יום ראשון, 21 באוקטובר 2018

מה חשוב לזכור נוכח הפריחה הכלכלית של ישראל?

אם יש גן עדן
אנחנו חיים בעולם מדאיג, שבו מתחרים איומים על עתידנו. לפי כל הסימנים, התחממות כדור הארץ מבשרת עתיד שבו התופעות האקלימיות תוקצנה ותגרומנה לאסונות כבדים. קיימים תהליכים של התגרענות למטרות צבאיות במדינות בעייתיות, תהליכים שמאיימים על שלום העולם כולו. המשטרים הדמוקרטיים נחלשים במספר מדינות במערב בגלל שסעים פוליטיים מתגברים בין "ימין" ו"שמאל". האיחוד האירופי - הישג כ"כ חשוב של אירופה שלאחר מלחמות העולם - 'מתנדנד' וקיים חשש שלא יחזיק מעמד ויתפרק לכשיפרצו קשיים כלכליים במדינות החברות בו. לאחר שנים שבהן נדמה היה שהמלחמה הקרה הסתיימה בקריסתה של ברית המועצות והסכסוך הבין-מעצמתי לא ימשיך ללבות מלחמות אזוריות בכל העולם  - רוסיה עולה מחדש ככוח מרושע, מסכסך ומשתלט. התקוות שעורר "האביב הערבי" כבר נמוגו, והעולם מתקדר נוכח התגברות איסלם תוקפני. המהפך הפוליטי האחרון בארה"ב מחזיר לחיים את תופעת הבדלנות האמריקנית ומביא לערעור הסדר הליברלי ולהתעוררותן של מלחמות סחר בין מדינות. נוכח מה שמצטייר כשקיעה אפשרית של מדינות המערב עולה ומתחזק ענק סיני טוטליטרי, עוין ומרושע. עשור לאחר המיתון הכלכלי שפרץ ב-2008 עדיין מתנהלת המדיניות הכלכלית ברוב מדינות המערב בזהירות מירבית, תוך שמירה על שיעורי ריבית נמוכים מידי (ויש לכך מחיר) מחשש שתהליך ההחלמה של המשקים המערביים ייפגע והמערב ישקע לשפל חדש. ולבסוף, ההתפתחות הכלכלית של העשורים האחרונים הביאה להקצנה חסרת-תקדים של אי-השיוויון הכלכלי בתוך המדינות השונות, תופעה שמחלישה את יציבות המשטרים בהן.
ונוכח כל אלו, ישנו רק מקום אחד שבו זורחת שמש זהובה בשמיים כחולים. דווקא פה - מעוז היסטורי של סכסוכים פנימיים (לא חשוב על מה), נחלתו של ציבור חרדתי, מסוכסך ורוטן תמיד - מצטייר לו גן עדן מודרני. פה בארץ חמדת-אבות - מתגשמות כל התקוות (הכלכליות): כבר הרבה שנים שהמשק צומח, רמת החיים עולה, מאזן התשלומים נמצא בעודף, תקבולי המיסים גואים (לפחות עד לאחרונה) והגירעון הממשלתי קטן בהשוואה בינלאומית והיסטורית (כנ"ל), יחס החוב לתוצר הולך פוחת עם השנים, הדירוג הבינלאומי של ישראל עלה באחרונה, שיעור האבטלה יורד בהתמדה, המטבע יציב וחזק, ואין כמעט זכר לאינפלציה. וזה לא רק שיקוף מורכב של משתנים סתומים, מקצועיים: לפי נתונים השוואתיים של קרן המטבע הבינלאומית לשנת 2017, התוצר לנפש בישראל - כ-36 אלף דולר - מהווה כ-83% מזה של מדינות עשירות כמו הממלכה המאוחדת, צרפת ויפן, ושווה בערך לזה של איטליה וספרד.
מה לעזאזל קורה כאן? למה מגיע לנו כל הטוב הזה? ואם חשבנו שמדובר רק בהפוגה, בשקט שלפני הסערה - באה התחזית הכלכלית שפרסמה לפני כשבוע מחלקת המחקר של בנק ישראל וקובעת שלא רק שהמצב טוב, אלא שהוא צפוי להשתפר: הצמיחה תימשך (3.5-4% בשנים 2018-2019), היא תהיה מובלת-יצוא כך שמאזן התשלומים עוד ישתפר, הריבית תמשיך להיות נמוכה, האבטלה תמשיך לרדת, וקצב האינפלציה יהיה בתחום היעד שנקבע לו.
מה ניתן להסיק מפריחה כלכלית זו? ואם זו תוצאה של התנהלות נכונה - מה עלינו לעשות כדי שמצב זה יימשך?
כמה כללים שכדאי לזכור
א. החיים הכלכליים מתאפיינים במחזורים. לא צריך את יוסף החולם כדי להעריך שבשלב כלשהו יגיע מיפנה כלכלי - הוא יגיע. זה אומר שמה שאנחנו חווים בשנים האחרונות הוא בעיקר תוצאה של מחזור עסקי, טבעי; התרומה שלנו: היטבנו לנצל אותו.
ב. החשיבה הרפלקסיבית שלנו אינה בנויה למחזוריות. לכל התרחשות אנחנו מחפשים הסבר, סיבה. החשיבה היא ליניארית: עשינו משהו, טעינו או צדקנו, ולכן הדברים קרו. אנחנו מחפשים את ההסבר, כי אנחנו חושבים לפי החוק הפיזיקלי הראשון של ניוטון: המשק - לדעתנו - יתמיד במצבו כל עוד אין כוחות חיצוניים שיופעלו עליו.
ג. אין טעם לנסות ולהסביר מיפנה מחזורי. זה מיותר, וזה מועד לטעויות באבחנה. אם נתחיל להסביר מדוע התרחשה הפריחה הכלכלית האחרונה של המשק הישראלי ניכנס לעולם של השערות לא-מוכחות ובעיקר לא פרודוקטיביות: אנחנו נרמה את עצמנו שאנחנו מבינים את המודל, וחלילה אפילו ננסח לעצמנו כללי התנהגות חסרי-תוחלת, שלא יעמדו במבחן הזמן (המיפנה הבא).
ד. לתזמן מיפנה מחזורי זה טיפשי. אין לנו יכולת מקצועית להעריך מתי יחול המיפנה, מה בדיוק יקדים אותו ('נורות אדומות') ומה תהיה עוצמתו. תיזמון זה עיסוק שמתאים למהמרים (ואין באמירה זו ביקורת): אם אתה מאמין שאתה "רואה את העתיד" - קנה דירה או מכור דירה, קנה מניות או מכור מניות, רק אל תנסח חוקי טבע שמצדיקים את המהלך שלך ואל תתאמץ לשכנע שההימור שלך בעצם איננו הימור. הוא כן.
ה. למרות שאי-אפשר למנוע מיפנה - יש הרבה מה לעשות: אפשר לקבוע באיזה מצב משקי ניכנס אליו. משהו יקרה, ולא נשים לב, ובדיעבד תבצבץ בנו ההכרה שחל כבר מיפנה. זו תמיד הכרה בדיעבד, מאוחרת מידי לנקיטת מדיניות, לפעולה. הצעד החשוב שאנחנו יכולים לנקוט בו כדי לדאוג לעתיד הוא להיערך לקראת מיפנה. אז כמו לקראת רעש אדמה - לחזק מבנים. המוטו הוא להתגונן, לחשוב במונחי נקודות תורפה, להתמקד במיזעור נזקים, לגדר סיכונים פיננסיים (אלא אם החלטנו להמר). זה נכון כמובן ברמת משק בית בודד, וזה נכון - וזו ההדגשה העיקרית ברשימה זו - ברמת המשק הלאומי.
ו. האופק הפוליטי, מטבעו, עיוור למיפנה מחזורי. אין מנהיג פוליטי שיהיה מוכן להזהיר מפני מיפנה ובעיקר להתכונן לקראתו: האופק הפוליטי כולל רק יוזמות אופטימיות, כאלו שמתיישבות עם גיאות או לפחות עם המשך המצב הקיים. רק אופק של דרג מקצועי יכול לכלול היערכות כגון זו הנדרשת. מאחר שנזקיו של מיפנה כלכלי עומדים ביחס הפוך לרמת ההתגוננות מפניו - עלינו כאזרחים לתבוע ממנהיגינו במפגיע לקחת חלק במבצע "הכן רכבך לחורף". והרכב כאן הוא המשק הישראלי.
על מה חשוב לשמור?
התכוננות משמעותה להגיע לנקודת מיפנה עם משק לאומי בריא, כזה שהמערכת החיסונית שלו יכולה להתמודד עם קשיים חיצוניים. חוסן כלכלי פירושו חוב ציבורי קטן ככל האפשר (במונחי תוצר), גירעון ממשלתי קטן, מאזן-תשלומים שאיננו בעייתי (כלומר: אין בו גירעון כרוני שיש לממנו ע"י תנועות הון מפצות), ושיעור אינפלציה נמוך ויציב. נקודת המוצא צריכה להיות שהמשק הישראלי ייקלע בנקודת זמן כלשהי לסערה, אם כזו שמקורה בהתפתחויות חיצוניות או כזו שמקורה מקומי, אם כזו שקשורה למחזור העסקים הכלכלי או כזו שנובעת מאירוע אוטונומי לא-כלכלי (ויש כיום כמה תרחישים מדאיגים). הדאגה שלנו צריכה להיות שהמשק הישראלי לא יגיע לנקודת מיפנה כשהוא כבר מוחלש וסובל מקשיים שבהחרפתם יש איום על יציבותו.
זעזוע חיצוני צפוי לטלטל כל משק. הוא גורם בדרך-כלל לצניחה בתקבולי המיסים שמביאה לגידול מהיר של הגירעון הממשלתי, לזעזוע של שוק המטבע שמביא לצניחת שער החליפין של המטבע הלאומי, להאצה של קצב האינפלציה ואולי גם להתפתחות גירעון במאזן התשלומים. אבל ניתן להתמודד איתו בהצלחה ככל שאנו מצליחים להגיע לשעת מבחן עם מצב משקי בריא.
איפה הבעיה?
איפה דרישה זו אינה מתקיימת? לדעתי - בהרבה תחומים. דוגמה אחת היא מבנה המס בישראל, הנשען במידה רבה על גורמים מחזוריים כמו מיסוי על נדל"ן ויבוא רכב פרטי. המשמעות היא רגישות של תקבולי מערכת המס למחזור העסקים: בשלבי גאות נוצרים "עודפי מס" מחזוריים הגורמים ללחץ ציבורי לנצל את הגידול בתקבולי המס להגדלה מקבילה של סעיפי ההוצאות (הגדלה פרמננטית, כמובן); בשלבי האטה כלכלית - לעומת זאת - אנו צפויים לחוות גירעון בולט ומעיק של תקציב הממשלה שרק יגביר את הקשיים בניהול המשבר. ושימו לב שאנחנו לא במפגש של החוג לכתיבה יוצרת - זה (הגדלות תקציביות) קורה בישראל ממש עכשיו, על רקע הגאות בתקבולי המיסים. וההיענות של ההנהגה הכלכלית ללחץ להגדלת סעיפי ההוצאה תתנקם בנו בעתיד.
דוגמה אחרת: הדיון השגרתי בכנסת הוא על הדרישה המושמעת מכל עבר להגדיל את תקציבי ההוצאות (תקציבי החינוך והבריאות, תקציב הביטחון, קיצבאות נכים וניצולי שואה, שכר הסקטור הציבורי וכו') מבלי שיש תוכנית המפרטת את המקור התקציבי (קיצוץ מפצה בתקציבים אחרים? הגדלת שיעורי המיסוי?). מנגד, מועלות דרישות לקיצוץ בהכנסות ממיסוי, כמו הקטנת מיסי חברות, הענקת זיכויי מס לאמהות עובדות, פטור ממע"מ על רכישת דירות לחסרי-דיור, ועוד. ועל כל אלו נוספות דרישות שאינני בטוח כיצד צריך לסווגן אבל המשותף להן הוא האשלייה המסוכנת שניתן להציע 'ארוחות חינם': תכנית "מחיר למשתכן" שמסבסדת את מחירי הקרקע לדיור, התכנית להעברת מחנות צה"ל ממרכז הארץ לפריפריה שממומנת מחוץ לתקציב הממשלה כדי ליצור אשלייה קוסמטית, ועוד מפלצות פיננסיות שחיות במחשך בגלל הניסיון להחשיך את הפנסים כדי שהסטטיסטיקה הכלכלית הרשמית תראה על התנהגות פיסקלית אחראית של הממשלה. לרוע המזל, וכפי שהמבוגרים בינינו למדו מניסיון בשנות ה-80' שבהן המשק הישראלי הגיע לקריסה כלכלית, המציאות תגיב למה שקורה באמת - לא לתמונה השקרית שטורחת הממשלה לצייר. זכרו את ממשלת יוון מנסה לפני עשור 'לשחק עם המספרים' כדי לייפות אותם. למערכת הכלכלית יש 'עיני רנטגן' - היא רואה דרך רשתות ההסוואה של הממשלה.
דוגמה שלישית - הזנחה של הטווח הארוך: ישנן כמה רכבות שדוהרות אל מול קיר, ואנחנו עוצמים את עינינו, או מתמקדים במראה הפסים. קופות הפנסייה בישראל לא תוכלנה לעמוד בהתחייבויותיהן: הן נמצאות בגירעון אקטוארי, שהוא אי-התאמה בין חוזי הפנסייה הנדיבים שכתבו הקופות לבין ההפרשות הקיימות והעתידיות לפנסייה. גם הביטוח הלאומי לא יוכל לעמוד בהתחייבויותיו וייכנס לגירעון, מסיבות דומות. התחבורה צועדת לקראת אסון: השקעה בתשתיות תחבורה פרטית כדרך לענות על צורכי התחבורה הלאומיים הגואים מועדת לכישלון, והכבישים ייסתמו בשנים הקרובות. מערכת הבריאות הציבורית לא תצליח להתמודד עם הצרכים בתוך מספר שנים בגלל מחסור משווע במשאבים. והרשימה עוד ארוכה - אלו רק דוגמאות.
מה חשוב לעשות?
תפקידנו לשמור על כללי משחק כלכליים ועל כללי בקרה ודיווח לציבור. ללא אלו - אנחנו בסכנה גדולה יותר בגלל הסתרה והכחשה. לכן לא מדובר כאן בשאלה אם יש באמת צורך בתוספת של 30 מיליארד ש"ח לביטחון, אם יש להקצות לפיתוח תשתיות התחבורה סכום זה או סכום אחר (ואם חשוב יותר להשקיע בתשתית מסילתית או בתשתיות לרכב פרטי), ואם דרושה השקעה נוספת במערכות החינוך והבריאות - מדובר רק באחריות לבריאותה של המערכת הכלכלית הכוללת, כלומר באחריות פיסקלית. זה אומר שיש להקפיד על הכלל שלכל תוספת תקציבית חייב להימצא מקור, ושאין לאפשר לממשלה לבצע צעדים כלכליים שלא דרך תקציב הממשלה. החלטה "לא טובה" על הקצאה תקציבית תגרום בדרך-כלל נזק בתחום הספציפי (אין מספיק מיטות בבתי-חולים בצפון הארץ); ניהול פיסקלי לא אחראי או (חו"ח) הסתרת גירעון ממשלתי עלולים לגרום לנזקים כבדים למשק הלאומי.
מעל לכל: אנחנו צריכים לדעת כבר היום על כל אותן רכבות הדוהרות אל קירות, ולחפש פתרונות שימנעו אסונות. כי תכנון לטווח ארוך מאפשר להקדים תרופה למכה, בתנאי שמעריכים נכונה את ה"מכה" ומשקיעים בזמן את מה שנדרש ליצירת "תרופה".
מי ישמור עלינו?
מי ישמור עלינו, כשהפוליטיקאים מדברים על 'משילות', ממנים מקורבים בלתי-מקצועיים לתפקידים ממלכתיים בכירים, מחלישים את שומרי הסף, ממזגים רשויות עצמאיות לתוך משרדיהם, מאיימים על הרשות השופטת כדי להרתיעה ופועלים ישירות להשתקתה של התקשורת? התשובה פשוטה - רק אנחנו בעצמנו. רק אנחנו יכולים לעקוב, לבקר, לתמוך בתקשורת חופשית, לערער, להצביע. במקרה של הניהול המקרו-כלכלי של המשק רק אנחנו יכולים למנוע גלישה למדיניות כלכלית מופקרת, כזו המונעת לכאורה ע"י "צרכים" ו"טובת העם", המוסתרת מעיניה של תקשורת מותשת, המסתייעת בחילוקי דעות פוליטיים הולכים ומקצינים בין פלגים בעם כדי להדוף התנגדויות ענייניות. כי ניהול כלכלי כושל יש לו מחיר (גם אם הוא מתחוור בפיגור זמן), הוא מסכן את עתידנו, ומן הסתם בין קורבנותיו יהיו גם אלו שמסייעים לממשלה להעביר החלטות ולהסתיר אותם מהציבור.
לכן עלינו להפוך את הכיוון בו מתנהלים הדברים. אנחנו צריכים מבקר מדינה חזק, רשות שופטת עצמאית, יועצים משפטיים בלתי-תלויים, רגולטורים עצמאיים וחזקים, בנק מרכזי עצמאי וחזק, ומשטרה חזקה. טוב לנו עם משילות לא-מושלמת, כי האלטרנטיבה מסוכנת. ובמישור הכלכלי הדברים ברורים אף יותר: חוסר תכנון, חוסר שקיפות, הפקרות תקציבית והשתקת הביקורת מגבירים את החשש שלכשיגיע מיפנה כלכלי - והוא יגיע (בניגוד למשיח) - המשק הישראלי ייקלע לסכנה.

תגובה 1:

יוסי דישון אמר/ה...

מאמר חשוב אך "חמוץ".התוספת האחרונה לשכר השוטרים ,היא דוגמה מצויינת.