאנו מסתמכים על דעת-מיעוט של מישהו מאחד מבתי החולים בארץ או בחו"ל. הטחת האשמות לא תסייע לניהול המערכה - היא יכולה רק לגרום להתנהגות יותר מתגוננת, יותר פוליטית ויותר מכסתח"ת של ראשי המערכת, וכולנו נפסיד מזה.

המערכה הכלכלית

גם ללא התערבות כלכלית מצד הממשלה, סיפור הקורונה היה גורם למכה כלכלית למשק. הציבור היה משנה את התנהגותו מיוזמתו האישית כדי לצמצם את הסיכון להידבקות: נמנע ככל האפשר מחשיפה לקהל, טס פחות לחו"ל, מנסה לעבוד ככל האפשר מהבית, משתמש פחות בתחבורה ציבורית, מצמצם פעילות פנאי הנעשית במרחבים משותפים, אולי גם לא שולח את ילדיו למוסדות חינוך, וכו'. ענפי המשק היו נפגעים כתוצאה מכך. הנזק במקרה זה איננו ידוע (הוא תלוי בעוצמת הפעולות של הציבור), אבל היתרון היה התגוננות דיפרנציאלית (סביר שאוכלוסייה מבוגרת הייתה נוקטת ביותר אמצעי התגוננות מאשר האוכלוסייה הצעירה - זה יותר חשוב לה וזה יותר קל לה) וצמצום הפגיעה בחופש הבחירה של הפרט. 

אלא שהממשלה לא הותירה לציבור חופש החלטה ונקטה בצעדים מנדטוריים כדי להגן על הציבור. צעדים שהציבור (או חלקו) היה אולי נוקט בהם מרצונו לצורך התגוננות - ננקטו על-ידי הממשלה כצעדים מחייבים. בימים הקרובים יינקטו צעדים שונים, אבל התוצאה היא אחת: הרחבת התחולה של הנזק הכלכלי ממגפת הקורונה. הפגיעה במשק תהיה חמורה יותר ממה שהיה מתרחש ללא התערבות ממשלתית.

מהו הנזק הכלכלי הצפוי? אין איש יודע. אל תלכו שולל אחרי הערכות מספריות המתפרסמות לפרקים: ראשית, חלקן מתפרסמות על-ידי גורמים אינטרסנטיים (הפחדה, הרגעה); שנית, אנו רק בתחילתו של האירוע ואיננו יודעים כמה זמן יימשך ומה תהיה השפעתו על המשק; שלישית, שאלת הנזק הכלכלי אינה מנוסחת במונחי תקציב ממשלה (כמה זה יעלה לממשלה) או במונחי הנזק הכספי שייגרם לחברות עסקיות והיא אינה קלה לחישוב, אפילו בדיעבד. ככלל, הניסיון לצמצם את פגיעת הקורונה על-ידי נקיטת צעדים יזומים שמשמעותם פגיעה כלכלית חמורה הוא ניווט ללא מפה: לא ברור כמה קורבנות נחסכים בזכות צעדים אלו, ולא ברור מהו הנזק הכלכלי שנשלם כולנו בגללם. לכאורה, מדובר בגידור סיכונים (כמו ביטוח), אבל גידור סיכונים מתבסס על הערכות סטטיסטיות של סיכון ועל עלות - שניהם אינם ידועים במקרה הזה. 

גם למי שנרתע מחישובים כלכליים שעניינם כדאיות השקעה בפעולות או בתשתיות חוסכות חיי-אדם (חיסונים, הגבלת מהירות נסיעה, בניית מחלפים, תאורת כבישים, מניעת זיהום סביבתי) ומאמין בקבלת החלטות המבוססת על 'פרינציפ' - צריכה להיראות מוזר המהירות בה נופלות החלטות ממשלתיות לשלם מחיר לא ידוע תמורת הישג לא ידוע. הדבר הברור היחיד הוא שהמשק הישראלי גזר על עצמו מיתון כלכלי מרצון, ולא שמעתי על עבודת מטה מקדימה שמנמקת מהלך זה. אוכלוסיית הגיל השלישי בישראל מונה פחות ממיליון נפש, והיא האוכלוסייה שעליה נועד להגן מהלך זה בהיותה הפגיעה ביותר לווירוס. עם כל אהדתי לקבוצת אוכלוסייה זו (אני נמנה עליה) אינני חושב שדילמות רפואיות מקבילות, כמו הצורך להרחיב את סל התרופות, הטיפול במצוקת מערכת הבריאות, הצורך בבניית בתי-חולים נוספים, הרחבת שירותי הרפואה בפריפריה, קיצור התורים של ממתינים לטיפולים רפואיים, ביטוח סיעודי לכלל הציבור - זכו לטיפול כל-כך החלטי, חד-משמעי ומיידי כמו סגירת המשק נוכח מגפת הקורונה. זוהי ממש הצגת גישה נחושה של 'יעלה כמה שיעלה'. מדוע? כי מתרחשת לכאורה דרמה? כי הציבור הרחב חושש ואינו מבין שרובו איננו נתון תחת איום אמיתי? כי הציבור אינו קולט שהחתימו אותו על המחאה ללא נקיבה בסכום? כי מדובר בראש ממשלה הנמצא במלחמת הישרדות על חייו הפוליטיים והוא מנצל את אירוע הקורונה ואת ערפל הקרב כדי ליצור מצב חירום שיסלול לו (כך הוא מקווה) דרך הימלטות? מדינות אחרות היססו להפעיל את הסגר - מי צודק כאן?

משבר כלכלי הוא הזדמנות

אם כבר אנחנו נקלעים למשבר כלכלי - כדאי לזכור שמשבר כלכלי יוצר הזדמנות לרפורמות שבמצב עניינים רגיל אינן מתאפשרות בגלל כוחן הפוליטי של קבוצות-אינטרסים. אסור לכן 'לבזבז' משבר כזה: מאחר שצפוי גידול משמעותי של הגירעון הממשלתי בשנה הקרובה (בגלל הצורך להגדיל את הוצאות הממשלה ובגלל הירידה הצפויה בהכנסות ממיסים עקב ההאטה הכלכלית) - זוהי הזדמנות לשקול הנהגת רפורמות כדי לתקן עיוותים שקיימים כבר מזמן.

הרשימה היא ארוכה, ואינני מתיימר להכין אותה כאן. מספיק אם נזכור שורה של עיוותים ידועים שלא טופלו עד כה וזו אולי ההזדמנות לכך: ביטול הטבות המס למשכירי דירות למגורים, ביטול הסדרי הפטור ממס על החיסכון והתשואה בקרנות ההשתלמות (הטבות ארכאיות הניתנות כיום רק לחציון העליון של האוכלוסייה), ביטול הפטור ממע"מ על מכירת ירקות ופירות ועל עסקים בעיר אילת. אלו רק דוגמאות, ורבות כמותן אפשר למצוא בתכניות המגירה של עובדי משרד האוצר, שם הן המתינו לשעת כושר.

אבל זוהי רק ההתחלה. כשמתרחש אסון טבע (או כשפורצת מלחמה) עולה שאלה של נשיאה בנטל הכלכלי. במקרה של מגפת הקורונה הענף הראשון להיפגע הוא התיירות, אבל ברור שאת נטל הפגיעה הכלכלית (והיא עוד תגדל) צריך לשאת כלל המשק: הרס ענף התיירות או הפקרת העצמאים הקטנים לגורלם אינם פתרון לבעייה ואינם יכולים להיחשב כשלב חיובי, אבולוציוני, חלק מתהליך ה-Creative Destruction של המודל הקפיטליסטי. ענפים אלו לא נפגעו בגלל חוסר יעילות או בגלל תחרות, אלא בגלל אירוע טראומטי חד-פעמי. הממשלה תצטרך לסייע לענפים אלו (ולאחרים) על חשבון הציבור. סיוע כזה דורש משאבים ניכרים. כדי לגייס אותם תצטרך הממשלה להשתמש בסל צעדים שיכלול מן-הסתם קיצוץ של הוצאות ממשלתיות אחרות, העלאת הכנסות על-ידי העלאת שיעורי מס, ואולי גם הגדלה זמנית של הגירעון. בצד ההוצאות, ניתן היה לצפות שהממשלה תחיל קיצוץ כללי על שכר העובדים בסקטור הציבורי, לרבות אוכלוסיית הגימלאים מקבלי הפנסייה התקציבית. קיצוץ כזה יכול להיות פרוגרסיבי בכך שיחול רק על חלק הכנסה שמעבר לשכר המינימום (כיום: 5,300 ש"ח). בצד ההכנסות, ניתן היה לצפות שהממשלה תגדיר מס מיוחד על ההכנסה ("היטל הקורונה"). גם כאן, שיקולים חברתיים יכולים להביא אותנו לכך שמס זה יחול על חלק ההכנסה שמעבר לשכר המינימום או מעבר לשכר הממוצע (כיום: 10,500 ש"ח). המסר החשוב הוא שהנזק הכלכלי שייגרם על-ידי המיתון הכלכלי הצפוי בעקבות מגפת הקורונה אינו עניין של קבוצה אקראית של האוכלוסייה אלא של החברה כולה.

מדוע לווים מבוגרים מתקשים לקבל הלוואת משכנתא? - תגובות, שאלות, תשובות

ברשימה "מדוע לווים מבוגרים מתקשים לקבל הלוואת משכנתא?" שפורסמה בבלוג זה ביום 26 בפברואר השנה (ראו כאן) נדונה השאלה מהי הסיבה לכך שהבנקים מקשים על לווים מבוגרים ליטול משכנתאות, למרות שאפשר היה להעריך אובייקטיבית שאין סיבה שהלוואות אלו תהיינה פחות כדאיות לבנקים. מספר קוראים פנו בשאלות בעקבות הרשימה, ומצאתי לנכון להציג את השאלות והתשובות ברשימת-המשך, למקרה שקוראים אינם חוזרים לעיין ברשימה המקורית ואינם מודעים לשיח שהיא עוררה.

תגובה מס' 1: אכן הגיע הזמן להתעורר, אבל לצערנו במציאות הנוכחית הסיכוי שזה יקרה אפסי.

תשובה - אינני יזם פרטי, והמבחן שלי לגבי בחירת נושא שאני כותב איננו 'מבחן התוצאה', כלומר שאם לא הצלחתי להביא לשינוי - נכשלתי, וכל הדיון היה מיותר. עצם העלאת הנושא לדיון, עצם הבעת הדעה - הם חלק מהמטרה בבחירת נושאים לרשימות בבלוג: להביע דעה, לנמק אותה, לנסות לשכנע. לפני הרבה שנים הייתי כלכלן במחלקת המחקר של בנק ישראל, ונדרשנו תכופות להכין ניירות-עמדה בנושאים שונים שעלו לדיון ציבורי כדי לשכנע את מקבלי ההחלטות. שיעורי ההצלחה היו, מטבע הדברים, נמוכים, ואפשר בקלות להתייאש מהתהליך, לוותר על הבעת העמדה או לפחות לא להשקיע בה מאמץ. למדתי אז מאחד הכלכלנים הוותיקים ש'סיכוי אפסי להשפיע' איננו יכול להצדיק ויתור על נקיטת עמדה מקצועית: תפקידו של הכלכלן הוא לטעון ולטעון, גם אם נראה לעיתים שאין אוזניים לכותל. אולי, פעם, אחת מאבני הכותל תקשיב.

תגובה מס' 2: זהו תאור מלא של המצב. האם לא כדאי לפנות למפקח על הבנקים לשם קבלת תגובה?

תשובה - במהלך השנים העליתי בבלוג זה רשימות במגוון נושאים שבהם התנאי להשפיע היה להגיע למקבלי החלטות, לעורר אותם. היו נושאים שנראו לי חשובים, כמו הצורך בסיוע ממשלתי לחסרי-דיור, ביטול ההתערבות של המפקח על הבנקים בהלוואות המשכנתא, פיתוח שוק משני למשכנתאות בישראל, שינוי שיטת החישוב של 'עוגן הריבית' בהלוואות בריבית משתנה, הכנסת 'תקרות' לתשלומים השוטפים בהלוואות בריבית משתנה, שינוי עקרונות החישוב של עמלת פירעון מוקדם, החזרת השימוש בערבות אישית במקרים של לווים בעלי פרופיל סיכון גבוה מידי מכדי שהבנקים יאותו להעמיד להם הלוואות משכנתא, קידום התחרות בין הבנקים, צעדים למניעת 'בועת נדל"ן', מיסוי עושר על נדל"ן, ועוד. קהל היעד להשפעה הוא הדרג הפוליטי וצמרת השירות הציבורי. לצערי אין לי מסילות ישירות לליבם. אולי התוצאה (החיובית) של מיגבלה זו היא קיומו של בלוג זה  - אני נאלץ לפנות לציבור הרחב. אתם כמובן מוזמנים, איש-איש כפי יכולתו, לשתף את דרג מקבלי ההחלטות.

תגובה מס' 3 (EranP): הבנקים, בהיותם תמיד הגורם הגדול והחזק התובע את הפרט החלש, חוששים מביקורת ציבורית (לא מוצדקת) בעת דרישה לפינוי נכס, בוודאי אם המשפחה שגרה בנכס איבדה את אחד המפרנסים. מהם הפתרונות לדעתך לחשש הזה? האם מימון המשכנתאות על ידי הגופים המוסדיים ותפעול על ידי גוף חוץ בנקאי יכול להתמודד עם בעיה זו? האם המדינה יכולה להציע פתרון ביטוחי משלה, שהרי טיפול באלמנות ויתומים זו בדיוק הרשת הסוציאלית שאנו מצפים ממדינת רווחה לקיים?

תשובה - הפתרון שהפך לנוהג (אבל הוא איננו דרישה רגולטורית!) היה ביטוח חיי לווים בסכום השווה לגובה החוב, ושיעבודו לבנק כנגד ההלוואה. זהו פתרון שהתאים לעולם של פעם, של הלוואות ממשלתיות שניתנו ללווים חסרי-דיור: הם רכשו דירות לצרכי מגורים, והם היו ברובם הגדול צעירים. המדינה (שמימנה את ההלוואות) והבנקים (שניהלו את ההלוואות בשמה) לא נדרשו לפנות משפחות צעירות מדירותיהן במקרה אסון, והפרמייה (הקבוצתית) הייתה נמוכה. מציאות זו השתנתה כשעולם המשכנתאות הישראלי התפתח: חלק מהלווים רוכשים כיום דירות לצרכי השקעה (ולכן לא מדובר בצורך לפנות משפחות במקרה אסון), והלווים אינם בהכרח צעירים (ולכן ביטוח חיים יכול להיות יקר, בעיקר אם מישהו מהלווים הוא בעל גיליון רפואי בעייתי מנקודת מבטה של חברת הביטוח). זה מוביל אותנו לשקול את ביטוח החיים כפתרון אפשרי - אבל לא פתרון יחיד: לגבי לווים צעירים, בעיקר כאלו שרוכשים דירות לצרכי מגורים - הפתרון של ביטוח חיים הוא סביר כי מחירו נמוך ותועלתו ברורה; לגבי לווים מבוגרים או לווים שיש להם היסטוריה רפואית בעייתית - זה עלול להיות פתרון יקר יחסית לתועלת שהוא מביא לבנק. עדיף היה לבנק להעריך במקרים אלו את סיכון האשראי הספציפי, ובמידה שהוא אמנם קיים - לתמחר אותו ולגלם אותו בריבית המשכנתא: העלות ללווה תשקף אז את התועלת לבנק. בחלק מהמקרים, כפי שראינו ברשימה לעיל - בעיקר כששיעור המימון בהלוואה הוא נמוך - לא קיים בכלל סיכון אשראי שמצדיק תוספת לשיעור הריבית בהלוואה.

נקודה שנייה - האם שוק משכנתאות שונה - מימון משכנתאות על-ידי הגופים המוסדיים ותפעול המשכנתאות על-ידי גוף חוץ-בנקאי - היה מסייע לפתרון הבעייה?  אין חשיבות לדעתי לשאלה מי מממן ומי מבצע את המשכנתא. מדובר בסיכון אשראי ייחודי שקיים או לא, ותמחורו איננו מותנה בגוף המבצע.

נקודה שלישית - האם פתרון ביטוחי למשכנתאות היה צריך להיות מוצע בכלל על-ידי המדינה, במקום חברות הביטוח הפרטיות?  זוהי שאלה שמחזירה אותנו לשאלה בסיסית יותר: האם אשראי לדיור היה צריך להיות חלק מהמדיניות החברתית של הממשלה? לאחר הרבה שנים במקצוע אני סבור שסיוע ממשלתי לחסרי-דיור צריך להיות חלק מהאמנה החברתית שבין הממשלה לבין אזרחיה. המדינה צריכה לאפשר לרוב משקי הבית להגיע לדיור בבעלות. היא עשתה זאת לאורך רוב שנותיה, והיא אינה עושה זאת כמעט כיום (למעט תוכניות סיוע ספציפיות ולא כוללניות). השאלה היא כמובן איך תפעל תוכנית הסיוע, וזהו נושא כבד שלצערנו הדיון הציבורי בו איננו מתקיים. בעולם שבו יש סיוע ממשלתי לחסרי-דיור - המדינה יכולה כמובן לקחת על עצמה את ביטוח החיים כחלק מהסכם הסיוע,אבל זו איננה נקודה קריטית.

תגובה מס' 4 (EranP): מדוע תפקידו של הבנק לדעתך הוא להעריך סיכונים? הרי הבנקאי אינו מממן את העסקאות מכספו שלו, אלא מלווה כספים של אחרים. בהלוואות משכנתה, הבנקאי אף לא יהיה בתפקידו כאשר יקרה ארוע חדלות הפרעון. מהו תמריץ הבנקאי להעריך נכון את הסיכון?

תשובה - הבנק הוא מתווך פיננסי המקבל פיקדונות ממשקי בית ומשתמש בהם להעמדת אשראי. מדובר בשני סוגים של עיסקאות, שאין קשר ביניהן: המפקיד חותם מול הבנק על הסכם המפרט את שיעור הריבית ולוח פירעון; הבנק חותם מול הלווה על הסכם נפרד, המפרט את שיעור הריבית ולוח הפירעון. שני ההסכמים אינם קשורים אחד בשני בשום צורה: המפקיד אינו נפגע במקרה שהבנק איננו מצליח לגבות את החוב מהלווה, והלווה אינו נדרש לפרוע את החוב במקרה שהמפקיד מבקש לפדות את הפיקדון. לכן סיכון האשראי של הלווה נותר עניינו של הבנק (במקביל, סיכון האשראי של הבנק הוא עניינו של המפקיד!), ובבואו לשקול העמדת אשראי הוא נדרש להעריך סיכון זה ולתמחר אותו.

נקודה שנייה - מהו התמריץ לבנקאי להעריך את הסיכון בהלוואות ארוכות-טווח כשקיימת אפשרות סבירה שהוא כבר לא ישמש בתפקידו?  ישנם גורמים רבים שיש להם עניין ביציבותו ובהצלחתו של הבנק בטווח הארוך ולא רק בטווח הקצר. בין גורמים אלו אפשר למנות את בעלי המניות, ציבור המפקידים בבנק, ועובדי הבנק - כולם 'רצי מרתון' שתלויים בהצלחתו של הבנק מעבר לאופק המיידי ושאמורים לדאוג לכך שהבנק לא יפעל להשאת רווחים בטווח הקצר על חשבון הטווח הארוך (או תוך הגדלת הסיכון העסקי). נוסיף על אלו את המפקח על הבנקים, שעיקר תפקידו הוא להבטיח את יציבות הבנקים והוא מוטה לטובת שיקולי הטווח הארוך. ייתכן אמנם שישנם גורמים שיש להם אינטרס דווקא בהצלחת הבנק בטווח הקצר (אנשי מכירות, ספקים, אולי גם חלק מהנהלת הבנק), אבל תפקידם של 'רצי המרתון' לשמור על רכושם ועל מקום עבודתם (שימו לב שההנהלה הבכירה של הבנק וציבור העובדים הקבועים יכולים להימצא בעניין זה משני צידי המתרס: בעוד שהראשונים נהנים יותר מהצלחות בטווח הקצר (מוניטין, בונוסים) - האחרונים רואים בבנק בעיקר מקום עבודה ומקור הכנסה לטווח הארוך). המסקנה של כל אלו היא הצורך ביצירת מערכת אובייקטיבית להערכת סיכונים שתחשוף סיכונים גלומים, והצורך לשקף נכונה בדיווח לציבור את מצב החשיפה לסיכון. השאלה שנשאלה כמובן אינה מיותרת, כי הדוגמה של השבר האחרון בשוק המשכנתאות האמריקני מלמדת בבירור מהו הסיכון המערכתי הגלום במצב שבו סוכני המשכנתאות מתוגמלים רק על ביצוע (ללא התייחסות אמיתית לסיכוני אשראי) וללא שום זיקה להצלחה בטווח הארוך.

בחירות ללא מצעים פוליטיים

יש משהו מוזר במערכת הבחירות המתמשכת כבר שנה ללא הכרעה: אין קשר בין הדגלים והסיסמאות שמניפים המחנות הפוליטיים השונים לבין המטרות האמיתיות שלהם. זהו משחק ב'כאילו' - כאילו יש הבדלי דעות שיכולות לפרנס מאבק פוליטי אמיתי, לגיטימי.

• לא קיים ויכוח אידיאולוגי אמיתי בנוסח ימין-שמאל: המאבק הוא כרגע בין שתי מפלגות-ימין, הנבדלות אך במעט זו מזו, וההאשמות האידיאולוגיות ההדדיות הן רק חלק מהרצון לחולל דרמה כדי לשמור על אנרגיה במאבק. גם ניצחון של מפלגת 'כחול-לבן' בבחירות לא צפוי להביא לתפנית שמאלה של מדינת ישראל. זוהי מפלגת מרכז-ימין, ונצחונה יביא כנראה להקמת קואליציה מרכז-ימין עם הליכוד, גם אם זו קואליציה שונה מזו שיקים גוש הימין אם יצליח. בכל מקרה, ישראל איננה עומדת כנראה בפני מיפנה מדיני בעקבות הבחירות.
• זה איננו מאבק עדתי: כור ההיתוך הפועל באפקטיביות מאז הקמת המדינה הביא כבר מזמן למיזוג גלויות, להפרייה תרבותית הדדית ולנישואים בין-עדתיים. מה שנשאר הוא ברובו הבדלים של מנהג ופולקלור - לא איבה רוחשת שמאיימת להתפרץ ולהביא למלחמת אזרחים. השריפות שאנו עדים להן מעת-לעת הן רמץ, אולי גם עדות לצלקות שנותרו כתוצאה מההיתוך (ויש כאלו, בבירור). אלו בעיקר הצתות מכוונות של גורמים פוליטיים המנצלים שאריות דלק וקש כדי לגבש המון מוסת שהם יוכלו לעמוד בראשו ולצבור לעצמם עוצמה פוליטית. 
• לא קיים ויכוח אמיתי על תפיסות חברתיות: 'כחול-לבן' איננה מביאה איתה בשורה חברתית חדשה, וגם נצחונה לא יביא לשינוי ממשי במדיניות החברתית של הממשלה. הוואקום האידיאולוגי של הטוענים לכתר מנסה להסתתר מאחורי טענות על ניהול לקוי, על צורך ברפורמות, בניהול אפקטיבי יותר של ענייני המדינה. הסיפור הוא, לכאורה, בעייה ניהולית - לא חברתית. לדעתם, כמובן.
• זה איננו ויכוח אמיתי על הפקרת 'ישראל השנייה': השכבות המוחלשות (והן קיימות) אינן נמצאות על הרדאר של אף אחת מהמפלגות המתגוששות. ויכוח ציבורי ערכי (להבדיל מטכני) על הצורך לקבוע סייגים לאי-השיוויון הכלכלי - אפילו לא החל. הדרג הפוליטי - וזה נכון בכל המפלגות - מקושר חזק מידי לאצולה העסקית של ישראל. הקשר הון-שלטון הוא מציאות קיימת, והוא חזק יותר מסיסמאות על אליטות מיוחסות. 
• זה איננו מאבק לשיפור איכות הדמוקרטיה, על זכותו של 'העם' להכתיב את רצונו למוסדות השלטון: אם בכלל, העם - מוסת לחשוב שאליטה משפטית מסכלת את בחירותיו ואליטה תקשורתית מונעת ממנו לדעת את האמת - עלול לאבד לחלוטין את השליטה בגורלו. זה יכול לקרות כתוצאה מהחלשת שלטון החוק, מהשתקת התקשורת, מכירסום מעמדה של הכנסת, מהחלפת עוד  "שומרי סף" בידי נאמני-שלטון, ומפוליטיזציה נוספת של השירות הציבורי כדי לאלף אותו. ראו את כל המערכה על 'משילות'. יש בעולם תקדימים היסטוריים.
• זה איננו ויכוח על מדיניות הביטחון של ישראל: שני המחנות מאמינים שמדיניות הביטחון של ישראל מאז 1967 - ניהול הסכסוך הישראלי-פלסטיני וויתור על החתירה למציאת פתרון בהסכמה - היא האופציה היחידה. 'אין עם מי לדבר'. 'לא ננהל משא ומתן עם אירגוני טרור'. 'ירושלים (השלמה) היא בירת ישראל הנצחית'. 'בקעת הירדן היא גבולה הטבעי של ישראל'. 'המפלגות הערביות אינן בנות-ברית קבילות להקמת קואליציה'.
• זה איננו ויכוח על זכותם של הפלסטינים להקים מדינה משלהם בצד ישראל: שתי המפלגות אינן מתכוונות (באמת) להביא לנסיגה ישראלית מהשטחים ולהקמת מדינה פלסטינית. אף אחד איננו מכין ברצינות תוכנית חלוקה של ארץ ישראל, ולא מתייחס להסדרי החיים העתידיים של הזוג הגרוש במרחב גיאוגרפי משותף. אלא שסביר שבלי קשר לצד שינצח בבחירות ויצליח להקים קואליציה - ישראל תיאלץ לוותר על האחיזה בשטחים. זה לא יקרה במסגרת הסכמה ליוזמה של הליגה הערבית אלא רק לאחר עימות צבאי גדול, טראומטי, שיתרחש באיזור.
• זה איננו ויכוח על מקומה של הדת היהודית במדינת ישראל ועל יחסי דת-מדינה: אין לאף אחד מהמתמודדים הפוליטיים כוונה לבטל את אחיזתה החונקת של הרבנות בחיי היומיום של הציבור ולא לשנות את אופייה הדתי של המדינה. המושג המורכב של 'מדינה יהודית' מתיישב בשני המחנות עם זכותו של זרם יהודי אחד - זה האורתודוקסי - להשתלט על שירותי הדת ולכפות על הציבור הלא-דתי סייגים.
• זה אפילו איננו ויכוח על מידת התאמה של מנהיגים לראשות הממשלה, למרות שזה נראה כך בירידה לשפל של השבועות האחרונים. המועמדים בשני המחנות הם בעלי רקורד מנהיגותי מוכח ואין שאלה לגבי יכולתם של רוב המנהיגים לשאת בתפקידים ממלכתיים. 

אז מה זה, כל מה שאנחנו חווים, אם לא עימות בין אידיאולוגיות? זהו רק מאבק אישי-הישרדותי של אדם אחד: נתניהו. כל השאר זה רק כוריאוגרפיה, פירוטכניקה, הסחה. וזה נמשך עד שזה יוכרע: אין משמעות למספר הסיבובים. אין גם משמעות לדרך, לאמצעים, לחוקי המשחק: השיקול היחיד הוא אם זה עוזר לנצחון. בדרך, שורפים את המועדון. יותר מזה: נותנים גפרורים לכל המשתתפים.

נתניהו לא המציא את הדיאלקטיקה של 'אנחנו והם', אבל בכל שנותיו בפוליטיקה זוהי ההבחנה שהוא התמיד להשתמש בה. זה היה מקור האנרגיה שלו, סוד היכולת לגייס תמיכה ציבורית. הוא אף פעם לא היה איש של 'אנחנו', איש מחבר, איש מחבק - תמיד איש של 'הם', של אויב (חיצוני או פנימי, קיים או מומצא, אמיתי או מנופח) שמגדיר 'אותנו'. איש שמפלג. כל מי שמצטופף סביבו מאמץ בהכרח את ההשקפה על קיומו של אותו 'אויב', אותו איום נורא שמלכד 'אותנו'. השיסוי הוא הדבק: אין למחנה שהוא עומד בראשו שום אהבה, לא זה לזה ולא לשום 'עם ישראל', שום חזון, שום חלום על גן-עדן - רק שנאה למחנה האחר המוגדר על-ידו לפי הצורך. 'העולם', 'האנטישמים', 'הערבים', 'אחמד טיבי', 'השמאל', 'התקשורת', 'החוקרים', ובאחרונה גם 'ליברמן', 'גדעון סער' - הרשימה רק מתארכת.

יש אולי סיבה לכך שנתניהו מצליח לגייס לאורך זמן תמיכה ציבורית שמונעת ממנו תבוסה פוליטית. אולי זו תחושה שמפעפעת בחלק מהאוכלוסייה שמדינת ישראל נטשה אותו והוא לא נהנה מחלקו הראוי בפריחה הכלכלית. אולי זו מחשבה של חוגים דתיים שהם יצליחו בסופו של דבר לכונן מדינת-הלכה, לבנות מחדש את בית המקדש או לפחות להפוך את מדינת ישראל ליותר יהודית-לשיטתם. אולי זו הצלחה של מסע מניפולציה חסר-תקדים. אולי זו הנטייה המצוייה בכל אדם להעריץ כוח ולקבל מרות של שליט חזק. אבל איזה סיבה רציונלית יש לציבור להמשיך נהות אחרי נתניהו למרות כל מה שאנחנו יודעים עליו כיום?

אין. ישראל לא תצליח להמשיך להחזיק בשטחים לאורך זמן. היא לא תצליח להמשיך לנהל את הסכסוך הצבאי במחירים הנמוכים-יחסית ששולמו בעבר. הדמוקרטיה הישראלית לא תשרוד את ההתקפות עליה, שמטרתן לתת כוח בלתי מוגבל בידי אדם יחיד, דיקטטור. השיטה של 'אנחנו והם' מיצתה את עצמה מבחינה אפקטיבית, והיא עלולה להפוך בשלב הבא לקיצוץ חופש הפרט בשם טובתו של 'העם', כשהמטרה האמיתית היא ביצור שלטון דיקטטורי. לכן הציבור המתכנס כיום סביב דגלי נתניהו לא ישרוד נצחון: תצא אש תצא מהאטד (נתניהו) ותשרוף אותם. 

ייתכן שבהעדר הכרעה יהיה עוד סיבוב בחירות. הוא אולי נראה לכם מיותר והוא בוודאי יעשה עוד נזק, אבל הוא עדיף על החזון האפוקליפטי של נצחון נתניהו. כדאי גם לחשוב על כך שהשפעתו של שלטון נתניהו על המערכת הפוליטית לא תפוג אם ייכשל בבחירות ויפנה את כסאו: הפילוג, השנאה ההדדית, הסגנון של דיון פוליטי - יישארו כנראה איתנו עוד זמן-מה. ההחלמה לא תהיה מיידית: יש נשורת גרעינית מהצ'רנוביל הפוליטי שהתרחש בשנים האחרונות. אבל מעבר לשאלות לגבי התרבות הפוליטית ישנם נזקים שמקורם בהזנחה הטוטאלית של אתגרי האמת של החברה הישראלית במשך עשור.