רשומות
במאמר שהתפרסם ב"הארץ" ביום 15.5.26 ושעליו חתומה עו"ד יולי נובק - מנכ"לית ארגון "בצלם" - היא חולקת על אמירתו של יאיר גולן (במאמר שפורסם גם הוא ב"הארץ") כי "להיות שמאל ציוני פירושו לדבוק בעיקרון חלוקת הארץ". המסר שלו לבוחר, להבנתה, הוא: "גם אם נתקדם להסדר קבע, השליטה הצבאית על הפלסטינים תישאר, ותשמר את יחסי הכוחות שבמסגרתם מיליוני פלסטינים חיים באימה מתמדת מפני אלימות מצד כוחות הביטחון או אזרחים ישראלים הנהנים מחסינות". לדברי נובק, "הדבקות של גולן בעיקרון חלוקת הארץ אינה מציעה דרך חדשה, אלא ממחישה עד כמה הצליח המשטר הישראלי לצמצם את גבולות הדמיון שלנו ולסגור אותנו בתוך תפישת עולם שבה הפרדה ושימור עליונות יהודית, תוך שלילת זכויות ממיליוני בני אדם, נשמעים כמו פתרון מוסרי ואפילו "שמאלני". מערכת פוליטית [שחותרת] לשמר רוב של קבוצה אתנית-לאומית מסוימת אינה דמוקרטיה ... אלא היא משתמשת ... בהנדסה דמוגרפית לשימור עליונות של קבוצה [אתנית] אחת על חשבון האחרת".
אני מציע לחשוב אחרת. אני מציע להכיר בכך שאנו ניצבים בפני אתגר אדיר, הרבה יותר מורכב משחשבנו בתחילת דרכנו, כיצד לפתור (בהסכמה) את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בכלל לא בטוח שהדבר אפשרי: בנאומו בפני הפרלמנט הבריטי בחודש פברואר 1947 (חודשיים לפני שממשלת בריטניה החזירה לאו"ם את המנדט על פלשתינה-א"י ו-9 חודשים לפני שהעצרת הכללית של האו"ם קיבלה החלטה על סיום המנדט הבריטי ואימוץ תוכנית החלוקה), דיווח שר החוץ הבריטי ארנסט בווין על כישלון מתסכל של המאמצים שנמשכו מאז סיום מלחה"ע II בהובלת בריטניה וארה"ב ובהשתתפות משלחות ערביות ויהודיות. הוא סיכם, בין היתר, במילים (תרגום שלי): "ממשלת הוד מלכותו ניצבת בפני קונפליקט עקרונות בלתי ניתן לגישור. בארץ ישראל יש כ-1,200,000 ערבים וכ-600,000 יהודים. עבור היהודים, העיקרון המרכזי הוא הקמת מדינה יהודית ריבונית. עבור הערבים, העיקרון המרכזי הוא להתנגד עד הסוף להקמת הריבונות היהודית בכל חלק בארץ ישראל".
דבריו אלה של שר החוץ הבריטי מהדהדים עדיין במלאת מאה שנים לסכסוך ולאור אי-ההצלחה של הניסיונות הקודמים לסיים את הסכסוך. אז אמנם אסור לנו להתייאש וחובה עלינו להמשיך להתעקש על מציאת הפתרון, אבל האמנם עשינו כל מה שאפשרי כדי למצוא אותו?
בהעדר שיח קונסטרוקטיבי בין הצדדים לסכסוך התמכרנו לדיון פנימי, המתנהל בנוכחות צד אחד. כתוצאה, אנו שוגים בהזיות כאילו קיימת אפשרות שישראל תשלוט (מדינית, או רק צבאית) בכל השטח שממערב לירדן, בין אם לטווח הארוך ("סיפוח") או שרק לתקופת ביניים עד שהצד הפלסטיני ייעתר לדרישות הישראליות ("ניהול הסכסוך"). אינני מאמין שקיימת אפשרות להימנע מחלוקת הארץ לשתי ישויות מדיניות, ואני סבור שעלינו לנצל את רעידת האדמה המדינית שהתרחשה במזה"ת בעשורים האחרונים כדי לנסות להגיע לפתרון בינלאומי מוסכם לסכסוך הישראלי-פלסטיני. זה כנראה יחייב אותנו להיפרד מכמה חלומות טריטוריאליים, אבל זה בנפשנו: אין לדעתי דרך אחרת להבטיח את המשך קיומה בביטחון של ישראל. וחוץ מזה: התנועה הציונית קמה כדי להקים מדינה ריבונית לעם היהודי – לא כדי להשתלט על שטחי ארץ ישראל (למרות קיום זיקה היסטורית של העם לארץ).
ולגבי טענתה של נובק על הנדסה דמוגרפית צינית שמטרתה לשמר עליונות של קבוצה אתנית אחת על-חשבון האחרת: היסטורית, דומני שכל ניסיון ליישב סכסוכים אתניים מתבסס על אלמנט של חלוקה גיאוגרפית של שטח המריבה בין הצדדים, כלומר על הפרדה. במצבים קיצוניים החלוקה מלווה במהלכים של "הזזת" (ואפילו "החלפת") אוכלוסייה כדי להבטיח את ההפרדה וליצור מלאכותית רוב אתני בכל אחד משני צידי קו-הפרדה. באחרים – החלוקה מנסה להימנע מ"הזזת" קבוצות אוכלוסייה ונשענת במקום זאת על שרטוט יצירתי של קווי הפרדה מדיניים סביב ריכוזי אוכלוסייה קיימים. אין בצעדים אלו כשלעצמם צעד ציני או לא-מוסרי: הרעיון המנחה אותם הוא שניתן לשכך סכסוך אתני על-ידי הפרדה פיזית בין הצדדים הניצים. גישה זו גם מתיישבת עם החזון הציוני לכונן מדינת-לאום יהודית - לא מדינת כל אזרחיה שמשאת נפשה היא אחיזה בשטח גיאוגרפי. נזכור רק שהפרדה אתנית מלאה איננה אפשרית בגלל פיזור היישובים הקיים כיום, והיא גם איננה צריכה להוות תנאי להסכם עתידי: יכולים להתקיים מיעוט ערבי במדינה היהודית וכנגדו מיעוט יהודי במדינה הפלסטינית. זה אומר שלא מתחייב פינוי של תושבים פלסטיניים משטח המדינה הישראלית או פינוי של תושבים יהודים משטח המדינה הפלסטינית כתנאי להסכם.
בהחלט ייתכן שהמשימה תהיה קשה ושהפתרון המבוקש איננו נמצא "על המדף", בספריית ההצעות הקודמות לפתרון הסכסוך. ייתכן שלצורך גיבוש הסכם נידרש למאמץ יצירתי ולנכונות להיעתר לרצונותיו של הצד השני. ייתכן שנגיע למסקנה שפתרונות העבר שקידשו את גבולות שביתת הנשק של 1949 ("הקו הירוק") והתעקשו על כך ש"ירושלים המאוחדת היא בירת ישראל לנצח-נצחים" אינם מהווים בסיס סביר להתקדמות אלא מגבילים אותנו בתהליך גיבוש ההסכמה. ואולי כדאי היה שניתן לצד השני להביע רצונות במפורש במקום שננסה לנחש אותם במשחק התפקידים המיותר שאנו מנהלים בתוך הציבור הישראלי.
*רשימה זו התפרסמה (בשינויי עריכה קלים) במדור "מכתבים למערכת הארץ", 20/5/26
