מה חשוב לזכור נוכח הפריחה הכלכלית של ישראל?

אם יש גן עדן

אנחנו חיים בעולם מדאיג, שבו מתחרים איומים על עתידנו. לפי כל הסימנים, התחממות כדור הארץ מבשרת עתיד שבו התופעות האקלימיות תוקצנה ותגרומנה לאסונות כבדים. קיימים תהליכים של התגרענות למטרות צבאיות במדינות בעייתיות, תהליכים שמאיימים על שלום העולם כולו. המשטרים הדמוקרטיים נחלשים במספר מדינות במערב בגלל שסעים פוליטיים מתגברים בין "ימין" ו"שמאל". האיחוד האירופי - הישג כ"כ חשוב של אירופה שלאחר מלחמות העולם - 'מתנדנד' וקיים חשש שלא יחזיק מעמד ויתפרק לכשיפרצו קשיים כלכליים במדינות החברות בו. לאחר שנים שבהן נדמה היה שהמלחמה הקרה הסתיימה בקריסתה של ברית המועצות והסכסוך הבין-מעצמתי לא ימשיך ללבות מלחמות אזוריות בכל העולם  - רוסיה עולה מחדש ככוח מרושע, מסכסך ומשתלט. התקוות שעורר "האביב הערבי" כבר נמוגו, והעולם מתקדר נוכח התגברות איסלם תוקפני. המהפך הפוליטי האחרון בארה"ב מחזיר לחיים את תופעת הבדלנות האמריקנית ומביא לערעור הסדר הליברלי ולהתעוררותן של מלחמות סחר בין מדינות. נוכח מה שמצטייר כשקיעה אפשרית של מדינות המערב עולה ומתחזק ענק סיני טוטליטרי, עוין ומרושע. עשור לאחר המיתון הכלכלי שפרץ ב-2008 עדיין מתנהלת המדיניות הכלכלית ברוב מדינות המערב בזהירות מירבית, תוך שמירה על שיעורי ריבית נמוכים מידי (ויש לכך מחיר) מחשש שתהליך ההחלמה של המשקים המערביים ייפגע והמערב ישקע לשפל חדש. ולבסוף, ההתפתחות הכלכלית של העשורים האחרונים הביאה להקצנה חסרת-תקדים של אי-השיוויון הכלכלי בתוך המדינות השונות, תופעה שמחלישה את יציבות המשטרים בהן.

ונוכח כל אלו, ישנו רק מקום אחד שבו זורחת שמש זהובה בשמיים כחולים. דווקא פה - מעוז היסטורי של סכסוכים פנימיים (לא חשוב על מה), נחלתו של ציבור חרדתי, מסוכסך ורוטן תמיד - מצטייר לו גן עדן מודרני. פה בארץ חמדת-אבות - מתגשמות כל התקוות (הכלכליות): כבר הרבה שנים שהמשק צומח, רמת החיים עולה, מאזן התשלומים נמצא בעודף, תקבולי המיסים גואים (לפחות עד לאחרונה) והגירעון הממשלתי קטן בהשוואה בינלאומית והיסטורית (כנ"ל), יחס החוב לתוצר הולך פוחת עם השנים, הדירוג הבינלאומי של ישראל עלה באחרונה, שיעור האבטלה יורד בהתמדה, המטבע יציב וחזק, ואין כמעט זכר לאינפלציה. וזה לא רק שיקוף מורכב של משתנים סתומים, מקצועיים: לפי נתונים השוואתיים של קרן המטבע הבינלאומית לשנת 2017, התוצר לנפש בישראל - כ-36 אלף דולר - מהווה כ-83% מזה של מדינות עשירות כמו הממלכה המאוחדת, צרפת ויפן, ושווה בערך לזה של איטליה וספרד.

מה לעזאזל קורה כאן? למה מגיע לנו כל הטוב הזה? ואם חשבנו שמדובר רק בהפוגה, בשקט שלפני הסערה - באה התחזית הכלכלית שפרסמה לפני כשבוע מחלקת המחקר של בנק ישראל וקובעת שלא רק שהמצב טוב, אלא שהוא צפוי להשתפר: הצמיחה תימשך (3.5-4% בשנים 2018-2019), היא תהיה מובלת-יצוא כך שמאזן התשלומים עוד ישתפר, הריבית תמשיך להיות נמוכה, האבטלה תמשיך לרדת, וקצב האינפלציה יהיה בתחום היעד שנקבע לו.

מה ניתן להסיק מפריחה כלכלית זו? ואם זו תוצאה של התנהלות נכונה - מה עלינו לעשות כדי שמצב זה יימשך?

כמה כללים שכדאי לזכור

א. החיים הכלכליים מתאפיינים במחזורים. לא צריך את יוסף החולם כדי להעריך שבשלב כלשהו יגיע מיפנה כלכלי - הוא יגיע. זה אומר שמה שאנחנו חווים בשנים האחרונות הוא בעיקר תוצאה של מחזור עסקי, טבעי; התרומה שלנו: היטבנו לנצל אותו.

ב. החשיבה הרפלקסיבית שלנו אינה בנויה למחזוריות. לכל התרחשות אנחנו מחפשים הסבר, סיבה. החשיבה היא ליניארית: עשינו משהו, טעינו או צדקנו, ולכן הדברים קרו. אנחנו מחפשים את ההסבר, כי אנחנו חושבים לפי החוק הפיזיקלי הראשון של ניוטון: המשק - לדעתנו - יתמיד במצבו כל עוד אין כוחות חיצוניים שיופעלו עליו.

ג. אין טעם לנסות ולהסביר מיפנה מחזורי. זה מיותר, וזה מועד לטעויות באבחנה. אם נתחיל להסביר מדוע התרחשה הפריחה הכלכלית האחרונה של המשק הישראלי ניכנס לעולם של השערות לא-מוכחות ובעיקר לא פרודוקטיביות: אנחנו נרמה את עצמנו שאנחנו מבינים את המודל, וחלילה אפילו ננסח לעצמנו כללי התנהגות חסרי-תוחלת, שלא יעמדו במבחן הזמן (המיפנה הבא).

ד. לתזמן מיפנה מחזורי זה טיפשי. אין לנו יכולת מקצועית להעריך מתי יחול המיפנה, מה בדיוק יקדים אותו ('נורות אדומות') ומה תהיה עוצמתו. תיזמון זה עיסוק שמתאים למהמרים (ואין באמירה זו ביקורת): אם אתה מאמין שאתה "רואה את העתיד" - קנה דירה או מכור דירה, קנה מניות או מכור מניות, רק אל תנסח חוקי טבע שמצדיקים את המהלך שלך ואל תתאמץ לשכנע שההימור שלך בעצם איננו הימור. הוא כן.

ה. למרות שאי-אפשר למנוע מיפנה - יש הרבה מה לעשות: אפשר לקבוע באיזה מצב משקי ניכנס אליו. משהו יקרה, ולא נשים לב, ובדיעבד תבצבץ בנו ההכרה שחל כבר מיפנה. זו תמיד הכרה בדיעבד, מאוחרת מידי לנקיטת מדיניות, לפעולה. הצעד החשוב שאנחנו יכולים לנקוט בו כדי לדאוג לעתיד הוא להיערך לקראת מיפנה. אז כמו לקראת רעש אדמה - לחזק מבנים. המוטו הוא להתגונן, לחשוב במונחי נקודות תורפה, להתמקד במיזעור נזקים, לגדר סיכונים פיננסיים (אלא אם החלטנו להמר). זה נכון כמובן ברמת משק בית בודד, וזה נכון - וזו ההדגשה העיקרית ברשימה זו - ברמת המשק הלאומי.

ו. האופק הפוליטי, מטבעו, עיוור למיפנה מחזורי. אין מנהיג פוליטי שיהיה מוכן להזהיר מפני מיפנה ובעיקר להתכונן לקראתו: האופק הפוליטי כולל רק יוזמות אופטימיות, כאלו שמתיישבות עם גיאות או לפחות עם המשך המצב הקיים. רק אופק של דרג מקצועי יכול לכלול היערכות כגון זו הנדרשת. מאחר שנזקיו של מיפנה כלכלי עומדים ביחס הפוך לרמת ההתגוננות מפניו - עלינו כאזרחים לתבוע ממנהיגינו במפגיע לקחת חלק במבצע "הכן רכבך לחורף". והרכב כאן הוא המשק הישראלי.

על מה חשוב לשמור?

התכוננות משמעותה להגיע לנקודת מיפנה עם משק לאומי בריא, כזה שהמערכת החיסונית שלו יכולה להתמודד עם קשיים חיצוניים. חוסן כלכלי פירושו חוב ציבורי קטן ככל האפשר (במונחי תוצר), גירעון ממשלתי קטן, מאזן-תשלומים שאיננו בעייתי (כלומר: אין בו גירעון כרוני שיש לממנו ע"י תנועות הון מפצות), ושיעור אינפלציה נמוך ויציב. נקודת המוצא צריכה להיות שהמשק הישראלי ייקלע בנקודת זמן כלשהי לסערה, אם כזו שמקורה בהתפתחויות חיצוניות או כזו שמקורה מקומי, אם כזו שקשורה למחזור העסקים הכלכלי או כזו שנובעת מאירוע אוטונומי לא-כלכלי (ויש כיום כמה תרחישים מדאיגים). הדאגה שלנו צריכה להיות שהמשק הישראלי לא יגיע לנקודת מיפנה כשהוא כבר מוחלש וסובל מקשיים שבהחרפתם יש איום על יציבותו.

זעזוע חיצוני צפוי לטלטל כל משק. הוא גורם בדרך-כלל לצניחה בתקבולי המיסים שמביאה לגידול מהיר של הגירעון הממשלתי, לזעזוע של שוק המטבע שמביא לצניחת שער החליפין של המטבע הלאומי, להאצה של קצב האינפלציה ואולי גם להתפתחות גירעון במאזן התשלומים. אבל ניתן להתמודד איתו בהצלחה ככל שאנו מצליחים להגיע לשעת מבחן עם מצב משקי בריא.

איפה הבעיה?

איפה דרישה זו אינה מתקיימת? לדעתי - בהרבה תחומים. דוגמה אחת היא מבנה המס בישראל, הנשען במידה רבה על גורמים מחזוריים כמו מיסוי על נדל"ן ויבוא רכב פרטי. המשמעות היא רגישות של תקבולי מערכת המס למחזור העסקים: בשלבי גאות נוצרים "עודפי מס" מחזוריים הגורמים ללחץ ציבורי לנצל את הגידול בתקבולי המס להגדלה מקבילה של סעיפי ההוצאות (הגדלה פרמננטית, כמובן); בשלבי האטה כלכלית - לעומת זאת - אנו צפויים לחוות גירעון בולט ומעיק של תקציב הממשלה שרק יגביר את הקשיים בניהול המשבר. ושימו לב שאנחנו לא במפגש של החוג לכתיבה יוצרת - זה (הגדלות תקציביות) קורה בישראל ממש עכשיו, על רקע הגאות בתקבולי המיסים. וההיענות של ההנהגה הכלכלית ללחץ להגדלת סעיפי ההוצאה תתנקם בנו בעתיד.

דוגמה אחרת: הדיון השגרתי בכנסת הוא על הדרישה המושמעת מכל עבר להגדיל את תקציבי ההוצאות (תקציבי החינוך והבריאות, תקציב הביטחון, קיצבאות נכים וניצולי שואה, שכר הסקטור הציבורי וכו') מבלי שיש תוכנית המפרטת את המקור התקציבי (קיצוץ מפצה בתקציבים אחרים? הגדלת שיעורי המיסוי?). מנגד, מועלות דרישות לקיצוץ בהכנסות ממיסוי, כמו הקטנת מיסי חברות, הענקת זיכויי מס לאמהות עובדות, פטור ממע"מ על רכישת דירות לחסרי-דיור, ועוד. ועל כל אלו נוספות דרישות שאינני בטוח כיצד צריך לסווגן אבל המשותף להן הוא האשלייה המסוכנת שניתן להציע 'ארוחות חינם': תכנית "מחיר למשתכן" שמסבסדת את מחירי הקרקע לדיור, התכנית להעברת מחנות צה"ל ממרכז הארץ לפריפריה שממומנת מחוץ לתקציב הממשלה כדי ליצור אשלייה קוסמטית, ועוד מפלצות פיננסיות שחיות במחשך בגלל הניסיון להחשיך את הפנסים כדי שהסטטיסטיקה הכלכלית הרשמית תראה על התנהגות פיסקלית אחראית של הממשלה. לרוע המזל, וכפי שהמבוגרים בינינו למדו מניסיון בשנות ה-80' שבהן המשק הישראלי הגיע לקריסה כלכלית, המציאות תגיב למה שקורה באמת - לא לתמונה השקרית שטורחת הממשלה לצייר. זכרו את ממשלת יוון מנסה לפני עשור 'לשחק עם המספרים' כדי לייפות אותם. למערכת הכלכלית יש 'עיני רנטגן' - היא רואה דרך רשתות ההסוואה של הממשלה.

דוגמה שלישית - הזנחה של הטווח הארוך: ישנן כמה רכבות שדוהרות אל מול קיר, ואנחנו עוצמים את עינינו, או מתמקדים במראה הפסים. קופות הפנסייה בישראל לא תוכלנה לעמוד בהתחייבויותיהן: הן נמצאות בגירעון אקטוארי, שהוא אי-התאמה בין חוזי הפנסייה הנדיבים שכתבו הקופות לבין ההפרשות הקיימות והעתידיות לפנסייה. גם הביטוח הלאומי לא יוכל לעמוד בהתחייבויותיו וייכנס לגירעון, מסיבות דומות. התחבורה צועדת לקראת אסון: השקעה בתשתיות תחבורה פרטית כדרך לענות על צורכי התחבורה הלאומיים הגואים מועדת לכישלון, והכבישים ייסתמו בשנים הקרובות. מערכת הבריאות הציבורית לא תצליח להתמודד עם הצרכים בתוך מספר שנים בגלל מחסור משווע במשאבים. והרשימה עוד ארוכה - אלו רק דוגמאות.

מה חשוב לעשות?

תפקידנו לשמור על כללי משחק כלכליים ועל כללי בקרה ודיווח לציבור. ללא אלו - אנחנו בסכנה גדולה יותר בגלל הסתרה והכחשה. לכן לא מדובר כאן בשאלה אם יש באמת צורך בתוספת של 30 מיליארד ש"ח לביטחון, אם יש להקצות לפיתוח תשתיות התחבורה סכום זה או סכום אחר (ואם חשוב יותר להשקיע בתשתית מסילתית או בתשתיות לרכב פרטי), ואם דרושה השקעה נוספת במערכות החינוך והבריאות - מדובר רק באחריות לבריאותה של המערכת הכלכלית הכוללת, כלומר באחריות פיסקלית. זה אומר שיש להקפיד על הכלל שלכל תוספת תקציבית חייב להימצא מקור, ושאין לאפשר לממשלה לבצע צעדים כלכליים שלא דרך תקציב הממשלה. החלטה "לא טובה" על הקצאה תקציבית תגרום בדרך-כלל נזק בתחום הספציפי (אין מספיק מיטות בבתי-חולים בצפון הארץ); ניהול פיסקלי לא אחראי או (חו"ח) הסתרת גירעון ממשלתי עלולים לגרום לנזקים כבדים למשק הלאומי.

מעל לכל: אנחנו צריכים לדעת כבר היום על כל אותן רכבות הדוהרות אל קירות, ולחפש פתרונות שימנעו אסונות. כי תכנון לטווח ארוך מאפשר להקדים תרופה למכה, בתנאי שמעריכים נכונה את ה"מכה" ומשקיעים בזמן את מה שנדרש ליצירת "תרופה".

מי ישמור עלינו?

מי ישמור עלינו, כשהפוליטיקאים מדברים על 'משילות', ממנים מקורבים בלתי-מקצועיים לתפקידים ממלכתיים בכירים, מחלישים את שומרי הסף, ממזגים רשויות עצמאיות לתוך משרדיהם, מאיימים על הרשות השופטת כדי להרתיעה ופועלים ישירות להשתקתה של התקשורת? התשובה פשוטה - רק אנחנו בעצמנו. רק אנחנו יכולים לעקוב, לבקר, לתמוך בתקשורת חופשית, לערער, להצביע. במקרה של הניהול המקרו-כלכלי של המשק רק אנחנו יכולים למנוע גלישה למדיניות כלכלית מופקרת, כזו המונעת לכאורה ע"י "צרכים" ו"טובת העם", המוסתרת מעיניה של תקשורת מותשת, המסתייעת בחילוקי דעות פוליטיים הולכים ומקצינים בין פלגים בעם כדי להדוף התנגדויות ענייניות. כי ניהול כלכלי כושל יש לו מחיר (גם אם הוא מתחוור בפיגור זמן), הוא מסכן את עתידנו, ומן הסתם בין קורבנותיו יהיו גם אלו שמסייעים לממשלה להעביר החלטות ולהסתיר אותם מהציבור.

לכן עלינו להפוך את הכיוון בו מתנהלים הדברים. אנחנו צריכים מבקר מדינה חזק, רשות שופטת עצמאית, יועצים משפטיים בלתי-תלויים, רגולטורים עצמאיים וחזקים, בנק מרכזי עצמאי וחזק, ומשטרה חזקה. טוב לנו עם משילות לא-מושלמת, כי האלטרנטיבה מסוכנת. ובמישור הכלכלי הדברים ברורים אף יותר: חוסר תכנון, חוסר שקיפות, הפקרות תקציבית והשתקת הביקורת מגבירים את החשש שלכשיגיע מיפנה כלכלי - והוא יגיע (בניגוד למשיח) - המשק הישראלי ייקלע לסכנה.

האמנם הפעלת חוק נתוני האשראי תפגע באוכלוסייה המוחלשת?

אזעקה!

העיתון 'דה-מרקר' פירסם רשימה של ימית נפתלי - ראש תחום כלכלה ומחקר בינלאומי במכון ירושלים למחקרי מדיניות - שבה הכותבת מזהירה מפני השלכות חברתיות חמורות שתיגרמנה בגלל הפעלתה הצפויה של מערכת לשיתוף נתוני אשראי של הלווים (ראו כאן). הכותרת כשלעצמה מבהילה: "דירוג אשראי - החלטה דורסנית שקורבנותיה הם העניים: הפרויקט החדש של בנק ישראל הוא אסון כלכלי גורלי לאוכלוסיות עניות ממעמד כלכלי־חברתי נמוך. כל מי שיעשה טעות פיננסית אחת, או יקבל החלטה קטנה שגויה — הדבר ישפיע על העתיד הכלכלי שלו". מדובר לכאורה באסון מעשה ידינו: החלטה דורסנית, קורבנות, אסון כלכלי גורלי, מערכת נוקמת ונוטרת - לא פחות! ואם חשבתם שהכותרת הגיעה ממוחו הקודח של העורך - באה הרשימה וחוזרת על הקביעות שבכותרת, עד למסקנה הנחרצת: "בשורה התחתונה, הבחירה לעודד ציוני אשראי היא בחירה חברתית להקריב עניים, חרדים וערבים. בפועל, ציון כזה עשוי להרוס כל אפשרות לתנודתיות כלכלית־חברתית. כך, במקום לטפל בריכוזיות הבנקים ולעודד יוזמות לתחרות, בנק ישראל ממשיך לסגור על האזרח הקטן."

האמנם?

קצת רקע למה שעומד לקרות

בישראל לא קיימת כיום מערכת חיצונית לדירוג סיכוני אשראי של לווה פרטי (משק בית). בהעדר מערכת חיצונית כזו, הערכת הסיכון היא אחריותו של המלווה. ואכן, כל מלווה נאלץ לבנות לעצמו 'תורה' משלו לצורך הערכת סיכון האשראי. בישראל של לפני שני עשורים הבעייה הזו היתה שולית: רוב האוכלוסייה כמעט ולא השתמשה באשראי צרכני (למעט הנוהג הנפוץ של 'משיכת יתר' בחשבון העו'ש), והאשראי לדיור - שהיווה את חלק הארי של האשראי למשקי בית - היה ברובו במימון ממשלתי ובמחיר אחיד. מאז חלו שינויים ניכרים בתרבות הפיננסית של הסקטור הפרטי: מערכת המשכנתאות בישראל הופרטה למעשה, כך שסיכון האשראי מוטל כיום כמעט במלואו על המלווים והם נדרשים להעריך אותו ולתמחר אותו; במקביל, השימוש באשראי צרכני הולך ומתרחב.

כיצד מתמודדים עם הצורך להעריך סיכון? חישבו לדוגמא על בנק משכנתאות בישראל של לפני עשור ויותר, שעיסוקו מתמצה באשראי לדיור ואין לו ממשק פעילות נוסף מול הלווה. לקוח בלתי-מוכר נכנס למשרדו ומגיש בקשה להלוואה לדיור. כדי להעריך את סיכון האשראי הגלום בעיסקה הספציפית עליו לאסוף נתונים על הלווה כדי לקבל מושג לגבי התנהגותו הפיננסית, ולתגבר את יכולת ההערכה שלו ע"י שימוש בנתונים נוספים, לא-פיננסיים (השכלה, מקצוע, מעמד בעבודה, ותק תעסוקתי, גיל, מצב משפחתי, בעלות על רכב פרטי, ועוד). למעשה, המלווה מגשש באפלה ונאחז בפיסות מידע שהוא אוסף על הלקוח, לפעמים באופן לא שיטתי, לפעמים תוך הישענות על נתונים בלתי רלוונטיים לסיכון, לעיתים תוך חדירה בעייתית לתחום הפרט.

במצב כזה יש יתרון בולט לבנק המסחרי של הלווה, שכן יש לו תמונה רחבה ומיידית על התנהגותו הפיננסית של הלווה. בעולם שבו האשראי לדיור מצוי כולו בידי הבנקים המסחריים - וזהו העולם הנוכחי בישראל - המשמעות של יתרון זה היא שהלווה נמצא עכשיו בידיו של הבנק: אף מלווה אחר אינו יכול להציע לו הצעה טובה יותר מהבנק הנוכחי שלו, שכן אינו מכיר אותו כמוהו. נכון אמנם שנתונים "רעים" על הלווה פתוחים בפני כל הבנקים (בנק ישראל מחייב אותם לשתף ביניהם מידע פרטני על מושכי המחאות ללא-כיסוי - "מושל"ך"), אבל היותו של לווה בעל התנהגות פיננסית "טובה" אינה תכונה ששקופה למלווים אחרים, כך שהם יוכלו להציע לו הצעות נגדיות כדי למשוך אותו אליהם.

המודל האמריקני שונה. מאחר שהבנקים בארה"ב קטנים, יש עניין לכולם לבנות מערכת משותפת שתאפשר להם לקבל מידע אובייקטיבי ומהיר על מאפייני הסיכון של הלווה: איסוף עצמאי של הנתונים וניתוחם הוא יקר מידי לבנק יחיד. לכן קיימים אירגונים מתמחים שתפקידם לאסוף נתונים שוטפים על ההתנהגות הפיננסית של משקי הבית ולספק אותם לנותני אשראי. היתרון של מערכת כזו הוא כפול: הוא מאפשר לנותני אשראי לקבל מידע זול ומיידי על פרופיל הסיכון של הלווה הפוטנציאלי ולגדר בכך סיכונים של טעויות בשיפוט, והוא מאפשר למבקשי אשראי שיש להם התנהגות פיננסית זהירה לשאת ציון אשראי גבוה (סוג של מדליה) על דש בגדם ולזכות בהצעות המתגמלות אותם על התנהגותם הנורמטיבית. ההשלכה ההתנהגותית של מודל כזה של שכר ועונש היא קריטית: משקי בית לומדים שאירועים שליליים של התנהגות פיננסית מצידם (אי-תשלום, פיגור בתשלום) יביאו לפגיעה בפרופיל האשראי שלהם (credit score) ויגרמו לפגיעה ביכולתם לקבל אשראי בתנאים נוחים. לכן הם משתדלים יותר.

יש חולשות ידועות למערכת כזו. יש לה פוטנציאל להפלות בין קבוצות אוכלוסיה מוחלשות לאחרות, יש לה פוטנציאל ליצור סטיגמות, יש לה פוטנציאל להכתים פרטים שטעו בעבר, ויש לה פוטנציאל לטעות במידע (אינפורמציה שגויה) או בשיפוט. אבל חולשות אלו כבר ידועות, ובמהלך השנים ננקטו צעדים כדי להבטיח את זכויות הפרט. בין השאר, הציון הניתן ללווה ידוע לו (האם אתם יודעים מהו פרופיל הסיכון שהבנק שלכם מייחס לכם ומדוע הוא לא נענה לבקשה שלכם?), המשתנים עליהם מבוסס הניקוד נבדקו כדי שלא יהוו בסיס לאפלייה גלויה או סמויה (האם אתם יודעים אם הפרמטרים עליהם ביסס הבנק שלכם את החלטתו אינם מפלים חלק מהלווים לרעה על בסיס מצב משפחתי, השכלה, מוצא?), ולמערכת יש אורך זכרון מוגבל כך שכל לקוח יכול לשפר את ציון האשראי שלו על-ידי התנהגות פיננסית נאותה - סוג של עיקרון ה"חזרה בתשובה" (האם אתם יודעים מהו אורך הזכרון של הבנק שלכם ועד כמה משפיעה העובדה שלפני חמש שנים נקלעתם לפיגור בהלוואה?). לכן אני סבור שרוב הטענות ברשימה של ימית נפתלי אינן מדוייקות - הם כבר חשבו על כך ודאגו לשמור על זכויות הפרט, והיתרון של בנק ישראל הוא שיש לו מסלול שבו כבר צעדו אחרים.

מהי האלטרנטיבה לקיום של מאגר ציבורי גלוי (למלווים) של נתוני אשראי? האלטרנטיבה היא שהבנקים חסרים אינפורמציה על לווים, שהם זהירים יותר ולכן מהססים להעמיד אשראי, ושהם מתקשים להתחרות על לקוחות טובים של בנקים אחרים. האלטרנטיבה היא שני סוגים של טעויות אפשריות מצד המלווה: תימחור גבוה מידי של אשראי ללווים טובים, ותימחור נמוך מידי של אשראי ללווים פחות-טובים.

אבל יש עוד בעייה עם האלטרנטיבה, והיא חשובה. מה יעשה מעריך סיכונים כאשר אין לו אינפורמציה שיטתית ואמינה על התנהגותו הפיננסית של מבקש האשראי? הניסיון שלי אומר שהוא יחפש סעד במקומות לא טובים: הוא יקבל החלטות על סמך פרמטרים חליפיים, זמינים, שאינם בהכרח רלוונטיים לסיכון (השכלה, קביעות בעבודה, ותק מקצועי וכדומה), הוא יישען על רושם אישי שקיבל מהמפגש עם מבקש האשראי, והוא יהיה חשוף לאפלייה (לא בהכרח מודעת) לרעה של קבוצות אוכלוסיה מסויימות (לא מדובר רק באוכלוסיה ערבית או בעולים מאתיופיה או באנשים בעלי קשיי תקשורת בינאישית - בניסויים שעשינו פעם ראינו שלמקבלי הבקשות הכתובות הייתה הטייה כנגד שמות אופייניים מזרחיים לעומת שמות אופייניים אשכנזיים). כך ששהפחדה של כותבת הרשימה צריכה להיות כנראה בכיוון ההפוך: דווקא מידע פיננסי זמין מאפשר להתגבר על דעות קדומות וחשיבה סטיגמטית.

לפני כשני עשורים, כשמערכת המשכנתאות הישראלית עברה תהליכי הפרטה, נתקלו הבנקים למשכנתאות לראשונה בבעייה של הערכת סיכוני אשראי: עד אז סיכון האשראי של הלוואות לדיור חל על הממשלה. ההצעה לבנות בישראל גוף שירכז נתוני אשראי לטובת כל הבנקים נתקלה אז בהתנגדות של הבנקים הגדולים: הם ראו בחוק נתוני האשראי המוצע איום עליהם, כיון שהוא נותן סיוע קריטי לבנקים קטנים ולגופים חוץ-בנקאיים להתחרות מולם בכך שהוא מספק להם מידע על לקוחות שאינם שלהם.. כוחם הפוליטי של הבנקים הגדולים הכריע, והצעת החוק סורסה אז כדי שתתייחס אך ורק לאינפורמציה שלילית על הלווים - לא אינפורמציה חיובית, שהיא הבסיס לתחרות על לקוחות. חפשו במרשתת ותמצאו פירוט לגבי חוק נתוני האשראי הישן, זה שהובא לאישור הכנסת ב-2002 ("חוק שירות נתוני אשראי, התשס"ב - 2002").

מאז - המצב השתנה: ב-2016 קיבלה הכנסת את חוק נתוני האשראי החדש, והוא צפוי להיכנס לתוקף באמצע 2019 (ראו את היסטוריית החקיקה באתר הכנסת, כאן). עד אז אמור בנק ישראל להשלים את הקמת מאגר הנתונים המשותף שיאפשר את קיום החוק, והבנק הודיע באמצע ספטמבר האחרון על כך שהחל שלב איסוף הנתונים שיאפשר למאגר לפעול (ראו הודעה לעיתונות של בנק ישראל כאן).