יש משהו מוזר במערכת הבחירות המתמשכת כבר שנה ללא הכרעה: אין קשר בין הדגלים והסיסמאות שמניפים המחנות הפוליטיים השונים לבין המטרות האמיתיות שלהם. זהו משחק ב'כאילו' - כאילו יש הבדלי דעות שיכולות לפרנס מאבק פוליטי אמיתי, לגיטימי.
- לא קיים ויכוח אידיאולוגי אמיתי בנוסח ימין-שמאל: המאבק הוא כרגע בין שתי מפלגות-ימין, הנבדלות אך במעט זו מזו, וההאשמות האידיאולוגיות ההדדיות הן רק חלק מהרצון לחולל דרמה כדי לשמור על אנרגיה במאבק. גם ניצחון של מפלגת 'כחול-לבן' בבחירות לא צפוי להביא לתפנית שמאלה של מדינת ישראל. זוהי מפלגת מרכז-ימין, ונצחונה יביא כנראה להקמת קואליציה מרכז-ימין עם הליכוד, גם אם זו קואליציה שונה מזו שיקים גוש הימין אם יצליח. בכל מקרה, ישראל איננה עומדת כנראה בפני מיפנה מדיני בעקבות הבחירות.
- זה איננו מאבק עדתי: כור ההיתוך הפועל באפקטיביות מאז הקמת המדינה הביא כבר מזמן למיזוג גלויות, להפרייה תרבותית הדדית ולנישואים בין-עדתיים. מה שנשאר הוא ברובו הבדלים של מנהג ופולקלור - לא איבה רוחשת שמאיימת להתפרץ ולהביא למלחמת אזרחים. השריפות שאנו עדים להן מעת-לעת הן רמץ, אולי גם עדות לצלקות שנותרו כתוצאה מההיתוך (ויש כאלו, בבירור). אלו בעיקר הצתות מכוונות של גורמים פוליטיים המנצלים שאריות דלק וקש כדי לגבש המון מוסת שהם יוכלו לעמוד בראשו ולצבור לעצמם עוצמה פוליטית.
- לא קיים ויכוח אמיתי על תפיסות חברתיות: 'כחול-לבן' איננה מביאה איתה בשורה חברתית חדשה, וגם נצחונה לא יביא לשינוי ממשי במדיניות החברתית של הממשלה. הוואקום האידיאולוגי של הטוענים לכתר מנסה להסתתר מאחורי טענות על ניהול לקוי, על צורך ברפורמות, בניהול אפקטיבי יותר של ענייני המדינה. הסיפור הוא, לכאורה, בעייה ניהולית - לא חברתית. לדעתם, כמובן.
- זה איננו ויכוח אמיתי על הפקרת 'ישראל השנייה': השכבות המוחלשות (והן קיימות) אינן נמצאות על הרדאר של אף אחת מהמפלגות המתגוששות. ויכוח ציבורי ערכי (להבדיל מטכני) על הצורך לקבוע סייגים לאי-השיוויון הכלכלי - אפילו לא החל. הדרג הפוליטי - וזה נכון בכל המפלגות - מקושר חזק מידי לאצולה העסקית של ישראל. הקשר הון-שלטון הוא מציאות קיימת, והוא חזק יותר מסיסמאות על אליטות מיוחסות.
- זה איננו מאבק לשיפור איכות הדמוקרטיה, על זכותו של 'העם' להכתיב את רצונו למוסדות השלטון: אם בכלל, העם - מוסת לחשוב שאליטה משפטית מסכלת את בחירותיו ואליטה תקשורתית מונעת ממנו לדעת את האמת - עלול לאבד לחלוטין את השליטה בגורלו. זה יכול לקרות כתוצאה מהחלשת שלטון החוק, מהשתקת התקשורת, מכירסום מעמדה של הכנסת, מהחלפת עוד "שומרי סף" בידי נאמני-שלטון, ומפוליטיזציה נוספת של השירות הציבורי כדי לאלף אותו. ראו את כל המערכה על 'משילות'. יש בעולם תקדימים היסטוריים.
- זה איננו ויכוח על מדיניות הביטחון של ישראל: שני המחנות מאמינים שמדיניות הביטחון של ישראל מאז 1967 - ניהול הסכסוך הישראלי-פלסטיני וויתור על החתירה למציאת פתרון בהסכמה - היא האופציה היחידה. 'אין עם מי לדבר'. 'לא ננהל משא ומתן עם אירגוני טרור'. 'ירושלים (השלמה) היא בירת ישראל הנצחית'. 'בקעת הירדן היא גבולה הטבעי של ישראל'. 'המפלגות הערביות אינן בנות-ברית קבילות להקמת קואליציה'.
- זה איננו ויכוח על זכותם של הפלסטינים להקים מדינה משלהם בצד ישראל: שתי המפלגות אינן מתכוונות (באמת) להביא לנסיגה ישראלית מהשטחים ולהקמת מדינה פלסטינית. אף אחד איננו מכין ברצינות תוכנית חלוקה של ארץ ישראל, ולא מתייחס להסדרי החיים העתידיים של הזוג הגרוש במרחב גיאוגרפי משותף. אלא שסביר שבלי קשר לצד שינצח בבחירות ויצליח להקים קואליציה - ישראל תיאלץ לוותר על האחיזה בשטחים. זה לא יקרה במסגרת הסכמה ליוזמה של הליגה הערבית אלא רק לאחר עימות צבאי גדול, טראומטי, שיתרחש באיזור.
- זה איננו ויכוח על מקומה של הדת היהודית במדינת ישראל ועל יחסי דת-מדינה: אין לאף אחד מהמתמודדים הפוליטיים כוונה לבטל את אחיזתה החונקת של הרבנות בחיי היומיום של הציבור ולא לשנות את אופייה הדתי של המדינה. המושג המורכב של 'מדינה יהודית' מתיישב בשני המחנות עם זכותו של זרם יהודי אחד - זה האורתודוקסי - להשתלט על שירותי הדת ולכפות על הציבור הלא-דתי סייגים.
- זה אפילו איננו ויכוח על מידת התאמה של מנהיגים לראשות הממשלה, למרות שזה נראה כך בירידה לשפל של השבועות האחרונים. המועמדים בשני המחנות הם בעלי רקורד מנהיגותי מוכח ואין שאלה לגבי יכולתם של רוב המנהיגים לשאת בתפקידים ממלכתיים.
אז מה זה, כל מה שאנחנו חווים, אם לא עימות בין אידיאולוגיות? זהו רק מאבק אישי-הישרדותי של אדם אחד: נתניהו. כל השאר זה רק כוריאוגרפיה, פירוטכניקה, הסחה. וזה נמשך עד שזה יוכרע: אין משמעות למספר הסיבובים. אין גם משמעות לדרך, לאמצעים, לחוקי המשחק: השיקול היחיד הוא אם זה עוזר לנצחון. בדרך, שורפים את המועדון. יותר מזה: נותנים גפרורים לכל המשתתפים.
נתניהו לא המציא את הדיאלקטיקה של 'אנחנו והם', אבל בכל שנותיו בפוליטיקה זוהי ההבחנה שהוא התמיד להשתמש בה. זה היה מקור האנרגיה שלו, סוד היכולת לגייס תמיכה ציבורית. הוא אף פעם לא היה איש של 'אנחנו', איש מחבר, איש מחבק - תמיד איש של 'הם', של אויב (חיצוני או פנימי, קיים או מומצא, אמיתי או מנופח) שמגדיר 'אותנו'. איש שמפלג. כל מי שמצטופף סביבו מאמץ בהכרח את ההשקפה על קיומו של אותו 'אויב', אותו איום נורא שמלכד 'אותנו'. השיסוי הוא הדבק: אין למחנה שהוא עומד בראשו שום אהבה, לא זה לזה ולא לשום 'עם ישראל', שום חזון, שום חלום על גן-עדן - רק שנאה למחנה האחר המוגדר על-ידו לפי הצורך. 'העולם', 'האנטישמים', 'הערבים', 'אחמד טיבי', 'השמאל', 'התקשורת', 'החוקרים', ובאחרונה גם 'ליברמן', 'גדעון סער' - הרשימה רק מתארכת.
יש אולי סיבה לכך שנתניהו מצליח לגייס לאורך זמן תמיכה ציבורית שמונעת ממנו תבוסה פוליטית. אולי זו תחושה שמפעפעת בחלק מהאוכלוסייה שמדינת ישראל נטשה אותו והוא לא נהנה מחלקו הראוי בפריחה הכלכלית. אולי זו מחשבה של חוגים דתיים שהם יצליחו בסופו של דבר לכונן מדינת-הלכה, לבנות מחדש את בית המקדש או לפחות להפוך את מדינת ישראל ליותר יהודית-לשיטתם. אולי זו הצלחה של מסע מניפולציה חסר-תקדים. אולי זו הנטייה המצוייה בכל אדם להעריץ כוח ולקבל מרות של שליט חזק. אבל איזה סיבה רציונלית יש לציבור להמשיך נהות אחרי נתניהו למרות כל מה שאנחנו יודעים עליו כיום?
אין. ישראל לא תצליח להמשיך להחזיק בשטחים לאורך זמן. היא לא תצליח להמשיך לנהל את הסכסוך הצבאי במחירים הנמוכים-יחסית ששולמו בעבר. הדמוקרטיה הישראלית לא תשרוד את ההתקפות עליה, שמטרתן לתת כוח בלתי מוגבל בידי אדם יחיד, דיקטטור. השיטה של 'אנחנו והם' מיצתה את עצמה מבחינה אפקטיבית, והיא עלולה להפוך בשלב הבא לקיצוץ חופש הפרט בשם טובתו של 'העם', כשהמטרה האמיתית היא ביצור שלטון דיקטטורי. לכן הציבור המתכנס כיום סביב דגלי נתניהו לא ישרוד נצחון: תצא אש תצא מהאטד (נתניהו) ותשרוף אותם.
ייתכן שבהעדר הכרעה יהיה עוד סיבוב בחירות. הוא אולי נראה לכם מיותר והוא בוודאי יעשה עוד נזק, אבל הוא עדיף על החזון האפוקליפטי של נצחון נתניהו. כדאי גם לחשוב על כך שהשפעתו של שלטון נתניהו על המערכת הפוליטית לא תפוג אם ייכשל בבחירות ויפנה את כסאו: הפילוג, השנאה ההדדית, הסגנון של דיון פוליטי - יישארו כנראה איתנו עוד זמן-מה. ההחלמה לא תהיה מיידית: יש נשורת גרעינית מהצ'רנוביל הפוליטי שהתרחש בשנים האחרונות. אבל מעבר לשאלות לגבי התרבות הפוליטית ישנם נזקים שמקורם בהזנחה הטוטאלית של אתגרי האמת של החברה הישראלית במשך עשור.
